שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק
חלק אורח חיים
סימן א
ב"ה יום ו' עש"ק י"ב אדר שני תרמ"ט לפ"ק קוטנא. החיים והשלום וכ"ט לכבוד מר חביבי ויד"נ הרב הגאון המפורסם תפארת ישראל מו"ה איסר שיחי' אבד"ק מעזריטש. אחדשה"ט מכתבו הנכבד הופיע אל עבר פני, וקראתיו באהבה רבה, ובדבר תכלת, הנה אין ספק שבזמן אמוראים הי' תכלת וצבעו בו ציצית, גם בימי אביי ורבא לבשו תכלת וצבעו כמפורש במנחות מ"ב ע"ב דאביי שאל לרב שמואל ב"י היכן צבעיתו והוא השיב לו אלמא שהיו עוסקין בצביעות תכלת, וקשה לומר שהי' להם אז דם חלזון מקודם חרבן שהי' יותר מר' שנים. ונ"ל דהא איפלגי תנאי בר"פ התכלת אי תכלת מעכבת את הלבן, דלמ"ד מעכבת בלא תכלת א"א לקיים מצות ציצית כלל וכיון דבציצית כתיב על כנפי בגדיהם לדורותם הבטיח להם השי"ת שלא יתבטל מצות ציצית לעולם, לכן מסרו נפשם לקיים גם מצות תכלת כי בלעדו גם הלבן אינו מועיל, ועיין בכריתות דף ט' בדרשת רב אחאי בר יעקב, ובתוס' קידושין ס"ב ע"ב בד"ה גר, ובחי' רמב"ן יבמות דף ע"ב, ועיין בפי' הרמב"ן על התורה פר' מסעי מה שתירץ על לדורותיכם הנאמר בערי מקלט ועל לדורותיכם הנאמר בפ' אמור בחדש, וק"ק ע"ד הרמב"ן מהא דאמרינן במנחות דף פ"ד גבי עומר וכן בבכורות י"ב ע"ב גבי חלה והרי עומר וחלה אינם נוהגים בזה"ז כלל מד"ת אפי' בירושלים, גם יש לעיין בחדש לדעת התוס' דגם כלאים אינו נוהג בזה"ז מה"ת יעוין יבמות דף פ"א שם בתוס', ובמ"א הארכתי עכ"פ בדורות הראשונים של אמוראים שחשו לדעת רבי דמעכבין זא"ז הוצרכו לסכן עצמם לתכלת כדי שלא לבטל מצות ציצית לגמרי שנאמר בו לדורותם, אמנם בדורות האחרונים שהוקבע להלכה דתכלת ולבן אין מעכבין זא"ז ולדורותם הנאמר בציצית לא נאמר אלא על הלבן סמכו כיון שיש חשש סכנה בתכלת עיין בספרי פר' ברכה ע"כ לא קיימו אלא לבן בלבד. וכן הורו לכל ישראל ואתא שפיר מדרשו של האר"י ז"ל דאין תכלת אלא בזמן בהמ"ק, ודבריו נראין כסותרין לכמה מקומות, ועם האמור צדקו, ואל תתמה שבדורות הראשונים חשו לדברי רבי ובדורות האחרונים לא חשו שמצינו כמה פעמים כיו"ב. כדאמר רנב"י בברכות ובחולין קל"ו האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי אע"פ שמקודם החמירו, לכן ודאי שאין לנו להחמיר ולחוש לצבוע חוט מדם דג ידוע אחר שכבר הוחזק אצל ישראל זה יותר מאלף שנה שנגנז התכלת ופשט לשון הספרי ומדרשו של האר"י ז"ל מסכים לזה, אמם לבוא בקטטות ומריבות אין לנו אחר שהציצית של לבן כשרים גם כשהם צבועים כדמשמע מהא דמנחות דף מ' דקאמר ל"י אלא קלא אילן, ומהא דר"פ תכלת מידי צבעא גרים, ומצד לא תתגודדו אין לחוש יותר משאר דברים, והתירוצים שנאמרו שם יש לתרצם גם בזה, ולא רציתי להאריך במכתב כי לא ניתן לכתב בכתב, יתענג מעכ"ת ויחוג את חג המצות בחדוה ודיצות כנפשו ונפש נאמן באהבתו ישראל יהושיע חופ"ק קוטנא.
סימן ב
ב"ה יום ה' י"ב למב"י שנת תר"נ לפ"ק פה קוטנא. כבוד הרב החריף וכו' מו"ה יודא ליבוש הכהן מזאמושטש חדש. הנה אין ספק שבימי אמוראים גם בימי אביי ורבא היו צובעין ומטילין תכלת על כנפי בגדיהם וזה מבואר בסנהדרין דף י"ב. וגם במנחות דף מ"ג גבי מר ממשכי, ולפי הנראה נגנז בימי אחרוני האמוראים וזה הי' בימי רבינא האחרון שנפטר בשנת רל"ד לאלף החמישי, והי' זה כיון דנחלקו התנאים אם תכלת מעכב הלבן ולא הוקבע הלכה עדיין אם מעכב הלבן והי' חשש סכנה בתכלת כמבואר בסנהדרין דף י"ט, ובציצית נזכר על כנפי בגדיהם לדורותם סכנו נפשם לקיים מצות ציצית, ועיין בכריתות דף ט' במימרא דרב אחי בר יעקב ובתוס' קידושין ס"ב ע"ב בד"ה גר צריך ג'. ומדרש האר"י ז"ל שכתב שבזה"ז אין מצוה בתכלת הי' אחר שנקבע הלכה דאין מעכב התכלת ואל תתמה ע"ז שהרי גם בדרש עמוני ולא עמונית אמרו במדרש שאם היתה באה רות מקודם לא היו מקבלין אותה רק אחר שנקבע הלכה דמואבי ולא מואבית, וגם אנו נאמר דאחר שנקבע הלכה דאין מעכבין זא"ז בדקו דאין צריך בזה"ז לתכלת וקרא הכי דייק, דקרא דעל כנפי בגדיהם לדורותם דמזה נלמד דהובטח להם לישראל שלא תתבטל מצות ציצית בשום דור הוא על לבן אבל על תכלת לא נאמר לדורותם, וזה סמך למדרש האר"י ז"ל, ויעויין בחי' הרמב"ן במגילה בראש המסכתא, ומה דמבואר בספרי דגנזוהו אז יש לומר כמו דמבואר בשבת בפ"ק ובפ' אין מעמידין דבימי שמאי והלל גזרו ולא קבלו ובימי תלמידיהם נתקבלה התקנה וגם אנו נאמר דבימי ר' יוסי גזרו לגנוז ובימי רבי דאיהו ס"ל דמעכבין לא נתקבלה, וכן בימי תלמידיו לוי ושמואל בר"פ התכלת לא קבלו עד שהוקבע הלכה דאין מעכב וגנזוהו וגם מצאו להם טעם כמ"ש האר"י ז"ל, ודע כי לפי דברי הבעהמ"א והנשיא ר"י בר ברוך שנזכר בס' תמים דעים הלכה כרבי וכל מצות ציצית היא רק מדרבנן, וקשה ע"ז ממימרא דראב"י בכריתות דף ט' דלדורותם שלא יתבטל בשום דור משמע, אמנם גם מחדש קשה לדעת הסוברים דחדש א"נ בחו"ל דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע וזה בטל מחורבן ראשון עיין [ברמב"ם[ בפ"א מה' תרומות דגם בימות עזרא לא הי' חיוב מד"ת גם בא"י וביארתי במ"א דלענין חובת קרקע גם בירושלים א"נ בזה"ז תו"מ מד"ת א"כ גם חדש לדעת הסוברים בחו"ל דרבנן גם בא"י א"נ אלא מדרבנן א"כ קשה לדורותיכם דכתיב גבי חדש, ואולי יש ליישב אמנם אין להאריך בזה כי דעה זו נדחה מכל הפוסקים, ונבוא לנידן דידן הנה כבוד הרב הג' שיחי' אמר שלפ"ד הדג הנקרא טינט פיש הוא החלזון שהיו צובעים בו התכלת לפי שנמצא בו כל הסימנים, הנה זה היא רק סברא בעלמא, הן מצד הזמן שזה הדג נמצא בכל שנה בחדשה ימצאנו והן מצד המקום כי נמצא גם בימים אחרים והגם כי הרב שיחי' תירץ זאת אינו אלא סברא בעלמא. אמנם מש"כ עוד לא יהא אלא ספיקא כיון שאפשר שיקיים מצות תכלת נכון ומחוייבין לעשות עכ"פ מצד הספק אחר שזה אינו מזיק בזה ודאי יפה כתב כי החוט לא נפסל ע"פ דין כדאמרינן בפ' התכלת דף מ' לא יהא אלא קלא אילן הרי דגם התולה קלא אילן נהי דמשום תכלת לא יצא משום לבן מיהו יצא, והגם כי קצת פוסקים חלקו ע"ז, מ"מ דעת רוב הפוסקים הוא כן, אלא שאחר שאין לנו ידיעה ברורה שזה תכלת ודעת גדולי ישראל שהאידנא נגנז ושאין אנו מחויבין בתכלת אין לנו להניח הודאי ולהחמיר מספק, ועכ"ז איני אומר קבלו דעתי ולהכריח להסיר התכלת אחר שלא נפסל גם אם איננו תכלת ואין לנו ג"כ ידיעה ברורה שאינו החלזון ואפשר שמתנוצץ הגאולה כנלפע"ד, אמנם לסייע ג"כ אינו נ"ל ומי שלבו שלם בדבר הוא ידין:
נאום ישראל יהושע חופ"ק קוטנא יצ"ו
סימן ג
ב"ה כ"ב למב"י תר"נ לפ"ק. לכבוד ידידי הרב המופלג החריף מו"ה צדוק הכהן דיין ומו"צ בעיר זאמישטש. כ"כ במכתבי הקדום שאם היות שמבואר בכמה מקומות בתלמוד שהיו זהירין במצות תכלת גם אחר החורבן בימי האמוראים, זה הי' קודם שנקבע הלכה דתכלת אינה מעכב את הלבן והיו צריכין למצות ציצית כמו שכתוב על כנפי בגדיהם לדורותם. אבל אחר שהוקבע הלכה דתכלת אינה מעכב את הלבן נגנז התכלת דלדורותם לא נאמר אלא על הלבן לא על התכלת, לכן כתבו בשם האר"י ז"ל דעתה אין מצוה בתכלת, ועוד דבקרא כתיב וזכרתם את כל מצות, וזה בזמן שכל מצות נוהגות בדור ההוא לא בזה"ז לכן היו האמוראים האחרונים מסייעים לגנוז התכלת וגם בימי ר' יוסי התחילו בזה אלא שלא קבלו אנשי דורו לפי שעדיין לא הוקבע הלכה, ומה שכתבתם דהא תפילין של ראש אין מעכבין את של יד ואפ"ה נזהרין בכל היכולת בשל ראש זה תימא דהתם חיוב איכא בזה"ז גם בשל ראש משא"כ עתה לפ"ד האר"י ז"ל אין חיוב בתכלת ומסייעי להו הא דגנזוהו בימי האמוראים והרי גם בתקנתא דרבנן אמרינן גזירה עבידא דבטלה ותקנתא דרבנן מקמי' גזירה לא מבטלינן, א"ו כדעת האר"י ז"ל דהאידנא אינו נוהג מצות תכלת, איברא שאם הי' בנמצא תכלת בבירור והי' ידוע לנו כיצד צובעין ודאי הי' ראוי לאחוז במצוה זו אלא שאין לנו בירור גמור שזה הוא תכלת גם מלאכת הצביעה לא נתברר לנו בבירור גמור כי במנחות דף מ"ב ע"ב בתוס' ד"ה וסממנים מבואר כי לדעת רש"י היורה שנותנים לתוכה דם חלזון לצבוע לא היו רשאין לערב סממנים אחרים כ"א דם חלזון לבד, ומה שמבואר בש"ס דמייתינן דם חלזון וסממנים זה הוא שהצמר נותנים לכתחילה עם סממנים כדי שתהא נקי' ותקבל הצבע אבל היורה שנותנים לתוכה הדם חלזון לא הי' רשאין לתת לתוכה שום דבר רק דם חלזון וצמר, אבל דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ציצית אינו כן אלא כפשט לשון הש"ס דביורה שנותנין החלזון נותנים הסממנים ג"כ ומי יכריע בזה"ז, גם פשט לשון הספרי וגם לשון רש"י במנחות דף מ"ב משמע שאין זה חלזון המוכשר לתכלת, ודברי הרב שיחי' אינו אלא השערה בעלמא ע"כ א"א לסמוך ולסייע את מלאכתו, ולא אוכל לכתוב את אשר עם לבבי בענין התכלת יען כי גם זאת אינו אלא השערה בלבד לכן לא בעה"ח בענין זה:
נאום ידידכם ישראל יהושע חופ"ק קוטנא יצ"ו
סימן ד
ב"ה ז' אדר שני תרמ"א לפ"ק קוטנא. החיים והשלום וכ"ט לכבוד ידידי הרב הגדול מ' אפרים אווערבאך אבד"ק מעזעריטש יצ"ו. מכתבו קבלתי, וע"ד התפילין שנפל עליהם מים וע"י כן נראה הכתב על הקלף מעבר החיצון יפה כתב מעכ"ת להכשיר וכל מש"כ כ"ת הוא כדין וכהלכה ומש"כ כ"ת דמותר גם למחוק האותיות שהן באחורי הכתב כיון שלא נכתבו כלל ע"י אדם רק מעצמם יפה כתב ומ"מ נראה דבאותיות השם אם הם נקראין כתיקון אין למחוק לכתחילה להדיא רק ע"י הערמה גם א"צ למחוק כלל כמש"כ כ"ת:
וע"ד שאלתו השני' באשה גרושה, הנה הב"ח בתשובה סי' נ"ח היקל באינה מכירה ואפי' התחילה להניק כל שאינה רוצית אח"כ להניק ולתת למינקת, וראיתי להגאון בעל ח"ד בס' נחלת יעקב בשו"ת שבסוף הספר שגם הוא הסכים להתיר ותמיהני שלא הביא דברי הב"ח כי כל דבריו נכללין בדברי הב"ח, אמנם הטו"ז בסי' י"ג חולק ע"ז ומ"מ כתב דבדיעבד אם נשאת ל"ת, והגם שאין דעתי מכרעת מ"מ נ"ל לסייע קצת דעת הב"ח דגם ר"ת והשאלתות י"ל דמודים בגרושה שא"י להניק שהרי הרשב"א בחי' ליבמות פרק החולץ הביא דברי שאלתות ור"ת והסכים לדבריהם ומ"מ בתשובה כתב בפשיטות להתיר באינו מכירה ונתנו למינקת וזה נוטה לדברי הב"ח דגם השאלתות ור"ת מודים בכה"ג, ואנא עובדא ידענא שבימי חורפי ראיתי שהתירו בפני גאוני קשישאי בגרושה שלא התחילה להניק ונתנה למינקת והגם שהתם לא התחילה כלל להניק מ"מ גם בנ"ד שתכף שהתחילה להניק נתנה רק ע"ד ארעי ע"ד שתיכף שתזדמן לה מינקת תתן למינקת ואחר עבור ימי הלידה נתנה למינקת נראה להקל לעת הצורך קצת שהוא שידוך הגון לפני' אחר י"ח חדש, שכבר הותנתה קודם גירושין שהברירה בידה לתת למינקת והבעל הסכים לזה כמש"כ כ"ת שהיא התחייבה או להניק או לתת למינקת ולשלם שכר הנקה וכן עשתה לכ"נ להקל:
ידידו הדוש"ת ישראל יהושע חו"פ קוטנא יצ"ו.
סימן ה
בעזה"י ער"ח מנחם אב שנתרמ"ו לפ"ק קוטנא. שוכן שמים, יראם בנחמות ירושלים, כבוד האצילים האפרתים יח"ס דק"ק סטאבניץ ובראשם מנהיגי עיר האלופים יחיו. בדבר הש"ץ אשר החזיק זה כמה שנים במלאכתו מלאכת הקודש לירד לפני התיבה ויש לו כתב חזנות זה כט"ו שנים מראשי הקהילה ונכבדי העיר ומן הבד"צ ועתה מקרוב בא איש א' ורוצה להשיג גבולו ולהיות ש"ץ ולדחות אותו מחזקתו וחזקת אבותיו שגם אבותיו היו ש"ץ בק"ק סטאבניץ, והנה הדבר מבואר בא"ח סי' נ"ג דאין מסלקין ש"צ אלא א"כ נמצא בו פסול ואחר שלא נמצא בו פסול ואוחז מעשה אבותיו בידו והולך בדרך הישר חלילה לקפח פרנסתו ולהעבירו מחזקתו וחזקת אבותיו, לכן אם אין הש"ץ החדש רוצה לעמוד בד"ת לב"ד של שלשה הקבועים לדיינים חלילה לשמוע תפילת הש"ץ החדש ואין ספק שתפילתו תועבה, אמנם חלילה לעדת ישראל שלא ישמעו לד"ת ונכון לבי בטוח שבודאי אלו החפצים בהש"ץ חדש לא יעברו בזדון על ד"ת ואז ישכנו בטח ברוב שלום ויזכו לבנין ירושלים:
נאום ישראל יהושע חופ"ק הנ"ל.
סימן ו
שאלה. הנה פה הי' תמיד המקולין של בשר כשר סמוכים להמקולין של בשר טריפה, וזה ערך ששה שנים אשר נזדמן שהקצבים מכרו בשר טרפה לישראל ר"ל, לכן עשינו תקנה אנכי עם כל אנשי העיר להרחיק המקולין של בשר כשר מהמקולין של בשר טריפה מרחק רב בצד אחר של העיר, גם עשינו תקנה אשר כל המקולין יעמדו במקום אחד ולקחנו איש אחד אשר הוא בן תורה וירא שמים וגם הוא בקי בניקור היטב ועשינו אותו לנאמן שהוא ישגיח תמיד על המקולין של בשר כשר, והנה יש פה איש אחד והוא ש"נ בבית הכנסת ומחמת נגיעת ממון נעשה קצב גם כן ופרץ את הגדר ולקח לו מקולין במקום אחר באמרו כי הוא אין צריך לנאמן כי הוא יותר נאמן מכל איש, ואנכי שלחתי אליו להתרות בו שלא יעבור על התקנה שנעשה על ידי וע"י כל אנשי העיר בפרט תקנה כזו שהיא למגדר מלתא להציל את ישראל מאכילת טריפות, אך הוא עומד במרדו ואינו שומע לקול מורים:
תשו' בעזהי"ת א' דר"ח אייר ט"ו למב"י תרמ"ז לפ"ק. כבוד יד"נ הרב הגדול מו"ה משה יחיאל שיחי' אבד"ק זאלעשיץ. בדבר השאלה בש"צ אשר פרק עול ופרץ גדר, הדבר ברור שאין כח בידו לפרוץ גדר ותיקון שנעשה ע"י מרא דאתרא עם רוב אנשי עיר, ואם ימאן לקבל דברי חבירות אחר התראת הבית דין הרי הוא כעובר על תקנות ואיסור ב"ד ופסול לעדות אחר שנתפרסם, כמבואר בח"מ סי' ל"ד, אמנם אחשוב כי חלילה לא יעשה כזאת, כ"א ישוב מאולתו ושב ורפא לו:
נאום ידידו ישראל יהושע חו"פ קוטנא.
סימן ז
ב"ה י"א תמוז תרמ"ז לפ"ק. לכבוד ידידי הרב המאה"ג מגזע קדושים מו"ה קלמן שיחי' אבד"ק ווידאמי יצ"ו. דבר שאלתו בקהלתו שקנו בית אחד שהי' בו ב' חדרים ונתנו חדר אחד להרב לדור בו ובית א' להתפלל ואח"כ עקר הרב דירתו משם ונשאר החדר השני ללמוד בו ולפעמים כאשר הי' דחוק בחדר הא' התפללו בו וכעת רוצים לבנות להם ביהמ"ד ולעשות מהבית בית דירה עבור כ"ת אם אריך למיעבד כן, יראה שאין לזה דין בהכנ"ס של כרכים אלא כשל כפרים, לכן אנשי העיר יכולין לשנות, מדעת אנשי העיר דהיינו עפ"י טובי העיר, בפרט כי יש כמה תיוהות בבית הישן וכמש"כ כ"ת ויהי' להצלחה:
נאום ישראל יהושע חופ"ק קוטנא יצ"ו
סימן ח
שאלה, פה שדירת הרב היא בדוחק מאוד לשבת בה, אך מצד אחד שנכנס בה לבהמ"ד רוצים אלופי הקהל ליקח הביהמ"ד להבית דירה ואצל בהכנ"ס יש להם דירה אחת אשר אם ירחיבו מעט יהי' להם בהמ"ד והספק הוא אם יש היתר לצרף ביהמ"ד לדירה:
תשו' לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה שמשון ליב שיחי' אבד"ק ריסעשיץ. ב"ה. הנה לסמוך ע"ד הטו"ז בסי' קנ"ב ס"ק א' דבאיכא בי כנישתא אחרינא שרי קשה, אחר שהמג"א חולק עליו, גם שבכאן אין ביהמ"ד אחר ובימות החורף אין מתפללין בביהכנ"ס מפני הקור רק מעט מזעיר, גם אין כאן דוחק אם ימתינו איזה חדשים עד אשר יוגמר הבהמ"ד החדש, לכן לפע"ד קשה להקל:
ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא.
סימן ט
ב"ה ו' אדר שנת תר"ן לפ"ק פה קוטנא לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה אלי' נר"י אבד"ק פרסישחא יצ"ו. בדבר הבהכנ"ס מישוב סקרשין אשר נבנה ע"י השררה, וזה איזה שנים אשר חרב והעכו"ם עושים בו דבר בזיון, הנה למכור אותו ע"י רוב אנשי העיר בודאי מותר, ובשו"ת פני יהושע ח"א ס"ז קרי לי' מצוה דרבים, והלוקח מה שירצה יכול לעשות עם העצים, והקרקע יכול להיות נמכר לגן ירק ועי' בשו"ת פ"י שם ס"ד. ועם המעות יעשו בו צרכי רבים, כי המה צריכים לתקן המקוה שלהם כי נשים שלהם טובלין בנהרות, כן נלע"ד:
ידידו ישראל יהושע חו"פ קוטנא יצ"ו
סימן י
שאלה, קהלה גבו מעות לצרכי בנין בהמ"ד והפקידו המעות ביד אחד מהם והנפקד קנה במעות ליסטעס נושאי פירות ע"י קופאנעס אם מותר בצוק העתים ליקח את הקופאנעס לצרכי עניי העיר:
תשו' ע"ד שינוי מעות מביהמ"ד לצדקה לעניים, הנה בש"ס מגילה פרק בני העיר ובש"ע סי' קנ"ג סעיף י"ג איתא דאם גבו מעות לבנין בהמ"ד ובא להם דבר מצוה מוציאין בה המעות וכן שם סעיף ז' בהכנ"ס של כפרים אם מסכימים טה"ע באותו מכר והי' במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו, אמנם כל זה בבהכנ"ס או בהמ"ד של כפרים אבל בהכנ"ס או בהמ"ד של כרכים אם לא נבנה על דעת יחיד אסור לשנותו. דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו ועיין ברא"ש כתובות. ריש פרק הנושא:
ישראל יהושע חופ"ק.
סימן יא
ב"ה יום ד' כ"א תמוז תר"מ לפ"ק קוטנא. החיים והשלום וכ"ט לכבוד י"נ הרב המאה"ג חריף ובקי מ' אברהם אלפס נ"י אבד"ק דרעזנעווצא. אחדשה"ט. אודות השאלה בבהכנ"ס אשר רצו להרחיב את מקום עזרת האנשים ע"י שיסתרו את הכותל המפסיק בין עזרת אנשים לע"נ אמנם לעומת זה יצטרכו, למען יהי' מקום להנשים להתפלל לסתור את כותל המערבי ולהכניס הכותל לפנים באופן שמקצת מהמקום שהי' ע"ע עזרת אנשים יהי' אחר שיכניסו את הכותל לפנים יהי' מקצת מהמקום הזה ע"נ, וכתב מעכ"ת להתיר שהרי זה כמחליף המקום אשר הי' עד הנה עזרת אנשים בעד המקום אחר, וכ"נ עיקר להתיר דהא לפי המבואר בסי' קנ"ג ס"ד לדעת הרמב"ם כמש"כ המג"א היכי דליכא חשש דפשיעותא מותר למכור בהכנ"ס ע"ד לקנות קדושה כיו"ב וה"נ דכוותה **(עיין חכמ"א כלל פ"ו סי' ט"ו ובאבני נזר או"ח קמא ה' ביהכנ"ס. המגיה.)** ואפי' להמחמירין מותר כשמסכימין זטו"ה במעמד אנשי העיר הי' הדבר ברור להתיר כשרואין שיש צורך:
וע"ד קושיתו בהא דפרק שבועת העדות דמשביעין ה' פעמים חוץ לב"ד, כבר הרגישו המפורשים יעויין קצוה"ח סי' כ"ח ס"ק ח' ומש"כ בחידושי שם:
ידידו הדו"ש ישראל יהושע חופ"ק קוטנא:
סימן יב
ב"ה י"ב ניסן תרמ"ג לפ"ק פה קוטנא. שובע שמחות ורוב ברכות להנכבדים האפרתים היקרים בק"ק טשענסטהוב ישמרם צורם וינשאם. אחדשה"ט, זה איזה שבועות אשר הגיעני איזה מכתבים מקהלתכם בדברי ריבות אשר בשעריכם אודות שינוי מנהגי ביהכנ"ס בדבר אשר מקרוב באו וחפצים לשנות מנהג אבותינו להפר חוק מלקרוא בשם לעולה לתורה רק יעמוד כהן יעמוד לוי וכו', ויען כי קשה מאד בעיני להתערב בדבר שחוץ לעירי ע"כ עצרתי במילין כי חשבתי שאפשר למצוה זו להתקיים ע"י אחרים, אמנם אחר שמעי כי עוד לא שקטה המריבה לכן ההכרח יאלצני לבוא במכתב אל כבודכם ויה"ר שיקובלו, והנה ראיתי להזכיר מליצת רבותינו חכמי הש"ס בפ"ק דקידושין שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, והשיב צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון ודמא בן נתינא שמו יעו"ש. וככה נאמר אנחנו צאו וראו מה עשה עם פוילען בפרייסען במחוז פאזען כאשר יצאה הפקודה מטעם הממשלה אשר כל תלמיד פולנאי הלומד בהגימנאזיע ישנה השם הפולנאי ויקרא בשם האשכנזי גדלה צעקתם בהיכל הקיסר כי זה יוכרחם להתבולל בין עמי אשכנז וישכח שם וזכר פולנאי מהם, ונתקבלה בקשתם, ואם ככה עשו עם פוילין היושבים בפרייסען אחרי שיצאה הפקודה משרי הממשלה, הלא בושה וכלימה לנו בני אברהם יצחק ויעקב אשר בשאט נפש ובלב חפצה נבקש לשכוח שמות הקדושים אשר בהם מצוינים שהם מזרע אברהם יצחק ויעקב וממעי יהודה יצאו. וכ"כ הרא"ש פרק השולח שהיהודים בארץ אשכנז רגילים הגוים לקרותם בשמות הגוים באופן שהי' מוכרחים לשנות השם אמנם הציבו להם ציונים אשר בבהכנ"ס באסיפת העם יקראו אותם בשמות אבותם זרע אברהם, ע"כ אחי ורעי אל נא תאיצו להשחית את הציון האחרון אשר השרישו והנחילו אבותינו לבל ישכח שמות היהודים, והנביא ירמיהו צווח "הציבו לכם ציונים" ואיך נשרש אנחנו לעקור הציון הנותר בשאט נפש, ע"כ אבקש לבל יהי' דבר זה נקל בעיניכם כי מלבד שיש בזה חשש באיסור אשת איש לענין גיטין, כי אם ישכח שם הקודש יהא חשש פיסול, גם חוץ מזה אין זה דבר נקל, וחז"ל דרשו מקרא הנאמר בס' ישעיהו ירהבו הנער בזקן ונקלה בנכבד שמי שחומרי חומרות בעבירות דומין בעיניו כנקלות ואינו ראוי שידורש על עוונות הגלויות כביאות העריות וחילול שבת כי זה עון נגלה אמנם הכונה ע"ד שפירש הר"מ ז"ל בס' מורה נבוכים על מה דאיתא בתלמוד קשה הרהור עבירה מעבירה כי בהרהור פוגם בחלק המובחר שבו הוא הנפש לא כן בחלק המעשה, וגם אנו נאמר שכשם בחולי הגוף המחלה אשר הוא באברים הראשונים במוח ובלב נראה הנקב קטן כחודו של מחט הדק יותר מסוכן ממחלה כבדה אשר באברים התחתונים כיד ורגל כמו כן העון הקל הנוגע בכללות ישראל חמור ביותר מעבירה פרטית יחידית הלא תראה כי עון הפעור נזכר בתורה יותר לחירוף מחטא העגל, יען כי בעון הפעור נתגלגל בו היתר תערובות בין העמים לכן העון הקל הנוגע לכללות ישראל הוא חמור באיכות מעבירה חמורה יחידית, לכן אבקש מאוד ידידיי לבל תאיצו לחדש דבר בלי ידיעת גדולי הדור והרבה הי' לי לכתוב בזה אמנם א"א להעלות הכל על הגליון, ואומר שלום לכל אנשי העיר ותקבלו את חג הבע"ל ברוב שמחה וד' ישפות לנו ולכם ולכל ישראל כל טוב:
נאום ישראל יהושע חופ"ק קוטנא
סימן יג
שוכן שחקים, יכתבהו בס' של צדיקים, אשר לאלתר לחיים נחקקים, כבוד הרבני החריף מ' אברהם יודל נ"י. תשובה ע"ד יין צמוקים, הנה תחילה נבאר דין יין שנתערב במים לענין בפה"ג הנה בש"ס ב"ב דף צ"ו איפלגי בשמרים שנתנו לתוכן מים אי מברכין עליו בפה"ג ואמר רבא דכ"ע רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא רבא לטעמי' דא"ר כל חמרא דלא דארי על חד תלת לאו חמרא הוא, כי פליגי דרמי ג' ואתא ג' ופלגא דרבנן סברי תלתא על וג' נפק ופלגא בשיתא ופלגא לאו כלום הוא ואחרים סוברים ג' על ותרי ופלגא נפק פש לה כוזא וכוזא בתרתי ופלגא חמרא מעלי' הוא, ולכאורה קשה הדיוקים אהדדי דמדקאמר תחילה רבא לטעמי' דא"ר כל חמרא דלא דארי על חד תלת לאו חמרא הוא משמע דצריך דוקא שיהא על חד תלת דהיינו חלק רביעית יין אבל אם הוא פחות מרביעית אין מברכין ובתר הכי קאמר דפלגא יין בשיתא פלגא לאו חמרא משמע דאם הוא יותר מן היין או שאין ששה חלקים מים מברכין ודוקא בששה חלקים מים נתבטל טעם היין כמבואר ביו"ד סי' קל"ז וכשאין ששה חלקים מים שלא נתבטל טעם היין מברכין בפה"ג. אמנם ראיתי בש"מ בשם תוספות הרא"ש דלאו דוקא קאמר דפלגא בשיתא פלגא לא קאי אלא דכל שהוא פחות מרביעית יין אין מברכין ודוקא כשהוא על חד תלת ועיין מג"א סי' ר"ד ס"ק ט"ז שהקשה הא טכ"ע דאורייתא וכן הקשה הט"ז בסי' ר"ב ס"ק א' והנה המג"א תירץ דששה חלקים מים מבטל לגמרי טעם היין דנהי דבשאר איסורין שיעורו בס' אבל יין במים בטל בששה כמבואר ביו"ד סי' קל"ז ודבריו תמוהים בעיני דהא לשיטת הגמרא כל שאין בו חלק רביעית יין אין מברכין בפה"ג אע"ג דבאיסורין לא בטל בפחות מששה חלקים מים, גם תירץ הט"ז בסי' ר"ב תמוה ולענ"ד דמעיקרא לק"מ דנהי דבאיסורין טכ"ע דאורייתא מ"מ לגבי בפה"ג דהיא משום חשיבות יין כל שנשתנה לגרועי אבד חשיבתו ואין מברכין בפה"ג מידי דהוי אהא דאמרינן בכ"מ בפרמינהו פרימא זוטא דהוי ס"ד דר"י לברך עליהן שהכל אלא דלבסוף אסיק דהא דפרמינהו טפי הוא לעלוי וכ"כ התה"ד הובא ברמ"א דעל פאווידלא מברכין שהכל אע"ג דלגבי טעם כעיקר ודאי בעושה פאווידלי מפלאמען של ערלה לוקה משום לאו דערלה אלא דכיון דנאבד חשיבתו שאינו ניכר תו לא מברכין ברכה החשובה וה"נ ביין כל שנשתנה ממשו ונתקלקל מחשיבתו הקודם תו לא מברכין בפה"ג וכן נראה מבואר להדי' ברשב"ם שם דף צ"ו בד"ה רמא תלתא דעיקר הטעם שאבד חשיבתו ובזה סרה היטב קושית הט"ז בסי' ר"ב וכן נראה מדברי הרמב"ן והרשב"א שאכתוב בסמוך ואפשר דגם המג"א לא הקשה אלא ע"ד מהרי"ל דס"ל דאע"ג דמדין התלמוד כל שאין על חד תלת לא מברכין בפה"ג ואפ"ה במקומות שרוב אנשי המקום מוזגין ביותר מברכין א"כ גם בעל חד שיתא למה אין מברכין כיון שדרך אנשי המקום בכך ועל זה תירץ דבשיתא על חד בטל ולא אזלינן בתר אנשי עיר מ"מ קושית הט"ז לא קשה כלל, ויש לדקדק כיון דלרוב פוסקים לא אמרינן בכל איסורים היתר מצטרף לאיסור ואפי' באית בי' טעם מ"מ אין לוקין עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס ובשתי' בעינן לדעת הרמב"ם ז"ל שישתה רביעית מהאיסור בכדי שיעור רביעית נהי דברמא על חד תלת מברכין היינו כיון דטע"כ דאורייתא ולא בטל הא על כ"ש מברכין לפניו אבל על ברכה אחרונה דצריך שיעור או כמלא לוגמיו או כדי רביעית כמבואר בסי' ק"צ א"כ ברמא על חד תלת ניהו דלגבי קידוש יצא בכוס של רביעית אע"ג דאין בו אלא רובע רביעית יין כמבואר בפ' ע"פ מ"מ י"ל דלענין ברכה אחרונה אין המים מצטרף להשלים השיעור ולמ"ד דלענין ברכה אחרונה צריך שיעור רביעית כל היכי דרמא על חד תלת צריך שישתה לוג שלם כדי שיהא בו שיעור רביעית, וראיתי לפ"מ במג"א סי' ר"ב שכתב דהא דנתערב יין בשאר משקין דאין מברכין בפה"ג וכתב הט"ז דהוי כטפל והקשה הוא הא עכ"פ יהא צריך לברך ברכה אחרונה וכתב ליישב זה כיון דשיעורו ברביעית ולרמב"ם שיעור השתי' היא כשישתה רביעית בכדי שיעור רביעית ואם הפסיק מעט אינו מצטרף לכן אין מברכין אחריו אמנם כבר בארתי במ"א דלפסק הרמב"ם ז"ל דשיעור שתי' הוא בכדי רביעית דוקא כשותה שיעור רביעית מצומצם אבל בשותה יותר מכדי רביעית גם לרמב"ם שיעורו בכדי א"פ והוכחתי כן מש"ס פ"ב דכריתות וכן מהא דאמרינן בא"ע הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי א"פ ומדברי חסר איזה תיבות] ובשותה כדי רביעית עכ"פ מיין גופא מברכין ב"א, אבל מ"מ יש להוכיח דאין המים מצטרף דלא אמרינן דנהפך המים להיות כיין לענין שיעור ברכה אחרונה וכדאשכחן לענין חלה, אמנם נ"ל להוכיח דברמא חד על תלת מדין התלמוד מצטרף גם המים להשלים השיעור לב"א כמו שמצטרף לענין כוס של קידוש כמבואר בפ' ע"פ והראי' דהנה בהא דאסיק ב"ב דף צ"ו דברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא פליגי מותב התם הש"ס מהא דתנן המתמיד ומצא כדי מדתו דאיפלגו ר"י ורבנן אי חייב במעשר והקשה הרמב"ן והרשב"א מה ראי' ממעשר לברכה דבמעשר הא טכ"ע אסור משא"כ הכא לענין ברכה הא אזיל לי' חשיבותי' וכמו"ש הרשב"ם ותירץ הרמב"ן דהא דמתמיד היינו שלקח שמרים מיין מעושר דאי משום טכ"ע אז לא הי' חייב במעשר שהרי כבר מעושר אלא שאמרינן שהשמרים מהפכין אותו ליין והוי כאשר הכל יין וחייב לעשר כמו בגידולין והרשב"א תירץ דכיון דבדמאי איירי הא קיי"ל לא גזרו על תערובות דמאי והקשה ע"ז שהרי בפ"ק דחולין אמרינן דבבא ליד החבר אסור לערבן משום תערובות דמאי והכא כשהתמד כבר הי' ביד חבר א"כ הדרא קו' לדוכתא נימא משום טכ"ע, ותירץ דכיון דבשמרים לא הי' דין דמאי דל"ח לשתי' ואין האיסור רק כשנעשה התמד ע"כ דגוף המים נחשב ג"כ כיין דאל"כ הוי לי' כתערובות דמאי דלא גזרו מבואר מדבריהם דגם המים נחשב ליין וממילא דמברך ג"כ ברכה אחרונה והיא ראי' חזקה:
ועדין יש לדקדק ביותר מעל חד תלת דמדין הש"ס אין מברכין בפה"ג אלא שהמרי"ל פסק לברך עליו במקום שדרך למזוג כן ומחזיקין אותו כמו יין י"ל דלא נחשב רק לברכה ראשונה דעל משהו מברכין ולא שיהא נחשב גם המים להשלים השיעור ונהי דלענין שיעור הכוס לא צריך רק רביעית מן היין והמים מ"מ לברכה אחרונה יש לחלק ומ"מ מסתימת דברי הרמ"א נראה דלעולם מברכין גם ברכה אחרונה וכמו ברמא על חד תלת שהוכחתי מדברי הרמב"ן והרשב"א דמברכין גם ברכה אחרונה, ועתה נבוא לדין צימוקים לדעת התב"ש דעכ"פ בעינן שיהא יותר הצימוקים מחלק הששית ממים באופן שלא יהא המים ששה פעמים מהצמוקים אחר שנתגדלו ונתפחו, ובס' תו"ש חולק על זה דצימוקים שאני וכמש"כ ברלנ"ח סי' מ"א דבצימוקים לא בעינן רמא על חד תלת מדין התלמוד ומע"כ הוסיף דלפי מש"כ הרשב"ץ והמבי"ט דיין צימוקים אינו מחמיץ דנהפך המים ליין א"כ ה"נ גם ביותר מששה חלקים מים מהני והוסיף עוד דגם אם חסר כאן ואע"ג שהגאון ח"צ השיג על הרשב"ץ והמבי"ט מע"כ עשה סמוכין לדבריהם וע"ז אמינא מדידי שראיותיו של הח"צ הם קלושות מאוד וגם אם נאמר דהא דאמרינן בש"ס ב"ב דף צ"ו יין צימוקים לא יביא ואם הביא כשר דהיינו בצימוקים ששרה אותן במים מ"מ נ"ל דגם אם נאמר כן אינו מוכרח שיהי' צימוקים ששרה אותם עדיפים מיין ממש שנ"ל דגם ביין מזוג דפסול לנסכים היינו אם ניכר המזיגה שאם טועם מרגיש שנחלש טעם היין ע"י המזיגה אבל אם נפלה טיפת מים בחביות יין ולא ניכר כלל שום ענין המזיגה שלא נרגש ע"י המים שום חולשה כשר תדע דהא בנתערב טיפת דבש בחביות דס"ל להרמב"ם ז"ל בה' א"מ דנפסל כל היין ופליג הריטב"א בחידושיו לע"ז דבטל הדבש. וא"ל מהא דתני בר קפרא אלו הי' נותן בה מעט דבש א"א יכול לעמוד מפני ריחה אלא שאסור מטעם כל שאור וכל דבש דז"א דהא אמרינן בזבחים דף ע"ח אמור רבנן בתר טעמא ואמור רבנן בתר חזותא וה"נ בריחא שהקטורת עשוי' לריח כל שמשביח את הריח לא בטל כמו בנ"ט דמאכל ולדעת הרמב"ם דלא בטל היינו דס"ל דכיון דגלי קרא דהיתר מצטרף לאיסור לא שייך ביטול ואע"ג דנראה מבואר מדברי הרמב"ם דלא אמרינן גם בקדשים היתר מצטרף לאיסור אלא לגבי הקטרה בלבד מ"מ י"ל דניסוך ע"ג המזבח יש לו דין הקטרה עיין זבחים וכמש"כ הרמב"ם להדי' בפ"ה מה' א"מ. והנה כ"כ שהמג"א סי' ר"ד הקשה בדרך המקום למזוג היין יותר מששה חלקים מים למה אין מברכין הא טכ"ע דאורייתא ותירץ דביותר מששה חלקים מים בטל לגמרי דפוגם את היין וכמבואר ביו"ד סי' קל"ז, והנה ד"ז דיין בטל בששה חלקים מים רבים מגדולי הראשונים חלקו ע"ז ונ"ל ברור שאין לסמוך ע"ז אלא באיסור דרבנן בסתם יינם ולא באיסור דאורייתא אם גם נתפוס כדעה זו מ"מ הא אי אפשר להכחיש החוש דהשורה צימוקים גם בששה חלקים מים משובח בטעמי' וע"כ אחת משתים או דשאני צימוקים ואין טכ"ע של כ"ד שוה והצימוקין משובחין גם ביותר מששה חלקים מים וצימוקים שנתבשלו עם מים עושין ביותר מששה חלקים או שנאמר כדעת הרא"ה דביבש משערין כזית בכדי רביעית ואע"ג דלא קיי"ל כדעה זו היינו דוקא לגבי פליטת הטעם אבל בנמחה הגוף הכל מודים דמשערין ברביעית א"כ לכל הטעמים כיון דא"א להכחיש החוש שאינו פוגם א"כ לא קפדינן כלל אשיעור דשתות אלא כל שאין מקפידין כשיעור המזיגה וטכ"ע מברכין בפה"ג ולמש"כ גם ברכה אחרונה מברכין לכן נראה לי כדברי התו"ש:
והנה מה שמעכ"ת רצה לחדש לחוש גם לדעת התבו"ש שבתחילת שרייתו יהיו הצמוקים יותר מחלק ששית אלא כיון דנעשה הכל יין ה"ז כיין גמור ורשאי אח"כ להוסיף אין לה"ר לזה מדברי הרמב"ן והרשב"א שכתבתי דס"ל דמתמיד על השמרים נחשב הכל כיין די"ל כעין שכתב הרמ"א בהג"ה בביטל איסורין דאע"ג דנהפך האיסור להיות היתר מ"מ בנתוסף אח"כ איסור אמרינן ויקץ כישן הפיגול ומ"מ כיון שכ' שאין דברי התבו"ש מוכרחין שפיר דמי לעשות כמש"כ כ"ת בפרט כיון שכתב מע"כ שעי"ז היין משובח יותר ומ"מ נ"ל שישער עכ"פ מעכ"ת לראות שהצימוקים ישביחו את המים בלי תערובות שאר סמנים שנותנים מוכרי יין צימוקים כמו שנהגו גם ביין משובח לערב מאפטייק אמנם כאשר יראה שהצימוקים משבחין את היין ומרגישין בהמים טעם טוב נ"ל פשוט דא"א להכחיש את החוש ולדין בנ"ט לפגם אלא כטע"כ כמו בכל איסורין וממילא מברכין בפה"ג וגם ברכה אחרונה ומ"מ נ"ל שטוב להחמיר שלא יהא עכ"פ חלק תשיעית שזה השיעור של אכ"פ דבזה יש לצרף גם דעת ר"ח כהן:
סימן יד
ב"ה אור ליום ו' כ"ו אדר תרח"ם לפ"ק פה קוטנא. שפעת שלום והכנה לחג הקדוש הבע"ל כבוד בני הרב וכו' מו"ה משה פינחס שיחי' דומ"צ בפראגא:
אחדשה"ט אבקש שתודיעני תדיר ולכל הפחות ג' פעמים בשבוע משלומך וממצבך הטוב למען תקיים מצות כיבוד אב ואם, גם באתי להודיעך מה שנתקשיתי זה ימים, בהא דמבואר בש"ע ה' שבת סי' רמ"ו דמי שיש לו בהמה בשותפות עם הנכרי כדי להנצל מאיסור שביתת בהמה יכול להתנות עם הנכרי שלא יעשה מלאכה בבהמה זו בשבת, ואם יעשה הרי זה באחריותו לגמרי לענין יוקרא וזולא ולענין אונסין, והגיה הרמ"א דגם אם הבהמה כולה של ישראל יש להתיר כמו בשותפות, ואני תמה שהרי מקור דין זה שכל שקבל אחריות זולא ואונסין דמיתה דינו כשלו הוא נלמוד ממשנה דפרק י"א דתרומות, ואני תמה דבירושלמי פרק י"א דתרומות מייתי ברייתא מפורשת דכהן ששם פרה מישראל יאכילנה תרומה דוקא בכרשינין שאינו מאכל אדם ותרומה דידה היא רק מדרבנן מותרת לאכול כיון דבאחריות הכהן הוא לענין אונסין וזולא, אבל בתרומה דאורייתא גם בשומא לא קנה, וכיון דשביתת בהמה בפרט כשאין לנכרי חלק בה היא דאורייתא לא מקרי לגמרי של נכרי, והא דר"פ אלמנה דעבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה אע"ג דהיא מאכל אדם י"ל דקיי"ל כרבא ורב אשי דמדאורייתא מיכל אכלה, אמנם צ"ע על הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו דס"ל דהלכה כרבינא לגבי רב אשי, ועיין בסדר תנאים ואמוראים שנדפס בס' שם הגדולים להגאון אזולאי ברבינא ור"א הלכה כמאן ואשתמיט להגאון אזולאי דברי הרמב"ן בס' הזכות בפ"ק דיבמות בפלוגתא דר"י ור"ל אם האחין חייבין על חלוצה כרת, ולפ"מ שנראה מדברי הראב"ד ורמב"ן שם הלכה כרב אשי, ועיין היטב ברא"ש פ"ק דקידושין סי' ט"ו ובדברי הרא"ש במס' ע"ז ריש פרק אין מעמידין ותראה דלרוב פוסקים הלכה כרב אשי לגבי רבינא, א"כ אין לנו לדחות דברי ירושלמי דתרומות מהלכה, ואת חג המצות תחוג בדיצות. אביך הדו"ש ישראל יהושע חופ"ק קוטנא ולכל אנשי עיר שלום.
סימן טו
ב"ה ער"ה תרנ"ב לפ"ק. לשנה טובה יכתב ויחתם כבוד הרב וכו' מו"ה משה שליט"א האב"ד ק"ק קינסק יע"א. ע"ד השאלה, הנה המג"א בסי' רמ"ד ס"ק ו' כתב דאע"ג דבירושלמי שבועות מבואר דלא חיישינן לאורחים. מ"מ בשבת החמירו, אמנם בתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' קס"ז מבואר להדי' שלא כדברי המג"א אלו אלא דגם בשבת לא חיישינן לאורחים ובלי ספק שהרב המג"א לא ראה דברי הרשב"ץ אלו כי לא נדפסו בימיו, ובודאי לא הי' חולק על הרשב"ץ שהי' מכת הקודמין בדורו של הריב"ש ולענין קו' המג"א מדברי הרמ"א דחיישינן למראות עין דאורחים נ"ל לחלק דדוקא במקום שהוא מנהג קבוע בכל אנשי העיר ל"ח לאורחים דקלא אית לי' וגם האורחים ידעו מזה, משא"כ בדברי הרמ"א ביחיד הדר בישוב לבדו וחילוק זה מבואר בגיטין דף י"א דאתרא באתרא לא מיחלף. א"כ בנד"ד שהיה מנהג בכל העיר ל"ח למראית עין, ועפ"ז מיושב קו' המג"א שם על מנהג קאליש וא"צ לחילוק הנודע ביהודה, לכן יש להורות להתיר, אמנם יש שיטה אחרת דבקבלנות גופא הגם שהוא מותר על פי דין אמנם אין ההמון מכירים בין שליחות לקבלנות וסבורים שגם זה אסור, כיוצא בזה מבואר בדברי הר"ן שבת פ' במה אשה לכן אין להתיר רק לצורך מצוה כבנין המקוה דיש חשש מכשול, וכן הוריתי פה להתיר אבל לא לבנות בנין אחר בקבלנות, ולחיים טובים יכתב בספר:
ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא.
סימן טז
ב"ה אור ליום ב' ח"י אדר תרנ"ג לפ"ק פה קוטנא. לכבוד הרבני הנגיד המפורסם כש"ת מו"ה אברהם צבי הירש נ"י גליצענשטיין בדאמביע:
מכתבו שכתב כבודו נ"י לפה קבלתי לנכון, בנידון שאלתו שבעלי מלאכות רוצים לעשות מלאכה בבנין שלו, דעתי שיכריז כבודו נ"י בבית הכנסת שהוא נתן הבנין בקבלנות ובפירוש הותנה עם הבעלי מלאכות שלא יבנו בשבת והחומה לא יבנו בשבת רק שבאם יעשו הבעלי מלאכה דבר בפנים לצורך הבנין ידעו הכל שזה הוא שלא מרצונו:
ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא.
סימן יז
ב"ה יום ו' עש"ק חי' תרי"ד לפ"ק. לכבוד ידידי הרבני החריף מ' מרדכי דוב נ"י הלוי. ע"ד קו' המג"א בסי' רע"ח הנה לפ"ד רש"י בב"ק דף ל"ד דאפי' מקלקל ואינו מתכוין הו"ל כחייבי מיתות שוגגין כיון דאלו הי' מתכון הי' חייב א"כ כש"כ במלאכה שאינה צריכה לגופה דאמרינן קלב"מ ואף שהתוס' מחולקים על רש"י הנה בירושלמי מבואר כדברי רש"י ז"ל, ומש"כ דספק קלב"מ אינו פוטר מתשלומין הפ"מ בה' שבת עמד בזה אבל לא מטעמא דידך שאין זה מועיל לחייבו בדיני אדם שאפשר שפטור והב"ד איסורא קעבדי במה שכופין אותו ובטור משמע שהב"ד כופין, והנה בשנים שעשו בשבת יש לעיין אם אמרינן קלב"מ ולכאורה תלי' בפלוגתא דרש"י ותוס' ויש לחלק ותו לא מידי רק החיים והשלום בעיקר דבריך שמחתני ותראה ללון בעומקה של הלכה להוציא דין לאמיתו אם כה תעשה מובטחני שתהי' מורה הוראה בישראל וגדול בתורה:
הנ"ל
סימן יח
ב"ה יום ה' ח"י אדר שני תרי"ט לפ"ק. את חג המצות יחוג ברב דיצות, כבוד י"נ הרב הגאון המובהק המפורסם מוה"ר מאיר נרו איערבאך אבד"ק קאליש יצ"ו. אחדשה"ט במשפט, הנה השגתי אגרת וכו' ואשר כתב כ"ת על מה שהקשיתי על הרשב"א בחי' לשבועות יאמין לי כי אתי היו הדברים ולא הארכתי למעכ"ה רק להערה בעלמא, אמנם אשר צדד על מש"כ דלא אמרינן רגלה של זו ואפי' חצי' של זו אלא בהנך דבאין בנדבה לדעתי יתד הוא שלא תמוט דודאי בדבר שצריך בהפרשה דעת לא יצא י"ח והיינו דלא אשכחן בכל הש"ס רגלה של זו חטאת או אשם כולה חטאת או אשם דכיון דאין באין בנדבה]:
והנה בההוא ענינא דכתב הרב המאוה"ג אבד"ק ראדזין כבר הארכתי בדרוש לשבת שובה שנת תריב"ל הרבה ואין רצוני להאריך כעת אפס בקצרה כי הנה מש"כ הרבה מאחרונים דשאני שבת משאר איסורים דשבת הותרה ולא שאר איסורים דבשאר איסורים הוא בגדר דחוי', הוא דבר זר וסותר לדברי גדולי ראשונים והכי מסתבר דלא קיל שבת טפי משאר איסורין [ובס' ג"ו להגאון פ"מ נסתפק אי לאוי דשבת כגון מחמר חמירי לענין דנחשב ככופר בכה"ת כולה ולי נראה לה"ר מתוס' יבמות ל"ג ע"ב (ד"ה אמר שכתבו דלאו דשבת הוי קל משאר לאוין ולא חאיל קל על חמור וא"נ דאף בלאוי דשבת הוי ככופר בכה"ת הא אשכחן חומרא בלאוי דשבת ולמה יהא קל על חמור יע"ש בתוס', ובזה נדחה נמי דברי הגאון מוהר"י בתומים סי' ל"ד בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דפסול לעדות דחמור ודו"ק] (כונתו א"כ מצינו חומרא בלאוי דשבת דהוי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד] ומה שהביא הרב ראי' מהא דנלמד ביומא דף פ"ה מפקוח נפש דדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת ועבודה בשבת הותרה כדאמרינן ביומא מ"ו ע"ב לאו מלתא הוא דעיקר ילפותא מפקוח נפש דדוחה עבודה ומלתא דפשיטא דפקוח נפש דדוחה עבודה אינו אלא רק בגדר דחוי' והא דלא ילפינן [בפקוח נפש] מעבודה דהותרה בשבת, היינו משום דלא אפשר בענין אחר כמוש"כ התוס' ביבמות דף ה': ד"ה כולה ודף ג' ד"ה ל"ת] דלא מצי למילף מיבום דאשת אח דמצותו בכך והא דיומא דף מ"ו (דמבואר דהותרה אף דתמיד אפשר בלי דחוי' בחול] כשאר קרבנות ציבור [כגון מוספי שבת] מלבד דגם שם כר"ח אלא כרבה כמוש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' תו"מ אף גם שם מצוה אחת היא דתמידין [ומצות תמיד בע"כ שידחה שבת] וזה פשוט:
וזאת אמרתי להעיר למש"כ הרשב"א בחי' לשבת ר"פ ר' אליעזר דמילה דלא אמרינן הא דר"ל דכ"מ שאתה יכול לקיים העשה והל"ת אלא במקום שיש לקיים בלי שום עקירת איסור אבל אם יש רק נ"מ בין עקירת איסור אחד לשני איסורין לא, א"כ קשה הא דבעי במנחות ר"פ ר' ישמעאל ב' גרוגרות בב' עוקצין וג' בעוקץ אחד מהו, ופשיט דלמעט בקצירה עדיף, איפכא מסתברא דגרוגרות הג' כיון דאינו לצורך חולה כלל אסור מדאורייתא ושתי עוקצין כיון דע"כ צריך לחלל שבת בקצירה שוב אין נ"מ בין עוקץ א' לב' לפ"ד הרשב"א, ואולי י"ל דמודה הרשב"א דמדרבנן אסור אלא מדאורייתא וי"ל דס"ל דלרבוי' בשיעורין מדרבנן א"כ מיושב קושית הר"ן בפ"ב דביצה על הרשב"א דס"ל דלרבוי' בשיעורין דרבנן אסור מסוגיא זו ע"ש, ולמש"כ אדרבא מסוגיא זו יש ראי' לשי' הרשב"א (דא"נ דהוא דאורייתא הדרי קו' לדוכתן דיותר עדיף בשתי עוקצין דבמלאכה אחת או בשתים לא הוי רק מדרבנן וריבוי בשיעורין דאורייתא]:
אמנם מה שנתלבטו הרשב"א והתוס' בסוגי' זו באפשר לקיים שניהם לר"א לא ידעתי איך אישתמיט לרבותינו סוגיא ערוכה דעירובין דף ק"ג דר"א ס"ל אף היכי דאפשר למיעבד מאתמול נמי דוחה ואולי ס"ל לחלק בין היכי דהתחיל החיוב מאתמול ** (אך יש לעיין לשי' התוס' רי"ד דמילה לא הוי מ"ע שהז"ג דכל ח' מחויב להתעסק בדבר א"כ מילה נמי מקרי התחיל החיוב מאתמול.) ולא ידעתי מי הכריחם לכך:
ידידו הדוש"ת ישראל יהושע.
סימן יט
ב"ה ז' שבט תרמ"ו לפ"ק קוטנא. להרב וכו' מו"ה אהרן נ"י דומ"צ בק' ראדום יצ"ו. בשבוע העברה קבלתי מכתב מהגביר ר' איצלי יאסקאוויץ מעיר ראדום איך שהי' שם בש"ק והלך לבית הטבילה וראה שהמקוה חמה ביותר עד שבשר אדם נכוה, ושאל לכ"ת וא"ל שפותחין הקנה שהקיטור נכנס בו למקוה מבעו"י והולך כל הלילה וא"ל כ"ת שבהוראתי נעשה זאת, וע"ז הקשה הרבני הנזכר שהרי יש בזה איסור שמא יחתה בגחלים גם מצד רחיצה בחמין בשבת, והנה איני זוכר אם נשאלתי מכ"ת ע"ז אמנם שמעתי והוגד לי אשר בק' טריסק עושין כן ע"פ הוראת הרב דשם, גם כמדומה ששמעתי מגאון א' אשר גם הה"ק מוהר"ש זצ"ל מק' בעלז הנהיג כך ועכ"ז אין להקל כ"כ שיהא חם ביותר כי אם החשש שמא יחתה י"ל כיון דנעשה בלא ספק ע"י נכרי הו"ל שבות דשבות במקום מצוה וצורך רבים, עכ"ז רחוק בעיני שיהא חם ביותר בלילי טבת הארוכות מבלי שיצטרך להוסיף מים בלילה ולהבעיר אש תחת היורה הגדולה גם חשש רחיצה בחמין שייך לכן לפ"ד טוב הדבר להחמיר שלא יהא חם ביותר רק ממוזג כי אין להורות דבר התמוה לרבים:
נאום ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא.
סימן כ
בדבר הטע"ג אם לסמוך עליהם לדון בצוה"פ, כ"כ המג"א בסי' סק"ב, והוא מירושלמי, דצוה"פ צריך דוקא שיעשה לשם צוה"פ ואע"ג דבלחי העומד מאליו קיי"ל כאביי, בצוה"פ צריך שיעשה לשם צוה"פ ואפשר דגם רמ"א לא הקל אלא בעשה לשם סוכת מצוה דהו"ל כעשאן לכך, משא"כ בניד"ד, גם לפי דברי המג"א בסי' שס"ג ס"ק כ"ח דוקא בסוכה הקילו שאינו אלא חומרא בעלמא, וכבר נשאלתי זה לי ימים רבים וכתבתי דל"מ והוכחתי שם בהוכחות:
אמנם אח"כ הוגד לי כי הגאון המנוח מלבוב היקל בזה והדפיס כן בס' תשובותיו ואין הספר הזה נמצא פה עירנו לכן לא אוכל לדון על דבריו, גם מש"כ הרב שיחי' בס' נפש חי' בענין צוה"פ שעשאה מה"ל די"ל גם אם לא נעצו קנה גבוה בארץ תחת החוט מכוון תחתיו מ"מ כיון שכדור הזכוכית מחובר לעמוד ע"י לבוד נחשב העמוד הבולט למעלה כאילו אינו, הרבה יש לדון בדבר אלא שאין כאן ענין, כי לדעתי בין הקנה שלמעלה בין הקנים שמעמיד ע"ג צריכין שיהי' עשויין לשם צוה"פ ולאשר כי לא אדון אנכי בהלכה זו קצרתי ואומר שלום לכ"ת ידידו ישראל יהושע.
סימן כא
ב"ה ב' דר"ח תמוז תרמ"ז לפ"ק קוטנא. החיים והשלום וכ"ט לכבוד י"נ הרב הגאון הגדול מגזע ישישים פאר הדור כבוד שמו המהולל מו"ה חיים בערלין. מכתבו הנכבד הופיע אל עבר פני זה זמן והנה הי' בדעתי לכתוב לכ"ת באריכות בפרט כי בימי
חסר כאן דף אחד, גם בדפוס הנמצא בהיברובוקס חסר דף זה
והרי עכ"פ יש דבר חוצץ במחיצה ודופן רביעית משא"כ כאן, ומה שחידשו דמהני נעילת איזה מינוט בשבוע אין דעתי נוחה מזה שנראה שמה שנועלין על איזה מינוט הוא בדוחק גדול ונועלין בשעה שישנים ואין לשום אדם לראות בשעה שנועלים [ובדרכים ודאי דד"מ] וקשה לקרות זאת ראוי לנעול [ועיין ח"ס או"ח סי' נ']:
נאום ישראל יהושע חו"פ קוטנא יצ"ו.
סימן כה
בעזהי"ת יום ב' פ' תרומה א' אדר שנת תרמ"ז פה קוטנא. לכבוד הרב המאור הגדול חכם לבב וזך הרעיון האבד"ק הרובושוב וכבוד הרבנים החריפים בד"צ דק"ק הנ"ל. אחדשה"ט, כ"כ ע"י י"נ הרב החריף מו"ה משה שיחי' בדבר העירוב אשר הרים סביב לה, אמנם יש בהם פרצות פחותות מעשרה, אחר כי בתשובת מהרי"ט ח"א סי' צ"ד מתיר בפשיטות בלחיין, כן יש להורות כי המג"א לא חלק עליהם בבירור, רק שכתב ויש להחמיר והיינו מספיקא ע"כ יש להורות לעת הצורך בפשיטות כדברי מהרי"ט בפרט שנהגו כן אחריו כל החכמים שהיו אחריו והגאון בעל נה"מ ובעל בני יעקב והגאון המל"מ והכנה"ג חלילה להרהר אחרי הוראתם בשעת הדחק כי ידוע כי קלקול העירוב מביא לידי עבירות חמורות, והאריכות בזה ללא צורך:
אמנם הודיעני הרב מו"ה משה נ"י כי יש שם פרצה אחת גדולה שהיא רחבה מעשר אמות והולך אל שפת הנהר ואינו מתלקט עשר מתוך ד' אמות, והנה במכתבי הקדום שנתתי להרב מו"ה משה שיחי' כתבתי לסמוך גם בזה ע"ד מהרי"ט סי' צ"ד אמנם נתתי אל לבי כי מהנמנע שיקל הרב ז"ל ביתר מעשר אחר שרוח רביעית פרוץ הוא לגמרי, וי"ל שגם הרב ז"ל לא התיר אלא כשהמים עמוקים עשרה, ואע"ג דקיי"ל ממיא משחינן כדקיי"ל בשו"ע סי' שמ"ה סעי' י"ח והרי אין שפת הנהר גבוה ממיא י"ט, י"ל כיון דקיי"ל גוד אסיק מחיצתא ואין המים מבטלין מחיצה נחשב כאלו המחיצות עולין למעלה י"ט ממים שבנהר והוי מחיצה מעליא, וזה דעת ר"ת ורשב"ם בעירובין דף י"ב ע"ב בד"ה דאית לה גידודי דהגם שהמים הם כרמלית לא מקרי פרוץ לגבי חצר כיון דעמוקים עשרה ומותר בחצר לטלטל, אע"ג דאסור למלאות המים בחצר דאסור לטלטל מכרמלית לחצר, ונ"ל שכן גם כן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' שבת הי"א וה' י"ב עיי"ש בלח"מ שהקשה ברחב הפרצה יותר מי' אמות האיך מותר בשני פסין כ"ש, אמנם לפענ"ד ברור שגם דעת הרמב"ם ז"ל בעמוקין י', תדע שהרי הרמב"ם ז"ל עירב דין לשון ים הנכנס לחצר עם דין אמת המים הנכנס לחצר כמש"כ הראב"ד בהשגות והרי בדין אמת המים כתב הראב"ד ז"ל דאיירי בעמוקין עשרה א"כ יגיד עליו ריעו דגם בהאי דלשון ים כשהמים עמוקין עשרה:
אמנם בזה חולקים התוס' על הרמב"ם דהם ז"ל לא מצרכי לב' פסין דס"ל דהא דאמרינן בדף י"ב דאית לה גידודי היינו שיש מחיצה ואע"ג שאין המחיצה גבוה מן המים י' טפחים וממים יש לו דין כרמלית מ"מ שרי מטעם שכתבתי, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל הא דאמרינן בש"ס דאית לי' גידודי היינו כעין פסין גבוהין י' דכרמלית ממיא משחינן ונפרץ החצר לאויר הכרמלית צריך להיות היכר עכ"פ בפסין א"כ בנידן דידן אם המים עמוקין עשרה והפרצה יותר מעשרה אמות לדעת התוס' וכן לדעת הראב"ד שרי לטלטל, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל צריך ב' פסין, ופשוט כי לפי מה שאמר לי הרב מו"ה משה שיחי' כי הפרצה שהיא רחבה יותר מעשר אמות הרים סביב לה אלא שמצד רוח הרביעית פרוצה למים אין ההרים שסביב לפרצה נדונים כפסין שהרי הוא למחיצה וצריכה שני פסין כ"ש, וזה אפשר לתקן בקל לעשות שני לחיין משהון בשני צדדים, אמנם כ"ז כשהמים עמוקים י' אבל כשאין המים עמוקים עשרה אין נידון כלל למחיצה, ונ"ל שאם בתוך ד"א סמוך לשפת הנהר עמוקין עשרה ג"כ מקרי מחיצה שהרי זה כתל המתלקט עשרה מתוך ד"א, וזה יוכל להתברר בקל אם ספינה עוברת ומהלכת בתוך ד' אמות סמוך לשפת הנהר, וכבר ידוע מש"כ האחרונים בשם הראב"ד דגם ספינות קטנות גמירי דאין מהלכות בפחות מי' והיינו אמצע הספינה לא מורשה עי' שבת ק': אבל אין להקל אם עמוק עשרה סמוך לי' אמות כמש"כ המג"א סי' שס"ג ס"ק ל"א דז"א דדוקא כשהמים רחוק מן העיר פחות מעשר אמות כיון שהמים עמוקים י' ונחשב כמחיצה רביעית א"כ מה שהוא פחות מעשר אמות נחשב כפרצה פחות מי"א ושרי, אבל כשאין עמוק י' פחות מד"א כיון דמים נידונים ככרמלית מה בכך שיש באמצע הנהר מחיצה מ"מ נפרץ למים שהוא כרמלית ביותר מעשר ודוקא בפחות מד"א דהו"ל כתל המתלקט עשרה מתוך ד"א, דידוע כשהולך מיבשה לנהר מתחיל לשפע והו"ל מחיצה ע"ג הנהר דגוד אסיק מחיצתא וכמש"כ, ותו דמש"כ המג"א בסי' שמ"ה ס"ק י"ד בשם הרא"ם דאם יש מקום בים עמוק י' ורחב ד' נידן כרה"י והוא משבת דף ז' ע"א והביא כן בשם ספר יראים, אמנם לא קיי"ל כן כמבואר בחי' רשב"א וכ"ד הרמב"ם ז"ל ורוב פוסקים, ודוקא בעמוק עשרה על שפת הנהר נחשב למחיצה על היבשה כמש"כ:
ידידכם הדו"ש ישראל יהושע חו"פ קוטנא.
סימן כו
כ"ה ח' מר חשון תרנ"א לפ"ק. לכבוד י"נ הרב הגדול מו"ה אלימלך שמעון נר"י אבד"ק חיראב בנאליציע. מכתבו הגיעני, וע"ד אשר דרש במקום שהמסילת הברזל הולך מעיר לעיר והוא יורד באורך כמה מאות פרסאות אפשר שמקרי ס' רבוא מצויין כיון שנמסר הדרך לכל מי שירצה ליסע בדרך ההוא ובאורך הדרך מצויין ס' רבוא, ידידי תחילה צריך אני להודיע כי הדרך ודאי לא מקרי רה"ר מאחר שהאנשים יושבים בתוך עגלות מסובבים בד' דפנות ותקרה, ופשוט שזה רה"י גמורה ואפי' כרמלית לא מקרי, ואם היות כי הדרך כשבאין לבאהנהויף יש לו ב' מחיצות גמורות ושתי מחיצות פרוצות באמצע כאורך רה"ר מ"מ בשביל זה לא נשתנה הדין משנות קדם שהי' כל דרך המלך בלא מסילת הברזל ואעפ"כ לא מקרי רה"ר לדעת רבים וכוותיהו נקטינן. ובאמת בש"ג כתב דהדרכים המפולשין לעיירות מקרי רה"ר ולא בעינן שיהי' ס"ר בוקעין בו בכל יום וכ"כ בחי' הריטב"א וכבר הרגישו בזה גדולי הדור שלפנינו, אמנם בחי' כתבתי שהרמב"ן בפ' במה אשה עשה פלילות עם בעל התרומות במה שאמר שבזה"ז אין רה"ר לפי שבעינן שיהי' ס"ר בוקעין, והטיח דברים כנגדו ובחי' לעירובין דף נ"ט כתב ושמא דעת הראשונים דאסרטיא שהיא כבושה חוץ לעיירות והולכין ממנה למדינה עד סוף העולם אין מדקדקין בה בעוברין ס"ר דהא דכ"ע היא אבל בתוך העיר אין שם רה"ר עד שיהי' ס"ר בעיר דומיא לדגלי מדבר, והנה בארתי במ"א עיין לעיל כ"ב] דכוונתו דוקא בעיר שהיא רה"י כל שאין ס"ר בוקעין בו שהרי לדין כרה"ר בעינן שיהא רשות לרבים וגם דרך לרבים כדמוכח בעירובין דף כ"ב דקתני במתניתין אם הי' דרך ורה"ר מפסיק קתני דרך וקתני רשות אלמא דלהוי רה"ר בעי דרך ורשות, אבל כשאין להם רשות אע"פ שיש להם דרך לילך לא מקרי רה"ר אלא כחצר השותפין דמיא, וכבר האריכו בזה הרמב"ן והריטב"א והתוס' בעירובין דף נ"ט ודף כ"ג וזה שדקדק הרמב"ן בעירובין דף נ"ט לחלק בין איסרטיא שהיא כבושה חוץ לעיר והולכין ממנה מעיר לעיר וממדינה למדינה עד סוף העולם אין מדקדקין עלי' בס' רבוא דהא דכ"ע היא הכוונה שרשות הכל שולטת בו ויד כ"ע שוין בו, לבין שהוא בתוך העיר, וזה מבואר כמש"כ, וכיון שרבים חולקים ע"ד רש"י ובה"ג וסבורים שא"צ להיות ס' רבוא אלא שנהגו כרש"י ובה"ג וכיון שלדעת הרמב"ן בדרך מפולש שמחוץ לעיר גם רש"י ובה"ג מודים ודאי יש להחמיר, ובהכי ניחא נמי דעת הרמ"א שכתב בסי' ת"ד בספק אם יש תחומין למעלה מעשרה דבי"ב מילין מחמרינן לפ"ד הסוברין דתחומין י"ב מילין דאורייתא, ולכאורה קשה דהא מבואר בדברי הרמב"ם דגם למ"ד תחומין י"ב מילין דאורייתא דוקא ברה"ר אבל בכרמלית לד"ה הוא מדרבנן והרי דעת הרב ז"ל דהאידנא ליכא רה"ר, וכן קשה ע"ד הלבוש הביאו המג"א בסי' תקפ"ו דאסור לומר לנכרי להביא שופר דרך י"ב מילין דלא הוי שבות דשבות לדעת הסוברין די"ב מילין הוי דאורייתא וקשה הא לא הוי אלא ברה"ר והאידנא ליכא רה"ר, אמנם למש"כ דדוקא בעיר לא הוי רה"ר בפחות מס"ר כמו לענין תחומין אבל בדרך שמחוץ לעיר כיון שהוא מוכן לאנשי המדינה שיד כולם שוין בו לד"ה הוי רה"ר, ויצא לנו מזה שכל הקילות שהקילו דאין רה"ר בזה"ז הוא דוקא בעיר שמיוחדת להם לכמה דברים לא בדרך שמחוץ לעיר, וא"ל ע"ד רמ"א בסי' ת"ד כיון דאין תחומין מד"ת אלא במקום שהוא רה"ר הא קיי"ל דלמעלה מי' אין רה"ר א"כ למה החמיר למעלה מי', הא כי נימא נמי יש תחומין למעלה מי' מ"מ אין בו איסור דאורייתא כיון דאין רה"ר למעלה מי', ויש לומר דמ"מ יש נ"מ בעקר גופו מקרקע והלך י"ב מילין ע"י קפיצה דהא קיי"ל בשבת דף ו' זרק למעלה מי' חייב עיי"ש:
ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא
סימן כז
ב"ה י"ג מר חשון תרנ"א לפ"ק. כבוד ידידי המאה"ג חריף ובקי מו"ה אלימלך שמעון שיחי' אבד"ק חירוב בנאליציען. מכתבו השני קבלתי לנכון ביום אתמול והנה עיקר דברי במכתבי הקדום הי' כי הדרך ההולך עליו מסילת הברזל אע"פ שנוסעין עליו כמה אנשים לא מקרי רה"ר יען כי האנשים הנוסעים על מסילת הברזל המה מוקפים בעגלות שיש להם ד' מחיצות ומקורה שהוא רה"י גמור לכל הפוסקים, לכן ע"י נסיעת האנשים האלו ל"מ רה"ר, ועתה בבוא דבריו שנית ראיתי והבנתי שדעתו דכל שהדרך נמסר לס' רבוא אע"פ שאין נוסעים ובוקעים בו כאחת אע"פ שהם בזמנים מתחלפים וזמנו של זה לא כזמנו של זה ואין שכיח כלל שיהי' ביום אחד ס"ר בוקעין בו מקרי רה"ר, והביא ראי' ע"ז ממש"כ התוס' עירובין דף ו' בד"ה כיצד דהעגלות תחתיהן וביניהן רה"ר אע"פ שאין בוקעין בו ס"ר מ"מ על הדרך הוא שכיח, וכן מהא דעירובין דף כ"ב דאמרינן דלא אתי רבים ומבטלי מחיצה, ואפי' עולין במעלות מרון שפרש"י ז"ל שאין שנים יכולים לעבור והאיך אפשר שיהי' ס"ר בוקעים בכל יום, א"ו דא"צ שיהי' בכל יום ואפי' אם עוברין מקצתן ביום אחד ומקצת עוברין בזמן אחר מקרי רה"ר ידידי, לשון רש"י עירובין דף ו' שכתב עיר שמצויין בה ס' רבוא לא משמע כלל כפירושו שהרי כתב עיר שמצויין בה ולפי פי' כ"ת מעולם אינו מצוי בה וגם מפירושו בדף נ"ט על מתניתין דעיר של יחיד ונעשית של רבים כתב שלא הי' נכנסין בה תמיד ס"ר משמע דצריך שיהא נכנסין בה תמיד ס"ר, וכ"כ במכתבי הקדום להשוות קצת דברי הפוסקים דאסרטיא שהוא הדרך המפולש מחוץ לעיר כל שהדרך נמסר לס' רבוא אע"פ שאין ס"ר בוקעין בו תדיר מ"מ נקרא רה"ר אבל פלטיא שהיא בתוך העיר אע"פ שאינו מוקף מחיצות צריך שיהא ס"ר מצויין בו תדיר, דעיר נחשב כרשות בפ"ע כמו לענין תחומין למ"ד תחומין י"ב מיל דאורייתא אלא דבהא מחמרינן לפי דשם גם אם יש ס"ר מותר להלוך בכל המחנה דומיא דדגלי מדבר דהיו רשאין להלוך בכל מחנה ישראל ולטלטל הי' אסור והטעם כיון דכל העיר מקרי מקומם לא נאסר אלא דומי' דהתם אבל בחוץ לעיר לא בעינן שיהא ס"ר בוקעין בו תמיד אלא כל שהדרך מיוחד להם ויד כולם שוין בו מקרי רה"ר, ובזה לא קשה מהא דעירובין כ"ב דהתם בדרך הוי, אמנם גם לדעת הסוברים דגם בדרך צריך ס"ר בוקעין ל"ק מהא דעירובין די"ל כל שרה"ר סובבין אותו מכל צד אע"פ שבמקום אחד אין בוקעין בו לא בטיל רה"ר כעין שכתבו התוס' גבי י"ג אמות ושליש **(עיין עירובין ו': ועיין לעיל סי' כ"ב, כ"ג.)** ומה"ט ניחא נמי מהא דעגלות, אמנם לדינא איני תוקע עצמי לדבר הלכה והרוצה להחמיר כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהשמיטו הא דרה"ר צריך שיהא בוקעין בו ששים רבוא תבוא עליו ברכה:
ידידו ישראל יהושע חו"פ קוטנא יצ"ו.
סימן כח
ב"ה כ"ד למב"י תרמ"ג לפ"ק קוטנא. שוכ"ט לכבוד חתני י"נ הרב הגאון הגדול פאר הדור כקש"ת מוהר"ר חיים אלעזר ג"י האב"ד קאליש וכעת בווארשא עש"ז בתי הרבנית תחי' וי"ח שיחיו. אחדשה"ט הנה בדבר העירוב אחר שלא נודע לי בירור מצב העירוב ובנין המחיצות לא אוכל לכתוב בזה זולת אשר ראיתי בדבר הרב השואל שסמך עמש"כ כ"ת בס' נפש חי' בסי' כ"ה להתיר בגשר לצרף החלל שתחת הגשר וכ' כ"ת דאע"ג דבעינן מחיצה הניכרת מ"מ א"צ שיהא גבוה י' רק שניכר קצת והאריך שם בסוגיא דעירובין דף פ"ד בגג הסמוך לרה"ר, הנה סברא זו נזכר בחי' הריטב"א לעירובין ר"פ כל גגות שהביא שדעת קצת בגג הבולט ממחיצות הבית א"צ שיהא ניכר כל הי' טפחים, אמנם אין דעה זו מוסכמת כמבואר שם, ותמהתי על כ"ת שלא הביא דברי ריטב"א הללו גם י"ל דהמקילין מודו כאן דצריך מחיצה גמורה ועיקר סמיכת שלו מסוגיא דעירובין לפ"ד ר"ת והרשב"א בארתי היטב בחי' דאין משם ראי' ולאשר המוכ"ז אץ וממהר לא אוכל להאריך בזה ועוד חזון למועד:
סימן כט
כ"ה יום עש"ק ל"ו למב"י תרמ"ד לפ"ק קוטנא. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי זך הרעיון כש"ת מו"ה פינחס אלי' ראטענבערג אב"ד פילץ. קבלתי מכתבו, הנה בראשית עיוני לא מצאתי שום חשש בדבר יען כי אצל צוה"פ אשר אמת המים עוברת ביניהם אינו עמוק עשרה אע"פ שבתוך העיר יש איזה מקומות אשר יש בורות עמוקין עשרה גם בתוך האמה יש מקומות שעמוקין עשרה מה בכך הרי אם יש בור או אמת המים עמוקין עשרה בתוך חצירו פשיטא שאינו אוסר, וכמבואר להדיא בש"ס עירובין כ"ד ע"ב דגם ביותר מבית סאתים ועמוק עשרה אין המים אוסרין ומותר למלאות מתוכו כיון שהוא בתוך החצר, ודוקא באמת המים שבאה מחוץ לחצר שהמים שבתוך החצר מחוברין למים שבחוץ לחצר שעמוקים עשרה מקרי חיבור אבל לא כשהוא עמוק עשרה בתוך החצר ובמחיצה שהיא לצד החצר היא יבשה או שאינה עמוקה עשרה, אינו אוסר כלל דהו"ל כבור בחצירו, ואפי' אם הוא עמוק ורחב הרבה וכ"ז נ"ל פשוט מאוד:
אח"כ ראיתי בס' פרי מגדים באשל אברהם סי' שנ"ו סק"א שכתב שיש להסתפק באם חוץ לחצר עמוק עשרה ותוך החצר אינו עמוק עשרה או להיפך ולא ידעתי מקום ספק בזה שאם חוץ לחצר אין עמוק עשרה מה בכך הלא חוץ לחצר בלא"ה היא כרמלית והמים נתערבו ובודאי אסור, ואם חוץ לחצר עמוק עשרה ותוך החצר אין עמוק י' ודאי אינו אוסר דכל הפחות מי' כארעא סמיכתא ובטל לגבי החצר שמוקף מד' רוחותיו דכל פחות מעשרה אינו מבטל רה"י ואין דין כרמלית ברה"י, ומלבד שהדעת נוטה לזה מדברי הריטב"א בפ"ק שאכתוב אי"ה נראה כן, עוד ראיתי לו שכתב דאם חפרו באמה בחצר והוא עמוק עשרה ורחב ד' אפשר שדינו כאילו בור בחצירו כמבואר בסי' שמ"ה או אפשר דאסור מפני מ"ע וצע"ק עכ"ד, ונפלאתי מאד על הרב הנזכר שחשש להחמיר בדבר פשוט כזה שזה ממש דין המבואר בסי' שמ"ה אחר שהמקום שאינו עמוק עשרה אינו מבטל הרה"י ודינו ממש כרה"י גם מדרבנן מה ענין לאסור המקום שיש בו עשרה שהיא בתוך רה"י מפני מ"ע שיחשבו שגם כל החצר הוא למעלה והוא פלאי, ונראה שגם הרב ז"ל לא כתב אלא לפלפולא בעלמא, ועוד דבשל רבים ל"ש חשש מ"ע, ואפשר שגם הוא ז"ל לא החמיר קצת אלא בחצר לא בשל רבים כמש"כ המג"א בסי' רמ"ד ס"ק ז', ואפי' להאחרונים שגמגמו בדברי המג"א הללו היינו בקבלנות שמדין הש"ס אסור משום מ"ע לא כן בבור באמה שאין לזה שורש וענף בש"ס ופוסקים, והנה עיינתי בדברי מעכ"ת שיחי' שהם בנוים ע"ד החתם סופר סי' פ"ז וראיתי שם שחקר חקירות חכם בענין עמוק עשרה אם הפירוש כל שיש בגובה עשרה טפחים אע"פ שאין המחיצות עשרה כגון שמחיצות הגומא מתלקטין עשרה מיותר מד' אמות שאין דינן כמחיצות אפ"ה אסור או דלמא דבגומא תליא אם היא עמוקה עשרה ומחיצותי' גבוהות עשרה היינו שמתלקט עשרה מתוך ד' אמות אבל בלא"ה אינו אוסר ולבסוף הסכים דעיקר תליא בגומא שתהא עמוקה י' ע"י המחיצות שמתלקטין עשרה מתוך ד' אמות והביא לזה ראיות חלושות. וכ"ת כתב שמדברי המג"א סי' שנ"ו ס"ק ב' נראה שלא כדבריו אלא שאע"פ דאין מחיצות הגומא גבוהין עשרה שמתלקטין ביותר מד' אמות מ"מ אוסר שהעתיק שם דברי הראב"ד דלהכי בעמוק עשרה ברוחב ד' דאסור למלאות לפי שדינו ככרמלית ולמה לא יאסור החצר כדין חצר הנפרץ במילואו ותירץ כיון שהאמה עמוקה א"כ נעשה מחיצה בינה לבין החצר, וכ' המג"א דמבואר בסי' שמ"ה דוקא במתלקט י' מתוך ד' הוי מחיצה ומיותר ל"ה מחיצה משמע דמחיצה לא מקרי אבל עכ"פ עמוקה י' ככרמלית הוי, והאמת כי גם אנכי הרגשתי בזה, אבל מדברי הראב"ד בפ' ט"ו מה' שבת הי"א נראה קצת להיפך שהרי כתב שם דבאמת מים לא דקדקו אם פרצתו עשר או יתר לפי שנידונית כמחיצה שהרי עמוקה י' משמע דאין מציאות לדין זה שתאסור אמת המים לחצר שאחר שאין מקום לאמת המים שבחצר שתדין ככרמלית אלא בעמוקה עשרה ועשרה הו"ל כמחיצה ואם איתא דרק על גובה המים קפדינן לפעמים אוסר גם את החצר כשהוא עמוק עשרה ברוחב ד' והגומא היתה עשרה ביותר מד', ומדברי רבינו יונתן פ' כיצד משתתפין שהקשה בהא דלשון הים בדף י"ב בעשר מותר למלאות מים מהלשון ובאמת המים אסור ותירץ דהתם למטה מעשרה, וקשה דהא שם קאמר דביתר מעשרה שהוא הפרצה אסור למלאות מים אבל בטלטול בחצר מותר משום דאית לי' גידודי וי"ל דרבינו יונתן אינו מפרש כפי' הראב"ד שהחצר נבדל מלשון הים ע"י הגידודים שא"כ הי' נקרא עמוק עשרה אלא הוא מפרש כפרש"י בדף י"ב או כפי' רבינו יונתן שם, ומדברי הריטב"א בתי' עירובין דף פ"ז שכ' הטעם דבאינה עמוקה י' ורחבה ד' אינו קובע רשות לעצמו ובטל לגבי חצר אין ראי' לכאן דאיכא למימר כל שגבוה י' ורחב ד' מקרקע אע"פ ששפוע המחיצות אין הדפנות כשיעור שהן מתלקטין מיותר מד' מ"מ מקרי כרמלית ורשות לעצמו, ולכאורה הי' אפשר ללמוד דין זה מהא דמבואר בירושלמי פרק כיצד משתתפין ה"ז פשיטא הדא מילתא עמוקה י' ואינה רחבה ד' מותר לטלטל ומותר למלאות אינה עמוקה י' ורחבה ד' פשיטא שמותר לטלטל מהו למלאות ר' חנינא מתיר ור' מנא אוסר, וקשה לכאורה לר' מנא דאוסר גם באינה עמוקה י' וא"כ למה פשיטא שמותר לטלטל בחצר, הא בזה קשה קושית הראב"ד למה לא יאסר המים שמחוברין מחוץ לחצר למים שבחצר שנידן ככרמלית ול"ש תירוץ הראב"ד כיון שעמוק י' נידון כמחיצה דהרי ר' מנא אוסר גם באינו עמוק עשרה אמנם אם נאמר דגם כשעמוק הגומא עשרה כל שאין במים י' שרי ניחא די"ל דע"כ לא אסר ר' מנא גם כשהמים אינם עמוקים י' אלא כשהגומא עכ"פ עשרה אבל כשאין הגומא עמוק עשרה גם ר' מנא מודה דשרי וכיון דהגומא עמוק עשרה שרי החצר ומ"מ אין זה ראי' מוכרחת אמנם מדברי הא"ז שדימה זה להא דרקק מים בשבת דף ג' ע"ב ושם נראה מדברי הפוסקים דגם על עומק המחיצות קפדינן שהרב המאירי שם נראה שהקשה לו בהא דרקק מים ורה"ר מהלכת בו בפחות מעשרה טפחים מקרי רה"ר ובי' טפחים דינו כים דהוא כרמלית ופטור הזורק לתוכו דלמה לא יהא נידן כרה"י דמים אין מבטלין מחיצה כמו בור מלא מים, גם בעבוה"ק להרשב"א הוקשה לו כן והעלו דלא מקרי רה"י אלא בבור דניכר המחיצות משא"כ בימים ורקק מים ולא תרצו בפשיטות דכשאין המחיצות עשרה, א"ו דכשאין המחיצות נבדלות וגבוהות מי' לא מקרי כרמלית, אמנם הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו ה' י"א כתב בפשיטות באמת המים שיהי' המים גבוהין י' ולשון זה מורה להדיא שבעינן שיהא המים גבוהין מקרקע החצר עשרה, ובס' חתם סופר דקדק זאת מדברי ססוז והוא לשון אבי המחברים רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל, לכן לדעתי העני' אין אמת המים אוסרת עד שיהא המים גבוהים עשרה מקרקע החצר גם שיהא מחיצת הגומא כשיעור. והמעיין בחי' ריטב"א דף י"ב ע"ב ודף פ"ז יראה טעם לזה, מעתה בנד"ד שבמקום צוה"פ ברוחב ד' אינו עמוק עשרה ודאי אינו אוסר אע"פ שבתוך העיר רחוק ממקום צוה"פ יש מקומות עמוקים עשרה כמש"כ בראש דברינו. אמנם אודיע לכבודו כי זה שנים רבות אשר נתרעמתי על איזה מקומות אשר ראיתי ושמעתי כי צוה"פ עוברת על מקום מגופות מחיצות היינו שמעמידין קנה אצל אחד מכותלי הבתים וקנה אחד אצל כותלי הבתים בשכונה הרחוקה וקנה על גביהן ויש בית החיצון בין שני הקנים הללו והקנה שעל גבי שני הקנים עוברת על הגג, ונ"ל דל"מ דצוה"פ אינו אלא קנה העוברת על שני הקנים לא שתהא רשות אחר מפסיק ביניהם לפיכך אם הגומא גבוה עשרה כשיעור אע"פ שאין המים עמוקים עשרה שכ' לעיל דאינו אוסר מ"מ כיון דקיי"ל דרה"י עולה עד לרקיע הנה הגומא שהאמה יורדת לתוכו מפסיק בין שני הקנים אלו, אמנם בקל יש לתקן זאת שלא יהא בגומא במקום שמעמידין שם את הצוה"פ ברוחב ד' טפחים לתוך העיר גבוה מקרקע עשרה וכיון שנחשב לצוה"פ אינו אוסר גם אם נמצא מקומות בתוך העיר עמוקין עשרה כמושכ"ל, ובענין צוה"פ שתירץ חתני הג' נ"י לא ראיתי להאריך כי באמת נראה שבעמוקה עשרה שמדין הש"ס צריך שיהי' משוקע במים טפח ל"מ צוה"פ ויעוין בפרי מגדים סי' שס"ג סק"א במשבצות:
ידידו הדוש"ת בלונ"ח ישראל יהושע חו"ב קוטנא.
סימן ל
בעזהי"ת כ"ב תמוז תרמ"ז לפ"ק פה קוטנא. שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הגדול מעוז ומגדל מו"ה אביגדור ליבוש שיחי' אבד"ק קויל יצ"ו. מכתבו הנעים הגיעני, וע"ד אם לסמוך על הגאון בעל א"ע בסי' שס"ה דיכולין לסמוך על העירוב שהוא בבהכנ"ס אע"פ שמפסיק כרמלית, כי בביהש"מ לא גזרו על שבות, הגם שהב"י והמג"א בסי' שס"ה בסופו והטו"ז כתבו בפשיטות לאסור וגם הא"ע הניח בצ"ע, בכ"ז מסופק אם יש להתיר, והוסיף כ"ת כי לפ"מ שנהגו לערב בצוה"פ לפי שסומכין ע"ד בה"ג ורש"י דאין רה"ר בזה"ז, וכיון דכרמלית גזרה משום רה"ר ובזה"ז דל"ש כלל רה"ר י"ל דקיל טפי ויש לסמוך ע"ד הא"ע דל"ש שבות בזה, ודבריו תמוהים בעיני וכי הם חולקין ע"ד הא"ע דס"ל דגם שבות בע"ח לא גזרו שבות ביהש"מ, הלא הם נחלקו דדוקא בע"ח די אם קונה עירוב בהש"מ וא"צ שיהא העירוב קיים על כל השבת, משא"כ שעיקר העירוב שיהא כל הדיורין ביחד על כל השבת וצריך שיהא ראוי בבהש"מ על כל השבת, וכאן אין ראוי אף בבהש"מ על כל השבת, ול"ד לנטלו הקורות בשבת דשרי דשם בבהש"מ הי' ראוי על כל השבת אלא שנתחדש אח"כ מקרה שנשבר הקורה אבל אם הי' שכיח שישברו העכו"ם בשבת אסור כמבואר בסי' שס"ה בדברי רמ"א בשם תה"ד יעויין במג"א ס"ק י"ד ובטו"ז ס"ק ט' א"כ כש"כ כאן. ולכאורה הי' נראה לה"ר לדברי הגאון א"ע מה דמבואר בסי' שפ"ו סעיף ט' דאם אמר ככר זה היום חול ולמחר קודש מערבין בה גם עירובי חצירות, ובש"ס עירובין דף ל"ו לא נזכר זה אלא בעירובי תחומין ולמדו הפוסקים ע"ח מע"ת, ולדעת הרמב"ם ז"ל בסי' שע"ב כל שהוא איסור ולא חזי לי' ל"ח לעירוב, ולפ"ד הרמז"ל הובא בש"ע חו"מ סי' רי"ב האומר מה שתלד פרתי יהי' הקדש אע"ג דא"א מקנה דשלבל"ע מ"מ מחויב לקיים מצד נדר, אע"ג שלא אמר אתננה להקדש, א"כ לכאורה קשה באומר היום חול ולמחר קודש הא אסור לאוכלו מטעם נדר אע"פ שלא חל עדיין ההקדש וצ"ל דדוקא לחזור א"י, כמבואר בנדרים בפ' ארבעה נדרים, אבל מ"מ כל שבעת שהנדר יוכל להחל אינו בעולם עוד רשאי לאוכלו קודם א"כ קשה מהא דהיום חול ולמחר קודש הא בבהש"מ לא הי' יכול להתקיים כלל, שממנ"פ אם חסר):
סימן לא
בעזהי"ת ווארקא כ"ח למב"י תרי"א לפ"ק. בכ"ח למספר יזכה לשמוע לחירותינו קול שופר כבוד ידידי הרב הגדול וכו' מו"ה נחום נ"י אבד"ק קארטשוב. הגיעני מכתבו היום ושמחתי בראותי כי ת"ל עוד לא אלמן ישראל משוקדי על דלתות התורה והוגי בה כה יזכהו ה' לשבת בהשקט ומנוחה ולהגות בתורת ד' כל ימיו וע"ד תורה אשר בקש ממני לחוות דעתי ע"ד העירובין אשר המנהג לשכור מפקיד העיר ומעכ"ת גמגם בזה בשם תשו' ח"צ שהרב"י לא התיר רק במקום שהרשות ביד השר לעורר מדנים ולהושיב שם כליו ואנשיו מה שאין רשות בידי הפקידים הללו בפרט במקום שאין שם א"ח שאין רשות פקיד העיר על בתי העיר ועוד במקום שיש דירות מיוחדות לא"ח אשר אין רשות הפקיד עליהם כלל וע"ז הביא בשם הנוב"י מהד"ת שאין שכירות רשות מועיל מפקיד העיר כלל על דירות הללו כי אין פקודתו עליהם עכת"ד:
והנה אמינא לי' איזי אשר אין דעתי נוחה כלל לפקפק על מנהג שנתפשט והנח לישראל וכו' אמנם לכבודו דמר שמתי לבי לדבר זה ועיינתי בתשו' ח"צ סי' ו' ורואה אני שדבריו המה תמוהים כי הנה נראה שהבין הרב ז"ל דשכירות ששוכרים מהפקיד לפי שיש לו תפיסת יד. לכן נשען על דברי הרב"י לפקפק, וז"א דהא דתפיסת יד הבעלים ושכירו ולקיטו תרי מילי נינהו כמבואר בב"י סי' שצ"א בשם הר"י קארו דתפיסת יד הו"ל כבעלים ממש ושכירו ולקיטו הוא מטעם שליח, וזה שאנו שוכרין מפקיד הוא משום שיש להמלך תפיסת יד ובידו להושיב בבתי העיר כל חפצו כרצונו לצורכו, הו"ל משרתיו כשכירו ולקיטו ולזה אף שאין למשרתיו רשות לעשות דבר בלתי פקודת אדונו מ"מ כיון שהוא משרתו הו"ל כשליחו כמש"כ הרב"י בסי' שפ"ב בשם הרשב"א דגזבר המלך כמלך, וע"כ לא הצריך הב"י אלא לאלים כח השר והמלך שיהא לו תפיסת יד דהשר ודאי לא נחשב כשכירו ולקיטו של בני העיר אבל כל שיש להשר כח אף שאין למשרתיו כח לעשות דבר בלי פקודת אדונו מהני, תדע שהרב ב"י בסי' שפ"ב הקשה על שכירות ששוכרין מהשר שהרי אינו מגיע לאוצר המלך עיי"ש מה שתירץ דאין המלך מקפיד ובדבר שיש בו תפיסת יד א"צ לשכור ממנו מטעם שליחות רק דהוא כבעלים ממש ורשאי ליקח השכירות לעצמו אלא ודאי דפקידי העיר אין אנו דנין אותם כבעלים כיון דאין להם רשות כלל אלא מטעם שליחות קאתינן כיון שהם משרתי המלך וכן ראיתי להדיא בתשו' מהרי"ט סי' צ"ד שכתב שאע"פ שאין להם רשות לעשות שום דבר בלתי ציווי אדונם מ"מ מהני מטעם שכירו ולקיטו וע"ש שהקשה דא"כ יהי' די לשכור מאדם אחר ותירץ דבעינן שיהי' מטפל בעבודת המלך, ותימא גדולה על האחרונים שהרי מבואר בב"י סי' שפ"ב דגזבר שהוסר מפקודתו יכולין לשכור הימנו כל שאוכל מפרס המלך הו"ל כמשרתו ומהני וע"כ מטעם שליחות, ומזה נדחה נמי מה שחידש בעל נוב"י דבמקומות שיש דירות מיוחדות לאנ"ח דלא מהני שכירות הפקיד כיון דאין רשות בידי הפקיד להושיב שם כליו וז"א כלום דשכירות הפקיד אינו מכחו רק בשליחותו של המלך [ובשליחות מהני אפי' הבעלים מוחים דלא בעינן דעת כמבואר בפ' הדר ופסקינן בסי' שפ"ב] והרי יש להמלך כח לעשות בזה כחפצו ולא גרע מפקיד שהוסר ואוכל פרס המלך וזה כלל גדול בדינים אלו שכל שהוא ממשרתי המלך ומזומן לעבודתו הרי הוא כשליחו של המלך לזה אע"פ שאין לו כח ואינו פקיד על הבתים כלל ואינו ממונה להושיב שם כלום שהרי שכירו ולקיטו פרש"י שהוא שכירו ללקוט קצירו אע"פ שאינו משרתו לבית מ"מ מהני שכירתו, ואין בידי ס' נוב"י לידע יסודו אך כפי מה שהעתיק כ"ת דבריו נפלאו בעיני, גם דברי הח"צ אפשר דמיירי בשר שאין עליו קצין ומושל שיש לו כח הא כשיש עליו מהני מדין שליחות, ואפי' את"ל שדברי הח"צ המה כפשוטם ודאי המה דחוים מהלכה:
ואל תשיבני מהא דמבואר בש"ע סי' שפ"ב ס"ט דבהשאיל לישראל מקום ויחד לו מקום דלא מקרי שכירו ולקיטו אלמא דבעינן שכירו ולקיטו באותו הבית, דליתא דודאי לא בעינן כלל שכירו ולקיטו באותו הבית אלא דהתם ודאי לא הוי הישראל שכירו שאינו משרתו כלל אלא דאנן הכי קאמרינן דכשם דמשרתו כיון דהוא ממונה על עיסקא נעשה שליחו בע"כ א"כ ה"נ אם הישראל הוא שותף בבית מקרי ג"כ שליח אבל יחד לו קרן זוית תו לא הוי שליחו כלל:
ויש לעיין שם בדברי המג"א מה שהביא בשם הב"ח ואין כאן מקום להאריך בזה גם הי' מקום לצדד שאם א"א לשכור באותו העיר שיכול לשכור מפקיד שבעיר אחרת כיון דחשבינן לי' כשוכר מהמלך וכל שהוא מזומן ומוכן לעבודתו של המלך הו"ל כשליחו וא"צ שיהי' שכיר ולקיט על אותו הבית כמו שנראה מדברי רש"י שהבאתי, אלא דמסתפינא לחדש דבר שלא נזכר בש"ע ואפשר דעכ"פ צריך שיהי' מאותו העיר אלא עכ"פ בדינים הללו ברור כמש"כ וכן משמע להדיא בחי' הריטב"א עירובין דף ס"ו דאפי' יחד לו מקום מהני כל שבא מכחו של נכרי ומכאן סייעתא לדברינו שלא כדברי הנו"ב:
ומש"כ כ"ת בשם ספר יהושע הנדפס מחדש ספר זה אינו נמצא ת"י והי' מקום לעיין בהא דמס' ביצה דף ה' גבי דבר שבמנין וכפי הנראה אין לדמותו למש"כ הראשונים גבי גילוי אמנם א"צ להאריך בזה אחרי שהיסוד רעוע וההיתר ברור כמש"כ:
ומה שהקשה הט"ז בסי' שפ"ד ס"ק א' על ההוא דינא דא"ח לק"מ לפמש"כ המג"א בס"ק ב' אך טפי הו"ל להקשות על ההוא דינא דאכסנאי דמבואר בס"א, ולפענ"ד הי' נראה אע"ג דאין השוכר נכרי אוסר על המשכיר דוקא על המשכיר לחוד אבל לאחרים אוסר ואע"ג דלענין ביטול רשות אינו יכול לבטל לאחד שאני דירת עכו"ם שאינו אוסר כלל אלא דחכמים תקנו דמחויב לשכור ואם אחד שוכר מהני עכ"פ לדידי', ובזה הי' מקום ליישב פסקי הש"ע ואע"ג דמבואר בפוסקים דכל שלא שכר העירוב בטל ש"ה דהו"ל כאילו שכרו מעו"י וצ"ע לדינא:
עתה אבוא להתבונן בדברי כ"ת מש"כ על קושי' הגר"א מהא דסוברין תחומין דאורייתא מעירובין דף ס"ה קו' זו אין לה שחר כלל דבנהרות ודאי לאו דאורייתא כמו שהרגיש מעכ"ת וגדולה מזה נסתפקתי במ"א דאפשר דבמדבר ג"כ אינו אלא מדרבנן כיון דאינו אלא כרמלית דכיון דבעינן דומיא דדגלי מדבר שהי' רה"ר ובזה הי' מקום ליישב מה שהקשו האחרונים מהא דיומא עתי אפי' בשבת למה הלכתא לימא לתחומין וכן מה שהקשה המג"א בסי' תצ"ח סק"ז ע"ש, וא"ל דהא לדעת הרמז"ל בפ"ד מה' שבת מדבר בזמן שישראל שרוין הו"ל ככרמלית ואפ"ה הי' נוהג תחומין דיש לדחות, אך מדברי הפוסקים נראה דמדבר אע"ג דהיא כרמלית מ"מ תחומין נוהג בה ובטלה דעתי (ועי' שבת ס"ט: בתוד"ה עושה ובחי' הרמב"ן שם]:
ע"ד הרלב"ח בבהמה וכלים אם תחומין דאורייתא נראה דבבהמה אם שייך שביתת בהמתו בתחומין תלי' בפלוגתא דקמאי בריש יבמות אם מ"ע דשבתון הוא גם שייך בתחומין ומחמר ולדעת הרשב"א בשם רבו דשבתון אינו אלא על מלאכות ה"נ עשה דלמען ינוח ובמ"א הארכתי ולקצר אני צריך כי דברי הרשב"א סותרין לכאורה מש"כ בעבה"ק דשביתת בהמה נוהג ביו"ט ובחי' לה' יו"ט הארכתי:
מה שהקשה בפסחים בפ"ב בעצי הקדש דלא הוי דשיל"מ מקלי קלי, ליתא כיון דיש שבח עצים בפת הוי כבעינא] ודוקא במוקצה דל"ש שבח עצים ואע"ג דרבנן ל"ל שבח עצים מ"מ בדבר שיש לו מתירין י"ל דמודו:
מה שהקשה דהא הו"ל א"מ לא הבנתי כיון דבא לתקן כדקיי"ל ביו"ד סי' ק"ב:
מה שהקשה בשם ס' שעה"מ על התוס' עירובין דף מ"ה מהא דביצה גבי מים ומלח בפשוט י"ל דאע"ג דרב אשי מדמי תערובות לספק היינו בנתערב ממילא אבל לערב בידים ודאי חמור ואפי' למאן דס"ל דאיסור דרבנן כגון חלת חו"ל מבטלין מ"מ בדשיל"מ לא מבטלין כמש"כ בחי' ליו"ד סי' צ"ט דאסור לערב בא"מ (והתם הו"ל כמאן דעירב בידים] ובזה י"ל קו' הראשונים דהא הו"ל א"מ דתחלת עירוב ל"ש זה כמובן והרבה יש להאריך בזה:
הנה קצרתי וכתבתי בחפזון כאשר בקש כ"ת לחוות דעתי בזה ושלא להתמהמה:
ידידו דוש"ת בלונ"ת ישראל יהושע חופ"ק ווארקא.
סימן לב
ב"ה כ"ב כסלו תר"ן לפ"ק. כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם לשבח מו"ה פינחס אלי' רוטענבערג אבד"ק פילץ ע"ד הרחיים של קיטור, זה כעשרים שנה אשר מנעתי להביא את הקמח הנטחן ברחיים האלו למחנינו כי נתברר שהוא מזיע וכבר הרגיש בזה הגאון קרבן נתנאל שאפשר שזיעה כזו מחמצת ודינו כתולדות המים, ומלבד זה הנה הרא"ש בפ' כל שעה הביא בשם הרוקח דזיעת בתים אע"פ שאינו מכשיר מ"מ מחמיץ דומי' דרוק והרא"ש ז"ל דחה דבריו דרוק מכשיר, וליישב קצת דעת הרוקח נראה דס"ל הא דתנן בפ"ב דמכשירין דזיעת בתים אינו מכשיר הוא לפי שלא נתלש לרצון **(ולכאורה קשה מהא דבריכה בבית דרק מה שהוא מחמת הבריכה טמא והרי ע"כ נתלש לרצון ושוב טמא גם מחמת הבית דהרי נתלשין ביחד ואפשר כיון דמיירי במים טמאין לא בעינן לרצון כמבואר שם ואף)** ואין זה ענין לחמץ, אמנם מעכ"ת כתב שהרחיים שבעירו איננו מזיע כי הוא מכלי ברזל המקררים אמנם עדיין יש חשש כי לפ"מ שנתברר לי הרבה מבעלי רחיים לפי שהם טוחנים הרבה הן חשודים לערב חיטים מחומצים לתוך הכשירים וזה נעשה ע"י תחבולות שונות, ואם כי מעכ"ת מכיר את האנשים כי הם כשרים ואינם חשודים בכך עכ"ז קשה בעיני שאכניס עצמי בזה כי ע"י שיתפרץ הדבר יבואו גם אחרים לעשות כך הגם שאין לנו לגזור גזירות מדעת עצמינו עכ"ז אין רצוני להצטרף בזה וכ"ת יעשה את אשר יראה בעיניו:
נאום ישראל יהושע חו"פ קוטנא יצ"ו. **(דהרמב"ם הוחנה רק באה"ט אבל מסתימת כל המפרשים משמע דרק ט"י נתמעט לא שאר משקין טמאין ומדוקדק למה במרחץ לעיל מבואר דטהורה בכי יתן ולמה לא כאן [רק הגר"א הגיה ע"ש] ולפ"ז מדוקדק דטהורה בכי יתן ע"כ לרצון ובכה"ג גם מחמת הבית טמאה דנתלש לרצון. המגיה.)**