אור ברסלב
שות ישועות מלכו חלק אבן העזר › סימן יא

שות ישועות מלכו· רבי ישראל יהושע טרונק

חלק אבן העזר · סימן יא

סימן י

ב"ה י"ט סיון תרמ"ה לפ"ק קוטנא. שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם מגזע ישישים מו"ה משה נחום נ"י אבדק"ק קאמינקא יצ"ו. מה שדן כ"ת בכהן שנשא מינקת לאחר ט"ו חודש להנקתה שאין כופין לגרש ודאי בהפרשתה, דהא בכהן שנשא זקוקה ליבם שמת ולדה תוך ל' קיי"ל דאין מוציאין אותה מידו כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' רשב"ג סמכינן עליהו כדאמרינן בשבת וביבמות דף ל"ז, א"כ ה"נ כיון דאיכא תנאי ואמוראי דס"ל דדי בט"ו חודש סמכינן עליהו בכהן כיון שתאסר אחר הגירושין לעולם, והביא בספרו שמצא כן בס' גבעת פינחס להגאון בעל הפלאה, ואח"כ ראה דברים הללו באו"ז סי' תשמ"ה בשם ר"מ ב"ר חסדאי ז"ל והנה ס' גבעת פינחס אינו פה בנמצא לכן לא אוכל לכתוב ע"ד, אמנם לפום ריהטא הוא נגד דברי הגאון בשאילתות ונגד דברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מה' גירושין שבה' כ"ה כתב כמה זמן יניקתה כ"ד חודש ובה' כ"ז כתב עבר ונשאה תוך זמן זה כופין אותו לגרש ואפי' הוא כהן, כל הרואה ישפוט שבתוך כ"ד חודש צריך לגרשה אפי' הוא כהן, גם דברי השאלתות בפ' וירא הם כן. וכן נראה מדברי המחבר בסי' י"ג, ונ"ל הטעם לפ"מ שכתבתי במ"א ליישב דברי המחבר בהלכות ערלה שהביא דברי המצריכין פדיון בנטע רבעי, ולא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ובהרכבה קיי"ל דא"נ בחו"ל כמש"כ הר"ן בפ"ק דר"ה בשם הרמב"ן וכתבנו דודאי כל שהוקבע להלכה בא"י אף להקל המיעוט כמאן דליתא דמי, לכן בנטע רבעי דמבואר בירושלמי דפטור ממעשר אלמא דגם לכתחילה ולקולא סמכינן על מ"ד דנוהג בנטע א"א להקל בחו"ל ולא עדיף קולת חו"ל מד"נ דספק נפשות להקל שכתבו התוס' בר"פ המניח דהיכי דהמיעוט בטל לגבי רוב לא מקילינן, ומה"ט בהא דפליגי בפ"ק דר"ה וביבמות פרק הערל בשיעור קליטה דהוקבע הלכה ב' שבתות קיי"ל כן בחו"ל ובפלוגתא דראב"ע בהרכבה והברכה אע"ג דרבנן פליגי עלה י"ל דלא פליגי אלא מטעם ספק ובא"י לחומרא אבל מה שסמכו בא"י גם במקום שהיא להקל המיעוט כמאן דליתא וכמו כן בפלוגתא דשיעור הנקה הא גם לקולא בד"ת סמכינן על מ"ד כ"ד חודש כמבואר בפ' מי שאחזו לאוקומתא דרב אשי דאם הניקתו יום אחד בתוך כ"ד חודש מותרת ולר' יודא דסגי בי"ח חודש ל"מ והיא א"א גמורה שהרי התחילה לקיים התנאי אחר זמן הנקה, וכן לאוקומתא דרבא דצריכה להניק כל הכ"ד חודש אם לא הניקה בחדשים שאחר י"ח הגט בטל ומתייבמת ומתירין לו אשת אחיו שהיא בכרת, ואפי' אם נדחוק באוקומתא דרבא מ"מ באוקומתא דרב אשי מבואר להדיא דהלכה קבוע כר"ג בזמן הנקה מדמתירין א"א לעלמא כסתם משנה, וזה נראה טעמו של הגאון והרמב"ם ז"ל, והנה הי' אפשר לקיים דברי האו"ז שלא יהא חולק ע"ד הגאון והר"מ ז"ל שהם ז"ל לא החמירו אלא במזיד והאו"ז נתכוון להתיר בשוגג ואע"ג דשוגג בלא"ה שרי לדעת האו"ז בהפרשה י"ל שהרי כתב בתה"ד שגם האו"ז לא התיר אלא בשוגג גמור שלא ידע שהיא מניקתו או שעשה ע"פ חכם שהגיע להוראה או שלא ידע מחמת שהוא ע"ה, אבל ידע מאיסור אע"פ שהי' נראה לו צד להקל לא מקרי שוגג שהי' לו לשאול, אמנם בכהן סמכינן גם בשוגג גרוע כל שלא הי' מזיד ממש דסמכינן על הנך דסברי ט"ו חדשים סגי, וזה מבואר בדברי תה"ד בסי' רי"ו שכ' דהא דמקילינן במת הולד בתוך ל' יום שאם נשאת לכהן בלא חליצה לא תצא היינו בשוגג גרוע, אבל אם היתה מזידה לא עבדינן תקנתא לעבריינין ותצא, א"כ מינה דגם במינקת לאחר ט"ו חדשים לא מקילינן רק בשוגג גרוע, דבזה באשת ישראל לא מקרי שוגג ובאשת כהן כיון דאיכא מאן דשרי לגמרי מקילינן אמנם באמת דברי התה"ד בסי' רי"ו שכתב בפשיטות דבתוך ל' כשמת ונשאת בלא חליצה אם היתה מזידה גם בכהן כופין אותו להוציא, לא ראיתי לגדולי המחברים שיביאום וביותר פלא שגם הרמ"א שדרכו למשוך ברוב המקומות אחר תה"ד לא הביא דבריו בסי' קס"ד, וכן נושאי כלי הש"ע והכנה"ג לא הביאום, ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' יבום נראה דלא ס"ל הא דתה"ד שהרי כתב שם בה' י"ט נתקדשה לזר לא נאסרה על יבמה וכו' ואם הי' יבמה כהן נותן לה המקדש גט ותחלוץ מיבמה ובה' כ' כתב שאם חזר הזר ונשאה אחר שחלץ לה אין מוציאין מידו, וכתב המ"מ דמיירי שהיתה מזידה כשנתקדשה לזר לכן לא תנשא גם אחר חליצה להמקדש ובה' כ"א הביא הא דינא דפ' החולץ במת תוך ל' ללידתו ונשאת לכהן ל"ת, והרי הר"מ ז"ל עסק לעיל מיני' במזיד ואפ"ה כ' שאם נשאת ל"ת עמש"כ בלח"מ, ומהתימא על הרב בתה"ד דנקט לה בפשיטות דבמת הולד בתוך ל' ונשאת לכהן דאם עברה במזיד תצא, דמה בין זה לכל הנך דלא תנשא לכתחילה דבדיעבד ל"ת גם אם הי' מזידה, ודוקא במים שאין להם סוף החמיר במהר"ם הובא בהגהת רמ"א בסי' י"ז דדוקא בנשאת ע"פ חכם לא תצא וגם בזה חלקו עליו רבינו פרץ בהגהות התשב"ץ והב"י והמבי"ט והרדב"ז עיי"ש בתשו' ב"י בדיני מים שאין להם סוף וגם מהר"ם שהחמיר במים שאל"ס הוא משום דשני' בלישנא ולא קאמרי ואם נשאת ל"ת, אבל בכל הנך דנקט ואם נשאת ל"ת אפי' בנשאת וידעה שהוא אסור ל"ת, ומאין לנו להחמיר בזה שצריך דוקא שתהא שוגגת במחצת שסברה שהוא מותר, עיין בהגמ"י דשייכי לאישות סי' ירי, ובירושלמי סוטה פרק כשם פריך על ר"מ דס"ל בנושא מעוברת ומינקת חבירו יוצא ולא יחזור עולמית מ"ש מחליצת קטנה דס"ל לר"מ דקטנה לא תחלוץ ובדיעבד חליצתה כשרה, ומשני משום תקנת הולד נגעו בה, פירוש דמשום שיש סכנה לולד לכן אלים ר"מ לגזירותיו דגם אם הוציא בגט לא יחזור עולמית, וגם אנו נאמר דגם אם נימא דאפי' שוגג יוציא בגט מ"מ אין הכרח בההיא דיבמה לכהן כשמת בתוך ל' דתצא גם כשכנסה במזיד דדוקא היכי דאיכא סכנה לולד אלמוה לתקנתא גם בשוגג לא כשאין חשש סכנה, לכן אם כי איני כדאי להרהר אחר הרב בתה"ד מ"מ כיון שהוכחנו מדברי המ"מ דפליג על האי דינא וכל הפוסקים לא הביאו דברי התה"ד לבי אומר לי בטוח שאין להוציא אשה מתחת בעלה במת הולד בתוך ל' ונתקדשה לכהן, ובמינקת שנשאת במזיד מבואר בדברי הרמב"ם דתצא בגט אפי' אחר ט"ו חודש והיא אשת כהן וע"כ דס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק מטעם שכתבתי, ונראה דאפי' להנך פוסקים דס"ל להקל גם בנטע רבעי בח"ל אע"פ שנפסקה הלכה כמ"ד נטע רבעי גם להקל לפוטרן ממעשר בא"י, י"ל דס"ל כרוב פוסקים דאין תו"מ גם בא"י מדאורייתא, אבל ודאי כל שהופסק הלכה בד"ת גם להקל תו אי אפשר לצרף גם לסניף להקל בשעת הדחק כדמוכח מהא דקליטה דלא מקילינן בחו"ל בפחות משתי שבתות:

והנה ראיתי לכ"ת שהביא בשם הרה"ג מהמבארג בס' תפארת צבי חא"ע סי' ו' שגם הוא הרגיש בקולא זו באשת כהן להקל אחר ט"ו שדי בפרישה לבד, ועיינתי שם וראיתי שכתב להיפך ממש"כ כ"ת משמו, וזה שהוא כתב שאין להקל אחר ט"ו חודש בא"כ כיון שמבואר בש"ס דצריכה להמתין כ"ד חודש, ומבואר דגם במת הולד תוך ל' יום אם היתה מזידה אסורה או שטעתה בדין א"כ כיון דש"ס מצריכה להמתין כ"ד חודש לא מקרי כלל מורה ואינו אלא טועה ושגגה גדולה שגג כי לא דק כלל בדברי תה"ד והבין דככם דלמ"ד במינקת שהיתה שוגגה די בהפרשה וזו דעת האו"ז וס"ל להרב בתה"ד דוקא כשהיתה שוגגת לגמרי שלא נודע לה כלל מעולם שיש איסור במינקת או שעשה עפ"י היתר חכם, אבל בטועה בדין שהי' סבור בדעתו שמותר ל"מ שוגג, גם בההיא דיבמה אע"ג דאיכא רבנן דפליגיי עלי' דרשב"ג כמבואר להמעיין היטב בדבריו כי הרואה יראה דס"ל להרב זצ"ל דג' בדבר היכא שמ"ד וכו' גם כהן ואיכא מאן דשרי לא שרינן לה דלא עבדינן תקנתא לעבריינין, והיכא דהוא שוגג גמור שידענו שהוא ע"ה גמור ואפשר שלא ידע שיש צד איסור הר"ז שוגג גמור וכן בשעשה ע"פ הוראת חכם [ולקמן יתבאר] מותר לדעת האו"ז גם היכא דליכא מאן דשרי שא"צ להוציא בגט ודי בהפרשה, והיכי שהוא שוגג קרוב למזיד כגון שהי' סבור שנתנה למינקת שרי ועשה כן ע"פ דעת עצמו אע"פ שטעה בדמיונו וסבור הוא שמותר מ"מ לא הי' לו לעשות מעשה ועיין כעין זה בדברי הר"ן פ' האיש מקדש] ע"פ סברתו לבד בזה דוקא היכי דאיכא מאן דשרי שרינן באשת כהן דל"ל תקנתא ובאשת ישראל אסורה, וזה מבואר בתה"ד שהוקשה לו לפ"מ שחידש דלא [שרינן] בהא דסמכינן במזיד גמור באשת כהן בפלוגתא דרשב"ג ורבנן, א"כ למה כתב מוהר"ם דלא שרינן באשת כהן בהפרשה במינקת כיון דליכא מאן דשרי ממנ"פ בשוגג הא גם באשת ישראל שרי, ובמזיד גם בדאיכא מאן דשרי אסור, לכן חידש דבשוגג גרוע כגון שסמך על סברתו לא מקרי שוגג גמור ואסור באשת ישראל ובאשת כהן ואיכא מאן דשרי מותר ועכ"פ אין מקום לדברי המחבר הנזכר:

אמנם נראה באמת דאשתמיט להמחבר הנזכר דברי הגה"מ בתשו' דשייכי לה' גירושין סי' כ"ד במעשה שהורה הר' יעקב להתיר לישא מינקת באם תתן בנה למינקת ונשאת לכהן ע"י שנשבעה המינקת דדמי להא דשרי לר"ג דלא הדרי בהו וחלקו עליו רצה הר' יעקב להתירה דדמי לפלוגתא דרשב"ג ורבנן דסמכינן בא"כ על רבנן דפליגי על רשב"ג, ודחה מוהר"ם דברים הללו, דדוקא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן סמכינן על רבנן לא בפלוגתא זו, עיי"ש מילתא בטעמא:

ובעיקר הדין במינקת שנשאת ע"פ היתר אם יש להתירה בהפרשה בעלמא, הנה בתשו' נו"ב האריך בזה והרבה יש לתמוה שסמך להורות ע"פ פילפולים דחוקים, והנה הח"מ כתב שדעת מהרי"ו בתשו' להקל בשוגג, ויש לתמוה שבסי' ע"ב כתב בהדיא שצריך בריחה, אלא דבשוגג קיל דא"צ גם לדעת הרא"ש שיברח למקום רחוק שלא יוכל לבוא עד לאחר הזמן, ונראה עוד מדברי מהרי"ו שצריך שיהיו שניהם שוגגים שלא כנזכר בדברי הנו"ב דבהוא שוגג גם כשהיא מזידה די בהפרשה גם עיקר פלפולו של הנו"ב להשוות דברי התוס' והרא"ש דנראה מדבריהם דבשוגג ג"כ צריך להוציא בגט עם דברי האו"ז לפי שהעלה בפלפולו דלאביי שוגג ומזיד שווין איננו נכון דנהי דשמעינן לי' כן ע"פ דר"מ היינו דחזינן לר"מ דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן כמבואר בגיטין נ"ד, אבל לפסק הלכה י"ל דס"ל לאביי דהלכה כר' יודא דלא קנסינן בדרבנן ועוד שהרי כ' התוס' בב"ק דף ק' דגם למאן דס"ל קנסו שוגג אטו מזיד היינו כשעשה מדעת עצמו שסבור שהוא מותר אבל כשעשה ע"פ הוראת חכם קיל טפי ואין ראי' מהא דאביי, גם מש"כ להשוות דברי התוס' והרא"ש עם האו"ז איננו שוה לי, שהרי הא"ז למד מהא דאביי דבשוגג מותר והתוס' והרא"ש למדו מהא דאביי דבקידש לחוד לא מיתסר, גם מה שפלפל שם בהא דאמר רבא ביבמות ל"ו ר"מ ור"א אמרו ד"א אטו מי לא ידע רבא דל"ד דאורייתא לדרבנן דבד"ת י"ל דהחמירו טפי, וי"ל דבדרבנן החמירו יותר כמבואר בש"ס בכמה דוכתא, ומכח זה חידש פלוגתא אחריתא בין אביי לרבא, ולק"מ דודאי מאן דמחמיר בדרבנן טפי מד"ת במקום שיש איסור דרבנן ודאורייתא כמו יבם הבא על יבמתו בתוך ג' חדשים למיתתו דיש איסור הבחנה, וגם סד"א שמא היא מעוברת והו"ל אשת אח שלא במקום מצוה לא אמרינן כיון דהוא גם איסור דאורייתא לא חיישינן שיעבור במזיד, לכן גם כשנתערב עמו איסור דרבנן אין לקונסו, וכמו שהאריכו האחרונים, ואע"פ שהראי' שמביא הרב מוהר"מ ז"ל סופר בספרו ח"ס מהא דר"ה דף י"ט הוא ראי' חלושה מאוד דמה ענין מגילת תענית שהתקינו חכמים לפרסם הניסים שעשה לנו השי"ת בהודאה ועשו היכר במה שגזרו שלא להתענות ביום זה והוסיפו עוד במה שלא נזכר הנס בדברי הנביאים לאסור גם יום שלפניו בתענית בזה הוא שאמרו דבנס שנעשה בג' בתשרי כיון שנתפרסם מצד שנזכר בכתובים ולא הי' מקום להוסיף גדר גם על יום שלפניו שהרי בלא זה יהיו נזהרין שלא לשנות ולעשות היכר בעשיית יו"ט ושאסור להתענות ביום ג' בתשרי וכשנוסף נס בג' בתשרי ורצו חכמים לעשות זכר והיכר ביום זה לנס שנעשה בו לא הי' די במה שתקנו שלא להתענות ביום זה שהרי עי"ז פשיטא שאפשר לשכחו שאין שום היכר במה שאין מתענים בו, שהרי בלא"ה אין מתענים בו מפני שהוא ג' בתשרי לכן הוצרכו לגזור על שלפניו ובזה יהא היכר לתק"ח לזכור הנס שנעשה אח"כ בימי חכמים אחר תיקון הנביאים שתקנו על יום שנהרג בו גדלי', כלל הדבר שאין ללמוד התקנה שתקנו חכמים שלא לעשות וגדרו גדר לבל יפרוץ הדבר ויעשו שבזה אם יש בו עוד איסור תורה א"צ לעשות חיזוק כי כבר הוא גדור באיסור תורה, אבל מה שתקנו חכמים בקום ועשה לזכור בפרטות ועשו חיזוק לדבריהם בזה אדרבא במה שצריך לעשות מכבר לפי שהוא דאורייתא לא יהא זכר לנס שנתחדש ע"י עשיית יו"ט ואיסור התענית שאדרבא ע"י איסור התענית מכבר אין בו זכר לנס הנוסף כלל כיון שבלא"ה אסור להתענות בשביל דאורייתא בזה הוצרכו להוסיף החיזוק אשר הוא בדברי סופרים שיהא זכר לנס הנתוסף וזה פשוט, ויש לתמוה על המחבר הנ"ל שלא שם לבו לזה, אלא דלקושטא דמילתא נראה דכשגזרו ועשו חיזוק בדברי סופרים גם כשיש בלא"ה גם איסור דאורייתא גזרו, וראי' ממש"כ מהרי"ק בשם מהר"ם בר ברוך והובא בש"ג פרק החולץ במקדש מינקת והיא נדה וכשיעברו ז' ימי נקיים ישלמו הכ"ד חודש מ"מ צריך לגרשה בתוך הז' ימי נקיים, והרי המקדש אשה נדה א"צ לגרשה אלא שאסור לו להתיחד עמה כל שלא בעל ואע"פ כן אין זה מציל שלא יצטרך לגרש, וכן בריש ביצה דבשבת לא החמירו במוקצה וביו"ט החמירו כי היכי דלא לזלזולי, ואין ספק דיו"ט שחל להיות בשבת נוהג ג"כ איסור מוקצה כר' יודא, ולפי"ז צ"ל דמה שהביא הש"ך יו"ד סי' שמ"ב ס"ק ז' בשם הב"ח בהכין צרכי סעודה ומת אביו של חתן או אמה של הכלה דבועל בעילת מצוה ופורש אח"כ, דהאידנא דאין בועלין על דם בתולים מותר להתיחד עמה, והיינו דאיסור נדה חמור אלמא אע"ג דמשום אבלות אסור להתיחד דעשו חיזוק יותר משל תורה מ"מ בהצטרף לזה שהוא דרבנן איסור חמור לא החמירו בשל דרבנן, דש"ה דלא היתה תקנה קבועה, ודי בהפרשה שהוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין נשים. אבל במקדש מעוברת או מינקת לא חלקו חכמים ותקנו שיגרשנה, לכן גם בהצטרף לאיסור דרבנן איסור דאורייתא לא הקילו, א"כ אין מקום לקו' הנו"ב דשפיר קאמר רבא ר"א ור"מ אמרו ד"א דלר"מ דחמיר בדרבנן גם בנוסף לאיסור דאורייתא אסור וכן ר"א מודה לר"מ, דל"ל דר"א ס"ל להחמיר דוקא באיסור דאורייתא דהא במס' מנחות דף כ"ה ע"ב מקיל ר"א טפי מדרבנן בקנס עיי"ש גבי זריקת דם טמא, ובתורם מטמא על טהור לכן ס"ל לרבא דר"א ס"ל כר"מ דמחמיר טפי בדרבנן מד"ת, וה"נ קניס ר"א משום הבחנה ואביי פליג וס"ל כאוקומתא דרבינא ור"ש שם במנחות גם לר"מ דלא קניס אלא בדרבנן אע"ג דה"נ פתיך בי' י"ל דס"ל לאביי דבכלל איסור נישואין שתקנו משום הבחנה אין בכלל זה יבמה, כמש"כ התוס' כעין זה דף מ"ט ביבמות בד"ה תופסין אף שראוי' ליבמה גם מה שהקשה שם בנו"ב בשם המל"מ על הראב"ד שכ' בפי"א מה' גירושין, בהא דתנן במתניתין דריש פ' החולץ דאין הולד של קיימא יקיים, דאמאי לא יוציא בגט, ותירץ משום דלא תיאסר עולמית. דיבמה שמקבלת גט נאסרה עליו עולמית, וע"ז תמה דהא מעוברת שנתקדשה לכהן דצריכה גט אע"פ שנאסרה עולמית, וכתב שהיא פליאה גדולה ע"ד הראב"ד, ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא, ותימא על תמיהתו דמה ענין כהן שקדש מינקת חבירו דליכא שום איסור בגירושין, ואפי' לב"ש כיון דהוא מינקת והיא זווג שני, לדעת רוב פוסקים אין סרך איסור בגירושין אבל ביבם ליבמתו, איסור גמור לגרשה דאסור לבטל מצות יבום והרי לרבא בדף כ' דקיי"ל כוותי' אפי' ח"ל מותרת מדאורייתא להתיבם וכש"כ שאין קו' אם לא רצו חכמים משום קנס לבטל עשה דאורייתא בידים כללא דמילתא שלפענ"ד אין לבנות שום יסוד על פלפול כזה להכריע בין הפוסקים:

אמנם בעיקר הדין בהיו שוגגין נימא בי' מלתא, הנה התוס' בב"ק דף ק' בד"ה טיהר הקשו בהא דס"ל לר"מ בדן את הדין טיהר את הטמא מה שעשה עשוי שפי' התוס' עם פירותיו הטהורין דכיון שהם רוב בטל, דהא שמעינן לי' לר"מ דקנסו שוגג אטו מזיד, ואם הוסיף בין בשוגג בין במזיד אסור, ותירצו דכיון שעשה עפ"י הוראת חכם מודה דלא קנסו והיינו דס"ל דלא קנסו בשוגג אלא כשהי' פשיעה קצת, לא כשהיא קרוב לאונס, ומזה למדו הפוסקים בסי' ק"י למאן דמחמיר בנפלו ונתפצעו בשוגג, דוקא בהפילו בשוגג אבל מאליהן או שלא ידע כלל דשרי, והט"ז ביו"ד סי' צ"ט ס"ק ט' כתב דטועה בדין מקרי שוגג, וה"ר מדברי התוס' בכורות דף כ"ג שכ' דשמא טועה בדין מקרי שוגג, והנה כי היכי דלא לסתרי דברי תוס' אדדדי, דבב"ק כתבו דוקא בעשה ע"פ הוראת חכם נראה דלמ"ד קנסו שוגג אטו מזיד בזה כתבו בב"ק דכיון שעושה ע"פ חכם בזה לא קנסו, אבל למ"ד לא קנסו בזה י"ל דמקרי שוגג גם כשנ"ל בעצמו דמותר מקרי שוגג, ולולי דברי התוס' בכורות הי' נראה דגם למ"ד קנסו שוגג אטו מזיד מ"מ בזה ל"ש למקנס שוגג דהיינו שמא יערים ויאמר שוגג אני, דהא מבואר בסוף פרק עד כמה דף ל"א דבחולין טמאין למאן דאכיל חולין בטהרה אין כאן שום חשש, כיון דחזי לי' בימי טומאה, א"כ ל"ש למקנס שוגג אטו מזיד שמא יערים, אמנם דברי הטו"ז שלמד מדברי התוס' בכורות דבאומר מותר לא קנסו תימא לכאורה שהרי מדברי התוס' בב"ק ק' נראה להדיא דדוקא בעשה ע"פ הוראת חכם לא קנסו, אמנם התוס' שם כתבו עוד תירוץ אחר דדוקא בהא דנפלו ונתפצעו בגיטין דף נ"ד קניס שוגג אטו מזיד שהרי מקודם שנתפצעו הי' הכל אסור וקנסו גם בנתפצעו בשוגג אטו מזיד שלא יהנה ממעשה איסור ויהי' כמקדם, אבל בנתוסף היתר על איסור שאם נקנוס בשוגג נצטרך לקנוס עוד גם ההיתר בזה מודה ר"מ דלא קניס שוגג למקנס גם ההיתר, והנה דעת האו"ה בסי' צ"ט הובא בטו"ז וש"ך שם דגם בביטול איסורין אפילו במקום דלא אמרינן חענ"נ מ"מ בנתוסף בשוגג אחר ידיעה אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד, אמנם דעת הטור אינו כן, ובספר פ"ח הקשה שדברי הטור סותרין למש"פ בסי' ק"י דקנסו שוגג אטו מזיד, אמנם לפ"ד תוס' שזכרנו א"ש דגם ר"מ מודה דלא קנסו בשוגג היתרא אטו איסורא, וכ"כ הרשב"א בחי' לחולין ד' י"ד דלא קנסו בשוגג היתירא אטו אסורא, ושוב ראיתי להפרי תואר בסי' צ"ט שתירץ ג"כ לקושית הפר"ח, ותימא שלא הזכיר שכן מבואר בדברי התוס', ולפ"ז צדקו דברי הטו"ז דלדידן דקיי"ל דלא קנסינן היתרא אטו איסורא בשוגג א"צ דדוקא שיעשה ע"פ הוראת חכם אלא שוגג כל דהוא סגי ולפ"ז י"ל דגם לדעת מהרא"י בתה"ד דלא התיר האו"ז בכנס מינקת בתוך כ"ד חודש בשכנסה בשוגג אלא דוקא בשוגג שעשה ע"פ היתר חכם או שלא הי' לו ידיעת בית רבו דמינקת אסורה אבל בשוגג דאומר מותר לא התירו, היינו דוקא באשת ישראל דלא קנסו היתרא אטו איסורא אלא שלא יהנו מעשיו הרעים, שתיקנו שלא יקדש ולא ישאנה, לכן גם בדיעבד תקנו שיגרשנה ולא יהנה ממעשיו הרעים שקדשה כדי שלא יקדמנו אחר, אבל באשת כהן שאם יגרשנה תיאסר עליו עולמית גם בזמן היתר ונצטרך למקנס גם לההיתר י"ל דלא קנסו, ואע"ג דמבואר בשאלתות דגם באשת כהן קנסו, היינו במזיד גמור, וכן הא דמבואר בש"ס דגם באשת כהן קנסו שצריך לגרשה היינו במזיד, אלא שמדברי מהרא"י זצ"ל נראה דגם באשת כהן קנסו אפי' בשוגג אם לא שיהי' שוגג חשוב, וכמש"כ הח"מ, וראיתי להרשב"א בחי' ליבמות דף ל"ו ע"ב שכ' דהא דצריך לגרש לאו מטעם קנס הוא אלא דתק"ח כך היא, שלא יבעלנה, ולפ"ז אין להקל כלל גם בשוגג גמור, ואפשר דגם לדעת הסוברין דבשוגג אסור מטעם קנס דקנסו שוגג אטו מזיד מ"מ יש לחלק בין האי להא דכל האיסורין שריבה עליהן בשוגג דלא קנסו היתרא אטו איסורא כמש"כ בשם התוס' והרשב"א בחולין די"ל דוקא באיסורין דע"א נאמן באיסורין לכן כשם שנאמן לומר חתיכה זו כשרה, כך נאמן לומר שהי' שוגג, אבל במינקת י"ל דדינה כשבוי' שאין הבעל והאשה נאמנים ולא האמינו לבע"ד, וע"ש בכהנ"ג סי' י"א שנסתפק אם נאמנת האשה לומר שכלו ג' חדשי הבחנה ואע"ג שהדעת נוטה שנאמנת דאין לך על"ג יותר מזה ולא דמי לשבוי' שאינה עשוי' להתברר מ"מ יש ללמוד מדבריו דלא האמינו באיסור נשואין לבע"ד, לכן החמירו גם בשוגג גרוע, ומה"ט י"ל דגם להפוסקים דלא קנסו שוגג אטו מזיד, מודים כאן ודוקא בשאר איסורים דבע"ד מהימן לא החמירו משא"כ כאן הכל מודים, אבל כשנעשה ע"פ חכם ידענו שאין כאן חשש ערמה כנ"ל ויצא לנו מזה שאין חילוק בין תוך ט"ו חודש לאחר כמבואר להדיא בדברי הגה"מ שזכרנו:

וע"ד פתיחת הקבר, מדברי הש"ע נראה להדיא דבמכניס שפופרת אמרינן ג"כ א"א לפה"ק בלא דם כמבואר בסי' קפ"ח אמנם פשוט שמה שאמרו א"א לפה"ק היינו בעומק רחוק ממקום שהשמש דש וכאשר שמעתי מרופא מומחה רוב פעמים אינו מגיע לחדר שהוא למעלה מרוחב אצבע לערך ממקום שהשמש דש, אמנם כאשר לפעמים צריך לבדוק גם שם נכון שמי שרוצית לבדוק שתכניס עמה מילדת בקיאה ותבין ע"פ הכלי וע"י שתשמע מהרופא אם הוא מכניס הכלי גם בפתח החדר שזה הוא שאמרו פתיחת הקבר, והכונה על החדר שהוא למעלה כרוחב אצבע ממקום שהשמש דש. ובאמת אם מכניס הכלי למעלה בהחדר אין ספק שהעיקר כדברי הנו"ב, וכן שמעתי מאשה בקיאה שרוב פעמים רואות דם ע"י כניסה בכלי זה, ונ"ל שאם לא הרגישה אז שום כאב יש לסמוך שודאי לא נכנס בכלי זו למעלה בחדר אלא בסמוך לו:

ידידו הדורש שלום תורתו בלב ונפש חפיצה שש ועלז בחכמתו ישראל יהושע אבד"ק קוטנא.

תוכן העניינים

שות ישועות מלכו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה