שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה מט
שאלה ראובן נשא את לאה אלמנת שמעון והיה לה בן אחד משמעון ושמו שבתי והתנתה עם ראובן בתנאי הכתוב' וז"ל התנאים והתנו ביניהם שאם חס ושלום תפטר הכלה הנזכרת קודם החתן ותניח אחריה זרע של קיימא מבעלה הנזכר שירש בנה שבתי יצ"ו עשרה אלפים ושבע מאות ושמונים לבנים מהנדוניא הנזכרת שהכניסה לבעלה הנזכר ויהיה בזה האופן א' מששה חלקים בקירוב ממעות מדודים ואחד מששה חלקים מכסף וזהב ואחד מששה חלקים מהמלבושים ושימושי ערשא שעלו לסך העשרה האלפים וז' מאות ושמונים לבנים והעשרה אלפים ושבע מאות ופ' לבנים נתנם הכלה הנזכרת לבנה שבתי במתנה גמורה מעכשיו ולאחר מיתה מתנה גמורה ושלמה שרירא וקיימא מתנת פרהסיא מתנת עלמין דלא למהדר בה ודלא להשנאה מנה מעתה ועד עולם והגם שזה היה תנאי בין החתן והכלה ליותר בטחון לנער שבתי הנזכר נשבע בפנינו החתן בשבועה חמורה בתורה ע"ד המב"ה וע"ד הנ"ב ועד"ר מפורשים בלי שום פתח היתר וחרטה שבעולם ובביטול כל מיני מודעי ופיסול עדי מודעא כדעת הרשב"א וקבל עליו להיות מודר הנאה מהעשרה אלפים ושבע מאות ושמונים לבנים הנזכרים וקבלם עליו כהקדש כקרבן שלא ליהנות מהם אחר מיתת אשתו ח"ו לבד שיתנם לשבתי הנזכר בלי שום טענה שבעולם כל זה קבל עליו ועל באי כחו שלא ליהנות מהמתנה הנז' ושאר כל תנאי כתובה התנו ביניהם שיהיו נשמעים כפי תקנות קהל קדוש יאנינה יע"א ע"כ טופס תנאי הכתובה הנזכרת ועתה מתה לאה בחיי בעלה ראובן ולא הניחה זרע אחריה מבעלה ראובן ובא בנה שבתי ותובע מראובן שיתן לו העשרה אלפים ושבע מאות ושמנים לבנים דמי המתנה שנתנה לו אמו ככתוב בתנאים הנזכרים ועוד שיחלוקו שאר סכי שטר כתובת אמו כפי תקנות ק"ק יאנינה יע"א כפי הכתוב ג"כ בתנאים הנזכרים לעיל וראובן משיב וטוען שאינו מחוייב בקיום המתנה הנזכרת לפי שלא נשאר לו מאשתו לאה זרע של קיימא והוא לא נתחייב רק אם תשאר מאשתו זרע של קיימא ממנו כנראה מלשון התנאים הנזכרים והבחור שבתי משיב וטוען דמכל שכן משמע כטענתו שאם נתחייב על קיים המתנה בהשאר לו מאשתו זרע של קיימא כל שכן הוא אם לא ישאר לו ממנה זרע של קיימא שיחוייב בקיום המתנה. ועוד נפל הספק במה שכתוב עוד בשטר הכתובה בזה הלשון ואלו הם ראשי המוהר תחלה מעות מדודים עשרים וחמשה אלפים לבנים עוד אחד קיימיר"י מכסף במקום מעות דרהם רפ"ב אלף ושמנה מאות ושלשים לבנים עוד ארבעה וגאריל"י מכסף במקום מעות דרהם ק"ע שמנה מאות וחמשים לבנים עוד שמנה עשרה זוגות מגאפרסייא מכסף במקום מעות דרהם נ"ה שלש מאות ושלשים לבנים ובזה נפלו הטענות בין יורש ההשבון ובין הבעל כי יורש ההשבון טוען שיש לו לקבל השבון הכסף הנזכר בכסף חמש כמו שהכניסם לו אשתו במספר הדרהם ולא במעות בשומא שנישומו אז דאל"כ למה לא נכללו עם המעות מדודים בסתם ומה הוצרכו להזכירם ובמספר הדרהם והבעל טוען שאין לו להשיב ההשבון רק מעות באותה שומא יעריכה שנערך אז הכסף ועוד טוען הבחור היורש בענין הכסף הנזכר שהכניסה אמו לראובן שראוי שיהיה השבון הכסף ההוא בכסף ממש ובשומא שנכנס לראובן בשעת הכנסתו כי כן המנהג בעיר ההיא להחזיר השבון שאר הכסף והזהב שדרך הנשים להכניס לבעליהן בכסף וזהב ממש ובאותו ערך ושומא שהכניס' האשה לבעלה וא"כ ה"ה באלו התכשיטי כסף הנזכרים ראוי שיחזירם בכסף ממש באותו ערך שהכניסם האשה וכמו כן מטעם המנהג טוען היורש הנזכר בשאר הכסף והזהב המפורש בשטר הכתובה שיושב אליו ההשבון ממנו ככסף וזהב ממש ובאותו ערך ושומא שנשומו בעת שהכניסם אמו לאה לראובן בעלה כיון שכך נתפשט המנהג במקום ההוא על הכל ילמדנו רבינו באר היטב הדין עם מי:
תשובה לכאורה נראה דהדין עם ראובן מכמה טעמי חדא דלא נזכר בשטר הכתובה אלא אם תניח אחריה זרע של קיימא אבל אם לא תניח לא ומה שטוען היורש דלרבותא נקטיה יש לדחותו בטעם נכון דאדרבה בשלא תשאר זרע ממנה כיון דאיכא השבון שהוא משיב לבנה די לו באותו ההשבון ולא תירש העשרה אלפים לבנים אבל היכא דאית לה זרע ממנו דליכא השבון אז יתנו לשבתי העשרה אלפים ושבע מאות ושמנים לבנים שלא לפוטרו בלא כלום ועוד איכא טעמא אחרינא לזכות ראובן שכתוב בתנאי שירש בנה שבתי והא קיימא לן בפרק יש נוחלין דהיכא דאמר על בת בין הבנים שתירש דהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ודבריו בטלים והוא מבואר בכל הפוסקי' וא"כ כיון דמדין תורה הבעל יורש את אשתו והיא התנתה שירש שבתי הרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאה בטל:
איברא דאיכא אנפא אחרינא לומר דהרי כתוב אחר כך שהיא נתנה במתנה העשרה אלפים מהיום ולאחר מיתה ומשמע בין תניח זרע בין לא תניח זרע ובמתנה זו כתוב בקנין בסוף הכתובה שנטלו ממנה כאשר הראוה לי אם כן הרי מתנה זאת עשויה כתקנה ואף על פי שחולק על מה שכתוב לעיל דכתב דאם תניח ממנה זרע ירש שבתי וכאן כתב שמעתה ומעכשיו נתן לו במתנה גמורה העשרה אלפים דמשמע בין תניח זרע בין לא תניח זרע הא קיימא לן דתחתון עיקר כדאמרינן בגט פשוט היכא דכתב למעלה מנה ולמטה מאתים וכו' ואין לדחוק ולומר דמאי דקאמרה שנתנה במתנה הוי אם תניח זרע של קיימא וילמד סתום מן המפורש דכיון דלמעלה אמר שהתנה בכך ולמטה סתם הדברים נאמר דלמטה סמך על מה שכתב למעלה וכדכתב מהר"י קולין ז"ל בשרש י' וזה לשונו דכי אמרינן תחתון עיקר דוקא היכא דמכחישין זה את זה דאיכא למימר הדר ביה וכמו שכתב הרב רבינו שלמה אדרת ז"ל שם אבל היכא דאפשר לקיים שניהם לא עדיף תחתון מעליון ואדרבה סברא לומר שלא חש להאריך בתחתון לפי שסמך על מה שכבר כתב למעלה עד כאן ואם כן הכא נמי אמרינן דסמך על מה שאמר למעלה והמתנה לא הוי אלא אם תניח זרע מבעלה:
דהא ודאי לאו מילתא היא דכל הרואה ישפוט לשון זה דהוא כולל בין תניח זרע בין לא תניח שהרי כתוב בה לשונות מוכיחות כן מתנת עלמין דלא למהדר וכו' ועוד כתוב בה לבד המתנה שנתנה לבנה תהיה קיימת לעולם מעכשיו ולא"מ וכו' דלשונות אלו מוכיחים בהדיא דנתן לו בלי שום תנאי כלל בעולם בין תניח זרע בין לא תניח וא"כ כיון דמוכח דמתנה זו הוי בכל גוונא הרי חזר ממאי דקאמר לעיל ותחתון עיקר כדכתיבנא:
אבל מ"מ אין זה מספיק לזכות לשבתי דמתנה זו ודאי דלא מהניא לענין החלק מהמעות שהרי אין מעות נקנים בחליפים ודאי לא מהני אלא לשני חלקים האחרים ואפי' לשני חלקים אחרים איכא מאן דאמר דלא מהני דהרי כתוב במרדכי בפ' מי שמת מעשה באחד שהקנה לחבירו בקנין סודר קרקעות ומטלטלים ומעות בבת אחת ונחלקו חכמי הדור בדבר יש אומרים דדמי לקני את וחמור דפרק מי שמת וכי היכי דלא קני המעות לפי שאין מטבע נקנה בחליפים גם המטלטלים והקרקע לא קנה ויש אומרים קנה הכל וכו' ורבינו שמחה כתב דאע"ג דמעות לא קנה קרקעות ומטלטלין קנה עד כאן. וא"כ כיון דאיכא מאן דאמר דלא קנה כלל מצי ראובן המוחזק לומר קים לי כוותיה ואע"ג דאין לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו מ"מ לשון יש אומרים משמע דתרי הוו ומצי למימר קים לי כוותייהו ולא קנה כלל דכיון דלא חלה המתנה על המעות לא חלה ג"כ על המטלטלין:
ועוד יש טעם אחר לראובן לזכותו דכיון דכתוב בכתובה לעיל שהכניסה כל אלו המעות אין כח בידה לתת לבנה שבתי מה שהכניסה לבעלה כיון שכבר הכניסה ואע"ג דמשמע דבעלה נתרצה בכך שכן כתוב בסוף שנשבע הבעל שלא לערער על המתנה ההיא מ"מ לא הוזכרה בכתובה שבעת הנתינה נתנה ברשות בעלה אדרבה מוכח דלא הרשה לה בעלה על כך אלא כוונתו שאם ישאר לו זרע של קיימא ממנה שיתנו לשבתי הי' אלפים אבל אי לא לא ואעפ"י שנשבע אחר שנתנה היא שלא לערער על המתנה מ"מ אין המתנה מכח הדין קיימת אלא מכח השבועה שנשבע כיון שבעת הנתינה לא נתנה ברשות בעלה שלא הוזכר כן בכתוב' בפי' כל זה נראה לכאורה לזכות לראובן ולפוטרו:
אבל כד מעייני' שפיר ודאי דיש טעם לזכות לשבתי ולחייב לראובן דהרי כלל מסור בידינו דכל היכא דאנו יכולין לקיים התחתון והעליון בשטר שלא יסתור זה את זה מקיימי' אעפ"י שיהיה הפי' דחוק קצת וכן כתבו הגהות מיימון בסוף הלכות מלוה ולוה וז"ל אלמא דטרחינן כדי ליישב שתי הלשונות דלא יסתרו אהדדי והרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י ח"מ סימן מ"ב כתב כל היכא דאפשר לקיים לשון השטר כלו מפרשים ומקיימי' ואפילו לעשות בעל השטר על העליונה ולפיכך אני אומר שיש לפרש בלשון עד הכתוב וכו' ועד הכתוב בכלם הוא מלמעלה למטה ע"כ הרי דכתב דטרחינן לישב הלשונות דלא יסתרו אהדדי עד שבשטר א' פירש לשון עד בתרי גווני ותרי פירושי חד מלמעל' למטה וחד מלמטה למעלה וא"כ בנ"ד אם דברים כפשטן ודאי דסותר למעלה מה שכתוב למטה כדכתיבנא וכדי שלא יחלוק ראוי ליישבו בכל גוונא ועוד שכתוב אחר לשון המתנה שזה היה תנאי בין החתן והכלה כנז' ואם למעלה הוי דברים כפשטן דדוקא אם תניח זרע תירש ואם לא לא איך כתב שזאת המתנה היה תנאי בין החתן והכלה כמו שנזכר למעלה הא למעלה כתוב בהפך דלמעלה כתוב דוקא אם תניח זרע אבל אם לא תניח לא ואין לומר דמבאר עתה שהמתנה היא על תנאי שתניח זרע וזהו שכתב שזה היה תנאי בין החתן והכלה כלומר שירש שבתי אם תניח זרע והמתנה היתה בזה האופן שכבר כתבתי שלשון המתנה מוכח בהדיא שהיא כוללת בין תניח זרע בין לא תניח כמו שנר' מלשונות הכתובים אלא ע"כ ודאי צריך לפרש דמה שאמר למעלה ותניח זרע הוי לרבותא כמו שטוען היורש והשתא הוו המתנה בכל גוונא וכן התנה הבעל עם אשתו שאותה המתנה היא קיימת בכל גוונא וזה היא תנאו ואע"ג דכתב בתנאו לשון ירושה לא איכפת לן דהא אמרינן במשנה בפרק יש נוחלין כתב לשון מתנה בין באמצע בין בסוף מהני ואמרינן התם בגמרא דאפילו שתי שדות לאדם אחד ובא' כתב לשון ירושה ובאחד לשון מתנה מהני וכדכתב הטור בח"מ הלכות נחלות סימן רפ"א וק"ו הדברים בנ"ד שהוזכר בענין זה עצמו מתנה כמה פעמי' שאחר שהזכיר המתנה כתב שזה היה תנאי בין הבעל ואשתו הרי שכתב לשון מתנה ומדאמר דזה היה תנאי על לשון מתנה שהזכיר ועוד כתב לבסוף שלא ליהנות מהם לבד שיתנ' לשבתי ואע"ג דלא הוזכר זה אלא בלשון השבועה גם בלשון התנאי היה כן דהרי כתוב וליותר בטחון לנער שבתי נשבע פלוני משמע דהשבועה הוי מעין התנאי שהתנו וכיון דלשון מתנה בשדה אחד מהני לשדה אחר ק"ו ודאי בנ"ד דאיכא לשון מתנה בעניינא גופיה על כן ודאי נראה דהתנאי קיים וזכה היורש אעפ"י שלא הניח זרע ממנו ואעפ"י שבכל מה שכתבנו לישב לשון השטר יהיה ספק ויהיה אפשר לפרשו באופן אחר מ"מ יש להחמיר בנדון דידן דאיכא כמה שבועות ונדרי' וראוי להחמיר בפי' לשון השטר שכתוב בו כמה חומרות וכתוב בסוף בלי שום טענה ואמירה ודחיה בעולם ולא מחית איניש נפשיה לספקא בדבר איסור חמור כזה אלא היה לו לפרש אם כוונת הדברים בהפך מה שכתבנו אלא ודאי שראוי להחמיר כמו שכתבנו וזכה היורש בי' אלפים ותש"פ לבנים והשאר יחלוקו כפי התקנות אשר תיקנו ק"ק יאנינה דכיון שהוא כתוב כן בכתובה פשיטא ופשיטא דאין לערער כלל על מה שהתנו:
ובענין השאלה השנית יש מקום עיון דודאי מלשון שכתב במקום מעות משמע דדינא הוי ויתן לו מעות ולא כסף ומדהזכיר הדבר משמע בהפך והיה נראה לכאורה דדמי נ"ד לההיא דהמשכיר לחברו בי"ב זהובים לשנה בדינר לחדש דמסתפקא לן אי תפוס לשון א' או תפיס לשון אחרון כדאמרינן בהשואל וקי"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת כדכתבו הפוסקים וכי האי גוונא אמרינן במאה מעי איסתירא דהלך אחר פחות שבלשונות וכן גבי מאה זוזין דאינון כ' סלעים וכדכתב הטור בח"מ סימן מ"ב א"כ הכא נמי נימא כיון דמסופק לנו אם תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון הלך אחר פחות שבלשונו' ואוקי ממונ' בחזקת מריה דיד בעל השטר על התחתונה אבל יש לדחות זה דהרי כתב הרב ב"י בח"מ בסימן הנזכר דבשטרות שלנו דכתוב בו דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אמרינן ביה יד בעל השטר על העליונה. איברא דאין זה מוסכם דרבינו סעדיה דכתב כן אזיל לטעמיה דהוא מפרש דלא כטופסי דשטרי שר"ל שלא יהא יד בעל השטר על התחתונה וכמ"ש הרב ב"י בהלכות גביית חוב מנכסים משועבדים סימן קי"ג אבל לפי הפי' האחר שפירש הטור בסימן הנז' דר"ל דהיינו דנכתב לשם שעבוד גמור ולאו לטופס שטרות וכן כתב בעל התרומות שפי' הרמב"ן עצמו כדכתוב שם בב"י ודאי דאין הדין כן אלא אפילו בשטרות דידן יד בעל השטר על התחתונה וכן כתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים בסימן ק"ב דהרשב"א ז"ל חולק על רבינו סעדיה משום דאית ליה כי האי פירושא דכתיבנא ואם כן לפי זה יוכל ראובן המוחזק לומר קים לי כמאן דפליגי עליה דרבינו סעדיה:
מ"מ יש טעם אחר לזכות ליורש משום דטפי משמע הפי' דנותן לו כסף משיתן מעות וזה דאי אמרינן דהכוונה לתת מעות איכא תרי דוחקי חד למה הזכיר הדרמ' השני אפילו שלא יזכיר הדרמ' למה פרשו בפני עצמו ולא כללו עם המעות הנזכרי' אבל אם נפרש שהכוונה שיתן דר' אין בזה אלא דוחק א' דאמאי הזכיר במקום מעות וא"כ טפי תפסינן פירושא דאית ביה דוחק א' מפירושא דאית ביה ב' דוחקי ועוד דאפשר דבמקום מעות כתב קושטא דמילתא כמו שהגיד לי השואל דחסר לה מהמעות שנדרה לתת לו ונתנה לו אלה במקומם אבל שיהיה לו כדין שאר הכסף הכתוב בכתובה והסופר טעה לכתוב במקום מעות מפני שכוונתו לומר קושטא דמילתא זה נראה פעם לזכות ליורש אבל מ"מ איני תוקע עצמי לדבר זה להוציא ממון מכח סברא זו וכמו שאמרו וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה:
כללא דמילתא דהי' אלפים ותש"פ לבני' יטול שבתי והשאר יחלוקו כפי תקנות ק"ק יאנינה והכסף אשר הוא כתוב בכתובה אשר אינו כתוב בו במקום מעות ודאי דיטול כסף ממש דכן הוא המנהג בעיר ההיא כמו שכתב השואל כל זה דין ברור אצלי בלי שום ספק ולענין החלוקו' אשר כתוב בו מקום מעות יש קצת ספק אצלי מהטעמי' שכתבתי אעפ"י שדעתי נוטה לזכות היתום מ"מ איני תוקע עצמי בענין אלה החלוקות אשר כתוב בהם במקום מעות להוציא ממון עד אשר יסכים בדבר זה הרב הגדול נר ישראל מורנו ורבינו מר שמואל נר"ו הנלע"ד כתבתי וחתמתי נאם הקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: