אור ברסלב
שות ישועות מלכו חלק אבן העזר › סימן קו

שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק

חלק אבן העזר · סימן קו

סימן קה

ב"ה עש"ק ג' כסלו תרמ"ה לפ"ק. שלום וכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג חו"ב מ' אברהם נ"י האבד"ק בערעזדוב שיחי'. גיה"ט הגיעני לנכון ויען כי הייתי טרוד נתאחרה תשו' עד עתה, והנני לכתוב מה שנלפענ"ד. ע"ד שאמר הבעל לאשה שלא תפגשי עם בנימין ואם יהי' בהאלקערז תהי' בהשטיב ואם יהי' בהשהטיב תהי' בהאלקערז, ובנימין והנחשדת הודו שנתיחדו:

הנה הדבר ברור דאמרינן הפה שאסר שנתיחדו הוא הפה שהתיר שהרי אמרו שלא פעלו עון, ואע"ג שראיתי להרב מח"א שכתב דלדעת הרא"ש בתשו' דלא אמרינן מיגו נגד עדים פסולים כשיש נשים המעידות א"נ במיגו שהיתה יכולה לככחיש, כבר בארתי בחי' לחו"מ שמעולם לא עלה ע"ד הרא"ש לחדש דרך חדש מבלי להביא ראי', אמנם דברי הרא"ש בתשו' הוא במי שקבל קנין בפני עדים פסולים ואומר שלהשטות נתכוין לפי שהם עדים פסולים, וע"ז כתב הרא"ש דא"נ נגד עדים פסולים במיגו, והכוונה שסמך ע"ז שיוכל להכחישם ע"ז אנו אומרים שאין אדם רוצה להעיד ולהכחיש אנשים, הגם שאינם כשרים לעדות בכדי, אחר שאין לו שום צורך, ולמד כן הרא"ש מהא דקיי"ל בחו"מ סי' פ"א דהודאה גמורה בפני ע"א מהני וגם בקרקע מהני, וזה דעת רוב הפוסקים, אע"ג שבש"ר שם נטה לדעת הבעהמ"א פשוט דקיי"ל כרוב פוסקים אע"ג דנאמן במיגו להכחיש עד כשר גם בקרקע א"ו דהתם דהוא לצורך ממון אמרינן דמעיז גם נגד ע"א אבל אין אדם עושה שיתבזה גם קצת בדבר שאין לו הנאה של כלום, ומש"כ הרא"ש דא"א מיגו ל"ד קאמר, ומצאנו הרבה פעמים שלשונות שוות והכוונה מתחלפת ועיקר הטעם שלא הי' לו להשטות שאין לו הנאה של כלום על סמך שיעיז פניו נגד אנשים אשר יקובל קצת אצל המון בדבר שאין לו הנאה של כלום, אבל כאן שהאשה רוצה להצטדק כדי שתעמוד תחת בעלה שפיר אמרינן מיגו גם נגד פסולים, ולא עדיפי פסולים מעד כשר דנאמן במיגו שיכול להכחיש עד כשר היכי דליכא שבועה דאורייתא כמבואר בפוסקים לכן אין שום חשש מחמת הודאתן:

עוד ראיתי לכ"ת שכתב דאפשר דפ"ד של הנחשד ומהימנין לי' במה שאמר שנתיחד עמה ולא מהימנין לי' במה שאמר שלא בעל כמש"כ הרשב"א בקינא לה ע"פ שנים ונסתרה דמהימן ע"א שזינתה דגם הנחשד מהימן שזינתה עמו דפלגינן דיבורא ה"נ, ואני אומר שאין זה ענין לפלגינן דיבורא, דהתם מעיד על ענין שלם שזינתה ונאסרה על בעלה וכן בפלוני רבעני לרצוני מעיד שחייב מיתה שעבר על עבירה שחייב מיתה וכן בכת"י הוא זה מעיד על ענין שלם שהשטר נכתב מידי שני עדים אלא במה שאומר שהוא רשע בזה פוסל עצמו בזה פלגינן דיבורו, לא כשעוקר העדות וחוזר בו תכ"ד שהרי הסתירה אינה אוסר מצד עצמו רק היא הוכחה על עבירה שבעלה וכיון שחוזר תכ"ד ואומר שלא בעלה הר"ז עדיף מחזרה תכ"ד, וכעין סברא זו כתב הר"ן בפ' האשה שנתארמלה דעדי קיום השטר כשאומר על תנאי היו דברינו נאמן ולא אמרינן הרי קיימו השטר ואין ע"א נאמן לומר תנאי לפי שנחשב כאלו לא הי' קיום כלל אבל כשאומר ע"א שפרוע הוא אע"פ שאומר בתכ"ד לקיום מ"מ כיון דפרעון מלתא אחריתי היא אמרינן דאין ע"א נאמן, דפרעון מלתא אחריתי הוא ונאמן על הקיום ולא על הפרעון א"כ פשיטא כאומר סתירה הי' אבל לא ביאה הר"ז כעוקר ההוכחה על הדבר, ובאמרו אנוסים היינו מחמת ממון משים עצמו רשע אבל כאן במה שאומר שלא בעלה אינו עושה עצמו רשע, וראי' גדולה לדברי מהא דאמרינן בירושלמי דסוטה סו"פ מי שקינא דבעי התם בסוטה כשיש שלשה עדי סתירה ואחד מהם אומר שלא הי' טומאה אם אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואין כאן עדי סתירה ופשיט לי' דהיתה שותה וע"כ לא איבעי' להו אלא בג' אבל אם היו שנים ואחד מהם אמר שנסתרה אבל לא נטמאה לא היתה שותה אע"ג דמבואר בירושלמי דאין ע"א נאמן בסוטה אלא להחמיר ולא להקל דהא מסיק דבג' היתה שותה אע"ג דאיכא ע"א שאמר שלא נטמאה ואין השנים מכחישין אותו שהרי לא העידו אלא שנסתרה אבל מטומאה אינם יודעים כלל א"ו דאין ע"א נאמן להתיר כשהי' עדי סתירה ואפ"ה בשנים ודאי אינה שותה ומותרת לבעלה שהרי העד שאומר שנסתרה הוא עצמו אומר בתכ"ד שאין זו סתירה המביאה לידי חשד לפי שלא הי' בעילה א"כ תמה על עצמך אם שני עדים כשרים שאמר אחד מהם נסתרה אבל לא נטמאה מותרת לבעלה דעקר דיבורו והו"ל כאומר תנאי בנד"ד לא כש"כ, ודע שמדברי הירושלמי מבואר שלא כדברי הפלאה שכתב דבעדות סוטה כשם שנאמן ע"א לאסור דראה שנטמאה כך נאמן להתיר דיודע ודאי שלא נטמאה, והירושלמי הנזכר הוי תיובתי' ובס' נו"ב ראיתי שנסתפק בזה והעיקר כמש"כ:

גם נראה שלשון שלא תפגשי עם הנחשד ואם הוא יהי' בחדר תלך למקום אחר אין זה אלא כמו שלא תדברי עמו דלא מקרי קינוי שהרי גם כשיש אנשים אחרים אצלו שלא נחשדו הזהירה שלא תהי' באותו חדר, ואינו דומה לאומר לה אל תסתרי עם מאה אנשים דמבואר בירושלמי ריש סוטה דמקרי קינוי דהתם חושד את כל האנשים אבל כאן נראה שלא חשדה משאר אנשים המצויין בחדר ואעפ"כ הזהירה שלא תהי' בחדר שהוא שם א"כ אין זה קינוי, ומצד דבר כיעור יפה כתב מעכ"ת דגם לרא"ש לא נאסרה כיון דיש לה ולד, גם נראה שאין בעדותה של הבתולה עטיל בת חורגה של אבי הבעל הנחשדת אף דבר כיעור שמה שהעידה שבא בלט לחדר של הנחשדת ושהה שם לערך רבע שעה ואח"כ נשתקעה בשינתה עד הבקר ולא ידעה מיציאתו אפשר שגם איסור יחוד לא הי' יען כי היתה ישינה אז והרי כולם הגידו שבשעה שנשתקעו בשינה לא שמעו בחזרתו מן החדר ואז הי' זמן שינה וקרוב הדבר שהיתה ישינה אז, ובתשו' פ"מ ח"ג סי' כ"ב פילפל אם טענה שבא עלי' בעת שינה אם נאמנת (ועיין לקמן ק"ד) והיינו בביאה ממש שאז רוב נשים מרגישות בבא עלי' משא"כ ביאה בחדרה שאין רוב נשים ואפי' אנשים מרגישים בעת השינה נקישת הדלת, וכן עדות הבתולה ריזל אין בו דבר כיעור שהרי היא בעצמה אמרה שלא הי' אז זנות, ואין כאן עדות בדבר כיעור אלא עדות של ר' שלמה שראהו נכנס והיתה ערה ששתקה את הילד שהי' בוכה ואין ע"א נאמן להוציא אשה מבעלה, גם יש לדין שאין כאן גם כיעור שבשעה שנכנס היתה ישינה ומה ששמע שנתהפכה האיבערבעט שכיח בעת שינה ג"כ, ואע"פ ששמע שהיתה ערה אח"כ לא ראה ושמע שדברה עמו דברי תפלות ואפשר שבקשה ממנו שיצא החוצה ולא רצתה לביישו וכמו שראיתי אח"כ לכ"ת שפלפל כן בשם ספר חתם סופר, ומ"מ אזדה חזקת צניעות שלה שהרי היא בעצמה הודית שחיבק ונשק אותה ונגע בבשרה והחליק אותה ואחר שהי' פ"א אצלה אע"פ שי"ל שלא רצתה לביישו ובטחה שאם ירצה לאנוס אותה ולעשות מעשה תצעוק על אנשים להצילה מ"מ הי' לה אח"כ לסגור הדלת לבל ישיב לבוא לחדרה בפעם אחרת, אמנם אינה אסורה לבעלה ואם רצה לקיימה יקיימה:

אחר שכתבתי דברי אלה עיינתי בדברי הס' חת"ס סי' צ"ו שהביא כ"ת, ורוב דבריו במחכ"ת המה בלתי נכונים ראשית דבריו כתב שסוטה שקינא לה בעלה ונסתרה כיון שעשאה הכתוב כודאי כמבואר בפ' כשם א"נ במיגו ואלו הם דברים דחוים שהרי חזקה שלא איתרע ודאי נידון כודאי וסוקלין ושורפין ע"ז מ"מ היכא דאיכא הפה שאסר מהימנא כמבואר בכתובות ד' כ"ב כש"כ סוטה דאינה ודאי גמורה כמבואר ביבמות דף י"א, ולדעת רוב פוסקים לוקין על סוטה ודאי לא על סוטה ספק, ולא עוד אלא דגם לדעת התוס' דגם על ספק סוטה לוקין נראה דוקא הבעל דלא קים לי' בגווה אבל איהי אינה לוקה לפי שאומרת ברי שלא נטמאה, וגם הנחשד נראה שלא נפסל בבירור לעדות, ומה שאמרו ספק כודאי טבע כ' הדמיון היא כך שהוא כמוהו, ומ"מ אין שוה ממש כמו שהאריך הגאון ח"צ בתשו' בענין יתר כנטול, ואם במקום דהיא אומרת שנתקדשה ונתגרשה הפה שאסר אע"ג שאם היו העדים לפנינו היתה חייבת מיתה על ביאה מאחר מ"מ אמרינן אחרי שאנו מחזיקים אותה למקודשת ע"פ הרי אומרת שנתגרשה וה"נ אע"פ שאומרת שנסתרה וע"פ דברי' היא כודאי שזינתה ואינו ודאי גמור, הרי היא אומרת ודאי גמור שלא פעלה און, והאריכות בזה הוא אך למותר גמור, והראי' שהביא א"צ להשיב עלי' כי אינה ראי':

עוד כתב דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן, ותירץ קושי' התומים בכללי מיגו מהא דפרק שבועות העדות וכבר קדמו בזה הרב בעל קצוה"ח, אמנם כ"כ לעיל מה שנלפע"ד דלעולם לא עלה על דעת הרא"ש ד"ז. תדע דהא ק' פסולים כחד כשר ומיגו במקום ע"א היכי דליכא שד"א אמרינן בהדיא הפה שאסר, וכ"נ מדברי כל הפוסקים דבהא דר"פ האשה שנתארמלה גבי מודה ר"י. וכן בהא דכת"י וכן באשה שאמרה א"א בעינן דוקא שני עדים ובודאי לא יחלוק הרא"ש עליהם א"ו כמש"כ, ודע שאינו סותר מש"כ בטעמו של הרא"ש דא"נ לומר משטה הייתי במיגו דלא הודה דחזקה דא"א מעיז במידי דל"ל רווחא כלל למש"כ דנאמנת אשה לומר שבא עלי' פלוני כדרך המנאפים ולא הערה בה אע"ג דממיתין בראה כדרך המנאפים, דש"ה דדברים שבלב אינם דברים אלא כשמוכח, לכן נהי דמשטה בדליכא עדים מועיל כמוש"כ התוס' ר"פ השולח. בדאיכא פסול לא עביד אינש לעשות להתבזות בפני אנשים שיכחישו אותן בלא מניו לי' רווחא ומ"ל להשטות ע"ס שיכחישם והו"ל טענת השטאה דברים שבלב דלא מהני אע"ג דהאמת עמו כמוש"כ התוס':

ועל השלישית לבי עלי' אשית. אשר כתב בהיתר האשה שהתרו בה ב"ד שלא תשכב יחידי ותסמוך על בנה הקטן שהוא כבן ח' אלא שתקח עמה אשה זקינה ותשכבנה ביחד במטה אחת ועברה ע"ז ולא לקחה אשה זקינה, וע"ז כתב להתיר דבר"פ שני נזירין משמע דגם קטנים מקרי רבים לענין רה"ר דספיקו טהור והוא נלמד מסוטה, והא דפסק הר"מ ז"ל דיכול לקנות שלא תסתר עם שנים ביחד ואם נסתרה עמם נאסרה אע"ג דהם ג' עם הנחשדת תירץ ע"פ דברי הרמב"ן בריש נדה שאין האשה מצטרפת שהוא הוטמאה והא דנסתרה עם שני אנשים מקרי רבים כל שלא קינא לה רק מא' היינו בשלא קינא לה רק מא' לא נחשב האיש כמטמא אבל כשקינא לה משנים וחושד שניהם כאחד מקרי שניהם המטמאים כשרצים, ודן מזה באשה זו שבנה הי' קטן כבן ח' דאין שום חשד שהוא יזנה עמה דהוא פחות מבן ט' ויום א' ממילא מקרי רבים הנחשד והנחשדת והקטן, ומעלתו דן בולד כבן ד' מקרי ג"כ רבים הנחשד והנחשדת והילד, וד"ז קשה לשמוע דבטלת תורת קנאות שכל אחת תסתר ותקח עמה תינוק היונק משדי אמו ויהי' נחשב כרה"ר ותהא מותרת לבעלה, וחלילה להעלות על הדעת הסברא הזרה הלזו, ובודאי כל שאין התינוק יודע ענין ביאה אינו מבטל תורת סתירה, אמנם גם דברי הרב הנז' מגומגמים בכל הפלפול שחידש שודאי אין הספק נחשב כודאי בסוטה אלא כשיש סתירה ואם קינא לה בעלה מא' וא"ל אל תסתרי אין בכלל זה אלא כשתסתור עמו יחידי לא כשיש אחר עמם דאימת אחר עליהם וכיון שלא נסתרה אין אנו צריכים לבוא מצד רה"ר אלא שאין כאן סתירה ואין כאן ספק דמוקמינן על חזקה והדין שהוליד מזה דאם אין האחר נחשד בעיניו שאינו חושד אותו שהוא מזנה עמה אע"פ שקינא לה שאל תסתרי עם שניהם כל שאינו חושדו ל"מ הקינוי אינו כלום שודאי אם חושד את האחר שיחפה עלי' ושגם אם תזנה לא יגיד לשום אדם כיון שהי' סתירה שהרי בלא ספק קפיד:

הבעל קפידה וגרע ממקנא עם אבי' שאינו אפי' מידת חסידות שלא תתיחד עמו כש"כ כשמקנא לה עם שני אנשים ביחד או עם איש אחד ובנה שאע"פ שאין חושד את בנה שיזנה עמה מ"מ חשד אותו שכשיגבור תאוות האשה לא תחיש על בנה שיגלה קלונה כי יחפה עלי' ומה"ט נ"ל ברור שכשאומר אל תסתרי עם איש פלוני גם כשתהי' שפחתה או אשה אחרת עמה אף שאין שום חשש שתזנה רק עם האיש מ"מ מקרי קינוי וסתירה אחר שהקפיד עלי' שלא תתיחד כי חושד שהאשה אחרת בפרט שפחתה לא תגיד וע"ז תסמוך אשתו וכיון דמקרי סתירה שעברה על מצות בעלה נחשב האיש כשרץ המטמא ואין כאן רק שני אנשים הנחשדת עם הקטן ואין הבועל נחשב לפי שהוא המטמא, אמנם לא הי' צריך לזה שגם אם הי' הבן בן עשרים מ"מ דוקא אם הקפיד הבעל אע"פ שאינו חושדו אבל הב"ד אין להם לקנאות שלא מדעת הבעל רק על מי שיצא עליו קול חשש, יותר לא מצאתי:

תוכן העניינים

שות ישועות מלכו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה