שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק אבן העזר · סימן לד
ב"ה יום א' כ"ג אייר תקצ"ג לפ"ק
לכבוד ידידי הרב החריף מופלג בתורה ויראת ה' אוצרו כ"ש מו"ה זיסקינד נ"י
מכתב כבודו הגיעני שבוע העברה ואני טרוד בענינים שונים ויום אתמול פניתי לבי לעיין בדבריו והנני להשיב כאשר יורני מן השמים והנה תורף השאלה באחד שמסר גט פטורין ליד שליח להוליך לאשתו ואחר זה פגע בשליח ואמר לו הוי יודע שגט זה שבידך כבר בטלתי אותו שלא בפניך רק לפני שני עדים אך הייתי אנוס על הביטול כי אחיי וקרוביי הכריחו אותי ועתה אם רצונך אכתוב לך גט אחר אלו הם דברי השליח שאומר שכן שמע מפי הבעל ומעלת כבודו פי שנים ברוחו אם נאמין להבעל שאומר שביטל הגט כיון שאין כאן עדים ואם מהני ביטול מחמת אונס:
והנה בש"ע אהע"ז סי' קמ"א מבואר שאין הבעל נאמן לומר שביטל הגט אם אין עדים מעידין ע"ז והרב ב"ש הביא דברי הרשב"א בפרק השולח אהך דגט זה שנתתי לך בטל הוא דדייק הש"ס למימרא דבטל לישנא דלבטל משמע דילמא הכי קאמר גט זה שנתתי כבר בטלתי אותו ש"מ דסובר הרשב"א דנאמן לומר שכבר בטל את הגט וכתבו האחרונים לחלק בין דברי הרמ"א לדברי הרשב"א דכאן איירי שהשליח מכחישו דהיינו כשאומר שביטלו בפני השליח ובזה אינו נאמן ואם השליח אינו מכחישו בבירור סובר הרשב"א דנאמן ואני בס' ישועות יעקב שם כתבתי דכשאומר שביטל שלא בפני השליח אינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע כיון דאסור לבטל שלא בפני השליח ואף דאינו רק איסור דרבנן מ"מ שייך בזה אין אדם משים עצמו רשע והבאתי דברי מהר"א ששון ודברי בעל פני משה שכתבו כן ואני הבאתי ראי' לזה מש"ס דכתובות גבי משמשתו נדה דקאמר הש"ס מנא ידע והקשה הראב"ד אמאי לא מוקי לה שהודית בעצמה ותי' דאין אדם משים עצמו רשע [וביאור דבריו דאף דעל עצמו אדם נאמן אף היכי דמשים עצמו רשע כמו כשאומר גזלתי וכדומה אמנם כיון דקתני יוצאת שלא בכתובה ודברי הפוסקים ידועים דמשמעות הלשון שכופין אותו לגרשה ואי אינו מגרש אומרים שקורין אותו עובר על דברי חכמים והטעם דחיישי' שמא תכשילנו באיסור נדה וכדומה וכיון דאין אדם משים עצמו רשע אין על הבעל חיוב לגרשה כי דוקא כשנעשית רשעה חיישי' שתכשילו עוד מכאן ולהבא] והנה בש"ס שם דקאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזיל ושייל אותו ואישתכח שיקרא וכתמים הוא דרבנן ומזה דייקי הפוסקים דאף שהכשילתו באיסור דרבנן תצא שלא בכתובה ואי נימא דבאיסור דרבנן לא אמרי' אין אדם משים עצמו רשע א"כ אמאי לא מוקי לה שהודית מעצמה שהכשילתו באיסור דרבנן ולדעתי ראי' זו נכונה מאוד וכבר הוזכרה בס' ישועות יעקב וכעת אמרתי דאפשר לחלק הענינים דבאמת מבואר בב"י חו"מ סי' ע"א בשם מהרי"ל לענין נאמנות והוחזק כפרן אח"כ דבטל הנאמנות והביא ראי' מהך דפלוני חכם טיהר לי הכתם וכו' דבטל הנאמנות שהאמינה תורה ומפסדת כתובתה עייש"ה שהביא כן בשם תשובה אשכנזית [וכמדומה שהיא תשובת מהרי"ל] נראה דהא דמפסדת כתובתה דהבעל יכול לומר שכיון שהוחזקה כפרנית אין רצונו להאמינה עוד והיינו כשיש עדים שאומרים כן או בעד מפי עד שהראשון נאמן כשנים אבל אין אדם מוחזק כפרן עפ"י עצמו ואי תאמר כיון שהוא מדרבנן נאמן א"כ כ"ש שלא נימא דהוחזק כפרן למילתא דאורייתא ואי נימא דתהא מוחזקת כפרנית לדרבנן להא לא חיישי' דספיקא דרבנן לקולא וכתם לא שכיח כמ"ש רבינו דסתם רואית מגופה רואית בהרגשה כנ"ל לדחות ראי' זו מדברי הראב"ד:
אמנם אחר העיון ראיתי בס' שיטה מקובצת לכתובות (דף י"ח) בהא דקאמר הש"ס שם קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואם לאו תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר גלל כן גם כשאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אינן נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע ותמה הרמב"ן איך עלה על דעת הס"ד דהרי אנן קיי"ל כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מג"ע וע"ז ושפיכות דמים וכתב דס"ד דש"ס דאף בעדות שקר מדת חסידות הוא שימסור נפשו עלי' אלא דמצד הדין אין חיוב למסור נפשו רק בשלשה דברים וכמו שאין אדם משים עצמו רשע כמו כן אין אדם עושה עצמו אינו חסיד כיון שהוא דבר חדש הוי כמעיד על עצמו ואין אדם נאמן להעיד על עצמו וא"כ כיון דאינו נאמן להעיד על עצמו שהוא אינו חסיד כ"ש שאינו נאמן להעיד על עצמו שעבר איסורא דרבנן כנ"ל ברור והש"ס בכתובות דדחי הך מילתא דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואם לאו תהרגו היינו כמ"ש הרמב"ן ז"ל דהיכי דהדין נותן שיעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו עייש"ה וממילא דאין כאן מדת חסידות:
והנה האחרונים מוהרא"ש ובעל פ"מ הביאו ראי' מהא דקאמר הש"ס במס' סנהדרין (דף כ"ז) בר בניתוס חד אמר לדידי אוזיף ברבית וחד אמר קמאי דידי אוזיף ואקשינן עלה דהא הלוה ג"כ פסול לעדות והתורה אמרה אל תשת רשע עד ומשני רבא לטעמי' דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע חזינן דאף דלוה ברבית אינו רק דרבנן אמרי' בזה דאדם קרוב אצל עצמו ואינו משים עצמו רשע והנה זהו אינו ראי' כלל כמ"ש בזה במקום אחר דפשיטא דלוה קעביד איסור תורה והא דכתב הנמק"י דאין הלוה רק פסול מדרבנן משום דדבר זה אינו ידוע לכל דלוה קעביד איסורא היינו לענין לפסלו לעדות דאוקמי' לי' אחזקת כשרות אבל מ"מ אמרי' דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן כלל ויש חזקת כשרות להיפך לומר דאף מדרבנן אינו נפסל וכ"כ בס' פני משה להדיא דהא דאמרי' שמא לא ידע דאסור לקבור המת ביו"ט אף שהדבר רחוק היינו משום חזקת כשרות ועיין בספר תומים סי' ל"ד מ"ש בישוב דברי התוס' סנהדרין (דף כ"ה) שהקשו בהא דקתני הוסיפו עליהם החמסנין דנפסלו מן התורה לדעת האומרים דהך דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל האמת אף דיהיב דמי עובר ודבריהם תמוהין כיון דמשמע להו דליכא איסורא ביהיב דמי למה יפסלו והרי הדבר דומה לקובר מת ביו"ט עיין מה שכתב בזה ותלי"ת שכוונתי לכל דבריו עיין שם ונדחה ראיית הגדולים הנ"ל:
והנה בש"ס דסנהדרין פלוני רבעני לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ורבא אומר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע וכתב הרשב"א בתשובה דבאומר אני זניתי עם אשתך לא שייך לומר פלגינן דיבורי' דכשתסלק תיבות אני זניתי לא נשאר עדות כלל וראייתו מדנקט הש"ס פלוני רבעני ולא נקט אני רבעתי את פלוני לרצוני דג"כ פלגינן דיבורי' לרבא א"ו דבזה לא פלגינן דיבורי' והקשה מעל' ע"ז מהך דבר בניתוס דקאמר העד לדידי אוזיף ברבית ואמרי' דפלגינן דיבורי' ושם כשתסלק תיבת לדידי ואמר סתם בר בניתוס אוזיף ברבית אין זה עדות כלל דשמא לנכרי לוה ברבית זה אינו קושיא דע"כ עובדא דהתם איירי שאומר שלוה ברבית קצוצה לדידי' דברבית דרבנן אין הלוה עובר כמ"ש הרשב"א והביא ראי' מהך דרב עילוש דקאמר הש"ס במס' ב"מ רב עילוש גברא רבא הוא ולא הוי ספי איסורא לאינשי ולמה לא קאמר דהרי רב עילוש שהוא הלוה עובר ג"כ אלא ודאי דברבית דרבנן אינו עובר רק המלוה ולא הלוה והעדים וע"כ שאמר בהדיא שלוה לו ברבית קצוצה ובזה הלוה פסול ורשע אבל אחר דמסיק הש"ס דפלגי' דיבורי' מסלקינן תיבת קצוצה ואמרינן שלוה רבית דרבנן דהמלוה פסול והלוה לא קעביד איסורא וא"ש. והנה באמת קיי"ל דאין אדם משים עצמו רשע ואף מגו לא מהני ואמנם מגו דבידו דהוא אלים טובא אם מועיל היכי דמשים עצמו רשע יש מקום עיון ועיין בר"ן מס' קידושין גבי הך דאי בעי פטרה בגיטא והך דבעל שאומר גרשתי אשתי דבידו לגרשה אף דמגו לא מהני לסתור חזקת א"א וכ"ש חזקת הגוף דנימא דלא נעשה מעשה הגירושין מ"מ מגו דבידו עדיף משאר מגו דבזה אמרי' דאי בעי לשקר הי' אומר שקר אחר וכאן אמרי' למה ישקר הרי יכול לעשות באופן שהי' דבריו אמת וזהו לא דמי לשאר דברים שנאמן מתורת מגו כמ"ש:
והנה זה לי זמן רב כתבתי בתשובה אחת הא דלא נקט אני רבעתי את פלוני וכמו שהקשה הרשב"א דלכאורה כיון דאנן קיי"ל דבשתי כתי עדים המכחישין זה את זה אף דשניהם כשרים לעדות אחרת דהלכה כר"ה דזו באה בפני עצמה ומעידה וכו' מ"מ אחד מכת זו ואחד מכת זו אינן מצטרפין לעדות אחרת ואפי' בשני עדים המכחישין זה את זה אינן מצטרפין לשום עדות וכמבואר בדברי הר"ן מס' כתובות בסוגי' דשנים אומרים מת והובא בש"ך חו"מ סי' ל"א והטעם כיון דלפי דברי עד זה השני מעיד עדות שקר והוא רשע איך נצרף עדותן ואף שאין הב"ד מכירין רשעו מ"מ פסול להצטרף עם העד שמכיר ברשעו וא"כ בהך דפלוני רבעני לרצוני איך קאמר דהוא מצטרף עם העד השני להרגו נהי דהוא בעצמו אינו עושה עצמו רשע אבל השני שאומר שפלוני רבעו לרצונו הרי הוא אומר שהוא רשע ופסול לעדות ואיך יצטרף עמו להרוג את הרובע ואף דאנן אמרינן פלגינן דיבורי' שרבע לאדם אחר ע"כ ביאור הדבר שמה שאינו שייך לגוף העדות אינו מבטל העדות כיון דעיקר מה שבא להעיד הוא על הריגת הרובע ודי במה שאומר שרבע לאדם א' יהי' הנרבע מי שיהי' אבל כאן שהשני מעיד עליו שנרבע לרצונו הרי ע"י עדותו של השני הוא רשע ואף שאינו נעשה רשע עפ"י עד אחד אבל איך יצטרף עמו להריגת הרובע וכמו אילו העידו עליו שני עדים שנרבע לרצונו שהי' פסול לעדות לכל דבר ה"ה בזה פסול להצטרף עם עד המעיד עליו ודוחק לומר שהעד השני אינו יודע למי רבע רק שאומר סתם שראה שפלוני רבע לאדם אחד וא"י למי רבע דהרי בדיני נפשות עדות מיוחדת פסול ובעינן שהעדים רואים זה את זה ואיך יתכן שלא ידע את העד שיצטרף עמו ושניהם התרו בהרובע ושלא יהי' יודע שהעד השני בעצמו הוא הנרבע וזה לי ימים רבים הקשיתי בהך דפלגינן דיבורי' ואמרי' שרבע לאדם אחר והעד השני אומר שרבע את העד המצטרף עמו איך יצרפו הא בדיני נפשות עדות מיוחדת פסול וכתבתי דלענין שיהי' נעשה רשע על פי עצמו פלגינן דיבורי' ואף שהאמת שרבע אותו כיון דאין זה מעיקר עדות הריגת הרובע עיקר כוונתו על הרובע ולא על הנרבע ועל כן אין הנרבע פסול על פי עצמו וזה ברור והבן היטב. והיינו לענין עדות הנרבע אבל העד השני בלי ספק שמעיד ג"כ מי הוא הנרבע וא"כ שניהם אינם ראוים להצטרף כאחד:
ואמנם הדבר נכון דהרי באמת הי' לנו לומר דפלגי' דיבורי' שבאמת הוא הנרבע אלא דמה שאומר לרצונו יתבטל ונימא שנרבע באמת לאונסו רק דבחד גופא לא פלגינן דיבורי' וכיון שהוא אומר לרצוני הוי רשע אם לא נימא שפלוני רבע לאדם אחר ובתרי גופי פלגינן דיבורי' אבל לענין דברי העד השני המצטרף עמו שפיר נוכל לומר שהי' באונס והוא בעצמו אינו מעיד ע"ז שהי' ברצון אינו חשיב רשע אצלו ויכול להצטרף עמו וזה ברור מאוד והיינו באומר פלוני רבעני שפיר נוכל להצטרף עם השני אבל באומר אני רבעתי את פלוני לרצוני והעד השני אומר ג"כ שהוא רבע לפלוני ואנו דנין לענין הריגת הנרבע איך יצטרף עמו העד השני נהי דפלגינן דיבורי' לומר דהנרבע הזה אדם אחר רבע אותו לרצונו מ"מ הרי העד השני מעיד שהוא רבע אותו ואיך יצרף עמו כיון דסתמא דמילתא העד השני יודע ג"כ מי הי' הרובע כמש"ל ואין לומר שא"י אם באונס או ברצון הרי כיון שיודע שרבעו ע"כ ברצון דאין קישוי אלא לדעת ודו"ק. שוב ראיתי בראב"ן שכתב מעין זה אלא שלשונו אינו מובן אבל לפמ"ש יתפרש כוונתו בטוב ונהניתי שכוונתי לדעת הגדול:
והנה בהך דבר בניתוס דקאמר הש"ס דלכך אינו פסול משום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע וע"ז הקשה הרשב"א דבסילוק תיבת לדידי אין כאן עדות דהרי אינו יודע למי הלוה ברבית הי' נראה לי דבאמת יש לי מקום ספק דאנן קיי"ל משעת הלואה עובר עליו דכתיב לא תשימון עליו נשך משעת שימה עובר אי הוא על המלוה דוקא אבל הלוה והערב אינם עוברים רק בעת שגובה מהן הרבית כיון דמה שהלוה עובר נלמד מקרא דלא תשיך היינו בעת שנותן הרבית שוב ראיתי בהרא"ש שכתב גבי הך דרב עילוש דנראה מדבריו דאין הלוה עובר רק מעת נתינה וכ"כ מהרלנ"ח הובא במשנה למלך פ"ד מה' מלוה ולוה דאין הלוה עובר רק כשנתן הרבית וא"כ קשה מה הקשה הש"ס דלוה ברבית פסול לעדות הא לא אמר רק פלוני הלוה לי ברבית דמלוה פסול ולוה כשר כיון שלא נתן הרבית עדיין וצריך לומר דהש"ס ידע דהעיד שלוה ברבית וכבר שילם הרבית ולפי מה דמסיק דפלגינן דיבורי' אמרינן באמת שלוה ברבית מפלוני אבל אין מקבלין עדותו מה שאמר שנתן הרבית וראיתי במרדכי שם שכתב דהא דקאמר שהלוה ברבית איירי שעדיין לא קיבל ממנו הרבית דאם כבר קיבל הוי נוגע בעדות דכוונתו שיחזיר לו הרבית שקבל ממנו אמנם לפמ"ש דעת אלו הפוסקים דלוה אינו עובר רק בעת נתינת הרבית א"כ אין ראי' לחלק בין רבית של תורה לרבית דדבריהם לענין עבירת הלוה דהרי עיקר ראייתו של הרשב"א מהך דרב עילוש דקאמר הש"ס איסורא לאינשי לא הוי ספי ולא קאמר הטעם דע"כ לא הי' באופן שאסור דהרי הלוה ג"כ עובר דמזה אין ראי' דהרי אין הלוה עובר רק בעת שנותן הרבית וכמש"ל וכיון שכן נוכל לומר דכאן איירי באבק רבית ומ"מ הלוה עובר ונוגע אין כאן דהרי הרבית שכבר נתן אינו יוצא בדיינים ואף אם תפס הלוה מפקינן מיני' כמבואר ביו"ד סי' ק"ס וא"ש הכל והבן:
הנה יצאתי קצת חוץ לענין ועתה נבא לבאר דעתנו בגוף הדין הנה לפי מנהגינו להשביע הבעל ויקבל עליו בחרם חמור שלא יבטל את הגט א"כ כשאומר שבטל הרי זה משים עצמו רשע דבר תורה ומ"מ בעיני העולם לא מיחזי כרשע שהרי אומר שקרוביו כפו אותו לזה הגם כי לדעתי אין זה אונס כי אף אם אביו אומר לו שיעבור על שבועתו אינו יכול לשמוע לו וכ"ש שאר קרוביו וכמו שיבואר לקמן מ"מ כיון שהגיד לשליח שהי' אנוס בעת הביטול ורצונו ליתן גט אחר הי' בדעתו כי בזה תכפר חטאתו ואיך נימא שיש לו מגו דאי בעי מבטל עכשיו ועובר על שבועתו ברצון ועיין במהריב"ל לענין מגו דיעשה עבירה בפרהסיא וכעת עושה בצינעא לא אמרינן עיין בכנה"ג סי' פ"ב. והנה בס' ישועות יעקב כתבתי דדברי הרשב"א אמורים בביטל לפני השליח דהיינו שהוא אומר שבטלו בפני השליח דבזה אינו משים עצמו רשע וכתבתי זה לפי שלא הי' הרשב"א תח"י וכעת ראיתי בדברי הרשב"א עצמו וכתב שם בזה"ל דילמא איירי שאומר שכבר בטלו ונאמן משום שבידו לבטל דקיי"ל כרבי דבטלו מבוטל משמע מלשונו דאיירי בביטל שלא בפני השליח ומ"מ נאמן אף דמשים ע"ר וגם מבואר עוד בדברי הרשב"א דאם השליח מכחיש אינו נאמן דא"כ למה הוצרך הרשב"א לומר דקיי"ל כרבי דבטלו מבוטל הא אף לרשב"ג משכחת בביטל לפני השליח א"ו כמ"ש הב"ש ואמנם בנידון כזה שלפי דבריו בשעת שהגיד לשליח אמר בפה מלא שהי' אנוס על הדבר לא חשיב מגו דבידו לבטל עכשיו דנוכל לומר דאין רצונו לעשות מעשה לבטל שבועתו ודו"ק: