שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק יורה דעה · סימן ד
ב"ה יום ג' כ"ב שבט תקבץ לפ"ק. לכבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה "שמחה נתן" אבד"ק "מאשציסק".
מכתבו לנכון הגיעני ע"ד השו"ב בק' שקבלו על עצמן באלה ובשבועה שאם לא ישלמו להרב א' רענדיל בכ"ש חלילה להם לשחוט ואחריהם קבלו על עצמן אנשי הקהילה שאם לא ישלמו השו"ב הסך הנ"ל יהיו אסורים לאכול משחיטתם וכעת עברו השו"ב ולא שלמו להרב הסך ושחטו ובדקו ובני העיר עברו ואכלו ומעכ"ת שואל על העבר ומבקש על העתיד לגזור אומר ששחיטתן אסורה אם יתנו להרב רענדיל לשבוע מכאן ולהבא. והנה ראשון תחלה נאמר דדין שבועה בכתב הגם שכבר דשו בה רבים מהאחרונים בתשובותיהם אמנם זה דרכי מעולם מבלי לסמוך על דברי האחרונים רק מראש צורים נראה ויסוד הדברים אי כתיבה כדיבור ובש"ס דגיטין (דף ע"א) אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד מטעם דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם ומבואר מזה דהשבועה חלה בכתב דאל"כ בלא"ה ליכא קרבן שבועה ואף אי נימא דשם מיירי במושבע מפי התובע דשבועת העדות אף במושבע מפי אחרים מ"מ עדיין קשה מדברי התוס' שם ד"ה אמר ר"ז דכתבו דנוכל לומר דהך ברייתא דקאמר פרט לאלם היינו חרש קשה דבחרש אף להשביע מפי אחרים אי אפשר רק ע"י כתב ואיך משכחת לה דהרי בלא"ה אין כאן שבועה אף שראוי להגיד ומדברי תוס' הנ"ל מבואר דשבועה בכתב מועיל. ולכאורה עלה על לבי לפי מה שנראה מדברי בעל תרומת הדשן סימן דיכול לקבל שבועה ע"י שליח דהיינו שהשבועה שמקבל השליח עבורו כאלו קבל הוא בעצמו א"כ משכחת שבועת העדות בחרש ג"כ שהוא יכתוב בכת"י לחרש המעיד שיעיד לו וישביע אותו והחרש יכתוב לאחד שיקבל עליו בשבועה בשליחותו שאינו יודע לו עדות. אמנם באמת כבר כתבתי במקום אחר בתשובה אחרת דשבועה ע"י שליח לא מהני וא"כ יש ראי' מדברי התוס' והרשב"א בחידושי גיטין ששניהם כתבו דנוכל לאוקמי להך דאם לא יגיד פרט לאלם היינו חרש שאינו שומע ואינו מדבר עיין היטב ברשב"א וא"כ יש ראי' דשבועה בכתב מהני אמנם עדיין אפשר לחלק דהיכי דמהני מושבע מפי אחרים אף שהמשביע משביעו בכתב מהני אבל שבועת ביטוי שנאמר לבטא בשפתים בזה צריך שיבטא בשפתיו ממש ולקמן יבואר:
והנה זה לי זמן רב הוכחתי דשבועת ביטוי בכתב לא מהני מהא דקאמר הש"ס במס' שבועות (דף כ"א) ובמס' תמורה (דף ד') בכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומומר ומקלל חבירו בשם ופסק הרמב"ם בפרק מהלכות תמורה הך דינא והוסיף בדבריו ששלשה אלו אי אפשר להיות בהם מעשה וקשה הא אפשר להיות נשבע שבועת ביטוי בכתב וזה חשיב מעשה. ואמנם אפשר לומר כיון דאפשר לשבועה שתהי' בפה ועיקר שבועה הנאמר בקרא לבטא בשפתים הוא בפה אף כשיעשה בכתב לא חשיב מעשה או לדעת ר"ת דמחלק לענין עדות בין אפשר לו להגיד בפה דאז מהני עדות בכתב אבל אלם שאינו בר הגדה בפה אף בכתב לא מהני א"כ עיקר הטעם דמהני שבועה בכתב ג"כ משום שראוי לישבע בפיו א"כ שבועה בכתב אי אפשר תת כחה יותר מנשבע בפיו שאז לא הי' חייב מלקות משום שאין בו מעשה א"כ ה"ה בכתב אין כח בשבועה זאת לחייבו מלקות ומה"ט נראה הא דקאמר הש"ס דלאו דלא תענה הוא לאו שא"ב מעשה וקשה לדעת ר"ת דעדות מפי כתב מהני א"כ משכחת לא תענה דיש בה מלקות שהעיד ע"פ כתבו א"ו כמ"ש דאין כח בעדות שקר לחייבו מלקות אף שכתב עדותו באופן שיש בו מעשה ובשבועת ביטוי הסברא יותר ברורה דא"א לחייבו מלקות כיון דבפה אינו חייב ה"ה בכתב ובעדות אנו דנין על דבר העדות שהעיד מפי הכתב כיון דמועיל עדותו מחמת שראוי להגיד בפיו ממילא חייב על לאו דלא תענה ודו"ק כי הסברא שכתבתי ברורה היא: