שות יהודה יעלה (מהרי אסאד)· רבי יהודה אסאד
חלק ב · תשובה כב
הו"ש וכ"ט לאהובי בני רחימי הרב המאו"הג המופלג, ובקי נפלא, גן ההדסים, משדד עמקים, צדיק תמים כש"ת מוה' אהרן שמואל ני' האבד"ק קאטה, ע"ז הרבנית החשוב' הצנוע' תי' ונכדיי שי':
מכתבך היקר קבלתי לנכון ושמחתי בשלותך וטובך ב"ה, וגם אתנו החיים והשלום תהל"י, ואבוא להשיב על קצת דבריך ע"ד מה שהקשית בקידושין דף ע"ז א"ד הא מנ' רבנן וכו' דאי ר"ש השתא איסור חמור על קל לא חייל איסו' קל על חמור מבעי' וקרא למה לי עי' פירש"י, והקשית אהו' בני ני' לפמ"ש ש במתני' וברייתא לעיל פ' האומר ד' ס"ב האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקיבה הרי זו מקודשת לי אם הוכר עוברה וילדה נקיבה מקודשת, א"כ משכחת לה אחותו אלמנה איסור בת אחת בכה"ג שקידש אשה מאביה אביו של כהן הגדול בעודה עוברה אחר שהוכר עוברה, וברגע שנולדה מת המקדש ונתאלמנה ונעשה אחותו ואלמנה לכה"ג בב"א ואפי' ר"ש מודה באיסור ב"א דחל ושפיר איצטריך קרא גם לדידי' בכה"ג דמ"מ אינו לוקה משום אלמנה, א"ד הנעימים, ויפה ונכונה הקשית: ונ"ל דתוס' כתובות בר"פ נערה ד' מ"ב ע"א הוכיחו דר"ש ע"כ ס"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ל, א"כ ר"ש לטעמי' אפי' הוכר העובר ס"ל אינה מקודשת דהרמב"ם יחיד הוא בזה שפסק כראב"י בקדושין ס"ב כמ"ש הב"ש והח"מ באה"ע סוף סי' מ"ם, ורסי' ל"ז סוף סעי' א' ועי' תוס' קדושין ס"ב סוף ע"ב א"כ לא משכחת בב"א לר"ש ופריך שפיר ואפי' לתוס' ישנים ר"פ נערה הנ"ל שכתבו דר"ש שפיר מצי ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל והיינו וודאי לכשיבואו לעולם חל הקנין אז ולא מקודם למפרע, נ"ל דל"ק מידי עפ"י סוני' דיבמות דף נ"ט ע"א ת"ר אלמנה לא יקח בין מן הארוסין וכו' מ"ד לילף אלמנה מתמר מה להלן מן הנשואין וכו' ואימא ה"נ ומשני דומיא דגרושה וכו' ועי' תוס' שם הרי דאי לאו היקשא אלמנה דומי' דגרושה ה"א אלמנה מן הארוסין מותרת לכהן גדול, לפי"ז גם בתר דגלי קרא היקשא אלמנה דומיא דגרושה מיהת בעינן דווק' אלמנה שהיתה אנוסה זמן מה קודם שנתאלמנה עכ"פ רגע א' מקודם שהיה שהות קצת בין קדושין לאלמנות דהא גרושה ע"כ נמי לא משכחת אלא בחלו הקדושין רגע א' קודם גרושין היא גרושה לכהן, וא"כ ממ"נפ לא משכחת אחותו אלמנה איסור בב"א בכה"ג דאי אפשר לצמצם שמת המקדש באותו רגע עצמו שנולדה אחות הכה"ג המתקדשת בקבלת אביה מקודם, ואם לידתה היה רגע א' קודם מיתת המקדש אותה, הרי אחותו קדים ואין אלמנה חל על אחותו ולא הוי בבת אחת, ואם אפשר לצמצם, ומיתת המקדש ולידת המתקדשת אחותו דכה"ג ברגע א' ממש היה הרי לא קדמו הקדושין לאלמנות אפי' רגע אחת ובכה"ג דלא היתה ארוסה כלל קודם שנתאלמנה אלמנה כזו ודאי לא אסרה תורה כלל לכהן גדול ופריך שפיר לר"ש כנ"ל: עוד הקשית שם קושי' נאה מ"ש חזר ובא עליה דנקט גמר' ות"ל באותו ביאה גופא הרי נעשה זונה בהעראה ושוב בגמר ביאה כבר אסורה עליו משום זונה ובגמר ביאה עשאה חללה, יפה הקשית:
ונ"ל חדא י"ל באמת ה"פ כהן שבא על אחותו היינו שבא בהעראה לבד ולא גמר ביאתו נמי עשאה זונה, וה"נ חזר ובא עליה ר"ל אחר שפירש בראשונה אחר העראה חזר ובא עליה בהעראה לבד שנית עשאה חללה, א"נ ה"פ חזר ובא עליה ר"ל אחר שעשאה זונה בהעראתו חזר וגמר ביאתו ומה שלא פירש ממנה אחר העראה קרי' לי' חזר ובא עליה עשאה זונה בגמר ביאה, עוד נ"ל לתרץ עפ"י סוגי' כתובות ד' נ"א ע"ב אמר אבוה דשמואל אשת איש שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא סופה ברצון וכו' ופליגא דרבא דאמר סופה ברצון נמי מותרת ואפי' אמרה הניחו לו והייתי שוכרתו אלמלא זנקק לי נמי מ"ט יצר אלבשה וכו' וא"כ כ"ש בדידי' דשייך לומר בסוף ביאה יצר אלבשי' ואנוס הוא ולק"מ קושי' הגמ' ללקי שלש משום לא יחלל זרעו בגמר ביאה דממנ"פ כיון דבעינן שיעבור העבירה תוך כד"ד של התראה ואם התרו בו קודם הביאה לא מהני ללקות על הגמר ביאה די"ל אשתלי ואם התרו בו בין העראה לגמר ביאה שיפרוש ממנה ולא יגמור ביאתו אז אונס הוא דיצר אלבשי' לגמור ביאתו וצ"ל דהסוגי' אזלה אליבי' דאבוה דשמואל דלא חשיב לי' לסוף ביאה לאונס או אליבי' דריב"י דס"ל חבר א"צ התראה וסתם כה"ג הוא חבר ולוקה גם אגמר ביאה אף שהוא אונס דלא הו"ל להכניס א"ע לבוא לידי אונס זה, אבל אנן קיי"ל דחבר ג"כ צריך התראה וקיי"ל נמי כרבא דסוף ביאה מקרי אונס דיצרו אלבשי' א"כ אפי' גמר ביאתו אינו לוקה רק שתים וכפסק הרמב"ם, ולפי"ז ניחא נמי הא דלעיל דנקיט ר' אשי דיני' חזר ובא עליה דווק' עשאה חללה אבל בגמר ביאתו הראשונה י"ל דלא עשאה חללה כיון דאונס הוא בגמר ביאתו ואי באונס לא נעשית זונה לל"ב דרבא ביבמות ד' נ"ו י"ל הה"ד נמי חללה לא נעשית באונס ולא פסיקא לי' הא מלתא כ"כ כנ"ל ודוק, נאם אביך הנאמן המצפה בקרוב לבשורות טובו': הק' יהודה אסאד:
הג"ה מבן המחבר, לי נרא' לתרץ דהרמב"ם בפרק י"ז דין ד' מא"ב העתיק בסתם מימרא דר"י דבסמוך כאן לקמן כה"ג באלמנה לוקה שתים וכו' משמע אפי' גמר ביאתו וראב"ד השיג עליו דהא מפורש בגמר' דבגמר ביאתו לוקה שלש, ועי' בה"ה מה שכ' לתרץ וכוונתו משום דה"ל לא יחלל לאו שבכללות שני חלולין א' לה וא' לזרעה וקיי"ל אין לוקין תרתי אלאו שבכללות אבל חדא מיהא לקי וקושי' הגמר' וללקי שלש היינו דר"י אמורא הו"ל לפרש דלמ"ד לוקין אלאו שבכללות לקי שלש כנ"ל, ודוחק, וצ"ל כתי' מרן אבי זצוק"ל: