אור ברסלב
שות יהודה יעלה (מהרי אסאד) חלק א › תשובה קטו

שות יהודה יעלה (מהרי אסאד)· רבי יהודה אסאד

חלק א · תשובה קטו

תשובה קיד

שלמא רבא וחייא אריכא ובריות גופא לאהובי הרב הגאון אמתי נזר ישראל וקדוש וצדיק נשגב ובנש"ק כקש"ת מוה' שלמה זלמן אולמאן ני' האב"ד דק"ק מאקא בעהמ"ח ספר יריעות שלמם:

גי"ה קבלתי וכו' ועתה אבוא על ד"ת קושית הדר"ג רו"מ ני' במכתבו אלי והוא זה דבמקום ביעור חמץ שתקנו רבנן ה"ל לתקן עדיפא שלא לבערו רק להקדשו לזמן למ"ד בנדרים דף כ"ט בסוגיא דבר פדא דפקע בכדי בתשלום הזמן ולא שייך גזירה דלמא אתי למיכל מיניה דהא הקדש בדילי מיניה. וגם שמא לא יקדישנו בלב שלם לא שייך דהא ל"ל פסידא כיון דפקע בכדי בתשלום הזמן אחד"ק:

ולענ"ד הרבה תשובות בדבר והנני פירטם אחת לאחת: א דגם חמץ של הקדש כל זמן דלא הגיע ליד גזבר והמקדיש אינו חייב באחריותו נהי דבל יראה ליכא בשל גבוה מ"מ כיון דבידו לבערו אינו ראוי להשהותו שצריך לקיים עשה דהשביתו כמ"ש הפ"י בהדיא בפסחים מ"ו ע"ב בסוף ד"ה בפי' רש"י לא זהו חמץ וכו' ובתרומת חמץ יעו"ש והוא אמת ונכון. [ועי' שאגת אריה סוף ס' פ"ח העלה כן בשל נכרי וקיבל הישראל עליו אחריות משש ולמעלה. אבל בלא אחריות לא וזהו דלא כהני]:

ב עדיפא אמינא הא מייתי הר"ן ריש פסחים בשם הספרי דדרשינן לא יהיה לך בטל בלבבך דביטול בלב סגי. ומינה דביטול משום הפקר נגעו בה שיהי' בלבו כעפרא ולא חש ליה אם יקחו אותו אחרים ומניח על פתח ביתו. משא"כ בנועל דלת בפניו שלא יטלוה כל מי שירצה הרי לא בטלו בלבו שיהיה כעפרא והפקר ובל יראה נמי איכא א"כ אם יהיה כל אחד מקדיש חמצו לזמן. בע"כ יהי' צריך לשומרו אף שאין חייב באחריותו אם נאבד ההקדש מ"מ פשיטא הוא דאסור להפסיד ולהזיק דהקדש מן התורה וק"ו היא מתרומה דכתיב ושמרתם וכו' וצריך בע"כ לשמור אותו שלא להניחו על פתח ביתו בחוץ אבל נועל בפניו שלא יטלוהו כדבר ההפקר א"כ לא מקרי בזה בטל בלבבך. ומלבד זו שמבטל מצות תשביתו אלא גם בבל יראה לך עובר עליה והא דרי"ה בפסחים מ"ו בתרומת חמץ אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליה בב"י וכו' ע"כ התם דוקא לפי שהדבר ספק אם יבא כלל לידי חימוץ לא קפיד רי"ה וכמ"ש הפ"י הנ"ל לענין תשביתו ע"ש. והכי דייק גם לישני' דרי"ה לא זהו חמץ וכו' ולא אמר על חמץ זו אין מוזהרין עלי' וכו' אבל כוונתו לפי שלא זהו חמץ בודאי ומינה דבודאי חמץ שהוא מקדש לזמן ומחזיקו בביתו. גם לתא דבל יראה איכא. ומכ"ש לשיטת הרמב"ם דס"ל מדין פשיעה לא אמעיט הקדש מדין שומרים ולדעת בה"ג ברא"ש ריש פסחים גם משום אחריות פשיעה עובר בב"י וב"י בחמץ ועי' שאגת אריה ס' פ"ח כתב כן בחמץ נכרי כנ"ל:

ג נ"ל הא דחמץ של הקדש בדילי מיניה בפסחים וי"ו זהו רק בהקדש של יחיד דבדילי מיניה כולי שתא אם יתקנו שלא יבערו מביתו אלא שכל ישראל יקדישו כל א' חמצו וישאר בביתו ודאי לא בדילים מיניה ואתי למיכליה כיון דלא יצא מרשותו עדיין וכ"ע רגילי ביה לא מדכר חד לחבריה שלכל א' וא' יש לו חמץ משא"כ בשל יחיד לבד: ד' ועוד בלא"ה בהקדש לזמן ממ"נ אי מעכבו אצלו כל משך זמן הקדשו א"כ למה הקדישו כלל ע"כ מוכרח מלתא רק כדי להפקיר מעצמו איסור בל יראה וב"י קרא עלי' שם הקדש רק לזמן וכדי שאחר עבור הזמן ישאר שלו דהקדש פקע בכדי ואין לך הערמה גדולה יותר מזו. והרי התב"ש בחי' לפסחים פרק כ"ש אוסר מכירות בהמות אוכלי חמץ לעכו"ם משום בדאורייתא אסור הערמה ואף להחולקים עליה התם הגאון במקור חיים וסייעתי' היינו במכירה גמורה בהחלט דוקא אבל הקדש לזמן כה"ג שיפקע בכדי ודאי אסור הערמה כזה לכ"ע אלא א"כ מוציא ג"כ מרשותו לרשות הגזבר דלא מוכחא מלתא דהערמה כ"כ וכיון שמוסרו לגזבר הקדש לזמן הוא כמו מתנה להדיוט שמקבל דמי מחירו כנ"ל. ועי' במג"א סי' תמ"ח מדין מתנה לזמן ע"מ להחזיר בלא תולה התנאי ע"מ באמת מותר מדינא ועוד עי' בתה"ד סי' ק"כ:

ה נ"ל הרי גם ביטול פליגי ביה הב"י סי' תל"ד עם הר"ן ריש פסחים אי מהני ע"י שליח או לא. אבל הקדש פשיטא ליה למהרי"ט בתשו' ח"א סי' קכ"ז דא"א להקדיש ע"י שליח משום מילי לא מימסרן לשליח אבל ביעור מעשה הוא איתא ע"י שליח ג"כ אם אין האיש בביתו לכן לא סגיא בתקנה להקדש כנ"ל. ובהציעי קושייתו הנ"ל לפני הת"ח דפה יחי' השיב אחד מהם די"ל ביעור היא מעשה לא משתלי מידי דרמי' עלי': מה שאין כן להקדיש הוא רק דבור משתלי בנקל להקדישו קודם זמן איסורו ושוב ביום טוב אז אסור להקדיש משום שבות. וגם אין מועיל אז חדא בתר זמן איסורו הרי אינו ברשותו להקדישו ועוד הרי לא חל איסור הקדש על חמץ ויעבור ממילא בבל יראה וב"י וגם אתי למיכליה אבל ביעור לא בדק בי"ד יבדוק תוך המועד כמתניתן בפסחים י"א ע"ב וגם תירוץ זה נכון הוא לענ"ד. ומעכ"ת הדר"ג ני' יבחר הנאות ויודיע לי:

ידי"נ ואוה"נ בלונ"ח הק' יהודאסאד תשובה קטו:

שנית אמרתי לעורר את האהבה אהבת האמת בשעשועי דאו' דטבין. הנה ראיתי בספרו היקר אשר כבדני ספר יריעות שלמה ליו"ד סי' ס"א הניח בצ"ע על הרמב"ם פי"ב מתרומות הלכה ט"ז דיליף טוה"נ בתרומה לבעלים הוא מקרא איש את קדשיו לו יהיה. ובגמרא חולין קל"א ילפי' לי' מדכתיב ביה נתינה עכ"ד. והדר"ג ני' ביקש מאתי לעיין בצ"ע הלזו והנני לרצונו: הנה בירושלמי מסכת דמאי פ"ו איתא פלוגת' ריב"ח ורי"ו דלרי"ו אין אדם נותן מעשרותיו בט"ה דקרא קדשיו לו יהיו אינו אלא ליתנם לכל כהן שירצה ולריב"ח נפ"ל מקרא זה דנותנם בטוה"נ שאמר ישראל לישראל הילך סלע זה והן המעשרות לבן בתי כהן מותר וכו' הובא בחי' מהרי"ט אלגאזי על הל' בכורות דף ל"ג ע"א מדפי הספר ע"ש והרמב"ם פסק פי"ב מתרומות הלכה כ' כריב"ח דמקבל טוה"נ א"כ פשיטא לדידיה דשפיר הוצרך הרמב"ם גם להאי קרא קדשיו לו יהיו דאלו מקרא דבגמרן נתינה כתיב בהו שמעינן רק טוה"נ זו ליתנם לכהן שירצה וא"ש הרמב"ם לטעמי"ה. וגם להאידך מ"ד בירושלמי הא ניחא ליה טפי האי ילפותא מקדשיו לו יהיו דרכו דרמב"ם בכ"מ למינקט דרשה היותר פשוטה כמו בפ"ז מתרומות הלכה ג' שבק ילפותא דבגמרן ומייתי ילפותא דירושלמי יע"ש וכ"ש בזה דרי"ו וריב"ח דרשי מהאי קרא והוא גם כן בספרי פ' נשא. וזהו עיקר דרשא אבל א"צ לזה דרמב"ם לטעמיה מיה' ניחא. שוב באותו סימן הנ"ל הניח הדר"ג ני' בצע"ג סוגי' דפסחים דף כ"ג והרי תרומה וכו' ותנן מערבין וכו' ומתרץ שאני התם דא"ק תרומתכם וכו' ותמה מעלתו מאי פריך הש"ס כלל הא את"ל אסבה"נ לישראל האיך שייך ביה נתינה והאיך שייך לומר טוה"נ לבעלים והאיך קאמר קרא ואיש את קדשיו לו יהיו וכו':

ולענ"ד אשכחן פתרא וניחא דהא חזינן בירושלמי פ"ו דדמאי הנ"ל דגם השתא להאמת דתרועה לזרים מותר בהנאה מקרא תרומתכם שלכם יהיה. מ"מ איכא למ"ד דלבעלים אסור ליקח סלע בטוה"נ. ולא שרי ליה ליהנות בזה כ"א ליתנם לאיזה כהן שהוא רוצה לבד. ואחר מצות הנתינה דקיים היא דמותר בהנאה לזרים א"כ גם למ"ד מותר ליקח סלע בטה"נ מקרא את קדשיו לו יהיה הנאה זו דוקא ומשום דקיי"ל טוה"נ אינו ממון אפילו טוה"נ זו ליקח סלע כפירש רש"י פסחים מ"ו ותוספת ב"מ וי"ו אבל הנאה אחרת ליהנות מגופה של תרומה קודם הנתינה ודאי אסור לבטל מצות נתינה והנאה זו ליקח סלע בטוה"נ וכו' נמי דשרי לדידן זהו להאמת דגלי לן קרא תרומתכם שלכם יהיה אחר נתינה מוקמינן נמי קרא איש את קדשיו לו יהיה כריב"ח דלוקח סלע בטוה"נ נש נמי שרי קודם נתינה אבל אי לאו קרא תרומתכם ודאי תרומה לזרים אסבה"נ לר' אבוהו מלא יאכל קדש וקרא קדשיו לו יהיה וקרא נתינה כתיב ביה הוי מוקמינן רק כאידך מ"ד דאתי שהוא יכול ליתנו לאיזה כהן שירצה ואינו כהפקר אלא מצות נתינה עלי' ותלי' בדעת הבעלים ואדרבה עפ"י הני קראי נ"ל עדיפא קשיא קושית הגמרא בפסחים כ"ג מדאיצטרך הכי קראי נתינה וגם את קדשיו לו יהיה להתיר לו בו טוה"נ ע"כ דזולת זה אסבה"נ אחרת משום זר לא יאכל קדש אף אסבה"נ במשמע וכר' אבוה ואמאי מערבין בתרומה כנ"ל ולק"מ. וגם הסוגיא דנדרים דמייתי ליה הדר"ג לסיועי' מקונם כהנים נהנים לי נוטלים בע"כ דף פ"ה שם נ"ל התם ה"ט לפי שבנדרו ביטל מצות נתינה ונדר חל על מצוה לבטל אבל אם התורה אסרה בהנאה ע"כ הנתינה למצוה דשרי' קרא ה"ט לפי דמצות לאו ליהנות ניתנו ודוקא הוא יתן לאיזו כהן שירצה מצוה והארכתי כבר בתשוב' א' בכל אסבה"נ מהו למצות לכתחלה דפליגי ביה מהרש"ל ביש"ש והמח"א ובמ"ש תוס' פסחים כ"ג ואגב עמדתי על מ"ש הרמב"ם פ"א מבכורות הלכה ט"ו ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה עכ"ל וכתב הכ"מ וז"ל נראה לי דהיינו לומר דטוה"נ לבעלים עכ"ל וצריך ביאור למה תולה דין זה ביראה לי ע"כ שאינו מפורש בגמרא ונ"ל לפי דבבכורות דף כ"ז ע"א מפרש תנא דברייתא ובכולן תרומות ומעשרות דוקא טוה"נ לבעלים שהן קדה"ג לא גזרי בהו רבנן וכו' אבל בכור ומתנו' גזרינן אתי למטעי אתחלי קדושתא אד' זוזי כו' אסור בהו טו"ה דממון ליקח סלע. לכן כתב רמב"ם יראה לי וכו' ר"ל טוה"נ כדי בלא ממון ליקח סלע. גם בבכור יש לבעלים ליתנו לכל כהן שירצה הוא [א"כ יש לחלק בין בכור למעשר בכור לכ"ע טוה"נ אינו ממון משא"כ מעשר ותרועה טוה"נ דממון ר"ל לקיחת סלע י"ל ממון הוא שפיר פליגי ביה לכן בכור ספק. פסק הרמב"ם ת"כ אין מוציאין מידם אלא בתוס' ב"מ וי"ו ע"ב ובגמרא שם מדמי מעשר לבכור וצ"ע] ובפי"ב מתרומות הלכ' כ' כתב הרמב"ם גם בכור ומתנות יש בו טוה"נ דממון כתרומה והוא נגד הש"ס דבכורות כ"ז הנ"ל ועי' טור וב"י ביו"ד של"א מזה וגם עכ"פ סותר הרמב"ם א"ע דא"כ מאי ויראה לי וכו' שכתב בפ"א מהל' בכורות הנ"ל שוב מצאתי במהרי"ט אלגאזי דף ל"א ע"ג וע"ד ודף ל"ב ע"א וע"ב העיר בקצת דברינו מיהת הרמב"ם תמוה וצע"ג [ובהגיע דברינו אלו ליד הגאון מוהרש"ז ני' הנ"ל רצה להצדיק קושייתו בקצת וזה אשר השבתי לו שנית אבל מ"ש הדר"ג ני' ותלי' ליה בקראו או מקדשיו לו יהיה נפקא גם בכור בכלל הוא דטוה"נ לבעלים משא"כ לטעם נתינה כתיב בה בבכור הא לא כתיב נתינה עכ"ד קדשו. ולענ"ד נראה לפמ"ש הרא"ש שלהי מסכת בכורות אין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן כו' דפשיטא כל היכא דכתיב אהרן ובניו אמרינן כחן ולא כהנת ובפ' במדבר סיני כתיב ונתת הכסף לאהרן ולבניו [בראש מייתי קרא שאחריו ויתן משה את כסף הפדוים (העודפים הוא ט"ס) לאהרן ולבניו וצע"ק דהל"ל טפי מקרא המוקדם] ואתקש להדדי בכור אדם ובכור בהמה כו' עכ"ל. א"כ כתיב גם בבכור נתינה דאתקשו ותמיה' המ"ל רה"ל בכורים ע"ד הרא"ש בהיקש זה הנ"ל ישבתי במקומו עוד בימי חורפי בס"ד. הא חדא ועוד הא בקרא קדשיו לו יהיה סיים קרא ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. הרי גם התם כתיב נתינה ואכולהו קאי האי לשון נתינה ועי' בספרי פ' נשא]:

והנני חותם בברכה כנפשו הטהורה ונפש ידידו ואוהבו הנאמן דבוק מאח הדש"ת הק' יהודאסאד:

תוכן העניינים

שות יהודה יעלה (מהרי אסאד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה