אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אבן העזר › סימן לט

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אבן העזר · סימן לט

אבן העזר

התרת חדר"ג בעוברת על דת כבוד הרב המאור הגדול חו"ב סוע"ה כש"ת מו"ה משה שליט"א הרב המו"ץ דראזאוו פלך קיוב.

אחדשתה"ק

הנה כת"ר פנה אלי בשאלת חכם, אודות האשה שעזבה את בעלה ונסעה עם בחור אחד לאמעריקא, ולקחה אתה כששה מאות רו"כ חפצים ומטלטלין, והוגבה עדות שנים, שכמה לילות בהיות הבעל שלא בביתו היתה לנה עם הבחור הנ"ל, בלי שומר, והוגבה עדות בפני ג' כמבואר בהכתב ששלחו, וכבר הי' הבעל הנ"ל לפני הרבנים שנאספו במחוז ראדאמישלא והסכימו להתיר לו לישא אשה אחרת, וע"כ פנה כת"ר בענותו אלי שגם אנכי אצטרף להיתר הזה.

והנה בשריותא דהאי גברא יש לדון מפני שני דברים, א) מפני שהיא מורדת, ב) מפני שהיא עוברת על הדת, והנה מדין מורדת אי אפשר להתיר, דהרי לשויא מורדת בעי התראה, ואחרי כי כפי הנראה ממכתבם, יודעים מקומה באמעריקא, הלא הי' לנו לשלוח לה התראות, טרם שיתירו לו לישא אחרת, וכמו דין הכתובה שמתרין לה, וכמובן הבעל לא ירצה שתבוא, וע"כ עלינו לדון רק מטעם עוברת על דת.

א) והנה עוברת על דת שכתב הרמ"א בסימן קט"ו שאין על זה חרם דר"ג, הלא מיירי שם בהתרו בה, וא"כ הכא הרי לא התרו בה..

אכן הבית מאיר כתב, הובא בפ"ת ס"ק יוד, דברגילה לא בעי התראה, ובשני פעמים מיקרי רגילה, והכא הרי העידו העדים שלנה כמה פעמים עם הנחשד בלי שום שומר, הלא רגילה מקריא.

אכן דא עקא, הרי קבלת העדות הי' שלא בפני', אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין.

והנה הנו"ב בסימן ע"ב ס"ל, דגם בקבלו שלא בפני בעל דין מהני, ועיקר הוכחתו מדברי הב"י בבד"ה סימן כ"ח בחו"מ שכתב, דמדכתב הרמב"ם גם בד"מ אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, משמע שד"מ שוה לדיני נפשות בכל גווני, וכשם שבדי"נ אם קבלו שלא בפני בע"ד לא מהני א"כ גם בדי"מ כן עכ"ד הב"י, ומזה מוכיח הנו"ב, כיון דדי"מ ודי"נ שוים, א"כ כמו דבממון שלחו ולא בא מקבלין שלא בפניו היה הכי נמי בדי"נ, עכ"ד הנו"ב, וא"כ לפי"ז כמי דבדי"מ אם אינו מצוי בעיר מקבלין שלא בפניו אם העדים ילכו, ה"נ הכא כאן, ויש כאן ביטול פרי' ורבי', ומה שהוא לבדו, מקבלין אף שלא בפני בע"ד.

אך דברי הנו"ב תמוהים מאד, דלענ"ד אין ראי' כלל מדברי הב"י דדי"מ ודי"נ שוים היכא דשלחו ולא בא, דהב"י כתב רק כיון שכתב הרמב"ם דגם בדי"מ אין מקבלין, משמע דבעיקר הדין מדין התורה שוים זה לזה, וא"כ היכא דהבי"ד עשו שלא כדין יקבלו העדות שלא בפני בע"ד דשם אין שייך לומר לא תקנה ולא הפקר בי"ד, כיון דמה שקבלו הי' שלא כדין, בודאי דמוכיח הב"י דאם קבלו אין דנים על פיהם כמו בדי"נ. אבל היכא דשלחו אחריו ולא בא דשם י"ל דתקנתא דרבנן הוא שלא יהא כל אחד לא יבוא, ונעלת דלת, או היכא דאינו מצוי. והעדים צריכים לילך, דגם כן שייך תקנה, בודאי דבזה לא שייך לומר, דדי"מ ודי"נ שוים, דאם עשו תקנה בממון דהפקר בי"ד הפקר יעשו תקנה בדי"נ, או בלאסור אשה, אחרי דלא מצינו שעשו שם תקנה, וא"כ בודאי דקבלת עדים שלא בפני בע"ד לא מהני:

אמנם רבינו הגרע"א בסימן צ"ט, כתב, דדין זה אם קבלו שלא בפני בע"ד בדיני נפשות או לאסור אשה על בעלה, אם מהני. הוא מחלוקת הפוסקים, ונראה מדבריו דתופס זה לספק גמור, והנה הכא אם היו עדי טומאה ממש היינו יכולים לומר כיון דמספיקא אסורה לו, ממילא אם תבוא האשה עתה לפנינו תהי' אסורה עליו, ממילא מותר לו לישא אחרת, אך באמת אין כאן רק עדי כיעור, שהרי לא ראו כדרך המנאפים. וא"כ הרי עדי כיעור אין אורסין על הבעל, וא"כ אף שאם היו מקבלין בפניו היו מתירין לו לישא אחרת שהרי כיון שעשתה מעשה כיעור הרי מצוה מהתורה לגרשה, ובמקום מצוה לא תיקן ר"ג ובפרט היכא שפשעה, אבל כיון דנתקבלו העדים שלא בפניו, הרי הוא ספק מצוה ואין מחויב לגרשה, וממילא אם תבוא האשה יוכל לדור עמה (ואם לא נעשה עוד קבלת עדות מחדש), וא"כ איך נתיר לו לישא אחרת אחרי שאין כאן רק עדי כיעור, וקלא דלא פסק אין כאן, אכן בשולי הגב"ע אחרי חתימת הבי"ד כתוב, כי האשה הנ"ל היא מופקרת וביחוד לאיש אחד מלאנדאן שיש לו אשה וארבעה בנים, והנה המכתבים הם בכתב, ואף אם עשו גבית עדות באמעריקא ששם קלא דלא פסק, ואז אפשר להתיר, כי יש כאן קלא דלא פסיק וגם עדי כיעור, וא"כ אסורה לבעלה כמו שכתב הרמ"א בשם י"א בסימן י"א, דאם יש עדי כיעור וגם קלא דלא פסיק אסורה לבעלה, וא"כ נוכל להתיר לו.

אך הא הוי ס"ס, ספק אם הלכה כי"א אלו, וספק אם מועיל קבלת עדים שלא בפני בע"ד, וא"כ אף אם יהי' קלא דלא פסיק, ג"כ לא תהי' אסורה (אם לא דשם באמעריקא יקבלו בפני עדים על מעשי כיעור ועל קלא דלא פסיק) ועוד אף לדעת פסק הרמ"א בסימן י"א בהג"ה, ע"כ דלא הוי איסור דאורייתא, שאל"כ איך התירו ביש לו בנים דלא תצא, ע"כ דהוי רק איסור דרבנן, וא"כ בספק, היינו, דספק לנו אם מועיל הקבלת עדות שלא בפניו, מותרת.

ועוד נראה לי דבודאי אין מצטרף קלא דלא פסיק מאיש אחר עם עדי כיעור מאיש זה ודוקא קלא דלא פסיק, ועדי כיעור מחד גברא מצטרף, דהנה יש לעיין בטעם הדבר איך מצטרף עדי כיעור, וקלא דלא פסיק לאסור, הן לדעת הרמב"ם וסיעתו דלדידהו מועיל ההצטרפות לאסור על הבועל, והן לדעת השאילתות דמועיל הצטרפות עדי כיעור וקלא דלא פסיק לאסור גם על בעלה, איך מועיל הצטרפות, ואין לומר דהטעם דהוי תרתי לריעותא, כמו במקוה, ובטריפות, דמועיל תרתי לריעותא, זה אין לומר, דא"כ יצטרפו שני מעשי כיעור, ובודאי דשני מעשה כיעור עם שני אנשים הוי תרתי לריעותא. ובאמת איך שייך לדון על הקלא דלא פסיק הלא לא ראו המעשה רק שיצא הקול וא"כ דילמא יצא הקול מפני שראו מעשה כיעור.

ב) לכן נראה לי טעם הדבר, דהנה בכתובות דף ט' פריך הגמ', אותה מעשה מפני מה לא אסרוה, ופירש"י שהרי עדים הרבה ידעו, והקשו בתוס' אטו ראו המעשה, ותירצו שהרי אותו צדיק ידע המעשה, ובאמת תירוץ התוס' הוא קושיא על רש"י, דלמה פירש רש"י שעדים ידעו. כיון דאותו צדיק בעצמו ידע ממילא לא הי' מחזקה באיסור

ונראה לי, דהנה הפרי מגדים בפתיחה לאיסור והיתר הקשה:

אמאי מביא אשם תלוי באוכל חתיכה שנתערבה חד בחד. הא הוי ס"ס, ספק שמא אכל היתר, ואף אם אכל איסור, שמא היתה חתיכת ההיתר גדולה, וא"כ נתבטל האיסור, וע"כ רוצה הפרמ"ג להוכיח דאם האיסור רוב נתבטל ההיתר, וא"כ יש ספק ג"כ להיפוך. אף אם אכל היתר שמא חתיכת האיסור גדולה, ואכל איסור וכמובן זה קשה מאוד. דאיסור בטל, אבל בודאי דהיתר לא בטל שיעבור באיסור חלב על חתיכת ההיתר משום שהאיסור גדולה, ועיין בר"ן נדרים דף נ"ט ד"ה ועד כאן, אך באמת הא דאמר הרא"ש דמותר לאוכלן כולן (יבש ביבש שבטל חד בתרי), היינו כיון שהתורה התירה לאכול כל אחד בפני עצמו מדין אחרי רבים להטות, שעל כל חתיכה עלינו לדון שהיא מהרוב א"כ האיסור נתהפך להיות היתר כיון שעפ"ג דין התורה מותר לאוכלו. וא"כ האי דין דנתהפך האיסור להיות היתר, דאף אם אוכל האיסור אין עובר עליו, היינו דוקא היכא שרואים אנחנו כי ההיתר רוב, אז יש עלינו דין דאחרי רבים להטות, אבל אם אין אנו רואים כי ההיתר הוא רוב, אז אין עלינו דין דאחרי רבים להטות, וממילא לא הותר האיסור. אף אם קמי שמיא גליא שההיתר רוב, וא"כ היכא שהי' חד בחד שלא הי' ניכר לנו איזה היא חתיכה גדולה, לא שייך לומר שמא היתה חתיכת ההיתר גדולה, דאף אם היא גדולה האיסור בתקפו, כיון שאין עלינו דין דאחרי רבים, והוי רק ספק אחד אם אכל האיסור או לא, והנה אחרי שאף היכא שודאי נתערב איסור אעפי"כ כיון שהתירה התורה מדין אחרי רבים שמפני זה עלינו לומר על החתיכה שהיא מההיתר, נתהפך האיסור להיות היתר ואין כאן איסור:

מכש"כ היכא דאין עלינו כלל להסתפק, בודאי דאין כאן איסור כלל (אף אם שמיא גליא שיש איסור). לפי"ז הי' משמש עם הטהורה, ולאחר תשמיש נמצאת טמאה, בלא טעמא דאונס, פטור מן הקרבן, שהרי לא הי' איסור, שהרי לא הי' לו להסתפק כלל בחשש טמאה, אכן אם הי' סמוך לוסתה שעליו הי' להסתפק, אף שהוא רק מצות עשה, אם נמצאת טמאה צריך להביא חטאת, ועדיפא מזה איתא בתוס' ביצה כ"ד, דאם אכל בהמה ונמצאת טריפה לא צריך כפרה (ולדברינו הוי היתר), אבל אם אכל קודם הפשט, דלא הי' צריך לאכול מפני שלמדה תורה דרך ארץ שלא יאכל קודם הפשט, אז אם נמצאת טריפה צריך כפרה על אכילת טריפה, כיון. דלא הי' לו לאכול, אף דזה שלא הי' לו לאכול לא הי' מטעם טריפה, רק מטעם דרך ארץ, אעפי"כ היתר לא הוי:

ובכה"ג לא נתהפך האיסור להיתר.

והנה בגיטין דף צ' איתא, דאם היא פרוצה מצוה מן התורה לגרשה, היינו אף דלא נאסרת על בעלה אלא בעידי טומאה, אעפי"כ מצוה מה"ת לגרשה אשה כזאת שהיא פרוצה דיש לחשוש כיון שהיא פרוצה פן זינתה או תזנה, וצ"ל דזה ילפינן מדקרי לשני אחר, וס"ל דערות דבר מקריא אף בכה"ג:

נהי דדבר ערוה לא הוי אבל ערות. דבר הוי ועוד ילפינן משנא שלח. דהרי בלא איסור אסור לשנאות. ע"כ בכה"ג. וכדאיתא בפסחים (דף קי"ג).

והנה הא דאמרינן בעוברת על דת. ובפרוצה, דמצוה מן התורה לגרשה, היינו דמן התורה מצוה שיחשוש שמא תזנה, שהרי באיסורים אחרים אם היא פרוצה לא מצינו שמצוה מהתורה לגרשה, ורק באיסור אישות או במאכילתו דבר שלא נתקן שלא נפרש חלה, דכיון דזהו מדברים שהאשה עושה לבעלה, וכיון דהכשילתו הרי גרמה שלא יכול לסמוך עלי' בזה, וא"כ הוי כמורדת ממלאכה, דתצא שלא בכתובה.

ובזה הקשתי על דברי הגרע"א בחידושיו לכתובות שכתב שם בפ"פ מצאתי. שאם היא אשת כהן. אם תחתי' נאנסה, הרי הכשילתו באיסור ותצא שלא בכתובה.

אכן לדברינו אין זה ענין כלל לדין דעוברת על דת, דאטו אם אחד יכשיל את חבירו באיסור שבת בשביל זה יפטור מחוב שיש להמכשיל עליו, אלא ע"כ דהטעם דמפסדת כתובתה משום שהיא גרמה לו שלא יחזיק אותה, כיון שמצוה מה"ת שיחשוש, אבל הכא אם נאנסה תחתיו הרי בלא"ה לא יוכל להחזיק אותה לאשה, נמצא מה דהכשילתו בזה שבא עלי' לאיסור לא גרמה בזה שיצטרך לגרשה, א"כ בודאי דלא תפסיד הכתובה בזה שהכשילתו באיסור. ורק בעוברת על דת היא גרמה שיצטרך לגרשה, שהרי מצוה מן התורה לגרשה.

והנה לפי דברינו, אשה שזינתה והבעל אינו יודע. אם לא הי' לו כלל לחשוב, בודאי דאינו עושה איסור, שהאיסור היכא דלא הי' לו לחשוב נתהפך להיתר ואין צריך כפרה, (בלא טעם אונס, אלא דאין עושה כלל איסור היכא שהתירה התורה יותר מזה, וק"ו הוא מרוב), אבל היכא דעברה על דת, או שהי' עדי כיעור, אף שאין אוסרים אותה, אבל כיון דמצוה לגרשה, א"כ לא נתהפך האיסור להיתר בכה"ג. אז אם קמי שמיא גליא שזנתה צריך כפרה על איסור סוטה.

והנה הא דאמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, יש לעיין איך הדין אם הבעל אין יודע מאומה, אם אסורה לבועל היודע, והנה בתוס' יבמות דף ל"ה מוכח דעיקר האיסור שעל הבועל הוא מפני שנאסרה על הבעל, דמזה ילפינן דבאונס שריא, אף שהבועל הי' במזיד (דלא כהירושלמי דאיסור להבועל אף באונס), וא"כ יש לומר כיון שלא נאסרה על הבעל היכא דאין יודע, לא נאסרה להבועל, כמו באונס דשריא להבועל.

אך באמת, אין זה ענין כלל, דהרי באונס מותרת היא להבעל, אבל היכא דאינו יודע הרי היא אסורה לו רק שאינו יודע, א"כ אסורה גם להבועל.

אך לפי מה שביארנו דהיכא דאין לו לחשוב כלל, הוי היתר גמור, ונתהפך האיסור להיתר, א"כ היכא דאין יודע, ולא הי' לו לחשוב, אז שריא גם להבועל, אבל היכא שהיו עדי כיעור, וכה"ג, היכא שיש להבעל מצוה שיחשוש, א"כ הוי איסור לגבי', אך בודאי אף שאין יודע בבירור מהזנות ולא נאסרה עליו, אבל כיון דיודע מן הכיעור א"כ הוי איסור לגבי הבעל, ורק שאין יודע, בודאי שאסורה גם להבועל.

לפי"ז יאירו דברי רש"י, דהנה אם לא היו עדים יודעים כלל מזה שהכניסה לביתו, בודאי דלגבי אורי, היתר גמור הוא, וא"כ לא שייך כשם שאסורה, וא"כ אף אם אותו צדיק הי' יודע, היתה מותרת לו, אבל כיון שעדים הרבה ידעו מה שהכניסה לביתו, א"כ היו עדי כיעור לגבי אורי', וא"כ הי' על אורי' מצוה לגרשה, וא"כ אותו צדיק יודע שנאסרה לאורי', ומשו"ה אסורה נמי לדידי', משו"ה הוצרך לתרץ דאונס הי'.

והנה הרמב"ם כתב (פ"ב מה' סוטה הי"ב), דאם אמר בעלה איני משקה אסורה לבועל, והיינו דאף שהבועל טוען בריא שלא בא עלי' וחזינן דבריא מועיל בהאשה רבה, בשנים אומרים מת. ושנים אומרים לא מת, דאם אומרת בריא לי אין אוסרין אותה, אבל כאן גלי קרא דונטמאה דאסורה לבועל ולתרומה אף שטוענים בריא.

אכן מה דחדיש רחמנא דאין מועיל בריא, היינו דוקא בספק דקינוי וסתירה, אבל היכא דהוי רק מצוה לגרשה בודאי שאין אוסרין על הבועל כיון שהוא טוען בריא.

ג) מעתה יתישב שפיר מה שמצטרפין עדי כיעור וקלא דלא פסיק, להרי"ף והרמב"ם וסיעתם שהם סוברים דהצטרפות קלא דלא פסיק, ועדי כיעור הוא לאוסרה על הבועל, ולא על הבעל, הוא, דס"ל דלהבעל בודאי דאין נאסרת:

אף בעדי כיעור וקדל"פ, שאין מצטרפין, אך להבועל בעדי כיעור בודאי דאין אוסרין אף שעל הבעל מצוה לגרשה, אבל כיון שאין איסור בודאי דמועיל בריא של הבועל א"כ בעדי כיעור בודאי דאין אוסרין על הבועל, ובקלא דלא פסיק ג"כ אין אוסרין אף שלגבי הבועל הוי קלא דקודם נשואין, והיכא דאיכא קלא קודם הנשואין הרי אוסרין ואין מועיל בריא כיון דהוי קול וכמו ביצא קול דנתקדשה, אכן באמת אין כאן קול כלל, כיון שהבעל אין לו לחשוש כלל על הקול דהרי קלא דבתר נשואין לא חיישינן, א"כ הרי אף אם הקול אמת לא נאסרה על הבועל דאיסורא דידי' הוא רק אם יש איסור, על הבעל, וכיון דאין לו להבעל לחשוש על הקול הוי לדידי' היתר, וא"כ לא נאסרה להבועל, משו"ה בעדי של כיעור לחוד ובקלא לחוד לא נאסרה על הבועל, אבל היכא דאיכא עדי כיעור, שאז אם קמי שמיא גליא שזינתה הוי איסור להבעל כיון שיש לו לחשוש שמא זינתה הוי איסור וא"כ לפי הקול אסורה להבועל, וא"כ הוי קלא דקודם נשואין וקלא דקודם נשואין חיישינן ואין מועיל בריא של . הבועל.

זהו טעם לדברי הרמב"ם וסיעתו. דההצטרפות הוא לאוסרה רק על הבועל ולא על הבעל:

ולדברי השאילתות שההצטרפות אוסר גם על הבעל שהרי כתב השאילתות היכא דאיכא עדי כיעור וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ובועל, נראה לי דבאמת ס"ל להשאילתות דעל הבעל נאסרה בעדי כיעור לחוד, ורק על הבועל לא נאסרה, והוא דס"ל להשאילתות כדברי הרא"ש ותוס', דפירשו בתחלת נדה, דטומאה דלמפרע לא דיינינן בזה דין טומאה:

דמשו"ה לא אמרינן באשה שבדקה ומצאה טמאה דתטמא למפרע מדין תורה, ולכאורה הא כל טומאה הוא טומאה דלמפרע, כמו דהי' אוחז בגד וספק נגע וספק לא נגע.

וצריך לפרש דכל הטומאות הרי באמת נולד הספק בשעת מעשה, כמו בסוטה דכיון דקינא לה הרי תיכף כשנסתרה חל ספק שמא נטמאה, וכן בשרץ וספק נגע, כיון שאם הי' יודע שיש שרץ הי' ספק אם נוגע או לא, משא"כ באשה בשעת מעשה לא חל עלינו שום ספק שמא היא נדה. דמחזיקינן בחזקתה, ורק מפני שאח"כ ראתה נולד ספק, הוי טומאה דלמפרע, ועיין שם בפירושי הרא"ש לנדה.

לפי"ז נוכל לומר, דעדי כיעור כמו העלו זה את זה מן הבור או נשקו זה את זה או רוכל יוצא ורוק למעלה מן הכילה, הנה בשעת מעשה אין עלינו כלל לחשוש שמא נטמאה, ורק מפני שאח"כ ראינו רוכל יוצא וכן מה שנושקים, ואף אם הגיפו הדלתות, אין אנו חוששים עתה, דבאמת אין אוסרין על היחיד, ורק בכללית כיון שהיא פרוצה חוששין, א"כ זה דוקא חשש, אבל לא חשש דשעת מעשה. משו"ה אין לדין בזה דין דספק טומאה, ורק הוי ספק איסור, ככל ספיקא איסורים דלחומרא.

משו"ה ס"ל להשאילתות, דאימתי גלתה התורה דלא מהני בריא, היינו דוקא בספק טומאה דקינוי וסתירה, דספק זה עשאה התורה כודאי, משו"ה אין מועיל בריא של הבועל לגבי תרומה, אבל בעדי כיעור, הי דאסורה להבעל כדין כל ספק איסור, אבל להבועל לא נאסרה, שהרי טוען בריא שלא נבעלה לו, והוי כמו שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת:

דאף שהבא עלי' באשם תלוי, אם נשאת לאחד מעדי' ואומרת בריא לא תצא, אבל בקלא דלא פסיק אין מועיל בריא דלא משתקינן קלא, משו"ה כתב השאילתות דהיכא דאיכא עדי כיעור. וגם קלא דלא פסיק, אז מוציאין בין מבעל בין מבועל, אבל היכא דאיכא עדי כיעור לחוד מוציאין רק מן הבעל ולא מן הבועל.

ד) נמצא לפי דברינו. הא דאסורה היכא דאיכא עדי כיעור וקלא דלא פסיק, הוא דוקא אם הקלא דלא פסיק הוא לבועל הזה שעליו יש עדי כיעור, אבל אם מאחר הרי גם להשאילתות לא תתסר על הבועל כיון שעמו לא הי' עדי כיעור לא הוי לדידי' כשם שנאסרה וכו'. ואף דלפי דברינו להשאילתות נאסרה על בעלה בעדי כיעור לבד, וא"כ הרי יש כאן להתיר לדברי השאילתות, [לישא אשה אחרת כיון דלהשאילתות נאסרה עליו], אך כיון דלדידי' מה שנאסרה בעדי כיעור, הוא רק מטעם ספק, דמשו"ה לא נאסרה על הבועל. נמצא הכא שיש כאן עוד ספק אצלינו בדינא, וא"כ אין להתירו לישא אשה אחרת, שהרי ס"ס הוא, ספק אם מועיל בדיעבד קבלת עדים שלא בפני בע"ד, ואף אם מועיל קבלת העדות ומאמינים אותם, הרי יש ספק אם הי' המעשה שזינתה ואין לומר דלא הוי ס"ס המתהפכת כיון דאם נאמר שנטמאה תו אין שייך לומר אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. אכן כבר כתב הש"ך בכללי הס"ס דהיכא דאין לנו כלל לדון אלא מצד השני, כמו בספק ביאה, עלינו להתחיל הספק מצד השני, כמו ספק על ספק דרס דהוי ס"ס אף שאינה מתהפכת:

שהרי אם תאמר שדרס שוב לא תוכל לומר שלא על, אעפי"כ הוי ס"ס משום דאיך תוכל לומר שמא דרס אם לא תאמר שמא על, ה"נ איך תאמר שמא זינתה, מהיכי תיתי לומר כן. וע"כ צ"ל כיון שהעדים אומרים כן, וא"כ ע"כ צריך אתה להתחיל ספק שמא אמת מה שעדים אומרים, שמהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד, ואף אם תאמר שמהני ואמת הוא שעשתה מעשה כיעור. שמא לא נטמאה, וא"כ בנדו"ד אם תבוא היא מותרת, ובאיסור דידה יש ס"ס אף לדברי השאילתות, ובמצוה לגרשה יש ספק אם מהני קבלת עדים, וממילא מספק אין מצוה לגרשה, וכיון דאין מחויב לגרשה, הרי לא נוכל להתיר לו.

ה) אכן באשר הוא לא קים עדנה פו"ר, והוא שעת הדחק. שישב ויתענן, ולעשות קבלת עדות באמריקא בודאי דזה מדברים הקשים, ע"כ אמרתי לפתוח בהיתרא, והוא, דהנה הא דיש כאן דין דאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, יש לומר מפני שני דברים או משום דאין מקבלים העדות שמעידים לפי עדותם שעשתה איסור. שהרי בעדותם יעידו שעברה על איסור יחוד, והיינו שהחסרון בעצם הגדת העדות שיש בזה בהעדות עלי' שעשתה, או מפני שאנחנו רוצים לפסוק דבר שהוא לחובתה

והנה מה שעצם העדות שהיא עברה על איסור, היכא דלא היינו רוצים לפסוק דבר לחובתה, בודאי דאין זה חסרון בקבלת העדות, שהרי בכתובות דף כ' איתא, דהזמה שלא בפני העדים נהי דהזמה לא הוי, הכחשה מיהא הוי:

והרי הכא מה שמקבלים ההזמה הרי יש בהעדות הזאת שהעדים העידו שקר, ואעפי"כ מקבלין העדות, לנגד הבע"ד שלגבי דידי' הוא בפניו, ולא איכפת לן מה שהוא שלא בפני המוזמים, כיון דמה שאנו פוסקים חובת הבעל דין אין זה חובתם, ורק עליהם אין שום פסול משום דהוי שלא בפניהם אבל עכ"פ מוכח דהא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד אין החסרון מטעם שבהעדות הוא חובתם, רק משום שהדין שאנו פוסקים הוא חובתו. והא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, אם הדין הוא חובתו זה לא שייך דוקא אלא אם מה שאנו פוסקים הוא דבר שלו, כמו שרוצים לפסוק את השור סקילה והשור הוא שלו, או העבד הוא שלו, אבל מה שעי"ז יגיע לו חובה אין זה חיסרון, דאל"כ בא"א יהי' הדין שאם יעידו עלי' שמחויבת מיתה יצטרכו לקבל עדות דוקא בפני הבעל, שהרי אם יפסקו לה מיתה יאבד מעשי ידי', וזה לא מצינו, אלא ע"כ כיון דאין האשה גופא של הבעל או שהפסק דין הוא חובתו, האי דין שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הוא דוקא אם מה שבי"ד פוסקים הוא דבר של הבעל דין.

לפי"ז, הכא בקבלת עדות על מעשי הכיעור, שרוצים אנחנו לפסיק שמותר להבעל לישא אחרת מפני שמצוה עליו לגרשה, הנה אם הי' הדין שאסור להבעל לישא אחרת שיעבוד של האשה, א"כ אנו רוצים להזיק דבר שהוא שלה, היינו שיעבוד שלה, שייך בזה אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד.

אבל באמת אין זה שיעבוד שלה ולא דבר שלה, ואף אם היא מסכמת שישא אחרת ג"כ אסור לו לישא, שר"ג גזר עליו איסור שהוא לא ישא שתי נשים, נמצא דהפסק לא על דבר שהוא שלה, ולא שייך בזה אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ואף דהעדות הוא שעברה על איסור יחוד, אבל זה הא מוכח מהא דהזמה שלא בפני' הוי הכחשה, דלא איכפת לן מה שהעדות הוא שפלוני עבר עבירה, ועיקר דין דקבלת עדות בפני בע"ד הוא למי שרוצים להפסיד דבר שהוא שלו ע"י הפסק.

וא"כ הכא דמה שאנו פוסקים לו לישא אחרת אין זה דבר שהוא שלה, מועיל קבלת עדות שלא בפני'

וגדולה מזו יש סוברים, דלפסול העדים לעדות מועיל אף שלא בפני בע"ד, היינו דס"ל דהאי דינא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, הוא דוקא אם הפסק להפסיד ממון או נפש, ואף דשם דעת רוב הפוסקים דאין מקבלין עדים לפסול שלא בפני', היינו דשם מה שאנו פוסקים שהוא פסול לעדות הוא דבר שהוא שלו, אבל הכא דאין זה דבר שלה, אף שהוא חובתה, מקבלין עדים שעברה על איסור יחוד, שאז מותר לו לישא אחרת.

ואף אם נימא שיש בזה ספק אם בכה"ג מקבלין, כיון דעכ"פ עיקר הדין שמותר לו לישא אחרת מפני שמצוה עליו לגרשה, א"כ פוסקין אותה לחשודה, אבל עכ"פ לא דמי לוהועד בבעליו, דשם הוא דבר שלו ממש, וכן מה שפוסלין אותו לעדות הוא ג"כ אנו פוסקין אותו לפסול, אבל הכא אין אנו פוסקין אותה לשום דין, רק שהיכא שעשתה דבר כזה מצוה עליו לגרשה, א"כ נוכל לומר:

דבכה"ג מקבלין, ואף אם יהי' ספק, הלא יהי' ס"ס, חדא דילמא מועיל קבלת עדות בדיעבד שלא בפני בע"ד, כמו שכתב הגאון רע"א שביארנו למעלה, ואף אם הדין דאין מקבלין, דילמא בכה"ג לא הוי בע"ד, כיון שאין הדבר שלה, וא"כ מהאי טעמא יש להתיר.

ו) ועוד נראה לי, דהנה הא דאמרה התורה דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, יש לעיין באיזה אופן הוא דין הזה, אם דגילתה התורה דהא דמאמינים עדים הוא דוקא אם העידו בפני בע"ד, אבל שלא בפני בע"ד אין ראי' מעדים, דאפשר אומרים שקר. אבל זה אי אפשר לומר כלל דא"כ היכא שאין שייך בע"ד לא נאמין עדים, וא"כ בעדות החדש וכדומה דלא שייך בע"ד איך מאמינים עדים, ועוד היכא דאין הבע"ד בעצמו יודע מאו ראי' מבע"ד, אלא דנאמר דגזיה"כ הוא. דהיכא שיש בע"ד אין פוסקים הדין ע"י עדים שהעמידו שלא בפני בעל דבר. ואף שהעדים העידו אמת, והנה לפי"ז, לכאורה בדין לאסור אשה לבעלה לא שייך כלל אין מקבלין אם קבלו בדיעבד, דבשלמא בממון ובנפשות דבעי בי"ד שיכפוהו לשלם או לפסוק הדין. גזרה התורה שלא יפסקו ולא יכופו, אבל דין דלבעלה, כיון דעכ"פ הבעל יודע עפ"י העדים שעברה האיסור, שהרי העידו העדים, וא"כ איך יחזיק אותה, כיון שיודע שאסור, לפי"ז לכאורה בלאסור אשה לבעלה לא שייך כלל האי דינא. ואיך כל הפוסקים שקלו וטרו בדין דקבלות עדות שלא בפני' לענין איסור על בעלה.

אכן יש לומר דאף שאם עדים העידו שלא בפני בע"ד, אמרינן שמסתמא אמת הוא משו"ה מועיל היכא דלא שייך בעל דין, אעפי"כ היכא דמעיד בפני בעל דין הוא בירור יותר. וכמו שיש כמה בירורים חזקה ורוב ועדים, ה"נ בעדים יש בירור דעדים בפני בע"ד:

ויש בירור דעדים שלא בפני בע"ד, דאין זה בירור כל כך וגזרה התורה דהיכא שיש בע"ד לא יפסקו אלא בבירור דעדים שמעידים בפני בע"ד, אבל לא בבירור דעדים שלא בפני בע"ד.

א"כ לאסור אשה לבעלה, הוא ג"כ הדין דאין אוסרים אלא בבירור דעדים בפני בע"ד דוקא.

לפי זה נוכל לומר, בהאי דינא דמצוה לגרשה. דהרי ביררנו למעלה דהטעם דמצוה לגרשה הוא כיון שעברה על דת או שראינו שהי' כיעור אמרה התורה שחוששים שמא תזנה או שמא זנתה והרי בודאי הכיעור אין זה בירור כלל לזנות ודאי, הרי חזינן דמצוה הוא לחשוש לשמא, א"כ הרי לזה לא בעינן בירור גמור, וא"כ לזה בודאי דמועיל ברור ע"י עדים אף שלא בפני בע"ד כיון דעכ"פ ידע בירור שיש לחשוש, דהרי בירור דעדים אף שלא בפני בע"ד הוא בירור.

ז) ועפ"י דרכינו יש לישב קושית רבינו הגרע"א שם בתשובה צ"ט דמקשי דברי הרשב"א בחידושיו לדבריו בתשובה, דבחידושיו למס' ב"ק כתב לתרץ הקושיא אמאי מועיל אונס דחולה לקבל עדים שלא בפני בע"ד, הא גזיה"כ הוא והועד בבעליו, ותירץ דזהו דוקא בדיני נפשות אבל בממון הוי אסמכתא, ובממון מה שאין מקבלין שלא בפני בע"ד הוא רק מדרבנן, לפי"ז בנפשות לא יועיל אונס, ובתשובה הובא בב"י סימן שפ"ח כתב הרשב"א. ואם נפשך לומר שלא אמרו (דבאונס מקבלין) אלא בדי"מ אבל בדי"נ אין מקבלין אף באונס והא ראי' מדאמרינן אי מהדרא ניהלי' הוי מעריקנא לי' לאגמא, אלמא אילו הי' באגמא לא הי' אפשר לגמור דיני', לא היא דהתם משום גמר דין וגמר דין שלא בפניו לא אפשר, אבל בקבלת עדות לא איכפת לן כל שיש צורך בכך כגון שהוא חולה או עדיו חולים וכו' הרי דגם בדי"נ מקבלין באונס עכ"ד הגרע"א.

אכן לדברינו לא סתרי כלל:

דהרי בודאי אף לדברי הרשב"א בתשובה, ע"כ דלכתחילה בלא אונס בעי דוקא קבלת עדות בפניו, וע"כ סובר הרשב"א דבין בדי"מ ובין לדי"נ בעי לכתחילה קבלת עדות בפניו אבל ובמקום אונס מקבלין, ולענין גמר דין, בממון גומרין הדין אף שלא בפניו היכא דהוי אונס, אבל בדי"נ אף במקום אונס אין גומרין.

והא דאיצטריך הרשב"א לתרץ כן ולחלק בין ד"מ מ לדי"נ דכיון דמחלק בין קבלות עדות לגמר דין לכאורה לא הי' צריך לומר החילוק בין די"מ לדי"נ

אכן הרשב"א סובר דהא בהא תליא, דלגבי ממון הא לא שייך גמר דין, שהרי לא אברי סהדי אלא לשקרי, וכיון שבי"ד יודעים [חסר כאן ההמשך]

וע"כ מפני הסברות הנאמרים למעלה בעיקר הדין להתיר לו אשה אחרת. מפני הדחק הגדול הנני מצטרף עם המתירים, אבל רק באופן שישליש הכתובה ביד בטוח עד שיהי' ד"ת ביניהם, כי הלא הכתובה לא הפסידה, שהרי עוברת על דת בעי התראה, וגם שהקבלת עדים הוא שלא בפני', ולפסוק פטור על חיובה לזה ודאי צריך קבלת עדים בפני', ואף שהוא ד"מ, אבל הלא פסידה הכתובה הוא דוקא אם נימא שנאסרה עליו, א"כ עלינו לפסוק שהיא אסורה לו, ובזה אזלי שני הסברות שכתבתי למעלה, וכדחזינן דלגמור סקילה על השור בעי דוקא בפני הבעלים, אף שלגבי הבעלים הוא די"מ, ואעפי"כ אפילו לדעת הסוברים דבד"מ הוי אסמכתא שם הוא מדאורייתא ע"כ כיון דעיקר הדין הוא די"נ, כדי"נ דיינינן, ה"נ כיון דהפסד הכתובה תלוי במה שנאסרה עליו, (דמשום עוברת על דת בעי התראה), א"כ עלינו לדון שנאסרה בודאי דבעי דוקא בפני', ושלא בפני' אין מועיל, ובפרט דדבר זה אין ההכרח גדול.

ע"כ אם ישליש הכתובה וגט ביד שליח אז יוכל לצרף גם דעתי, באופן שאחר שיהי' מאה מתירים יהי' בי"ד של שלשה ויראו כל החתימות, ויתירו לו כשיקיים כנ"ל, אבל אם בלא כתובה לא יצרפו דעתי. וד' הטוב ינחנו בדרך האמת, ויראנו נפלאות מתורתו

ויסלח לי על אשר אחרתי תשובתי, כי לא הייתי, בביתי ובאתי ביום ד' העבר, ויום ד' ויום ה' הלא לא עת תורה היא, וע"כ יסלח לי על איחור התשובה, גם אשר בהרבה מקומות לא ביארתי די הצורך, כי בחפזון כתבתי אחרי שנתאחר זה זמן רב. ובזה הנני ידידו מברכו בכל טוב. י"ב מנ"א תרס"ח לפ"ק

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה