שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק
חלק אורח חיים · סימן נב
להגאון נפש חי'. ע"ד הטעליגראף אם יהא נחשב כצוה"פ. כ"כ מאז כי לפ"ד המג"א בסי' תר"ל ס"ק ב' והוא תלמוד ערוך בירושלמי דסוכה, צריך שיעשה לשם צוה"פ, ומה שמעכ"ת נסתייע מדבר המג"א בסי' שס"ה ס"ק ג' לא הבנתי דהתם לאו מצד צוה"פ קאתינן תדע דהכותל ודאי לא נחשב לקנה כמוש"כ המג"א בסי' שס"ג אלא מצד קורה ובקורה ודאי בעינן שיעשה לשם היתר אלא דזה מקרי לשם היתר כיון שנעשה לצורך היתר מבוי זה אף שנפרץ אח"כ א"כ אין ראי' לצוה"פ שלא עשאו מתחילה לכך לכן לא הבנתי דברי מעכ"ת ואולי ט"ס נפל בדבריו ואגב אמרתי לכתוב מש"כ בחי' לה' שבת סי' רס"ו ע"ד המג"א ס"ק ו' דעגלה אם היא גבוה י' ורחבה ד' דינה כרה"י, אמנם הגלגלים אינם נחשבים לגובה עשרה אם הם גבוהים למעלה משלשה והנה נראה מדבריו דרק הגלגלים אינו נחשב לגובה עשרה אבל השולים של העגלה נמדד לגובה י', ולכאורה נראה כן דהא בשבת דף ח' גבי כוורת מבואר מדברי התוס' והר"ן דעובי שולים נחשב לגובה י' דהו"ל כגידוד ה' ומחיצה ה' וה"נ בעגלה, אבל ק"ל דהא בשבת ק"א גבי ספינה אמרינן עמוקה י' ואינה גבוה י' עיי"ש ופרש"י עמוקה י' לתוכה נחשבת כרה"י משמע דצריך שיהי' חלל הספינה י' ואין עובי השולים נחשב לגובה כלל, ונ"ל הטעם דל"ד להאי דכוורת ולהאי דגידוד חמשה ומחיצה חמשה דמצטרף אע"ג דהעומד על התל אין לו אלא גובה ה' מ"מ כיון דצד החיצון של הדפנות מחובר לקרקע שם היא גבוה י' אמרינן גוד אסיק הי' טפחים והו"ל כגובה י' אבל ספינה העומדת ע"ג מים כיון דמחיצה תלוי' אינה מתרת וצד החיצון של הספינה לא נחשב כמחיצה כלל כיון דאינה מחוברת לקרקע עולם רק כיון שמחוברת לקרקע הספינה נחשבת כמחיצה א"כ בעינן שיהי' גובה י' מעובי שולים דהא צד החיצון של הספינה תלוי' באויר ואינו נחשב כמחיצה רק במה שמחוברת בקרקע הספינה א"כ צריך שיהי' גובה י' מלבד קרקע הספינה א"כ ה"ה בעגלה נראה דצריך שיהי' גובה י' לבד משולים כיון שהדפנות הם למעלה משלשה ואינו נחשב כרשות ומחיצה רק מחמת שמחובר לקרקע העגלה א"כ צריך שיהי' החלל י' ואין עובי השולים נחשב לגובה כלל כן הי' נראה לכאורה, עוד כתב הרב ז"ל דאם אין העגלה גבוה י' מותר לטלטל לתוכה דאין כרמלית בכלים דבטל לגבי רה"ר ודוקא עמוד מקרי כרמלית, ואפשר דעגלה נמי מקרי כרמלית מ"מ רה"ר שלנו דינו ככרמלית ומותר לטלטל לתוכה ותחת העגלה דינו כרה"ר אם אינו מקורה ג' טפחים אבל אם הוא מקורה דינו ככרמלית, הנה מש"כ דאם הוא מקורה למטה דינו ככרמלית דהמעביר ד"א ברה"ר מקורה פטור אע"ג דקיי"ל דבד' מחיצות לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם וכאן דיש יותר מאויר ג' טפחים בין התקרה לקרקע רה"ר אין לו מחיצות כלל מ"מ הא דרה"ר מקורה לא מצד פי תקרה יורד וסותם אלא לפי שאינו דומה לדגלי מדבר ודוקא לשוי' רה"י צריך שיהי לו שני דפנות לבד הקירוי אבל לדונו ככרמלית בלא שום מחיצות נידן ככרמלית כמו שיתבאר בסי' שמ"ו אע"פ שמדברי האחרונים ז"ל לקמן בסי' שמ"ו לא נראה כן מ"מ העיקר כמש"כ המג"א כאן ומ"מ קשין דבריו מאד דודאי כיון דלא מבטל לי' לעגלה רק שעמדה על שעה ושתים לא מסתבר כלל שיבטל ע"י הרה"ר, ותמה על עצמך שהרי בפ"ק דסוכה בהא דאמרינן מתוך דהוי דופן לסוכה הו"ל דופן לשבת כתב הר"ן ז"ל דאפי' להתיר איסור דאורייתא כגון שסיכך ברה"ר והי' פרוץ מרובה על העומד דאי לאו משום מיגו דהו"ל דופן לסוכה הי' נחשב כרה"ר ותל דהו"ל רה"ר דאפי' בלא דפנות לא מקרי רה"ר מדאורייתא בשביל שהוא מקורה א"ו דבסכך כיון דאינו אלא תקרה ארעי לא מבטל ע"י הקירוי הקל דין רה"ר א"כ כש"כ וק"ו בעגלה העומדת שעה או שתים ואפי' ביום ויומים לא מסתבר כלל שיתבטל רה"ר ועיין בשבת ג' ע"ב בדבלה שמנה ובתוס' שם דכיון דלא מבטל לא בטל רה"ר ונראה שהרב במג"א למד כן מהא דעגלות מדבר דפריך הש"ס בר"פ הזורק דהו"ל רה"ר מקורה ואינו ראי' דהא בירושלמי ר"פ הבונה פריך על בנין אדנים במקדש שלא הי' בנין קבוע ומשני כיון שהיו חונים ע"פ הדיבור הו"ל כבנין קבוע לעולם וה"נ בעגלות אבל בעגלות של חול נראה ודאי דלא בטל דין רה"ר וכמש"כ, ומיהו לענין כרמלית בכלים אפשר כיון דאינו מטלטל מלא וריקן דין כרמלית יש לו כמו שצידד הרב במג"א, (ומדברי רש"י נראה דאף ספינה אין לה דין כרמלית כל שאינה גבוה י' עיי"ש דף ק"א גבי הא דאמר הני ביצאתא דמישן אינו מטלטלין אלא בד' פירש"י ז"ל ששוליהן משופעים ואינו רחב ד' בתחתיתו ופריך ונימא גוד אחית מחיצתא, והתוס' הרבו להקשות על פרש"י חדא כיון דאינו רחב ד' אין לו דין כרמלית אלא מקום פטור כדאמרינן בפ"ק דשבת ועוד מה פריך נימא גוד אחית מחיצתא מה מועיל המחיצות החיצונות אחר שבאמצע אינו רוחב ד' הו"ל בפנים כמו חלקה במחצלת ועוד הא ראוי' להניח ע"ג יתדות וקנים עיי"ש בתוס' ונלפע"ד ליישב קושי' בטוב טעם דמה שהקשו הא כיון דאינו רחב ד' הו"ל מקום פטור לא מבעי לדעת הסוברין בסי' שמ"ה דפחות מד' העומד בכרמלית אמרינן דמצא מין את מינו דלק"מ דהא עומד בים דהיא כרמלית אלא דאפי' לחולקין מ"מ בכלי דקיי"ל דאין כרמלית בכלים והיינו דבטל לגבי רשות שעומד שם א"כ כל שכלי אפי' שאינו רחב ד' עומד בכרמלית פשוט דאסור לטלטל ודין כרמלית יש לו וזה נ"ל נכון מאוד בעזהי"ת, גם מה שהקשו מה פריך נימא גוד אחית מה בכך שמחיצות מגיע למטה עד קרקע הים הא מ"מ בפנים אינה רחב ד' והו"ל כחולקה במחצלת דאינו רה"י, הנה לפמש"כ נתיישב היטב דהא אם הי' הדין דגוד אחית מחיצות יהי' נחשב למטה בקרקעית הספינה עד קרקע הים לרה"י אע"פ שלמעלה בספינה כיון שאינו רחב ד' לא הי' דינו כרה"י כיון דאינו ראוי לשמש בו והו"ל כחולקה במחצלת, הא בזה י"ל כקושית התוס' לעיל דאין כרמלית פחות מד' ובזה ל"ש תירוצינו כיון דעומד בכרמלית, ועוד דאין כרמלית בכלים ובטל לגבי רשות שעומד דז"א כיון דנבדל במחיצות עד קרקע הנהר נהי שלמעלה בטל מיני' רה"י, מ"מ אין דינו כעומד ע"ג הנהר ודינו ככרמלית העומד על רה"י וכיון דאינו עומד על כרמלית כל שאינו רחב ד' מותר, ועוד יש לדמותו להא דנעץ קנה ברה"י ודינו כרה"י ממש, ומה שהקשו עוד התוס' הא מקרי רה"י כיון דראוי למלאות בקנים רוב הפוסקים חולקים על זה כמבואר בסי' שמ"ה כנלפע"ד נכון וכן באמת גם דין זה שיהי' נחשב העגלה ככרמלית אינו ברור כ"כ, אמנם לומר שיתבטל הרה"ר זה תימא גדולה):
עוד כתב הרב ז"ל דאם העגלה גבוה ז' ומשהו אם נימא לבוד בכלי פלוגתא דקמאי כמש"כ בסי' תק"ב ושם כתב דלרש"י בסוגי' דכוורת אמרינן לבוד ולדעת התוס' לא אמרינן לבוד אלא בגבוה ז' ומשהו ורחבה ו' דהו"ל כמחיצה של י' ורחבה ד' אבל כשאינה רחבה ד' לא אמרינן לבוד ולדעת הרמב"ן ז"ל לא אמרינן לבוד בכלי אפי' ברחבה ו' יעיי"ש שהקשה ע"ז מהא דשבת ק"א גבי נעץ קנה וכן מהא דעירובין דף ל"ג ואני מוסיף עוד לתמוה דהא משמע ודאי דאף אם נאמר אין לבוד בכלי מ"מ עומד מרובה על הפרוץ מהני אף בכלי כדמוכח מהא דעור העסלא דפ"ק דעירובין דף י' ע"ב ועוד משנה שלימה שנינו בדף ט"ו ע"ב בעושה מחיצה מכלי בהמה דשרי ע"י עומד מרובה על הפרוץ ומעתה אחר שבכלי עכ"פ עומד מרובה על הפרוץ מקרי מחיצה א"כ תקשה מהא דכוורת כיון דהוא פחות מג' טפחים ואין הגדיים בוקעים בו יהי' נחשב כמחיצה משום עומד מרובה על הפרוץ ובפ"ק דעירובין דף ט"ז ע"ב גבי מקיפין בחבלים משמע להדיא היכי דלא שייך אתי אוירא דהאי גיסא שרי עומד מרובה על הפרוץ א"כ ה"ה בהאי דכוורת כשרחבה ששה, אבל לפענ"ד מעולם לא עלה ע"ד הרמב"ן ז"ל לומר דאין לבוד בכלי כל שע"י הלבוד אפשר לעשות מחיצה כמו בעגלה ותדע לך עוד דהא לר"מ בפ"ק דעירובין אין עושין מחיצה מבע"ח אלמא בע"ח גרע מכלי והרי בבע"ח לדידן אמרינן לבוד כמבואר בפ"ב דסוכה, אמנם ביאור דברי הרמב"ן הם כך דהא לדעת רש"י אפי' בכוורת שאינה רחבה ששה אמרינן לבוד אף שגם אם נאמר לבוד לא יהא מחיצה כיון שאין רחבה ד' ולדעת התוס' לא אמרינן לבוד רק במקום שאם נאמר לבוד יהא מחיצה וזה צריך שתהא רחבה ו' שע"י לבוד יהא נחשב למחיצה ואז אעפ"י שהיא כלי אמרינן לבוד ויהא נחשב למחיצה אמנם שיטת התוס' פליאה דעת ממני שאחר שהם ז"ל מודים דלא אמרינן לבוד אלא במקום שע"י הלבוד יהא נחשב למחיצה האיך אפ"ל דבזרק כוורת שכפאה על פי' יהא נחשב למחיצה ע"י לבוד הא קיי"ל בפ"ב דסוכה כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' לא שמי' מחיצה והרי בזה שזרקה ואינה נחה אף רגע הלא אין לך מחיצה שאינה יכולה להתקיים יותר מזה, ותמה על עצמך העושה מחיצה שלימה כל שע"י הרוח מתנדננת ונכפפת ולא תהא גבוה י' טפחים ל"ש מחיצה כיון שאינה מתקיימת הלא בכאן ודאי לא תוכל להתקיים שהרי יורדת למטה ולא יהא גבוה רק ז' ומשהו וא"ל דס"ל להתוס' דהא דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מחיצה מעליותא היא דלא משמע כן בש"ס, ואולי י"ל בדוחק דס"ל להתוס' דמ"מ שם מחיצה קלה היא דנימא לגבי' לבוד שיהא נידן כמונח קצת למעלה מעשה וכ"ז דוחק עצום. אשר ע"כ נד הרמב"ן מפירוש התוס' ואמר דלאו משום לבוד קאתינן עלה בין ברחבה ששה בין כשאינה רחבה דלא אמרינן לבוד רק במחיצה לא בכלי והיינו כדפרישית שכל שגם אם נאמר לבוד לא יהא נידן כמחיצה ל"ש לבוד אבל כל שאם נאמר לבוד יהא לו דין מחיצה ודאי אף בכלי אמרינן לבוד, ומעתה אזדא לי' כל מה שהקשה הרב מג"א וגם מה שהקשיתי לק"מ, ולפ"ז אין כאן מחלוקת בין רמב"ן ז"ל לתוס' בשלחן בסי' תק"ב וכן בעגלה דכיון דע"י הלבוד יהא נחשב למחיצה לכו"ע אמרינן לבוד אלא שיש לעיין אם אמרינן לבוד וגוד אסיק ביחד. ויתבאר לקמן סי' שמ"ה בס"ד:
והנה במניח על העגלה כשהיא מהלכת היינו דינא דאגוז צף על פני המים בד' ה' ע"ב ודברי התוס' שם צ"ע:
ועיין ב"י סי' רס"ו דביושב בעגלה ודאי יש תחומין למעלה מעשרה לכן מוטב לירד ברגליו דביושב עובר ג"כ משום משמש בבע"ח ומשמע להדיא מדבריו דגם בתחומין דג' פרסאות דלדעת הגאונים והר"מ ז"ל הוא דאורייתא מ"מ מוטב שירד ברגליו, ותמוה לי טובא דלא מיבעי כשעגלה גבוה י' ורחבה ד' דהו"ל רה"י גמורה בודאי לא אסור מד"ת למ"ד תחומין דג' פרסאות דאורייתא דהא בעינן דומיא דדגלי מדבר, ואפי' בכרמלית לית בי' איסור מדאורייתא כמש"כ הר"מ ז"ל בתשובה דכל דליכא בי' איסור הוצאה ליכא איסור תחומין ודבר ברור שעגלה שהיא רה"י לית בי' איסור הוצאה על החפץ המונח בתוכו. אמנם גם כשאין העגלה גבוה י' י"ל דהו"ל כרמלית וליכא בי' איסור תחומין משא"כ אם ירד ברגליו יעבור בודאי על איסור תחומין:
ועוד שגם אם נאמר דעגלה אין דינה ככרמלית לכן כל שאינו גבוה י' ורחבה ד' אין כרמלית בכלים הו"ל רה"ר מ"מ נראה דבעגלה והוא יושב בתוכה והבהמה מושכת ליכא איסור דאורייתא וכ"כ הרמב"ן ז"ל להדיא בלקוטי עירובין בספינה כיון דמינח נייח והספינה הולכת אותו אין בו איסור דאורייתא יעיי"ש עוד דבמחיצות גבוה י' איסור תחומין לד"ה דהו"ל רה"י וכל שמעביר פטור גם המהלך ד"א פטור ואפי' אם הי' באמצע מקום פטור אינו מצטרף לג' פרסאות, והא דאמרינן בעירובין ר"פ מי שהוציאו דבעמוד גבוה י' ורחב ד' ודאי איכא איסור תחומין היינו דמדרבנן אסור דאפי' בהקיפו מחיצה בשבת כשלא הוקף לדירה אסור לו לילך חוץ לאלפים אמה ומד"ת ודאי ליכא איסור תחומין כמש"כ, והא דכתב הרמ"א ז"ל לקמן סי' ת"ה דבעמוד גבוה י' ואינו רחב ד' טפחים כיון דהוא איסור דאורייתא מספק אסור אף למעלה מי' דסד"א אם יש תחומין למעלה ות"ל כיון דעמוד אינו רחב ד' הו"ל מקום פטור וליכא איסור תחומין דאורייתא כלל, י"ל דודאי כל שאינו רחב ד' האויר שעליו דינו כרה"ר דהא אפי' בעמוד גבוה י' ורחב ד' דעת הרמב"ן ז"ל שבת דף ג' דאויר שע"ג דינו כרה"ר ואפי' להפוסקים החולקים עליו היינו ברחב ד' דאמרינן גוד אסיק מחיצתא והו"ל כרה"י אבל כשאינו רחב ד' דלא שייך גוד אסיק לד"ה האויר שעליו דינו כרה"ר לכן אסור:
ועוד אני אומר אחר שנראה מדברי הר"מ ז"ל בתשובה ומדברי הרמב"ן ז"ל בליקוטים דמעביר ד"א ברה"ר ומהלך ג' פרסאות דין אחד להם וכל שבזה פטור מחטאת גם תחומין ליכא קרוב הדבר מאוד דכל שהלך מע"ש ולא נח בנתיים אף שהלך יותר מג' פרסאות בשבת ליכא איסור תחומין לד"ה מד"ת דהא במעביר כיו"ב ליכא איסור לדידן דמהלך לאו כעומד דמי כדאמרינן בריש שבת המפנה כלים ונמלך וכו' שלא הי' עקירה ראשונה. וכן בטעון אוכלין ומשקין מבעו"י ולא עמד משחשכה ליכא איסור דאורייתא וה"נ במהלך חוץ לתחום, ובפ' כיצד צולין אמרינן המוציא בשר מחבורה לחבורה א"ח עד שיניח הוצאה כתיב בי' כשבת אלמא כל היכא דכתיב הוצאה בעינן עקירה והנחה וה"נ דכוותה דהא כתיב אל יוציא:
ועוד דמשמע דהכי עדיף טפי דבעינן דומיא דמעביר דמחד קרא נפקא וכמו כן בהלך יותר מג' פרסאות ולא נח עד שחשכה י"ל דא"ח מלקות ודבר זה יתבאר אי"ה בהלכות תחומין, ומ"מ בנד"ד הדבר ברור דבין כשעגלה גבוה י' ורחבה ד' ובין כשאינו כן ליכא איסור דאורייתא לד"ה לכן מוטב שישב בעגלה, וא"ל ראי' מדברי רמב"ן בתשובה לחכמי בבל שכתב דאין בנהרות איסור תחומין דבעינן דומיא לדגלי מדבר ות"ל דבלא"ה כיון דספינה מהלכת ואיהו לא קעביד ליכא איסור ד"ת י"ל דמזה אין הוכחה שהרמב"ם ז"ל חולק ע"ד הרמב"ן ז"ל אלא דקושטא דמלתא קאמר ונ"מ במהלך בכרמלית א"נ כשהוא בעצמו מניד הספינה ע"י שוט וכיו"ב מיהו כ"ז כשיש ג' פרסאות אבל בפחות מג' פרסאות נראה ודאי דמוטב לילך ברגליו דהא איסור דתחומין אינו אלא לאחר אלפים ואיסור דשימוש בבע"ח הוא תיכף ולפ"ד הר"ן בפ"ב דיומא בלא"ה איסור דשימוש בבע"ח הוא בכל רגע ואיסור דתחומין אינו כן:
והנה כתב המג"א דכשירד מהעגלה צריך להניח החפיצים קודם שירד כשעגלה גבוה ז' ורחבה ד' ומחמת עגלה ליכא שביתת בהמה כשהיא מהלכת כמבואר בפ"ב והיינו דכשם דבמניח ע"ג בהמה כשהיא מהלכת ליכא משום שביתת בהמה על החפץ ה"נ ליכא על העגלה כשהיא מתגלגלת משום שביתת בהמה דלא קעבדה עקירה, ואיכא למידק טובא דהא בן עזאי ס"ל מהלך כעומד ואפי' בעקירה והמפנה חפיצים ממקום למקום ונמלך עליהם והוציאן חייב כמבואר בפ' א"ר, אמנם אנן לא קיי"ל כבן עזאי ומהלך לאו כעומד דמי מיהו כל זה למעלה מג' אבל למטה מג' ודאי כעומד דמי כדאמרינן להדיא בשבת ד' פ' כאן במעביר כאן בזורק דבמעביר לא בעי הנחה ע"ג משהו דהו"ל כמונח, ומעתה מה מקום לדמות משאוי שמנחת על הבהמה שהמשאוי למעלה מג' וכיון דבהמה מהלכת דכוותי' באדם ליכא איסור דאורייתא בבהמה שרי לגמרי לצורך אבל עגלה זו שמתגלגלת ע"ג קרקע הרי בזה דינו כמעביר ועדיף טפי ובהדיא אמרינן בפסחים דף פ"ה בהא דמותיב למאן דמצריך הוצאה במוציא בשר פסח מחבורה לחבורה מהא דפרים הנשרפים ומשני בנגררין הא קמן דמגרר חפץ אף שלא הניח חייב כיון דהוא מונח בארץ ואע"ג דבמתגלגל פטור היינו כשאינו מגלגלו ע"י אדם כיון דאין סופן לנוח לאו שם מלאכה עלה אבל במגרר בידו כל היכי דמפסק מעשיו מונחת מקרי הנחה, והתוס' שם בפסחים כתבו דלאו דוקא מגרר ע"ג קרקע אלא ה"ה מעביר פחות מג' טפחים מע"ג קרקע דינו כנח ואפי' לא עמד קצת והיינו דאע"ג דבזורק כל שלא נח ממש פטור ואפי' סופו לנוח כל שמונח קצת בידו ואע"ג דגופו נד מ"מ בפחות מג' טפחים מקרי הנחה כמו שפרש"י ז"ל ובמגרר פשיטא דמקרי הנחה, ומעתה עגלה זו אלו הי' אדם מגררה הי' חייב וכמו כן בבהמה עבר על שביתת בהמתו ומה ענין זה למניח על בהמה:
והנה דין זה דמגרר כפי הנראה הוא הלכה פסוקה גם הר"מ ז"ל בפי"ג מה' שבת פסק כן להלכה:
והנה ראיתי להרמב"ן בחי' לשבת דף ח' ע"ב שהביא בשם הראב"ד דמגרר פטור כמו בזירזא דקני ולא ס"ל כס' התוס' לחלק בין דבר עגול למרובע ומותיב לנפשי' מהא דמגרר ויוצא, ותירץ דלא אמרינן דמגרר כמונח ולא נחשב כעקירה אלא ברשות אחת ולא מרשות לרשות מבואר מדבריו דמגרר ד"א ברה"ר לא נחשב כעקירה כלל אבל הרמב"ן ז"ל דחה דבריו וכתב מתחילה דהאי דמגרר ויוצא דפרק א"נ היינו באסקופה גבוה ג' טפחים מקרקע רה"ר אבל בלא"ה אף מרשות לרשות לא נחשב כעקירה גם הרא"ה בחי' לכתובות דעתו כן דעוקר חפץ בפחות מג' לא מחשב כעקירה בין מרשות אחת בין משתי רשויות והא דמגרר ויוצא תירץ כתירוץ הרמב"ן ז"ל ולפ"ד הא דאמרינן בריש שבת בעוקר חפץ בפחות מג' דחייב עיי"ש בהאי דפריך והא בעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' וליכא ומשני בננס וגומא ושוחה וצ"ל לפ"ד דמיירי שעקר מיד שהי' בפחות מג' ואח"כ הגבי' למעלה (ומהא דעקר חוליא כבר ביארתי במ"א) אמנם הרמב"ן ז"ל בסוף דחה דברים אלו וכתב שעיקר כדברי הר"מ ז"ל וה"ר מהא דפסחים דף פ"ה בנגררין ביאר דבריו דנהי דמהתם לא מוכח שלא כדברי הראב"ד ז"ל שהרי הראב"ד מודה דמרשות לרשות מקרי עקירה והנחה אלא שהוכיח שלא כשי' דס"ל דאין הפרש בין רשות אחת לשתי רשויות ובכל דוכתא לא מחשב עקירה בפחות מג' כש"כ במעביר, וזה הוכיח מהא דמגרר דפרים הנשרפים והיינו דמשמע דסתמא דמילתא הי' מגרר מעזרה ולחוץ. גם הרב המגיד בפי"ג מה' שבת הסכים לדברים הללו והביא דברי הרמב"ן הללו וכתב דנחשב כעקירה והנחה, והיינו במונח על קרקע וגררו ד"א ברה"ר מחשב מה שעקרו ממקום הראשון כעקירה ואחר ד' נחשב כהנחה והוא מוכח מהא דפסחים, גם הראב"ד אף שבחי' נוטה לדעה זו שכתבנו לחלק בין שני רשויות למעביר ד"א. מ"מ שתיק לי' בפי"ג מה' שבת באופן שד"ז הוא הלכה פסוקה שמעביר ד"א בפחות מג' טפחים או מגרר חפץ ע"ג קרקע מקרי עקירה והנחה, וגם מראיות הרמב"ן נראה כן שהרי עיקר הוכחה שלו מהא דפסחים דבפחות מג' טפחים או מגרר מקרי עוקר והרי התם לא קאמר אלא דמקרי הנחה, אלא דס"ל דמסתמא דמילתא גם עקירה הי' ע"י גרירה ומוכח דמקרי עקירה והנחה, ומעתה יש לתמוה על הרב במג"א שלמד דין גלגל העגלה דמונח עג"ק ממשאו שע"ג בהמה דמלתא דפשיטא דאופנים ועגלה כחד חשיבא, ולכאורה הי' אפשר לומר נהי דמקרי עקירה והנחה מגלגל היינו כשעקרו ע"י גרירה ממקום שמונח אבל כשמתגלגל מבעו"י אף שגם בשבת גוררו כיון שלא נחה מקודם לא מקרי עקירה אע"ג שמקרי הנחה לחייבו, עקירה לא מקרי אלא דק' דהא לבן עזאי דס"ל מהלך כעומד המהלך מבעו"י ולא עמד לפול אעפ"כ מתחייב משחשכה כדמוכח מהא דפרק א"נ גבי מפנה חפצים מזויות לזויות ונמלך דחייב לבן עזאי ואף דלא קיי"ל כבן עזאי מ"מ למטה מג' לדידן הו"ל כמו לבן עזאי למעלה מג' בפרט לפ"מ שהוכחתי בראיות ברורות דהמעביר או מגרר בפחות מג' טפחים מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור פטור לדידן כמו לבן עזאי מאחר שדומה ממש לדידן בפחות מג' כמו לבן עזאי למעלה מג' מאין הרגלים להקל בזה, ועוד דעיקרא דמילתא דאמרינן בפ"ק דשבת לר"ע דס"ל קלוטה כמי שהונחה דילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי אינו אלא ספיקא דעלמא ולס"ד בשבת צ"ז דמחייב ר"ע שתים אפי' עקירה לא בעי, ובירושלמי ר"פ הזורק נקט בפשיטות דמחייב נמי משום עקירה ולא ס"ל לחלק בין עקירה להנחה אלא דכל שהי' נחשב להנחה ממילא נחשב אח"כ לעקירה, ועוד דא"ל דע"כ לא קא מבעי לי' אלא לר"ע דהוי ס"ד דלא בעי כלל עקירה ממקום ד' א"כ תקשה קרא דאל יוציא איש ממקומו דמשמע דבעי עקירה ממקום חשוב כמש"כ התוס' שם וכן ס"ד דר"ע מודה בעקירה אבל לדידן בפחות מג' י"ל דודאי כיון דנחשב להנחה ממילא נחשב אח"כ לעקירה כמו לבן עזאי למעלה מי', וה"נ משמע לי מדברי התוס' שבת דף ג' שהקשו דר"י אדר"י דבעירובין ולא ס"ל קלוטה כמי שהונחה ובדף צ"ז בזורק מרה"י לרה"ר ס"ל קלוטה ואם איתא מ"ק לישני די"ל בין עקירה להנחה אלא ודאי דס"ל דדיחוי בעלמא היא א"כ הדרא קושי' לדוכתה:
והי' נראה דהא דעת הרמב"ן ורשב"א ותוס' רי"ד דגם לר"ע ולבן עזאי דס"ל דלא בעי הנחה אלא דקלוטה אי מהלך כעומד ומונח מ"מ דוקא ברשות אחרת אבל לא באותו רשות וצריך לומר לפ"ד דאחר ד"א נחשב ג"כ כרשות אחר דהא לדידן במגרר ובמעביר חייב ולא אמרינן תהוי כמונח על כל אמה ואמה ואם נימא דגם אחר ד"א נחשב כאותו רשות תקשה הא דאמרינן בהזורק בסו"פ דמעביר ב' אמות בשוגג וב' אמות במזיד וב' אמות בשוגג פטור דהו"ל כמונח הא באותו רשות לא הוי כמונח. ועוד מוכרח כן מדברי הרמב"ן והמ"מ שכתבנו שהרי המ"מ כתב כן בפי"ג מה' שבת על המגרר ד"א ברה"ר דהו"ל כעקירה והנחה וזה פשוט ומוכרח, אמנם יראה די"ל דהא במעביר ד"א אי מגרר נחשב כרשות אחר היינו לאחר ד"א לכן כשמגרר בארץ דמקרי באמת עקירה לאחר ד"א נחשב כהנחה אבל כשהי' מתגלגל או שהי' מגררו בארץ קודם שחשיכה מתחילת ד' לא נחשב כעקירה דהא בתחילת ד' לא הי' נחשב כרשות אחר וכיון דבאותו רשות לא אמרינן כמונח פטור ויצא לנו מזה אף דלבן עזאי המפנה חפץ מזויות לזויות ונמלך להניח חייב וכן במהלך מבעו"י מ"מ במעביר חפץ ברה"ר מבעו"י או לטלטלו לכרמלית ובעוד שמהלך ברה"ר נמלך להניח ברה"ר אף שהלך ד"א במחשבה זו מ"מ פטור דהא כיון דבאותו רשות לא אמרינן כמונח נהי דאחר ד"א נחשב כמונח מ"מ בתחילת עקירה לא הי' נחשב כעוקר דהא הי' רשות אחרת כיון שלא עבר ד"א וכיון דלא נחשב כעקר בכל הד"א ממילא לא נחשב גם אחר ד"א למניח דלא מקרי ד"א רשות אחר רק כשהעביר ע"י עקירה ד"א משא"כ כאן דלא נחשב כעקירה אבל במוציא חפץ מרה"י לרה"ר כשנטל מרה"י משחשיכה ע"מ להצניעו או מבעו"י ונמלך והוציאן משחשיכה חייב דחייב על משהו אחרונה דנחשב אז לעקירה והנחה, וזה נראה דעת הראב"ד שכתבתי בשם הרמב"ן דס"ל דמגרר לעולם פטור ברשות אחת לכן המגרר חפץ ברה"ר פטור רק ברשות אחרת מקרי עקירה וקשה הא ד"א ברה"ר מקרי רשות אחרת ולמש"כ נכון דמ"מ בתחילת ד' לא הי' רשות אחרת ולא נחשב כעקירה ובזה ניחא נמי דברי הרי"ף דפסק כבן עזאי וקשה הא דאמרינן ר"פ מי שהחשיך דמניח ע"ג בהמה כשהיא מהלכת הא הו"ל עקירה ולמש"כ ניחא דבתחילת ד' דהו"ל רשות אחת לא נחשב כעקירה, ומ"מ לא נתיישב דעתי בזה. חדא דלא אשתמיט פוסק לחלק בין מעביר ד"א למוציא מרה"י לרה"ר ועוד שהרי התוס' חילקו חילוק אחר דלחומרא אמרינן כמונח לא לקולא ולדידהו לעולם אמרינן לחומרא כמונח ונחשב לעקירה, ומדברי הרי"ף אין ראי' כ"כ שהרי הביא גם בפ' המצניע המשנה דהמוציא חפץ והניחו על אסקופה דלא אתי' כבן עזאי:
גם בעיקר דברי הרב במג"א יש לצדד שהרי אחר שהעגלה גבוה י' ורחבה ד' אינו חייב כלל משום שביתת בהמה כמוש"כ הרב בעצמו בסוף הדיבור ולמד מהא דכוורת ומעתה אין מקום לחלק בין שהעגלה מתגלגלת או שנחה ואח"כ עקרה שהרי על החפיצים המונחים בתוך העגלה אין לחייב כלל שהמה מונחים ברה"י או בכרמלית ועל גוף העגלה באם היא גבוה י' מלבד האופנים אין לחייב כלל, ולכאורה נראה שט"ס בדברי המג"א וכוונתו לענין להניח חפיצים על העגלה באם הולכת מותר להניח מרה"ר על העגלה שהיא רה"י אלא שגם זה צ"ע דלענין עקירה מרה"ר שתחשב הנחה על העגלה שהיא רה"י גם במהלכת יש לדמותו להא דאמרינן בפ"ק דשבת דף ה' במונח אגוז ע"ג כלי וכלי צף על המים:
והנה בעיקר דברי המג"א שלמד מהא דכוורת דבמוציא רשות א"ח תימא גדולה דהא במוציא ודאי חייב כדמוכח בפ' המצניע דיליף דהמוציא למעלה מי' חייב מארון ומוכח אע"ג דאפי' גבוהין יותר מי' ורחבין יותר מד' וכבר ראיתי שקדמני בזה הגאון בעל מק"ח, אמנם ראיתי להרב המאירי בשי לשבת שגם הוא ז"ל הביא דעת גדולים דגם במוציא אמרינן הכי, וזה תימא שהוא נגד מימרא מפורשת:
והנה בירושלמי בפ' המצניע ה' ב' חזקי' אמר הוציא חבילה מרה"י לרה"ר עד שלא הניחה ברה"ר הי' ראשה למעלה מעשרה הואיל ואין כולה נוחה ברה"ר פטור, וזה כדברי הרב המאירי וקשה טובא הא מוציא למעלה מעשרה חייב ולומר דהירושלמי פליג על ש"ס דילן לא נראה כן מדברי הפוסקים שכתבו בריש שבת דהא דעני עומד בחוץ ופשט ידו לפנים או להיפך דחייב היינו בידו של עני למטה מעשרה והוכיחו כן מירושלמי ואם איתא דהירושלמי פליג על ש"ס דילן אין כאן ראי', וראיתי להרשב"א בחי' דף ה' שכתב בהא דירושלמי דאינו חייב רק כשידו של עני למטה מעשרה דאיכא מרבוותא דס"ל דגם למעלה מעשרה חייב כמו המוציא משאוי למעלה מי' והרשב"א ז"ל דחה דבריהם וכתב דא"ח מוציא למעלה מי' אלא באדם אחד ובעומד לפוש אבל המעביר למעלה מעשרה ודאי פטור ביאר דבריו נ"ל דלא נתכוין לומר דא"ח מעביר אלא כשעבר למעלה מעשרה ואח"כ נחה בתוך עשרה דא"כ גם זורק חייב שהרי הזורק דרך למעלה מעשרה כשנחה אח"כ למטה חייב כמבואר בשבת דף ג' א"כ מה בין מעביר לזורק ולמה איצטריך למילף ממשאוי בני קהת אבל נראה דעיקר כוונתו דלא נלמד ממשאי בני קהת אלא כשמונח על אדם אחד דהנחת גופו מקרי הנחה והרי הגוף מונח למטה מי' אבל בשני בני אדם שהושיט לידו של עני פטור, וכמו כן נראה בהושיט ידו לחוץ והחפץ גבוה י' דפטור כיון דאינו מונח על האדם ודוקא במעביר או מוציא שהכניס גופו לרשות אחר או שהעביר ד"א ברה"ר דהו"ל כרשות אחר כמש"כ, אבל כשלא עקר גופו אע"ג דחייב בעקירת חפץ מ"מ פטור כשהוא גבוה למעלה מי' וזה נראה נמי בכוונת הירושלמי בפ' המצניע דלא מבעי כשהוא מהלך ומגרר חפץ שהוא גבוה י' נהי דתוך ג' לא בעי הנחה מ"מ מצד הגוף לא מחשב הנחה דגופו מינד נייד אלא מצד שמניח החפץ ברה"ר והו"ל כעומד בפנים והושיט ידו לחוץ והניח דכשהמשאוי למטה מי' חייב ולמעלה פטור כיון דלא הוי הנחת גוף במקום אחר ה"נ כיון דלגבי הגוף לא הוי הנחה לא מחייב למעלה מעשרה. אמנם אפי' כשנח והחפץ מגלגל בארץ או למטה מג' והוא גבוה י' י"ל דפטור דהא כיון דתוך ג' נחשב כהנחה ע"ג קרקע ואפי' לקולא ומה"ט במוציא מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור פטור א"כ כיון דנחשב ממש כמונח ע"ג קרקע פטור כשהוא גבוה למעלה מי' ודוקא במונח על האדם דהו"ל כמעביר או מוציא גופו וחפץ מרשות לרשות אבל כשלא עקר גופו אף דחייב כשעשה עקירה מרשות לרשות כמבואר בריש שבת מ"מ א"ח למעלה מעשרה וכאן שמונח ע"ג קרקע עקירת גופו לא מעלה ומוריד בזה, וזה הי' נכון, ואפי' אם נרצה לגמגם בזה מ"מ כשהיא מהלכת אף שמתגלגלת כשהיא גבוה למעלה מעשרה אף שמקצתה בקרקע לא מיחשב כמונח כיון שהיא גבוה י' וזה ברור בעיני, ומעתה נתקיימו דברי הרב במג"א לדינא דבמתגלגלת אין איסור כשהיא גבוה י' וכשעקרה תלוי' בפלוגתא דקמאי די"ל דכל שמונחת בארץ פטור כשהיא גבוה למעלה מי' וכדמוכח פשטא דירושלמי ודו"ק:
והריני חוזר לדקדק על מש"כ בתחילת דברינו דמהלך ג' פרסאות והתחיל לילך מבעו"י אף שהלך ג"כ בשבת י"ל דלא מיתסר מד"ת דהא בעינן דומיא דמעביר ויש לגמגם ע"ז דהא למטה מג' לא בעינן הנחה א"כ נהי דלגבי החפץ פטור כשהוא מהלך מ"מ לגבי איסור תחומין הוא החפץ ויש לעיין בזה הרבה ולא ראיתי להאריך בזה:
הן עתה לבוא להתבונן בדברי כ"ת שיחי' בדבר הנוגע למש"כ, על מש"כ דכוונת התוס' שבת ד"ה הוא משום ספיקא די"ל כדאמרינן בירושלמי ר"פ הזורק דלר"ע לא מחייב כמונח רק ע"י הנחה דלבסוף כתב כבודו דבש"ס דילן לא משמע הכי בריש שבת גבי קלוטה, הנה בפשיטות יש לחלק בין הנחה ע"ג משהו כמוש"כ הרשב"א בסוגיא דקלוטה, על מש"כ מעכ"ת שיחי' ראי' להרחב"ן טובי' וכן לדידן במעביר מ"מ עקירה ל"מ מהא דשבת דף ה' גבי קלט מע"ג כותל דפריך הא לא נח ומ"ק הא לדעת התוס' שבת דף פ' מתגלגל בארץ כמונח וכן לדעת התוס' עירובין צ"ח בזורק והי' תחילתו למטה מג' כמונח ומזה הוכיח דמ"מ עקירה לא מקרי, ואני כתבתי דהתוס' לא קאמרי רק לר"י אבל רבנן דר"י שבת דף צ"ז גם בזה לא כמונח וע"ז כתב כ"ת שהוא דבר שא"א לומר כלל אפי' ע"צ הדוחק דמנ"ל דר"י ורבא לא ס"ל כר"י, וא"י כוונתו דמר דלחילוק התוס' בשבת במתגלגל בארץ ע"כ ר"י בשבת דף ג' פליג ולחילוק התוס' בעירובין צ"ח הא במי גשמים שנפלו משמים ודאי לא הוי כמונח אפי' לר"י וזה פשוט מאד ולא יכולתי לירד לסוף דעת כ"ת בזה שחשב זאת לראי' נצחת, וכ"כ לעיל דנראה שאפי' עקירה מקרי, וכן משמע מדברי התוס' פ' א"נ לפ"מ שפרשתי בדבריהם דבתוך ג' מקרי עקירה חדשה:
מש"כ דמגרר בארץ ודאי מקרי הנחה כמו מעביר הרבה לתמוה ע"ז שהוא נגד דברי רש"י דף פ' וזה תימה שהרי הוא תלמוד ערוך בפסחים דף פ"ה וכן פסק הרמז"ל פי"ג מה' שבת אע"פ שהוא לא ס"ל כל החילוקים שחלקו התוס' אלא דס"ל כל זורק פטור ומעביר חייב וכש"כ מגרר ופשוט שאין זה נגד דברי רש"י, דרש"י ל"ק אלא במעביר שאינו נח ממש אבל מגרר לא דמי למגלגל שאין סופו לנוח. דבמגרר אי בעי מעכבו:
ומש"כ בענין מניח ע"ג עגלה נראה מדברי כ"ת שהבין כוונתי שהמניח ע"ג עגלה מקרי עקירה לגבי בהמה שיתחייב משום שביתת בהמתו כמדומה שלא נזכר זה בשום אופן במכתבי הקודמים ועיקר כוונתי על גוף ההנחה מרה"ר לרה"י אמנם גוף החילוק שחילק מעכ"ת בין הנחה לגבי המניח לא שיתחייב המהלך הן דברים ראוים למי שאמרם ודברי התוס' שהוכיחו בדף ה' ע"ב מהא דמניח ע"ג בהמה כשהיא מהלכת צריכים יישוב: