שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק יורה דעה · סימן יז
החיים והשלום וכל טוב לכבוד ידיד עליון וידיד בית ישראל הרב המאוה"ג חריף ובקי המפורסם כתורה וחסידות כש"ת מו"ה משה נ"י אבד"ק הרימלוב כעת אוה למושב על התורה ועבודת ה' בק' טארניפאל:
מכתב כבודו הגיע עדי שש אנכי בשלומו ושלום תורתו וע"ד השאלה בדבר אשה אשר לה ימים של צער שמוצאת על עד קרטין וא"י למעכ"ת אם נימוחו במים כי השואל העלים ממנו זאת וקשה כעת לעמוד על המחקר כמ"ש כת"ר ולפעמים מרגשת כאב ואשה זו יש לה וסת קבוע והרופאים שפטו שקרטין הללו אינם באים מן המקור ונשים בקיאות אמרו שהמה באים מכנים שבבית החיצון והאריך כ"ת בתשובתו ומאוד נפשו בשאלתו לחוות דעי. וזאת הנ"ל בזה ואבא על סדר קונטרסו ראשון תחלה הביא מעכ"ת קו' א"ז החכם צבי על מפורשי הטור שפירשו דברי הרשב"א שדעתו שתולין במכה אף שאינו ידוע אם מוציאה דם כלל דהרי בכתמים הקלים שנינו בפרק הרואה כתם נדה (דף ע') דדוקא אם ידוע שדרכה להתגלע ולהוציא דם ואף בזה קאמר הש"ס שראה התלמידים מסתכלים אמר להם מה הדבר קשה בעיניכם לא אמרו הדבר להחמיר שהרי אמרה תורה דם ולא כתם הרי דבדם גמור אינה תולה במכה אף שאפשר שתתגלע ותוציא דם ואיך הקל הרשב"א בדם גמור לתלות במכה אף שא"י אם מוציאה דם ומעכ"ת השיב בזה דלר"ע דחייש למיעוטא כ"ש דלא סמכינן על חזקת טהרה ובמח"כ דבר זה אינו דאף למאן דחייש למיעוטא מ"מ חזקה מהני דאף לר"מ מועיל חזקה כמו שיבואר והך כללא דרובא וחזקה רובא עדיף לא נאמר למאן דחייש למיעוטא דמאן דיליף דאזלי' בתר רובא מפרה נילף דה"ה היכא דאיכא חזקה כנגדה דשם יש כנגדה חזקת טמא אבל למאן דחייש למיעוט וסובר הטעם בפרה משום דלא אפשר אין לנו ראי' לומר דרוב עדיף מחזקה כמ"ש התוס' שם ד"ה מנ"ל וכיון דיליף חזקה מקרא דנגע אין לנו לומר דר"ע חולק ע"ז ואם עד"ז היינו רוצים ליישב הי' אפשר לומר ע"ד אחר דבאמת הך ענינא דחזקת טהרה היא חזקת הגוף וע"כ משום דקודם שבאת האשה לכלל רואה היתה בחזקת מסולקת דמים ואף דאח"ז התחילה לראות דם כיון דקבעה לה וסת (או עונה בינונית לדעת קצת) א"כ שלא בזמנה הרי היא בחזקתה הראשונה ואמנם ר"פ בנות כותים אהך דבנות כותים נדות מעריסתן קאמר הש"ס הטעם משום דאתי' כר"מ דחייש למיעוטא ושמא בעת לידה ראתה דם וכותים לא מפרשי מנייהו משום דלא דרשי ואשה לרבות בת יום א' שמטמאת בנדה וכתבו התוס' שם דלמאן דלא חייש למיעוטא היתה מותרת עד שהגיע זמנה לראות אלא דגזרו על בנות כותים שלא יטמעו בהן עכ"פ לר"ע דחייש למיעוטא אין כאן חזקת הגוף כיון דיש מיעוטא שרואות בעת לידתן א"כ לא נקבעת בשום פעם לומר שלא ראתה כיון דאף שלא בעת ראי' עכ"פ איכא מיעוטא רק אחר שבדקה ומצאה טהורה והך עובדא דר"ע איירי באמת שלא בדקה עצמה או בימי ספירתה ודו"ק:
ואמנם גם זה הוא רחוק קצת וע"כ נראה בעיני מ"ש בחי' לטור יו"ד דבאמת הרמב"ם כתב דחזקת דם הבא מן המקור הוא בא בהרגשה וענין הרגשה היא שהרגישה שנפתח מקורה או שנזדעזע גופה ויש עוד ענין הרגשה שכתבו האחרונים שהרגישה דבר לח זב ממנה וכבר האריכו בזה בעל שב יעקב ומו"ה גבריאל חסיד בשו"ת ש"י הנ"ל והנה מ"ש רבינו שחזקת דמים בא בהרגשה היינו שמרגשת פתיחת המקור בעת זיבת הדם ממנה או שגופה מזדעזע ודברי הרשב"א ע"כ איירי שלא הרגישה פתיחת המקור וע"כ מהראוי לומר שדם מכה היא דאל"ה היתה מרגשת ובצירוף חזקת טהרה של האשה אנו מקילין לתלות שדם מכה הוא והנה התוס' הקשה על הא דקאמר שמואל במס' נדה דאין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה דקשה עליו מכל משניות שנזכרו בהם ענין כתמים כיון דלפי הס"ד סובר הש"ס דאף מדרבנן אינה טמאה עד שתרגיש ותירצו דבכתם שנמצא על הבגד דאפשר להיות על הבגד קודם הראותה זמן רב פשיטא לי' להש"ס דנוכל לומר ארגשה ולא אדעתה אבל במה שבא ע"י ראי' מגופה פשיטא לי' להש"ס דל"ש לומר שהרגישה ואינה זוכרת עכת"ד וכיון שכן נראה לי לענין אם תוכל לתלות במכה שאינה ידוע ומחזקת בדם חמור יותר מכתמים הנמצאים בבגדי האשה מן מה שהיא רואה מגופה ונתיישב על נכון קושי' הח"צ דתלמידי ר"ע הסתכלו שהי' בדעתם להחמיר בכתם הנמצא בבגד והשיב להם ר"ע כיון דדבר תורה דם אמר רחמנא ולא כתם אף שהחמירו חז"ל לא החמירו יותר מבראי' גמורה וזה ברור כשמש. ולקמן יבואר עוד דרך אחר בישוב קושי' ח"צ דרך נחמד:
שנית כתב כת"ר במ"ש הרמ"א להקל ביש לתלות בצדדין משום דהוי ס"ס שמא מן הצדדין ושמא מן המכה וע"ז הקשה האיך נצרף ספק צדדין לספק א' הא קיי"ל חזקתו מן המקור ואנן בעינן ששני הספיקות יהי' שקולים וספק שנוטה יותר לאיסור אינו מצטרף עם ספק אחר כבר קדמוהו בקושי' זו הגאון בעל ט"ז בריש סי' ק"צ ותירוצו של הגאון אינו מובן בזה לכאורה והנראה לי כוונתו בזה כיון דרמ"א איירי שיש מכה במקור א"כ דם המקור נתמעט ע"י המכה כיון שיש במקור עצמו דם טהור דהיינו דם המכה לכך לא חשוב דם המקור רוב נגד דם הצדדין ולכך תלינן בדם הצדדי' זהו כוונת הרב ואמנם באמת גם זה דוחק דרמ"א איירי כאן בראתה דם ולא על עד הבדיקה וכיון דאנו מסופקין אם הוא מהצדדין ע"כ שלא הרגישה לא פתיחת המקור ולא אפילו דבר לח זוב במקורה וא"כ מה"ת ליכא כאן חשש דאו' כלל כיון שראתה בלי הרגשה וא"כ אף בספק א' הי' לנו לטהר דספיקא דרבנן לקולא אך כיון דדרך המקור להוציא דם והמכה אינה מוחזקת בדם אזלי' להחמיר שקרוב לאיסור יותר מלהיתר לכך צירף הרמ"א ספק מן הצדדי' ואף דרוב דמים מן המקור מ"מ מצרף לספק השני שמא מן המכה דספק צדדין וספק מן המכה ממעטין הך דרוב דמים מן המקור והוי עכ"פ ספק השקול דהרי אף תרי מיעוטי חשובי פלגא ופלגא כמבואר בש"ס קידושין (ד' ע"ג) מה איכא מיעוט פנויות ומיעוט שהלכו בעליהן למדה"י הוי פלגא ופלגא ועי' בחי' הר"ן מס' חולין גבי בצים הנקחין מן הנכרים וכיון דאינו רק מילתא דרבנן ודי בספק א' והספק השני אינו בא רק למעט כח הרוב בזה לא בעינן גדר שגדרו חז"ל בענין הספיקות שיהי' מתהפך או שלא יהי' שם אחד אבל ברואה בהרגשה פשיטא דאינו מועיל ס"ס הזה להתיר ע"י איסור תורה. והנה בזה נ"ל ליישב קושי' הח"צ על מפורשי הטור מהך דכתמים דמבואר דלולא שאין כאן רק מילתא דרבנן לא היינו תולין במכה שאינה מוחזקת בדם. ולי נראה דבאמת הטעם של הרשב"א משום חזקת טהרה של האשה ע"כ איירי בלא הרגישה פתיחת המקור וע"כ נטה צד להקל ואמנם לכאורה קשה הא לענין לטמא האשה טומאת ערב טמאה אף שלא הרגישה דהרי הא דאינה טמאה בלי הרגשה היינו האשה משום נדה אבל הדם פשיטא דטמא והיינו שמטמא אחרים כמו שיבואר לקמן לשונות של הרמב"ם בענין זה ובאמת כי לשונו צריך ביאור ויבואר היטב מה שנ"ל בביאור דבריו וא"כ כיון דדם מכה הבא מן המקור טמא א"כ הרי האשה טמאה טומאת ערב ואזיל חזקת טהרה דהרי אתמול היתה האשה טהורה לגמרי ועכשיו עכ"פ טמאה טומאת ערב ועוד דגם למחר תהי' טמאה לטהרות מחמת חזקת איסור דכיון דנאסרה כל מעל"ע הרי היא בחזקתה לטהרות לאסרה מכאן ולהבא ג"כ וכיון שאסורה לטהרות אסורה גם לבעלה דחיישי' שמא דם מקור הוא ולא דם מכה ואמנם מצינו מעל"ע שבנדה למאן דמטמא דאסורה לטהרות ומותרת לבעלה משום חזקת טהרה דאין זה תלוי בזה וחזקה לבעלה ולא לטהרות. והנה הר"ן במס' נדה בהא דקאמר הש"ס שם ר"פ הרואה כתם דאין גזירת כתמים רק בדבר המקבל טומאה שכתב טעם הדבר דהא דגזרו על הכתמים הוא רק משום טומאת הבגד דאם נטהר האשה יבואו לטהר גם הבגד (וביאור הדבר דלמה גזרו על הבגד ולא על האשה ג"כ מה"ט דאשה אינה טמאה רק בהרגשה והבגד טמא אף שלא בהרגשה] והיינו טעמא כיון שבאים לפנינו כאחת טומאת הבגד וטומאת האשה צריכין אנחנו לטמא האשה ג"כ עי' היטב בדברי הר"ן ומעתה בהך אשה שבאת לפני ר"ע הי' דעת התלמידים דר"ע להחמיר בזה לטמא האשה ולא לתלות במכה כיון דמטמאין הבגד שנמצא בו הכתם מספק שמא דם מקור הוא גם האשה טמאה ואמר להם ר"ע לא אמרו הדבר להחמיר אלא להקל דהיינו שדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם אף שאין במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה כמו דקאמר הש"ס אבל היכי שיש במה לתלות כגון במקום שיש מכה דאז הא דהבגד טמא אינו רק ספק לא גזרו על האשה משום חשש טומאת הבגד ודו"ק היטב:
והנה המרדכי מפרש הא דקאמר הש"ס במס' נדה ואם יש לה וסת תולה בוסתה היינו שאם יש לה וסת קבוע שבכל פעם אינה רואה רק בעת וסתה תולה ראייתה בדבר אחר ולא בדם מקור מחמת וסתה ותמהו ע"ז דהא וסתות דרבנן ואיך נימא להקל מחמת וסת. ובימי ילדותי הייתי רגיל לומר דהא דוסתות דרבנן הוא משום דמוקמינן אחזקת טהרה או משום כמו דקיי"ל דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא משום דאימור לא נעשה המעשה וכ"ש בזה דאמרי' דלא נעשה מעשה ה"ה בזה אמרי' דלא בא הדם ויותר נראה כיון דסתם דם בא בהרגשה והיא לא הרגישה שנפתח מקורה דבהרגשה שנפתח מקורה בלא"ה אסורה וכמו שכתב התה"ד הובא בהגהת מהרמא"י ריש סימן ק"צ אם כן נגד חזקת אורח בזמנו בא יש כנגדה חזקה דלאו דם המקור ראתה מדלא הרגישה אבל לענין הך חזקה כיון דאורח בזמנו בא ע"כ שלא ראתה שלא בשעת וסתה לזה חזקת אורח בזמנו בא היא חזקה טובה דלזה מסייע חזקת טהרה ומדלא הרגישה בודאי לא ראתה והנה זה לי זמן רב הקשיתי בהא דקאמר הש"ס מס' נדה (דף י"ד) אהך מתני' דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה וסתות דאורייתא ור"ה אמר אפי' הגיע שעת וסתה מותרת וסתות דרבנן וקשה דילמא אף הת"ק ס"ל וסתות דרבנן והטעם אף דחזקה אורח בזמנו מ"מ יש ראי' שלא ראתה מדלא הרגישה שנפתח מקורה אבל כאן אם נימא דלא ישאל אותה כלל חיישינן שמא ראתה ובאמת הרגישה וכתבתי ליישב עפמ"ש התוס' שם דקשה מה בכך דוסתות דרבנן עכ"פ מדרבנן אסורה ותי' דיש כאן זמן שתטבול לנדתה ואי וסתות דרבנן מהני ספק שמא טבלה ואי וסתות דאו' לא מועיל ספק שמא טבלה והנה באמת הי' ראוי לנו לומר דבודאי טבלה בפרט לדעת הפוסקים דטבילה בזמנה מצוה וצריך לומר כיון דחיישינן שמא ראתה ונפל לארץ והיא אינה יודעת וגלל כן לא טבלה כיון דמאן דסובר וסתות דרבנן ברואות בלי הרגשה אין חשש כלל שמא ראתה כיון דסתם רואות דם מקור רואות בהרגשה וזו שלא הרגישה בודאי לא ראתה ובזה נכון הך דאזהרה לבנות ישראל שיפרשו סמוך לוסתן דשם חיישינן שמא תראה בעת וסתה בהרגשה כן כתבתי בחי' לטור יו"ד בביאור כוונת המרדכי:
ועתה נבא לבאר בהך מילתא שנסתפק מעל' היכי דיש כאן שני ספיקות וספק א' הוא ס' שקול והשני קרוב לאיסור יותר מן ההיתר אי נימא סמוך מיעוטא של ספק השני לפלגא של ספק הראשון והוי כמו רובא להתירא וכמו שנראה מדברי מהרמא"י דמצרף ספק מן הצדדין דהוא אינו רק מיעוטא דהרי קיי"ל חזקתו מן המקור ומ"מ כיון דספק מן המכה הוא ספק שקול מצרפין גם ספק שקרוב לאיסור יותר מן ההיתר וראיתי למעל' שהביא בשם א' מהחכמים שהביא ראי' דזה לא חשיב ס"ס והא דקאמר הש"ס ר"פ האשה שהיא עושה צרכי' איש ואשה יושבים מאי לר"ש וקאמר מדקתני שחזקת דמים מן האשה ש"מ בין עומדין בין יושבין ואיש ואשה טמא לר"ש ומה ראי' הא מ"מ מיעוט איכא שהוא מן האיש ומצרפין לספק שמא מן מ"ר של האשה בא כיון דיושבת ומטהרין שהרי לענין ספק צדדין ג"כ קאמר הש"ס הך לישנא שחזקת דמים מן המקור ומ"מ מצרפי' לספק אחר שהוא ספק השקול גם ספק זה שמא הדם בא מצדדין ולדידי אין כאן ראי' כלל דהרי אף בעומדת אינו רק ספק טומאה ולדעת הר"ן בתשובה אינו רק מיעוטא ומ"מ סובר ר"ש דאינו מצרף להך ספק דמ"ר ספק שמא מן האיש וסובר הש"ס דה"ה ביושבת ואמנם עיקרן של דברים דבאמת יש לנו לומר חזקת הגוף שלא בא הדם כלל מן האיש דהרי אף היכי דליכא רוב ואנו מסופקין על ענין מעשה חדש המתהוה מוקמינן אחזקת הגוף אלא דבאשה כיון דעלולה לראות דם מקור חשובה הך חזקת הגוף כחזקה הפוסקת כמו דקאמר הש"ס ריש מס' נדה אבל האיש שאין דרכו לראות דמים ואנו מסופקין אם יצא דם מן האיש אף אי נחוש למיעוט מ"מ לא חשיב חזקה הפוסקת ומשתנית כיון שלא ישתנה לעולם והדר אף אי נימא דס' השקול הוא שמא יצא הדם מן האיש מוקמי' לי' אחזקתו חזקת הגוף ואמרי' שלא יצא ממנו דם כלל ותלינן הדם בהאשה שאין לה חזקת הגוף כיון דעלולה לראות וזה דדייק ר"ש בלשונו שאין דרך האיש להוציא דם וחזקת דמים מן האשה דמהך דאין דרך האיש להוציא דם לא סגי דכיון דאיכא ס"ס נצרף מיעוט לפלגא אלא כיון שאין דרכו בכך הוי חזקה שאינה פוסקת וגבי אשה ליכא חזקה כיון שחזקת דמים מן האשה חשיב חזקה הפוסקת ומעתה אין חילוק בין עומדין ליושבין והדבר ברור כשמש והבן:
ובגוף הדבר כבר כתבתי בזה בחידושי דדברי התוס' במס' כתובות (דף ט') מבואר דאי הוי רוב דרצון רוב גמור ל"ה מצטרף ספק אונס לספק השקול דאינו תחתיו ובנדה (דף י"ח) בד"ה שליא הקשו על פירש"י דפירש דיש מיעוט שליות שאין בהם ולד כלל והקשו דא"כ נצרף הך מיעוט דאין בה ולד כלל לפלגא שלא יצא רוב הולד והמה דברים הסותרים לכאורה וע"ז אין מזור במ"ש הריב"ש לחלק בין דברי התוס' דמס' כתובות להך דקאמר הש"ס במס' יבמות סמוך מיעוט דמפילות וחילק בין דבר שבטבע העולם ובין דבר הבא במקרה והזדמן. גלל כן נראה לי ברור דבאמת אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא ואמנם היינו כשמורין על ענין אחד כמו בהך דיבמות דבעי' שיהי' זכרים בני קיימא אשר אותה אנו מבקשים וכיון שהם מענין אחד אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא משא"כ בהך דספק תחתיו וספק אונס הם אינן באים להורות על ענין אחד דיוכל להיות אינו תחתיו ברצון או באונס ויוכל להיות להיפוך גלל כן לא שייך בזה לומר סמוך מיעוטא לפלגא דע"י מיעוט האונס לא נתמעט ספק תחתיו ותיכף כשאנו דנין על האונס אמרי' כמאן דליתא דמי ולא נשאר רק ספק תחתיו ס' אינו תחתיו וזה אינו מועיל וזה מדוקדק בלשון התוס' ומעתה הך דשליא כיון דבעינן לידה ומיעוט שליות אין בהם ולד ומקצת שליות שיצאת מקצתן אין בהם ולד והם באים על ענין אחד בזה אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא כן כתבתי מאז בחידושי ועכשיו בינותי בספרים ומצאתי להרב המוסמך מו"ה בצלאל אשכנזי בס' שיטה מקובצת למס' כתובות כתב כדברים האלו ולא הטיתי ימין ושמאל מכל דבריו שם. ובזה כתבתי עוד בחידושי ליישב כוונת התוס' שהקשו נצרף עוד ספק מוכת עץ לספק אינו תחתיו והדבר קשה דהרי איכא רובא שאין מוכת עץ והתוס' כתבו דהיכי דיש ספק א' וספק השני נוטה לאיסור יותר מלהיתר לא חשוב ס"ס ובזה א"ש דמיעוט מוכת עץ מסלק החשש זנות דאינו תחתיו דשמא לא זינתה כלל ושמא לא זינתה תחתיו מורין על ענין א' ובזה אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא והבן היטב:
ומעתה נבא לבאר דברי הרמ"א ז"ל בהא דכתב דאם יש מקום לומר שבא מן הצדדים מצרפין לספק מן המכה היינו ג"כ על דרך זה כיון שהמיעוט והספק באים על ענין אחד למעט דם טמא שבמקור דדם צדדין הוי מיעוט ודם המכה שבמקור באים שניהם כאחד וע"י זה נתמעט דם טמא שבמקור או שנתרבה דם טהור דהיינו דם המכה שהוא טהור ודם הצדדים שהוא טהור ושניהם כאחד באו אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא והיכי דהם באים על ענין אחד ותורת רוב עלה לא בעינן ג"כ תנאי ומשפטי הספיקות. ובזה מיושב גם קושי' כת"ר למה בעינן דיני ספיקות הא מ"מ אף שאין בדבר תנאי ומשפטי הספיקות יש בדבר שני צדדי קולא ובאמת לדעת הא דבעינן מתהפך היינו אם שני הספיקות המה ענינים נפרדים ולכך הקשו התוס' נימא ס"ס שמא מוכ"ע ושמא אינו תחתיו ולכאורה הא הוי ס"ס שאינו מתהפך והאגור הביא בשם בעלי התוס' דס"ס שאינו מתהפך לא חשוב ס"ס ולפמ"ש א"ש:
והנה בש"ס נדה בהא דקאמר ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו דם יוצא משמעות הלשון דבעי' שתדע שמכתה מוציאה דם רשב"ג אומר דם מכה היוצא מן המקור טמא וקאמר הש"ס דפליגי אי מקור מקומו טמא או טהור והדבר תמוה מאי ענין דברי רשב"ג להך דנאמנת אשה לומר מכה יש לי דהדברים אמורים לענין טהרת האשה לבעלה ומנ"ל לרשב"ג דילמא רבי סבר ג"כ מקור מקומו טמא והוא קאמר דנאמנת לענין טהרת האשה לבעלה ונראה לי דבאמת הרשב"א כתב דאינה יכולה לידע בבירור אם המכה מוציאה דם אלא שכיון שיודעת שיש לה מכה באותו מקום תולה בה אף שא"י שמוציאה דם. והנה בהך דמקור מקומו טמא או טהור לא נתברר לנכון שיטת רבינו הגדול וצריך אני לברר הדברים כשמלה והנה אנן קיי"ל והוא הלכה פסוקה בלי שום חולק שדם הנדה מטמא לח ויבש והיא משנה ערוכה נדה פ"ז ויליף מקרא דדמה הזב ממנה כמותה ויש מקום ספק בזה לכאורה אי הדם מטמא אף שלא בהרגשה אף שהיא אינה מטמאה אף שידוע שהדם בא מגופה אם לא הרגישה אבל הדם שיצא ממנה אפשר כיון דהיא טומאה לעצמה מה לנו בהרגשת האשה והנה למ"ד מקור מקומו טמא מילתא דפשיטא טובא דדם הנדה מטמא אף שלא הרגישה דהרי מצד מגע המקור קאתינן עלה וכן תפסו האחרוני' בתשובותיהם בפשיטות כמו שיבואר אמנם למ"ד מקור מקומו טהור ומ"מ מודה דדם נדה מטמא לכאורה יש לומר דדוקא בהרגשה ושלא בהרגשה דומה לדם לבן וירוק היוצא מן האשה דמותר ואינו מטמא למ"ד מקור מקומו טהור או אפשר לומר דאף אי נימא מקור מקומו טהור מ"מ דם הנדה אף שבא שלא בהרגשה טמא:
והנה בש"ס דנדה (דף מ"א) באשה שדם יצא דרך דופן פליגי אי הדם טמא או טהור וע"ז קאמר הש"ס דפליגי אי מקור מקומו טהור או טמא ולפי פירש"י שם למאן דמטמא הוא משום נוגע במקור נראה מזה דדם מכה הבא מן המקור ורואה דם דרך דופן דין א' להם דמאן דסובר מקור מקומו טמא מטמא בשניהם בדם מכה שיוצא מן המקור ובדם נדה שיוצא מדרך הדופן ואמנם הרמב"ם ז"ל כתב בדם מכה הבא מן המקור שאשה טהורה והדם טהור ואמנם באשה שרואה דם נדה שיצא דרך הדופן כ' הרמב"ם בפרק א' מה' מטמא משכב ומושב דהדם טמא ולכאורה הם דברים סותרים זה את זה:
ואמנם הרמב"ן והר"ן כתבו בהא דקאמר הש"ס שם במס' נדה הנ"ל בהך דדם שיצא דרך דופן דהאשה טהורה והדם טמא משום דמקור מקומו טמא דאין הטעם בזה משום נגיעת המקור וכמו בהך דדם מכה הבא מן המקור דכאן משום גזה"כ הוא דכיון דטומאה נברא שם בתחלתו כל שנברא שם הוא טמא ומטמא ביציאתו וכמו דם הנדה עצמו וה"נ אמרי' בפרק בתרא דאשה שמתה ויצא ממנה דם דמטמא משום מקור מקומו טמא ולא מטמא משום נגיעה דמת עכ"ל. ועי' שם (דף ע"א) בתוס' ד"ה מקור מקומו טמא שגם הם מפרשים דלאו משום טומאת מגע שנוגע במקור קאתינן עלה אלא דחשיב ראי' לענין הדם וכן רבינו הגדול שפסק בדם מכה הבא מן המקור טהור פסק להך דאשה שמתה ויצא ממנה דם דהדם טמא נדה ומעתה נראה ברור דאף אי נימא דדם מכה הבא מן המקור טהור אבל דם נדה עצמו שראתה שלא בהרגשה אף דהאשה טהורה הדם טמא כיון שהדם נברא בגופה של אשה במקור הרי הוא מטמא אף שבעת יציאתו מן המקור יצא שלא בהרגשה לא גרע מיצא לאחר מיתה או יצא דרך דופן וגם רבינו הגדול לא הזכיר בהלכות מטמא משכב ומושב דבר מענין הרגשה ולפ"ז יש לי מקום היכי דאנו מסופקין אם הוא דם מכה או דם המקור וראתה הדם בלא הרגשה שנפתח המקור אם יש לטהר האשה משום ספיקא דרבנן כיון דאף אם ראתה מן המקור הרי ראתה בלי הרגשה דכיון שאנו צריכין לדון על הדם ג"כ אם הוא טהור או טמא ואי דם מקור הוא ולא דם מכה הדם טמא דבר תורה דלענין טומאת הדם לא בעי' הרגשה ואף בלי הרגשה הדם טמא ומטמא ואמנם אם דם מכה הוא אף הדם טהור למאן דסובר דם מכה הבא מן המקור טהור ואי נימא להקל לענין טומאת האשה ולהחמיר לענין טומאת הדם לפי שזה דרבנן וזה דבר תורה זה דבר שאינו שהוא זלזול לדרבנן וכמ"ש הרדב"ז בתשובה ובעל מג"א הביאו לענין הך דספק אם בירך ברכת המזון דצריך לחזור ולברך לפי שברכת המזון דבר תורה והקשה הרב הנ"ל דהא ברכת הזן לבד דאורייתא ושאר ברכות דרבנן והוי ספיקא במידי דרבנן ותי' דכיון דבא לפנינו ענין של תורה וענין של דברי סופרים ויש ספק א' הנוגע לשניהם לדאורייתא ולדרבנן בזה מחמירין בשניהם דאל"כ יש זלזול לדברי סופרים והארכתי בכלל זה בחי' בדיני ספיקות וא"כ ה"ה בזה מחמירין לטמא האשה כשאנו מסופקין אם המכה מוציאה דם אף כשרואה שלא בהרגשה ואמנם למ"ד מקור מקומו טמא לענין דם מכה הבא מן המקור ג"כ אין לנו לדון לענין טומאת הדם אם הוא מן המכה או מן המקור ועיקר הספק הוא רק לענין טומאת האשה אם היא טהורה או טמאה בזה אמרי' כיון דראתה בלי הרגשה והאשה אינה טמאה רק מדרבנן אזלינן בספיקו להקל והדברים ברורים כשמש:.
והנה לא מיבעי' אי נימא דאיירי מא"י שמכתה מוציאה דם והא דקאמר ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה דם יוצא היינו שיוכל להיות שדם יוצא ממנה עכצ"ל דהא דמהני דהרי המקור מוחזק בדם והמכה אינה מוחזקת ע"כ דאיירי שלא בהרגשה וכיון דאינו רק מדרבנן מהני ספק זה לחוד דשמא דם מכה היא ואמנם אף אי נימא דאיירי שאמרה שהיא יודעת דהמכה דרכה להוציא דם מ"מ קשה למה תהא נאמנת לומר שיש לה מכה במעי' שיודעת שמוציאה דם או שדם מכה הוא דהרי כיון שיש דם לפנינו וחזקתו מן המקור ואילו לא היתה אומרת שדם מכה הי' הדבר ברור שאשה זו אסורה ובמקום דאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן ועיקר ילפותא דע"א נאמן באיסורין ילפינן מדכתיב וספרה לה לעצמה והקשו רבותינו בעלי תוס' דא"כ אמאי לא יליף להאמין ע"א אף היכי דאיתחזק איסורא דהרי נדה מיקרי איתחזק איסורא ותי' דאינה בחזקת רואה כל שעה וגם בידה לטבול עצמה וקשה בזה כיון דאיתחזק דם לפנינו והיא אומרת דם מכה הוא מדוע תהי' נאמנת להיות מותרת תיכף בעת ראי' כיון דאיתחזק איסורא ולא טבלה וע"כ צריך לומר כיון דהתורה האמינה אותה לומר שלא הרגישה דם דהרי כתיב בבשרה עד שתרגיש הראי' בבשרה ומנא ידעי' זאת כיון דדם לפנינו למה תהי' נאמנת לומר שלא הרגישה וכיון שכן דתוכל לומר שלא הרגישה ואין כאן רק טומאה דרבנן לכך מותרת וזה ברור. ועי' בזה בס' כנסת יחזקאל שהרגיש בזה בענין נאמנות האשה לומר דם מכה הוא דלמה תהי' נאמנת כיון שיש דם לפנינו[. ועכ"פ עיקר טעם הקולא בזה משום דאין כאן רק ספיקא במידי דרבנן ואמנם עדיין קשה אף שלא הרגישה מ"מ הדם טמא מן התורה וא"כ כיון שהדם טמא בלי הרגשה הוי ספיקא דאורייתא ולא נחזיק הדם לדם מכה דשמא דם מקור הוא ואף שלא בהרגשה טמא וא"כ ה"ה לענין טומאת האשה אף שאינו רק מדרבנן ניחוש לספיקא דשמא דם המקור הוא. ונ"ל דלכך נקט רבי ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה דם יוצא דהיינו דוקא בידוע שהמכה מוציאה דם והיינו לרבי דס"ל מקור מקומו טהור בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם אבל לרשב"ג דדם מכה הבא מן המקור טמא משום דמקור מקומו טמא א"כ אין לנו לדון רק לענין טהרת האשה דהדם אף שהוא דם מכה שבמקור טמא משום נגיעה במקור ולענין טומאת האשה אינו רק מדרבנן כיון שהיא שלא בהרגשה ואף בספק אם מוציאה דם האשה טהורה ודו"ק היטב:
עתה נבא לגמור דינא דהאי איתתא הבא בשאלת כת"ר ובטחתי בה' הטוב שלא יארע תקלה על ידי כי כוונתי לשמים והוא יהי' עמי לכוון דבר הלכה והנה כת"ר כתב שהרופאים גזרו אומר שקרטין הללו באים מכנים שבבית החיצון הנה ראיתי בס' שב יעקב סי' ל"ח שאירע שם בכמה נשים שלא הי' בידם לטהר עצמן לבעליהן מחמת מציאות הקרטין כאלו ולבסוף נמצא שהי' לנשים האלו מין כנים הדבוקים בבשר כנזכר בסי' קצ"ח סעי' מ"ז וציוה הרב בעל שב יעקב להנשים שיקחו בגד פשתן דק מאוד ולשים אותו במים שיהי' לח קצת ולחוך באותו מקום בחוץ בשערות שיש שם ג"כ כנים כאלו ותמצא שם על בגד פשתן הנ"ל כאותן טיפות ואז פשיטא שיכולה לתלות אותן קרטין של הבדיקה ג"כ באותן כנים וכ"כ הרב מהרשש"ך שם בתשו' ש"י שכמה נשים הותרו בק' פ"פ דמיין ע"י בדיקה זו שנתברר שכל הקרטין וטיפין שנמצאו בעד הבדיקה הי' מן כנים הללו הדבוקין בבשר ומהם באו אותן קרטן וטיפין על עד הבדיקה. ואמנם אם יתברר ע"י בדיקה זו שקרטין הללו אינן באין מן מכת הכנים הללו צ"ע אם נתיר עפ"י דברי הרופאים האומרים שאי אפשר למקור שיוציא טיפין קטנים כאלו הנה לא סמכו בזה הקדמונים ועיין בשו"ת הר"ן שהובא בב"י סי' קצ"א ואמנם מידי ספיקא לא נפיק ולא שייך לומר בקרטין קטנים כאלו חזקתו מן המקור דזה לא נאמר רק בדמים גמורים ולא בקרטין כאלו ולפ"ז יש לדון שאם רואים קרטין בלי הרגשה דהוי ספיקא במידי דרבנן גם לא שייך בזה לומר חזקת דמים שבא בהרגשה דזה לא נאמר רק בדם גמור ולא בקרטין קטנים כאלו וכ"כ הגאון החסיד מו"ה גבריאל הובאו דבריו בשו"ת שב יעקב סי':
עוד עלה על לבי שתבדוק האשה עצמה בדיקת מוך הנזכרת בהגהת מהר"מ איסרלש סי' קצ"א ועל אופן זה שהאשה קודם שתבדוק עצמה בעד הבדוק לה תקח מוך נקי מאוד ותרחץ מקום הרחם רחיצה גמורה עד אשר לא ישאר שום ספק והרחם נקי אין בו שום לכלוך ואז תכניס המוך בעומק הרחם ויכסה כל רוחב הרחם בעומק ואח"ז תבדוק עצמה בעד הבדוק עד מקום המוך ואח"ז כשתוציא העד ותמצא עליו קרטין הללו והמוך יהי' נקי הרי עד נאמן שיש מקום מוצא קרטין הללו חוץ לרחם ואז תוכל לתלות שהקרטין הללו באים תמיד מן מקום חוץ לרחם ולא תצטרך לבדוק עצמה בכ"ע במוך כל מקום וכל זמן כ"ז שבודקת עצמה שלא בעת וסתה ואמנם (חסר הסיום וחבל וכו'):