שות ישועות יעקב· רבי יעקב משולם אורנשטיין
חלק אבן העזר · סימן ב
שנית על ענין הנ"ל לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם מ' משה נ"י אבד"ק פרעשבורג
מכתבו הרמה לנכון הגיעני ע"י הפאסט והנה ע"ד זה שרוצה לקחת את אשת חמיו השני' אחר מות אשתו הנה על מקומי אני עומד שאם ירצה החכם להתיר אין למחות בידו והנה אודיע למעל' כ"ת טעמי בזה. הנה בגוף הטעם הנאמר בירושלמי לאסור אשת חמיו מפני מראית עין על כרחך דיטעו שהיא חמותו אבל רחוק הדבר שידמו הדבר לאשת אביו דמה ענין חמיו לאביו וכיון שכן לאחר מיתת אשתו דלדברי ר"ע אינה בשריפה ולדעת הרמב"ן והרשב"א אינה לא בכרת ולא בלאו רק בארור שוכב עם חותנתו לא גזרו בזה ודעת רוב הפוסקים דהלכה כר"ע ולא נעלם ממני דדעת הרמב"ם דלא נתמעט רק משריפה אבל לא נתמעט מכרת מלבד דחזינן דמ"מ לענין גרים לא גזרו משום דקליש איסורא אפשר דגם לענין מראית עין לא חשו בזה וגם דסתמא דסוגיא בהך דגרים נראה דאפילו איסור כרת לית בי' וכמ"ש הרמב"ן שם:
והנה בהא דקאמר הש"ס כאן במס' יבמות (דף כ"א) דמותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת ובתי אסורה א"ה אשת חמיו נמי תימא כן שהיא מותרת ובתה אסורה ומשני הא פסיקא לי' דאף אחר מיתה אסורה והא לא פסיקא לי' דאחות אשתו מותרת לאחר מיתת אשתו והקשו התוס' ד"ה א"ה אשת חמיו נמי מאם אם חמיו לא פריך דלא פסיקא לי' משום דבעי לקמן אי שניות דר"ח יש להם הפסק וכו' והנה יהי' כוונת התוס' איך שיהי' כי נחלקו בדבר מהרש"ל ומהרש"א וכפי הנראה דברי מהרש"ל נכונים בביאור לשון התוס' אמנם קו' מהרש"א נצבה כחומה דמה בעי הש"ס אי שניות דר"ח יש להם הפסק איך אפשר לומר כן א"כ אמאי לא נקיט באם אם חמיו דתימא לי' אני מותרת ובתי אסורה ואמנם הדבר נכון דדעת התוס' כאן כדעת הרמב"ן דחמותו לאחר מיתת אשתו אף בכרת ליתא וא"כ דחי' לאשת חמיו דלא פסיקא לי' דאחר מיתת אשתו אין כאן ערוה דאיסור ערוה היינו רק חייבי מיתות ב"ד או חייבי כריתות אבל אחר מיתה אין כאן ערוה דהיינו חייבי כריתות ופשיטא דלא שייך איסור שניות רק בחייבי כריתות וא"כ עדיין לא פסיקא לי' לומר אע"ג דבתי אסורה ולכך נקט אשת חורגו דפסיקא לי' דאף אחר מיתת אשתו היא חייבת מיתה וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א וחלקו על הרמב"ם ז"ל דהשוה איסור בת אשתו לאיסור חמותה וכ"ש דחיוב כרת יש בבת אשתו ובת בנה אף אחר מיתת אשתו ואף שנראה מדברי התוס' בפרק נושאין ובפרק האשה רבה דדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל דאף חמותו לאחר מיתת אשתו לר"ע לא נתמעט רק משריפה ולא מכרת אמנם כבר ידוע כי בעלי תוס' רבים המה ואין לדון מדברי תוס' אלו ע"ד תוס' שבמקום אחר ואמנם קושית התוס' על המקשה שהקשה א"ה אשת חמיו נמי ולא אסיק עדיין תירוצא דזה פסיקא לי' הו"ל להקשות מאם אם חמיו ותירצו דאפשר דהוא סובר דבאמת שניות דר"ח אין להם הפסק אבל לפי המסקנא בלא"ה לק"מ דלא פסיקא לי' ולכך לא מצי הש"ס לפשוט רק בעי' דשניות דר"ח אי יש להם הפסק וא"ש וגם דעת רש"י כדעת הרמב"ן והרשב"א דלר"ע חמותו לאחר מיתת אשתו אינה בכרת כמבואר מלשונו פרק הנשרפין ומה"ט פירש"י בריש מס' יבמות בד"ה חמותו שמת בעלה ונשאה אחיו ועיין בריב"ש סימן שע"ד ושע"ה ומזה מבואר דרש"י סובר כדעת הרמב"ן דלא נתמעט לר"ע רק חמותו אבל בת אשתו אף לאחר מיתת אשתו ישנה בכרת ובשריפה מהא דנדחק רש"י לפרש בתו מאנוסתו פירוש דאל"כ בלא"ה הוי לי' בת אשתו ולמה לא פירש דאיירו לאחר מיתת אשתו א"ו דבבת אשתו אין חילוק רק בחמותו נחלקו ר"י ור"ע ובחידושי הארכתי בענין זה מאוד בישוב קו' התוס' שם ואכ"מ:
עכ"פ נראה דדעת הרבה פוסקים דלר"ע חמותו לאחר מיתת אשתו אף בכרת ובלאו ליתא וא"כ אין לאסור אשת חמיו משום מראית עין רק בחיי אשתו ולא לאחר מיתת אשתו ובספר ישועות יעקב כתבתי בהא דקאמר בש"ס פרק נושאין אמתני' דנושאין על האנוסה ועל המפותה עייש"ה מה שכתבתי שם דרך כלל לפי הנראה דעת הפוסקים עיקר דלר"ע אין חיוב כרת בחמותו לא גזרו באשת חמיו אחר מיתת אשתו ובמס' דרך ארץ שהביא כת"ר דתנינן אשת חמיו אסורה משום מראית עין ובתה מותרת וכוונתו בתה שיש לה מאיש אחר דהוי אמינא כיון דשייך מראית עין שיאמרו שהיא חמותו ממילא שייך מ"ע על בתה גם כן שיאמרו שהיא אחות אשתו מן האם קמ"ל דלא גזרו בזה דנהי דאשת חמיו קרי לה חמותו אבל בתה לא קרי לה אחות אשתו כיון שאינה אחותה לא מן האב ולא מן האם לא גרע משני חורגין אבל אם הי' דעת האוסר באשת חמיו משום גזירת אשת אביו הרי באשת אביו עצמה מותרין חורגין לישא זה את זו ואיך יתכן לאסור בתה ודברי כת"ר מ"ש בזה לא ידעתי כוונתם:
עתה נבא לבאר דברי ירושלמי אשת חמיו אסורה מפני מראית עין אי תימא תורה הרי דוד נשא רצפה שנאמר ואתנה לך נשי אדונך וכו' וביארתי כוונתו דאי תימא תורה היינו דמדינא אסורה משום כיון דבתה אסורה מה"ת בדידה גזרו רבנן וכמו דקאמר הש"ס במס' יבמות גבי אשת חמיו עצמה ומה שהשיג כת"ר דשניות גזירת שלמה הם ובימי דוד לא נגזרו הי' דעת מעכ"ת שדבר זה נעלמה ממני לא כן אחי ודבר זה דשניות שלמה גזר הירושלמי בעצמו לא סבר לה דהוא סובר כדעת רבא בש"ס דרמז לשניות מן התורה מדכתיב את כל התועבות האלו וכל מקום שאמרו רמז מן התורה הרי הי' מקובל דור מפי דור עד משה רע"ה כמו יחוד דא"א ומה לי להאריך בזה הרי הרמב"ם פ"א מה' אישות כתב באיסור שניות שהן מדברי קבלה וכתב הכ"מ דהיינו שהי' מקובל דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה ואף שהוא הקשה שם דתלמודא דידן סבר דאין רמז לשניות מה"ת רק גזירת שלמה ובית דינו אבל אנן בדברי הירושלמי עסקינן דכתב דרמז לשניות מדברי תורה ועיין ברמב"ם פרק ג' מהלכות נערה בתולה דכתב דדוחין מצות עשה דולו תהי' לאשה ואין להאריך יותר כי הדבר פשוט מאד ובחנם טרח כת"ר בזה:
והנה בהא דנראה מדברי רבינו דבשניות לא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת דחז"ל העמידו דבריהם כאלו הי' ערוה דאורייתא והא מדקאמר הש"ס בהך דיבמות דהוי אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת אי לאו משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' והקשיתי באחות זקוקתו דאסורה לו מדרבנן נימא אתי עשה ודחי לחשש דרבנן ואי משום גזירה אטו ביאה שני' הרי כשנבעלה ביאה ראשונה פקע זיקה ומותרת והארכתי בזה בתשובה א' שכתבתי בימי ילדותי להגאבד"ק פוזנן מהר"ש ז"ל בפלפול רב ועצום אמנם האמת כי בשניות לא שייך בזה עשה דוחה ואכ"מ:
נחזור לעניננו כיון דבש"ס דידן נזכר להדיא היתר אשת חמיו ומ"ש התוס' דבדורות אחרונים נאסר ע"כ שבדורות הגאונים אחר חתימת התלמוד אסרו כי הבבלי אחר הירושלמי סידרו וכ"כ מהרש"ל ביש"ש וכיון דגזירתן לא נזכר נראה שלא גזרו רק משום חשש כיון דבתה אסורה וכמו שהי' דעת הס"ד לאסור אשת חמיו משום האי טעמא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א וכמ"ש בתשובתי הראשונה שהשבתי להרב אבד"ק מאשציסק ואחר מיתת אשתו לא גזרו וגם אי נימא משום דנראית כחמותו אפשר לסמוך על דברי הרמב"ן והרשב"א ומרן דכולא תלמודא רש"י ז"ל דחמותו לאחר מימת אשתו אינה בכרת ולא בלאו והמעיין בלשון היש"ש שכתב איסור אשת חמיו משום דנראית כחמותו וסיים ובחמותו לאחר מיתת אשתו כתבתי בפרק הנשרפין דאינו בכרת עייש"ה נראה שכוון לזה דבזה אין לאסור אשת חמיו והנה צירוף לזה מה שיש בדבר תועלת היתומים וכמעט אי אפשר לו לישא אחרת עיין בשו"ת שבות יעקב חלק ראשון סי' צ"ה שדעתו להתיר איסור מינקת חבירו מטעם תועלת יתומים וכתב לדמות הדבר לאיסור אבלות ולמה דמבואר בשו"ת מהר"י מינץ בענין מופקרת לזנות ואמנם אני דחיתי דבריו אלו בתשובה שאין לדמות גזירת חכמים ובאבלות עיקר הטעם דאסור לישא אשה משום שנראה שאין המת חשוב בעיניו וכשעושה הדבר לטובת היתומים אין כאן זלזול לענין אבלות וכמו כן מה שדימה לענין שחרור עבד ג"כ הטעם משום דלא נחשב חנינה להעבד כיון שעושה הדבר לטובת היורשים וכמ"ש הר"ן במס' גיטין דהאי טעמא דשרי לצורך מצוה אף למצוה דרבנן כגון תפלה משום דעיקר הטעם משום חנינה שעושה לעבד וכתיב לא תחנם אבל כיון שעושה לצורך מצוה לא חשיב חנינה ועיין במ"א סי' מה שהקשה ע"ז מש"ס דברכות דקאמר מצוה הבאה בעבירה היא ועיין בס' ישועות יעקב או"ח סי' הנ"ל שישבתי קושית המ"א באופן נאות אבל באיסור מינקת אף שהוא רק איסור דרבנן לא דחינן משום טובת היורשין ומ"מ באיסור זה יש לצרף סברת הרב ש"י כיון שרוב הפוסקים מתירין ע"כ אף שאני איני מתיר להדיא אבל מילתא דפשיטא שאם ירצה חכם בעירו להתיר הרשות בידו ואין מזיחין אותו.
דברי ידידו: