שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק
חלק חושן משפט · סימן י
שלום וכ"ט לכבוד י"נ הרב המאה"ג חכם לב החה"ש המפואר מ' צבי הירש הירש אבד"ק דאברין. בדבר השאלה ראובן שקנה תבואה משמעון והתנה שיעמוד שמעון התבואה לתוך האוצר של אבי ראובן ושם יהא איש מיוחד ממונה מראובן ליקח התבואה מהערלים המוליכים התבואה של שמעון שקנה מאדון אחד והממונה יכתוב כמה הביאו והנה לפי חשבון הממונה מגיע עוד משמעון חמישים כור חיטין ועשרים כור שיפון ושמעון טוען כי לפי חשבון אשר נתן לו האדון אינו מגיע רק עשרים כור חיטים ולא יותר וע"ז כותב מעכ"ת דנ"ל דהגם דשמעון טוען א"י אם פרעתי החמישים כור מ"מ הא גם ראובן אינו טוען ברי בעצמו רק ע"י הממונה שלו והא דמבואר בסי' קכ"א במלוה ששלח שליח לקבל מעותיו והלוה אומר נתתי לשליחך והשליח אומר לא נתן דהלוה פטור דהו"ל כמלוה טוען שמא והלוה טוען ברי ה"ה אם גם הלוה טוען שמא הי' פטור כיון דשניהם טוענין שמא זה תוכן דבריו, ולא כן אנכי עמדי דלא מבעי' באם הלוה גופי' טוען שמא פרעתי לשליחך דחייב דריע טענתי' למה א"י אלא דגם אם הלוה שלח ע"י שליח הפרעון והלוה אומר ע"פ השליח שלו שפרע לפי שכן אמר שלוחו ושלוחו של המצוה אומר שלא נפרע מ"מ נראה דחייב וכן כתב בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' פ"ה בראובן שהי' חייב מעות לשמעון ועשה שמעון מורשה לגבות חובו מראובן ובא ראובן למקום המורשה וטען ראובן שעשה את בנו שליח להתפשר עם המורשה ושכתב לו בנו שכבר התפשר עמו והמורשה כתב לשמעון שלא נתפשר ושלא יתפשר וכתב המהרי"ט דנחשב טענת שמעון המלוה כברי וטענת ראובן כשמא בפרעון לפי שאם היו שניהם עומדים לפנינו המורשה של שמעון המלוה עם בן ראובן הלוה הי' הדין שמורשה שמעון גובה מראובן וגם בן ראובן המורשה מראובן נשבע ונוטל מעותיו מראובן שצוה לפרוע בשבילו כמו בחנוני על פנקסו אמנם לכאורה קשה מה ענין זה לחנוני על פנקסו דהפועלים טענו ברי שלא נתפרעו אבל כאן שמעון המלוה אינו בא בטענת ברי כ"א ע"פ מורשה שלו ומה חזית דאזלית בתר מורשה דמלוה ניזל בתר דלוה ולמה יהא חשוב טענת מורשה דמלוה כברי לגבי טענת המלוה ולא נחשב טענת מורשה דלוה כברי לגבי לוה, אמנם אחרי העיון נראין דברי המוהרי"ט וראויין למי שאומרן דודאי מסתבר דטענת ברי דאחר לא נחשב כטענת ברי ואע"פ שעשאו הלוה שליח שהרי יאמר לו המלוה לאו בע"ד דידי את ולא כ"כ דלוה להאמין את השליח שלו שיהא נחשב כאלו טען בעצמו ברי אבל המלוה כשמונה מורשה שלו ע"ד כן שיהי' נחשב ברי של השליח כאלו הי' הוא בעצמו טוען ברי ואין ללוה לומר מה לי בכך שאתה ממנה שליח שיהא נחשב הברי שלו כאלו טענת אתה ברי ז"א שהרי אין הלוה נפטר עד שיגיע לרשות המלוה או שליחו נמצא שמה שנפטר הלוה בהגיע ליד השליח הוא רק ע"י שמונה המלוה אותו לשליח ואין הלוה נפטר אלא לפי שעשאו המלוה שליח א"כ בע"כ הוא צריך להסכמתו של המלוה על השליח וע"ד כן עשאו שליח שיהא דיבורו והברי שלו כאלו בעצמו טען, וא"ל א"כ בהאי דסי' קכ"א בעשאו שליח לקבל מעות דמקרי טענה דמלוה כשמא חדא דהתם כיון דטעין הלוה ברי ממש לא נחשב טענה דמלוה כברי ממש, משא"כ לגבי שליח דלוה, ועוד דהתם כיון דא"ל שלח לי ע"י פלוני נעשה הלוה שלוחו שהרי עפ"י דיבורו של המלוה עשה א"כ מצי למימר לי' הלא עשיתי שלוחתך והו"ל כחנוני על פנקסו משא"כ כאן שהרי הערלים המביאים את התבואה אינם שלוחיו של המלוה ואם נאנס באחריות הלוה קאי וכמבואר בפ' השואל ואין לחלק בין נד"ד לנידון מוהרי"ט דהתם לא ידע המלוה שהלוה יעשה שליח משא"כ כאן שידע שהמוכר ישלח לו ע"י הערלים ז"א דהא מ"מ לא נעשו הערלים שלוחיו של הלוקח כ"א של המוכר דעד שבא לרשות המורשה ברשות המוכר קאי לכ"ד, גם א"ל בין נד"ד לנידון המוהרי"ט דהתם שלוחו של הלוה פרע ממעותיו ועוד שצוה לו להתפשר משא"כ כאן דז"א דהמעיין בדברי מהרי"ט יראה דגם בפרע שלא ע"ד פשר דינא הכי וגם אין טעם למש"כ לחלק בין נתן מעותיו בין א"ל שיתן מעותיו של השליח כיון שצריך לחזור ולפרוע לשליח הי' נראה שזכה הלוקח ומ"מ צריך הממונה לקבל בח"ח שלא הי' יותר מכפי אשר נרשם בפנקס שלו:
ידידו ישראל יהושע.