שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק
חלק אורח חיים · סימן מא
שאלה באחד שמצא תוך הקיגיל שעושין על שבת שבולת חמוצה חמץ גמור ולא הי' שום ספק כלל שהיתה חמץ גמור כי הקיגיל נעשה ממצה כתושה ומים צוננים ושומן חי של בהמה ואח"כ העמידו את הקיגיל תוך קדרה עם בשר חי ומים צוננים והקדרה לא היתה מכוסה רק חציו עם שבר חרס והעמידו אותה אצל האופה תוך התנור בין עוד הרבה קדירות ומתוך שהי' קדירות הרבה העמיד האופה עוד אחרות ע"ג הקדירות התחתון גם נודעת כי הקדירה שנמצא בה החמץ היתה מלאה כי האופה סיפר במרוצת דבריו כי בעת שהוציא אותה מהתנור נשפך ממנה קצת והנה אצל האופה נתערבו כל הקדירות מתוך שהוציא והכניס וחזר והוציא והכניס כנהוג אצל האופים לכן נתערבו כולם ולא נודעו איזה קדירות עמדו שם סמוכים אל הקדירה החמוצה ונתערבו כולם גם איזה קדירה עמדה על זו הקדירה, והוריתי כי אלו שקבלו את הטשאלינט שלהם קודם שנודע התערובות מותרין ואשר נשארו אצל האופה אסורים, והנה כאן נמצא אחד שאינו בקי כלל בהוראה ולא למד מעולם ויען כי הטשאלינט שלו הי' ג"כ בין הנשארים אצל האופה קרא תגר עלי כאלו אסרתי את היונה ח"ו לכן יורני רבינו הדין עם מי:
תשו' להרב הגדול מגזע היחס מו"ה יחזקאל אבד"ק ווישאגראד. הנה מה שנפרש מקודם שנודע התערובות ודאי מותר הגם שהפוסקים נחלקו אם בדשיל"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין בר"ן פ"ק דביצה גבי ביצה שיצאה מערב יו"ט, ובס' מל"מ בפ"ז מה' מעילה הביא ראי' מהא דתנ' בתוספתא בפ"ד דדמאי דמצטרפין פירות חו"ל על פירות שני' כדי לפוטרן ממע"ש אע"ג דמע"ש מקרי דשיל"מ וכן הדין בפי' שביעית, ול"ק כלל דהא מה דמע"ש חשוב דשיל"מ אף דצריך להוצאה היינו משום דבלא"ה הי' צריך להוליך דמי מע"ש לירושלים וכשפודה המע"ש אינו פודה רק כפי ערך שנתערב ולא נתוסף לו הוצאה ע"י התערובות וכשאין לו פדיון מבואר בדברי תוס' ב"מ נ"ג. דלא נחשב דשיל"מ להעלותו ולאכלו בירושלים משום דיהי' צריך להעלות בהוצאות יתר ע"י התערובות א"כ בכאן שאם נאמר מרובא פריש לא יהי' צריך להוצאה כלל לא נחשב ע"י הוצאה לדשיל"מ:
הראי' השני' שהביא המל"מ מהא דפ"ק דפסחים ופ' הזהב מעות שנמצא בהר הבית חולין דאמרינן מרובא נפל דלא מע"ש ואף דהוי דשיל"מ ישבתי בימי חורפי בטוב טעם דהא מבואר בפ' מרובה בסוגי' דצנועין דאין אדם יכול לחלל מע"ש שאינו שלו וע' בתוס' קידושין דף נ"ו. הא דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו כיון דהנגזל א"י לחלל שאינו ברשותו וגם הגזלן אינו יכול לחלל מטעם שאינו שלו אין הנגזל יכול לחלל מטעם זכי' להגזלן ע"ש וכיון דא"א לחלל מעות מע"ש שנאבד ל"ש דשיל"מ דהא א"א להוציא המעות לצורך אכילה, דמע"ש ממון גבוה ול"ש לומר כאן יאוש כמו דא"י להפקיר ולתת במתנה מע"ש והו"ל א"ב דאובד ואינו שלו דמוציא לכן א"' לחלל ול"ש דשיל"מ אפי' בירושלים:
אמנם הגם שתרצנו לקושית המל"מ מ"מ כיון דהוא מידי דרבנן ויש ביטול עונג שבת סמכינן ע"ד המתירין. ועל אותן הקדירות שלא נפרשו הט"ז ביו"ד סי' צ"ב ט"ז הקיל בתרי משהו אמנם הנקה"כ והמג"א א"ח סי' תס"ז חלקו עליו וכבר בארתי במקום אחר שלפע"ד אין ראייתם מכרעת כלל ועל האוסר לה"ר אמנם גם לפ"ד הנקה"כ באינו מינו והוא יבש בטל נמצא כאן דהשבולת בקמח הו"ל א"מ כמו ענבים ביין וה"נ שיבולת בעסה ופת הו"ל א"מ וגם לפ"ד הנקה"כ מותר, אמנם הגם כי הדעת נוטה להמתירין ואין ראיות האוסרין, כבר נהגו כדברי המג"א לאסור גם בתרי משהו וביבש אם לא שיש עוד צד א' להתיר, וכיון שכתב כ"ת שודאי נשפך מהרוטב סמוך לקדירות אחרות גם שהקדירה אחת היתה מונחת על הקדירה שהשבולת בתוכה והקדירה העליונה ודאי נאסרה משום זיעה א"כ לפ"ד המג"א נאסרו כל הקדירות שנתערבו א"כ ודאי יפה הורה כ"ת:
מש"כ כ"ת ע"ד המקו"ח דיבש ביבש במינו כיון דחד בתרי בטל גם מדרבנן אלא בדבר חשוב או בשאר דבר [שאינו] מתבטל תולין לומר דהאיסור נאכל יפה כתב כ"ת:
ידידו הדוש"ת.