שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
חושן משפט · סימן סו
בהתראה למלקות אי צריך שהמותרה יתיר עצמו למלקות. החיים והשלום לכבוד ש"ב ה"ה הגאון הגדול פאר ישראל מופת הזמן טובייני דחכימא יראת ה' אוצרו כקש"ת מו"ה ר' חיים ברלין שליט"א. הגאב"ד דק"ק יעליסאוועטגראר והגליל. אחדשתה"ק. מכתב כבוד גאונו נכון הגיעני, וישמח לבי על אשר ח"ל יתקבל ספרי לרצון לפני גאוני ישראל.
והנה רום גאונו הואיל להודיעני את אשר השיג את הכהן הגדול את האורים והתומים אשר כתב כי בהתראה למלקות אין צריך שיתיר עצמו למלקות ולא ילפינן בזה מלקות מדיני נפשות, וע"ז האיר לנו כבוד גאונו עיינין מגמ' מפורשת להיפך מדברי התומים, מסוגיא דפ' הנשרפין דף פ"א, דאמרינן שם התרו בו ושתק, התרו בו והרכין ראשו דמלקות ליכא, והוא פליאה עצומה על רבינו התומים:
והנה עלה בדעתי לתרץ טעמא דהתומים, ואמרתי אכתוב זה לכ"ג אם ישר בעיניו.
א) דהנה איתא בתוס' סנהדרין מ"א, בד"ה באשה חבירה. שהקשו בתוס', הא בעי שיתיר עצמו למיתה, ותירצו בתוס' בחד תירוצא, דחבר חשיב כהתיר עצמו והנה לכאורה דברי התוס' תמוהים, כיון דקי"ל אף שקיבל התראה ואמר יודע אני אעפי"כ פטור עד שיתיר עצמו למיתה בפירוש, וכיון שאמר יודע אני וקיבל התראה הרי הוא חבר לדבר זה, ואעפי"כ פטור, דגזירת הכתוב הוא שאין מחויב עד שיאמר בפירוש שעושה זה על מנת שיחויב מיתה, א"כ מאי מועיל שחבר הוא ויודע, עכ"פ לא אמר שעושה זה על מנת שיחויב מיתה.
וצ"ל דהתוס' לא ס"ל כדברי הרמב"ם דאף אם אמר יודע הוא היינו שקבל ההתראה שהתרו בו שאם יעשה יחויב מיתה ואמר שיודע הוא, פטור עד שיאמר שעושה על מנת שיחויב מיתה, אכן התוס' ס"ל כדעת רש"י דמפרש שם על ברייתא שקיבל התראה, שפירש רש"י דקיבל התראה הוא שאמר יודע אני שמוזהר שלא לעשות היינו שיודע רק שאסור לו לעשות אבל עוד לא מוכת מדבריו דיודע הוא שיהרגוהו או שילקוהו, וגלי קרא דיומת המת דבעינן שיאמר בפירוש שיודע הוא שאם יעבור ילקוהו או יהרגוהו, וגלי לן קרא דלא סמכינן בזה על הוכחת שיודע, וכמו בשיעור לאחר כדי דיבור, דאמרינן אשתלי אף שלגבי דברים אחרים הוא בחזקת שלא שכת, גלתה התורה מקרא דיומת המת דהכא בעינן התראה בבירור וכדאיתא בקצות (בסימן כ"ח ס"ק ה').
ולפי"ז מיושב קושיתינו על דברי התוס' דלא ס"ל כלל דגזירת הכתוב שיאמר שעושה על מנת שיתחייב מיתה, רק דבעינן קבלת התראה למלקות או למיתה בהדיא, משו"ה בחבר דהוי ודאי דיודע שילקוהו או יהרגוהו אליבא דר' אסי בר' יהודא, משו"ה לא צריך התראה.
כל זה לתירוץ השני, אכן לתירוץ הראשון יסבור כהרמב"ם דאף אם קבל התראה ויודע הוא שאם יעבור יהרגוהו בעינן שיאמר שעושה על מנת להתחייב מיתה משו"ה תירץ בתירוץ הראשון דר' אסי בר' יהודא לא ס"ל דבעינן שיתיר עצמו.
וזה ג"כ תלוי בשני התירוצים שבדברי התוס' בדף מ' ע"ב ד"ה מנין, דלתירוץ הראשון דקרא דצריך התראה הוא בחבר, א"כ לא ידעינן עדנה שבדין קבלת התראה בעינן ידיעה בודאי ולא סמכינן אחזקת [ידיעה[, והדין הזה דלא סמכינן אחזקת (ידיעה] דמשו"ה בעינן התראה תוך כדי דיבור, זה ילפינן מיומת המת, אכן לתירוץ השני שם, דמקרא ד"וראה" ידעינן כבר דגבי קבלת התראה בעינן דוקא כדי דיבור, וזה עיקר הלימוד מהאי קרא, ממילא אייתר קרא דיומת המת דבעינן דוקא שיאמר שעושה על מנת שיחויב מיתה, אף שידעינן בבירור שיודע וקיבל התראה שאם יעשה יענשוהו, בעינן שיאמר שעושה . על מנת להתחייב מיתה.
והנה להאי תירוצא דחבר הוי כהתיר עצמו, דע"כ דטעם דהתיר, הוא רק לידע בבירור שיודע שיענשוהו, בודאי דלא הביא כלל התומים ראי' דגבי מלקות לא בעינן התיר עצמו, שהרי להאי סברא לא קשה כלל קושיתו איך שייך בעדים זוממין התראה הא בעינן יתיר עצמו, דבודאי שייך יתיר עצמו היינו שיאמרו אנחנו שבאם מעידים עדות שקר ויבואו זוממין יענשו על זה מלקות או מיתה, ואין לך ידיעה ברורה יותר מזה, ובודאי דדין זה הוא גם במלקות,. שהרי קרא דיומת אינו רק גילוי דקבלת התראה בעינן בבירור.
אכן באמת התומים הביא ראיתו רק אליבא דהרמב"ם דהוא ס"ל דאף אם יודע בבירור שיענשוהו או ילקוהו גזירת הכתוב שאינו מחויב עד שיאמר אני עושה על מנת להתחייב, והוא כתירוץ האחר שבתוס'.
והנה מדברי רש"י כבר הוכחנו דרש"י ס"ל כהאי סברא דהא דבעינן שיתיר עצמו למלקות הוא כדי שנדע בבירור שקיבל התראה שילקוהו או יענשוהו, א"כ לא קשה מה שרש"י כתב שם בדף פ"א דגם גבי מלקות בעינן שיתיר עצמו בהדיא למלקות, שהרי בודאי אליבא דרש"י דין זה שיאמר בבירור שמקבל התראה למלקות בודאי דבעינן, ודברי התומים הם רק אליבא דהרמב"ם. וכמבואר בדברי התומים, ואליבא דהרמב"ם אדרבא ראי' מהא סוגיא לדברי התומים.
והנה היכא דהתרו בו ושתק, או הרכין ראשו, דמשמע מדברי רש"י דמשו"ה לא לקי משום דלא התיר עצמו למלקות, אכן מדברי הרמב"ם משמע דלא לקי משום דלא קיבל עליו התראה, שהרי בפי"ח מהלכות סנהדרין הלכה ה' כתב הרמב"ם, וז"ל, מי שעבר על איסור כרת או מיתת בי"ד והתרו בו והרכין ראשו או שתק ולא קיבל עליו התראה וכו' ומסיק הרמב"ם. וכל אלו שלא קבלו עליהן ההתראה מכין אותו מכת מרדות עכ"ל הרמב"ם הרי דברי הרמב"ם בהרכין ראשו דלא קבלי עליו התראה, דאם מיקרי קיבל עליו התראה הי' להרמב"ם לומר, וכל אלו שלא התירו עצמם, וכן משמע מדברי הרמב"ם (בפי"ב מהלכות סנהדרין ה"ב) ז"ל, וכיצד מתרין בו אומרים לו פרוש או על תעשה שזו עבירה היא וחייב עתה עלי' מיתת בי"ד או מלקות, אם פירש פטור, וכן אם שתק או הרכין בראשו פטור, ואפילו אמר יודע אני פטור, עד שיתיר עצמו למיתה וכו', הרי דהרכין ראשו לא מיקרי יודע אני דהיינו קבל עליו התראה.
והנה לפי"ז יהי' מוכח מדברי הגמ' אדרבה כדברי התומים, מדלא קאמר רבותא יותר דאף בהתרו בו ואמר יודע אני פטור ממלקות, ע"כ דהיכא דאמר יודע אני מחויב מלקות כיון שקבל התראה אף שלא התיר עצמו למלקות, משו"ה נקט רב שתק והרכין בראשו ולא יודע אני [וא"כ ראי' דבמלקות אין צריך שיתיר עצמו למלקות
אך יש להוכיח דהרכין בראשו מיקרי קבלת הדברים, מדאמרינן בגיטין (ד' ס"ז ע"ב), נשתתק ואמרו לו לכתוב גט לאשתך והרכין בראשו כו' כותבין ונותנין גט לאשתו, הרי דהרכין בראשו הוי כדיבור שמקבל הדברים ויכולים העדים להעיד ע"פ הרכנת הראש שצוום לכתוב גט לאשתו, אף הכא בסנהדרין כיון דהתרו בו והרכין בראשו הוי כמקבל הדברים ואמר יודע אני, ואעפי"כ לא לקי, משום דלא התיר עצמו למלקות.
ויש לחלק, דבגיטין הא לא עשה מעשה המוכחת להיפך, אבל במלקות המעשה שעושה מוכיח שהרכנת ראשו לא היתה קבלת התראה, דאיך נימא שקבל התראה ואעפי"כ יעשה מעשה שילקוהו, בודאי יש סברא לומר דלא כיון בהרכנת ראשו לומר שיודע שילקוהו, אבל בגט אמרינן דהרכנת ראשו הוי קבלת הדברים כיון שלא עשה מעשה המוכיח נגד זה, ובסתמא הוי קבלה.
אך באמת נראה לי דתלי באשלי רברבי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות גירושין הלכה ט"ז, מי שנשתסקי והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו, וצריכים לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו, וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש עכ"ל הרמב"ם, והנה הרבו להשיב על דברי הרמב"ם אלו, חדא אמאי לא הביא הרמב"ם הא דאמרינן בגמ' דצריכין לבודקו חד לאו ותרין הן וחד לאו, וכן למה לא כתב הרמב"ם גם גבי כתב בכתב ידו דצריכין לבודקו ג' פעמים, ומאין לקח הרמב"ם דין זה דכתב ידו עדיף מהרכין בראשו, ועוד אדרבה כתב ידו גרע מהרכין בראשו, שהרי אמרינן בתוספתא, כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו הרי הגט פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו:
הרי דכתב ידו פסול וגרע מהרכנת הראש, ובירושלמי איתא, כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו הרי הגט בטל, דמשמע דהוא מן התורה. ודוקא הרכנת הראש חשיבא כקול.
ב) ולישב כל זה נראה לי, דהנה בספרינו "לבוש מרדכי" כתבנו בסימן מ"ב, על חקירת הקצוה"ח אם שמעו עדים אחד שהודה לחבירו שחייב לו מנה ולא ראהו. רק הכירוהו רק בטביעת עינא דקלא אם מועיל, והביא הקצוה"ח דלא מהני מדבעינן גבי מסית שידליקו הנר כדי שיהא העדים רואין אותו, ומה שסומא מותר באשתו בטביעת עינא דקלא, באיסור שאני, והקשה ע"ז הנתיבות, הא איסור חמור מממון, וראית הקצוה"ח ממסית דחה הנתיבות, דגבי נפשות שאני דבעינן ידיעה וראי' ואנחנו ביארנו שם לדברי ר"ת דמדפסלינן סומא להעיד מפני שאינו יכול לראות בעיניו, אף שיוכל לכון מדת המשקולת, ע"כ דס"ל ראי' בעינים בעינן, א"כ מכ"ש היכא דלא ראה כלל העדות דפסול, הרי דגם בממון בעינן ידיעה, וראי' מגמ' שבועות (ד' ל"ד ע"א) דאיתא שם, מנין שבעדות ממון הכתוב מדבר מדכתיב והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר הוכחנו מגמ' הנ"ל גופא, דגם בממון בעינן ידיעה וראי' לגבי האמנת עדים, דממון ונפשות שוין, דאם נימא שחלוקין בדינן לגבי דין זה, מאי פריך לימא לית לו דר' אחא, דאי אית לו דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה (עדי ידיעה בלי ראי'), ואם נימא דרק בדיני ממונות מועיל ידיעה בלא ראי' ולא בדיני נפשות, מאי פריך, הא משום זה אין מועיל בדיני נפשות משום דהוי ידיעה בלא ראי', ע"כ דבגמנא דמועיל בדיני ממונות מועיל גם בדינא נפשות ורק לגבי הודה חלוקין, ושם ביארנו זאת בטוב בע"ה ומה שהקשה הנתיבות הא חמור איסור מממון כדאמרינן בב"מ, ביארנו דלא דמי דין עדים, דשם אמרינן בחולין דאינו מועיל ובעינן טביעת עין, וכדמוכח מתוס' דאף לגבי עדות ממון בעינן טביעת עין, אבל לגבי איסר מועיל סימנין אם נימא סימנין דאורייתא, ה"נ בידיעה בלא ראי' או בטביעת עינא דקלא מועיל לגבי איסור, אבל לא היכא דבעינן עדות (כל זה ביארנו בסימן מ"ב בד"ה ובמלג געג וה"ה):
והנה הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות גירושין הלכה י"ח וז"ל, נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפ"נ עד שנשתתק הרי זה יתקיים בחותמיו, ואח"כ ינתן לה עכ"ל, והנה דברי הרמב"ם הם נגד הסוגיא בגיטין דמוקמינן למתניתין דנתנו לה ואינו יכול לומר מיירי בחרש, ולדברי הרמב"ם דאלם פסול תקשי אמאי לא קתני במתניתין דין אלם, והלח"מ הקשה שם לדברי הרמב"ם דאלם פסול לומר בפ"נ ובפ"נ מפי הכתב, אמאי לא מני לקמן בדף כ"ג גבי אלו שפסולין להביא הגט, אמאי לא חשיב אלם, והר"ן כתב דאלם כשר לומר בפ"נ מפי הכתב, שהרי האמינו בעדות אשה מפי הכתב וכשר לגבי גט שהכתב מוכיח.
ונראה לתרץ, דהנה הרמב"ם כתב שם בהלכה י"א, גט שכתבו בארץ ישראל וחתמו בחו"ל, צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ, כתבו בחו"ל וחתמו בא"י אינו צריך לומר בפ"נ ובפ"נ והשיג ע"ז הראב"ד, ז"ל, ואפילו נתנו בארץ עכ"ל, וכבר תמהו המ"מ על השגת הראב"ד, דע"כ מיירי הרמב"ם בנתנו בארץ, דאם נתנו בחו"ל אף אם הי' נכתב ונחתם בארץ הי' צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, שהרי פסקינן דגם המוליך צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ.
אכן הראב"ד מתרץ לנו בזה קושיא עצומה, דהנה הובא דעת הראב"ד דאנן פסקינן כרבה דהטעם משום לשמה, א"כ תקשה אמאי בכתבו בחו"ל וחתמו בא"י אינו צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, הא כיון דהכתיבה בחו"ל א"כ יש כאן חשש דלשמה, ע"ז תירץ הראב"ד דמיירי בנתנו בארץ, לא כפירוש הכ"מ דשליח נתן הגט לאשה, רק כונת הראב"ד דהבעל נתן להשליח הגט בארץ.
ולפי זה לא קשה, דהנה לאחר שלמדו. אין החששא על הגט זה, רק משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, א"כ זהו דוקא כפי גזירתם דגזרו במביא גט ממ"ה או במוליך, אבל במביא השליח הגט מארץ לארץ אין צריך היינו דלא הי' בכלל התקנה, וכיון דנתן הבעל לשליח בארץ, משו"ה אין צריך לומר בפ"נ היכא דהחתימה היתה בארץ. אבל היכא דהחתימה היתה בחו"ל, כיון דשם יש הטעם דילמא אתי בעל ומערער, דאז יש חשש על האי גט גופא, אף שנתנו בארץ, היינו שהבעל נתן להשליח בארץ לומר בפ"נ ובפ"נ.
אכן הרמב"ם לטעמי', דס"ל הטעם משום עדים מצוין לקיימו, משו"ה לא איצטריך לאוקמי בנתנו הבעל לשליח בארץ, ומה שהביא הראב"ד ראי' דהלכה כרבה דהטעם משום לשמה מדאמרינן אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה, פשוט דהרמב"ם יסבור כתקנת רבנן משום דלא ליתי לאחלופי בשאר שטרות תקנו שיאמר בפני נכתב, היינו שיוכל להעיד גם על הכתיבה, וא"כ אימתי הוי עדות על הכתובה, היכא שיודע שנעשה לשמה.
ולפי מה שביארנו לעיל דבאיסור סומכין על טביעת עינא דקלא, ורק לגבי עדות בעינן ראי', יתורץ קושית התוס' (בגיטין ד' ו' ע"א) שהקשו. כיון דמועיל קן קולמסא וקן מגילתא אמאי סומא פסול, אכן לדברינו ניחא, דהנה לגבי עדות על החתימה שמעיד בפני נחתם דהטעם דתקנו רבנן משום שמא יבוא הבעל ויערער, ואם יבוא הבעל ויערער אילו לא הי' מעיד מקודם בפני נחתם הי' הגט בטל מדאורייתא ורק היכא שהעיד מקודם אז אין מועיל ערעור הבעל, (וכמו שביארנו במקום אחר דהטעם משום דעדות העד הי' על הגט שהוא גט כשר והוי כמו דכתב הרמב"ם (בפט"ז מה' סנהדרין ה"ו), דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק דאף אם אחד העיד שחלב הוא ואכלו אחר כך לוקין עליו, ובספר "לבוש מרדכי" סימן כ"ח כתבתי, דהטעם משים דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים. דילפינן מלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, אבל לשאר מילי קם כשנים, ושם בסימן הנ"ל כתבתי פליאה עצומה על השב שמעתתא שכתב שהדין הוא בהוחזק ל' יום ומשו"ה היכא שהעיד העד שהגט כשר קם הוא כשנים, ומשו"ה אין מועיל אח"כ ערעור הבעל, ולא דמי להא דבגמ' פריך הא אין דבר שבערוה פחות משנים, דהתם כיון דסבור דמן התורה בעי קיום סבר דאימתי נעשה שטר וגט כריתות כשמעידין בב"ד, וא"כ הרי עושהו עתה לספר כריתות ודו"ק) וכיון דבעי דיני עדות משו"ה סומא פסול, שהרי לא ראה, וטביעת עינא דקלא אינו מועיל, אבל לגבי הכתיבה דשם בעינן שיוכל לומר בפ"נ לשמה, ולא בעינן ע"ז דיני עדות, משו"ה אם שמע:
קול קולמסא יוכל למימר בפ"נ לשמה, ובודאי דקן קולמסא אין מועיל רק על הכתיבה אבל לא על החתימה.
ג) לפי"ז מיושבים כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם שכתב דאילם פסול להעיד בפ"נ, מה שהקשה הר"ן שהרי גבי עדות מיתה מועיל מפי הכתב, שם לא בעינן רק ידיעה שמת, שהרי עכו"ם מסיח לפי תומו כשר, אבל לגבי בפ"נ בעינן עדות כדי שאם יבא הבעל ויערער יהי' מקודם עדות העד שיהי' הגט כשר ויועיל כשנים כדאמרינן כל מקום שהאמינה תורה, א"כ הא בעי דין עדות, וכיון דעדות בכתב לאו עדות היא, שהרי נאמר מפיהם ולא מפי כתבם, משו"ה אין מועיל עדות האלם בכתב, והא דבגמ' מוקי למתניתין דואיני יכול לומר, בחרש ולא מוקי באלם, משום דהתם קאי אליבא דרבה, והנה התוס' פירשו בד"ה אי הכי, דלרבה עיקר החידוש דמתניתין דאף שלא אמר בפ"נ ובפ"נ היכא שנתקיים בחותמו כשר, ואף שלא נתקיים תקנתא דרבנן שתקנו שמא יחזור הדבר לקלקולו, משו"ה אליבה דרבה אי אפשר לאוקים באלם שהרי אין חידוש שכשר היכא שנתקיים בחותמיו, שהרי גם תקנתא דרבנן אי אפשר לקיים שיגיד מפי הכתב, שהרי מוכח בגיטין דף ע"א, דעדות מפי הכתב הוי הגדה, ורק דעדות פסול דבעינן מפיהם, ובכתב הוי הגדה ולא מפיהם, וא"כ יגיד האלם מפי הכתב בפ"נ ובפ"נ, שהרי עדות לא בעינן, כיון דכבר נתקיים בחותמו, ולהעיד שהוא לשמה כיון דהלעז הוא רק מדרבנן מועיל גם מפי הכתב כמו שמועיל טביעת עינא דקלא, שהרי מועיל קן קולמסא וקן מגילתא, הרי דלא בעינן עדות גמורה, אכן להרמב"ם עוקר החידוש דבעינן שיתקיים בחותמיו, משום שאם יבוא הבעל ויערער מזויף יצטרך קיום מן התורה, א"כ בעי שיהי' להעד דין עדות גמורה, משו"ה אין מועיל מפי הכתב, משו"ה נוכל לאוקים מתניתין דאינו יכול, באלם.
ומה שהקשו אמאי לא תלי אלם לקמן גבי אלו שפסולין להביא הגט, נראה לי, דהנה הקצוה"ח בסימן מ"ו רצה להוכיח דאלם פסול הגוף הוא, כמו שסימא פסול, אף שהי' יכול להעיד עפ"י טביעת עינא דקלא, ה"נ אף שיכול להגיד בשטר, כיון שאין יכול להעיד בע"פ, אך דבריו תמוהים, סומא כיון דכתב קרא או ראה, משו"ה אין יכול להעיד, שהרי אין יכול לראות בשום מקום, אבל אלם אם נימא דבשטר הוי הגדה, א"כ נהי שלעדות בע"פ דבעינן מפיהם לא יוכל להעיד, אעפי"כ לא נוכל לפוסלו מדין דלא יגיד, שהרי יוכל להגיד בכתב, והרי לא בעינן שיהי' כשר לכל עדות, שהרי החשוד על העריות פסול לעדות אשה, וכשר לעדות אחרת, ובדברי קצוה"ח הארכתי במקום אחר, וכיון דלא הוי פסול הגוף. רק פומא דכאיב לי', משו"ה לא תני לו גבי פסולין, דשם מני אלו שאף אם נתפתחו פסולין, משא"כ אלם אם יתפתח יהי' כשר.
והנה לפי דברינו דהגדה בכתב הוי הגדה. ורק בעדות אין מועיל דבעינן מפיהם, הנה אם הבעל כתב להם שיכתבו ויחתמו. בודאי דהוי כשמיעת קולו, אכן לא עדיף משמיעת קולו, והנה אם שמע קולו שאמר להם לכתוב ולא ראו אותו בשעה שאמר, בודאי דהי' הגט בטל, שהרי העדים בעינן שיהי' על פי ידיעה וראי', אבל הסופר אם שמע קולו ולא ראה אותו יהי' כשר, וגם סומא כשר לכתוב הגט.
מעתה מיושב הסתירה, דבירושלמי איתא כתב בכתב ידו לסופר לכתוב ולעדים לחתום דהגט בטל, דמשמע מן התורה, ובתוספתא איתא הגט פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומי, אכן בירושלמי כיון דהי' המעשה שכתב לעדים, א"כ הרי עדותם בלא ראיתו בשעה שאמר להם, משו"ה הגט בטל מן התורה, שהרי בעדות בעינן ראי', ועיקר עדותם שהבעל צוה להם לחתום, וזה לא ראו, אכן בתוספתא דקתני עד שיאמר לסופר כתוב, ג"כ לא מצי למיתני הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר, דהרי לסופר סגי מן התורה בידיעה בלא ראי', דלגבו לא בעי דין עדות, ורק מדרבנן פסול, שמא תזייף, משו"ה נקיט הרי הגט פסול, דפסול הוי בודאי.
וכל זה היכא דלא כתב לפניהם, אבל בכתב לפני העדים והסופר, דאז הוי ראי' וידיעה, דהרי בכתב ג"כ הוי הגדה, בכה"ג כשר, משו"ה הרמב"ם דמיירי שאמרו לו נכתוב, והרכין ראשו או שכתב (לפניהם) בכתב ידו (תשובה על שאלתם נכתוב גט?) בכה"ג כשר, וזהו דעת הקונדרסים שהובא בב"י, שמחלק בין כותב בכתב ידו לעדים ונותן להם. או שולח ע"י אחרים, והב"י הביא הטעם משום אומר אמרו, והוא תמוה, דהרי הכא כותב להם גופא והאחרים הם רק נושאים הכתב, אכן לפי דברינו ניחא.
ומה שלא הביא הרמב"ם סוגית הגמ', דבעינן דוקא חד לאו ותרין הן ועוד משמע מגמ' דבעינן דוקא ו' פעמים, וכן הוא בירושלמי, והרמב"ם כתב רק ג' פעמים נראה לי, דהנה בירושלמי איתא, אמר ר' אבא מרי, בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש ר' יוסי בר' בון אמר בבריא אנן קיימין, למה אינו גט אני אומר מתעסק בשטרותיו, ותני כן במה דברים אמורים בזמן שנשתתק מתוך בוריו, אבל אם נשתתק מתוך חוליו דיו פעם אחת, ובלבד במסרגין לי, נכתוב גט לאשתך והוא אומר הן, לאמך והוא אומר לאו, לאשתך והוא כו', לבתך והוא אומר לאו, לאשתך והוא אומר הן, לאחותך והוא אומר לאו, והקשה שם בשירי קרבן, מדוע השמיטו הפוסקים דין הירושלמי בנשתתק מתוך חליו דלא בעי בדיקה ג' פעמים.
ונראה לי דפירוש הירושלמי הוא כן, דר' אבא בר מרי אמר בחרש קיימינן, פירש דהבדיקה שלש פעמים הוא משום דכל זמן שלא בדקנוהו שלש פעמים, חיישינן שמא חרש הוא, ור' יוסי אמר בברי קיימינן, פירוש דכבר ידוע לנו ע"י בדיקה שהוא ברי, ופריך למה אינו גט, (פירוש אם לא בדקנוהו שלש פעמים אינו גט, ואמאי, כיון דידוע לנו דבריא הוא), וע"ז משני, דהבדיקה שלש פעמים לאו מטעם שמא הוא חרש, רק דבעי בדיקה על ההרכנה, אם כונתו שיכתבו גט, דדילמא מה שהרכין ראשו מתעסק בשטרותיו בעלמא הוא, וע"ז פריך מהא דתני במה דברים אמורים בזמן שנשתתק מתוך בוריו אבל אם נשתתק מתוך חליו דיו פעם אחת, ובשלמא אם נימא דהא דצריך בדיקה הוא משום שמא חרש הוא ולאו דעתא צילתא, שייך לחלק דבנשתתק מתוך בוריו הוי ריעותא:
ובנשתתק מתוך חוליו אין אלמותו ריעותא דמשום כחישותא הוא. אבל אם הבדיקה צריך משום דכל זמן שלא בדקנוהו ג' פעמים אין הרכנתו ראי', דדילמא מתעסק בעלמא הוא, א"כ אף בנשתתק מתוך חוליו ליבעי בדיקה, שהרי אף בבריא צריכה בדיקה וע"כ חזר בו, ומשני, דבעי ו' פעמים משום חשש דשיחייא דהן או דשיחויא דלאו.
ולפי"ז יפרש הרמב"ם גם בגמ' דילן, כן, דמעיקרא הי' סבור דגם הבדיקה אם הוא שפוי בדעתו הוא ג"כ בבדיקה זו דבודקין ג' פעמים, ומשו"ה דילמא שיחיא דהן או לאו נקטי', ומשני דבעי ו' פעמים, אכן ר' ישמעאל משני, דהבדיקה אם הוא שפוי בדעתו, בודקין אותו בפרי, היינו ששואלין איזה פרי יש בימות החמה וכדומה, והבדיקה דאיתא במתניתין אם אמר על לאו, לא קאי כלל לגבי בדיקה אם הוא שפוי בדעתו, רק מיירי דכבר ידוע לנו שהוא שפוי בדעתו, ורק הבדיקה היא אם הרכנתו בכונה, או מתעסק בעלמא, משו"ה די בג' פעמים. דכיון דידעינן ששפוי בדעתו הוא לא חיישינן לשיחיא דהן או לאו, ומשו"ה לא הביאו הפוסקים דין דנשתתק מתוך חוליו דלא לבעי בדיקה רק פעם אחת, שהרי כיון דגמ' דילן סבר דבעינן בדיקה משים דילמא מתעסק הוא, כדקתני דבי ר' ישמעאל, א"כ הרי גם בבריא גמור בלי בדיקה שלשה פעמים אינו מועיל.
ומדוקדק מאוד לשון הרמב"ם שכתב, מי שנשתתק והרי דעתו נכונה כו' בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריך לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. ולכאורה כיון דכתב כבר הבדיקה, למה הוסיף, וצריך לבודקו, אלא דבאמת כיון דפסק כר' ישמעאל, הבדיקה ג' פעמים, והבדיקה דילמא נטרפה דעתו, הם תרי מילי, הבדיקה שלש פעמים הוא על ההרכנה, אם אינו מתעסק, והבדיקה אם נטרפה דעתו, הוא מלבד הבדיקה הז', ומשו"ה מיושב דברי הרמב"ם גבי כתב בכתב ידו דמועיל, ולא כתב כבתחילה דבעינן בדיקה ג' פעמים, שהרי כיון דהבדיקה היא דילמא מתעסק הוא, בכתיבה לא שייך מתעסק, ולבודקו אם נטרפה דעתו הרי כתב, והרי דעתו מיושבת, דהכונה דבדקנוהו אם מיושב בדעתו, ומיושב לפי דברינו כל קושית המפרשים על הרמב"ם.
ד) נמצא לפי דברינו, יש מחלוקת בין הרמב"ם ובין רש"י ותוס' בדין דהרכין ראשו, דהרמב"ם ס"ל דכל זמן שלא בדקנוהו ג' פעמים אמרינן דהרכנתו הוא רק מתעסק בעלמא, אף שידעינן שדעתי שפוי.
א"כ לדברי הרמב"ם, אדרבה מוכח מדברי הגמ' מדקאמר הרכין ראשו. ולא נקט רבותא יותר דאמר יודע אני, ע"כ דדוקא הרכין ראשו דלא הוי קבלה (כל זמן שלא בדקנוהו שלש פעמים) שם אין מלקות, אבל אמר יודע אני, יש מלקות, הרי דלא בעינן שיתיר עצמו.
אכן רש"י ס"ל דהרכנה הוי קבלה, והבדיקה הוא כדי לידע שהוא שפוי בדעתו, משו"ה כתב רש"י ז"ל, דהטעם משום דלא התיר עצמו.
ולפי דברי הרמב"ם יתישב מאי דקשה לי לכאורה, דאמרינן שם, בכיפה צריכה התראה קא מפלגי, והנה לכאורה פליגי אבא שאול ורבנן בזה, דאבא שאול ס"ל דכיפה הוא עונש ככל העונשים, כמו מלקות ומיתה, ומשו"ה בעי כדיני כל העונשים, ורבנן ס"ל דכיפה איננה עונש, רק איש המועד לעבור כונסין אותו לכיפה, וא"כ תקשי לאבא שאול איך מועיל התראה לכיפה. כיון דהכא מיירי דלא קיבל התראה, או לא התיר עצמו, א"כ איך יכניסוהו לכיפה, (ודוחק לומר דהכא הוי דין אחר).
אכן לדברי הרמב"ם מיושב, ויהי' מזה ראי' לדברי התומים דאף דלא לקי משום דהרכין ראשו לא הוי קבלת הדברים משום דילמא מתעסק, היינו כל זמן שלא ראינוהו בהרכנת ראשו ג' פעמים, אבל כיון דכבר ראינוהו ג' פעמים שמרכין ראשו על ההתראה, א"כ הרי בדקנוהו שאינו מתעסק, א"כ הרכנת הראש הוי קבלה, משו"ה כונסין אותו לכיפה.
והנה כל זה אינו אלא תירוץ על זה דהרי לא קבל התראה, דכיון דעשה ג' פעמים הרכנת הראש הוי קבלת התראה, אבל על הא דפסק הרמב"ם דבעינן שיתיר עצמו בהדיא ויאמר שעושה על מנת להתחייב מיתה, הרי לא התיר עצמו, ע"כ דבמלקות לא בעינן כלל התיר עצמו.