שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק יורה דעה · סימן לא
לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי מופלג בתורה חכם וסופר המפורסם כשית מו"ה יצחק שמשון נ"י אבד"ק זאלקווא. שאלתו שאלת חכם הגיע לידי יום ה' העבר ע"ד בכור שנולד ביום ה' ח' תמוז שעה ב' אחר חצות לילה וחל יום הפדיון ביום ש"ק ט' באב ופדאו אותו בעש"ק ח' אב בשעה ב' אחר חצות היום אי צריך לפדותו שנית אח"כ בלי ברכה ובעת פדיון הראשון בעש"ק פדאוהו סתם בלי שום תנאי:
תשובה בש"ס בכורות (דף מ"ט) פליגי רב ושמואל בנפדה תוך שלשים אי מהני וקאמר הש"ס היכי דאמר מעכשיו פשיטא דלא מהני והיכי שאמר לאחר למ"ד יום ואיתנייהו למעות בעין פשיטא דמהני כי פליגי בנתאכלו המעות וקאמר הש"ס דלא דמי לקידושין דאף כשנתאכלו המעות צריכה גט משום דשם ראוי' להתקדש תיכף אבל הכא לא חזי' לפדותו בתוך שלשים והנה הלכה כמאן נחלקו הפוסקים ותלוי בגירסת הש"ס דיש גורסין ואע"ג דבעלמא הלכה כרב באיסורי הכא הלכה כשמואל ויש שאינן גורסין וממילא הלכה כרב ולכאורה נראה לי דבאמת היכי דהשתא לא חזי איך יחול על לאחר זמן כמו דקאמר הש"ס מי איכא מידי דאילו השתא לא חייל וכו' אלא דרב לטעמי' דסובר אדם מקנה דשלב"ל ואף דלא חזי השתא חייל על לאחר זמן ולכך אף בזה חל הפדיון על לאחר זמן ואנו דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל קיי"ל כשמואל דאין בנו פדוי ובזה הי' נראה מה דקשה בש"ס דב"מ פרק השואל בסופו בעי מיני' מר' ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא קבלתי מהו וקאמר אי בתוך זמנו תנינא גבי בכור מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה ומה ראי' דילמא לכך בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה דיש חשש עוד שמא נתאכלו המעות בנתים ובס"ס מוציאין ממון בפרט שהיורשים אינם יודעים וגם דילמא לכך אמרינן דבודאי לא פדה תוך שלשים יום דחושש שמא יתאכלו המעות עד שלשים ואז אין בנו פדוי ואמנם הדבר נכון כיון דשם מר' ינאי בעי ור' ינאי ס"ל במס' יבמות (דף צ"ג) דאדם מקנה דשלב"ל כמו דקאמר הש"ס שם רב כר"י וא"כ לדידי' שפיר הוכיח הש"ס דלכך בחזקת שלא נפדה מחמת דאמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו דאי משום חשש שמא נתאכלו המעות הרי לר"י אף אם נתאכלו המעות מהני הפדיון. ובזה מיושב קו' התוס' שם לאביי ורבא דסברי אדם פורע תוך זמנו איך מפרשי למתני' דמת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה ובזה א"ש דהם סברו דאם נתאכלו המעות אין בנו פדוי וכפסק הלכה דאין אדם מקנה דשלב"ל ולכך אין בנו פדוי דיש לנו שני ספיקות שמא לא נפדה ושמא נתאכלו המעות ביד הכהן אבל אחר שלשים אמרינן דבודאי פדה אותו כעת ואף' אי נימא דלא חיישי' לשמא נתאכלו המעות עכ"פ אין דרך לפדותו בתוך שלשים דחושש האב שמא יתאכלו המעות ביד הכהן וזה ברור מאד בישוב קושי' התוס':
והנה בחידושי כתבתי דאף למאן דסובר בנתאכלו המעות מהני הפדיון אבל בנותן מעות לכהן ביום שלשים ואנו קיי"ל דביום שלשים לא מהני ואמנם ר"ע סובר דאם כבר בא ליד כהן אף שמת הבן ביום שלשים א"צ להחזיר דשמא כבר חייב דמספקא לי' אי ביום שלשים חל הפדיון או ביום שלשים ואחד ומעתה אפשר לומר דכיון דאף בקידושין כתב הר"ן דעיקר הטעם דמקודשת לאחר שלשים יום בנתאכלו המעות משום דכיון דצריך להחזיר הכסף ובההוא הנאה מקדשה וה"ה בזה בההוא הנאה בנו פדוי אבל במוסר המעות ביום שלשים דאינו צריך להחזיר וכיון דחיישי' שמא אין בנו פדוי אף לאחר שלשים אינו פדוי כיון דא"צ להחזיר המעות ובזה אמינא הא דנקיט במתני' מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה ולמה לא נקיט רבותא טפי במת האב ביום שלשים אין בנו פדוי וראיתי בס' ש"ת שנתקשה בזה. ובזה א"ש דהו"א דביום שלשים כיון דאם נתאכלו המעות אין בנו פדוי לכך אינו נותן לו ביום הזה דחושש שמא יתאכלו המעות וגם יש חשש שמא נתאכלו המעות באמת לכן נקיט הש"ס רבותא דאפילו בתוך שלשים יום דאז מהני הפדיון לאחר שלשים יום אף בנתאכלו המעות מ"מ אמרינן כיון דתוך זמנו הוא בחזקת שלא נפדה ודו"ק היטב:
אמנם לכאורה קשה מה מייתי ראי' מהך דבכור דאמרי' אין אדם פורע תוך זמנו דשם כשמת אביהם והיורשים אינן יודעין מאומה פשיטא דלא טענינן עבורם שנפרע תוך הזמן אבל מאין רגלים כשטוען טענת ברי שפרע בתוך הזמן שאינו נאמן. ונראה דבאמת במכירי כהונה שידוע שאינו נותן מתנותיו לכהן אחר רק לזה בזה חשוב טענת הכהן טענה ברורה וטענת היורשים שמא אבל בסתם כהן גם טענת הכהן אינה ברורה דשמא נתן האב הפדיון לכהן אחר והנה לחוש שמא נתאכלו המעות ביד הכהן באמת ז"א דכיון דהכהן אסור להשתמש במעות עד יום ל"א אחזוקי אינשי בגזלנא לא מחזקינן ואמנם כבר כתבו התוס' דדוקא באדם פרטי שאנו יודעין מי הוא מחזקינן אותו בחזקת כשרות אבל כשאין אנו יודעין לאיזה כהן ניתן שפיר נוכל לומר דאף שנתן לכהן שמא נתאכלו המעות ביד הכהן כיון שאין אנו יודעין מי הוא הכהן לומר דנוקי לי' בחזקת כשרות שלא אכל המעות עד יום ל"א והדבר ברור. ובזה א"ש הכל דלק"מ לאביי ורבא דהם ס"ל דאף בנתאכלו המעות מ"מ מהני הפדיון וא"כ נוכל לומר דאיירי בא"י מי הוא הכהן ואי דא"כ אף אחר שלשים ניחוש שמא נתאכלו המעות ובצירוף הך ספיקא דשמא לא נפדה עדיין מוציאין ממון בס"ס והסוגי' דמס' ב"מ למאן דסובר דבנתאכלו המעות אין בנו פדוי ודו"ק היטב:
והנה ראיתי בדברי הב"ח דאף אי נימא דבפודה על לאחר ל' יום דבנו פדוי אבל מ"מ אי אפשר לברך על הפדיון דקודם שעברו שלשים יום לא שייך לומר וצונו דהרי עדיין לא נצטוה ואחר שעברו ל' יום דאז חל הפדיון לא קעביד מידי ואח"ז כתב דיש ראי' מנר חנוכה דמברכין בע"ש קודם הלילה והיא דולקת בלילה ואף דבשעת הדלקה לא קעביד מצוה כיון שהמצוה נגמרת לאח"כ שייך לברך עלי' ואם לדין יש תשובה מכמה טעמים דבנ"ח כיון דמתחלה נתקן להדליק ח' ימים ואי אפשר לח' ימים בלי שבת וגם א"א להדליק בשבת ע"כ דתקנת חכמים הי' מתחלה שביום ו' אחר פלג המנחה ידליק הנרות ויהיו דולקים והולכים בלילה א"כ שייך לומר וצונו אבל בזה איך יאמר וצונו הא עדיין לא נצטוה ועוד דבאמת עד יום שלשים ספיקא הוא שמא נפל הוא ואינו חייב בפדיון כלל ואף שאח"ז נתברר דלאו נפל הוא מ"מ לא נצטוה לפדות כלל מספיקא ואיך יאמר וצונו ואף דקיי"ל דרוב היולדות ולד מעליא ילדן הא אנן קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואינו חייב לפדות להוציא ממון על סמך הרוב וברור שאף אם יודע שלא יכול אח"כ לפדותו שאינו מחויב לפדות קודם שיתברר אם הוא בר קיימא ובזה א"ש דקאמר הפודה את בנו בתוך שלשים ומשמע כדרכי הפדיון בברכה וסעודה וכמו שדקדק מהרא"י דאף בזמן חכמי התלמוד היו נוהגין בסעודה ובזה א"ש דשם רב קאמר להך מילתא ורב לטעמי' דסובר הולכין בממון אחר הרוב ושייך לומר וצונו דבר פדיון הוא כעת מכח הרוב ודו"ק:
ואמנם לפ"ז קשה הא דדייק הש"ס במס' ב"מ דאין אדם פורע תוך זמנו ממתניתין מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה ומאי ראי' דהרי חזינן דחרש שאינו שומע לא יתרום לכתחלה משום הברכה שאינו שומע הרי דדחינן המצוה שלא יעשה על ידו משום הברכה א"כ ה"ה בזה לכך הוא בחזקת שלא נפדה משום דבתוך שלשים אי אפשר לברך על הפדיון ולא נעשית המצוה כתיקונה ובודאי לא נפדה הבן ואין לומר דשמא הי' קים לי' להאב שכלו לו חדשיו והוא בר פדיון באמת ואף שלא הגיע עדיין זמן הפרעון יכול לברך כשיטת מהרא"י דדומה לנר חנוכה ז"א מהכ"ת נימא דהאב יודע זה שהרי לא משכחת לה רק באופן רחוק שבעל ופירש. ונראה דאי נימא דעביד אינש דפרע תוך זמנו אף במשכיר ושוכר דאם השוכר פורע תוך זמן דירתו יוכל לבא לידי הפסד אם יכפור המשכיר ויאמר שלא נפרע עכ"פ לענין דירה מכאן ולהבא כיון דקרקע בחזקת בעלי' עומדת הרשות בידו לומר שלא השכיר לו יותר צא מדירתי מ"מ כיון דחושש שלא יהי' מעות אח"כ בידו ויטרדנו המשכיר לשלם לו דמי שכירות ביתו א"כ ה"ה בפדיון הבן שייך זה דאינו חושש למה שאין בידו לברך כעת על הפדיון ומוסרו לכהן בתורת פדיון ואח"ז כשיהי' בידו טרם כלות הזמן רגע אחד יקבל המעות מן הכהן ויחזור ויתננו לו בתורת פדיון ויברך עליו או אף שלא יברך כלל כיון דברכה אינו מעכב פודה אותו תוך זמנו כי היכי דלא לטרדן א"ו דאמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו במשכיר ושוכר:
ובזה א"ש מה שהקשה בס' שיטה מקובצת אהא דכתבו התוס' דאף אביי ורבא מודים בבכור דאין אדם פודה בתוך זמנו דל"ש בי' כ"כ טעם דעביד אינש דפרע תוך זמנו משום שלא יטרידנו דהוא ממון שאין לו תובעים והקשה בשט"מ דהרי כאן שייך טירדת המצוה דזריזין מקדימין למצות בפרט היכי שיש חשש שלא יהי' לו מעות אח"כ ויתבטל המצוה ושאלה גדולה שאל ואמנם לפמ"ש א"ש דידוע מה שכתב התה"ד הובא בהגהת רמ"א באו"ח סי' תכ"ו לענין ברכת הלבנה דלא שייך זירוז מצוה במקום שאחר זמן יעשה המצוה באופן יותר נאות כגון בברכת הלבנה שימתין עד מוצאי שבת ואף שיש חשש שיתבטל המצוה ע"י עננים כיון דהדבר רחוק ואין כאן רק זריזות מצוה וממתינין למען יוכל לעשותה יותר כהוגן וא"כ ה"ה בזה כיון דבממון שאין לו תובעים סברי התוס' דלא שייך בזה כי היכי דלא ליטרדן כיון שאין ביד הכהן לתבוע אותו ורק משום קיום וזריזות המצוה קאתינן עלה יותר טוב שימתין עד שיעברו שלשים יום ויגיע זמן הפדיון ואז יקיים המצוה בברכה כהוגן ועכ"פ לא גרע מקידוש הלבנה במ"ש:
ובזה ישבתי על נכון מה שהקשיתי בחידושי כיון דלענין פדיון בכור בעינן שימלא להבן כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג ולענין ל' יום היינו בתחילת ליל ל"א עדיין לא מלאו כ"ט י"ב תשצ"ג כשנולד הבן בסוף היום וכמ"ש בס' יראים להרא"מ א"כ משכחת אחר שלשים ועדיין לא הגיע זמן חיוב פדיון וחשיב תוך זמנו ואמאי פסיק ותני במתני' מת האב לאחר שלשים בחזקת שנפדה הא משכחת לאחר ל' יום ועדיין לא שלמו כ"ט יום יב"ש ואז הוא בחזקת שלא נפדה ובזה א"ש דכיון דתיכף שעברו שלשים יום והגיע תחילת ליל ל"א יצא מכלל ספק נפל כמו גבי בהמה דתחילת ליל שמיני מותרת כמבואר בש"ע סי' ט"ו וכמו דמבואר בש"ס דשבת (דף קל"ב) בההוא דאמר להו אי הוי המתינו עד לאורתא היו אוכלין מן העגל פירש"י דמקצת היום ככולו וכמו כן בהא דשלשים יום באדם ג"כ אמרינן בי' מקצת היום ככולו: