אור ברסלב
שו"ת חתם סופר ליקוטי שו"ת

שו"ת חתם סופר· רבי משה סופר

ליקוטי שו"ת

חושן משפט

תשובה א

שאלה בקהילתינו דכאן היו, ויש בנמצא שני בתי כנסיות א' של אשכנזים וא' של ספרדים, ומקדם הי' מחלוקה גדולה בין קהל דספרדים, וברבות הימים כשעשו שלום ביניהם עמדו קהל דספרדים, והטילו חרם ביניהם שלא ילך שום אחד מהם לבה"כ של אשכנזים, וזה גוף של החרם אשר מצאתי בתוך פנקס הקהל שלנו כהעתק הרצוף פה אות באות בלי חסר ויתיר וזה העתקה:

הן היום הקריבו משפטן לפנינו קהל אשכנזים וקהל דספרדים הטילו חרם ביניהם שלא ילך אחד מבה"כ מהם לבה"כ של אשכנזים וסברו יחידים ועברו על החרם, לכן באו עדת קדש דספרדים לפנינו בטענה והאריכו למעניתם לכן יצא פס"ד מאתנו עפ"י דת תוה"ק שהחרם חל עליהם עד שישובו לבה"כ של ספרדים וכל א' מק"ק אשכנזים לא יתן לו שום מצוה ולא שום תשמיש קדושה כדין בר נידוי, ובאם יעמיד איש תקיף ויקרא אותו להעלות לתורה או יכבד לו שום מצוה אזי יחול החרם עליו וכל ישראל נקיים, נגד זה התחייבו א"ע קהל דספרדים להחזיק פלעטין, וליתן חצי הוצאה לצורכי אורחים והדרשנים, לכל ינתן מחצה מבה"כ של אשכנזים וחצי מבה"כ דספרדים, ואם יעברו קהל הנ"ל על תנאם אזי גם קהל השני' רשאים לבטל תנאם כל הנ"ל נעשה בפח"מ בביטול מודע' ולראיה באנו עה"ח היום יום ב' לחדש אדר שנתקנ"ג לפ"ק. פה ק"ב הק' משה סג"ל חופ"ק ק"ב הק' וכו' הק' וכו':

שלום רב להרב המופלא דיין מצוין בהלכה כש"ת מהו' משה דאמאן ני' דיינא רבא דק"ק קארלסבארג יע"א.

מכתבו הגיעני אודת קהל ספרדים שבעירו שהחרימו ביניהם בשנת תקנ"ג ששום א' מהם לא יתפלל בבה"כ של קהל אשכנזים שבקהלתם, וגם אנשי קהל אשכנזים קבלו עליהם שלא יקראו לתורה לשום א' מהספרדים שיכנס לבה"כ של אשכנזים להתפלל, ובתנאי שהספרדים ישאו החצי בעול עם אשכנזים בהכנסת אורחים וצדקות לדרשנים וכדומה, והנה השתא הכא נפרצה ק"ק ספרדים במלואה בעו"ה ונשארו מעט מהרבה עד ממש אין להם מנין בבה"כ שלהם והמעט שנשארו לא למדו בבית הספר דרך תפלת ספרדים ונוח להם יותר להתפלל בבה"כ האשכנזים ובקשו לדעת היתר לחרם שקבלו עליהם ועל בניהם. -

מתוך דברי מעלתו נראה שרצה להמציא להם קולות ב' שהן ד' א' שלא יכלו לקיים תנאם לישא חצי בעול נתינת צדקות הנ"ל, ב' שהבנים לא ידעו להתפלל כדרך הספרדים שהאבות לא החזיקו להם מלמד ספרדי, ג' שא"א להאבות לעשות הסכמה לחוב את בניהם אחריהם, ד' לו יהי' שחל על בניהם מ"מ יתירו התרם להם ע"י ג' הדיוטי' של אשכנזים הולכי' אחר הרוב, אלו הם דברי מעלתו וכוונתו, אע"פי שאין זה לשונו. -

אשיב על ראשון ראשון בעזה"י מ"ש שלא יכלו לקיים תנאי נתינת הצדקות, אני לא ראיתי שום תנאי בחרמם של ספרדים כפי ההעתק ששלח לי מעלתו, כי הם הסכימו סתם אך קהל אשכנזי' קבלו על עצמם להחזיק ידי הסכמות הספרדים ושאם יבוא א' מהספרדים לבה"כ אשכנזים שלא יקראו אותו לס"ת וזה הי' בתנאי אם ישלמו חצי משא הצדקות, אבל אם לא ישלמו פטורי' האשכנזים מהחרם הנ"ל, והוי ס"ל למתקני התקנות אז דמנודה לעירו אינו מנודה לעיר אחרת, אלא א"כ כבר הכריזו עליו נידוי וחרם בעירו, אבל בעובר רק על גזירת חרמי קהלתו ולא הכריזו עדיין עליו שיהי' מוחרם, אין בני קהלה אחרת צריכי' לחוש לזה יעיי' בש"ע י"ד סי' של"ד סעי' כ' וסעי' כ"ב. וא"כ זה הספרדי העובר על הסכמת קהלתו, ונכנס לתוך בה"כ אשכנזי אע"פי שעבר על חרם מ"מ לא הי' מוחרם, ותו יכולי' להעלותו לתורה ע"כ הוסיפו האשכנזים להסכים ביניהם שיהי' נידון כמוחרם שלא לכבדו בשום תשמיש קדושה וזה קבלו עליהם בתנאי שישלימו הספרדים חצי הוצאה הצדקות ובלעטין לאורחים ואם יעברו התנאי אזי האשכנזים יכולין לקרותו לתורה, אבל הספרדי עצמו נידון עכ"פ כעוברי חרמי ציבור, שהרי לא הי' שום תנאי בחרם והסכמה שלהם, ואם יכריזו עליו הספרדי' שהוא מנודה ממילא הוא מנודה לאשכנזי' דמנודה לעירו ה"ל מנודה לעיר אחרת, אלא כל זמן שלא הכריזו עליו נהי שהוא עבריין ועובר חרם כיון שאינו מוחרם יכולי' האשכנזים להעלותו לתורה כיון שלא קיימו הספרדים תנאי שלהם, ומ"מ נ"ל נהי שהאשכנזי אינו עובר על הסכמת קהלתו במה שקורא אותו לתורה מ"מ מסייעי' ידי עוברי עבירה הוי שהרי הספרדי הזה עובר על חרמי קהלתו עכ"פ, וקריאתו בתורה נמי מצוה הבא' בעבירה היא, ור"א שחרר עבדו להשלימו לעשרה ופריך שם מצוה הבאה בעבירה היא, ומשני מצוה דרבי' שאני והיינו התם דלא הי' שם עשרה וע"י השחרר זיכה רבים דבלעדי השחרור נתבטל קדושת השם בעשרה, אבל הכא מאי מצוה דרבי' איכא וה"ל מצוה הבאה בעבירה, ואולי י"ל דכאן אין המצוה נעשית ע"י העברה ולא עבירה ע"י המצוה שא"נ לא יקראנו מ"מ כבר עבר על חרם בהתפללו בבה"כ של אשכנזים מיד והעברה כבר נעשית, והמצוה של קריאת התורה אינה תלוי' בזה, וזה תלי' בשיטת הראשונים בסוגי' דלולב הגזול. -

ובלאה"נ נ"ל דמה שעברו על התנאי ולא החזיקו בלעטין ולא נתנו צדקות הי' רק מתמת אונס כי מטו ידם והקהלה נדלדלו והלכה, א"כ אונס רחמנא פטרי' וזה הוא בודאי אונסא דלא שכיחא שיהי' ציבור מתים ומיעני ר"ל, ולא ה"ל לאתנויי' דלא אסיקו אדעתי' אונס כי האי יעיין בש"כ י"ד סי' רל"ב סק"כ וסקכ"ג וק"ל, ויעיי' בח"מ סי' כ"א, ובש"ך שם סק"ג במ"ש דאונסא רחמנא פטרי' אמריני' אבל לא רחמנא חייבי' יע"ש יש לשדות נרגא בהנ"ל והארכתי בזה בתשובה אחרת (עיין ח"ס תחלק ח"מ סי' א') מ"מ הכא לא צריכנא לזה, דאנן סהדי ואומדנא דמוכח הוא דמעולם לא עלה על דעת המתקנים שיתנו הספרדי' החצי אלא כשהם בשוה עם האשכנזי', או קרוב לזה, אבל אם יתמעטו איך אפשר שיבקשו מהם חצי עול הצדקות והמה מתי מעט, ולא דמי להא דפ"ק דב"ב ח' ע"א האי דמי כלילא דשדו אטברי' וכו' ערקו פלגא שדיו' אפלגא ערקו כולהו שדיו' אההוא כובס א"כ ה"נ אע"ג דלא נשארו אלא מתי מספר נשדי העול על הנותרים האלו, זה בורכא התם אמר רבי ת"ח פטורים לגמרי וה"ל כעיר שאין בה אלא כובס א' וע"כ ישלם הוא כל המוטל על העיר, וה"נ אלו לא הי' דרים בעיר אלא הספרדי' הללו ונתמעטו פשיטא שכל האורחים הבאי' אל העיר אקרקפתא דהני גברי מונח לתת להם כפי יכולתם, אבל השתא שגם האשכנזי' דרי' בה ומ"ע של צדקה מוטל על כל ישראל בשוה ואפי' יד כל קהלה מהם לבד משגת לפרנס כל העניים הבאי' מ"מ אינם מחויבים ליתן אלא לפי ערך המגיע, ומה"ת להטיל דוקא על הספרדים המועטים חצי ההוצאה, אע"כ אז בשעת התקנה הי' ב' קהלות קרובי' להיות שוה בשוה ומן הדין שמהכנסת כל בית הכנסת יותן המחצה, אבל גם דעתם הי' שאם יתמעטו שיתנו לפי ערך וא"כ מכל זה איני רואה שום פיטור לקהל אשכנזי' מתרמם שלא יהי' רשאי' לקרות לתורה להספרדי הנכנס לבה"כ של אשכנזים בלא רשות, ומכ"ש שהספרדי בעצמו חרמו כרוך על עקבו:

ועל השני שלא למדום אבותם דרך תפלת ספרדים הנה פשוט אם יתבטלו עי"ז מתפלת ציבור וקדיש וקדושה פשוט שאין כאן חרם והסכמה, דהרי משחרר עבדו שהוא עובר על מ"ע דאוריי' מ"מ שחררו ר"א משום מצוה דרבים והתם נמי כבר צוחו בי קמאי דבעידנא דמיעקר עשה דשחרר לא מקיי' עשה דתפלה ואפ"ה שחררו למצוה דרבי' ועמג"א סי' צ' כ"ש הכא דבעידנא דמיעקרה ההסכמה בתפלה אז מקיי' עשה דרבי', א"כ פשוט דמותרי' לכנוס לבה"כ של אשכנזים להתפלל בעשרה עד ימצא מקום לה' שיזדמן להם מנין שיכולי' להתפלל ע"ד ספרדי' שאז יחזרו למקומם כי מטעם הנ"ל הוא דחויה ולא הותרה ר"ל עשה דרבים דוחה החרם ולא הותר החרם, ע"כ כל דליכא תו עשה דרבים חוזר החרם לאיתנו, ואין זה ענין לנדר שהותר מקצתו הותר כלו כמובן למעיי' בסוגי' דנדרים כ"ה ע"ב ושם ובש"ע רס"י רכ"ט וסי' רל"ב סעי' ז' ח'. -

הנה כל זה כתבתי לפמ"ש מעלתו שאינם יכולי' להתפלל ספרדית, אבל אין מקום בראש לסבול זה מאי קאמר, אם בנוסח שינוי התפלה שבין הספרדי' לאשכנזי' מאי אינו יכול שייך כאן כיון שלמדו לקרות לשון עברי בדפוס הסידורי' כך להם נוסח זה כמו זה, ופשוט שאינם רשאים לשנות נוסח' שלהם בשום אופן כמ"ש מג"א רס"י ס"ח וגם כשיתפללו בבה"כ אשכנזים באקראי צריכים להתפלל כנוסח ספרדי שלהם, בודאי יחיד או אפי' צבור ספרדי' שדעתם לקבוע דירתם או כנסת שלהם אצל קהל אשכנזי או בהיפוך ואין דעתם לחזור לעולם למקומם ומנהגם הראשון ה"ל כמי שאין דעתו לחזור שאפי' כקולי מקום שהלך לשם יכול לנהוג, ועוד הכא אלו הי' קובעי' עצמם בבה"כ אשכנזי' לא הי' רשאי' להתפלל בנוסח שלהם משו' לא תתגודדו דכיון שנעשה קהלה א' בבה"כ א' ה"ל ב"ד א' בעיר א' דאיכא משום לא תתגודדו דאפי' במנהג בעלמא שייך לא תתגודדו כמ"ש מג"א סי' תצ"ג וראייתו מהרי"ף דלא מייתי שינויי דש"ס, אמרת לי מנהגא, היא ראי' נכונה, האמנם מה דמייתי מתוס' פסחים י"ד אינו ראי' ודחי לי' בתשו' מעיל צדקה סי' מ"ט דהתם משום דמלאכה הוי פרהסי' ואיכא משום מחלוקו', ובגליון ש"ע שלי כתבתי דטעמא דירושלמי התם מדינא, היכי דכל ישראל מקובצים גז"ה הוא דאין לשנות בשום דבר דכתיב כל הקהל כאחד חברי' כדילפינן שילהי חגיגה כ"ו ע"א ואין מזה ראי' לדידן אבל מהרי"ף והרא"ש הוי ראי' גמורה דאפי' במנהגא שייך לא תתגודדו, אך כל זה בקביעות אבל באיקראי לא - ובנידון שלפנינו אלו הי' יכולים לעקור מנהגם לגמרי ולהיות לעם א' עם האשכנזי' הוי כאין דעתו לחזור אך זה א"א מחמת החרם, וא"כ אסורים לשנות נוסחא שלהם, ומ"מ הואיל ואינו אלא באיקראי עד שיזדמן להם מנין מותרים דבאיקראי לא שייך ל"ת כמ"ש ג"כ פרי מגדי' שם אבל אם יהי' להם מנין בבה"כ שלהם לא ידעתי המציאות לומר שלא יכלו להתפלל ספרדית. ואם אולי מחמת נקודות וטעמים שהספרדי' מדקדקים בהם יותר מהאשכנזי' אין בזה קפידא כל כך להתיר חרם בשביל זה כמובן. -

ונבוא אל השלישית אם האבות יכולי' לעשות הסכמה בחרם על בניהם אחריהם, כבר כ' רמב"ן במשפטי החרם, ומייתי לי' הריב"ש בתשו' סי' שצ"ט אשר זה לשונו כל בני העיר בכלל תקנתם ואפי' הנולדים לאחר מכן שהרי הציבור יכולים לעשות תקנה עליהם ועל זרעם אחריהם כמו שמצינו בפלגש בגבעה שלפי שנשבעו איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין לאשה נאסרו הדור ההוא, והי' אסורים כל הדורות עד שהוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כמפורש פ' יש נוחלין הא אם אמרו ממנו ומבנינו, או שאמרו סתם הי' החרם על הדורו' הבאי' וכ' רמב"ן במשפטי החרם שלו שכן הדין בכל קבלת הרבי' שחלו עליהם ועל זרעם, כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה ובצומות, ולא עוד אלא אפי' בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנהגו כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, אף הבנים חייבי' באותו הגדר כדאמריני' פרק מקום שנהגו גבי בני בישן כו' עוד האריך הריב"ש שם ופשוט כיון שנראה לדורות הראשונים שיהי' תקנה זו זכות אפי' ישתלשל ממנה קצת חוב אח"כ לקטנים ולדורות הבאים אע"ג דאי מהטעם זכי' ושליחות הוי אתאינן עלה לא היו יכולים הראשוני' לעשות שלוחם של קטנים על כרחם אם נשתלשל מהם קצת חוב כדמסיק תוס' כתובת דף י"א ע"א סוף ד"ה יע"ש, ברם הכא מטעם אפוטרופס אתאינן עלה שכל קהל וב"ד בעירם הוה מן התורה כאפוטרופסם על הקטנים והבאי' אחריהם כדילפי' רפ"ב דקידושי' מדכתי' נשיא א' למטה ורשאי' לחוב קצת ע"מ לזכות כמבואר שם, וכ"כ בזה בנה"כ סי' ש"ה. והשיג על התוס' הנ"ל ברם השגתו נ"ל ליישב דתינח ב"ד של ישראל על קטני ישראל אבל בכתיב' י"א ע"א מיירי ב"ד של ישראל יקבלו קטני אומות העולם נכרים לגרים מי שם אותם אפטרופסם על עם אחר, ואפי' נשיא של מטה ראובן אינו יכול על קטני בני שמעון כדכתי' נשיא א' למטה ומכ"ש שאינם אפטרופסם על קטני אומה אחרת אם לא מטעם זכי' ושליחו' ויפה כ' תוס' ודלא כנה"כ אבל בנידון שלפנינו פשיטא שהסכמת הקדמונים חל על זרעם בלי ספק. -

והרביעי שיתירו להם בחרטה ע"י שלשה כהיתר חרמו' ושבוע' דבר זה במחלוקות שניי' בפר"ח א"ח במנהגי איסור שלו אות שמיני סברת רשד"ם דאין להתיר להבנים קבלת אבותיהם ע"י שום פתח וחרטה דוקא להאבות עצמם שייך חרטה, אבל ההסכמה שחל על הבנים בעל כרחם, לא שייך להתיר על ידי חרטה ובתשובה אחרת (עי' ח"ס חלק א"ח סי' קכב) הארכתי ועשיתי סיג לדבריו ודחיתי מעליו דברי פר"ח מהירושלמי בפ' מ"ש ואין כאן מקום להאריך כי לכאורה אם כל הקהל מסכימים לבטל ההסכמה ולהתיר החרם ניתר ע"י הבנים בלא חרטה כמ"ש רא"ש בתשו' כלל ה' סי' ד' ופסק כן בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעי' ל"א ויעיי' סל"ה - ורובא ככולה, אלא שאני מסתפק בענין שלפנינו דוקא אי איכא כאן קהל אפי' אינינו גדול כקהל הראשון בעלי התקנה שמא שפיר אנן סהדי כי כל התקנות וחרמי הקהלה מעיקרא הכי נתקנו שברצון רוב הקהל יתבטל התקנה והחרם, ואין להשגיח אם המבטלים הם כמו המתקנים בחכמה ומנין. אבל הכא שאין כאן קהל כלל כי בעו"ה נתמעטו עד שלא נשארו עשרה נושאי עול מס כפי משמעות מכתבו דמעלתו א"כ אין כאן קהל שיתירו לעצמם אמנם אם לא נשארו עשרה בני חורין גדולי' א"כ אין כאן קהל בבה"כ דאין קהל פחות מעשרה כמ"ש רש"י ותוס' בכתוב' ז' ע"ב ד"ה במקהלות א"כ י"ל כיון דכתי' בלשון התקנה לפי העתקת מעלתו קהל ספרדים ואם אין כאן עשרה בבה"כ אין כאן קהל ואיננו יוצא מקהל ספרדי' לקהל אשכנזי' כי קהל אין כאן כי לענין קדושת בה"כ כל בי עשרה מיקרי קהל דוגמא לדבר פ' י"נ קכ"א מאי דרוש ממנו ולא מבנינו, ה"נ מבה"כ של קהל ספרדים ולא מבה"כ של יחידי ספרדים וכן לשון בית הכנסת היינו של רבים אבל של יחידים לית בי' קדושה כמבואר במגילה דף כ"ז ע"ב יעיי"ש, ואם יש כאן עשרה ספרדים גדולי' בני חורין הבאים למנין חל עליהם חרם הקדמונים שלא יפרד א' מהם לבה"כ של אשכנזי, וכיון שאין כאן עשרה בעלי בתים נושאים בעול לא מיקרי קהל לענין ביטול ההסכמה ואינם יכולים לבטל ההסכמה, אכן אם יש כאן עשרה בעלי בתי' יכולי' לבטל ההסכמה עפ"י רובם ולהעשות עם א' עם קהל אשכנזים לגמרי כמי שאין דעתו לחזור ואם אין כאן אפי' עשרה למנין בבה"כ התקנה ממילא בטלה מעיקרא. וטוב שלעולם יתפללו בבה"כ שלהם ע"ד ומנהג אשכנזי והי' לעם א' אך אם נמצאו ביניהם עשרה גדולים בני חורין הבאים להצטרף למנין, ועשרה בעלי סכום נושאי' בעול אין כאן א"כ ע"כ חרם הקדמוני' כרוך בעקבותם ובודאי כל פעם שלא ימצא מנין בבה"כ לקדיש וקדושה יכולים לילך באיקראי לבה"כ אשכנזי' שלא יתבטל מצוה דרבי' וטוב שהאשכנזים יגמלו חסד עם מקדש מעט שלא יתבטל התמיד וילכו לבה"כ שלהם, ואי לא יעשה כן יכולי' הספרדי' להתפלל בבה"כ של אשכנזי' עד שיבואו לביתם מנין שלהם ויחזרו לבה"כ שלהם כיון שיש ביניהם עכ"פ עשרה גדולים לא נתבטל החרם אע"ג שאינם בביתם כנלע"ד. - וה' יגדר פרצת עמו ברחמיו ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם הכ"ד הבעה"ח פ"ב נגהי ליום ה' י"ג א"ר תקעח"ל משה"ק סופר מפפ"ד.

תשובה ב

שלום לי"נ תלמידי צמידי וחביבי הרב המופ' החרוץ ושנון כמהו' ברוך נ"י.

ע"ד הכובעים הקליעי', העשוים כשבכה, נקבי' נקבים והשערות יוצאי' מבין הנקבי' אי שפיר דמי להתפלל בהם, או איכא למיחש לגילוי ראש, גם בזה כיון יפה כבוד מעלתו דליכא למיחש למידי, והמורה הציץ בין החרכים ולא ראה בפנים בתה"ד מקור הדין סי' יו"ד דמייתי ראי' להתיר הזכרת השם בכובעים הקלועי' מקש ומייתי מפ' המדיר דכיסוי ראש דאשה שיש לה סמך מה"ת ואפ"ה סגי בקלתה וכ' שם שהוא חלול בכמה מקומו' שאינו קלוע יפה וכ"ש כובעי' שלקש שהן קלועי' יפה יע"ש א"כ הרי להדי' להתיר דומי' דקלתה שהוא חלול ואינו קלועה יפה:

ומ"מ הי' עדיין אפשר לפקפק ולומר התם בנקבים שאין הפרוץ מרובה על העומד וה"ל כולו עומד אבל הני דידן דשכיחא השתא פרוץ מרובה על העומד ולבוד לא אמרינן אלא במידי דמחיצת כסברת רש"י ותו' בפ"ק דשבת בסוגי' דכוורת וה"ל כולו פרוץ אבל לא נ"ל להמציא חומרא כ"כ בהני מילי, והנה ת"ה דהנ"ל מייתי ראי' מקלתא דאשה, ומשמע דשבכה דדהו נקוב טובא כמשמע ממתני' דכלי' פכ"ד משנה ט"ז דבשבכה של זקנה אינה טמאה מדרס ופי' רמב"ם ומייתי לי' בתו' י"ט דאינה ראוי למושב לגודל נקבי', ובמס' שבת ר"פ במה אשה ולא בסנביטי בזמן שאינן תפורי' פירש"י עם השבכה אבל תפורי' ליכא למיחש לאתווי שאינה נוטלת השבכה מראשה בר"ה שתגלה כל שערה עכ"ל, משמע בשבכה עצמה תלך לר"ה אע"ג שהיא נקובה נקבים גדולים וה"ה ומכ"ש לענין הזכרת השם.

והנה עיקור כיסוי הראש הוא להורות כניעה וכתיב בישעי' ז' פסוק ג' אל מסילת שדה כובס ופירש"י רבותינו דרשו נכנע אחז מפני ישעי' ושם על ראשו אוכלי דקצרי וכפה עליו כלי מנוקב של כובסי' שמזלפי' בומים על הבגדים עכ"ל משמע בשימת על הראש כלי כזה שפיר דמי לאחווי' כניעה, ומיהו בסנהדרי ק"ד פירש"י קצת בענין אחר ודבריו שם תמוהים קצת, ועל ראי' אחרונה הלז יש לפקפק קצת מ"מ נלע"ד עיקור להתיר להזכיר השם ולהתפלל בכובע העשויה כשבכה על הראש:

תשובה ג

ואשר כתב מעלתו בדברי תוס' במס' שבת צ"ז ע"ב ד"ה למימרא וכו' ואור"י דא"כ לא הי' ר' יהודה משמיענו שום חידוש והוקשה למעלתו דלמא קמ"ל דרבי מחייב אעקירה ואהנחה אע"ג דלית בי' ד' על ד', ולעולם בנודע וחזר ונודע, וע"כ צ"ל דדברי התוס' קאי אמסקנת שמואל דמוקי לי' ברה"י מקורה וכמאן דמלי' דמי ולית בי' שום חידוש. - ואם כן מיושב קו' תוס' לעיל ד' ע"ב ד"ה זרק וכו' מה שכתב ובסמוך וכו' דלפי הנ"ל בלא דשמואל לא מוכח מידי, אלו דבריו ודפח"ח שפתים ישק כי אמר דבר שכליי.

ומ"מ נ"ל להשיב ולומר דע"כ הא דאמר ר' יהודה מחייב הי' ר' שתים היינו מהוכחה שהוכיח דאי ס"ד חדא מחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי כו' כדמסיים הש"ס לקמן כדמתני לר' יהודה אפלוגתא דר' יהודה ורבנן, אלא הש"ס לא מסיק למילתי' עד לבסוף, וכיון שכן אפי' אי לא מוקי לי' במקורה נמי א"א לומר דמיירי בנודע וחזר ונודע וקמ"ל דמחייב שתים אעקירה ואהנחה, דמנ"ל לר' יהודה הא דלמא ר' מחייב א' אהנחה דבהנחה לא בעי דע"ד ורבנן פטרי לגמרי דאפילו בהנחה בעי דע"ד, אע"כ פשיטא לי' אעלמא דלא בעי ד' על ד' כלל, או למסקנא מטעם רה"י מקורה, וא"כ שפיר כתבו תוס' בסמוך דפריך וכו' הו"מ למימר כו' ואין לי פנאי כלל להאריך וה' שנותיו יאריך הכ"ד הדש"ת:

פ"ב יום א' כ' אדר"ש תקע"ג משה"ק סופר מפפד"מ.

תשובה ד

יראה בנחמה, בעיר ה' שמה ה"ה ידידי ורב חביבי הנגיד הרבני המופלג המפורסם כערוגת הבושם כש"ת מהו' שלמה נ"י.

יקרתו הגיעני בו הודיעני כי נתקבלו דברי על לבו הטהור, ואלף תודות על זה, שוב הודיעני אודת דבר שלא כהוגן שהעמידו צורת אדם בולטת על מצבת קבר ישראל, ופר"מ ואתיו הרב נ"י צווחו כי כרוכי' אע"ג דברבים ליכא חשדא מ"מ מכוער הדבר כמ"ש הש"ך יו"ד סי' קמ"א ס"ק כ"ז בשם רבינו ירוחם וכל יקר ראתה עינו בכה"ג ותש"ו רדב"ז ח"א סי' ק"ז, ודעת פר"מ שמצבת קבורת מתים דומה לבה"כ הואיל ורגילים להתפלל שם בעד החיים כנהוג, יפה כיון והדין עמו, ועכ"פ יש לאסור להתפלל על קבר זה דנראה כמשתחוה לו, וכמ"ש ר' אליקים שבמרדכי והג"א פ' כל הצלמים על הצורות שמציירים בחלונות בה"כ שנראה כמשתחוה מכ"ש כשמשתחוה על אבן זה ששם הצורה ההיא, א"כ לכל הפחות ראוי לפרסם ולאסור להתפלל על קברי' הללו ויהיה זה גנאי ובזיון להקבור שם ובלאה"נ הרי מחמרינן בשבת ויו"ט מה שהיה מותר מדינא מ"מ לצורך המת מחמרינן דגנאי היא לו שנתחלל שבת ע"י עיי' מג"א סי' שי"א ס"ק י"ג מכ"ש הכא כיעור וגנאי להמת הוא. ולכבוד וזכות לנשמת המת יחשב אם ישמעו ויאזינו להסר משם הכיעור ההיא. -

ומלבד זה הנה עיניהם הביטו בטוב בתשובת רדב"ז ח"א סי' ק"ז מה שהאריך מאוד בצורת ארי' וגזר שמתא על ככה, ומכ"ש צורת אדם דחמירא טפי ובתוך הדברים כ' וז"ל ותו איכא לאוכוחי דאפי' המתירים שארי הצורות אריה בכלל בנ"ד מודו דאסור לעשות בבית או בשדה דאיכא משום לא תלכו בחוקות הגוים, לפי שחק הוא לעע"ז בכל מקומות מושבותם ודירתם שמציירים אותו דבר שעובדים, בבית תפלתם ובבית ועדם על פתחיהם ועל הנס שלהם כו' א"כ כל ישראל שמצייר צורה כזו על פתח ביתו או על (הארמ"ש) שלו או בכל מקום שיהיה בממשלה ההיא (פי' באותו מלכות שעע"ז ההיא) עובר משום בחוקותיהם לא תלכו שהוא מראה עצמו שהוא תחת ממשלת שר שלהם ומה' יסור לבו ואינו בכלל יעקוב חבל נחלתו עכ"ל הרדב"ז, ומעתה מאחר שאסור כן בבית ובשדה כש"כ להעמידו על מצבת אבן שעל קבר שידוע שמחק האמורי' בזמנינו להעמיד צורת נעבדיהם על ראש קברם פשיטא, ע"כ מכאן והלאה יש למנוע בכל כח ועוז, והעבר אם אפשר להסירו לגמרי בלי מחלוקת ה"ז טוב ואם לאו לכה"פ יפתסו צורתו בדבר הניכר להדי', ויעיי' סי' קמ"ו סעי' ז', ואי לא ישמעו גם לזה אשר לא אקוה ידוע ליהוי שאסור להתפלל על קברים הללו כל זמן שהצורה קיימת שם והגם שהדברים האלו פשוטים לא מנעתי לעשות רצונו ורצון אחיו הרב המאוה"ג נ"י ואחתום בברכה א"נ דש"ת. פ"ב יום ד' ה' אב תקצב"ל משה"ק סופר מפפד"מ. -

תשובה ה

שלום וכל טוב לתלמידי הרב המופלג כבוד מהו' ישראל דוד נ"י אשר דגלו פרוסה כסא על כסא הוראה בק"ק פיזונג יע"א.

הגיעני דברו פה בקרית חוצות והלכתי לנוח ולא להביא עלי אחריות דאחרים גם אין לי ספרים ככל הצורך, הנה ראיתי במכתבו העתק פסק אודת מצבת אבן על קבר שהיה כתוב בו שם קודש וציוה הרב שלא להעמידו על הקבר מפני שכתוב במסכת סופרים פ"ה שם שכתוב על האבן ישמט ויגנז ועוד האריך וכ' שלא שמעו לקולו ונשבר האבן כשרצו להעמידו ואפ"ה חזרו וקבעוהו בחשוקים של ברזל בל ימוט, אומר אני ברוך המקום שלא שיהה לעלבונו של ת"ת שמרדו ברבם ולא שמעו לקולו ולא היה שם ת"ח שנחלקו עליו ואיהו מרא דאתרי' ע"כ שקיל הקב"ה למטרפסי' דהני אינשי ונשבר האבן, אבל לדינא אלו הוינא התם הייתי שואל להרב המורה מה יענה במצבת קודש איש האלהים הרי"ף זצ"ל שנדפס סוף ס' נזיקין ושם כתוב ג' שמות קדושים אלקים שדי אל, ושם שדי בודאי א"א לכתוב בשום שינוי ודוחק לומר שהיה נכתב בכתב מאשיטא דמשמע אפי' בכה"ג אסור כדמשמע מש"ך ססי' רע"ו ועוד אם כדברי הרב הנ"ל מה הצריך הרמב"ם להאריך באסור ריקום פסוקים בטלית והעט"ז התיר על פרוכת וכלי קודש כמ"ש ש"ך סס"י רפ"ג תיפוק ליה דאסור בהנאה מיד ולאלתר כמ"ש הוא ז"ל דהאבן נאסר מיד בהנאה בתלוש ושוב אסור להעמידו ודוחק לומר דרמב"ם מיירי מפסוקים בלי שם קודש דגם זה אסור וכדמשמע ממג"א ססי' תרל"ח מ"מ משמע דפרוכת וכלי קודש אפי' פסוקים עם שמות הקדושים מותר.

גם מה שמשמע מדברי הרב הנזכר דאיכא איסור הנאה בכתבי קודש לא ידעתי איזה איסור הנאה יש בכתבי קודש כלל ורק משום בזיון ולאו אורח ארעא לאשתמושי הדיוט בהו וממילא נאסר בכל הנאת אדם אם לא לצורך כבוד שמים וכללא דמלתא שם הקודש הנכתב בכל מקום שהוא תופס מקומו ואהא כתב במס' סופרים נכתב על האבן ישמע ויגנז ומיירי שאין כאן חיבור דברים אלא כ' שם או קודש לה' ואפי' בשם הנכתב בפיסול בס"ת שנהגו עתה הסופרים לקודרו ולגונזו כמ"ש בס' בני יונה מ"מ מדקדקין לקדור עמו איזה תיבות לפניו ולאחריו כדי שיהיה לו שום משמעות חיבור אעפ"י שגונזין אותו כי אפי' במקום גניזתו גנאי הוא לשם הקודש אם גנזה בפ"ע בלי שום משמעות חיבור דברים וכי האי גונא בודאי יקדור ויגנז אבל המסדר דברים שיר ושבת להקב"ה או אפילו לשבח צדיק ביראת ה' וכדומה וכעין מצבת הרי"ף ז"ל אינו אלא ככותב פרשה בתורה, ומה לי על עצים או על האבנים או על הגוויל ומרע"ה כתב כל התורה על האבנים אלא זה אסור בכלי תשמיש כיון דאסור לאשתמושי בי' הדיוט כלל ואפי' טלית שאינו כלי תשמיש חשש הרמב"ם מליכנס בו לבה"כ או אחר שבלה יזרק, אבל לכתוב טבלא בשיר ושבח יהיה אבן או גויל מעשים בכל יום ואין כאן מיחוש ומכ"ש מצבת קבר דבדילי מיני' ולא יכניסו למקום הטינופת אין לנו לאסור כלל וכלל:

ופ"א נשאלתי מסופר אחד אם צריך לקדש בית אל ואז עדיין לא נדפס הספר בני יונה ואמרתי מסברא דאינו קודש דהרי חז"ל עשו יו"ט מגלת תענית ביום דאתבטלא אדכרתא מן שטרי' שהיה רגילין לכתוב שנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון ונמצא דהפורע שטרו משליכו לאשפה ע"כ בטלוהו, וק' אכתי מה יעשו בשטרות הנכתבים בעיר בית אל שצריך לכתוב שם העיר ומכ"ש גיטי נשים אע"כ איננו קודש מ"מ מוכח דבמ"ש כהן לאל עליון לא נאסר השטר בהנאה רק שחששו שאח"כ ישליכו לאשפה, אבל זולת זה אין חשש והיינו משום שהוא חיבור דברים ונכתב על דרך כבוד ד' והדברים ברורים לפע"ד:

ולענין השם שנכתב חציו על המטלית נהגו הסופרים לקדור איזה תיבות עמו ולדבק מטלית גדול שיוכתבו התיבות והשם עליו, ואין להאריך וה' שנותיו יאריך, או"נ.

יערגן יום ג' כ"ה מנחם קצ"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ.

תשובה ו

שמחת החג בחג לאהובי הרב המופלא הישיש כש"ת מהו' משה ליב נ"י אב"ד דק"ק פיזונג יע"א.

את אשר אותה נפשו היפה לדעת אודות טס כסף של כלי קודש שבולטת בו צורת משה ואהרן וכ' מעלתו אע"ג דברבים ליכא חשדא מ"מ מכוער הדבר כמ"ש ש"ך בי"ד סי' קמ"א, וכתב עוד שצריך לפחות כל החוטם כלו כמ"ש בס' בית לחם יהודה סי' הנ"ל ולא סגי בפחיתות מעט מהחוטם אלו דברי מעלתו:

מ"ש מעלתי דברבים ליכא חשדא. לע"ד הדין עמו בזה הגם דהרי"ף והרמב"ם שניהם ס"ל דאין לחלק בין רבים ליחיד משו"ה השמיטו הך תי' דרבים שאני וכן פסק המחבר בש"ע סי' קמ"א מ"מ נראה בש"ס עיקר כדעת הרא"ש דמייתי דיש מקילין ברבי' דלרי"ף ורמב"ם צ"ל בהא דמייתי בר"ה כ"ה ובע"ז מ"ב, דההוא אנדרטא דהוה בבי כנישתא דשף ויתיב ועיילי בי' רב ולוי ושמואל ואבו' דשמואל וצ"ל דלמסקנא הי' של פרקים וזה דוחק גדול דאינדרטי של מלך שהיה לכבודו יהא עשוי של פרקים, אע"כ לא נאיד הש"ס מהך שינוי כלל דברבים ליכא חשדא ורק מהך דר"ג דרבי' שכיח גבים כרבים דמי' מהך נאיד אבל ברבי' ממש ליכא חשדא:

ולכאורה היה נראה ראיה להרי"ף והרמב"ם מש"ס סוטה נ"ג ע"ב גבי אנו ליה וליה עינינו דמקשה משמע שמע, מאי פריך הא התם ברבי' הוה וליכא חשדא דשתי רשיו' אע"פ ס"ל לסתמא תלמודא דברבי' נמי איכא חשדא, ויש לדחוק ולומר לשיטת הרא"ש דאה"נ הו"מ לשנוי הכי אלא משום אינך לשנא דר"ה וע"ז דלית להו לחלק בין רבים ליחיד מש"ה משני שינוי' אחרינא דה"ק עינינו ליה מיחלות, וס"ל לרא"ש כיון דעכ"פ איפלגי לישנא אי איכא חשדא ברבים או לא אזלינן לקולא בדרבנן וא"כ עכ"פ יודה הרא"ש דללישנא דשל פרקים הוה אמרינן ליה ה"ל כשתי רשיות ומשתקים אותו וזה שיטת הרי"ף א"כ אתי' דברינו לעיל שפיר, אבל לפירש"י דבמילא מילא לא הוה שתי רשיות רק. דמחזי כשוטה ומשתגע ומהא מיירי ש"ס דסוכה ולא משתי רשיות א"כ אינינו ענין לכאן כלל, מ"מ יהיה איך שיהי' נ"ל שיש לסמוך בדרבנן אשיטת הרא"ש ולמימר ברבים ליכא חשדא וכן משמע ממ"ש מג"א סי' רמ"ד סק"ח ע"ש, ומה שק' לי מתודוס איש רומי שהנהיג בני רומי שהיה רבים ואפ"ה חשש לחשדא דקדשים בחוץ הארכתי במקום אחר (עיין ח"ס חלק או"ח סי' ס') ואין כאן מקומו לקבל אריך:

ומ"ש מעלתו דעכ"פ מכוער הדבר כמ"ש הש"ך בשם רי"ו נראה היינו שלא יעשה כן צורה לכתחלה אבל אם כבר נעשית הצורה אין צריכים לשנות בה דבר להך מ"ד דברבים ליכא חשדא דאל"כ תקשה מכנישתא דשף ויתיב דהוה בה אנדרטי ועיילי בה רב ולוי כנ"ל ולא חיישי לכיעור אע"כ דלכתחלה קאמר מכוער לעשות כן והתם כיון שכבר נעשית עיילי בה רב ולוי ושמואל ואבו' וא"כ בדיעבד אין כאן בית מיחוש:

מ"מ כל זה כתבתי להתלמד במקום אחר אבל הכא השתא לא שייך הך התירא דרבים דהיינו דוקא כעין אנדרטי דקיימי בבי כנישתא תמיד אבל הך טס דס"ת שאינו בבה"כ אלא לקיצין ביום מועד וכל השנה הוא בבית בעליו פשיטא דשייך חשדא, וע"כ צורך הוא לפחות צורתו לאפוקי נפשיה מחשדא דע"ז:

ואמנם שיעור פחיתות הצורה ג"ז נראה פשוט דסגי בקוטע ראש אזנו או ראש חוטמו וכדתנן במשנה פרק ר' ישמעאל כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה או ראש חוטמה, ומה שפירש"י בר"ה כ"ה סמי עיני' דדין השחת צורתו נראה דהיה קשה לרש"י מ"ט ציוה לסמות עינו דוקא ולא ראש חוטמו כמוזכר במתניתן ועוד וכי עין רואה יש לה לצורה שיוצדק עליו סמיות עינו, ואפשר עוד דס"ל כהר"ן דעל הטבעות היה מצורה שברקיע שבמדור התחתון ולא שייך בהו עין כלל, ע"כ היה נראה לרש"י דהאי עינו אינו עין רואה, אלא צורתו כמו עינו כעין הבדולח שפרושו צורתו ותוארו כתאר הבדולח ה"נ דכוותי' והך סמי עיני' כמו סמי בריתא מקמי מתניתן שפרושו מחוק הבריתא ה"נ סמי עינו מחוק צורתו והשחתה, ולא ביאר במה ישחתנה כי דבר מבואר במתני' דסגי בראש חוטמו כך היה נ"ל בפשיטו' וכן ראיתי מעשה מרבותי זצ"ל. וכן נהגתי בכמה צורות שעל כלי' שיש לי בתוך ביתי:

אך עתה הנה באתי במגלת ספר שכ' מעלתו בשם ס' בית לחם יהודה שם נאמר שצריך לפתות כל החוטם כולו אותו הספר לא היה נמצא אתי ולא ראיתי מעולם, ואחרי הטורח נמצא בכאן והשאלתי ועיינתי בו, ההוא אמר מס' דנפשי' דוקא בצורה קטנה סגי בסמיא עינא דדין אבל בצורה גדולה בעינן השחתות כל החוטם כדי שיהיה ניכר לעין כל, אלו דברי הבל"י ז"ל, והנה ממתני' הנ"ל דתנן ראש חוטמו לא הוה תיובת' די"ל אה"נ לבטולי ע"ז סגי בכל שהוא ומ"מ להוציא מידי חשדא בעינן שיהיה ניכר לעין כל דאל"ה יחשדוהו אלא מה שחילק בין צורה קטנה לגדולה, הוא דבר שאין הדעת סובלות דיותר ניכר חוטם קטועה בצורה גדולה מבצורה קטנה ומה שהביאו לזה הוא מדאמר סמי עיני' דדין משמע דסגי בסימות עין, לא עיין בפירש"י הנ"ל דהיינו השחתת הצורה כולה, וא"כ י"ל בין צורה גדולה ובין צורה קטנה לעולם בעינן השחתת כל הצורה כולה:

איברא לדינא כיון שלא נזכר ס' זו בשום פוסק ראשון או אחרון רק הוא המציא כן בלי שום ראיה כלל נ"ל להקל ובשגם כי צורת אלו ידועים הם שאינם נעבדים כי אעפ"י שעובדים לצורת אדם מ"מ בצורות כאלו שמלובשים במלבושים המראים שהוא משה ואהרן ידוע הוא שאינם עשוים לע"ז ועוד הרי כ' הרמב"ן ור"ן ומביאו ב"י דאכלים מבוזים ליכא תשדא והטעם כיון שאין דרכן לעבוד לצורות שבאותו הכלי, וה"נ האי טס המקודש לס"ת ה"ל לגבי ע"ז ככלי מבוזה שאין דרך לעבוד צורה שבטס הלז, ולא דמי לאנדרטי שבבי כנישתא דהתם דרך לעובדי ע"ז להעמיד צורה בבית תפלתם ולהשתחוות להו ואיכא חשדא, משא"כ צורה שע"ג כלי והחלוק מבואר, ואע"ג שמשום שאנו מדמים לא נעשה מעשה לקולא ולמיעבד טצדקי לעבור על דברי חז"ל להמציא סברת הכרס להקל ופוק חזי כמה כרכורי' כרכרו בתוס' יומא נ"ז ע"א על הצורות שבמחזורים ועיי' בשלטי גבורים דע"ז וא"כ אין להקל כלל ועכ"פ יקטע ראש חוטמו אבל הבו דלא להוסיף להחמיר לפחות כל החוטם ולפוחסו וחוששני לו עוד מחטאת נותץ אבן מבה"כנ דאסור נמו נותץ אבן ממזבח ובהמ"ק משום לא תעשון כן לה' אלקיך ואע"ג דכ' מג"א סס"י קנ"ב בשם תשוב' מהר"ם פאדווע דוקא במחובר שייך הא ולא בתלוש זה א"א לפרש כפשוטו כדמוכח בש"ס מכות כ"ב ע"א בשבשלו בעצי הקדש דלוקה משום לא תעשון כן לה' אלקיכם מבואר להדיא דאפי' בתלוש שייך הא:

אבל המעיין בפנים במהרמ"פ יראה ויבין כוונתו ז"ל דהתם מיירי מי שרוצה להסיר הספסלים והכלים מבה"כ דלא עבר משום לא תעשון כן משום דאינו נותץ אבן מהמחובר רק נוטל ממנו הכלים התלושים לא דמי לנותץ אבן ממזבח אבל אה"נ אי הי' שובר הספסלים התלושים הי' עובר על לא תעשון כן אלא התם אינו מבטל שום דבר ממתכונתו רק שמסיר הכלים התלושים מבהכ"נ וע"ז יפה כ' מ"ש ומג"א קיצר במקום שהיה לו להאריך. (ועיין ח"ס חלק או"ת סי' ל"ב.)

ואפי' אם הטס איננו מקודש לשמים רק שהוא של בעליו ומשאילו לנוי לס"ת מ"מ אין למהר להפחית הצורה ולהשחית מאיש מראהו לא תואר ולא הדר משום הקריבהו נא לפחתך בפחס"ך כשיפחסו בפניו וצורתו ע"כ שב וא"ת עדיף, ודי לקטוע ראש חוטמו המפורש במתניתן הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פ"ב ערב סוכות תקעא"ל משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה ז

מחיי' חיים יתן שלום וחיים ושנה טובה ומבורכת לידידי הרב המופלא מה' ישראל נ"י יושב בשבת תתכמוני בק"ק פ"ק יע"א:

נפשו היפה בשאלתו ע"ד אשה שבכרה והולידה בכור נגהי ליום י"ד אלול ויהי' יום ל"א ביום א' דסוכות שהוא יום ה' ומפני שאין פודין בי"ט יאוחר דבר עד יום א' חה"מ סוכות ושיהוי מצוה ג' ימים לא ניחא ליה למעלתו, ע"כ רוצה שאחוה דעתי לסמוך על הב"ח והש"ך י"ד סי' ש"ה לפדות עי"ט הואיל והוא אחר כ"ט י"ב תשצ"ג ומעלתו הוסיף דלרוחא דמלתא יתן לכהן המעות סמוך לליל י"ט ויתנה עם הכהן שלא יהי' פדוי עד יום ל"א ממש דסמוך ללילה כל כך לא שייך יתאכלו המעות אלו דבריו:

הנה דברי הב"ח והש"ך, מהלכות מקופחות הן מראיות ברורות דמייתי מג"א סי' של"ט סק"ח, ובפרט הראי' מפ"ק דמגילה ה' ע"א ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשים היא ראי' שאין עלי' תשובה. וכן הסכים בתשו' חכם צבי סי' קי"ד ופירש כן שם דברי מהר"א ממיץ. וכן הסכים בספר סדרי טהרה בסי' קפ"ט ססקי"ב דמייתי לי' בסוף דבריו ומשמע שהסכי' כן וכן כ' בתשו' פרח מט"א ח"ב סי' פ"א הגם שדבריו שם אינם מחוורים כלל מ"מ לדינא הדין אמת שאין מונין שעות לחדשים ואין זמן פדיון עד יום ל"א (עיין ת"ס חלק או"ח סימן פ"א):

ומעתה כיון שכן ממילא אין לפדותו ביום למ"ד בתנאי כנ"ל מטעם שכ' הב"ח בעצמו שאין לעשות כן מפני הברכה שא"א לברך לא בעי"ט דלא שייך וצונו שלא נצטוה עדיין ולא בי"ט כיון דלא מידי עביד אז וכמ"ש תה"ד כל זה. ומ"ש מהרש"ל בתשו' סי' ז' דאין חשש לברך קודם זמנו כמו בנר חנוכה בע"ש קודם לילה דאומר וציוונו אע"ג דלא הגיע זמנו כבר הרגיש בזה תה"ד בעצמו סי' רס"ט וכ' דהתם א"א בענין אחר משא"כ הכא ולפע"ד לא הי' צריך לדחוק בזה כלל דבשלמא נר חנוכה א"א לשמנה ימים בלי שבת וא"כ חשמונאי' שתקנו הדלקת חנוכה מעיקרא הכי תיקנו להיות זמן הדלקתו קודם לילה ושייך וציונו שהרי המתקנים כך ציוו מעיקרא - משא"כ בפדיון הבן לא נתקן מעולם לפדות קודם זמנו ויש לדקדק דהו"ל למחשבי' במתני' פ"ק דמגלה באלו אמרו מאחרין ולא מקדימין משום דלא מטא זמן חיובי' וליחשב נמי פדיון הבן בשבת, וי"ל תני ושייר דהרי שייר נמי מה דאתמר עלה בירושלמי שם סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימי' ועמ"ש מג"א סי' תי"ט וק"ל. מעתה נ"ל להלכה ולמעשה לאחר הפדיון עד יום א' ב' דחה"מ סוכות הבע"ל ותל"מ פ"ב יום א' דסליחות תקעא"ל משה"ק סופר מפפ"ד:

תשובה ח

חשתי ולא התמהמתי להשיב מפני כבוד השם הקדוש ית"ש העומד בביזיון ע"י אפקורס ישראל שאחר שכתב הסופר פסוק זה השער לה' צדיקים י"ב על מנת לדובקו בפתח בהכ"נ וכתב השם בכתבו דבקו הרשע בפתח בה"כ באופן שאי אפשר להסיר הקלף וגם לא לגוד ונקלוף כלל, היש מקום להתיר למחוק השם הקדוש הזה אלו דברי מעלתו:

אין ספק אצלי שאם היה אפשר ע"י שום תחבולה להסיר הקלף או לקלוף השם מעל הקלף לא היה נזקק לשאול שאלה זו, וע"כ גם א"א להציל השם מביזיון לא ע"י סתירת בנין בה"כ ולא ע"י סגירת וסתירת הדלת שלא יכנסו בו עוד ואולי הוא בבית ה"א משרי הישמעלים ואין יד ישראל שולטת שם כ"א למחוק ע"י שום תחבולה שלא ירגיש הישמעאלי:

הנה הר"י אסכנדרי שבב"י י"ד סי' רע"ו מייתי ראי' להתיר מחיקת השם לצורך תיקון מאבני מזבח ששקצו אנשי יון והרב"י לא מצא מקומו ועי' בהגה"ה חדשים שנלאו למצוא והנה היא בריית' הובא במס' ע"ז נ"ב ע"ב אלא שדחה ראי' זו דשאני מזבח שמקומו מכוון וא"א במקום אחר ע"כ הוצרך לנתוץ אותו משא"כ שם שאפשר בגניזת יריעה. ולע"ד בלא"ה אין ראי' משם למסקנא דבאו בה פריצים וחללוהו ע"ש וכבר הארכתי בזה במקום אחר [ועוד דלמא חשמונאים ע"י אמירה לנכרי נתצו המזבח או ע"י הגרמא ולא בידים ממש והגרמא שרי מן התורה עכ"פ כמבואר בשבת ק"כ ע"א] ולפע"ד להביא ראי' מיריעות שבמשכן דאמרי' במס' שבת ע"ה ע"א יריעה שנפל בה דרנא קורעי' בה ותופרי' בה ועי' שם פירש"י ותוס' ופשוט דבקריעו' יריעה עובר על לאו דלא תעשו כן לה' אלקיכם כמו במחיקת השם וכמבואר במס' מכות כ"ב ע"א שבשלו בעצי הקדש יע"ש ש"ע א"ח סי' קי"ב ובמג"א שם סק"ו במח"כ קיצר בהבנה כי המעיין במהרמ"פ יראה כוונתו דבהסרת הספסלים ושטענד"ר מבהכ"נ אין בו משום סתירה עד שיסתר דבר מחבירו אבל פשוט שהסותר הספסל בעצמו עובר משום לא תעשון כן כמבואר מש"ס מכות הנ"ל ועין רואה בפני' בתשוב' יראה כי כן מוכח שם. הדרן להנ"ל דהקורע יריעות ובמשכן עובר משום לא תעשון ואפ"ה פשיט להש"ס דלצורך תיקון שרי אע"ג דאפשר בגניזה וה"ה לצורך תיקון מותר למחוק דהרי הכל מלאו א' דלא תעשון כן נפיק. ומדילפי' הקורע ע"מ לתפור לחייב בשבת מתופרי יריעות ש"מ שלא ע"י הגרמה בעלמא אלא קריע' להדיא קרעו וגם פשוט דתופרי יריעות לא עשו ע"י אמירה לנכרי וא"כ מוכח מזה שפיר היתר מחיקת השם לצורך תיקון:

והנה בשבת קי"ו ע"א אר"ט שהוא שורף אותם ואת האזכרות והעלו תוס' שם דלא מיירי שכ' האפיקור' אלא שנמצא בידם שסתמא כ' ישראל ואפ"ה הי' שורפים וטעמו שלא ישאר להם שום שם ושארית כמו שכתב הרמב"ם פ"ו מיסודי התורה ונהי רבנן פליגי על ר"ט מ"מ לא יחלוקו על ק"ו ומה שם שנכתב בקדושה ימחו על המים לעשו' שלו' בין איש ואשתו מכ"ש למחוק השם כדי שלא ישאר שם ושארי' להמטילי איבה וכו' אלא רבנן ס"ל כיון שנשרף גוף הספר ונגנז השם שוב לא נשאר להם שם אבל אם לא היה אפשר זולת זה מודה רבנן לר"ט דהרי קו"ח דאורייתא הוא ואפישי פלוגתא לא מפשי' ועוד התם אין כאן בזיון לשם עצמו שהרי נכתב במקומו בסתנ"כ כמו שכתב רש"י שם ורק לאבד לשונאי ה' שם ושארית אבל הכא השם עצמו עומד בבזיון כבודו למחקו שם ועל כיוצא בזה אחז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתיך מצינו בטולה של תורה היא קיומה ועי' גבי נחש נחשת שכיתת חזקי' מלך יהודה ומ"מ נ"ל אם אפשר דלא יגע בי יד ישראל טוב לומ' לנכרי קטן לעשות ועי' שבת קל"ט ע"א בסופו ובלשון רש"י שם משמע קצת דאי יש שליחות לנכרי להחמיר אז אפי' בגוי קטן יש שליחות דשיעורא דקטן וגדול לישראל נאמר אבל בב"נ אין חילוק וסברא זו כ' משנה למלך לענין חיוב עונשים ב"נ והכא משמע כן מרש"י דאל"ה הל"ל משום דאין שליחות לקטן עדיף למיעבד ע"י קטן אע"כ כנ"ל:

ומ"ש פ"מ מ"ט לא מייתי ב"י בי"ד סי' קל"ט הך דישראל שזקף לבינה הלא הוא ס"ל יש שליחות לנכרי להחמיר דבריו תמוהי' מה ענין שליחו' לנכרי לכאן דמאי דאמרינן שליחותי' עבדי' לא שליח ממש שיהי' כמותו דא"כ אין שליח לד"ע שהרי גם הגוי מצווה ומוזהר על ע"ז וה"ל שליח בר חיובא וגם אי בעי עביד ולכ"ע אין שליח לד"ע אע"כ אשגירת לישנא בעלמא הוא דלא נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ אמר כיון דניחא ליה לישראל בהאי ע"ז אין הגוי עושה כנגד רצונו במה שאוסר הלבינה וכן באשירה דא"י והוא פשיט אבל מאי דקשי' לי' יו"ט לא מייתי לי' הרב"י אולי יש לומר קצת דלמאי דפסק הרב"י סי' קמ"ה ס"ח דגוי אוסר שאינו שלו על ידי מעשה א"כ אזדא ליה ראיות הש"ס מתחלתה של א"י דהתם משו' דלמא עביד בי' הגוי מעשה שגדעו ופסלו ומשו"ה נאסר ולא משום שליחות. והרמב"ם דפסק ההיא דזקף לבינה בפ"ח מע"ז הלכה ג' לטעמי' אזל שפסק שם אין אדם אוסר אפי' ע"י מעשה ע"ש הלכה א' ובהשגה. ואולי יש לדחות עוד להרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא היכי דלא אקבע איסורא מן התורה לקולא א"כ אי ס"ד דלא נאסרה בלא מעשה א"כ כל אילן ספק הוא אי נעשה בו מעשה ושרי' מן התורה בשלומא למאי דמסיק משום שליחות ומסקי' בע"ז נ"ג ע"ב מאן מוכח לק"מ הא הוא ספיקא. ז"א כיון דכל האילנו' שהי' בשעת עגל נאסרו בודאי בלי שום ספק כמבוא' במתני' ע"ז מ"ה ע"א כל מקום שאתה מוצא שם א"כ בודאי איקבע שם אסורא וספקו לחומרא ועי' בע"ז ס"ו סוף ע"א שם הגי' אר"י אמר שמואל עי' יבמות קי"ג ע"א שמואל ס"ל כותי' בחדא עי"ש ובדף נ"ג ע"ב הגי' אר"י אמר רב יעוי' בכריתות י"ז ע"ב וק"ל [ועי' מזה עוד בח"ס יו"ד סי' רל"ה]:

מה שהוקשה לו אדברי מהרש"א במס' ר"ה ל"ג ע"א כבר עמד בזה בס' ברכי יוסף ומייתי לי' נמי בס' יד דוד ואפש' ס"ל למהרש"א מדמרבי' לרבות ת"ח ולא מצינו איסור להוציא שם ת"ח לבטלה ש"מ דלמסקנא לא קיי"ל הכי אלא אי הוה אזהרת עשה שמי' אזהרה הוה מוקמי' לי' לאזהרה כדי לענוש כל מוציא ש"ש לבטלה מקרא דאם לא תשמור אבל השתא דלא שמי' אזהרה לא אצטרך קרא דודאי מאם לא תשמור ליראה מבוא' גם איסורא דמוציא שש"ל רק שאין מענשי' אלא אמקלל דאית ביה אזהרת לאו ואהוצאת ש"ש דלית ביה אזהרה לא מענשי' אבל איסורא איכא מהאי קרא דליראה ה' אלקיכם ומשו"ה מותר להוציא שם ת"ח לבטלה כנ"ל ליישב קצת סברת מהרש"א מההוא דתמורה ד' ודסנהדרי' נ"ו מיהו התוס' ס"ל אה"נ אסור להזכיר רבו בשמו כמבוא' בי"ד סי' רמ"ב סעי' ו' אף על גב דת"ח שאינו רבו מובהק מותר כנלע"ד לקיים דברי חכמים:

ומ"מ מה דשאילתן קמאי נ"ל להלכה ולמעשה כנ"ל לצוות לגוי קטן למחוק ואם א"א ע"י קטן יעשה ע"י גדול ואם א"א יעשה ע"י ישראל גדול ולא ע"י קטן שלא אתי למסרך להקל במקום אחר כמו בפ"נ בשבת דאינו נעשה ע"י קטני' מטעם זה ועוד הכא כיון דמעשה המחיקה אסור רק ע"י הכוונה לשם שמים היתר וקטן אין בו כונה ודעת נמצא מספיק לי' איסור בידי' וה' יתן לב טהור לעובדו. פרעשבורג כ"ד מרחשון תקפ"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה ט

שלומים רבים כטל ורביבים לי"נ הרב המאה"ג מעוז ומגדל המופלא ומופלג בתורה המפורסם כערוגת הבשם כש"ת מהו"ר יוסף ני' אב"ד דק"ק גוו"ד ואגפי' יע"א:

נועם מכתבו האיר אל עבר פני יום אתמול העבור וגם כי טרידנא טובא מ"מ אהבה דוחקת הבשר להשיבו מיד ולאלתר ע"ד שאלת יחידי סגולה נדיבי עם אלקי אברהם נדבו סך ששה אלפי' זהב ומסרם לצבור יפה יפה לבנות מהם חומת אבנים לבית עלמין ואמנם אח"ז לא ניתן להם רשיון מההגמון לבנות כ"א גדר עץ ועי"ז נשתייר חצי מסך הנ"ל שלא עלה על הבנין והיחידים המתנדבים בעם הנ"ל רוצים שיוחזר להם המותר ולחלק ביניהם אי שפיר דמי למיעבד להם או לא:

תשובה אם זה לא שמענו כיוצא בו שמענו לכאורה במרדכי ר"פ בני העיר והובא גם בש"ע א"ח סי' קנ"ג סי"ד ראובן נדר קרקע לבנות עליו בהכ"נ והעכו"ם לא הרשוהו ורצו הקהל לבנות עליו בה"מ וראובן טען אדעתי' דהכי לא נדר ופסק דלא כל כמיני' למיהדר בי' דנדר גדול נדר לאלקי ישראל ולא התנה בתנאי כפול שאם לא יותן רשות לבנות בהכ"נ שיצא לחולין וכ' שם המרדכי אם אין ראובן מבני העיר א"כ יכולים לשנותם אפי' לדבר הרשות עפ"י רצון כל אנשי העיר ואין ראובן יכול לעכב ואם הוא מבני העיר א"כ יכול לעכב כאחד משאר בני העיר מ"מ תשאר הקרקע כ"כ אולי עוד יתרצה השר או אולי יתרצה ראובן לדעת הקהל אלו דברי המרדכי בשם מהר"ם ויעוי' שם בפנים כי האחרוני' קצרו. וא"כ לכאורה ה"ה נמי בנידן דידן נהי שהמתנדבים הם מבני העיר והם לא יתנו דעתן לשנות המעו' מאשר התנדבו מ"מ ישאר כ"כ ביד הגזבר אולי עוד ישיגו רשיון פ"א משר העיר לבנות גדר אבנים ואולי עוד יחזרו מדעתם לדעת הקהל לעשות בהמעות כרצונם או אולי יסיעו עצמם מהעיר ויהי' רשות ביד הקהל לשנו' עפ"י דעת יתר אנשי הקהל הכל כמבואר בדברי ר"ם מר"ב הנ"ל:

אמנם כד מעיינת שפיר הדבר צריך לפני' דדברי מהר"ם נראין תמוהין אמאי לא נימא נדר טעות היה ולא שמיה נדר והקדש ומאי תנאי כפול שייך בזה והלא משנה ערוכה בנדרים כ"ה ע"ב קונם אשתו נהני' ליה וכו' ראה אותם אוכלי' תאנים וכו' ופסקו בש"ע י"ד סי' רל"ב סעי' ז' ועש"כ ס"ק ט"ז לחלק בין הא דראה אותם אוכלי' תאני' דמטעה בעיקור הנדר ובין קונם אשתו דליכא טעות בעיקור הנדר ע"כ צריך לפרש שהכתה בני ומ"מ תנאי כפל מאן דכר שמיה ועי' תשו' רשב"א ופסקו בש"ע סי' רכ"ח סמ"ג מי שנשבע לתת בתו וכו' והתרה אינו צריך כמבואר שם וא"כ מ"ש הכא בשלמא הא דאמר שמא עדיין ישיגו רשיון מהשר אם כן עדיין לא בטל הסבה שבעבורה נדר ולא דמי לכל הנך שהבאתי אבל משמעות המרדכי דבלא"ה אינו יכול לחזור והקהל יכולים להשנותה מיד לבהמ"ד או אפי' לדבר הרשות באופן שבטלה כוונתו לגמרי א"כ צ"ע:

ונלע"ד בכוונת מהר"מ דהרי קיי"ל דבה"כ מותר לעשות בהמ"ד דהוי מעלי' בקודש ובמעמד אנשי העיר יכולים לשנותם אפי' לדבר הרשות אפי' למשתי בי' שכרי וא"כ הגע עצמך אי הי' בונים בה"כ על הקרקע ההוא ושוב רצו הקהל לשנותו לבה"מ או אפי' לדבר רשות ברשות ז"ט העיר במעמדם רשאי' ע"כ גם מתחלת נדרו אדעתיה דהכי נדר ובאומרו קרקע זו לבה"כ ר"ל בית הכנס' וכל אביזוריי' עפ"י ד"ת. ע"כ כל שלא כפל דבריו לומר ואם לאו לא אקדיש הקרקע אין כאן נדר בטעות וצדקו דברי מהר"ם הנ"ל דהרי גם מעיקרא אדעתא דהכי אקדשו על דעת רצון הקהל וכנ"ל:

וא"כ לפי"ז בנידון שלפנינו שלדעת חומת ביה"ק שנבני' לשמירת המתי' אסורה היא בהנאה וא"א לשנותה לשום דבר דע"כ לא פליגי ר' ישעי' והרא"ש אלא במצבה שאינו לצורך קבורה אלא לציון בעלמא כמבואר בטו' וב"י בי"ד סי' שס"ד אבל בחומה שהיא לשמירת הקברים נראה פשוט דהוה משמשי מת דהרי מע"ז ילפינן מדכתיב וישלך עפרה אל קבר בני העם בסנהדרין מ"ח ובע"ז בית שהוא משמשי ע"ז אסור בהנאה כמבואר בטוש"ע י"ד סי' קמ"ה ולא דמי לב"הכ ושארי תשמישי קדושה שיוצאי' לחולין ע"י אנשי העיר אפי' למשתי בי' שיכרי דהנהו יש להם פדיון משא"כ ע"ז אין לה פדיון וה"ה למת ועוד דאתי' שם שם מעגלה ערופה בפ' אין מעמידי' ועגלה ערופה אין לה פדיון דכפר' כתי' בי' כקדשי' וקדשים דאתי' לכפרה קדושי' קדושת הגוף ואין להם פדיון וה"ה למשמשי המת וחומה הנעשי' לשמיר' דלא מהני ז' טובי עיר במעמד אנשי עיר לשנותה בשום אופן בעולם וכן יש ללמוד דעת הב"ח סי' שס"ח הביאו ש"כ שם סק"ד:

וכיון שכן אם כן מה שנדרו מעות לצורך בנין החומה לא היה בכח לשונם כ"א לבנין חומה לא זולתו כיון שא"א לשנות לשום דבר אחר וממילא אם יתבטל אותו הבנין הרי ה"ל נדר בטעות מעיקרא ממילא והמעות יוצא לחולין:

אך כל זה אי היה באופן שא"א לעולם לבנות עוד שם חומה כלל אך כבר כתב מהר"ם בתשו' דאכתי הדבר תלויה שמא יתן ה' בלב השר באורך הימים להרשות לבנות חומת אבנים או כיוצא בזה ולפ"ז נהי דבהא נשתנה דין זה מדין בהכ"נ דהתם יכולין הציבור לשנותו ולכל הפחות לעלות בקודש משא"כ הכא משום דאדעתא דהכי לא נדרו אבל גם הם לא יקחו המעות לעצמם ולצרכם כי אם יהי' מונחים כך לאורך ימים עד יצטרכו לבנין חומה. והנה לכאורה ברצות המתנדבים לשנות המעות ולהעלות בקודש שרי' דאע"ג שכתבתי שהחומה שכבר בנוי' על תלה אין רשאי לשנותה היינו משו' דמשמשי מת אין להם פדיון אבל הכא מעות הזמנה בעלמא הוא ויכולים לשנותה כי אין בו אלא משום נדרים וכיון שמרצונם להעלות בקודש יעלהו. אלא דנ"ל דזה ליתא דלא שייך הכא להעלות בקדש כיון דע"י הנדר קנו מיתנא לאו כל כמיניהו להפקיע זכות המתים הא למה זה דומה למי שנודר מנה לעני פלוני שאינו יכול להעלו' בקודש להפקיע זכות העני דוקא מבה"כ לבה"מ וכדומה דתרווי' בי גזי דרחמנא הוא ויכול לשנות מקדושה קלה לחמורה ממנה משא"כ הכא שהנדר היה לטובת המתים אין לשנות לקדושה חמורה:

וכיון שהעלינו שהקרן קיימת לצורך שמירת המתים ממילא גם השכר והריווח שיעלה מהמעו' ג"כ יהיה לצורך זה ולפי הנראה באורך הימים יעלה שכר הרבה ויתרבה עד בלי תכלית גלל כן אמרתי לקולי ישמעו ואם לפני פר"מ הדבר הגון איעצם ויהיה אלקים עמו ועמהם מפירות הקרן סך ג' אלפים שנשתיירו יספיקו למדן צורבא מרבנן אחד אשר תורתו אומנתו דוקא ולא לחלקו לחלקים קטנים כדרכן במדינה זו שלא יהיה בו כדי נתינה אך יתנו כל הפירות לאיש אחד מופלא בתורה דוקא ויהיה למודו לתועלת נשמת כל הקברים בבה"ק וגם יאמר בכל ער"ח הזכרת לנשמתם בכלל ואעפ"י שאין לי ראיה לדבר זכר מיהו איכא דגרסי' פ"ק דב"ב ז' ע"ב ר' יהודה נשיאה רמי ארבנן פירש"י בנין החומות העיר ומסיק שם דלאו שפיר עביד דרבנן לא בעי נטירותא דכתיב אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח הרי שהתורה נקרא חומה והוי שפיר שמירה להמתים וניחא להו בהכי וגם להחיים יהיה לשם ולתהלה ולתפארת שיתגדל ת"ח א' בקהלתם מהספקתם והפירות הללו הם קרן קיימת לעוה"ב והם קרני הוד כקרן פרה דרבי גלדי' כפירוש בעל תוס' חדשים ריש מס' פיאה ואמנם בתנאי יתנו שזהו רק כל זמן שלא יצטרכו חומה ולא יותן להם רשות לבנות חומות בנין כי הקרן לעולם קיימת לחומת בנין והפירו' יאכלו ענוים וישבעו יחי לבבכם לעד הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי בכל חותמי ברכו'. פרעשבורג יום ה' ט"ז מרחשון תקעה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה י

שלום ושמחת י"ט לי"נ תלמידי הותיק מלא עתיק כבוד מ"ה פלק ני' יושב בשבת תחכמוני באדיטץ:

אשר שאל אם מותר לעשות מארון הקדש ישן ארון למת מצוה כמו מטפחת שבלו שעושין אותו תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן כמבוא' במס' מגלה כ"ה ע"ב ופסקו הרמב"ם וש"ע וא"כ לכאורה מכ"ש ארון הקודש שקדושתו קלה ממטפחת כמבואר במתני' ר"פ בני העיר מכרו מטפחת לא יקחו תיבה שהוא ארון הקודש דה"ל הורדה מקדושה אלו דבריו ושאלת חכם הוא:

ומ"מ נלע"ד דלא שפיר דמי למעבד ואין לנו אלא דברי חז"ל והזכירוהו הפוסקי' להדיא דהיינו מטפחת שבלו ולא תיבותא דארפט וטעמא רבא נ"ל לחלק ביניהם דהרי צריך להבין מ"ט התירו לעשות ממטפחת תכריכי' למת מצוה נהי שזו היא גניזהן מ"מ תשמיש קדושה איך ישתמשו בו חול וצ"ל דהאי נמי תשמישי קדושה דאדם ישראל הוי כס"ת כדאמרי' מגלה כ"ט ע"א כנתינתה כך נטילתה ובמס' מ"ק כ"ה ע"א הא למה זו דומה לס"ת שנשרף ואע"ג דבחיי אדם אינו רשאי לשמש בתשמישי ס"ת משום שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקי' כל זמן שהם חיים ואל תאמין בעצמך תנן משא"כ אחר שכיפרה עליו מיתתו עמך כולם צדיקי' ונוסף עליו דהאי גופיה מצוה הוא דהא במת מצוה עסקיני' שאין לו תכריכין כדי צרכו משו"ה התירו רבנן כן צ"ל. וא"כ תינח לעשות מהן תכריכין שהוא תשמיש המת עצמו כמו שהיה מקודם תשמיש לס"ת עצמו משא"כ לעשות ארון למת שהוא רק תשמיש דתשמיש שהרי אין מת נקבר ערום ומעיקרא היה הארון הקודש תשמיש לס"ת עצמו כמ"ש תוס' במגלה כ"ו ע"ב ד"ה מריש וכו' וטעמא נ"ל משום דכמה פעמים המטפחת קצרים ועצם הס"ת נוגע בארון הקודש ולפעמים כשמפשיטים הס"ת מונח עליו בלי מטפחת כלל ותו נ"ל שאין צורך המת להארון כצורך הס"ת לארון הקודש ועי' טוש"ע י"ד רס"י שס"ב עכנ"ל לאסור. פרעשבורג יום ה' ח"י אדר תניין תקע"ח. משה"ק סיפר מפפד"מ:

תשובה יא

שלום רב לי"נ הרב המאה"ג המפורסם תלמידי האהוב כנפשי השנון המופלא מ"ה מאיר ני' אב"ד ור"מ דק"ק יארמוט יע"א:

תמול הגיעני נעימתו ואשר התעורר על מ"ש הראב"ד פי"א ממעשר הלכה י"ג המוליך חטין וכו' הוליכן לטוחן עכו"ם ה"ה דמאי שמא החליפן בחיטין של ע"ה והשיג הראב"ד דא"כ ה"ל ס"ס אלא שמא החליפן בשלו ופירות עכו"ם חייבין מדרבנן ופי' הכ"מ ס"ס שמא לא החליפן ואת"ל החליפן שמא אותו עם הארץ מעשר ומפני זה הקשה הכ"מ עליו דכשם שלא הלכו בדמאי אחר הרוב דרוב ע"ה מעשרים ה"נ לא הלכו אחר הס"ס. ומעלתו תמה אם כך הי' כוונת הראב"ד א"כ היה לו להשיג שם בהלכה י"א הנותן לחמותו או לשכנתו חושש משום מעשר ואמאי נימא שמא לא נתקלקל ולא החליפה ואם ת"ל נתקלקל והחליפה שמא נתעשר אשר ע"כ שפט מעלתו דמעולם לא נתכוון הראב"ד לספק שמא החליף בשל עם הארץ שמעשר אלא שמא החליף בשל חבר וזה לא שייך בחמותו שמחליפה בשלה בוודאי וספק דשמא עישר לאו ספק הוא אלו דבריו:

ואני אומר ס"ס דשמא החליף בשל חבר לאו ס"ס הוא דליכא אלא חדא ספיקא שמא פירות של חבר הם או לא כי מה לי אם הם שלו או משל חבר אחר וגרע משם אונס חד הוא אבל ספק לא החליף וספק נתעשרו הוי שפיר שני ענינים עכ"פ דפירות של ע"ה אפי' אם קמי שמיא גלי' שנתעשרו מ"מ אסורים מדרבנן כל שלא נתברר לו שנתעשרו אלא אם באמת לא נתעשרו אע"ג דבעלמא כיוצא בזה כל הסומך עצמו על הרוב בהמות כשרו' אפי' אם נזדמן לו ממיעוט טריפו' לא ימצא עון אשר חטא מ"מ הכא החמירו ועשאוהו טבל כשל תורה כמ"ש תוס' ביבמות ריש דף קי"ד ומשו"ה צריך ס"ס להוציא מאיסור טבל דאורי' ובכל זאת אם קמי שמי' גליא שאיננו טבל אך הוא לא ידע מ"מ איסור דרבנן אכל ולזה הוי סגי בספק א' דרבנן לקולא. והיינו ס"ס דהראב"ד דלענין איסור טבל דאורי' הוה ס"ס דשמא עישר ולענין איסור דרבנן לא בעי ס"ס וכיון שא"א לפרש ס"ס של הראב"ד אלא כנ"ל א"כ יפה השיג הכ"מ וגם ק' פר"מ כראי מוצק דה"ל להשיג כן גבי נותן לחמותו:

ומה שנלע"ד דק' הכ"מ יש לדחות ולומר אה"נ כי היכי דהחמירו ברוב ה"נ החמירו בס"ס מיהו היינו בספק השקול אבל הכא הוה ס"ס וגם רובא דהא הספק שמא עישר הוי רובא דרוב ע"ה מעשרי' והיכי דאיכא תרתי לא החמירו רבנן והשתא לק"מ מנותן לחמותו ע"פ מה שבארתי במקום אחר דלדעת הסוברים דאפי' אין המיעוט איסור ברור מ"מ שייך קבוע ופלוגתא זו בט"ז א"ח סי' תר"ה ובי"ד סי' קי"ד וא"כ להסוברים הנ"ל כשאוכל בבית עם הארץ ה"ל נוטל ממקו' קבוע ואיכא ספיקא מן התורה ולא אמרו רוב ע"ה מעשרים אלא בלוקח מן השוק ומשו"ה בחמותו שנוטל ממנה בביתה ופירש לפניו ממקום קביעתו ה"ל ספק ממש ולא מהני ס"ס כמ"ש כ"מ דהיכי דלא הלכו אחר הרוב לא הלכו נמי אחר ס"ס אבל בטוחן גוי דא"נ יחליפנו בשל ע"ה הא נמצא ביד גוי ה"ל פירש שלא בפנינו ומרוב ע"ה מעשרים פרוש ואיכא ס"ס ורובא שפיר הק' הראב"ד. והנה אעתיק פה מ"ש בחידושי בהא ובתחלה אעתיק לו מ"ש בגליון שעי"ד סי' קי"ט סעי' ג' וזה לשוני צ"ע דשביק רבנן ופסק כר' יהודה וגם רמב"ם בהלכות מעשר פסק כרבנן עתי"ט משנה ו' פ"ג דדמאי וי"ל דס"ל לרשב"א דלא יחלקו רבנן על מציאות דרוצה בתקנת בתה אלא ס"ל כיון דאפשר לה לעשר ולתקן לא תאכיל את בתה טבל ומשו"ה פסק כן רמב"ם בהלכו' מעשר אבל רשב"א מיירי משארי איסורים שאין להם תקנה מודים כ"ע שרוצית בתקנת בתה וחשודה מחלפת ובאמת תירץ זה צ"ע קצת מדתנן במתניתין מודה ר"י בשביעית שאינה חשודה להאכיל בתה שביעית ומשמע דוקא שביעית דבאתרא דר"י חמירא ליה כבגיטין נ"ד ע"א אבל בשארי איסורים כעין מע"ג דאין להם תקנה פליגי ר"י ורבנן. מיהו מצינו בש"ס מודה אע"ג דלא פליגי כמ"ש תורת חיים במס' ע"ז מ"ח ע"ב אמנם איהו מסתייעא התם מס"פ או"ב ולא משמע כן בתוס' שם עי' ע"ז מ"ג ע"א ד"ה הלכה וכו' ומ"מ מ"ש תי"ט הנ"ל ממשנה דבכורות צ"ע דאין ענין לכאן דהתם לא מיירי מחשוד להחליף עכ"ל על הגליון: (ופה צויתי להעתיק גרגיר א' מחידושי בענין רוב ע"ה מעשרים הם ישמע חכם ויוסיף לקח וזה לשוני שם מס' שבת כ"ג ע"א):

הדמאי מערבין בו. וכו' הנה בביצה שלהי המביא מוכיח סתמא דתלמודא ממתני' דרוב עמי הארץ מעשרין הם והכי אית להו לאביי ורבא תרווייהו בפ"ב דכתובות כ"ד ע"א בפשיטות ואמנם בגיטין ס"פ הניזקין דתנן דאשת חבר טוחנות עם אשת ע"ה ואמר אביי דרוב ע"ה מעשרין הם ורבא מתרץ שינויי אחריני ומשמע שם מפירש"י דס"ל ספק שקול הוא לזה י"ל דפליגי אביי ורבא בפלוגתת האחרונים אי שייך קבוע כמחצה על מחצה היכי דליכא איסור ברור לפנינו ורבא ס"ל נהי הקונה מע"ה אומרים מרובא פריש מ"מ אשת חבר הנכנסת לטחון עם אשת ע"ה בביתה ה"ל קבוע וכמע"מ דמי ומשו"ה משני שינויי אחריני ואביי ס"ל נהי דמיעוט עמי הארץ בעולם אינם מעשרי' מ"מ אין כאן מיעוט ברור לפנינו דנימא קבוע וה"ל ככל רוב ע"ה דמעשרי' הם עי"ד סי' קי"ד סוף סעי' י' ברמ"א ועי' ט"ז בא"ח סי' תר"ה ס"ק ד' ועמג"א סי' ל"ב ס"ק ס"ו וא"ש ולק"מ ועי' יבמו' קי"ד ע"א תוס' ד"ה אמר ר"י. ומלעיל פ"ק דשבת י"ג ע"א לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא ירגילנו אצלו ואמר אביי שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים ורבא פליג דרוב ע"ה מעשרי' ע"ש לא קשי' אהני שהבאתי די"ל דודאי אביי נמי לא חייש שמא יאכילנו טבל דאורייתא דהרי רובם מעשרי' אך כיון שתקנו לעשר דמאי והרי תבואתו של ע"ה טבל מדרבנן גזרו בכלל גזירתם שלא ירגיל החבר לאכול עם ע"ה אפי' אם יפרוש תחלה מ"מ לא יהיה רגיל בכך שמא יבוא לאכול בלא תיקון דמאי ונמצא אוכל איסור דרבנן וכולם חדא גזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא ונראה דרבא ס"ל כיון דבלא"ה חבר אינו אוכל עם ע"ה משום מכשול טומאת ע"ה ולא היה צריכים לכלול בגזירתם שלא יהי' רגיל דבלא"ה אינו רגיל וליכא אלא משום ימי טומאתו של חבר כשהוא זב וזה לא שכיח וה"ל גזירה לגזירה ואביי לטעמי' דמחמיר בגזירה לגזירה לעיל בשבת י"א ע"ב וא"ש:

והא דשמעתין דאית ליה לרבא רוב ע"ה מעשרים הם ולאביי לית לי' אי לאו הא דגיטין לעיל הייתי יכול לומר דאביי ס"ל דבאזל לגבי דע"ה ה"ל קבוע ואפ"ה מפרישים משום דסתמא קתני משו"ה הוצרך לומ' אספיקא לא מברכי' ורבא ס"ל דזה לא מיקרי קבוע וסגי בתירוצא רוב ע"ה מעשרים אפי אזל לגבי' דע"ה והוה א"ש אלא דזה הוא היפך ממה שתירצתי לעיל בהא דגיטין עי' וק"ל:

והנלע"ד בזה בשים לב דהס"ד דלא ידע מהסברא דאתי לזלזולי ביה מ"ש ספק י"ט דמברכי' ושמיני ספק שביעי יתובי יתבי ברוכי לא מברכי' אע"כ דאתי לזלזולי בי"ט וי"ל כך דודאי היכי דאתחזק איסורי דאז ספיקי דאורייתא מן התורה לחומרא דאז מחויב לעשות המצות מן התורה מספק ומ"מ לא יברך וציונו דהיכן ציונו דאי גלי קמי שמיא שהעשי' היא שלא לצורך נמצא עובר על לא תשא בברכה לבטלה ומשו"ה ספק סוכה דאתחזיק בסוכה ששה ימי' צריך לישב עוד בסוכה מספיקא אינו מברך אך ספק י"ט ספק חול דלא אתחזק ומן התורה ספיקא לקולא ורבנן הוא דאצרכי' נמצא שזה הוא מצוה מחודשת מדרבנן ואפי' אי קמי שמי' גלי' שהוא חול גמור מ"מ מדרבנן הוא י"ט מברך שפיר וציונו ולק"מ מ"ש סוכה מ"ש י"ט:

אך עיקור הקושי' מדמאי פשיטא להש"ס דרוב עם הארץ מעשרי' הם ורבנן הוא דאצריך ואם כן אי ס"ד דמצוה מחודשת מדרבנן שייך וציונו ה"ל לברך וע"ז משני. אביי על ספק דדבריהם אין מברכי' אין כוונתו על דבר שעושים רק מספק אין מברכי' דאם כן ה"ל למימר בקיצור אספיקא אין מברכי' וזה לשון הרמב"ם פ"ג דחנוכה הלכה ה' אבל דבר שהוא מדרבנן ועיקור עשייתו לא מפני הספק כגון מעשר דמאי עכ"ל והכוונ' מבוארת דאע"ג דהפרשת דמאי היא מצוה מחודשת מדרבנן דמן התורה אזלי' בתר רובא מ"מ חכמים אמרו דנחוש למעוטא מאיזה טעם שיהיה ועשאוהו כספק ממש תו אין לברך שהרי לא חדשו כאן דין מחודש אלא שאמרו שנחוש להאי ספיקא ועל כיוצא בזה לא תקנו ברכה נמצא לפ"ז חזר בו אביי מסברת המקשה לגמרי דאיהו הוה ס"ל דספק המותר מן התורה וחכמים חשו ליה מברכי' וציונו והשתא אסיק דאפי' רוב המותר מן התורה וחכמים חשו לי' ועבדו כספיקא נמי אין מברכי' ע"כ חזרו והקשו מי"ט שני מ"ט מברכי' הא ליתי' אלא מספיקא ומשני משום דאתי לזלזולי בי'. אלו דברי שם: [ועי' ח"ס או"ח סי' ט"ו]. פ"ב יום ד' זאת חנוכה תקעו"ל. הק' משה סופר מפפד"מ:

תשובה יב

(כאן חסר השאלה ויובן מתוך התשובה):

גרסינן סוף פרק מומין אלו הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש וכ' הב"י סי' קכ"ח דעת הרשב"א דאסור לעלות לדוכן ולקרות ראשון עד שידור הנאה וצ"ל דברייתא נקיט עובד לרבותא דאפי' לעבודה סגי בנודר ומגרש אחר כך אבל לעולם אפי' לדוכן פסול עד שידור הנאה. ונלענ"ד להביא קצת ראי' מדמייתי בגיטין הך ותני עלה ובתר הכי פריך וליחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי לי' והרגישו תוס' מ"ט לא פריך אמתני' גופה בלא ברייתא דנודר ועובד ונראה ליישב לפענ"ד דהתוס' שם הקשו ליתב לה ככר ותיכל לאלתר לפנינו וה"ה דק' כן גבי כהן ותי' תוס' דאינה חושש' על איסור שאינו אלא לשעה וכן יש לתרץ גבי כהן שאינו חושש אלא אם אסורה עליו בהנאה לעולם. אמנם בשו"ת שער אפרים כ' דלפמ"ש הרא"ש פ"ג דשבועות דגם בזמן הזה דליכא מלקות וקרבן מ"מ אכלו כולו נשאל עליו דעכ"פ חיוב קרבן ומלקות איכא אם כן לא מקשו תוס' מידי אלא ע"כ אתוס' לא סבירא לי' כהרא"ש אלא סבירא לי' בזמן הזה דליכא קרבן ומלקות אכלו כלו אין נשאלין עליו עי"ש ולפי זה יש לומר משו"ה לא פסיקא לש"ס להקשות דלמא אזיל לגבי חכם דדלמא נותני' לו ככר ויאכלו לאלתר בפנינו ודלמא לאיסור שעה נמי חושש ולא ק"מ משו"ה מייתי ברייתא נודר ועובד אם כן מיירי בזמן עבודה ואיכא קרבן ומלקות ואז אפי' אכלו כלו נשאלי' אם כן קשה דלמא אזיל לגבי חכם ומיושב היטב קו' תוס' דלא הו"מ להקשות בלא תני עלה וא"ש אם כן לפי זה מוכח עכ"פ דאפי' בזמן דליכא עבודה נמי פסול עד שידור הנא' ולענין מאי פסול ע"כ לדוכן וק"ל:

והנה מלשון משנתינו הנושא נשים ולא קתני כהן שנשא נשים פסולו' משמע דוקא שנושא לכתחילה במזיד ולא שנשא בדיעבד וכדמוכיח ש"ס פ' קמא דביצה השוחט לכתחילה ה"נ הנושא לכתחיל' ועוד מדתנן נשים בעבירה ולא נקיט סתם נשים פסולים אע"כ במזיד קאמר דסתם משנה ר"מ משמע לר"מ דשוגג לא מיקרי עבירה כדפירש"י בחולין ט"ו ע"א ע"ש גבי מבשל בשבת ואם כן משמע דוקא במזיד קנסי' ולא בשוגג עיי' מנחות ק"ט ע"ב:

והנה מריש ה"א דפשיטא יותר מביעא בכותחא דכל עצמו דנושא נשי' בעבירה דפסול לעבודה אינינו אלא קנס מדרבנן דהיכי רמיזא בתורה למיפסלי' וראיתי מי שנסתבך בדברי מג"א סי' קכ"ח סקנ"ד מ"ש על הב"ח ע"ש ע"כ אפרש לו דברי מג"א דהנה הב"ח רצה לומר דמי שמתו אחיו מחמת מילה פסול לדוכן כי היכי דערל פסול לעבוד' מגזירת הכתוב אעפ"י שהוא אנוס שמתו אחיו מחמת מילה מ"מ פסול לעבודה אם כן ילפי' דוכן מעבודה ודחה מג"א דש"ס ערוך הוא דלא ילפי' ברכה משירות אף על גב דכהן שהמיר ילפי פוסקי' פסול לדוכן מפסול עבודה התם לאו משום דילפי' ברכה משירות אלא פסול דשירות גופי' אינינו מגזירת הכתוב אלא מקנסא דכהנים בני דיעה נינהו קנסינהו נביאים ומדקנסא הוא מה לי שירותי' ומה לי ברכה אבל ערל שמתו אחיו דליכא למיקנסי' א"כ לשירות דגזירת הכתוב הוא פסול ולא ילפי' ברכה משירו' ומסיים מג"א דה"ה נושא נשים בעבירה פי' דפסול עבודה דילי' אינו מן התורה אלא מקנסא אם כן אין חילוק בין ברכה לשירות לעולם קנסינן לי' בשלמא אי הוה לן קרא בשירות דהנושא נשים בעבירה פסול לא הוה ילפי' ברכה מיני' אבל כיון דרבנן קנסוהו אין לחלק בין ברכה לשירות:

והשתא לפי זה דקנסא הוא אם כן יש לומר מתני' דסתמא ר"מ ואיהו לא קניס שוגג אטו מזיד באיסור דאוריי' משו"ה תנן הנושא נשים בעבירה לאפוקי שוגג אבל אנן קיימא לן כר' יהוד' במקום דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד עיין גיטין נ"ג ע"ב ה"נ נקנוס שוגג אטו מזיד ודלא כמשמעות מתני' דבכורות:

שבתי וראיתי דזה גרם לו למג"א יען לא ראה בפנים תשו' הרא"ם דמייתי הוא סקנ"ט ומקשה עליו וכמו שכ' אלי' רבה ומייתי לי' במחצית השקל ולברר ההלכה אכתוב תוכן דברי הרא"ם בתשובה סי' נ"ט עובדא הי' בכהן שנשא חלוצה בשגגה בלא יודעי' וכשנודע לו ונתירא לגרשה מפני אימת אחי האשה שימסרוהו למלכות ויסתכן ורצה לנדור הנאה ממנה מעכשיו אך בסתר וידור עמה בכפיפה א' עד שימצא מקום לברוח חוץ לעיר ומשם ישלח לה גט וכתובה. והשיב הגאון ז"ל דאף על פי דשוגג הי' מ"מ בדאוריית' פסול לכל קדושת כהונה מדכתי' וקדשהו ודרשי' ר"פ האשה רבה וקדשתו דופנו דב"ד יקדשהו על כרחו ופרש"י בחומש שאם נשא נשים האסורי' לו יכפנו ב"ד להוציא ש"מ מלשון זה כל זמן שלא כפוהו אינו מקודש וממיל' מובן שאין בזה הפרש בין שירות או ברכה או כל דבר קדושת כהונה וכתב הא דאמרי' לא יחלל זרעו זרעו מתחלל אבל הוא אינו מתחלל פי' שאינו מתחלל כחלולו של זרעו שאין להם תקנה אבל הוא יש לו תקנה משיקבל עליו לגרש אבל כל זמן שלא קיבל עליו לגרש הרי הוא פסול מדאוריי' והא דקיי"ל אם עבר ועבד קודם שידור הנאה לא חילל עבודה היינו משום דהרי אפי' חלל גמור אם עבד לא חילל כדדרשי' פ"ג דקידושין מקרא ברך ה' חילו אבל לכתחילה לא יעבוד עד שידור וזה אפי' אחר שנדר לא יועיל כיון שע"כ דר עמה בכפיפה א' ואין אפטרופוס לעריו' וחיישי' שיתקפנו יצרו ויבוא עלי' ואף על גב דעכשיו אונס הוא מ"מ בעריות אמרי' יהרג ואל יעבור אפי' באיסור דרבנן וא"כ אף על גב דחלוצה דרבנן היא מ"מ אסור כעין דאורייתא אלו דבריו ז"ל:

ולמדנו מזה שמעולם לא נמנו חז"ל לקונסו אלא מן התורה אסור ודוקא במזיד אבל בשוגג שלא חילל קדושתו הא אמרינן במנחות ק"ט ע"ב הנ"ל שוגג היינו שב ולולי דחיישי' הכא שיבוא עלי' עתה במזיד לא הוה חייש כלל ומה שנשתבש א' ור"ל דקידושין אין איסו' כדאמרי' פ' י' יוחסי' דאינו לוקה עד דקידש ובעיל ליתא נהי דלא לקי מ"מ עבירת לאו הוא כדמוכח פ"ק דב"מ דאין שליח לד"ע בקידש אשה גרושה. וכן מוכח בפ' משוח מלחמה דאלמנה לכה"ג חוזר משום עבירה שבידו ובקידושי' דלר"ע אין קידושין תופסי' בגרושה לכהן ש"מ הקידושי' הם בלאו אלא דלא לקי עד דבעיל ואם כן אם קידש במזיד כל שעה בעמוד והוצא קאי אלא בעובדא דהרא"ם לא קידש במזיד ואי לאו דחיישי' שיבוא עלי' אפי' נדר לא הי' צריך והא דאמרי' אלמנה לכה"ג שנפלה ליבם הי' עשה דוחה ל"ת והקשה הא עכ"פ מיד אחר גמר ביאה קאי בהוציא וא"א לצמצם ועובר בלאו אותו השעה לא עיי' ביומא ר"פ בא לו דכל כי האי גוני אמרי' לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא שיש שם בתוס' ישנים פי' אחר יע"ש:

מ"מ נחזור לנידון שלפנינו שאמר ששגג אף על פי שיש חושדי' אותו שעשה עצמו כלא ידע וערומי קא מערי' ופשיטא דערמה חמיר ממזיד כמבואר רפ"ב דביצה גבי עירוב תבשילין מ"מ הכא מה שנוגע לו לעצמו עכ"פ אם ידור הנאה וגם ישלש גט ועשה כל מה דאפשר. שוב נימא לו אם באמת ידעת בעצמך שבמזיד עשית א"כ אתה עושה איסו' בעלייתך לדוכן כיון שלא תוכל לגרש ואתה נאמן על עצמך ומה שמוטל על ב"ד לכופו היינו כשיודעי' בודאי אבל כיון שאינם יודעי' הנסתרות לה' אלקינו הוא יחוש לעצמו ואין עלינו חיוב כפי'. אך להעלותו ראשון במקום שיש כהנים בבה"כ תלוי לפי ראות עיני הב"ד אם קרוב הדבר שהערים או לא ומסתמא אוקי גברא אחזקת כשרות אם אין אומדנות גדולים מוכיחות ועכ"פ ידור הנאה וישלש גט כנלענ"ד ושלום על דייני ישראל הכ"ד א"נ משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה יג

העתק השאלה:

אל הנשר הגדול וכו' אחרי דרך מבוא השלום וכו' ועתה באתי על של תורה באתי שרב א' סמוך לקהלתינו הורה שמות' לומר לקטני' במקו' שאין עירוב להכניס ולהוציא כל דבר הצריך לשבת וסמך אמ"ש המרדכי והובא בט"ז סי' שמ"ו סק"י ואני השבתי לו שהוא נגד הש"ע סי' שמ"ג שפסק בשם הרמב"ם להאכילו בידים אפי' באיסו' דרבנן אסור וכן אסו' להרגילו בחילול שבת וי"ט א"כ אין לסמוך על המרדכי בזה ונתפשט הוראת הרב הנ"ל למקומי ובנתיים נתקלקלו העירובין שגנבו אותם ולא רצו לקנות אחרים שע"ז צריכי' להוציא הרבה הוצאת כ"פ בשנה באשר שיוכלו להוציא ולהביא ע"י קטנים כנ"ל ולא הי' בידי למחות שיש להם על מה שיסמוכו ועל דור פרוץ כזה נאמר עמו בעצו ישאל וכו' ונתרבה המכשלה שגדולי' בעצמם הוציאו והביאו ואוי לעיניהם שכך רואו' לחלל שבת בפרהסיא בעו"ה וזה כמו ב' חדשים אזרתי כגבור חלצי לבשר צדק בקהל רב כ"פ בדברים קשים כגידין עד שעלתה בידי ת"ל לעשות עירובין כתקון וימחול אמ"ו הגאון המפורסם נ"י להודיעני אם יש לסמוך על ט"ז בשם המרדכי:

שלום לידידי המופלא ומופלג כבוד מו"ה פייש נ"י אבדק"ק פילפעץ יע"א:

ע"ד הט"ז בא"ח סוף סי' שמ"ו סוף סק"ו שכ' דמהמרדכי יש ללמוד דכל מה שמותר ע"י נכרי בשבת מותר ע"י קטן אהובי אם נקח דברי הט"ז כפשוטן נחוס הרבה על ממון ישראל ולא נצטרך עוד שפחות עכו"ם בבתינו ביום השבת כי כל אדם יצווה לבנותיו בנות ט' וי' שניה להחם לו בשבת תנור בית החורף וכדומ' ולשוא עמלו אבותינו ואבות אבותינו מעולם וכילו ממון הרבה וגם נצטערו צער הרבה עי"ז כידוע ומדוע לא עשו כל זה ע"י קטניהם ונימא כי היכי דשבות דשבות דמותר ע"י נכרי מותר נמי ע"י קטן הה"נ להחם דמותר ע"י גוי משום הכל חולים אצל צינה יהי' נמי מותר ע"י קטן כיון ששוים הם דכל מה שמותר על ידי עכו"ם מותר על ידי קטן ואולי יאמר הטועה היכי דאפשר בנכרי שאני וט"ז מיירי היכי דא"א ע"י נכרי וסברא זו יעויי' בש"ס ר"פ מי שהחשיך ובש"ע סי' רס"ו עד סעיף ו' ועכ"פ לא טב הורה המורה שהתיר לטלטל בכרמלית על ידי קטן אם אפשר על ידי עכו"ם:

ואמנם אפי' באי אפשר על ידי עכו"ם לא הותר אלא התם משום דאדם בהול ואי לא שרית לי' אתי לאתוי' בעצמו ודעת כמה מהראשונים דוקא בר"ה דאתי האב לידי איסור דאורייתא אבל בכרמלי' לא התירו יע"ש בר"ן וחי' רשב"א ומג"א סי' של"ד סק"ג וסי' רס"ו סק"ג ולו יהיבנא לי' להמורה כל טעותי' יפרנס לי דברי הלכה פסוקה רס"י שמ"ג יע"ש והרגיש בזה פרי מגדים וכ' שע"צ הדוחק י"ל דט"ז לא אמרה אלא לדבר מצוה והיינו להביא מפתח בית הכנסת דבנכרי מותר משום שבות דשבות במקום מצוה להמתירי' והה"נ דהמצוה דוחה גם כן נגד הקטן ומ"מ הניח הדבר בצ"ע ופשוט דאכתי דוקא היכי דא"א בגוי כגון שיעבור זמן תפלה אבל זולת זה מהיכי תיתי לדחות איסורא לגבי קטן היכי דאפשר על ידי עכו"ם:

ועדיין לא פליט מהא דקיי"ל אפי' לדבר מצוה אסור לספות איסורא לקטן לצורכנו כ"א לצורך הקטן משום אתי למיסרך ואפי' לדבר מצוה אסור דמשו"ה מסקי' ס"פ בכל מערבין דאין מקדשין על היין ביה"כ ויעיי' במג"א סימן תקנ"ו בתחילתו והיכי דליכא איסור לאו אלא ביטול עשה אי שייך אתי למיסרך מג"א רס"י רס"ט מייתי דעת מהר"מ מר"ב בהג"מ דלא גזרי' וכן פסק מג"א סי' תע"א סק"ז וסי' תרי"ו סק"ב אמנם דעת תוס' ישנים ביומא פ"ב ע"א הוא בהיפוך מזה דבטול מ"ע חמיר טפי וכן פסק מג"א עצמו סי' תר"מ סק"ג ודבריו סותרי' זה את זה וצ"ע:

מ"מ דברי ט"ז לכאורה צע"ג דלענין איסורא דלאו אפי' דרבנן כל שאינו רביתי' דתינוק לא יהיבנא לי' אפי' לצורך מצוה בהבדלה בשבת עט"ב משום דאתי' למיסרך ואם לא דבר שהוא באקראי כגון מילה בט"ב ולצורך מצוה וכולי האי ואולי וא"כ דברי ט"ז תמוהים ונ"ל דדבריו בנויים על דברי תוס' פסחים פ"ח ע"א שהקשו אי שה לבית אבות לאו דאורייתא איך מאכילין לקטן פסח שלא למנוייו ותי' כיון שעי"ז מחנכי' אותו למ"ע של פסח שפיר ספינן לי' איסורא בידים וא"כ בהכי מיירי נמי ט"ז שהקטן בעצמו נכנס להתפלל בבה"כ ומחנכי' במצות תפילה וכדומה משו"ה מותר למיספי לי' בידים איסור אבל לא זולת זה:

ומ"מ הא גופא צריכה רבא דהר"ן בנדרי' ל"ו ע"א ד"ה אמ' ר"ז שה לבית אבו' וכו' אתי' עלי' מטעם אחר שכ' דאכילת פסח לקטן מ"ע דאו' היא לכ"ע והא דאמר שה לבית אבות לאו דאורייתא פי' מן התורה אינו מחוייב למנותו על פסח אלא מאכילו בלא מינוי וכך היא המ"ע שהקטן יאכל בלא מינוי ואם כן אין הכרח לדינו של תוס' הנ"ל ועיי' כ"מ פ"ה מק"פ הלכה ו' מייתי מכילתא משמע כהר"ן וכן מוכח מדברי הר"י קורקס דמייתי כ"מ שם הלכה ז' ע"ש ומיהו בהג"א סוף מס' ר"ה משמע כתוס' בפסחים ומייתי לי' גם מג"א סי' שמ"ג סוף סק"ג:

מ"מ בהא סלקינן דחלילה וחלילה להתיר לקטן לטלטל במקום שאין עירוב והמורה שנטה אחר פשטיות דברי ט"ז אין להאשימו כי לא עיי' כל הצורך ושגיאות מי יבין. והנני מטיל החיוב על מעלתו ויעתיק דברי אלו וישלחנו להרב המורה ההוא ואלו הייתי יודע מנו הוא הייתי כותב בעצמי אליו לאפרושי מאיסורא ושלא להנהיג מנהג רע ח"ו וכן יעשה ובלי ספק שיתן מקום לדברינו או אולי יש אתו דבר וישיבני ויודיעני דעתו מה ראה על ככה ואחתום בברכה. פ"ב יום א' כ"ו טבת תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה יד

שלום וכ"ט לידיד עליון ה"ה הרב המופלג ומופלא בתורה כש"ת מ"ה אברהם משה ני' יושב בשבת החכמוני בק"ק מישקאוויטץ יע"א:

יקרתו הגיעני וראיתיו צולל במים אדירי' בים התלמוד בבקיאו' דולה מים מבארו' עמוקי' חופר ומשדד עמקי' כאדם גדול בענקים מ"מ לקצר אני צריך ואען ואומר פלוגתת רמב"ם בהלכות מלכים עם רמב"ן פ' וישלח הוא כך דלכ"ע לית דין ולית דיינא דכל ז' מצות שמנו חכמים לב"נ ב"נ נהרג עליו והם מנו גזל ודינים ועל כל א' משניהם ב"נ נהרג עליו וכ"ע נמי מודי' דב"נ מצווה על דיני ממונו' כגון אונאה וכובש שכר שכיר והדומה לזה אלא שהרמ"א בתשובה סי' יו"ד מסופק אי הצווי הוא שכל המלך בעצמו יחקוק לו משפטי' על כל פרט ופרט לפי חפצו ואז אותו הדין שחקק המלך הוא דין תורה כי כן יסד הקב"ה שיחקקו להם דין ונימוס באונאה והשגת גבול ושומרים וכמה יקנוס הגנב וכדומה או דילמא שהם מחוייבים לדון ממש כדין תורה בשומרים וגניבה וככל הכתיב וע"ש ברמ"א מילתא בטעמא. וזה לא נכנס כלל בפלוגתת רמב"ם ורמב"ן ואמנם בהא פליגי דרמב"ם ס"ל דכל אלו נכללו במשמעות מצות גזל והכוונה גזל וכל אביזריהו ונשאר מצות דינים להושיב דיינים ולדון איש את רעהו ולפ"ז ע"כ ב"נ נהרג על ככה שהרי דיני א' מז' מצות ועל כולם ב"נ נהרג וחשב רמב"ם שמפני זה נתחייבו אנשי שכם הריגה על שראו אדוניהם שכם בן חמור גזל את דינה ולא דנוהו זהו דעת הרמב"ם אמנם רמב"ן ס"ל גזל כמשמעו אבל דיני' כולל שארי דינים כולם שכר שכיר וכדומה וכולל נמי להושיב דיינים אבל אין נהרגים אלא על הדינים ממש ולא להושיב דיינים שהרי אין ב"נ נהרג על שב ואל תעשה דהיינו אם עובר על קום ועשה להושיב דיינים ואיך נתחייבו אנשי שכם הריגה על שביטלו עשה לדון אדוניהם ועוד אלו הי' כן איך כעס יעקב על שמעון ולוי על שהרגו את החייבי' הריגה. זה פלוגתת רמב"ם ורמב"ן:

והנה מה שתי' לח"מ דלרמב"ם נמי נהי דדינים שהוא הושבת דיינים מ"מ יש בה ג"כ ביטול בקום יעשה דהיינו שלא יעות משפט יפה כתב אבל לא הועיל נהי דדינים כולל השתא ב' דברים א' קום ועשה להושיב דיינים ואל העשו עול במשפט ונתחייב הריגה על עושה עול מ"מ לא הועיל איך נתחייבו אנשי שכם הריגה על שלא שפטו אדוניהם והלא לא עשו עול אלא שלא הושיבו דיינים לדון את אדוניהם. ונלע"ד דס"ל לרמב"ם נהי דעל ביטול קום ועשה אין ב"נ נהרג בב"ד אבל מ"מ חייב מיתה כמו גוי ששבת חייב מיתה ואינו נהרג עליו בב"ד לרמב"ם וה"נ דינים כולל לא תעשה עול במשפט ונהרג עליו וכולל נמי לדון ולהושיב דיינים וחייב מיתה ואינו נהרג נמצא אנשי שכם היו חייבים מיתה אבל אין מצוה על ב"ד להורגם וכיון שנתחייבו מיתה עכ"פ אין אשם על שמעון ולוי שהרגו מי שנתחייבו מיתה ומ"מ הואיל ולא נתחייבו ב"ד לטפל בהריגתם כעס עליהם יעקב על שהכניסו עצמם לסכנה על מצוה שאינה מוטלת עליהם ונסתלק השגת הרמב"ן מכל וכל:

תוכן העניינים

שו"ת חתם סופר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה