שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה מה
שאלה ראובן שמעון ולוי אחים נשתתפו בסך מעות ולא היה ביניהם שטר שותפות כלל רק על פה נשתתפו ונפטר ראובן הנז' והניח שתי בנות ובן אחד הבת הא' משודכת ליהודה ופסק לו כמה וכמה יתן לו בנדוניא עם בתו ושמעון ולוי השותפין הנז' קיימו מה שפסק ראובן לתת לחתנו במטלטלין כי המעות בעין בעודנו חי נתנם לו ראובן ובהגיע תר הבת האחרת ליכנס לחופה לא היה ביד השותפין הנז' ממעות ראובן סך כדי להשיא' לפי כבודו כבת הראשונה אשר שדכה הוא עצמו ואח היתומה הנז' אמר לשותפי אביו שישיאו לאחותו ויתנו לה כל נכסי עזבון אביו אפי' שלא ישאר לו מאומה וכשבאו להשיאה לא הספיקו כל נכסי אביה לנדונייתה עד שהשותפים הנז' הגדילו לעשות להוציא מנכסיהם להשלים לה נדונייתה לפי כבודה וכבוד אביה ז"ל ועתה הבן שואל מאת השותפין הנז' שיתנו לו נכסי עזבון אביו אשר היה לו בשותפות עמהם באמרו שעדיין יש תחת ידם מנכסי אביו ואפי' יהיה אמת כדבריכם שלא נשאר בידכם מאומה מכל אשר לאבי מדוע עשיתם הדבר הזה לבלתי השאיר לי כלום עוד לאה אשת המת ראובן הנז' שואלת מהשותפים הנזכרי' כתובתה מנכסי בעלה והם משיבין לאלמנה ולבנה אין בידינו מאומה אפי' פרוטה מכל נכסי ראובן לא קרן ולא ריוח כי הכל נתננו בנדוניא לבתה ויותר מהנה נתננו מנכסינו כנ"ל והכל לא הגיע לסך מה שנתן אביה לבת הא'. יורנו מורנו מורה צדק היועילו הטענו' אלו לשותפי' לפטור עצמם הן מן האלמנ' הן מהבן היתום בפרט שיש להם טענה שהיתום אמר להם כן להשיאה ואפילו שלא ישאר כלום ולחזק טענותיהם שהיתום אמר להם בזמן המריבה כשהיו נשבעים שאל מהשותפין איך יעשה לישבע באמת ואמרו לו אם תוציא נדונית אחותך תוכל לישבע שאין לך כלום וכן עשה ונשבע שלא היה לו מאומה נכרים דברי אמת דסבר וקביל לתת כל הנשאר בידם לאחותו הנז' וכן טוענים שהאלמנה ידעה מה שהיו אומרי' שלא נשאר מבעלה כדי להשיא לבתו והיא נתנה להם כלי כסף וחפצים מבעלה להשלי' הנדוניא דנראין הדברי' ג"כ שהוא רצתה להשיא בתה ואפי' שלא תשאר לגבו' כתובתה ושכר אדוננו כפול מן השמים:
תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בפרק מציאת האשה תנן התם יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעת' וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה רבי יהודה אומר אם השיא את הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה וחכמים אומרים פעמים שאדם עשיר והעני וכו' אלא שמין את הנכסים ונותנין לה ע"כ ובגמרא אמר שמואל לפרנסה שמין באב והקשו עליו ממתניתין דאמרה וחכמים אומרים וכו' ואמרו שם מאי עני ומאי עשיר אילימא עני בנכסים עשיר בנכסים מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה הא לית ליה אלא לאו עני עני בדעת עשיר עשיר בדעת וקתני שמין את הנכסים ונותני' לה אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל ותירצו הוא דאמר כרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר אם השיא וכו' והקשו ונימא הלכה כרבי יהודה ותירצו אי אמר הלכה כרבי יהודה הוה אמינא דוקא השיאה דגלאי דעתיה אבל לא השיאה לא קמ"ל טעמא דרבי יהודה דאזלינן בתר אומדנא לא שנא השיאה ולא שנא לא השיא' והא דקתני השיאה להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיאה וגלי דעתיה לא אזלינן בתר אומדנא זו היא סוגית הגמרא. והטור כתב בסימן קי"ג וז"ל אם השיא שום בת בחייו נותנין לה כמו שנתנו לאותה שהשיא בחייו וכתב הראב"ד אפילו לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה ב"ד אומדין דעתו שיתן לב' כל מה שהניח והוא יטרח לחזור אחר נכסים אחרים וכופין ג"כ את היורשים ליתן את כולו ע"כ משמע מלשונו דכשהשי' בת בחייו אעפ"י שבאותה שעה היה עשיר וכשמת לא היה לו אלא שיעור מה שנתן לראשונה שיתנו לה הכל. ואתמהא דהא בגמרא הקשו מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה הא לית ליה כלומר מאי טעמא דר' יהודה דקאמר דהיכא דהשיא יתן לו כראשונה, ואעפ"י שאין לו עכשיו כמו שהיה בתחלה הא לית ליה כמו שהיה לו בראשונה כן פי' התוס' ומוכרח הוא וא"כ קשה לדעת הראב"ד ז"ל דהיכי קאמר דכשהשיא אעפ"י שבאותה שעה היה עשיר ועכשיו היה עני יתן לה כמו שנתן לראשונ' דלדעתו מה מקשה תלמודא לימא דעל דא קאמרי חכמים פעמים שהיה עשיר וכו' כלומר לא כמו שאתה אומר ר' יהודה שאעפ"י שעכשיו אין לו כ"כ נכסים כמו שהיה לו בעת שהשיא הא' שיתן לה כמו לראשונ' דאינו כן אלא שמין וכו':
ועוד קשה מאי האי דקאמר תלמודא והאי דנקט השיא להודיעך כחן דרבנן לימא דנקט שהשיא לומר דדוקא השיא יתנו לשניה כראשונה אעפ"י שבנשואי הראשונה היה עשיר ועכשיו עני אבל כשלא השיא אומדין כפי מה שהיה לו בשעת מיתה. ועוד קשה דהרב מהר"י קולין בסימן ע"ח כתב דאם היו לו נכסים יותר כשהשיא הראשונה אין משערין אלא כפי הנכסים שהיו לו בשעת מיתה וכתב שם שכן נראה מדברי הראב"ד והוא הפך מה שכתב הטור בשם הראב"ד דמדבריו משמע דאפילו כשהשיא הראשונ' היה עשיר ונתן לו סך א' מקצת נכסיו ובשעת מותו לא נשאר לו אלא הסך ההוא שיתנו לה הכל דנימא הוא יטרח אחר נכסים אחרים. ולתרץ כל זה אומר בדוחק דלא אמר כן הראב"ד ז"ל אלא כשעשה כן בנישואי הראשונה שהשיאה ולא נשאר לו כלום אז נשער ג"כ בשניה שיעשה כן אעפ"י שהוא דבר זר לומר כן שאפשר שאם בפעם הא' סמך לטרוח אחר נכסים אולי בפעם הב' לא יטרח עצמו כן מ"מ אומדין כן אבל אם בנישואי הראשונה נשארו לו נכסים אז לא נאמר שנתן לה שיעור שנתן לראשונה כיון שעכשיו לא היה נשאר לו כלל ולא נאמר דיטרח אחר נכסים אחרים וזה מסכים עם מ"ש הרב מהר"י קולין בשמו ואתי שפיר מאי דמקשי תלמוד' הא לית ליה דאם היה עשיר בעת נשואי הא' ד"מ שהיה לו אלף זהובים ונתן מאתים ונשארו לו מאתים לא נאמר בנישואי הב' שיתן כל המאתים ולא ישאר לו כלום דנאמר אם נתן לא' מאתים מפני שנשארו לו ח' מאות אבל עתה שלא ישאר לו כלום לא יתן איברא דאכתי קשה הקושיא שהקשינו אמאי לא אמר שמואל דנקט השיא להודיענו חידו' זה ועם זה אין ראיה מדברי הראב"ד לפטור לאחים ולומר דכיון דהשיא בת בחייו א"כ נותנין לשניה כל מה שנתן לראשונה אעפ"י שלא תשאר לו כלום דראובן זה כשנדר לבתו הא' הסך ההוא היה נשאר לו נכסים ואם לא היה נשאר לו כלל לא היה נותן וא"כ אין לזכות לאחי' מן הטעם הזה אם לא היה נותן להם היתו' רשות: ועוד אני אומר דאפילו נפרש דברי הראב"ד ונאמר דמאי דקאמר הראב"ד הוא אפילו שהיה עשיר בשעת שהשיא לא' ועתה לא נשאר לו כי אם זה לבד מ"מ רבים חולקים על הראב"ד ז"ל דהא רבים מרבוותא סביר' להו דלא אמדינן דעתו של אב אלא לגרוע מעישור אבל לא להוסיף וכי תימא לא פליגי רבוותא אלא כשלא השיא אבל כשהשיא כ"ע מודו להראב"ד לא היא דהא הרא"ש כשהביא בפסקיו מחלוקת זה הקשה למ"ד דאין אומדין אומד אלא לגרוע מדברי רבי יהודה דקאמר במתניתין ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה דמשמ' טפי מעישור ותירץ דלא אמר כן רבי יהודה אלא לפחות מעישור וכן הרב האלפסי כשהזכיר המחלוקת כתב וגאון אחר אמר דרבי יהודה דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה סתמא קאמר לא שנא לפחות וכו' משמע מדברים אלו דהגאון האחר החולק סובר דדברי רבי יהודה לא הוי אלא לגרוע משמע מכאן דמאי דקאמר דלא אמדינן אומד אלא לגרוע אפילו דהשיא קאמר והר"א ז"ל אזל לטעמיה דסובר דאמדינן אומד בין לגרוע בין להוסיף כדכתב הר"ן בשמו וכן מהרי"ק בשרש ע"ח ולכך כתב כאן כן. איברא דקשה קצת על בעל הטורי' דמדהבי' כאן דברי הראב"ד בסתם ולקמן הביא המחלוקת משמע דבהא דהשיא כ"ע מודו אבל מ"מ הדבר מוכרח כדכתיבנא וכיון שכן דהוי פלוגתא דרבוותא כבר כתב הרא"ש בפסקיו דלא מפקינן מיתמי וכיון שכן הדין נותן שאין היורשים חייבי' יותר מהעישור. איברא דקשה קצת על הרב בעל הטורים שכתב כאן דברי הראב"ד ולקמן הביא המחלוקת דאי אמדינן בין לגרוע בין להוסיף דמשמע דהך דהראב"ד כ"ע מודו בה מדלא הביא לקמן דברי הראב"ד כשהזכיר המחלוקת אלא שיש לומר לזה מפני דנזכר כאן דין השיא כתב דברי הראב"ד אעפ"י שדבריו אינם מוסכמים וסמך על המחלוקת שהזכיר לקמן:
וכי תימא כיון דהאחים הם מוחזקים האיך מפקינן מנייהו ממונא משום דעשו שלא כהוגן דהדין הוא דלא מפקינן מיתמי דאין אומדין אלא לגרוע מעשור דילמא ואמרו הם קים לן כהני רבוותא דאמרי דאומדין בין לגרוע בין להוסיף וכדברי הראב"ד דקאמר דהיכא דהשיא נותנים לב' כל מה שנתן לא' אעפ"י שנותנין לה כל מה שהניח לא היא דהרי כתב הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו הראשונים כלל י"ב דף צ"ד על אפטרופוס שנשא יתומה ונטל לעצמו יותר מדינא דעשור נכסים כתב שם וז"ל ואפילו אי היתה נשואה זאת הבת עם איש שלא היה אפטרופוס לא הויא מהני ליה תפיסה דהויא תפיסה אחר שנולד הספק כדמוכח במציעא וכו' וכל שכן בנ"ד שהאפטרופוס בעצמו לקחה לו לאשה דלא שייך בכאן תפיסה ונכסי בחזקת יתמי קיימי ע"כ א"כ בנ"ד נמי הנכסים אשר הם ביד האפטרופוס בחזקת יתמי קיימי וכשזה הוציאם מרשות יתמי ונתנם לאיש אחר הוי תפיסה לאחר שנולד הספק ולא מהניא ליה א"כ ודאי נראה דאין לזכות לאחים אם לא היה נותן להם היתום רשות אבל מאחר דהיתום נתן רשות כמבואר בשאלה פשיטא ופשיטא דהדין עמהם וצריכין לישבע שהיתום אמר להם כן אם היתום מכחישם:
ולענין כתובת האלמנה יש כאן מקום עיון דאין מועיל לה רשות היתום והיא אינה מחוייבת לתת מכתובתה להשיא לבתה ונראה לי לומר דאפילו שהאלמנה לא היתה נותנת לה רשות אין לה דין עם האחים חדא דכיון שנתן לה רשות שיתנו לה כל נכסי עזבון אביו משמע דהכל נתן להם רשות אפילו מה שהם משועבדים לאלמנה דכל זמן שלא גבתה האלמנה כתובתה כל נכסי עזבון אביו מיקרי אפי' מה שמשועבד לכתובתה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וא"כ כיון דהיתום נתן רשות ונכסיו בחזקתו עומדים אין לאלמנה דין עם האחים כלל ותלך ותתבע ליתום שנתן רשות על ככה:
ועוד אפילו תאמר דמה שכתב היתום כל נכסי עזבון אביו לא קאמר אנכסים המשועבדים לכתובת אמו ולא נתן להם רשות על כן מ"מ יש לזכותם מטעמא אחרינא דמאיזה טעם נבא לחייבם הרי הם לא נטלו כלו' מהאלמנה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואלו הנכסים לא היו משלה אלא משועבדים לכתובתה והוה ליה מזיק שעבודו של חברו דחייב ודמי דין זה למאי דכתב הטור ז"ל בריש הלכות גביית חוב מהיתומים גבי יתומים שמכרו דבר המשועבד לב"ח באופן שאינו יכול לגבותו וז"ל ונראה לי שאם מכרו קרקע שחייבין לשלם ולא מטעם חוב אביהם אלא מטעם מזיק שעבודו של חברו דקי"ל שהוא חייב ואין לך מזיק גדול מזה שהכניסו למקום שאינו יכול לגבותו ואם ימכרו מטלטלי' אין חייבים לשלם שאין שעבוד ב"ח על המטלטלין אעפ"י שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי היינו דוקא בעוד וכו' ע"כ הכא נמי דכיון שהזיק שעבודו של חברו חייב דהכי כתב הרא"ש בגטין פרק השולח גבי עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו דקאמר רשב"ג עבד כותב אלא משחרר וקאמר בגמ' דטעמו משום דמזיק שעבודו של חברו חייב ופסק שם הרא"ש כן וכן הרמב"ם בפרק ז' מהלכות חובל ומזיק כתב וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר ע"כ והיינו כר"ש וכדכתב שם הרב המגיד דסבר דמזיק שעבודו חייב:
איברא דק"ק על דבריו שהוא כתב בפ"ח מהלכות נ"מ שור תם שהזיק אם מכרו וכו' שחטו גובה מבשרו ע"כ ובגמרא פרק המניח אמרו שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי וכו' ליתי ולשתלם מבשרא וכו' ותירצו לא נצרכה אלא לפחת שחיטה ואמרו שם זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור ע"כ משמ' למ"ד חייב חייב המזיק השוחט בפחת שחיטה וכן כתב הטור סימן ת"ז בח"מ ואם שחטו המזיק צריך לשלם לו הפחת שפחתו המיתה וכו' וא"כ רבינו שפסק בהלכות חובל דמזיק שעבודו של חברו חייב למה לה ביאר שם שפחת שחיט' חייב המזיק כדכתב הטור דהא מאי דקאמר בגמרא פטור הוא משום דסבר ומזיק שעבודו פטור אבל לדידן דקי"ל חייב צ"ע:
מ"מ למדנו דהלכתא דמזיק שעבודו של חברו חייב ומטעם זה נחייב לאחים וכי תימא הרי כתב הטור דבמטלטלין כשמכרו אינם חייבין משום דאינם משועבדים א"ל דהיינו דוקא לדין התלמוד אבל לדידך דכתבינן בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי ודאי דהכל שוה והוא פשוט ומטעם זה יש לחייב לאחין. אבל כד מעיינינן יש לפוטרם משום דאפילו נאמר דלדידן דכתבינן מטלטלי אגב מקרקעי נחשבי מטלטלי כקרקע היינו המטלטלים שנתברר בעדי' שהיו לו בשעת ההלואה כדכתב הרב ב"י בסי' ק"ד וז"ל ומתוך זה יתבאר לך שמ"ש רבינו שעבד לו וכו' היינו דוקא במטלטלין שנתברר בעדים וכו' ואפי' נימא דכתוב בכתובה שקנה ושיקנה דאי לא כתוב ודאי דלא אמרי' בדאקנה סתמו כפי' ואע"ג דהטור כתב בסי' קי"ב די"א דכיון דקי"ל אחריו' ט"ס הוא בכל מה שראוי להשתעבד אמרינן ט"ס הוא היינו דוקא במקרקעי דאז נאמר אחריות טעות סופר אבל במטלטלים לא נאמר כן אם לא כתבו בפי' מה שכתוב כתוב ומה שאינו כחוב לא אמרינן סתמו כפי' אליבא דכ"ע מ"מ אפי' כתוב בכתובה דאקנה י"ל דהאחין פטורים חדא דהרי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל פ' סימן ט"ו וז"ל ואפילו דין מזיק שעבודו של חברו אין כאן כי לא קלקלו את גוף הקרקע כלום אלא ילכו בעלי חובות ויגבו הנכסים אם יוכלו עד כאן ואע"ג דהטור חלק על זה סימן ק"ז הרי כתב שם שאינו משיב על דבריו ויכול המוחזק לסמוך עליו. ועוד דהרי אין כאן היזק שהרי יכולה האלמנה לגבות עוד היום ממי שנתנו לו האחים דקיים הוא ועשיר הוא ותלך האלמנה ותגבה ממנו דכיון שיש לה שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי אפילו החתן היה בעל חוב של אביו הא קיימא לן דבעל חוב מאוחר מה שגבה לא גבה היכא דשעבד לו מטלטלים אגב מקרקעי כדכתב הרב ב"י בסימן ס' כל שכן שאינו בעל חוב של אביו והאחים נתנו לו נכסים לאשתו מבלי רשות האלמנה שתלך האלמנה ותגבה ממנו ואין כאן מזיק שעבודו של חברו דהרי יכולה לגבות ואם כן אפילו שהאלמנה לא נתנה רשות לאחים אין לה דין עם האחין כלל כדכתיבנא כל שכן שכפי הנראה בשאלה מעשיה מוכחים שברצונה היתה ולכן אני אומר שאין לה דין עם האחין כלל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: נאם הקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: