אור ברסלב
שות ישועות יעקב חלק אבן העזר › סימן טז

שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין

חלק אבן העזר · סימן טז

סימן טו

לחכם אחד בדין מי ששלח שליח לקדש אחת מנשים שאסורין לקדש אי תפסי קידושין או נימא כיון דקעבר עבירה בקידושין האלו ואנן קיי"ל דאין שליח לד"ע בטל מעשה השליחות וכמ"ש התוס' במס' ב"מ בד"ה כהן שאמר לישראל דאם אין שליח לד"ע לא תפסי קידושין ומעלת החכם השואל האריך בזה ואני אבוא על סדר דבריו. מעכת"ה האריך בזה אי שייך בשוגג אין שליח לד"ע הנה התוס' במס' קידושין הקשו במעילה דאינו שייך רק בשוגג איך שייך בזה לומר אין שליח לד"ע ותירצו דבנזכר שליח דקיי"ל דחייב המשלח ושם הי' השליח מזיד ושייך אין שליח לד"ע ולכאורה קשה הוא גופא מנ"ל דאם הי' השליח מזיד לא נימא אין שליח לד"ע ואי משום דילפינן חטא חטא מתרומה מנ"ל דאף במזיד נימא דקרא איירי באמת באם הי' השליח שוגג:

והנה מעלת החכם השואל הביא דברי המשל"מ שהביא ראי' דאין השליחות בטל מש"ס דכתובות (דף ע') אהך מתני' דהמדיר אשתו מליהנות לו דתנינן יעמוד פרנס ופרנס לאו שליחותי' קעביד ומה קושיא הא אין שליח לד"ע ואני בחי' כתבתי להיפך דמכאן ראי' דהשליחות בטל ועמוד והתבונן בזה ותחילה אומר אני שאין כאן ראי' דמהני שליחות בדבר עבירה דהפוסקים הביאו ראי' דבאומר כל הזן אינו מפסיד פטור מלשלם למי שעמד וזנה דאי נימא דחייב לשלם אסור במודר הנאה והטעם דפטור מלשלם הוא דדוקא באם חבירו מהנה לו בשליחותו חייב לשלם אבל היכי דלאו שלוחו הוא אינו חייב לשלם לו עיין בטו"ז סי' רכ"א והיינו לפי המסקנא דאיירי באומר כל הזן אינו מפסיד אבל לפי הס"ד שפיר קאמר ופרנס לאו שליחותי' קעביד וא"כ מחויב לשלם וע"ז לא שייך לומר אין שליח לד"ע דלענין חיוב תשלומין ל"ש סברת אין שליח לד"ע כמו שכתבו בענין רבית ע"י שליח וא"ש. ובזה נראה לי ליישב מה שהקשיתי בחידושי בהא דקאמר הש"ס וכה"ג לאו שלוחו הוא והא תניא המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל וכו' הא כל הזן אינו מפסיד והקשיתי בחידושי קושי' נפלאה דלעיל קאמר הש"ס כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ומשני דאיירי באומר צאי ומספקת לדברים גדולים ואין מספקת לדברים קטנים וכתבתי בחידושי דאף דלא ספקה לדברים קטנים יכול להדירה משום דאפשר בפרנס רק מחמת הנדר א"י לכופה אף בדברים קטנים שתקבל מפרנס יותר משלשים יום אבל הנדר חל לפי דאפשר בפרנס וא"כ קשה נימא דספיקא הוא אם הנודר יכול לפרנס ע"י שליח ואמנם באשה ממ"נ מועיל דאי נימא דלא אפשר בפרנס א"כ אין הנדר חל כיון דמשועבד וע"כ מועיל הפרנס ממ"נ אבל במודר הנאה מחברו אסור ע"י פרנס מספיקא והיא קושי' גדולה ונפלאה אלי אמנם לפמ"ש א"ש דחזינן דבאדם אחר אינו מועיל לזון ע"י פרנס וקשה מה בכך דשליחות המפרנס הוא הרי אין שליח לד"ע וצריך לומר דמחמת דעביד לי' שליח מחויב לשלם וא"כ ה"ה במפרנס אשתו ע"י פרנס צריך לשלם לו ואין לומר דספיקא הוא הרי מספק אינו יכול להוציא ממנו התשלומין וא"כ מוכח דהיכי דאין שליח לד"ע השליחות בטל ודו"ק היטב כי קצרתי:

והנה בחידושי למס' פסחים כתבתי בהא דקאמר בתוספתא בשוחט הפסח על החמץ דעובר בל"ת והפסח כשר דכתיב זבחי עדיין נקרא זבחי כיון. דגבי שחיטת הפסח בעינן שליחות ובשחיטה שלוחא דידן נינהו ועיקר שליחות בקדשים ילפינן מפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וא"כ אמאי יהי' הפסח כשר הא כיון דאין שליח לד"ע נתבטל כל ענין השליחות ונפסל הפסח וצריך לומר דהיכי דעשה אותו שליח לעשות המעשה והשליח עשה אותו המעשה באופן שיש בעשיית המעשה דבר עבירה לא שייך בזה לומר אין שליח לד"ע וא"כ איירי כאן שבני חבורה לא אמרו לו שישחוט על החמץ והשוחט שחט על החמץ ובזה לא שייך סברת אין שליח לד"ע ואמנם היינו כשיש חמץ לשוחט או לזורק וכו' אבל כשיש חמץ לבני חבורה והם עשו שליח לשחוט בזה הוי כאילו עשו אותו שליח לשחוט על החמץ ובזה שייך לומר אין שליח לד"ע ואמנם נ"ל עפ"מ דמבואר בש"ס דב"מ הרי אלו אמר לשלוחו צא וגנוב פטור משום דאין שליח לד"ע ואלו שותפין שגנבו חייבין והטעם משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' הרי דהיכי דאית לי' שותפות בגווי' אף בדבר עבירה שייך שליחות לענין חיוב המשלח וכ"ש לענין קיום גוף המעשה וא"כ משכחת לה שיהי' המעשה קיים כשהשוחט הוא אחד מבני החבורה ויש לו שותפות בגוף הפסח ומהני שליחותו ששלחו אותו בני חבורה לשחוט הפסח על החמץ והנה בש"ס דנדרים (דף בעי' הוא אי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו ואנן קיי"ל שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחי דידן מצי עבדי וכתבו התוס' במס' יומא דמ"מ לא נפשט בעיין אי רק שלוחי דרחמנא או צריך שיהי' נמי שלוחי דידן ואי נימא דאין שליח לד"ע קשה הא דקאמר הש"ס דהציץ מרצה על הדם ועל החלב שנטמא בין בשוגג ובין במזיד וכו' והא כיון דלכתחלה אסור להקריב בטומאה אמאי יהי' מועיל בדיעבד נימא דהשליחות בטל וצריך לומר כיון דכתיב בקרא ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו וקאמר הש"ס דקרא אתי לטומאה שהותר מכללה עיין בש"ס דיומא (דף ז') גלי קרא דלא נימא בזה שיתבטל השליחות ובזה ישבתי על נכון קושית התוס' במס' מנחות (דף כ"ה) תמן תנינן דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ומטעם קנס ובציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה דלא קנסו בציבור והקשו רבותינו בעלי תוס' דבש"ס דיבמות דייק שם דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מהך דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמן התורה מרצה דתנן על מה הציץ מרצה על הדם וכו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד וכו' ואמאי הוצרך להביא מהך ברייתא והא מהך גופא יוכל לדקדק דהרי כיון דחזינן דבציבור אף במזיד הורצה שמעי' דמטעם קנס הוא דאי מן התורה יש חילוק בין שוגג למזיד אף בציבור במזיד לא הורצה ובזה אתי שפיר דהא דהחילוק בין שוגג למזיד הוא דבשוגג יש שליח לד"ע ובמזיד אין שליח לד"ע והיינו בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור דיש לכהנים חלק בו והוי כמו קרבן השותפין וכבר כתבתי דבשותפין אמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אף בדבר עבירה וכמו שותפין שגנבו שחייבין ולכך אף במזיד הורצה ולכך הביא הש"ס מהך ברייתא דבין בשוגג ובין במזיד הורצה וחזינן דאין הטעם משום שליחות וא"ש ודו"ק היטב:

ובזה ישבתי על נכון קושית התוס' דמאי ראי' מייתי הש"ס במס' יבמות דמן התורה מרצה מהא דתני' על מה הציץ מרצה על הדם וכו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד דהרי הש"ס קאמר אהך דתני' בברייתא בין בשוגג בין במזיד הורצה ובחד ברייתא קתני בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ופליגי אמוראי חד אמר טומאתו בין בשוגג ובין במזיד הורצה וזריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר להיפך זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה וטומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וא"כ מנין לנו לומר דהך ברייתא דעל מה הציץ מרצה איירי מן התורה והך דדם שנטמא במזיד אינו מרצה היינו מדרבנן. ובזה א"ש דהך מ"ד משמע לי' דהא דלא קנסו במזיד משום דגברא לכפורי קא מכוין וע"כ שהי' מזיד על הזריקה ולא על הטומאה וכמ"ש התוס' במס' מנחות וא"כ קשה נימא דאין שליח לד"ע ונתבטל המעשה וחזינן דליתא להך סברא וא"כ אין חילוק מה"ת בין יחיד לציבור וממילא מוכח דאין כאן רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' ולמ"ד דהך איירי בנטמא בין בשוגג בין במזיד וזריקתו הי' בשוגג א"כ באמת נוכל לומר דאף מה"ת בזרק במזיד אינו מרצה משום דאין שליח לד"ע אלא דכיון דלהך מ"ד דמוקי בין בשוגג ובין במזיד אזריקה שפיר נוכל לומר דהמקשה ס"ל כן ודו"ק היטב:

והנה בחידושי הקשיתי בהא דקאמר הש"ס במס' זבחים (דף מ"ה ע"ב) אהא דקאמר בהך ברייתא דדם שנטמא ובנכרים בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה ואקשינן לר"י דסובר רואה אני בכולן להחמיר מהא דקתני כאן לא הורצה ומשני דכתיב לרצון להם ולא דנכרים ומנ"ל דילמא קרא לרבותא דבאמת לכאורה קשה הא דבעי הש"ס אי כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן הא אנן קיי"ל דלרבויי אתי קרא דאיש איש שהעכו"ם נודרים נדרים ונדבות ומביאין קרבן כישראל וקשה הא אין שליחות לעכו"ם ואיך יהי' הכהן שלוחו של עכו"ם להקריב קרבנו וראיתי בספר פ"מ שהרגיש בזה גם בס' צ"ק הרגיש בדבר ותי' בס' פ"מ דאף אי נימא בישראל שלוחי דידן נינהו אבל בקרבן של עכו"ם המה שלוחי דרחמנא וגלי קרא דאיש איש דנימא בשל עכו"ם שלוחי דרחמנא נינהו וא"כ נוכל לומר דבקדשי עכו"ם מילתא דפשיטא דכשר בדיעבד אם הקריבו בטומאה דאף דאסור להקריב לכתחלה מ"מ מותר בדיעבד אבל בישראל הוי אמינא דאף בדיעבד אינו מרצה משום דאין שליח לד"ע ואשמעי' דרצוי הציץ מהני אף לפסול זה שהקריב בטומאה והיא קו' גדולה ואמנם אחר העיון הדבר נכון מאוד דהרי כתיב בהאי קרא ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וא"כ נהי דלא נימא דהאי קרא אתי למעט דאין הציץ מרצה על קדשי עכו"ם אבל דמרצה על קדשי ישראל מבואר בקרא להדיא וא"כ הך קרא דלרצון להם לפני ה' מיותר וע"כ דקרא למעט קדשי עכו"ם קאתי ובזה נתיישב מה דמקשים אמאי לא דייק מקרא דמקדשי בני ישראל דאתי למעט קדשי עכו"ם ובזה א"ש ודו"ק:

והנה בש"ס דגיטין (דף נ"ג) אקשינן למה דקאמר דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד מהא דקאמר דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא מרצה ואינו רק דרבנן ומ"מ לא קנסו שוגג אטו מזיד ולא הביא הש"ס ראי' זו שמרצה מן התורה מהא דעל מה הציץ מרצה ולמה מביא הש"ס הך ראי' ביבמות ונראה עפמ"ש בחיבורי לטור ש"ע יו"ד בענין הך דקנסו שוגג אטו מזיד דאף אי נימא דלא קנסו שוגג אטו מזיד מ"מ היכי שלא יפסיד כלל בעשי' זו שעשה אף אם נקנוס אותו רק שאם לא נקנוס אותו ירויח בעשייתו זאת פשיטא דקנסו אותו אף בשוגג שעכ"פ לא ירויח בעשי' זו ומה"ט בחמץ שעבר עליו הפסח קנסו אף בשוגג כיון שאם הי' עושה כדין והי' מבערו הי' מפסיד החמץ לכך אם השהה אותו עד אח"ז קנסו בזה שלא ירויח ע"י זה שעבר עליו בבל יראה ואף ששהה בשוגג וכיון שכן קשה לי בדם שנטמא דאי לא הי' זרקו על המזבח פשיטא דלא הי' הבשר נאכל וע"י מה שעבר וזרקו על המזבח מתירין אנו לאכול הבשר הרי מרויח ע"י זה שעבר וזרקו ואי נימא שלא יאכל הבשר הרי אינו מפסיד כלל דאף אם לא הי' זרקו על המזבח לא הי' הבשר נאכל ולמה לא נקנוס בזה שוגג אטו מזיד ונראה לי דדוקא היכי דקעביד איסור תורה לכתחלה כמו בחמץ בפסח דעבר בב"י מן התורה בזה קנסו אותו שלא יהי' מעשיו מועילים אף אי לא קנסינן שוגג אטו מזיד בעלמא כיון שע"י זה דקעביד איסור תורה מרויח אבל באיסור שמן התורה רשאי לעשותו אף לכתחלה אלא שחכמים אסרו לעשותו לכתחלה והתירו בדיעבד איך נימא בזה שיקנסו אף כשנעשה בשוגג שלא יועילו מעשיו כיון דאין כאן רק חשש איסור דרבנן ובזה אתי שפיר דלא הוצרך הש"ס כאן להביא ראי' דמותר מה"ת מהך ברייתא דעל מה הציץ מרצה דממקומו הוא מוכרע דאי נימא דיש כאן איסור תורה פשיטא דקשה אמאי נימא דבשוגג הורצה הא מרויח ע"י זה דקעבר איסור תורה ודמי' לחמץ שעבר עליו הפסח ודו"ק:

והנה לכאורה עלה על לבי לומר לפי מה שנסתפקתי זה ימים רבים בהא דקאמר הש"ס במס' מנחות (דף מ"ח) דאע"ג דחולין בעזרה אסור מ"מ אם הביא לעזרה לחם קודש ופדה אותו מיד הקדש באופן שנעשה חולין אין זה חולין בעזרה כיון דבעת הכנסה הי' קודש ועכשיו כשהוא בעזרה נעשה חולין ועלה על לבי להסתפק בהכניס לעזרה הקדש ואח"כ שאל עליו לחכם והתיר לו. את ההקדש למפרע אי חשיב חולין בעזרה או לא דגם שם בעת שהכניסו לעזרה הי' קודש ועכשיו נעשה חולין או דבשלמא בפדיון אינו נעשה תולין למפרע וא"כ בעת הכנסה הי' קודש ונוכל לומר דהתורה לא אסרה אם בעת כניסה לעזרה הי' באמת קודש ובעת שהוא בעזרה נעשה חולין אבל שאלה דעוקר הדבר למפרע וא"כ איגלאי מילתא למפרע דבעת הכנסתו לעזרה הי' חולין ואסור והארכתי בזה ומסקנת הדברים דלמ"ד חולין שנשחטו בעזרה ל"ד וחז"ל הוא דאסרו משום דגנאי הדבר להביא חולין לעזרה א"כ אם בשעת הבאה הי' באמת הקדש ואח"ז נולד בו דבר שהוא צריך לשאול על ההקדש באופן זה לא אסרו חז"ל אבל אם חולין שנ"ב דבר תורה פשיטא דאם נתברר הדבר למפרע שהי' חולין אסור ג"כ והנה אי נימא דמותר לשאול לחכם ולהוציאו לחולין ופתח יש לו שהרי נטמא הדם ודמיא להך דינא דמבואר בתה"ד הובא בהגהת רמ"א יו"ד סי' שכ"ג בחלה שנתערבה דיוכל לשאול לחכם ולהוציאו לחולין ע"י פתח זה שנתערבה אח"כ וה"ה בזה ואף שהטו"ז שם חולק כבר הארכתי בזה במקום אחר להעמיד מיד הדין על מכונו עיין בישועות יעקב או"ח סי'] ולפ"ז הא דקאמר הש"ס במזיד לא הורצה מטעם קנס אף דיכול לישאל עליו מ"מ חשיב קנס דאם ישאל יצטרך להביא קרבן אחר ויפסיד קצת והעיקר דכיון דכבר זרק הדם אינו יכול לישאל כמ"ש התוס' במס' כריתות ואמנם אם לא זרק הדם דעת הרשב"ם דאף אחר שחיטה יכול לשאול עליו וא"כ אתי שפיר הא דבשוגג הורצה ולק"מ מה שהקשיתי כאן דבמה דאמרי' הורצה מרויח ע"י זריקת הדם בטומאה ואם נימא לא הורצה אינו מפסיד כלל שהרי אם לא זורק הדם ג"כ אין הבשר נאכל מהכ"ת לא יזרוק הדם אף במזיד כיון דלא מפסיד מידי ע"י זריקה ולפמ"ש מפסיד ע"י הזריקה שא"י לשאול עוד על ההקדש ולכך לא קנסו בזה שוגג וזה טעם נחמד מאוד וא"כ הי' אפשר לומר דזריקה בטומאה היא איסור תורה והא דבשוגג הורצה משום דבשל תורה לא קנסו שוגג אטו מזיד ואי דאם יש איסור תורה בזריקה הי' לנו לקנוס:

עכ"פ שלא ירויח בעשותו דבר שאסור מן התורה כיון שאף קודם זריקת הדם לא הורצה לא יפסיד בקנס הזה וכמ"ש זה אינו דהרי מפסיד ע"י זריקת הדם דא"י לשאול עליו ולמה לא הביא הש"ס הך ברייתא דעל מה הציץ מרצה למידק מזה דהא דבמזיד לא הורצה היינו מדרבנן אמנם אחר העיון זה אינו כיון דהש"ס כאן סבר דהך ברייתא דדם שנטמא אתי' כר"מ ור"מ סובר דחולין שנ"ב הוא מן התורה עיין ש"ס דפסחים (דף כ"ב) דר"מ דריש אותו לחולין שנ"ב דאסור בהנאה וא"כ אף אם נעשה אח"כ חולין שנ"ב אסור למפרע אבל בש"ס דיבמות הוצרך הש"ס לדייק מברייתא דעל מה הציץ מרצה דאינו רק מדרבנן דהוי אמינא שהוא מן התורה ומ"מ בשוגג מותר דמפסיד שלא יכול לישאל עליו ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

שות ישועות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה