שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה כה
ראובן בהיותו קטן הסכימו הקרובים אליו לשדכו עם רחל בת אחותו כדי שלא יקדמנו אחר והיא גם היא היתה קטנה בשנים והסכימו ביניהם שיהיו קידושין בדבר שתקבל אביה יהודה קידושין בעדה ולפי שהיה ראובן קטן בשנים ואין לו יד לתת קידושין נכנס במקומו דודו נפתלי ונטל טבעת בידו ובו קדש את הקטנה רחל בפני עדים כשנתן הטבעת ליד יהודה אביה ואמר בשעת נתינה תהא בתך מקודשת לראובן בטבעת זו כדת משה וישראל ולפי דברי רבים לא עשאו שליח ראובן לנפתלי לקדש לו את רחל אלא שנפתלי מעצמו נכנס בדבר וקדש את רחל הנז' לראובן הנז' ע"י אביה ועמד ראובן הנז' בבית חמיו יהודה הנז' ועם משודכתו ימים ושנים ובקרב שנים אלו נתגדל ראובן הנז' והיה לאיש ואחר היותו לאיש יצא מן הכלל. ילמדנו רבינו אם יש בית מיחוש לקדושין שנתקדשה רחל הנז' ע"י נפתלי דכיון דבשע' הקדושין היה ראובן קטן ולפי דברי רבים לא עשאו שליח על הקדושין לית בית, מיחוש בקדושין ואת"ל שאין בהם ממש ילמדנו רבינו אם היה שראובן עשאו שליח לנפתלי בעת ההיא שהיה קטן אם הוו קדושין או לא מי אמרי' כיון שנתגדל ראובן בבית חמיו כבר נתרצה בשליחות נפתלי והויא או דילמא כיון שבשעת הקדושין היה קטן לא הויא מקודשת יורנו רבינו הדין דין אמת ושכמ"ה:
תשובה איברא דלפמ"ש מהרי"ק בשרש ל' יש כאן מקום להחמיר שכ' שם ר' נתן המכירי שאל מאת ר"י בר יהודה בן י"א שנה שקדש לו אביה בטבעת ועדים וכו' והשיב שצריכה גט שזכין לאדם שלא בפניו וכו' ועוד מאחר שלא מיחה בקדושי אביו עד י"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלאו ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וקבל וכו' ונ"ד עדיף מההיא דרבי נתן דהתם הרי כבר מחה לבסוף אחר י"ג שנה וחצי ובכל זה החמיר כ"ש בנ"ד דלא נזכר בשאלה דמחה זה המקדש בגדלותו דיש להחמיר:
אלא דקשיא לי טובא על הטעם שנתן ר"י משום דזכין לאדם וכו' דא"כ בפרק האיש מקדש גבי הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמרא תותי ציפי אמרו שם אפי' למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' ולדעתי אמאי אינה מקודשת הא זכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לבן אלא ודאי דאין זה זכות כדכתב שם רש"י דדוקא גבי איתתא איכא למימר טב למיתב טנדו אבל הוא דייק ונסיב ואדרבה חוב הוא לו כדאמרי' בפרק האומר לא ניחא לי דאתסר בקרובותיה ועוד דאולי אינו חפץ בה וצריך לטרוח ולגרשה דכל זמן דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתי אבל מ"מ הטעם האחר שכתב ר"י בר יהודה יש לי קצת סמך מדאמרינן בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה שאם נתרצה האב אח"כ מקודשת משום דרצוי האב גלה דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו כנראה מדברי התוס' בדבור בין היא ובין אביה יכולין לעכב בפ' האיש מקדש וכיון שכן אמרי' נמי, דהיכא דאיכא רצוי בגדלות גלה דעתו דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו איברא דיש לחלק בין זה לזה ודוקא ברצוי אב אמרי' מוכיח סופו דזכות הוא לו משום דטב למיתב טנדו וכו' ואפילו לא היה מתרצה בפי' לבסוף הוה ס"ד דגמרא דחיישי' שמא נתרצה האב א"כ לפי האמת לפחות כשנתרצה בפי' אמרי' דגלה דעתו דהויא זכות הוא לו אבל ברצוי הקטן בגדלותו לא אמרי' גלה דעתו דזכות הוא לו דסתמא לאו זכות הוא לו ומהאי טעמא נ"ל דכתב הרא"ש דהיכא דנתרצה הבן לבסוף בפי' לא חיישי' אע"ג דבנתרצה האב חיישי' כמבואר בדברי הטור ז"ל סימן ל"ה אלא שמ"מ היה נראה לכאורה לחוש לסברת ר"י בר יהודה באסור ערוה החמורה:
אך אמנם נ"ל להקל בדבר וטעמא משום דאפי' לסברת ר"י בר יהודה אינה מקודשת אלא מדרבנן דאפי' דגלה דעתו בגדלותו דזכות הוא לו מהאי טעמא הוו קדושין למפרע משום דזכין לאדם שלא בפניו אין זה אלא מדרבנן דהא דזכין לקטן אינו אלא מדרבנן כדאמרי' בפרק מי שמת והטעם דזכיה מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן כדכתבו שם התוס' אלא דרבנן תקינו ליה זכיה א"כ כיון דלר"י בר יהודה לא הוי אלא מדרבנן ורבי' חולקי' עליו הוי ספק' בדבר דרבנן ולקולא כ"ש דר"י בר יהודה דעת יחיד הוא וראוי לבטלו לגבי כל הני רבוותא דהא רבינו שלמה בר שמשון ורבינו קלונמוס הביא מהריק"א ז"ל דפליגי עליה גם הרא"ש והטור ז"ל פליגי עליה כדכתיבנא דאמרי דאפי' נתרצה הבן לבסוף לא הוי כלום ע"כ נלע"ד דאשה זו מותרת ואפי' עשאו שליח המקדש לדודו אין שליחות לקטן:
נאם הצעיר וקטן אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: