שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק
חלק אבן העזר · סימן צז
ב"ה טו"ב מנחם ט"ל לפ"ק קוטנא. להרב המאוה"ג חו"ב מו"ה ר' צבי הירש אבד"ק דאברין. ע"ד הזקוקה ליבם ויש ד' אחים הבכור נשוי וב' פנוים אלא שנשתדכו ואחד פנוי לגמרי אמנם לא נבדק אם הביא ב' שערות וכתב כ"ת להסתפק למש"כ הריטב"א הובא בב"י סי' קס"ה ובב"ש סי' קס"א סק"ז דאם אחד נשוי והשני פנוי מצוה בפנוי א"כ הכא החיוב על הפנוים או דלמא התם השני פנוי לגמרי משא"כ הכי דנשתדכו גם הם א"ר ליבום שא"א לישא ב' וע"כ יתבטלו השידוכין זה תוכן דבריו:
לדעתי במקומות הללו דמצות חליצה קודמת לא אמרינן כלל שתהי' המצוה בפנוי שהרי הפנוי א"א לו לייבם אחרי שהמנהג שלא לייבם ואם בא לכנוס מייעצין לחלוץ אמנם עדיין י"ל שמצוה יותר בפנוי שהרי מבואר בהגה"מ שהרא"מ הנהיג להתיר להחולץ את חדר"ג א"כ י"ל דגם בזה"ז מצוה יותר בפנוי, ומש"כ כ"ת דכיון דנשתדך אסור לו לישא יבמתו אינו מוכרח דהא אפשר לו לישא ע"ד שיגרשנה תכף וכמבואר בסי' קס"ט, ובלא"ה איסור זה דמשודכת קיל יותר:
והנה בפי' סדר חליצה בסי' מ"ו כתב ע"ד הטור שהצריך להתיר להחולץ את שבועתו שנשבע לחלוץ שלא יהא חשש מעושה כתב בב"י דאם נשבע שלא ישא אחרת אין כאן חשש חליצה פסולה דמצ"ע ראוי היא רק ארי' רבוע עלה והביא דברי הגה"מ דאם נשא אשה מנדין עד שיחלוץ ול"מ חליצה מעושה גם דברי הרא"ש בתשו' דנשבע לחלוץ ליבמתו ל"מ נשבע לבטל המצוה דבדידי' תליא והיינו אע"ג דבגט המנהג להתיר לו השבועה, אינו אלא חומרא בעלמא אבל מצד הדין לא מקרי חליצה מעושה, לכן בחליצה אין להקפיד כ"כ, ולפ"ז בחדר"ג דד"א גרם לה לא הוי ח"פ, והגה"מ שכתב בשם הרא"מ דהי' מתיר החדר"ג הוא רק משום חשש ח"פ דא"ר לביאה:
והנה הרש"ל ביש"ש כתב דל"מ ח"פ דכיון דאינו משום זיקה וכמו ח"ל, ולדעת הרמב"י והטור גם ח"ל מקרי ח"פ אמנם העיקר נראה כהב"י כיון דאינו מצ"ע רק ד"א גרם ל"מ ח"פ תדע דהא אפי' לרע"ק דס"ל א"ק תופסין בח"ל מ"מ מודה באסרה ע"ע הנאת תשמיש מהיבם דהיא זקוקה לו אף דבנעשית ח"ל אחר שנפלה לפניו נפטרה מזיקתה כמבואר ביבמות דף פ' גבי פ"ד והרי ביבמות דף צ"ד אמרינן דגם לר"ע אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי וקשה הא לא שביק היתירא ואכיל איסורא וחזקה אלימתא היא כמו באומרת גרשתני ואע"ג דהתם מחמרינן היינו משום א"א דגרושה קלא אית לה או שהבעל מתכוין לקלקלה וזה ל"ש כאן דבידה לאסור הנאת תשמישה, ומלבד זה הדבר זר מאוד דלרע"ק תוכל היבמה להפקיע עצמה מיבמה ע"י שתאסר עצמה מהיבם וע"כ כיון דהוא מצד ד"א גרם לה אינו מפקיע ה"נ לגבי ח"פ:
ודאתאן עלה מעיקר הדין נראין דברי רבותינו הב"י והרש"ל דזה ל"מ חליצה פסולה כיון דאינו אלא איסור שבדה ולמש"כ דגם הרשב"א ל"ק דהפנוי קודם רק לדידהו שנהגו ביבום אלא דכבר הורה הב"ש דהפנוי קודם וכ"כ דאע"ג דכבר בא בקשרי שידוכין מ"מ לפ"ד הב"ש הן קודמין, והנה ראיתי להרש"ל בפ' מצות חליצה שכתב דאף למ"ד דמצות יבום קודמת בעקרה וזקנה דלאו בת בנים לד"ה חליצה קודמת ואנכי איני רואה שיהי' כן דעת התוס' יבמות דף כ' הא לדידהו הא דאלמנה מן האירוסין מתייבמת מדאורייתא היינו רק בהעראה והרי בהעראה אין אשה מתעברת ואפ"ה אמרינן התם דבמקום יבום חליצה לאו מצוה היא ומזה מבואר שלא כדעת מוהרש"ל:
ידידו ישראל יהושע.