שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה ט
ראובן שמעון ולוי אחים יתומים היו ואין אב וכשנפטר אביהם לב"ע וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק כל נכסי עזבונו הן כסף הן שוה כסף מחוט ועד שרוך נעל נשארו ביד ראובן ושמעון הכניס בניו הגדולים ונשאו ונתנו בכל נכסי עזבונו בכל אות נפשם עד כי גדל לוי הקטן והגיע לכלל שנים ותבע מאחיו ראובן ושמעון חלקו מנכסי עזבון אביהם שהוא כך וכך והשיבו אורו דבר שאין לאל ידם לתת לו חלקו מנכסי עזבון אביהם אך אמנה שהרשות בידו נתונה ליקח הסך ההוא בנשך ומרבית מאיש נכרי אשר לא מבני ישראל הוא והם יכנסו בעדו ערבים קבלנים גמורים לנכרי ההוא לשלם קרן וריוח ולוי טוען ואומר שיפרעו אחיו הנז' הקרן והריוח והם אומרים שהקרן אשר אכלוהו הם יפרעו אבל הריוח שלא אכלו ממנו מאומה שאינם חפצים לפרוע יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ושכמ"ה:
תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בפרק איזהו נשך ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב ערב דמאן אילימא ערב דישראל והא תנן אלו עוברים בלא תעשה וכו' אלא לגוי וכיון דדיניה דגוי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא אמר רב ששת שקבל עליו לדון בדיני ישראל אי קביל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לישקול אמר ר' ששת שקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו ע"כ. ונחלקו רש"י והרשב"א בפי' דהך מילתא דלרש"י צריך שיקבל הגוי שלא יתבע מן הערב אלא כשלא ימצא ללוה בדינינו אבל אם יכול לגבות מאיזה מהם אסור ולהרשב"א ערב דידהו הוי ערב שלוף דוץ וצריך שיקבל שיוכל לגבות מאיזה מהם שירצה תחלה שלא בדיניהם שלא יוכל לגבות מן הלוה עד שיתבע לערב ומינה כשקבל לדון בדינינו דהוי קבלן דיכול לגבות מאיזה מהם שירצה דלרש"י אסור ולהרשב"א מותר. והרב בעל העיטור נראה שהסכים לסברת הרשב"א שכתב הרב ב"י בטור י"ד סימן ק"ע דישראל שלוה מגוי ישראל נעשה לו ערב אפילו לא קבל עליו לדון בדיני ישראל דמ"מ גוי הוא נוטל הרבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא אמרו כשקבל עליו לדון בדיני ישראל אלא בגוי שלוה מישראל ונכנס ישראל אחר ערב ע"כ. וקשה לסברא זו כשהקשו בפרק איזהו נשך ערב דמאן וכו' למה הוצרכו לדחוק ולומר בשקבל לזו ולא קבל לזו לימא דברייתא איירי שנעשה ערב לישראל כשלוה מן הגוי דבכל גוונא מותר ועוד היכי קאמר התם רבית נמי לא לישקול כיון דהגוי הוא הלוה וישראל יוצא ערב בשבילו לא שייך לומר לא לישקול אלא לא ליסיב ונראה שהתלמוד לא רצה לפרש בברייתא דישראל נעשה ערב בשביל ישראל חברו לגוי משום דלישנא דברייתא קא דייק דקאמר אבל אתה נעשה לו ערב ולא קאמר אתה נעשה בשבילו ערב ומדקאמר לו משמע דהמלוה הוא ישראל ובעל העיטור גריס ערב דמאן ולא גריס ערב למאן כמ"ש רש"י והרי"ף והרא"ש וכן הוא בגירסתנו בתלמוד שלנו. איברא דבגירסתנו כתוב אלא לגוי ולבעל העיטור צריך לגרוס אלא דגוי וה"ק תלמודא את אמרת נעשה ערב לישראל משמע שהמלוה ישראל בשביל מי נעשה ערב כלומר מי הוא הלוה וזה אומר דמאן אילימא דישראל שישראל הוא הלוה והא תנן וכו' אלא דגוי שהגוי הוא הלוה ופריך דכיון דדיני' דגוי דאזיל בתר ערבא וכו' כלומר הוא מפרש כסברת הרשב"א דערב דגוי הוא שלוף דוץ ואינו יכול לתבוע אלא מן הערב ולהכי פריך כיון דדיני' דגוי דאזיל בתר ערבא הרי יכול הגוי לדחותו ולומר לו לך תבע מן הערב שלי שהוא הישראל וה"ל כאלו יש מלוה לישראל הערב כמ"ש המרדכי בשם רבי"א ותירצו שקבל עליו לדון בדיני ישראל וכיון שכן אין דינו של גוי לומר לך תבע מישראל והישראל מן הגוי בידו לתבוע והקשו אי קבל עליו לדון בדיני ישראל אם כן אין הישראל יוכל לגבות ממנו רבית דיאמר לו הרי בדינך אין אתה יכול לגבות לזה תירצו שקבל עליו לזו וכו' ואע"ג דלשון לא לישקול ק"ק לזה דאיירי בישראל מ"מ איכא ניחותא לפי' זה חדא לשון הברייתא דאמר לו ולא בשבילו ועוד דלגירסת רש"י דקאמר ערב למאן פי' למאן דקאמ' בגמ' הוי מי המלוה ופי' לו דקאמר בבריית' הוי הלוה נמצא לפי' בעל העיטור דלא איירי התלמוד אלא דגוי הלוה מישראל וישראל נעשה לו ערב דלזה הוצרכו בגמרא לתרץ בשקבל וכו' אבל בישראל הלוה מן הגוי ונעשה לו ישראל ערב כיון דאין כאן רבית הבא מלוה למלוה קיל טפי ובכל גוונא מותר וא"כ הרי הסכים לסברת הרשב"א והקל יותר ממנו ורבי"א גם כן הסכים לסברת הרשב"א כדכ' שם הרב בית יוסף וכן הראב"ד והר"ן ז"ל:
איברא דמדברי ראב"ן שכתב המרדכי נראה שהסכים לסברת רש"י שכתב דהיכא דהישראל נעשה ערב בשבילו לישראל חברו בשביל הגוי בקנין דחייב לפרוע לו ודבר תימה הוא זה שהרי יש להחמיר טפי בגוי הלוה וישראל ערב לישראל חברו מהיכא דגוי המלוה וישראל ערב בשביל ישראל חברו משום דהוי רבית הבאה מלוה למלוה כדכתיבנא בשם בעל העיטור וגם הר"ן החמיר יותר בגוי הלוה וישראל ערב שכתב דשם דוקא ערב מותר אבל קבלן אסור אבל בגוי המלוה אפילו הישראל קבלן מותר וטעמא כדכתיבנא דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה והדעת מוכחת כן וא"כ איך כתב ראב"ן איפכא דיש להחמיר טפי בנוי המלוה וישראל ערב אלא שנ"ל לומר שראב"ן מפרש כפירש"י דמ"ש גמרא דגוי בתר ערבא אזיל היינו שיכול לתבוע מאיזה מהם שירצה וכיון שכן איכא טעמא רבה להחמיר בגוי המלוה משום דכיון דהוא יכול לגבות מן הערב אם ירצה הוי כאלו מלוה לערב אבל כשישראל הוא מלוה לגוי וישראל ערב כיון דאין הגוי יכול לדחותו לך תבע מן הערב דמאיזה מהם שירצה יוכל לגבות וגם הישראל ודאי לא יגבה אלא מהגוי תחלה משום איסורא דרבית דודאי לא סמכא דעתיה אלא שהגוי הוא הלוה וישראל ערב כדי שלא יכשל באיסור רבית ובודאי שלא יתבע הוא אלא מן הגוי תחלה ולהכי מותר דהוי הגוי הלוה וישראל ערב ודעתיה על הגוי. איברא דרש"י כשפי' גבי גוי בתר ערבא אזיל כתב אינו תובע אלא מן הערב משמע דאפילו לפירש"י דינא דגוי הוא לתבוע מן הערב תחלה כמו הרשב"א ז"ל ולא נשתנה פירושו מדברי הרשב"א אלא בתירוצא שאמר שקבל עליו לדון בדיני ישראל דלרש"י צריך לקבל שיתבע מן הלוה תחלה ואח"כ מן הערב וא"כ אין מקום למה שכתבנו לתרץ לראב"ן במה שכתב דבגוי הלוה אסור כיון דבדיניהם תובע מן הערב ולא מן הלוה אם לא שנאמר שראב"ן איירי עתה כפי זמנינו שדיניהם כדכתב הרא"ש אבל לא משמע כן מדברי רבי"א שכתב שם כשחולק על ראב"ן דכיון דגוי בתר ערבא אזיל וכו' יכול לדחותו וכו' משמע דפליגי בדין התלמוד אלא ודאי מחוורתא כדכתיבנא דראב"ן מפרש דגוי בתר ערבא אזיל שתובע מאיזה מהם. ועל דברי רש"י יש לתמוה למה הוצרך לומר שאינו תובע אלא מן הערב הא לפי פירושו יכול לפרש שיכול לתבוע מאיזה מהם ונראה שלרש"י הזקיקו לפרש כן משום דבפ' גט פשוט דף קע"ג אמרו גבי מאי דאתקיף שם רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא הקשו שם אדרבה בתר ערבא אזלי ותירצו אלא בי דינא דפרסאי לא יהבי טעמא למילתייהו ע"כ ומוכח שם דדינא דידהו הוי לתבוע מן הערב ולא מן הלוה אפי' יש לו נכסים כדפירש"י שם ולכך כתב כאן רש"י כן משום דמציאות הדבר כן הוא אבל לא שהוצרך רש"י לפרש כן כדי שיקשה התלמוד דבלאו הכי מקשה שפיר לפי פי' אפי' שבדיניהם יוכל לתבוע מאיזה מהם כדכתיבנא:
מ"מ למדנו לפי הנרא' דראב"ן הסכים לפירש"י ז"ל ולדידהו ערב קבלן אסור אפי' שקבל לדון בדינינו וא"כ בנ"ד שיצאו האחים ערבים קבלנים בעד לוי הקטן אפי' שיהיה עתה דיניהם כדינינו כדכתב הרא"ש ודאי שהוא אסור וא"כ אם ראובן ושמעון פרעו לגוי הקרן והריוח ודאי דיכול לוי המוחזק לומ' קים לי כרש"י וראב"ן וכיש מגדולי המורים שאסרו שכ' הרשב"א בתשו' דהוו ראובן ושמעון לדידהו כאלו לוו מהגוי ואינהו קא שקלי רביתא מלוי וא"כ אין לוי חייב לפרוע להם כלום כיון דהוא מוחזק ולדברי הנהו רבוותא הוא רבית וכן כתב הרב ב"י בסי' ק"ע בדין זה דדיינין ביה כדין הספקות וזוזי היכא דקיימו לוקמו:
ואם נהגו שאפילו שכתוב ערב קבלן שאינם יכולים לתבוע אלא מן הלוה תחלה הא ודאי אפי' שפרעו בנ"ד חייב לוי לפרוע לראובן ושמעון דהוי כמו שקבל עליו שלא לתבוע תחלה וכמו שכתב הרב ב"י בסי' הנז' בשם בעל התרומות אך אמנם אם לא פרעו עדיין ראובן ושמעון לגוי כמו שנראה מלשון השואל נראה דבר פשוט דאין ראוי לחייבם ואדרבה איסורא איכא דמאיזה טעם נחייבם אי משום שעשאוהו שליח ללוי ושליח אין צריך קנין שאמרו לו לך לוה לנו מעות מן הגוי ברבית זה אינו כלום חדא דלא נזכר בשאלה לשון שליחות אלא שהרשות בידו נתונה לעשות כן אבל לא אמרו לו שיעשה כן ועוד אפילו היה שליח גמור הרי כתב המור בסימן קס"ט ואם לא נתן לו משכון אסור שהגוי אין לו עסק אלא עם הישראל שהלוה לו והוא חוזר ומלוה לישראל ששלחו ובנ"ד ג"כ כשפורעים עתה הריוח הוי רבית שפורעים ללוי מהמעות שנתעכבו בידם ממשכון אביו דהמעות שלוה מהגוי לא לוו הם בעצמם כדי שנאמר שהם פורעים לגוי אלא לוי הוא הלוה ואי משום שנכנסו ערבים קבלנים מ"מ הלוה גמור מהגוי הוי לוי ולא הם ומה שהם פורעים לגוי הוי בעד לוי ודבר זה פשוט בעיני לע"ד: נאם הצעיר והקטן אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: