שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק אבן העזר · סימן יד
בעז"ה יום א' נשא תקצ"ב לפ"ק.
כבוד ידנ"פ הרב המאוה"ג חריף ובקי המפורסם כש"ת מ' שלום נ"י שלם הוא ושלימה משנתו אבד"ק יארטשוב מכתבו הרמה הגיע עדי ע"ד העגונה אשר בעלה הלך לעולמו בקהילתו ובאמת יש כמה עקולי ופשורי בדבר וסתירת דברים בין העדים וכבר הרגיש כת"ר בדבר ואני אבאר דעתי בזה. ראשון תחילה נאמר בדבר מחלוקת הפוסקים בעד מפי עד והראשון מכחישו שנחלקו בדבר הקדמונים הובאו דבריהם ביתה יוסף סימן קפ"ה נראה לי דהעיקר בזה כדעת הב"י להכריע דלענין להוציא ממון העד האחרון נאמן ושם בהך דמשמשתו נדה הבעל מוחזק ולהרמב"ן כיון שהבעל מוחזק החכם נאמן והירושלמי דמוקי לה בעדים היינו כיון שהבעל טוען שמא והאשה טוענת ברי הוי לי' כאינו יודע אם פרעתיך או אפשר דסובר הרמב"ן כיון דאינו יכול לסמוך עליו דלענין איסור עד הראשון נאמן ולכך מצוה עליו לגרשה כמ"ש הגה"מ וא"כ אין מגיע לה כתובה כיון דעדיין לא בא זמן פריעת הכתובה וגם לא שייך בזה תקנת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואמנם היכי שהאשה מוחזקת פשיטא דהיא נאמנת לומר שכן הוגד לה מפי העד אף שהעד הראשון מכחישה. ובזה נראה לי ליישב קושית הרב"י בתשובה לדעת האומרים דהראשון נאמן א"כ הא דקאמר הש"ס במסכת שבועות הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא הא כיון שאמרה כן בשם העד שהוא אומר שא"י מן מיתת בעלה הרי מכחישה והוא נאמן ואם כן יתחייב קרבן שבועה ובזה א"ש דהרי הש"ס קאמר שם ש"מ משביע עדי קרקע חייב ומשני דתפסה מטלטלין וכיון שהיא מוחזקת היא נאמנת אף שהעד הראשון מכחישה וע"כ אין כאן חיוב קרבן ואמנם עדיין קשה למ"ד משביע עדי קרקע חייב ולפי ההו"א דלא ידע מהך מילתא דאיירי בתפסה מטלטלין קשה למה לא יתחייב באומר לדידה ולא אמר לב"ד ונראה לי ליישב עפ"מ שהקשיתי בחי' כיון דבעד שכנגדו חשיד אינו חייב קרבן שבועה משום דאמרינן מי יימר דמשתבעת למה יתחייב עד מיתה בלא אמר לדידה ולא לב"ד כיון דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה א"כ אולי לא היתה נשבעת ולפי המסקנא דמוקי בתפסה מטלטלין א"ש אבל לפי ההו"א קשה ונראה לי דבאמת הרשב"א כתב בהא דקאמר הש"ס לעיל מ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא חזי אבל רבנן פסלוהו והקשה דמה בכך דהוא פסול מדרבנן מ"מ כיון דאין עדותו מועיל מ"ט יתחייב וכתב דס"ל דכל פסולי עדות מדרבנן אם תפס חבירו אין מוציאין מידו וכיון דמהני תפיסה ממילא חייב בקרבן שבועה כיון דמשכחת לה שיתפוס ממנו והנה לכאורה קשה על דבריו הא דדייק הש"ס ש"מ משביע עדי קרקע חייב והוצרך לאוקמי שתפסה מטלטלין בלא"ה שייך בזה קרבן שבועה כיון דאם תתפוס מטלטלין יש נ"מ בעדות העד ומזה כתבתי שם דיש ראי' לדעת הפוסקים דלא מהני תפיסת מטלטלין רק אם תפסה בחיי הבעל ולא אחר מיתתו ואם תפסה אחר מיתה מוציאין מידה וא"כ כיון שהעד מעיד שכבר מת לא מהני עדותו אף אם תתפוס וע"ז משני דאיירי בתפסה כבר מטלטלין בחיי הבעל אבל אי נימא דמשביע עדי קרקע חייב א"כ יש כאן חיוב קרבן שבועה אף שלא נשבעה על כתובתה אם תתפוס משלהם ולא תרצה לישבע עד שיסלקו לה כדי כתובתה מן הקרקע ואמנם זה דוחק קצת וגם צריך ליישב לדעת הפוסקים דאף תפיסה דלאחר מיתה מועיל א"כ אמאי הוצרך הש"ס לומר דכבר תפסה מטלטלין לשיטת הרשב"א:
אך לאחר העיון הדבר נכון מאוד דהנה זה לי ימים רבים הקשיתי לדברי הרשב"א דהיכי דעל ידי עדותו מהני תפיסה חייב קרבן שבועה א"כ קשה הא דקאמר הש"ס במסכת שבועות משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שהדליק פלוני גדישי בשבת פטורין משום דלא הפסידו כלום דקים לי' בדר"מ ופטור מתשלומין וקשה הא דעת רוב הפוסקים דאף דקלב"מ פטור מ"מ אם תפס לא מפקינן מיני' וא"כ יתחייב קרבן שבועה כיון דנ"מ בעדותו לענין תפיסה ואמנם הדבר נכון מאוד דאם המעות שאנו דנין עליו אינו ממון שיכול לגבותו בדיינים רק אם תפס אין מעות כזה ראוי לחייב עליו קרבן שבועה כיון דכעת לאו ממון גמור הוא אבל אם המעות הוא ממון שאם היו העדים מעידין שכדבריו כן הוא יכול לגבותו בדיינים אלא דע"י עדותו של זה אינו יכול להוציא ואין עדותו מהני רק לענין תפיסה בזה חייב קרבן שבועה כיון דעדותו מועיל לענין תפיסה עכ"פ ולכך במשחק בקוביא דהמעות הוא ממון גמור אלא שעדות המעיד אינו מועיל אבל כיון שהעדות מועיל לענין שאם תפס לא מפקינן מיני' מחייב ק"ש בכובש עדותו אבל במדליק הגדיש בשבת דהעדות אינו על ממון שחייב חבירו בדין אלא שאם תפס לא מפקינן מיני' זה לא חשיב ממון לחייב עליו ק"ש והדבר ברור וכבר דברתי מזה עם מעל' בהיותו פה ומעתה בנידון עד א' במיתת הבעל אי נימא דמשביע עדי קרקע פטור א"כ אין החיוב רק על מטלטלין ומעות זה אין ביד האשה לגבותו כיון דמטלטלי לא משעבדי לכתובה ומשני דאיירי שהמטלטלין בידה מכבר אבל לא מועיל מה שבידה לתפוס והיינו לענין משביע עדי קרקע אבל אי נימא דמשביע עדי קרקע חייב רק דהאשה צריכה שבועה א"כ כיון שיש כאן ממון שיכול לגבות אלא דבעי שבועה ולענין זה מהני תפיסה וע"כ חייב ק"ש ודו"ק. ובזה אתי שפיר דבאומר לדידה ולא אמר לב"ד לא הפסידה כלום במניעת ההגדה דאם לא תהי' מוחזקת אף ע"י עדותו לא תוכל לגבות רק אם תשבע ומי יימר דהיתה נשבעת ואי תהי' מוחזקת אין העד הראשון נאמן להכחישה להוציא מידה וא"כ לא הפסידה כלום וע"כ פטור מקרבן שבועה והבן:
ומזה נראה לפע"ד ביאור לשון הרמב"ם פרק י' מה' שבועות שכתב דאם השביעה האשה עד א' שיעיד על מיתת בעלה חייב כשיש לה לגבות מן המטלטלי והיינו אחר תקנת הגאונים שאשה גובית כתובתה מן המטלטלין ואמנם קשה כיון דלא איירי שתפסה מטלטלין א"כ צריכה שבועה ולמה יתחייב קרבן שבועה ואמנם שני תשובות בדבר א' כמ"ש כיון דאפשר לה שתתפוס משל יתומים וכעת דממון הוא מעות שחייב עליו ק"ש כיון שאחר תקנת הגאונים מטלטלי משעבדי לכתובה רק מחמת שצריכה שבועה וע"ז מהני מה שאפשר דמועיל ע"י תפיסה או דנראה לי לפמ"ש התוס' דהא דחיישינן לצררי בכתובה אף דאין אדם פורע תוך זמנו היינו משום דחיישינן לצררי דשעת מיתה ומזה כתבו דהיכי דאין בעלה עמה בעיר אחת או שמת פתאום לא חיישינן לצררי וא"צ שבועה וא"כ א"ש כאן. ואמנם לרב פפא דאיהו מרא דהך שמעתא דהכל מודים בעד מיתה והוא מן הסוברים בש"ס מסכת ב"ב (דף ה') דאדם פורע תוך זמנו וע"כ לדידי' צריך לומר משום שמא תתפוס ובזה א"ש דברי רבינו שהשמיט הך דפעמים שהוא פטור כגון דאמר לדידה ולא אמר לב"ד והקשה הלח"מ על דבר השמטה זו ועם מ"ש נכון דבאמת לדעת רבינו דאיירי אחר תקנת הגאונים וסובר דאין אדם פורע תוך זמנו ול"ש שבועה במת במדה"י או דמת פתאום ואף בלא תפסה מטלטלין יש מקום שיועיל עדותו וא"כ אף באמר לדידה ולא אמר לב"ד הפסידה דאי מכחיש לה בעד מפי עד עכ"פ אין בידה לגבות מטלטלין ואי הי' מעיד הי' בידה לגבות כתובתה וע"כ חייב ק"ש אף שאמר לדידה ולא אמר לב"ד כיון דמכחיש לדידה ודו"ק היטב כי קצרתי:
והנה כבר כתבתי בחידושי לטוש"ע אהע"ז סי' י"ז דאי נימא דחוץ לב"ד יכול לומר מבודה הייתי או טעיתי א"כ במכחיש העד הראשון את העד השני למה לא יהי' העד הראשון נאמן במגו דאי בעי אמר מבודה הייתי וראיתי אני לכת"ר שכתב דמהראוי שלא יהי' נאמן לומר מבודה הייתי כיון דמשים עצמו רשע דהרי הרשות בידה להיות ניסת עפ"י עדותו והנה זה לי זמן רב הייתי מסתפק בהא דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע אי דוקא רשע גמור שעובר על ל"ת וכדומה דאז פסול וע"כ אין אדם משים עצמו פסול לעדות דאין אדם נפסל עפ"י עצמו אבל כשאדם אומר על עצמו שעבר עבירה דלא מיקרי עליו רשע ואינו פסול לעדות עבור עבירה כזאת אולי אדם נאמן על עצמו והבאתי ראי' דגם כשאומר על עצמו שעבר עבירה שאינו נפסל על ידה לעדות אמרינן אין אדם משים עצמו רשע והבאתי ראי' מהא דקאמר הש"ס במס' כתובות קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ולכך כשאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אין נאמנים דמשוי נפשייהו רשעים והנה אנן קיי"ל כל מי שהדין נותן שיהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג אינו עובר רק באיסור עשה ונקדשתי בתוך בני ישראל ואינו פסול לעדות ואמאי אמרינן בזה אין אדם מע"ר א"ו דכל עניני עבירה אין אדם נאמן על עצמו ואח"ז ראיתי לכבוד הגאון חכם יצחק בכר דוד שהקשה קושי' זו על הש"ס ותפס הדבר בפשיטות דעבירה שלא נפסל על ידה לעדות לא אמרינן בזה אין אדם מע"ר ובטלתי דעתי מפני דעתו ואמנם בינותי בספרים ומצאתי בס' שיטה מקובצת כתובות דף הנ"ל שכתב דהא דקאמר הש"ס יהרגו ואל יחתמו שקר לאו דמדינא הוא כן אלא דמנהג חסידות וכמו שאין אדם מע"ר כמו כן אין אדם משים עצמו שאינו חסיד כיון דהוא ענין חדש ועד הנה הי' בחזקת אדם כשר וחסיד אינו נאמן לומר שאינו חסיד א"כ כ"ש באומר על עצמו שעשה דבר שאינו רשאי לעשותו אף שאינו בכלל רשע גמור שפסול לעדות אינו נאמן ודברים האלו הובאו בס' שטמ"ק בשם הרשב"א וא"כ הרי דעתו של הרשב"א מסכמת לדעתי ובטלה דעת החכם הנ"ל:
ואמנם התוס' במס' ב"מ בהא דקאמר הש"ס מאי אם ירצה לומר מזיד הייתי נאמן והקשו שם דהא באומר מזיד הייתי משים עצמו רשע ואמאי יהי' נאמן ותירצו דאומר דאינו רוצה להביא חולין לעזרה לכך אומר שהי' מזיד ורצונו לעשות תשובה עייש"ה והנה דבריהם אינם מובנים דא"כ עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון ורצוננו שלא יגבה הבע"ד בשטר הזה ועל חתימתן בשקר רצונם לעשות תשובה יהיו נאמנים ובהדיא מבואר בש"ע חו"מ סי' מ"ו דאפילו כשעשו תשובה אינן נאמנים ואמנם באמת צריך לחלק בדבר דבודאי אינו נאמן לפסול את השטר אף באומר דבר דלא נעשה רשע על ידו אלא דבאומרים אנוסים היינו ואין כ"י יוצא ממקום אחר הרי הם כמבטלים מה שאמרו תחלה כתב ידינו הוא זה דהיינו לקיים השטר אבל אנוסים היינו והשטר פסול ומעתה אף שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון ועשינו תשובה כיון דאם הי' אמת הדבר ושני עדים מעידין שחתם על השטר בשקר מחמת ממון לא הי' נאמן לומר שעשה תשובה ואיך נימא שנאמן לפסול השטר וע"כ דחשבי' לאמת מה שאומר ואילו ברור לנו שחטא אינו נאמן לומר שעשה תשובה אבל שם שני עדים מעידין שאכל חלב ואינן יודעין אם בשוגג ואם במזיד והוא אומר שהי' מזיד ועשה תשובה הרי אין צורך לנאמנות שלו שהי' מזיד להאמינו כשני עדים וע"כ נאמן שעשה תשובה וה"ה בזה אם אומר מבודה הייתי ומודה כן בפני ב"ד למען יציל נפש האשה שלא תוכל לבא לידי מכשול הרי זה דומה ממש להך דכריתות:
אמנם העיקר נראה לי דבאמת כבר הקשו כולם באומרים אנוסים היינו מחמת ממון מדוע לא נימא פלגינן דיבורי' ועיקר כוונתם דהא דאמרינן פלגינן דיבורא היינו דמה שאינו שייך לגופו של עדות אינו מבטל העדות כמו דאמר פלוני רבעני לרצוני הנה עיקר העדות בא להרוג את הרובע שרבע אדם אחד ואי רבע אותו או לאדם אחר אין זה שייך לעדות זה גלל כן אף אי נימא שרבע אותו הוא אינו נאמן על עצמו לפסול ונאמן על הרובע וא"כ באנוסים היינו נימא שנאמן שהשטר בטל והוא לא יפסול את עצמו והעיקר כמ"ש רבינו יוסף הלוי דשם הם שני עניני עדות האחד שחברו רבע והשנית שהוא נרבע לרצונו ואפשר לזה בלא זה שיוכל להיות שהוא נרבע אבל לא איש פלוני רבעו ויוכל להיות שפלוני רבע אבל הוא לא נרבע ממנו. אבל כאן אמירתם אנוסים היינו בא לבטל השטר שהעידו שקר אלא שאפשר לומר שהיו אנוסים מחמת נפשות והם אומרים שהיו אנוסים מחמת ממון ובענין א' כיון שאינו נאמן לזה אינו נאמן על זה. ומעתה בזה שהוא בא לב"ד ואומר שהוא אינו יודע שבעל האשה מת וסתמא דמילתא הרי הוא בחזקתו חזקת חי ה"ז עדות לעצמו ואין כאן תורת עדות כלל שבלי עדותו אין האשה מותרת לעלמא וכששואלין אותו מדוע אמר להאשה שבעלה מת השיב מבודה הייתי אין זה ענין לעדות הראשון ואף אם לא נאמין לו על זה שבזדון הגיד מתחילה ונימא שאמר כן בדדמי או שלא אמר כלל להאשה ואינו נפסל עפ"י עצמו מ"מ עדות זה שאמר שאינו ידוע לו מן מיתת הבעל בזה נאמן הוא:
והי' אפשר ליישב בזה הקושיא שהקשיתי דיהי' נאמן כשאומר לא הגדתי להאשה שמת בעלה במגו דמבודה הייתי דאין רצונו לעשות עצמו רשע אמנם עדיין קשה הא יוכל לומר שבדדמי אמר כן ואח"ז נתברר לו שאין האמת כן וכדומה וראיתי אני מ"ש מעכת"ה בזה דנ"מ לענין מה דקיי"ל התובעת כתובתה אין לה מזונות. האמת שגם אני אמרתי כן אלא שדחיתי הדבר עפמ"ש מהרש"ך דאם הי' בדעתה שתגבה כתובתה ועכשיו נתברר לה שא"א לגבות לא הפסידה מזונות כ"ש בזה שנתברר לה כעת ששקר הגיד לה וזה ברור אמנם לפי שיטת הרמב"ם דאלמנה שרוצית לגבות מזונות אחר מיתת בעלה צריכה לישבע א"כ אם יאמרו שמבודה הי' א"כ באלמנה בעצמה שאמרה מפיו אינה יודעת אם מת בעלה ולא הודית ע"ז ומגיע לה מזונות בלי שבועה אבל אם הוא אומר שלא הגיד לה כלל והיא אומרת שהגיד לה עכ"פ לפי דבריו הרי היא כבא ליפרע מנכסי יתומים וצריכה שבועה ואין כאן מגו כלל ואמנם עדיין קשה דהרי זה לשון הרמב"ם פי"ח מה' אישות בהא דהביא דעת יש מי שאומר דנפרעת שלא בשבועה והוא כתב דנתחלף לו בין אשה שהלך בעלה למדה"י ולשונו תמוה מה ענין החילוף הזה בין בא ליפרע מנכסי יתומים לאם בא ליפרע מנכסי דידי' ופירשתי לשונו דקשי' לי' קושית הראב"ד מהך דמי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות דמוקמינן בשמעו בו שמת ומ"מ קיי"ל כחנן דתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ומחלק רבינו בין כשהלך בעלה למדה"י ומת אח"כ דבזה לא חיישינן לצררי דשעת מיתה כיון שאינו בביתו אבל כשמת בביתו חיישינן לצררי במזונות ג"כ וזהו כוונת הרמב"ם שמי שהורה שא"צ שבועה נתחלף לו בין אשה שהלך בעלה למדה"י ומת שם ובין מת בביתו וכן מצאתי בספ"י שכתב כן בביאור לשון הרמב"ם וא"כ כאן שמת במדה"י א"צ שבועה על מזונות וא"כ יש להעד מגו דאי בעי אמר מבודה הייתי או בדדמי אמרתי כן אמנם הדבר נכון מאד כיון דעיקר הטעם משום דלא חיישינן שמא נתן לה דמי מזונות קודם מיתתו משום דקיי"ל אין אדם פורע תוך זמנו אבל ר"פ דסובר אדם פורע ת"ז א"כ אף במת במקום רחוק ולא נודע מקום מיתתו צריכה שבועה וזה ברור:
ובזה נתיישב לנכון דברי רבינו ז"ל שהשמיט הך מילתא דעד האומר לאשה ולא אמר לב"ד פטור מקרבן שבועה ובזה אתי שפיר כיון דהעד מכחישה אף אי נימא דעד מפי עד השני נאמן כאן נאמן הראשון במגו דאי בעי אמר מוטעה הייתי כיון דלדידן קיי"ל דאין אדם פורע תוך זמנו וא"צ שבועה למזונות כשמת במדה"י ולכך השמיטו רבינו ודו"ק:
והנה מ"ש מעלתו ע"ד הפאס דחשיב כלים דלא מושלי אינשי כן כתבתי בספרי ישועות יעקב ושם ביארתי דדעת הריטב"א דלדידן דסימנים דרבנן אף בטב"ע דמועיל או בעדים מ"מ חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן נדחה מדברי רוב הפוסקים ומה שנאמר בגב"ע שאמר העד ר' אברהם שמדומה לו ששם החולה הי' וואלף ואח"ז חזר בו ששמו אברהם אין זה עדות כלל כיון שאינו מועיל להתיר הוי כמו פטימי מילי ומה שאינו שייך לגוף העדות לא מיקרי מעיד ויש לי בזה אריכות דברים ועיקר מה שאני סומך עליו מה שהעיד הרופא ושאר דבריו כ"ז ראיתי לפום רהיטא במכתבו ואי"ה עוד חזון למועד אבוא באריכות על שאר דבריו שנאמרו במכתבו: