שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק יורה דעה · סימן כח
ב"ה יום ה' ר"ח ניסן
מכתבו לנכון הגיעני וע"ד תורה בא והנני לבא על סדר קונטרסו אשר נסתפק כת"ר לשי' הרמב"ם ז"ל דספק מן התורה מותר רק בספק כרת איך הדין באם לידת הספק על ענין שאינו ס' כרת ויוכל להסתעף ממנו ספק כרת אי נימא הואיל וכבר הותר מתורת ספק אף שאח"ז נתגלגל לכלל ספק כרת הואיל ואישתרי. לכאורה יש ראי' מהא דהקשה הרשב"א על רבינו דהש"ס יליף דאזלינן בתר רובא מעולה ופרה אדומה דילמא טריפה היא ומה ראי' הא מן התורה ספק רחמנא שריא ואי נימא דכיון דמסתעף איסור כרת אזלינן לחומרא א"כ קשה איך מטהרין את הטמא מת באפר פרה ונכנס למקדש דיש בו איסור כרת וכמו כן בעולה דמחלל שבת בעולת ציבור שקבוע לה זמן שמא טריפה היא וחייב כרת אלא ודאי דכיון דפרה זו לאו בטריפה מחזקינן לה משום דספק מן התורה לקולא וגם העולה בכשרה מחזקי' לה מספיקא מחללין עלי' שבת דכיון דהתורה אמרה דאין הספק בכלל האיסור אף שמסתעף ממנה איסור כרת אמנם באמת אין זה ברור שיהי' דעת רבינו כן דכיון דאין זה ברור שמותר רק מספיקא אנו מתירין א"כ בעת שאנו דנין על איסור כרת אסור מה"ת ובזה נ"ל הא דיליף מקרא דספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה אזלינן להקל דכתיב לטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחלה ולכאורה קשה הא לשיטת רבינו בלא"ה אין איסור בכל ספק מה"ת ובזה א"ש דמצורע שנכנס למקדש ענוש כרת ובספק כרת אזלינן לחומרא מן התורה אמנם נראה דגבי מצורע אף אם בא אח"כ לידי ספק כרת כיון דבעת לידת הספק אם הוא מצורע או לא אמרינן דאזלינן בספיקו לקולא וכיון דקיי"ל גבי מצורע דבכהן תלי' רחמנא לטהר או לטמא דהרי כתיב ופנו את הבית והבן ואם הכהן אומר טהור אף אם הוא באמת טמא מ"מ אינו חל עליו שם מצורע והכהן כשהוא מסופק ע"כ יאמר לו טהור אתה ולא חל עליו שם מצורע כלל וממילא מותר לכנוס למקדש ואין בזה ספק כרת כלל דכ"ז שאין הכהן אומר טמא לא נטמא כלל. אמנם בתוספתא דנגעים ופסקה הרמב"ם פרק מה' טומאת צרעת הלכה ג' דכהן שטיהר את הטמא וטימא את הטהור אין בדבריו כלום וא"כ כיון דלענין לכנוס למקדש יש בדבר ספק כרת ואסור מספק אין ביד הכהן לטהרו ולומר שיכנוס לעזרה:
שוב נזכרתי דבש"ס מס' מועד קטן פליגי בזה ר"מ ורבנן ברואה נגעים ביו"ט דר"מ סבר דבכהן תלי' רחמנא דאף שרואה הכהן שהוא טמא אי בעי שתק ולא אמר לי' שהוא טמא וכ"ז שלא אמר לו שהוא טמא הרי הוא בחזקתו והוא טהור ואמרו עלה בירושלמי דמס' מ"ק דמותר לכנוס לעזרה בימי הרגל כל זמן שלא אמר לו הכהן טמא אתה ורבנן סברי לטהרו או לטמאו כתיב שאין ביד הכהן לשתוק אלא צריך שיאמר לו אם הוא טהור או טמא ואנן קיי"ל כרבנן דצריך שהכהן יברר דבריו אם הוא טהור או טמא ואם אמר על טהור טמא או על טמא טהור אין בדבריו כלום והיינו הך דינא דתוספתא ולפ"ז נראה לי בספק נגעים אי נימא דכל הספיקות מה"ת לקולא א"כ אין ביד הכהן לומר שהוא טמא בהחלט דבאמת לכל הדברים מספק מטהרין אותו וגם איך יאמר שהוא טהור בהחלט דהרי לענין כניסתו לעזרה דהוא ספק כרת הוא מן התורה טמא מספק ואם יאמר לו הכהן שהוא ס' טמא אין זה בירור דבריו והתורה הקפידה שהכהן יאמר דבר ברור לטהרו או לטמאו ואם הכהן ישתוק ממילא הוא טהור וכיון דהכהן מסופק ממילא ישתוק ולא יאמר לו דבר ואז מותר ליכנס לבהמ"ק ג"כ וממילא הוא טהור ואמנם למה דקיי"ל דאין ביד הכהן לשתוק רק מחויב לומר לו אם הוא טהור או טמא אם כן כשרואה הכהן ספק נגע אף שאין בידו לטמא אותו לכל דבר מכל מקום כיון שאין בידו ג"כ לטהרו ליכנס לעזרה דהוא ספק כרת וגם אין בידו לשתוק על כרחך צריך שיאמר לו שהוא ספק טמא ספק טהור ולכל דבר הוא טהור מספיקא ולענין כניסה לעזרה דהוא ספק כרת אסור מספיקא ואמנם כשאנו אומרים ספק נגעים להקל הרי אזלינן לקולא אף לענין ספק כרת והיינו קרא דפתח הכתוב בטהרה תחילה אף לענין ספק כרת ואמנם אי נימא דביד הכהן לשתוק א"כ בספק נגעים כיון דלענין כל הדברים הוא טהור בספק ממילא יכול הכהן לשתוק וא"צ קרא דפתח הכתוב בטהרה תחלה ובזה מיושב לנכון קושי' התוס' במס' מ"ק שכתבו אהא דקאמר הש"ס שם דרבנן אמרו שאין ביד הכהן לשתוק דכתיב או לטמאו דבש"ס דנזיר דרשו מזה להקל בספק נגעים דכתיב לטהרו או לטמאו תפתח בטהרה תחלה וכתבו דשניהם נלמד מזה ולפמ"ש הנה אמת נכון הדבר דשניהם נלמד דאם הי' ביד הכהן לשתוק ולא לברר דבריו א"כ בלא"ה הרי בכל הספיקות אזלינן לקולא מה תאמר שאח"ז נצטרך לדעת אם יוכל ליכנס לתוך העזרה דהוא דבר שזדונו כרת ושגגתו קרבן דהרי כיון שאין הכהן אומר טמא הרי הוא מותר ליכנס לעזרה א"ו שאין הכהן יכול לשתוק ודו"ק היטב:
עוד הביא מעלתו קושי' התוס' במס' חולין בהא דיליף הש"ס מנגעי בתים דאזלינן בתר חזקה דאל"כ אדנפיק ואתי דילמא בציר משיעורא והקשו התוס' דילמא מספק מטמאין אותו והקשה מעלתו דהרי ספק נגעים להקל אין זה קושי' דא"כ לרבנן דאזלי בנגעים בספק להחמיר קשה מנ"ל דאזלי' בתר חזקה והנה בהא דפליגי רבנן ור"י בספק בהרת קדמה ספק שער לבן קדים דרבנן מטמאי ור"י מטהר ומזה דייק הש"ס דר"י אזיל בתר חזקה דגופא והקשו התוס' שם מנ"ל דמשום חזקת הגוף מטהר ר"י דילמא מקרא דכתיב לטהרו או לטמאו דפתח הכתוב תחלה בטהרה להורות דבספק מטהרין ותי' דמהכא ילפי' דאזיל בתר חזקת הגוף וקשה מה הוצרך הש"ס לילף דאזלינן בתר חזקה מהך דנגעי בתים אמאי לא יליף מהך קרא דבספק בהרת אזלי' לקולא משום חזקת הגוף ומוכח דאף לקולא אזלי' בתר חזקת הגוף וצריך לומר דהש"ס בעי לילף חזקה אף לרבנן דפליגי וסברי ספק נגעים להחמיר ומזה ראי' לדעת רבינו דפסק כרבנן כיון דסתמא דסוגי' אליבא דרבנן קאי אמנם התוס' כתבו שם עוד דר"י מטהר אף בנזקק לטומאה והטעם כיון דחזקת הגוף מסייע לומר שהוא טהור וחזקת טומאה מסייע לומר שהוא טמא הי' אפשר לומר להחמיר דאף שחזקת הגוף היא חזקה מעולה יותר משאר חזקות יחמירו בספק תורה מבלי לטהר אותו כיון שכבר הוא בחזקת טמא לכך בעינן קרא דכתיב לטהרו או לטמאו:
ובזה נראה לי ליישב מה שהקשיתי זה ימים בתשובה אחת לפי מה שהסכימו רוב הפוסקים והתוס' דחזקת הגוף עדיף משאר חזקות ותורף הדבר חזקת הגוף היינו לומר שלא נעשה בזה דבר חדש עד שנתברר הדבר וחזקה דמעיקרא היינו כמו חזקת פנוי' או חזקת אשת איש חזקת טהרה או חזקת טומאה דאנו דנין אם נעשה הדבר באופן המכשיר דרך משל גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר והלך הטמא קודם וטבל חזקת המקוה לומר העמד מקוה על חזקתו הוא חזקת הגוף לומר שלא נתחדש דבר במקוה הזאת וחזקת טמא הוא חזקה דמעיקרא כיון שהלך למקוה לטהר עצמו ואנו מסופקין אם במקוה כשרה חזקת טמא אינו רק חזקה דמעיקרא ומה"ט קאמר הש"ס אדרבה העמד מקוה על חזקתה או אדרבה העמד יין על חזקתו משום דחזקת יין וחזקת, מקוה המה חזקת הגוף וחזקת טמא וחזקת טבל הוא רק חזקה דמעיקרא וחזקת הגוף עדיף משאר חזקות וז"ב. וכיון שכן קשה כיון דהש"ס קבעי מנ"ל דאזלינן בתר חזקה והי' בדעת הש"ס דחזקת הגוף ג"כ לא מהני עד דיליף מנגע ומנגע לא תוכל למילף רק דאזלי' בתר חזקת הגוף קשה מנ"ל דאזלי' בתר שאר חזקות דחשיבי רק חזקה דמעיקרא ובזה א"ש דכיון דמסיק הש"ס דילפי' מנגע דאזלי' בתר חזקת הגוף א"כ קשה למ"ל קרא לטהרו או לטמאו בלא"ה הא מועיל חזקת הגוף לטהר וצ"ל דהו"א הואיל ונזקק לטומאה יהי' טמא ש"מ דאזלי' בתר חזקה דמעיקרא ודו"ק היטב:
והנה התוס' הקשו בהא דיליף דאזלי' בתר חזקה מנגעי בתים דילמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא דילמא הטעם משום דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ותי' דאף ברה"ר טימא הכתוב ועוד דהוי דבר שאין בו דעת לשאול ואף ברה"י ספיקו טהור והנה הך דדבר שא"ב דעת לשאול אף ברה"י ספיקו טהור מבואר בש"ס דסוטה דיליף מהא דרב רמי כתיב הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק טהור וכתיב כל טהור יאכל בשר הא ספק לא יאכל בשר ומזה דייק דיש חילוק בין דבר שיש בו דעת לשאול ובתחילת הסוגי' שם דקאמר מסוטה מה סוטה דבר שיש בו דעת לשאול אף כל דבר שיש בו דעת לשאול כתבו התוס' שם דעיקר סמיכה על הך דרב דאף דסוטה הוא דבר שיש בו דעת לשאול מ"מ אין הכרח בדבר שא"ב דעת לשאול יהי' טהור רק מהך דרב דייק שפיר עייש"ה בתוס' והנה זה לי ימים הייתי מתקשה בדבר זה דרמי רב הך דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אהך והבשר כל טהור יאכל בשר דלשיטת רבינו ז"ל דכל הספיקות אזלי' בהם לקולא מן התורה רק דבספק כרת דחייבה תורה אשם תלוי גלי קרא דניזל לחומרא א"כ כיון דקיי"ל דטומאת הגוף הוא בכרת וטומאת בשר בלאו שפיר נוכל לומר דהא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא דדייקי' מיני' דספק טהור היינו בטומאת בשר שהוא בלאו וסיפא דקרא דכתיב דוקא טהור יאכל בשר וספק אסור לאכול בשר היינו בטומאת הגוף שהוא בכרת והיא קושי' גדולה לכאורה ואמנם הדבר נכון מאוד דקושי' הש"ס אמאי אמרי' דספק טמא בטומאת הגוף ניזל בתר חזקה דהטהור בחזקת טהרה עומד וע"כ משום דבספק טומאה ברה"י אף חזקה לא מהני וחשבינן ודאי טמא וא"כ אף בטומאת בשר יהי' טמא מספיקא דאי נימא דרק משום חומר איסור כרת נחמיר בספיקו לזה מהני חזקה דהיינו חזקת טהרה וע"כ דיש חילוק בין דבר שיש בו דעת לשאול לדבר שא"ב דעת לשאול וזה ברור מאוד והיינו אחר דמסיק הש"ס דאזלי' בתר חזקה אבל לפי הס"ד דלא אזלי' בתר חזקה שפיר נוכל לומר דהחילוק בין בשר אשר יגע בכל טמא ובין והבשר כל טהור אינו משום חילוק דבר שא"ב דעת לשאול ליש בו דעת רק משום דטומאת הגוף בכרת וטומאת בשר בלאו וא"כ הדקל"ד מנ"ל דאזלינן בתר חזקה והיא קושיא נפלאה:
ונראה לפע"ד ליישב דכבר כתבתי לעיל דלכאורה קושי' התוס' לק"מ לר"י דסובר ספק נגעים דהיינו ספק בהרת קדמה ספק שער לבן קדמו אזלי' לקולא משום דכתיב לטהרו או לטמאו ופתח הכתוב בטהרה תחלה ואף לרבנן דסברי דספק בהרת קדמה לשער לבן טמא מ"מ בשאר ספק נגעים אזלי' לקולא מקרא דלטהרו וכו' וא"כ שפיר קשה דילמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא והוי ספיקא בנגעים דאזלי' לקולא והוא תימא לכאורה. ונ"ל דבאמת נוכל לומר דקרא דלטהרו דאזלי' בנגעים לקולא הוא משום דאזלי' בתר חזקה שלא נטמא בנגע ואי דקשי' קרא למה לי בלא"ה אזלי' בתר חזקה זה אינו דהרי בכל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אף דאיכא חזקה וגלי קרא דבנגעים לא שייך דין ספק טומאה והיכי דאיכא חזקת טהרה מקילין בספק זה אבל לא עדיף משאר ספיקות דמחמירין בהו היכי דליכא חזקה לטהר ומעתה אף לפי הס"ד דש"ס דיליף חזקה ג"כ שפיר הקשו רבותינו בעלי תוס' עפ"מ שהקשו בעצמם דמנ"ל למילף מנגע היכי דאיכא ריעותא ותירצו דשפיר יליף דחזי' דאף דסוף שבוע חסרה הנגע מטמאין לכל אותם שבאו לשם בימי הסגר ולא אמרי' דחסרה מתחלה בעת ההסגר עכת"ד וע"ז שפיר הקשו דילמא הטעם דמטמאין לאותן שנכנסו לבית בימי הסגר אף דאיכא ריעותא משום דאף בספק השקול מטמאין משום דספק טומאה ברה"י טמא וספק נגעים דמטהר הכתוב היינו משום שיש לו חזקה דלא איתרע כלל וגלי קרא דאף דבשאר ספק טומאה אף היכי דאיכא חזקה טמא בנגעים דומה לשאר איסורים ומעתה א"ש מה שתי' התוס' דהוי דבר שא"ב דעת לשאול דאף ברה"י טהור והיינו מקרא דהבשר אשר יגע בכל טמא ואין לומר משום דמקילין בספק לאו ומחמירין בספק כרת דהיינו בטומאת הגוף שהוא בכרת קשה אמאי לא מוקמי' מילתא אחזקה דבחזקה דלא איתרע פשיטא דמוכח דאזלי' בתרה דאל"כ ניחוש שמא בציר לה שיעורא ואין לומר משום ספק טומאה ברה"ר דהרי נגעים אזלי' בספיקו לקולא מקרא דלטהרו ואין לומר משום חזקה מטהרין בנגעים א"כ מוכח דאזלי' בתר חזקה עכ"פ היכי דלא איתרע וא"כ יקשה אמאי ס' טמא בטומאת הגוף ניזל בתר חזקה ועכצ"ל דלאו משום חומר איסור כרת קאתינן עלה רק משום דהוא ס' טומאה ואם כן אף בטומאת בשר למה הקילה תורה בספיקו א"ו דיש חילוק בין דבר שיש בו דעת לשאול וא"כ אף בית הוי דבר שא"ב דעת לשאול א"ו משום חזקת הגוף אנו מטמאין ומוכח דאף היכי דאיתרע דהרי אף שחסר לבסוף אנו מטמאין אדם הנכנס לתוך הבית בימי הסגר ודו"ק היטב:
והנה בהך מילתא דקאמר אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור לא נתברר הדין אם שניהם באים כאחת בהרת ושער לבן מה דינו כי הדיוקים סתרי אהדדי וראיתי להר"ש פ"ד מס' נגעים שכתב דדוקא בקדמה הבהרת ואח"כ באו שני השערות אבל בבאו שניהם כאחת טהור וכן נראה מדברי הרא"ש שם והנה אי נימא כן קשה לכאורה דבאינו ידוע אם בהרת קדמה או שער לבן קדים יש לנו שני צדדין להקל שמא השער לבן קדים ושמא הבהרת ושער לבן באו כאחת וצריך לומר דזהו שם אונס חד הוא כיון דבעינן שבהרת קדמה לשער לבן א"כ מה לי שבאו כאחת או ששער לבן קדים כיון דעיקר הספק אי בהרת קדמה או לא ואח"ז ראיתי בס' שיטה מקובצת מס' כתובות שהביא בשם רש"י במהדו"ק שדעתו שאף בבאו שניהם כאחד בהרת ובה שער לבן טמא ודיוקא דסיפא דוקא דקדם שער לבן לבהרת טהור ודנקט ברישא בהרת קדמה לשער לבן הוא משום דכן לישנא דקרא עייש"ה וכתב דיצא לרש"י כן דשניהם כאחד טמא משום דאי נימא דשניהם כאחד טהור למה מטמאי רבנן הא יש כאן שני ספיקות לטהר עייש"ה ונראה לי דהרב סובר דאף דשם אונס חד הוא לא חשיב ס"ס גמור מ"מ שני צדדי היתר חשיב ומעתה קרוב להיתר יותר מלאיסור והיכי שאינן דברים נפרדים חשיב כמו ס"ס דרך משל סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות חשיב כמו רובא ואם הי' מחצה מפילות ומחצה נקבות פשיטא דהי' מותר ולא חשיב שם אחד דאינו זכר בר קיימא דזוקק לחליצה משום דמ"מ ע"י שני הצדדים נתמעט חלק הזוקק לחליצה אבל בהך דשם אונס חד הוא השני צדדי היתר אינן ממעטים את חלק האיסור וא"כ ה"ה בזה אף דשם אחד הוא ממעט חלק האיסור דהיינו בהרת קדמה לשער לבן דביאת בהרת עם שער לבן לפעמים בהרת קדמה ופעמים שער לבן קדים ופעמים שניהם כאחד זהו כוונת הרב:
עוד נתקשיתי זה ימים בתשובה אחת למה יחשב זה חזקת הגוף דנימא שער לבן קודם לבהרת דהרי כל ענין חזקת הגוף דנימא שלא נתחדש בזה ענין חדש והדבר הוא כמו שהי' מקודם ואתה צריך לומר כמו שהי' מתחלה בלי בהרת כן הוא כעת ג"כ בלי בהרת ואף דראינו בהרת לפנינו תלינן אותה באיחור הזמן א"כ בשער לבן נמי ניתלי באיחור הזמן מכח חזקת הגוף דמה לי ענין חדש של בהרת או של שער לבן ואי דזה טהור אם נולד שער לבן קודם ואם נולד בהרת קודם הוא טמא זה חשיב חזקת טהרה ולא חזקת הגוף שאינו תלוי בענין טהרה או טומאה רק בלידת ענין חדש וכ"כ בס' תבואות שור סי' ל"א בענין מים שנמצא בראש וספק אם הראש מקיפו עייש"ה שכתב ג"כ סברא זו דחזקת הגוף אינו תלוי אם אסור או מותר רק אם נתחדש בזה דבר אם לא וגם קשה קושית התוס' הא טעמא דר"י משום דכתיב לטהרו או לטמאו ופתח הכתוב בטהרה תחלה ואמנם באמת לפמ"ש כל הדברים נכונים ועמוד והתבונן בזה דאי נימא דאם הבהרת ושער לבן באו כאחד טהור הוא ודוקא בבהרת קודם לשער לבן טמא א"כ כשאנו דנין אי בהרת קודם או שער לבן קודם הביאור דשמא בהרת קדמה ע"ז אנו מעמידין אותו על חזקת הגוף לומר שאחר זמן בא הבהרת מאי אמרת גם השער לבן בא אח"כ מה בכך הרי אף אם באו שניהם כאחד טהור אבל אי נימא דאם באו שניהם כאחד טמא א"כ ע"כ צריך אתה לומר שקדמה השער לבן וע"ז ליכא חזקה כלל דמשום חזקת הגוף אין לומר שהשער לבן קדמה את הבהרת ודי דנימא דשניהם באים כאחד וזה טמא לשיטה זו אלא ודאי כדעת הר"ש:
והנה אי נימא דבהרת ושער לבן שבאו כאחת טהור ע"כ דגזירת הכתוב לטהר והטעם דבעינן שער לבן בבהרת משום דבזה אמרי' דבהרת גרמה לשער לבן שיבוא וכמו שאנו רואין הזקנים וחלושי כח ששער ראשם וזקנם מתלבנות וכמו כן זאת הבהרת גרמה לשער לבן שיבוא מחמת חלישת הבהרת משא"כ בשער לבן קדים לבהרת א"כ חזינן ששער לבן אינו מחמת סיבת הבהרת ולפ"ז כשבאים כאחד השער לבן והבהרת לא אמרינן דחלישת האדם מן הבהרת גרמה שער לבן כיון שבאו כאחד הבהרת ושער לבן וצריך לומר דגזה"כ ושער לבן בבהרת משמע שהשער לבן בא אחרי הבהרת והנה הר"ש כתב דטעם רבנן דמטמאין משום דסברי דקרוב הדבר שבהרת קדמה וגרמה לשער לבן שיבוא דראוי לתלות השער לבן בסיבה ורוב פעמים באו השערות לבנות אחר הבהרת ועדיין קשה דילמא באו כאחת דג"כ טהור לשיטת הר"ש והנה טעמא דר"י דסובר טהור משום דמצד חזקת הגוף שהיא חזקה מעולה ביותר אי אפשר לומר שבהרת קדמה וכשאנו מסופקין שמא באו כאחת אף דנימא דטמא כשבאו כאחת מ"מ מהכ"ת להחמיר בספק נגעים הרי כתיב לטהרו בתחלה ואי נימא דזה הספק קרוב לודאי שהבהרת קדמה וגרמה שיתלבנו השערות הרי סותר אתה חזקת הגוף כיון דאתה אומר שבהרת קדמה ואי נימא שבאו כאחד שאין כאן סתירה כ"כ כיון שאתה דן על קדימת השערות לבנות א"כ אין לנו לומר שבהרת גרמה שיתלבנו השערות דהרי אין הבהרת קדמה בזמן והוי ספק השקול ובספק השקול אזלינן בנגעים להקל אבל ת"ק דמחמיר בספק נגעים א"כ ליכא כאן חזקה לטהר כיון דאף בבאו שניהם כאחת טמא ולענין זה ליכא חזקת הגוף לומר דדוקא השער לבן קדם ולענין אי שער לבן קדם או באו שניהם כאחד הוי ספק השקול ודוק היטב:
ואמנם באמת העיקר כדברי הר"ש דאם באו שניהם כאחד טהור כפשטא דקרא ושער לבן בבהרת דמשמע שבהרת קדמה לשער לבן אז הוא סימן טמא והא דהקשה בס' ש"מ דיש כאן שני צדדי היתר שמא בהרת ושער לבן באו כאחד ושמא שער לבן קדמה לבהרת מלבד דהוא שם אחד כמש"ל גם בלא"ה לק"מ ותחלה אומר אני מה שהקשה הר"ש מ"ט דרבנן דמטמאי בספק איזה מהן קודם מי לית להו חזקה דגופא הרי הם סוברים דאזלינן בתר חזקת הגוף אפילו ביש חזקת ממון הסותר אמנם הדבר נכון דהרי כבר כתבתי דהתוס' מדמי ספק נגעים לשאר ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא וא"כ לא מהני לדידהו חזקה לענין לטהר ברה"י דילפינן מסוטה דעשה בה ספק כודאי אף במקום חזקה ור"י סובר כיון דכתיב לטהרו או לטמאו ופתח הכתוב בטהרה תחילה אזלינן בתר חזקה ולק"מ קושית הר"ש ובזה גם קושית בעל ש"מ מיושב על נכון דאף אי נימא דיש לנו שני צדדי היתר היינו שמא בא שער לבן קודם ושמא באו שניהם כאחד דטהור ג"כ כיון דרבנן מדמי' ספק טומאה בנגעים לספק טומאה ברה"י הרי קיי"ל כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות ברה"י טמא דאף שני ספיקות לא מהני וא"כ כאן שאין כאן ס"ס גמור אלא שיש שני צדדים להקל כיון דמ"מ מידי ספק לא נפיק אלא דקרוב להתיר יותר מלאיסור זה לא מהני בספק טומאה ברה"י וז"ב כשמש:
והנה בהך דאמרו דספק נגעים להקל אימתי בזמן שלא נזקק לטומאה אבל בנזקק לטומאה ספיקו להחמיר מפרש עלה במשנה שנים שבאו לכהן בזה כגריס ובזה כסלע ואח"כ נמצא בזה כסלע ובזה כסלע נמצא דאחד מהן פשה נגעו ואחד מהן עמד נגעו במקומו וא"י איזה הוא אזלינן להקל וכשאח"כ נמצא בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד ונמצא שניהם טמאים מכח פסיון ואח"ז נעשו שניהם כסלע כיון שכבר נזקק לטומאה בעת שהי' מהם כסלע ועוד שניהם טמאים ובתורת כהנים דרש מקרא דכתיב ואם פשה תפשה וכו' וטמא הכהן אותו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק ובנזקק לטומאה טמא דכתיב ואם תחתי' תעמוד הבהרת לא פשתה בעור והיא כהה וטהרו הכהן את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק והיינו משום שנזקק לטומאה ובש"ס דנזיר אמרו דס' נגעים להקל מדכתיב לטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחילה ללמד דספק להקל ולכאורה קשה אי איירי בנזקק לטומאה וכשיטת ר"ת איך יליף מקרא לטהר ספק הא יש קרא אחרינא לטמא הספק בנזקק ואי איירי באינו נזקק לטומאה וכשיטת החולקים על ר"ת הא כבר ילפינן מקרא לטהר הספק:
ונראה לי דבאמת לכאורה קשה אמאי נקיט הש"ס בשנים שבאו אל הכהן ואינו יודע איזה מהן פשה נגעו למה לא נקיט באחד שבא אל הכהן והסגירו ובימי הסגר הלך לו הכהן או שמא וא"י אם הי' מוסגר ע"י נגע כגריס ועכשיו פשה הנגע או הי' מוסגר ע"י נגע כסלע ועמד הנגע בעינו ואמנם הדבר נכון דידוע מ"ש התוס' בהך דשני נזירים שאמר להם אחד ראיתי א' מכם שנטמא שניהם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואקשינן עלה תרי והוא הוי לי' תלתא וכל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור ואמאי מביא קרבן טומאה ומשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם וקשה א"כ הו"ל ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ואמאי מביא קרבן טהרה וכתבו' התוס' דדוקא בדבר שיכול להיות כמו סוטה דיוכל להיות שנטמאה או לא נטמאה אבל כאן שהאחד ודאי נטמא והאחד נשאר בטהרתו אלא שאנו מסופקין מ' מהן נטמא ומי מהם עמד בטהרתו זה לא ילפינן מסוטה לא לטמא ולא לטהר רק דאזלינן בתר חזקה. ומעתה א"ש דנקיט הך חילוקא בין נזקק לטומאה ללא נזקק בגוונא כזה בשנים שבאו לכהן וא"י מי הוא הטהור ומי הטמא דבזה כיון שהדבר אי אפשר להיות כמו סוטה לא ילפינן מסוטה וממילא אזלינן בתר חזקה אבל בספק בהרת קדמה או שער לבן קדמה כיון שהדבר נוגע לאדם אחד לטהרו או לטמאו אפשר דלא מהני בזה חזקה דדומה לספק טומאה ברה"י דטמא אפי' היכא דאיכא חזקה לטהרו ולכך ס"ל לרבנן דבאמת טמא ור"י סובר וחולק דגם זה לא דמי לסוטה כיון דאין הספק אי נגע או לא אלא דהספק נולד בעיקר הטומאה וע"כ מהני חזקת הגוף לומר דאין כאן טומאה כלל או מדכתיב לטהרו או לטמאו דפתח בטהרה תחילה:
ובזה נראה לי להבין דברי הש"ס שם מה כהה אמר רבה כהה טהור ואימא כהה טמא ומשני דכתיב לטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחלה ותמהו רבותינו בעלי תוס' הא חזינן דרבנן מטמאי ולא דרשי הך קרא והוא תימא גדולה באמת וגם הא דהקשה הש"ס ואימא כהה וטמא הא באמת כהה טהור ועוד א"כ היינו רבנן ואמנם הדבר נכון דבאמת בהך קרא ואם תחתי' תעמוד הבהרת לא פשתה בעור והיא כהה וטהרו הכהן דרשינן בת"כ את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק כיצד שנים שבאו אל הכהן וכו' ובקרא דלא כתיב והיא כהה כתיב ואם פשה תפשה וכו' וטמא הכהן אותו את הודאי הוא מטמא וקשיין קראי אהדדי ומחלק בין נזקק וכאן בספק בהרת קדמה מטמאי רבנן ואפשר לומר משום ספק טומאה ברה"י מטמאין חכמים ור"י מטמא משום כמו בכהה אינן מטהרין רק בודאי ולא בספק ה"ה בכל ספק אינן מטהרין רק ודאי ולא ספק והיינו היכא דליכא חזקה לטהר ואין הטעם משום ספק טומאה ברה"י דהרי אי אפשר להיות כמו סוטה כיון דאיירי בשני בני אדם רק משום שכן גזרה חכמת התורה שלא לטהר רק את הודאי ולא את הספק וזהו החילוק בין ר"י לרבנן אי טעם הטומאה משום ספק טומאה ברה"י או משום קרא דכהה וע"ז שפיר קאמר משום דכתיב לטהרו דפתח הכתוב בטהרה תחילה וחזינן דאין למדין מכהה לשאר ספיקות דבשלמא לרבנן דמשום ספק טומאה ברה"י מטמאין שפיר נוכל לומר דקרא איירי במקום דל"ש ספק ברה"י אבל אי מקרא דכהה הנגע דאיירי במקום דל"ש לדמות לסוטה ומ"מ טמא מספק א"כ קרא דלטהרו במה מוקמית לה ודו"ק:
והנה הר"ש בפ"ד דנגעים כתב בשם התוס' דהא דמטמאין רבנן בספק בהרת קדמה היינו משום דרוב פעמים השערות לבנות באים מכח חולשת הבהרת שגורם שהשערות נהפכו ללובן והקשה ע"ז הר"ש דא"כ זקן שבלא"ה שערותיו לבנות או גרמוני שכל בשרו ושערותיו לבנות ביותר ובזה לא שייך הך סברא שבהרת גרמה להפוך השערות ללבן מה איכא למימר והנה בהך דכהה מבואר במשנה דפליגי בדבר בגרמוני שתמיד נראה הנגע כהה או בכושי שתמיד נראה הנגע עזה איך משערין ואומר ר"י שגרמוני מתירין לפי שנראה הנגע כהה ואין אומרים כיון דבאדם בינוני לא הי' הנגע כהה נטמא אותו ואמרו בת"כ הטעם דכתיב אדם כי יהי' בעור בשרו אזלינן בתר עור הבשר של המנוגע ובאדם כושי שלא נראה הנגע כהה אזלינן בתר אדם בינוני וכיון דבאדם בינוני היתה נראית כהה מטהרין אותו ואמר עלה בת"כ הטעם דכתיב הנגע בעור הבשר דלא מיקרי נגע אלא כשנראית נגע בעור הבשר של רוב בני אדם עייש"ה וחכמים אומרים דבין בגרמוני ובין בכושי הולכין אחר אדם בינוני ולפ"ז נראה לי דבגרמוני דשערות לבנות באמת התורה אמרה דשער לבן סימן טומאה הטעם משום דאמרינן דבהרת גרמה לשער שיתהפך ללבן והא דמטמא בגרמוני הטעם משום דבכל עניני נגעים אזלינן בתר אדם בינוני ששערותיו שחורות והם רוב בני אדם ואי נימא דמטעם זה הוי שער לבן סימן טומאה א"כ בספק מי קודם אמרינן דבהרת גרמה לשער לבן שיבא אבל אי נימא דלא אזלינן אחר רוב בני אדם רק לפי האדם כן טומאתו וחזינן דהתורה לא חילקה בין גרמוני וזקן לענין שער לבן א"כ שער לבן שהוא סימן טומאה הוא מצד גזה"כ ובספק טהור כמו בכל ספק נגעים ובפרט בזה דיש כאן חזקת הגוף כמבואר בש"ס דכתובות הנ"ל:
והנה ר"י סובר כמ"ד דכהה לפי מה שהוא אדם כמו שנאמר בעור בשרו וא"כ שער לבן דחשיב סימן טומאה ע"כ גזה"כ הוא ולא מטעם דבהרת גרמה להחליק השערות ללבן דא"כ בזקן וגרמוני מהראוי שלא יהי' שער לבן סימן טומאה באלו שא"צ לבהרת להחליף שערות שלהם ללבן וכיון שאין הבהרת גורמת לשער לבן בספק טהור מטעם ספק נגעים להקל וזהו דקאמר מה כהה טהור וכמו דבכהה טהור אף דבגרמוני אין כהה מצד הנגע רק מצד בשר האדם מ"מ טהור לפי שיש ספק ועכ"פ אין לנו עד ע"ז שהנגע הוא עזה טהור ה"ה בזה כיון שאין לנו עד נאמן שהשער לבן באים מכח הבהרת לכך מטהרין וע"ז שפיר קאמר ואימא כהה טמא כוונת הדברים דהוא סובר הטעם דכהה טהור בגרמוני וגם בכושי ונראית עזה היינו דהולכין אחר אדם בינוני וכשאינו כהה אצל אדם בינוני טמא באמת וכמו דסברי חכמים דהולכין אחר אדם בינוני שאילו הי' נגע כזו אצלו כהה ה"ה בכושי אף שנראית עזה טהור וכמו כן אילו לא היתה כהה באדם בינוני אף שבגרמוני נראית כהה טמא וכיון שכן גם בספק שער לבן קדמו ספק בהרת קדמה כיון דבאדם בינוני שאינו מהראוי ששערו לבנות יהי' אם לא ע"י נגע אנו מטמאין דאנו אומרים דמחמת הבהרת הי' שערות לבנות אף בגרמוני וזקן טמא הוא וזהו ואימא כהה וטמא והיינו כמו דבכהה הולכין אחר אדם בינוני כן בשער לבן נלך אחר אדם בינוני לטמא אותו ומשני דכתיב לטהרו או לטמאו דספק נגעים להקל ולפי"ז אף בכהה גופא אינן מטמאין בגרמוני והולכין להקל וכיון שהוא כהה אצלו וכמו דקאמר ר"י שם במשנה ועל חכמים לק"מ מקרא דטעם שלהם משום דמחמת הבהרת בא השער הלבן ואפשר דבגרמוני באמת מקילין וכמ"ש הר"ש רק דהם איירי בסתם בני אדם אבל ר"י דקאמר כהה לטמא וע"כ דכוונתו דאף בגרמוני מטמא והרי קרא כתיב לטהרו בתחילה ואף דחכמים סוברין דהלכו אחר אדם בינוני לטהר ולטמא היינו בודאי ולא בספק דאיך נטמא הא כתיב קרא לטהרו בתחלה ולמה נלך אחר אדם בינוני ונימא כיון שבאדם בינוני טמא ה"ה בגרמוני ומה לי להאריך כל מעיין ישפוט בצדק שזהו דרך אמת בכוונת לשון הש"ס במקום שכל גדולי עולם לא מצאו חיל ודו"ק היטב:
והנה בהא דהקשו התוס' דבש"ס כתובות מבואר דטעם ר"י דמטהר משום דאזלינן בתר חזקת הגוף ובש"ס דנזיר קאמר הש"ס משום דפתח הכתוב בטהרה תחילה. והנה לשיטת רבינו דכל הספיקות לקולא מה"ת ורבנן החמירו בזה א"כ מה בכך שהכתוב פתח בטהרה תחלה הי' לן להחמיר בדבר מדרבנן כמו בכל הספיקות וכבר הרגישו בדבר על רבינו ז"ל מהא דקאמר הש"ס דבר תורה שתוקי כשר דהתורה אמרה ממזר ודאי לא יבא הא ממזר ספק יבא ומ"ט אמרו שתוקי פסול והקשו ע"ז מה קושי' הרי כן דין כל הספיקות שמותר מה"ת ואסור מדרבנן ויבואר לקמן מה שתירצתי בזה אבל בזה שפיר קשה אמאי לא נחמיר מדרבנן וגם על טעם דאזלינן בתר חזקת הגוף קשה הרי ספק טומאה ברה"י טמא אף היכא דאיכא חזקה ואמנם כיון דמה"ת בודאי מותר דפתח הכתוב בטהרה תחילה ולענין איסור דרבנן אזלינן בתר חזקת הגוף להתיר כמו בכל הספיקות דאזלינן בתר חזקה כיון דאינו בכלל ספק טומאה ברה"י דהחמירה התורה לעשותו כודאי וע"ז גלי קרא דלטהרו או לטמאו דפתח הכתוב בטהרה תחילה וזה דברים ברורים כשמש בצהרים:
[והנה הרמב"ם פסק כחכמים דספק בהרת קדמה טמא ויראה לי שטומאתו בספק ולטעמי' אזיל דהוא סובר בכל הספיקות דאינן רק מדרבנן והנה הרב בס' משנה למלך הקשה ע"ז מש"ס דסנהדרין (דף בין נגע לנגע דאיירי לענין זקן ממרא דבעינן שיחלוק על הסנהדרין בדבר שזדונו כרת וקאמר דנחלקו בפלוגתא דר"י ורבנן בספק בהרת קדמה ס' שער לבן קדמו ולשיטת רבינו דאף לרבנן אין כאן טומאה מה"ת ואינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו ולמה יתחייב הזקן ממרא. ולי נראה ליישב הדבר באופן נאות דהנה בש"ס דזבחים איתא מצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי בו ביום אעפ"י שאין ט"י אחר נכנס זה נכנס משום דעשה שיש בו כרת דהיינו הקרבת הפסח דוחה דאין כאן איסור תורה ואקשינן עלה למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי יש בה כרת דט"י דזב הנכנס למקדש חייב כרת ומשני מטונך הואיל והותר לצרעתו וכו' והנה מי שהוא ס' מצורע ואנו מטמאין אותו מספק וחל שמיני שלו להיות בע"פ לכאורה נראה שאם הוא ט"י באותו יום אינו מכניס ידו דשמא זה לאו מצורע הוא ולא הותר לו באותו יום אמנם זה אינו דהרי מספק אזלי' לקולא ואמרי' דהוא מצורע ומותר ואף שנעשה ט"י דהרי מה"ת אזלי' בס' לקולא ומדרבנן הרי הוא מצורע ומותר להכניס ידו ומביא קרבן פסח ואמנם כשהזקן התיר לגמרי זה הספק ולא נחשב כלל לס' מצורע א"כ כשראה קרי ביום השמיני לא הי' יכול להכניס ידו וליכנס לעזרה וביטל מקרבן פסח שהוא בכרת ודו"ק היטב]: