אור ברסלב
שו"ת חתם סופר חושן משפט

שו"ת חתם סופר· רבי משה סופר

חושן משפט

אבן העזר

תשובה א

ראשית דברי פיהו הוצק חן בשפתיו במ"ש בההיא דרמב"ם פ"ז דסנהדרין וכן הוא לשון טוש"ע ח"מ סי' כ"א וז"ל מי שקנו מידו שאם לא יבוא ביום פלוני וישבע יהי' חברו נאמן בטענתו ויטול כל מה שטען בלא שבועה או שאם לא יבוא ליום פלוני וישבע ויטול אבד את זכותו ואין לו כלום ויפטר חברו ועבר ולא בא נתקיימו התנאים ואבד את זכותו ואם הביא ראי' שהי' אונס באותו היום ה"ז פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חברו כמו שהי' מקודם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועל זה כתב ה"ה שהסמ"ג הביא ראי' לדין זה מירושלמי דגרסי' התם המתנה אם לא אעשה כך ביום פלוני יהא כך ואירע לו אונס ר"י אמר אונסא כמאן דלא עביד ור"ל אמר אונסא כמאן דעבד והלכה כר"י לגבי' ר"ל עכ"ל. ונתלבטו כל האחרונים בזה ה"ה הש"ך והב"ח שהרי אדרבא אי הלכה כר' יוחנן אפי' הי' אונס חייב בקנין זה ועוד הרי גמ' ערוכה הוא בנדרים דאונס רחמנא פטריה והרמב"ם בעצמו הביאה פי"א ממכירה ה' י"ג י"ד ע"ש ונתלו כולם בפי' דברי הר"ן בקידושין פ' האומר דף רל"ד ע"ב ותמה מעלתו נ"י הא נראה בעליל דר' יוחנן ור"ל פליגי אי עבדי תקנה בקידושין לשום צנועות ופרוצות וכמ"ש הר"ן בעצמו ס"פ כל הגט קנ"ט ע"א בשם בעל העיטור דנסתפק בזה ועוד האריך בזה ולהיות כי לבאר זה ומה שיש עוד לעיין בזה א"א לי כ"א בהעתקת לשון הירושלמי אות באות ע"כ אעתיקנו ז"ל פ' מי שאחזו הלכה וי"ו אמתני' דע"מ שתשמשי את אבא ותניקי אתבני איתא התם הך פלוגתא דר"י ור"ל באותו הלשון שהביא הר"ן שם אות באות ובתר כן אמר חד בר נש אקדים פריטי לאילפא ר"ל לספן ונגב נהרא אתא עובדא קמי' ר"נ בר יעקב הא אילפ"א אייתי נהרא אבא בר הונא בשם ר"א הוה מצלי דייגב נהרא בשביל דיסב פריטי ר"ל שתנגב הנהר ס"ל לר"נ בר יעקב שהדין עם הספן כיון שנאנס ואבא בר הונא לא ס"ל כן אלא כשהקדים מעות לספן והי' רוצה לחזור התפלל שיתנגב הנהר כדי שיחזור בו בדין אשכחת דמר ר' יוחנן ור' בא לא סברי כרשב"ג ר"ל ור"נ בר יעקב סברין כרשב"ג ר"ל דאמר שם במתניתין כל עכבה שאינה הימנו ה"ז גט וה"נ עכבה שאינה ממנו שהרי נאנס הרי לפנינו דא"א לפרש הירושלמי דפליגו אי עשו תקנת צנועות ופרוצות בקידושין או לא וע"כ כפי' הר"ן הנ"ל ולפי הבנת הש"ך ר"ל דס"ל לר"י אונס רחמנא פטריה אמרינן אבל לא חייבה רחמנא לזאת האשה להיותה מקושרת עם זה שלא ברצונה כיון שלא נתקיים תנאה וכן נמי במתניתין דגיטין שהתנה ע"מ שתשמשי אבא ותניקי בני ותלה התנאי בדידה והיא היא שלא קיימה תנאה מחמת אונס לא נאמר שחייבו רחמנא להפסיד אשתו בעל כרחו ולא דמי לאומר אם לא אבוא ליום פלוני תהי' מגורשת ונאנס ולא בא דאי לאו משום תקנתא דצניעות ופריצות לא הי' מגורשת ואפי' אם הדבר חוב לה כגון שהיא רוצה להתגרש ממנו מ"מ כיון שגירושין אינו תלוי ברצונה ולא מקרי רחמנא חייבי' משא"כ בקידושין והה"נ בגירושין ותנאי ואונס שבדידה ל"א אונס רחמנא חייבי' וצ"ל נמי ההיא דאקדים פריטי לאלפא נמי דמיא להא דרחמנא חייבי' לבעל המעות ע"י אונסו של בעל הספן וצריכי' לחלק קצת בין ההי' דספן דירושלמי לההיא דש"ס גיטין ע"ג ע"א עובדא דר"פ ור"ה בריה דר' יהושע אגודא דנהר מלכא דמשמע שם אי לאו דקיבל עליו כל אונסא דמתליד לא הי' שום ה"א אפי' באונסא דשכיח ולא שכיח שיהי' ההפסד על הספן דלא כר"י דירושלמי וי"ל בפשיטות דלא דמי דההיא דירושלמי מיירי להפסיד השוכרים הני זוזי דידהו שהקדימו לספן. ואונס רחמנא חייבי' לשכנגדו לא אמרינן ובש"ס מיירי לחייב את הספן להשכיר חמרי' לאפקעי נהרא על זה שייך רחמנא פטריה להספן אלא יהי' הדבר כמקדם כאלו לא שכרוהו ויחזיר לו מעותיו ואין לזה ע"ז כלום והדברי' פשוטים מ"מ מבואר מזה שא"א לומר כלל דפליגו בתקנתא דצניעות ופריצות ומינה שכל מ"ש התומים בסי' כ"א בזה אין בו מועיל והוא שלא בעיון בלשון הירושלמי בפנים:

ומה שתמה עוד אספיקתו של ריש כוליאי שייך תקנת צניעות ופריצות בקידושין תפשוט מירושלמי דלא שייך דא"כ מה תועלת בפלוגתת ר"י ור"ל בקידושין הא לא קשיא דלא שייך תקנתא אלא נאנס לקיים התנאי אבל נאנס בביטול התנאי לא כמ"ש משנה למלך ר"פ י"א ממכירה וע"ש ומיהו בלא"ה נמי לא קשיא דע"כ לא שייך תקנתא אלא באונסא דשכיח ולא שכיח כמ"ש תוס' בגיטין שם בד"ה איתיביה ובכתובות ג' ע"א ד"ה איכא דאמרי ופלוגתתי' מצי מיירי בלא שכיח כלל ופליגי אי אונס רחמנא פטריה או חייביה ועוד י"ל לפי מ"ש בחי' לכתובות שם לפי מה דקיי"ל אי התנה כל אונסא דמתילד יפטרנו אז יש אונס גם בגיטין וק' לי מה מועיל תנאי לבטל תקנת צנועות ופרוצות והי' ניחא לי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובדאורייתא באונסא דשכיח טובא כגון פסקיה מברא דשמואל דאמר לא שמי' מתי' בכה"ג מן התורה אין אונס (ודברי ר"ן בפ' האומר הנ"ל צע"ג בזה שכ' פסקי' מברא הוא מתקנתא דצנועות ופרוצות יע"ש והוא פלאי) ואתו רבנן ותקינו דגם בשכיחא ולא שכיחא אין אונס ומינה כי היכא דבשכיחא טובא מועיל תנאי דהא כל עיקר חיובא משום דה"ל להתנות ולא התנה א"כ ה"נ בשכיח ולא שכיח אמרו רבנן שיהי' דינו ממש כשכיח טובי וה"ל להתנות אבל אי התנה דבכה"ג מן התורה יש אונס בשכיחא הה"נ בשכיח ולא שכיח ושם הארכתי והנה לפ"ז י"ל דזה שייך בגיטין דבדידי' תליא מלתא לאתנויי וה"ל להתנות ולא התנה משא"כ בקידושין בדידה תליא מלתא לאתנויי וחלוק כזה מבואר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"א) אפשר לומר אפי' בשכיחא טובא כגון פסקי' מברא ולא אמרינן מדלא אתני איהו אפסיד אנפשי' דמצי למימר אדרבא איהי אפסדא נפשה דה"ל להתנות וממילא דלא שייך נמי תקנתא דצנועות ופרוצות כלל כיון דלא שייך לומר ה"ל להתנות וי"ל דפליגי אפי' בכל אונסי' וזה הוא בעצמו ספיקו של בעל העיטור בשם ריש כולי אי שייך תקנתא דצנועות ופרוצות בקידושין או לא היינו דמסתפק בסברא הנ"ל. ועיי' בפנים בעיטור במאמר שלישית דף כ"ג ע"ג וק"ל:

ואי קשיא בהיפוך מה נסתפקו הא קיי"ל כר' יוחנן כמ"ש הר"ן בעצמו נמצא בלאה"נ אין אונס בקידושין דרחמנא חייבי' לא אמרינן י"ל דע"כ לא שייך פלוגתי' אלא בתנאי שיש בי' טובתה כגון שלא תרצה להיות אגידא בי' מספיק' ע"כ התנה אם לא יבוא ליום פלוני ויכניסנה תהא פטורה ממנו ובזה שייך רחמנא חייבי' לא אמרינן שהרי זה חוב לה שזה נאנס ולא יבוא והיא תרצה להתארס לאחר ולא תוכל. אמנם תנאי שאינו על זה האופן אלא היא תרצה באירוסין על כל פנים והוא תולה בתנאי לטובת עצמו בזה לא שייכי' דברי הירושלמי לפי פי' הר"ן דרחמנא חייבי' לא אמרינן דאין זה חיוב לה שתהי' אגידא בי' שהי' תרצה בקידושין עכ"פ ועל תנאי כזה קאי ספיקא דבעל העיטור וגם זה הי' נ"ל פשיטא אלא שקשה על זה מש"ס דילן גבי ע"מ שירצה אבא ומת האב דפריך אי דלא אמר אבא הן אי מת אמאי מקודשת הא לא אמר הן ומאי פריך הא בכה"ג דלא איכפת לה בתנאי אמרי' אונס רחמנא פטרי' והרי היא מקודשת ובגליון הר"ן שם נדפס מזה ולא הבנתי כוונתו:

והנה כנפי האמור קרוב אני לומר דמיירי בירושלמי מכל אונסא שבעולם דאי בלא שכיח דוקא לא הוה מפקיד ר"י לבנתיה דמידי לא שכיח הוא וגם סתמא דירושלמי לא הוה שאל על דעתיה דר"ל איך הוה צריך למיעבד ואי אתא יום פלוני ולא כנסתה לי לא יהי' עלייך כלום (כן הגי' בירושלמי פ' האומר) ופי' פני משה היא תתנה כן ומה רצה הירושלמי בזה ולפי הנ"ל א"ש דמיירי אפי' באונסא דשכיחא טובא והואיל והוא לטובה שלה ע"כ צריכה היא להתנות וציוה ר"י לבנותיו שהן יתנו כן עם הארוס לעולם דבדידה תליא מלתא וא"ש ויעיין במ"ש בט"ז י"ד סי' רל"ו ס"ק י"ג ובנה"כ שם. כל זה הארכתי וכתבתי לפי הבנת הר"ן בפי' הירושלמי וסלקנו מעליו כל ערער וטוען ולדעת הב"ח והש"ך שגם הסמ"ג הבין כן ולבבי לא כן ידמה דהרי בלאה"נ דברי הרמב"ם צ"ע מה שכפל דין זה בהלכות סנהדרין שכבר הביאו בהלכות מכירה וכן הקשה בתומי' סי' כ"א:

ולפי הנלע"ד דהרמב"ם חידש לן בכאן דין מחודש דהנה מיירי בראובן שהי' חייב שבועה דאורייתא לשמעון ולפטר ועשו פשר ביניהם ששמעון יבוא ביום פלוני וישבע ויטול ואם לא יבוא לא די שלא יטול בשבועה אלא גם ראובן יפטר בלא שבועה ונאנס ולא בא ואי לאו דרחמנא פטריה אונס הי' אידך פטור בלא שבועה כלל אמנם השתא דאונס רחמנא פטריה יש להסתפק אם נאמר דה"ל כאלו בא ביומו ועדיין ישבע ויטול ויהי' כאלו נשבע ביום התנאי או נימא די לן שלא יפסיד משום דאונס רחמנא פטרי' אבל לא ירוויח שהרי עכ"פ לא קיים תנאו אלא יהי' כמות שהי' קודם תנאו שאם ירצה אידך לשבע ולהפטר הרשות בידו ודין זה אינו מתבאר מש"ס דנדרים כ"ז ולא מדברי הרמב"ם פי"א ממכירה וביארו הרמב"ם פה פ"ז מסנהדרין שהרי כ' וישבע כשיתבענו חברו כמו שהי' קודם וכן כל כיוצא בזה ובמ"ש וסיים וכן כל כיוצא בזה בא לכלול הך בבא דנשבע ונוטל וכמ"ש הש"ך סי' כ"א סק"ד וקאמר הרמב"ם שהי' כקודם התנאי ור"ל שישבע אידך ויפטר ולא שישבע הוא ויטול וזה חידוש לא נודע לנו מדבריו פי"א ממכירה אדרבא אמרו חז"ל מי שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה הרי אמרי' דאונסא כאלו נעשה מעשה בפועל וקמ"ל הרמב"ם דזהו מחסדי הבורא ית"ש על עושי רצונו אבל לא מעיקור הדין ועל זה כ' הסמ"ג שזהו פלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי ר"ל ס"ל אונסא כמאן דעביד דכיון דפטרי' רחמנא ה"ל כאלו נעשה המעשה בפועל ובא ביום הראוי והרי היא מקודשת וכן הספן כאלו העביר ספינתו ונוטל שכרו משלם וכן האשה שהי' לה לשמש אביו ולהניק בנו הרי היא כאלו שמשתו והניקתו וה"ז מגורשת וכרשב"ג ולר"י אונסא כמאן דלא עבד ר"ל נהי דרחמנא פטרי' מ"מ אינינו כמי שנעשה המעשה אלא כמאן דלא עביד לא יחייבנו האונס ולא יזכנו אלא כמו שהי' קודם התנאי ואינה מקודשת ולא מגורשת בע"מ שתשמשי ותניקי וכן הספן לא יפסיד משלו ולא יזכה במעותיו של הלה. וקיי"ל כר"י לגביה ר"ל ומשום כן פסק הרמב"ם כנ"ל ולזה נתכוון הסמ"ג בלי ספק ומקום הניחו לי להתגדר בעה"י. ובוודאי נראה להסמ"ג דבקידושין לא שייך אבעיתו של ריש כלי כיון דאונסא כמאן דלא עביד דמי לא שייך ספיקו דהרי בקידושין לעולם אונסא כמאן דלא עביד דמי כמ"ש משנה למלך רפי"א ממכירה והנה הרשב"ם ב"ב קל"ז ע"א כ' דנותן שור לחבירו ע"מ להחזירו לזמן ומת בתוך הזמן פטור מלשלם כ"א מת בפשעה ופסקו בש"ע ח"מ סי' רמ"א ס"ח והסבירו הר"ן פ"ק דקידושין ר"ח ע"א מפני שלא הי' שומר אלא מקבל מתנה ואם לא החזירו לא הי' מתנה מעולם וע"ש והר"ן לשיטתו לא הי' צריך לזה כיון דמשמע מהנ"ל דס"ל דאונסא כמאן דעביד דמי וה"ל כאלו החזירו וה"ל שפיר מתנה למפרע ולענין ממונא רחמנא פטרי'. ובאמת אין לי לב להבין דברי הר"ן למאי דקיי"ל מה לי הן מה לי דמיהן כמ"ש הרא"ש פ' לולב הגזול (סוכה מ"א ע"ב) א"כ גם זה בכלל התנאי מעיקרא שיחזור לו השור או הדמים וכשהי' השור בעין הי' יכול להחזיר לו דמיו אם הי' רוצה השתא נמי שמת עדיין בידו לקיים תנאו ולקיים המתנה למפרע ע"י קיום התנאי בהחזרת דמים ובזה י"ל מה דפליגי הרא"ש ור' ישעי' שם בנאנס האתרוג לר' ישעי' פטור לשלם דס"ל דכיון דבאתרוג צריך להחזיר האתרוג בעין א"כ כיון שנאנס פטור או משום דאונסא כמאן דעביד דמי וה"ל כאלו החזירו ויצא בו י"ח נמי למפרע או אי אפי' אונסא כמאן דלא עביד דמי ולא יי"ח למפרע מ"מ פטור מלשלם מסברת הר"ן פ"ק דקידושין הנ"ל דלא הוה שואל וכן נוטה לשון ר' ישעי'. אמנם הרא"ש ס"ל דנהי דבאתרוג מחמרי' דלא סגי בהחזרת דמים מ"מ לא גרע משארי ע"מ להחזיר דאם אי אפשר בהחזרת עצמו צריך להחזיר הדמים וע"כ יחזיר דמיו ויי"ח כאלו החזירו בעינא כנ"ל ומלשון ש"ע סי' תרנ"ח ס"ד משמע אפי' חזרות דמיו לא מהני כשנאנס ולא ידעתי מנ"ל הא ויש לי להאריך הרבה בזה ואין כאן מקומו:

ראה זה מצאתי דבר נאה ומתקבל במ"ש ליישב ק' תוס' ריש מס' ר"ה על פי' רש"י שם דאם לא ידעינן אי תמוז קודם לכסלו או לא הקשו תוס' הא לא כתבינן שטר ללוה אא"כ מלוה עמו אלא או בשטרי אקניתא או למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו ולדדהו לא שייך מוקדם ועלה ברעיונו לתרץ דבר שכליי ואלו תוכן דבריו דלר"מ דס"ל לא בעי' רשע דחמס א"כ בקיצור משכחת נפקותא כגון אי יתברר לן שהעדים הקדימו הזמן ממש ונמצא השטר פסול כיון דהעדים רשעים דהרי לא בעי' רשע דחמס אלא שיש להם להתנצל טעינו בשנות המלך דמ"ש הש"ך בסי' מ"ג דטעות בשנות המלך הוא טעות שאינו מצוי היינו אחר שקבעו יום קבוע לכל מלך אבל אי הי' כל מלך ביום שנולד בו שפיר הוה טעות המצוי וע"י יום א' הוה טעות לכל השנה נמצא דהוא צורך גדול לקבוע יום שלא יתנצלו עדים פסולים ע"י טענות שקר ולא הוה צריך לכל מ"ש רש"י רק למאן דפליג אר"מ וס"ל רשע דחמס בעינן דהיינו ר' יוסי דלדידיה העדים כשרים אעפ"י שחתמו אשטר מוקדם במזיד ולדידיה פירש"י מ"ש וא"כ ממילא לא קשיא מיד קו' תוס' דס"ל ע"כ לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו אלא במה דכבר קנה אבל בנכסי' דאקני לפי מה דקימ"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורק משום דאלים שיעבודא משתעבד אפי' מה שעתיד לקנות וא"נ משום נעילת דלת מ"מ י"ל דזה לא שייך עדיו בחתומיו דמה צורך יש לזה התיקון הלא יכול לכתוב שטר ללוה בפני המלוה וישעבד מה שעתיד לקנות גם אלים שיעבודיה לא שייך אלא בשעת מתן מעות אבל לאלומי כ"כ להקנות דבר שלב"ל בלא מתן מעות ע"י חתימת עדים הא מנ"ל וא"כ גם לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וכתבי' שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו והיינו בדלא כ' בו דאיקני אבל בשכתב בו דאיקני אין כותבי' וא"כ הכא חשו לכתחלה עכ"פ לאקרי וכ' דאקני בלא מלוה עמו דכ"ע לא דיני גמירי וכמ"ש פ"י ג"כ ומיושב ק' תוס' אלו תוכן דבריו ועוד האריך לייפות דבריו ולהיותם עריבים וחביבים העתקתי' בתחלת דברי וקראתי עליהם קריאה של חיבה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני:

ואבוא על דבריו ראשון ראשון וכו' מ"ש דלר' יוסי דבעי רשע דחמס לא מיפסלי עדים שהקדימו השטר סברא זו כ' ג"כ התומי' סי' מ"ג סק"ז שכ' ליישב דברי תוס' בב"ק למ"ד ע"ב סוף ד"ה וחכמים אומרים וכו' שכ' וכצ"ל בשט"ח המוקדמים וכו' ודקדק הנ"ל למה לא הקשו בפשיטות לר' יוחנן דאמר חכמים היא ומשום גזירה וכו' תיפוק לה דהעדים פסולים הם וניחא לי' משום דלחכמים לא בעי' רשע דחמס והני עדים לאו רשעים דחמס נינהו כמ"ש תוס' בפ' איזהו נשך אלו דבריו ולפע"ד כי דברים אלו א"א לשמען כ"ש להעלות על הספר כי מ"ש תוס' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב ע"א) בתחלת דבריהם מזה לא כ"כ אלא בשטר שיש בו רבית שלא העידו שקר שהרי הכל אמת ורק משום עבירה בעלמא וכיון דלא הרוויחו מידי לא הוו רשע דחמס משא"כ בשחתמו על שטר מוקדם אי לית להו התנצלות שטעו בשנות המלך או בשיפורא או שהי' אונסא מחמת נפשות וכה"ג א"כ הרי העידו שקר וכל החשוד על הדבר נפסל עכ"פ לאותו הדבר והם שנחשדו להעיד שקר נפסלו לענין עדות ומ"ש תוס' שם בסוף הדבור אבל קשה ההיא דשט"ח המוקדמים וכו' לכ"ע הקשו כן ואפי' למאן דלא בעי רשע דחמס וזה ברור יותר משמש בצהרים ומ"מ אפשר ליישב דקדוקו עפ"י דרכו ולומר דתי' תוס' בב"ק שם שהי' אנוסים מחמת נפשות הוא דוחק ומדי דלא שכיח כמ"ש תוס' בכתובות י"ח ע"ב וטעות דשנות המלך אינו מצוי לטעות בו וכל זה הדוחק למה הלא יכול לומר באנוסים מחמת ממון להקדים השטר דנהי דרשעים הוו מ"מ לא הוי רשע דחמס דלא הרוויחו מידי רק מבלי להפסיד ממונם העידו שקר ולא נחשדו להעיד שקר בחנם והשתא דנהי דהעידו שקר על הזמן שזה הי' משום הפסד ממונם אבל בשביל כך לא יעידו שקר בגוף השטר והו"מ לתרץ בריווח באנוסים מחמת ממון אלא משום דלר"מ פסולים בכל גוני אפי' לא הוה רשע דחמס משו"ה הוצרכו לדחוק באונסא מחמת נפשות ונתקיימו בזה דברי התומי' ומ"מ לדינא אני חוכך בזה דאפשר דוקא רבית דגזירת הכתוב בעלמא הוא דהרי זה נותן לו מדעתו ומרצונו ואין כאן לא גזל ולא חמס רק אפקעתא דמלכא כמבואר ר"פ איזהו נשך וכיון שגם העדים אינם מרוויחים בזה מאומה לא מקרי תו רשע דחמס אבל עדים שהעידו שקר על הזמן וגורמי' להפסיד חביריהם ממון שלא כדין אעפ"י שהי' אנוסים מחמת ממון ולא נחשדו להעיד שקר מ"מ רשע דחמס ורע לבריות מקרי' שהרי הם חברי גנב ואעפ"י שאינם מרוויחים מידי מ"מ רשע דחמס הוו וכדמות ראי' מהא דכתובות י"ט ע"א קסבר ר"מ עדים שאמרו להו חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר כ' שם הרא"ה בשם יש אומרים דר"מ לטעמי' דס"ל בתוספתא על ג' עבירות יהרג ואל יעבור ר"מ מוסיף אף הגזל ע"ש הרי דס"ל חתימת שקר בכלל גזל הוא ואע"ג שהרא"ה דחה דבריהם נ"ל היינו טעמא דלא קיימא דבריהם במסקנא דהא ר"מ לא הביא שום קרא שיהי' גזל ביהרג ואל יעבור אע"כ מסברא אית ליה דהוה אביזריי' דרציחה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כמו בא במחתרת משא"כ עדות שקר דהוה לרציחה רק גורם דגורם וכולי האי ל"א וכעין חלוק זה כ' רמב"ן בדיני דגרמי הביאו הש"ך סי' שפ"ז סק"ג ומש"ה מסיק דבעדות שקר לא ס"ל לר"מ יהרג ואל יעבור משום דלגביה רציחה ה"ל גורם דגורם אבל פשיטא דלגביה גזל ה"ל חד גורם ומקרי רשע דחמס:

ואיידי דאיירי מסתפק אני לדינא באונס מחמת נפשות להעיד שקר על חבירו להרגו אי יהרג ואל יעבור או לא דלכאורה כיון דמעיד לא מקרי רק גורם לדבר דמשום כן קיי"ל דעדי שקר לא מחייבי לשלם רק למאן דדאין דיני דגרמי ופשוט הוא שאין הגורם כההורג בידים וכמ"ש רמב"ן פ' וישב וא"כ ל"ש מאי חזית דדמא דידך סומקי' הא חזית וחזית דאותו יהרגנו בידים והוא לא הי' רק גורם בעלמא ועדיין כמה רוח והצלה יעמוד לזה וכולי האי ואולי וא"כ נראה דיעבור ואל יהרג וממ"ש לעיל בסמוך לר"מ לא משמע קצת כן דהרי גזל יהרג וא"י משום שהוא גורם לרציחה והוא גרם רחוק הרבה יותר מעדות ואפשר דבעדות כ"ע ל"פ דיהרג וא"י וכן מוכח מקרא דנבות היזרעלי דקרי להעדים בני בליעל ולמדו מזה בסנהדרין דסהדי שקרי אאוגריי' זילא ביה ואי ס"ד בכה"ג יעברו ואל יהרגו אמאי קרי לי' בני בליעל הלא הי' מסוכן לנפול בחרב איזבל אע"כ בכה"ג יהרג וא"י והדבר צריך עדיין תלמוד מ"מ פשוט לי דעכ"פ בהקדימו זמן בכוונה פסולים לעדות לכ"ע:

ובלאה"נ נראה דוחק שיתקנו בשביל יום קבוע למלכים ואם משום אקרי וכתיב הי' קשה להתוס' לתקן בשביל זה ונהי דפ"י דחה זה דכ"ע לאו דינא גמירי מ"מ לתקן תקנה בשביל רשעים ועידי שקר דלא שכיחי כלל לא ס"ד ועוד מי מודיע שכתבו והקדימו זמן אם הם בעצמם ואין כ"י יוצא ממקום אחר ולהמנו במגו זה א"א מתרי ותלת טעמא חדא דלר"מ קיינוי' דלא מהני מגו לפסול השטר כמבואר בכתובו' י"ט ע"א ותו דאין כאן מגו שהם לא רצו אלא לפסול הזמן ואלו לא העידו על כ"י הרי הי' פסול לגמרי ואפי' מני' דידי' ותו דא"כ אי קבעו זמן ולא יאמנו לומר טעינו לא מהימנו כלל שהקדימו הזמן דלשוו נפשי' רשעים לא מועיל שום מגו כמבואר שם בסוגי' והשטר כשר לגמרי ואולי יאמר אה"נ שכשר לגמרי מ"מ אח"כ ישלמו העדים להלוה עפ"י עצמם ודינא דגרמי מ"מ א"א לומר כן מטעמי' שכתבתי וע"כ שעדי' אחרי' יעידו שהי' בחותו המעמד וראו שהקדימוהו ואיך לא התרו בהו לומר הלא היום כך וכך למלך פלוני ואם באמת יאמרו שהתרו בהו א"כ איך נאמר טעינו בשנות המלך והלא התרו בהו וא"א למצוא אלא במציאת רחוק ואיך יתקנו בשביל זה לקבוע יום לשנות המלך כ"ז רחוק ואתי מרחוק לפע"ד:

ואמנם מ"ש בהך דעדיו בחתומיו זכין לו לא שייך בשיעבוד דאקני סברא נכונה היא ואפי' שאם הי' נוגע לדינא לא הייתי מחליט ויש לפקפק עליו מסברא מ"מ עכשיו שלא בא אלא ליישב שיטת רש"י ולמימר דרש"י הכי ס"ל אין מזחיחין אותו ודבר ראוי והגון הוא וצ"ל הא דלא פשיט הש"ס בב"ב דאקני משתעבד ממתניתי' דר"ה דלא שייך לומר ר"מ היא דלא יחלוק שום אדם אהא כאשר אבאר לקמן אי"ה וא"כ יהא מוכח דאקני משתעבד צ"ל משום דלרב אסי דלא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו לא מוכח מידי ומשמע שם מפי' רשב"ם להדיא דעיקור שקלא וטרי' דש"ס קאי התם לרב אסי במ"ש התם גבי מאוחרים אמאי כשרים דאקני הוא יע"ש היטב נראה כוונתו דממאוחרין שאיחרוהו בכוונה לק"מ דאפשר דקול יוצא משעת כתיבה בניסן וכשיראו שזמנו מאוחר לקול שיצא יחקרוהו אחר הדבר או יאמרו אייתי ראי' ועיקר הקושי' מהך גוני שהלוה בניסן וכתב שטר בתשרי ואז אין לו קול עד תשרי ולאביי לא ק"מ דלא מיירי מהך גוני דומיא דמוקדמים דלא מיירי בכ' בניסן ולא לוה עד תשרי לאביי דכה"ג לאו מוקדם הוא הה"נ בסיפא לא מיירי מגוני דלוה בניסן וכ' בתשרי אלא מאידך גוני ומהא לק"מ אע"כ הסוגי' אזלא רק לרב אסי דמיירי רישא וסיפא בכל גוני כנ"ל מלשון רשב"ם למעיין שם. והנה ע"ד צחות י"ל בהיפוך דמשום כן דקדק הש"ס מאוחרים אמאי כשרים דאקני הוא וה"ל לומר ליחש לדאקני מה לשון דאקני הוא אע"כ דהש"ס רצה להקשות גם לאביי ולדידי' לק"מ כפשטו מטעם הנ"ל ע"כ הקשה מגוני אחריני והוא דאיכא למיחש שזה ראובן שהלוה בניסן מנה לשמעון עתיד הוא ללות לעצמו מלוי באייר ואי הי' שטר שלו משמעון נכתב בזמנו בניסן והי' מגיע זמן הפרעון וטרף נכסי שמעון ולאביי דלמפרע הוא גובה ה"ל כאלו כבר קנאם מניסן והם לגבי לוי נכסי' דקנאי כבר קודם שהלוה מלוי ולכשימכרם יבוא לוי ויטרוף מהם אבל עתה שאחר זמנו נעשה שטרו דאקני ללוי והיינו לשון דאקני הוא ר"ל זה השטר בעצמו הוא דאקני וקשה שפיר לאביי ג"כ והוא צחות:

נחזור לראשונות מה שמשמע מתוך דבריו דלא יחלוק שום תנא אמתניתין דר"ה וכן כתבתי לעיל הנה לפי הראשונים שפירשו למאי הילכתא ר"ל מאי נ"מ בהך דנקט מתני' ד"ה למלכים אבל אעיקור מה שקבעו זמן למלכים לא קשה דדאורייתא הוא וכמ"ש ג"כ פ"י א"כ אין הכרח שלא יחלוק אדם אמתני' דר"ה וכי היכי דמוקי מתני' דשט"ח המוקדמים כר"מ בב"ב הנ"ל ועוד שם קע"א ע"ב מוקמי' לי' בפלוגתא דכותבין שובר ה"נ מתני' דר"ה אמנם לרש"י דמפרש למאי הילכתא קבעו יום למלכים כלל א"כ פשיטא דלא יכפור שום תנא בעולם לאמור לא הוקבע יום למלכים מעולם ופ"י התלונן על שיטת רש"י ופירושו וגם בטורי אבן דהרי מקרא מלא הוא בשלמה ואקרא וודאי לא שייך טעמא משום שטרות וכ' הר"ן דטעמא דקרא משום דתחלת מלכות האומה הקדושה התחיל מניסן עת צאת ממצרים ע"כ ראוי' שמלך האומה ימנה מניסן ובטעם או"ה מתשרי שזה ג"כ נפקי מקרא גבי נחמיה בר חכליה דחק וכ' שמא יעמוד מלך בניסן ויסברו שהוא כישראל ע"כ קבעו להם יום תשרי ודוחק והו"ל מרגניתא דאנן בדידן ואינהו בדידהו דכל מעלתם במה שנבראו בעולם ע"כ מלכם מונה ליום בריאה מתשרי וישראל עיקר מלכותם במה שקרבם ה' לעבודתו ע"כ מונים ליציאת מצרים דומה למ"ש החבר להכוזר בטעם אמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתיך. והנה הרמב"ן בפי' התורה פ' החודש הזה לכם כ' דמ"ע למנות החודש מניסן ולומר החדש הראשון לגאולתינו והשני לגאולתינו וכן כולם וכשעלו מבבל ונתקיים בהם לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים ע"כ הנביאים שביניהם תקנו לקרות החדשים בשמות הפרסיים ניסן אייר סיון לתת זכר לגאולתם משם ע"ש והנה לפ"ז קשה נהי דמלכי בית ראשון מנו מניסן זכר לי"מ מ"מ מלכי בית שני הי' ראוי שימנו לזמן אחר עת שתפסו המלכות אז ונ"ל דזה בעצמו כוונת רש"י בפי' קו' הש"ס למאי הלכתא אמלכי בית שני וס"ל דוודאי לא הי' ראוי למנות ליום שתפסו חשמונאים מלכות לפי שלא הי' ברצון חכמים כמ"ש הרמב"ן על פסוק לא יסור שבט מיהודה וע"ש מ"מ הי' להם להניח כל א' ביום שנולד וממילא יובן כיון שמצינו במלכי בית ראשון מנו לי"מ כמבואר בקרא ומלכי בית שני ימנו מיום לידתם יהי' בזה זכר שכבר נתבטלה אותה הגאולה ע"י גלות וחזרו ונפדו ממנו ומשני דע"כ הוצרכו לקבוע יום משום תקנתא דשטרות ומעתה לא יתכן לחדש יום מיומים בלי שום טעם ע"כ הניחו על דין תורה כן יש ליישב שיטת רש"י בזה:

ומה שהקשה הש"ס ג"כ לקמן גבי תשרי ר"ה למלכי או"ה למאי הילכתא קשה קצת לפרש כנ"ל דהא גבי או"ה לא בטל הטעם שהרי כתבנו שמונין מיום בריאת אדם ע"פ האדמה ונ"ל כך דוודאי הי' ראוי' לקבוע יום למלכי בית שני מתשרי כשעלה עזרא מן הגולה אלא לפי שזה היום הוקבע למלכי או"ה לא רצו לקובעו למלכי ישראל וע"ז פריך הש"ס למאי הילכתא דהי' להם לבטל קביעותי' דאו"ה ולמנות להם מיום שנולד בו ולמנות מלכי בית שני מתשרי וע"ז משני שגם הם צריכי' יום קבוע משום שטרות שהרי גם בזמן בית שני הי' ישראל נפוצים בארבע כנפות וכל קהל וקהל מנו למלכם ויושבי א"י מנו למלך ישראל ע"כ הוצרכו לשני הקביעות בפעם א' כל א' למלכו:

וזה נ"ל שמסיר תלונת תוס' מעל רש"י דאיך יהי' זה ששכחו יום העמדת המלך ואדרבה מפני כן לא פירש"י כהתוס' דס"ל דזה הוא נמנע כלל ששכחו הב"ד והסופר יום העמדת המלך ופי' שכתבו תוס' הוא מהנמנע דבשעת הלואה שהוא בזמנו ומקומו לא שייך טעות וספק כלל וכלל אך הכל הוא על זמן הטירפא שאפשר שיהי' זה אחר כמה שנים ואפשר אחר ששים ושבעים שנה וכה"ג וכבר עברו וחלפו כמה מלכיות אחר זה המלך שהשטר נכתב בזמנו ועדיין אם יהי' זה באותו המדינה שהמלך בתוכו מ"מ אי אפשר שלא יבורר זה ע"י מעשים בכל יום שיבואו לפני ב"ד מכתבים שונים אך אפשר שאיש ירושלמי לוה באספמיא והשטר נכתב בזמן מלך אספמיא או בהיפוך ולאחר כמה שנים יבוא זה לעירו של זה לטרוף ושם א"א לברר בשום אופן מה שהי' במדינה רחוקה מכמה שנים ואין זה דוחק שהרי לר' יהודה בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ח ע"א) ס"ל לא אמרו ג' שנים לחזקה אלא כדי שיהא באספמיא וכו' יע"ש ומשום כן תקנו יום קבוע לכל מלך ומלך:

והנה שיטת רש"י בב"מ דמוקדמים לא נפסלו אלא מזמן ראשון אבל מב"ח מגבי גבי ובר"ה לא גלה רש"י דעתו בזה כמ"ש מהרש"א ונ"ל דס"ל לרש"י א"א שיחלוק שום תנא אתקנתא הנ"ל וע"כ טעמא משום מוקדמים וא"כ תפשוט מהכא דדאקני משתעבד דאין לומר ר"מ היא ולאידך מ"ד אה"נ גם מאוחרים פסולים א"כ מה נ"מ במלכים הא לעולם יהי' השטר פסול בין יהי' כסליו קודם לעולם השטר פסול (ואע"ג דאכתי איכא נפקא מינה שלא ידעו איזה בע"ח מוקדם לחבירו לגבות י"ל ס"ל לרש"י דמשום כן לא קבעו יום אי לאו משום פסול שטר לגמרי אבל משום זה לא דהו"מ לתקן שכל שטר לא יחול שעבודו עד סוף שנתו כמו במקום שאין כותבין שעות וק"ל) וא"כ מה נפקא מינה וכן למ"ד כותבין שובר דמאוחר נמי פסול מאי נ"מ בין מאוחר למוקדם אע"כ יש לדחות ולומר מוקדם אפשר פסול לגמרי משום קנס דמיד בשעת כתיבה עביד חמס וגזל למכור לקוחותיו לזה המלוה שלא כדין משא"כ מאוחר די לנו שלא יגבה דאקני ואפשר נמי לא משום משעבדי משום גזירה אבל מני' יגבה עכ"פ דהא לא עביד איסורא ולא נתכוון לאיסור אלא למחול כח שיעבודו על זמן מה ואפשר שלא יקנה נכסי' בין כך וימכרם וכן לענין שובר אפשר שלא יתפרע בין כך נמצא משעת כתיבה לא נתכוון לאיסורא כלל ודיו שלא יגבה ממשעבדי אבל מבני חרי מיגבי גבי ויש הפרש רב בין מוקדם למאוחר ולא הוה מצי למיפשט דאקני משתעבד וגם לא להקשות למ"ד כותבין שובר ומשום כן לא פירש"י הכא כבב"מ אמנם להלכתא דקיי"ל מאוחרים כשרים ממש פירש"י בב"מ דמוקדמים נמי לא ניפסלו אלא ממשעבדי וק"ל:

ובזה נ"ל ליישב נמי כל ק' תוס' ולומר דס"ל לרש"י נהי דליכא למיחש לאקרי וכ' מוקדמים ואפי' לרב אסי היכא דלא איתרע בנפילה מ"מ מאוחרים דלאו איסורא הוא כולי האי ולא מקרי נמי עדות שקר ולא משמע לאנשי איסורא כלל כ"א מחילת השיעבוד בהא וודאי איכא למיחש לאקרי ונתעצלו העדים מלכתוב ביומו ושכיחי טובא ואמנם אחר שכבר בא לפנינו והעדים זוכרים שלא הי' ההלואה ביום הכתיבה כיון דאתרע דהרי קיימי' למ"ד מאוחרים נמי פסולים מלגבות ממשעבדי מיהא וה"ל ריעותא גדולה ממילא חיישינן נמי דילמא איקרי והקדים ועיקר הדבר דלכתחלה בשעת התקנה לא חשו לאיקרי והקדים שזה לא יעשו רק חשו לאקרי ואיחר ואז שמא לכשיבוא בשעת הטירפא כיון דעכ"פ איכא ריעותא דאיחור יחשדוהו ג"כ במוקדם ויפסלוהו שלא כדין ולק"מ שום ק' מק' תוספת דלרב אסי אקרי וכ' בכה"ג חיישי' בוודאי וא"ש נמי דתולי' להחמיר ולפסול שטר משום דאיכא ריעותא בפנינו וכן י"ל מרש"י פ' א' דיני ממונות מה שהקשו עליו תוס' שם ד"ה חיישינן ועל חנם דחק וכו' י"ל לא על חנם שהרי רב פפא משני כאן בדין מרומה וי"ל שיש בו חשש ערמה דמרומה ממש ליכא למימר כמ"ש תוס' שם וא"כ קשה מ"ט להכשיר כשכתב בו בשמיטה הרי ניכר פחיתותו ממ"נ אי לוה באדר דשמוטה ואיחרו על ניסן מה לי אדר מה לי ניסן הא לא יזפי אינש בשמיטה ואי לוה לפני ר"ה ואיחרו מכ"ש דגריע' טעניתי' דמי פתי יעמיד שטרו על שנת השמיטה וכיון דאיכא ריעותא נהי משום ההוא ריעותא ליכא למיפסלי' לשטרי' מ"מ היינו דין מרומה דר"פ דבעי דרישה וחקירה ומאוחר פסול בו ואיך יכשיר באחרינהו וכתבינהו אע"כ נתלה שהעדים נתעצלו מלכתוב בזמנו קודם ר"ה ואחרוהו וכתבוהו בשנת השמיטה עצמה ואז אין שום ריעותא בשטר וא"ש וה"ה נמי להנ"ל ובשגם כי רב פפא בעצמו מיירי לקמן גבי מלכי או"ה ומיושבים כל ק' תוס'. כל זה כתבתי בנחיצה רבה פה ק"ק מ"ד נגהי ליום עש"ק חנוכה תקס"ג לפ"ק וחתמתי שמי משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה ב

עובדא אתא לקמן לדינא פנוי' נתעברה וקרובי' הכמינו ב' עדים והביאו לביתם נער א' שהי' אמרה שנתעברה ממנו ואמרו לו הרי אתה אבי הבן של המעוברת הלז זכי במקחך ותהי' לך לאשה וניתן לך בנדן ט"ו מאות זה"ו ושמעו העדים שהודה שהוא אבי הילד הילוד לכשיולד וא' מהעדים הציץ מן החרכים והכיר בפרצוף פניו והשני לא ראה אותו אך הכירו בטביעת קול שהוא הוא שוב תבעה הפנוי' אותו לדין לזון הולד אחר שהודה שהוא אבי הבן ובפני ב"ד כופר הכל שלא הודה ושלא בא עלי' שהדבר מפורסם באמת דדיימי מאחר הנה אמת כי להריב"ש ופסק כוותי' בש"ע א"ע סי' ד' וסס"י ע"א שאין להשביעו ע"ד כלל ואפרש הדבר דבודאי כל זמן שלא נולד הבן לית דין ולית דיינא מי יתבענו ומי יש לו עליו אפי' אי תפוס א' ממנו מוציאי' מידו כי מי יכול לתבוע על חוב דבר שלא ב"ל ולא נתחייב ואולי לא יתחייב ולא יהי' בן קיימא אלא אפי' כשכבר נולד מ"מ יאמר להנוגע לאו בע"ד דידי את ומי יתבענו ועל האם אין מוטל פרנסת הבן תשליכהו על הציבור ואך בס' בית מאיר סי' ד' מראה פנים כהתשב"ץ דהב"ד הוה תובעי' עבור הציבור שמוטל עליהם פרנסת הבן או בשביל הבן עצמו כאפטרופסי' שלו ותובעי' אותו עפ"י ברי של האם והיינו להפוסקי' דיכול להשביע עפ"י ברי של קרוב ע' בסי' ע"ה בח"מ וע"ז פליגי ריב"ש ותשב"ץ הריב"ש פסק מ"מ פטור דכי היכי דלגבי דהאי אפקרא נפשה ה"נ לגבי אחריני ולא איכפת בברי שלה וכ"פ וסתם בש"ע אך הקהלות נוהגי' נגד הש"ע כהתשב"ץ דצריך לשבע עכ"פ שאינו יודע שהולד ממנו בפרט כדדיימו מעלמא בודאי אין להוציא ממנו מזונות אחר שבועה זו וזה ברור ובלא"ה להר"ן אין חייב לזון בנים אם אין חייב לזון האם כמ"ש ד"מ רס"י ע"א ע"ש אך הכא אחר שכבר הודה בפני עדים שהולד ממנו בודאי אלו הי' יודע שיש כאן עדים והודה בפניהם הי' צריך לתת עתה אמתלא לחזור ולטעון אע"ג דחוץ לב"ד פטומי מילי וחוזר וטוען אפי' מחיוב לפטור מ"מ אחר שהודה בפני עדים הי' צריך לתת אמתלא כגון קויתי לישא אותה עם סך נדן ט"ו מאות זה"ו והי' אמתלא טובה אך הוא אינו נותן אמתלא רק כופר שלא הודה מעולם ואם הי' יודע שיש ב' עדים וכופר עתה בעדים הוחזק כפרן אך יען לא ידע שהכמינו לו עדים הו"מ למטען כשם שהשטית בי השטיתי בך יכול נמי למימר לא הי' דברים מעולם דמילי דכדי לא מדכרי אינשי כמבואר בש"ס פ' ז"ב וטש"ע ח"מ סי' פ"א ע"כ לכשיולד הבן ישבע שאינו יודע שהולד ממנו ופטור אפי' למנהג הקהלות ומכ"ש שההודאה הי' קודם הגעת הזמן חיוב ולא הי' צריך להשיב כלל אפי' לב"ד אם ירצה לימא אם יבוא תובע שלי לעולם אשיבך וכל הדברים פטומי מילי והבל והשטאה ננהו ופשוט דין זה:

ברם דא צריך אי אירע כיוצא בזה במקום אחר והעד לא ראה אלא שמע קולו אך אינו סומא וראוי לראות אי נוציא ממון על היכר קול או ניחוש לבדדמי או לא וע' רמב"ם ספ"ט מה' עדות ובטוש"ע ח"מ סי' ל"ה סעי' י"ב והנה רמב"ן בתורה גבי הקול קול יעקב העיד בני אדם יכולים לעשות כן להשוות קולם להטעות שיסברו אדם אחר הוא וא"כ י"ל נהי דיכולים להעיד על היכר קול היינו לפי תומו שמע א' ומכירו בקול אבל היכא שהכמינו עדים והכניסו שם א' אפשר שהכניסו אחר ונתכוון להשוות קולו כקול הנתבע ואפי' בנדון שלפנינו דאידך ראוהו מבין החרכים מ"מ זה שלא ראה ואינו יכול להעיד בברור ואנו לא נוכל לצרפו עם דברי העד הזה דא"כ מפקי' ממונא אפומא דחד סהדא ועוד צל"ע אפי' בלי דברי רמב"ן הנ"ל ולפי תומו אם נוציא ממון עפ"י הכרת קול והרב הדיין המופלג מוהר"ר דניאל נ"י עוררני על לשון הרמב"ם סוף פ"ט מעדות וטוש"ע סי' ל"ה סעיף י"ב דסומא לא יעיד אפי' שמכירי' הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולים מן התורה שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות עכ"ל רמב"ם משמע מי שאינו סומא וראוי לראות מעיד על הכרת הקול אלו דברי הרב הנ"ל ודקדוק נכון הוא לכאורה אלא שבפרישה כ' דהגירסא ברמב"ם וטור מכירי' הקול וידעו האנשים ואינינו ויו המחלקת אלא תרוויי' קאמר שמכירי' וגם יודעי' אע"ג שלכאורה לרבותא קאמר אפי' דאיכא תרוויי' מ"מ לא יעיד הסומא שאינו ראוי לראות מ"מ גם לא נוכל לידוק מיני' איפכא דמי שאינו סומא יעיד על קול בלבד בלי היכר אחר ע"י משמוש היד וכדומה כדמצינו ביצחק גשה נא ואמושך בני ותדע דהא יכול להעיד על ט"ע דקלא לא נפקו לרבותינו פג"ה ובגיטין כ"ג אלא איך בני אדם מותרי' בנשותיהם בלילה ואיך סומא מותר באשתו וא"כ דלמא התם איכא תרוויי' היכר קול ועוד ידיעת הגופי' ומנ"ל בחד לחוד והנה התם פג"ה מיירי מט"ע דמעידי' פלוני קטיל נפשא וע"ז מיירי ט"ע דקלא ואס"ד לענין עדות מהני ט"ע דקלא כמו ט"ע ממש א"כ ה"ה להורגו ותיקשי ש"ס סנהדרין ס"ז ע"א גבי מסית ולשון רש"י ד"ה הן רואי' אותו לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזי לי' לא מסהדי עליו לחיובי קטלא אע"ג דשמעי' קלא דמצי למימר לא הואי אנא עכ"ל אך ע"כ הך סומא מותר באשתו ע"י ט"ע דקלא לחוד לא. ותו קשי' לי בשבועות ל"ד ע"א לימא דריה"ג לית לי' דר' אחא וכו' ע"ש וקשה דלמא לעולם או ראה או ידע בד"נ מיירי וידיעה בלי ראי' משכחת בט"ע דקלא במי שאינו סומא וראוי לראותו אע"ג דכ' שם תוס' דהומ"ל ולטעמיך מעלתה נשיכה בגבו מ"מ אהתוס' גופי' קשי' מ"ט לא הקשו בפשיטות מט"ע דקלא דפשוט טפי בש"ס וע"כ פשיטא לש"ס ותוס' דט"ע דקלא גרע מדר' אחא ודשמעון בן שטח ואין שום סברא למיקטל נפשי' עליו אפי' לר' אחא א"כ כיון דלא קיי"ל כר' אחא אפי' בדיני ממונות ממילא אין להוציא ממנו ע"י הכרת קול אא"כ איכא בי' עוד הוכחות דעדיפא אפי' מראי' וידיעה:

ודבר מתמיה ראיתי בכה"ג סי' ל"ה שכ' שי"ל דרמב"ם מפיק לי' מדאצטריך או ראה או ידע ולא סגי לי' לקרא למכתב או ידע לחוד אע"כ כל שאינו בראי' אינו בידיעה ודבריו תמוהים דאצטריך קרא לראי' בלא ידיעה כמבואר שם בשבועות ל"ד ע"א הנ"ל אבל לא הוה צריך ליתורא אלא משמעות קרא דריש לי' רמב"ם וכן רש"י פ' בא סימן ומסתמא נמצא כן בשום מקום והכ"מ לא ידע מקומו איה אבל יתורא ליכא:

נחזור להנ"ל אפי' בשני עדים המכירים בט"ע דקלא לא נ"ל להוציא ממון מכ"ש בע"א דאמר בדדמי כמבואר בסוגי' ר"פ האשה שלום ומכ"ש כשידע העד שעתידי' להביא כאן גברא פלוני אז מדמה בנפשו זהו קולו של זה ועי' שם ברז"ה ורמב"ן בפ' האשה שלום וכ' פ"י בקידושין ס"ג דכל ע"א לא מהימן משום דאומר אפי' שארי עדיות בדדמי כ"ש בדבר המאומד ומדומה כנלע"ד פשוט. משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה ג

שלום וכ"ט לגברא רבא ויקירא, מבאר כל חמירא, גלי לדרעי' ונפל נהורא, הרב המאוה"ג המופלג בתורה כש"ת מוהר"ר נתן נטע סג"ל לאנדע אב"ד דק"ק אושפצין יע"א:

מכתב קדשו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו שאלת חכם בנידון איש א' נכבד הי' לו מעות ההלואה אצל ישראל אחר וזה ג' שנים הלך הלוה לעולמו ועשה צוואה לפני עדים ישראלים בכתב דייטש כחק המדינה ונמסרה הצוואה ליד הערכאות דפה ונתנו עליו תוקף כחק המדינה ויום הנ"ל שכח הלוה להעלות בהצוואה ע"כ שלח לקרוא ב' עדים וציוה לפניהם יום א' קודם מותו גם לאשתו הגיד שתשלם החוב להמלוה הנ"ל והנה כעת המלוה ירע לנפשו בדבר חובו פן ישכח מלב העדים צוואת המת שציווה לפניהם ולגבות העדות עפ"י ב"ד קשה כי הב"ד חוששי' לדעה אחרונה שבססי' ק"י שאפי' צוואת המת אין לב"ד לגבות עדים במקום שיש יתומים קטנים ומובן מעצמו שלתבוע המעות פשיטא שאין להמלוה לתבוע כל עוד שהיתומים קטנים שימשך עוד כמה וכמה שנים והוא בהול על ממונו שיפול לטמיון לגמרי ע"כ עלה על דעתו להעלות דברי העדים בכתב אצל ערכאות דפה לצרוף דברי צוואת המת לדברי צוואתו המונחת ת"י הערכאות ובפירוש כ' בתוך המבוקש שכתב לערכאות שאין רצונו לשפוט עם היתומים כ"א להעלות במכתב כנ"ל ושאל המלוה מאתי להורות לו בדבר מבוקשו ולאשר ידעתי היטב מהות המלוה היותו צורבא מרבנן והולך בדרך תמים ואל יעלה בדעתו לשפוט בערכאות בשום אופן ובפרט שיוכרח לעשות ב"ד וב"ד לא יתנו לו רשות הוריתי לו שרשאי אך להעלות דבר המת בכתב ולא יותר ע"כ עתירתי מכבוד הו"ת להורות לי אם האמת כדברי האמורים עכ"ל השאלה אות באות:

הנה בכל אריכות הדברים אין בהם אלא ספק א' אי מותר להעלות דברים במכתבי ערכאות שאינם פועל יוצא לא לזכות ולא לחובה לא לדון בין אדם לחברו רק לקבל דברי העדים ולהעלותם בפראטיקאל שלהם שיהי' שמור ליום מועד למזכרת בעלמא או יש בזה משום מיקר שם פלילי' או לא:

גרסי' במס' גיטין מ"ד ע"א המוכר ביתו לנכרי דמי' אסורי' ונכרי שאנס ביתו של ישראל ואין יכול להוציא לא בד"י ולא בדא"ה מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם ופירש"י ומעליהו בערכאות לחותמם אעפ"י שחשיבות הוא להם עכ"ל משמע אפי' לחתום שטר בעלמא אסור לולי דהוה כמציל מידם:

אך התוס' שם הקשו דהא שטרות העולות בעש"נ מכשירינן ולא מפליגין בין לכתחילה לדיעבד ע"כ מפרש ר"ת דה"א דה"ל כמקיים המקח ע"ש והנה מלבד ק' תוס' מגמרא גם מסברא קשה להסביר סברת רש"י מנ"ל לאסור מקרא דואלה לא משמע אלא כשאויבינו פלילים בין איש לרעהו והגישו אל השופט ושפטו בין דין לדין אבל להעלות בערכאות ולקיים כל דבר ומה גם בין גוי לישראל מאין הרגילים למסור אם אינו כמציל מידם עוד זאת רש"י סותר עצמו במ"ש במס' ע"ז י"ג ע"א הולכים ליריד של ע"ז וכותב ומעלה בערכאות פירש"י אעפ"י שכבוד ותפארת היא להם ואיכא למימר אזיל ומודה לע"ז ע"ש משמע הא אי לאו יום יריד ע"ז ואיכא משום אזיל ומודה לא הוה אסור משום מיקר שם אלילים נמצא סתר רש"י א"ע:

עכנלע"ד מעולם לא עלה ע"ד רש"י שיהי' בהעלאות ערכאות משום פלילים אלא דוקא בענין קנין קרקע בא"י דכשם שאסור למכור בית לגוי בא"י משום שנותן להם חניה בקרקע ה"ה כשכבר הקרקע ביד האנס לא הי' ראוי' ליתן ממשלה לשר שופט ומושל על נחלתינו אשר נהפכו לזרים בעו"ה ועכ"פ הישראל לא יגרום להם שום ממשלה וגדולה ע"י נחלת ה' לולי שהוא כמציל מידם משא"כ בעלמא וכגון התם במס' ע"ז דקונה מטלטלי' בהמה ועבדים ואפי' בא"י לולי יריד של ע"ז הי' מותר להדי' להעלות בעש"נ אלא הואיל והוא יריד של ע"ז ואזיל ומודה לא הותר אלא משום מציל מידם וא"ש הכל בעזה"י:

ובגטין ח' ע"ב ובב"ק פ' ע"ב אמרי' הלוקח בית מגוי בא"י כותב עליו אונו אפי' בשבת משום אמירה לנכרי שבות התירו משום ישוב א"י ובש"ע א"ח סי' ש"ו כ' דמעלה בערכאות וכותב בגופן שלהן דהוי תרי דרבנן שבות דשבות אמירה לנכרי בכתיבה שאינה מאושרת וק' ערכאות דאורייתא התרת ושבות דרבנן לא נתיר עד שיהי' ב' שבותים אע"כ כנ"ל דאין בערכאות כה"ג שום איסור ואפי' לפירש"י היינו להחזיק הקרקע ביד האנס ע"י שליטת שרים ונכרים על גבול ישראל בעו"ה אבל לקנות בית ולהוציאו מיד גוי וליישוב ישראל בארץ אפי' יהי' זה ע"י שרים נכרים שפיר דמי. וזה מוכח מיני' ובי' בש"ס גטין מ"ד שם דאמר ואינו יכול להוציאו מידו לא בד"י ולא בדאו"ה מותר ליקח דמיו וכ' ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם וק' הלא כבר אמר ואינו יכול להוציאו בדיני או"ה משמע אי יכול להוציא בפליליהם יוציאנו אעפ"י שמחשיב פליליהם להוציא לאור משפט מ"מ פשוט לי' שמותר א"כ מה צריך אח"ז להתיר ולכתוב ולהעלות בערכאות שלהן אע"כ ברישא מותר להוציא הבית מהגוי ולישב בו ישראל אבל בסיפא להחזיקו ביד גוי הוה אסור אי לאו דכמציל מידם והשתא אס"ד דאית בי' אי' דאורייתא משום מיקר שם האלילים מה לי רישא מה לי סיפא אדרבא ברישא איכא יקור טפי שמוציא עשקא מיד האנס אע"כ לית בזה שום יקור אלא משום שמשליט אויבינו על נחלתינו ע"כ ברישא שמוציא הבית מיד אנס פשוט להתיר אפי' ע"י שרים נכרים משא"כ בסיפא וכנ"ל:

ע"כ פשוט מאוד דכל כיוצא בזה מותר אפי' שלא ברשות ב"ד דאלו ברשות ב"ד אפי' לשפוט בפניהם משום דאז לא מיקרי הפלילים על שמם אלא שם ב"ד שנתנו לו רשות אלא ב"ד לא יתנו רשות אלא על אלם שאין ב"ד ישראל יכולי' לכופו כמבואר כל זה סי' כ"ו סעי' ב' וכ' שם רמ"א בשם ר' שרירא גאון ויש רשות לב"ד לילך לפני גוי להעיד שזה חייב לזה וכ' סמ"ע שם לשון ר' שרירא שצריך שהערכאות לא יקבלו שוחד דוקא וכ"כ בעל התרומות בשם ר' שרירא ועיין ש"כ והרבה תשו' האחרונים תמהו מה ענין זה לקבלת שוחד ולפע"ד לפי מה דקיי"ל אין ת"ח מחויב להעיד לפני ב"ד דזוטר מיני' כדאיתא ר"פ שבועות הדיינים ובטש"ע סי' כ"ח סעי' ה' ועי' סס"י רס"ג אי ת"ח רשאי למחול על כבודו ולזלזל בעצמו במקום שאינו חייב והוה סד"א בב"ד של גוים בודאי אסור לת"ח להעיד דהוה בכלל משנאי אהבו מות קמ"ל ר' שרירא דאדרבא יקר ותפארת הוא לדייני ישראל שפסקו הדין עם פלוני אלא שאין כח בידם להציל עשק מיד עשקו הולכי' ומעידי' כן לפני עש"נ פלוני יצא מאתנו חייב כך וכך וע"ז התנה ר' שרירא תנאי באם אינם מקבלי' שוחד ויוציאו הדין כמו שפסקוהו דייני ישראל מש"כ אם מקבלי שוחד שאפשר שאחר שביזו ת"ח את עצמם להעיד במקום שאינו לפי כבודו אתי חמרא ובטש לשרגא ויהפוך הקערה על פיה ולשוא צרף צורף אין להם רשות לוותר על כבוד תורתם מספק כנלע"ד:

היוצא מדברינו לפי עדין שלפנינו שלא עשאום פלילים כלל רק מפקיד דבריו אצלם ליום שיצטרך יוציא הדברים ויביאום לדייני ישראל איני רואה בזה שום נדנוד אפי' בלי רשות ב"ד מכ"ש שעלה ברשות ב"ד ולכשיגדלו היתומים ויבואו הדברים לפני בד"צ אם העדים יכולים לחזור ולהגיד ולשנות ממ"ש בראשונה כיון שאמרו שלא בב"ד או אם יעמדו בדבריהם אם יאמנו משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו בזה אין אני אדון בדבר כי השופט אשר יהי' בימים ההם יוציא לאור משפט צדק אך מ"מ הועיל במה שאמרו וכתבו בעש"נ שקרוב לודאי לשיגדלו היתומים יאמינו ולא יערערו וישלמו מעצמם וכעין לשון רש"י בע"ז י"ג ע"ב הנ"ל מ"מ בהא סלקינא דפר"מ יפה הורה ויפה דן וכל דילדי' אמי' כותי' תילד ויתענג על רוב שלום כנפשו היפה ונפש א"נ:

סוגי' סנהדרין כ"ד ע"א ע"ד פשוט מיירי דמייתי ב' עדים כשרים לפסול עדיו של זה ועוד הוא ואחר מצטרף לפסול הדיינים ואע"ג דהוא כוגע בדבר מ"מ כיון שהעידו כבר נפסלו ובטיל לי' האי דינא וא"כ ה"ל הוא כמו אחר שאינו נוגע ומצטרף לפסול הדיינים וכן בהיפוך אחר שכבר נפסלו הדיינים ע"י עדים כשרים שוב הוא ואחר מצטרף לפסול העדים כשיש כת אחרת לכשאינו יכפוהו לב"ד אחר יהי' לו עדים אחרים ורבנן ס"ל לעולם ה"ל נוגע בעדות דניחא לי' בב"ד אחר ועדי' שעדיין לא נתקבלו העדים ואולי לא יכוונו עדותן וכמה עקולים ופשורי והסוגיא כפשוטו אלא מ"ש רש"י ר"ז לית לי מגו בעלמא זה הלשון ק' מה ענין מגו דאי בעי טעין למגו דהכא הלא לא מטעם מגו אי בעי טעין אתאינן עלה אלא מגו לשון מחמת הוא מחמת שפסל הדיינים יכול לפסול גם העדים ושוב ראיתי בס' בנין שלמה שכ' אין כוונת רש"י מגו בעלמא המגו שבש"ס אלא הכי קאמר משום מגו בעלמא וסברא גרוע לית לי' למפסל זה מגו זה ע"ש אבל זולת לשון רש"י הסוגי' כפשוטו לפע"ד: פ"ב יום ב' ג' שבט תקצ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה ד

הועתק אות באות גביות העדות בשעת שבועה בפ"ח:

לפנינו חתומי מטה באו ר' יחיאל מרדכי שטאמבערגער והנער אברהם שפיגל במקום קדוש פה פ"ח ואחזו ספר תורה בידם זה אחר זה ושבעו בשבועה חמורה שכל מה שנתנו כתב בחתימת ידיהם לר' חנינא דייטלבוים המגרש אסתר בת הרבני המופלג הנגיד מה' פנחס בשקר חתמו כי לא שמעו שום דבר או דיבור מהמגרש מהביטול הגט או השליח כי לא שמעו מענין הביטול כלל וכלל חוץ ביום א' פ' אמור שלשה שבועות אחר הגט בא ה' חנינא הנ"ל הנה לפ"ח לפתותינו ליתן לידו כתב שקר שביטל בפניהם והרשיעו לחתום שקר וא"כ פ' אמור ביום ד' הגיע להם פקודה מהגביר הנגיד הראש דקאמידאט שאריש מה"ו מרדכי תאללענדר להעמידם באפעריאס על מעשה הכתב אשר נתנו ליד המגרש כנ"ל ובלכתנו על הדרך למדו לשונם להגיד ששמעו מהביטול אך לא ידעו אימת אם קודם מסירה או לאחר זמן מסירת הגט והלכו מקודם להרב דשעביש להתיעץ עמו וגלו לפניו שאינם יודעים מאומה מהביטול ואמר להם אם יחייבו אתכם שבועה אל תשבעו שקר ובזאת העצה הלכו משעביש לאפעריאס להנגיד מ' מרדכי האללענדר וכיון שלא פקד עליהם לשבוע אך שאל את פיהם עמדו בעצתם והגידו לפני הגביר ולפני הרב דפ"ח והרבני המופלג הנגיד מוה' משה פערע והנגיד הראש מוה' מענדל אלכסנדר ששמעו מביטול הגט אך איך ואימתי לא ידעו ומאחר שנשמע לב"ד שהוא חנינא הלך הנה והנה אחר כמה שבועו' מהגט לשכור עדי שקר על הביטול ועצו הב"ד להמציא הדבר על אמיתו להביא פקודה להשביעם. מריש לא אבו לשבוע כי אמרו עדים אינם צריכי' לשבוע בדתינו ואמרו הב"ד בנידן זה אתם צריכי' לשבוע ולא אבו שמוע עד שהלכו בעצמם להאדון הגדול וויציגשפאן ופקד עליהם עוד הפעם להשביעם. ואחר השבועה הודו ואמרו שכל דבריהם נידן הביטול שקר הן מה שכתבו וחתמו ונתנו לר' חנינא והן מה שאמרו לפני הגביר והשומעים הנ"ל הכל שקר כי לא שמעו מעולם מהמגרש שום דבר ביטול הגט עד יום א' פ' אמור הנ"ל:

עוד זאת אמר אברהם שפיגל בשבועה זו בהיות אחר שהעיד עליו הבחור המופלג ליפמאן לפני הגביר שהוא ראה כאשר הלך אברהם שפיגל לפ"ח קודם נתינת הגט לשליח ולפי דברי יחיאל מרדכי אמר המגרש ביטל הגט לפניהם כמו שתי שעות ומחצה אחר הנתינה לשליח ע"ז התנצל אברהם שפיגל להעמיד דבריו שאח"כ שב מפ"ח לצעבען ועתה הודה כי הדבר שקר כי לא שב מפ"ח וכאשר הלך לביתו כראותו הבחור הנ"ל עמד בביתו ולאמת דברים האלה העמיד לפנינו עד הבחר גומפל והעיד הבחר הנ"ל בתורת עדות כי לא זז ידו מתחת ידו פה פ"ח בעת ההוא אשר אמר באפעריאס כי דבר אתו חנינא בצעבען מענין הגט כי עסקו בענין אחד והי' עמו. כל זה שמענו וראינו וידענו אנחנו ב"ד ח"מ אשר נתועדנו לפה להמציא הדבר לאמיתו ולחקור העדים כדת ע"ז באנו על החתום כ"ד יתיבנא במותב תלתא פה פ"ח ל"ג למב"י תקצ"ג לפ"ק:

הק' יחיאל מיכל חונה פק"ק והגלילות. הק' משה כ"ץ. הק' יעקב בן המנוח מהו' יוזפא. אנחנו ח"מ עמדנו בעת ששבעו ושמענו כל הדברים מפיהם. נאום אביגדור בן כ"ה יהודא ליב כ"ץ. נאום אלי' ב"ה דוב בער. נאום הק' יוסף ברוך שו"ב. יעקב קאפל ש"ץ ושו"ב.

אברהם שפיגל העיד דס דער חנינא דייטלבוים איז צו איהם געקאממין אונד צו ר' יחיאל מרדכי און האט צו זיא געזאגט דאס דער גט וואס איך גיב דען שליח בין איך מבטל און דאס איז גיוועזין גלויב איך צווישען דרייא אדער פיער אוהר אונד אויף דער גאססען האט ער אונס גיפונדין אונד איך ווייס ניט אבר פאר דען נתינת הגט ליד השליח או אחר נתינה או קודם הכתיבה און דז גביות עדות וואס איך אונטערשריבען האב האב איך ניט גיליינט ווייל איך קיין לה"ק קאן:

יחיאל מרדכי העיד אחר חצות היום הלכתי בעיר צעבען על השוק עם אברהם שפיגל ובא חנינא ואמר לנו אני מבטל הגט שאני נותן ליד השליח ואולם לא ידעתי אם אמר בזה הלשון שנתנו כבר או שעתיד ליתן וגם לא ידעתי אם קודם נתינת הגט או אחר נתינת הגט אמר כדברים האלה וגם הייתי בשעת כתיבת הרשאה להשליח ובתוך כתיבת הרשאה הלכתי לחוץ ולערך שעה וחצי אמר ר' חנינא לנו הדברים מעסק הביטול וביום א' ט' אייר בא ר' חנינא במכתב לחתום לו ואולם לא קריתי מה שכתוב בו וחתמתי יחיאל מיכל חופ"ק פ"ח והגלילות. מרדכי האללענדר. משה גראס.

לפנינו ח"מ העיד הבחר המופלא ליפמאן בתורת עדות כי העמידו הרבני המופלג מהר"פ להשגיח על ה' חנינא לבל יבטל הגט או השליח ואמר העד כי ממסירת הגט ליד השליח לא זז ידו מתוך ידו עד אשר שיער בנפשו כי כבר נמסר הגט ואח"כ באתה אשה וקראתו לר' חנינא והלך עמה והבחר ליפמאן הביט אחריו כמה רגעים ואח"כ עזבו יום ד' י"ב אייר תקצ"ג לפ"ק. מרדכי האללענדר ראש הקהל. משה גראס. מענדל אלכסנדר.

אנחנו ח"מ שמענו העדות מפורש מפי ר' בער צעבען דס ר' חנינא דייטעלבוים איז צו איהם גיקאממין עטליכע טאג נאך דעם גט אונד שאהן נאך דער צייט וואס ער איזט גיוועזין בייא הרב אב"ד דשעביש אונד האט איהם ערצעהלט דאס הרב משעביש האט איהם גיזאגט דאס ער זאלל גין צו הרב דזבאראף אחר כל הדברים האט ר' חנינא הנ"ל לר' בער הנ"ל גיבעטין דאס ער זאל איהם העלפין אונד איהם איין עצה געבין צו דעם גט וואס ער גיגעבין האט לאסתר בת המופלג מהר"פ והשיב ר' בער דיא זאך איז גאנץ פרבייא מוצאי שבת פ' אחרי איזט ר' חנינא ווידר גיקומין צו ר' בער מצעבען און האט איהם עוד גיבעטין איהם צו דעם גיגעבענין גט בייהילפיג צו זיין והשיב לו ווער האט אייך דען צו דען גט גענעהט איהר האבט גיקאנט מבטל זיין וועניגסטענס דען שליח והשיב ר' חנינא ה"י האט מיר דען שכל פארט גינומין איך האב דאס גאנץ פרגעסין נור ווען איך קענטע מיר שאפען פאלשע עדות דאס איך האב מבטל גיוועזין העט איך עס גיטאהן, דאבייא איזט גישטאנדען הבח' הירש מרדכי בן ר' אבא האט ער גיזאגט ער זאל גין אויף פ"ח דארט ווירד ער ביקומין פאלשי עדות דהיינו ר' יחיאל מרדכי שטאמבערגער אונד ער וועט שון זיך צושאפפין איינן ע"כ העדות מפי ר' בער מצעבן אויך האבין מיר גיהערט פון ר' ניסן מצעבן אונד אויך פון ר' משה מצעבין דאס ר' חנינא המגרש איזט צו זיא גיקומין אחר נתינת הגט כמה ימים אונד האט זיא גיבעטין דאס זיא זאללין זיך חתמנין דאס ער האט מבטל גיוועזין דען גט האבין זיא תשובה גיגעבין דס קאנען מיר ניכט טוהן פאלש צו חתמנין כל זה שמענו מפי המגידים בתורת עדות באם לא יגיד פה פ"ח יום ג' ל"ג למב"י שנת תקצ"ג לפ"ק.

הק' יחיאל מיכל חו"פה פ"ח והגלילות בקאמידאט.

במעמד קהל: ליב פרענק, יעקב קליין.

במותב תלתא: משה גראס, נאום אלי' ענגל מפ"ח, הק' יעקב בן המנוח מהו' יוזפא.

שלום וכ"ט אל כבוד אמ"ו הרב הגאון האמיתי רבן שכב"ה ממעינות חכמתו ישקו כל צמאי לדבר ה' תפארת ישורון מופת דורנו קדוש וטהור הוד שמו מו"ה משה סופר נ"י ויהל כשמש ברקיע ולעד תופיע ה' יאריך ימיו וישנותיו בשלוה והשקט ובטח ובימיו יושע יהודה וישראל:

טרם אחלה לדבר אבקש סליחה מאת כבוד אמ"ו הגאון האמיתי נ"י כי הרהבתי בנפשי עוז להעמיסו משא מכתבי זה. הנה הרב הגאון אב"ד דק"ק זבאראו שלח אלי מכתביו הנשלחים ליד אמ"ו הגאון האמיתי נ"י לעיין בהם וגם המעשה גלוי' לפני ובקש ממני שאספר לפני כבוד אמ"ו הגאון האמיתי נ"י מראשית הדברים בששי בניסן היתה החתונה והיתה חופת נידה וביום א' אחד עשר בניסן בא אלי אבי המגרשת בלב מר נדאג ונאנח על מקרה מר אשר קרהו מאת ה' כי החתן נפל בתחלואי נכפה ר"ל והלכתי את אבי המגורשת לביתו וראיתי כלם בוכים ונבוכים. ודברתי את החתן ואמר כי בלילה נדדה שנה מעיניו ונפל בחלשת הלב וחקרתי ודרשתי על הדבר ולא ידע איש שרש הדבר כי נבעתו וגם לא הי' בבית זה כאשר אחזתו ר"ל החולי שתי עצות בנפשו ולא האמנתי שיעשו אנשים מעשה רשע ושטות גדול כזה ולא יבינו לאחריתם ואמרתי אם יתן החתן ת"כ שלא שלטה בו החולי מעולם יוכיח זאת שבועתו ונתרצו שניהם ע"ז ונתן ת"כ גם נתן מכתב ואבי המגרשת לא נח ולא שקט כי התבונן בתחבולות ומרמות שעשו לו מעת התקשרות התנאים עד החתונה כי התחכמו לבל יהי' אצלו ימים אחדים וחקר ודרש על הדבר ונתגלה כי החולי רבצה בו עוד בעת אשר למד בק"ק אונסדארף ואז עזבה הבתולה הכלה את בית אביה והלכה לקרובי' ואח"כ באו אלי האנשים כדת מה לעשות ודברתי על לב החתן אחרי שנודע הדבר וגם הוא הודה אח"כ היא לא תרצה לדור עמו וכהנה וכהנה דברים המתקבלים על הלב ונכנסו דברי באזניו כמבואר בב"י בסי' קל"ד שראוי לכל בר ישראל להשתדל וכו' ופשרתים וקבלו קנין בפני חמשה אנשים ואח"כ אמר אבי המגרשת לשלוח אחרי אדון שטוהלריכטער שישמע הפשר ויצוהו לעמוד לפני ב"ד כי ירא לנפשו מפני חמת המצר לישראל פלוני אלמוני שלא ייעצו לברוח ולעגן ובאמת ראה את הנולד כי ממנו יצאה כל הרעה והאדון בא ואמר שלא בפני המגרש שאין בדיניהם לכופו ואמר לו אבי המגרשת שאינו חפץ אלא לצות שיעמוד לפני בד"י וספרתי לאדון את כל הדברים שנתפשרו ואמר לו האדון היתכן להביא אנוש בסבך מבלי הגד מומו. אז השבתי לאדון לא אדוני למה נדבר מדבר אשר כבר עבר הלא נתפשרו ואם יש עולה בדבר למשפחתו תשוב לא לאיש רך בשנים כמוהו. ודבר אתו האדון בסבר פנים יפות וישאלו על כל דבר אכן כן הוא ונשאר החתן ואמו פה עד מוצאי ש"ק ונראה כל דעתו ורצונו לגרש ונסעו במש"ק להרב דפ"ח ובמעשה הגט לא הייתי ואח"כ ביום השני לאחר נתינת הגט בא אלי המגרש ואמר כי קודם נתינת הגט בטלו כל הקנינים והכתבים וגם בטלו הפשר שעשיתי ונתן לו אבי המגרשת מכתב ע"ז והתחייבו עצמם לעמוד לד"ת בעסק ההוצאות וכעת נתחרטו הוא ואמו כי רק לערך תשעים ושמנה זהובי' עלה לפי הפשר ששלם המגרש חוץ מהוצאות הגט והפצירו בו עד למאוד שיקיים הפשר ודברתי על לב אבי המגרשת ושמע לדברי ועמדו בפשר ואח"כ הלכו ונתן המגרש אלף תודות על טוב שפעלתי ובקש המגרש מאבי המגרשת שימחל לו ת"כ ומחל לו ואחר ימים אחדים אמר אלי המגרש הרב משעבש כעס עלי מדוע גרשתיה ועכ"פ הי' לי לבטל השליח ויכולתי לעגנה אך גם מבלעדי הרב ידעתי שאוכל לבטל השליח אך דברי כבודו היו בלבי שאין טוב רק לגרש והשבתיו שלא יתנחם על עול שלא עשה ואח"כ בהיותי בעיר עפעריעס שמעתי כי הרב משעביש קרא הגביר האללענדר והלכתי שם והוכחתיו על פניו והצדיק לפני ואחרי שלשה שבועות בצאת המגרש מקאמידאט נשמע קול הברה שהרב משעביש ראה אצל המגרש כתב מביטול הגט והגב"ע כאשר כ' הגאון מזבאראוו אמנם לאחר שציוה הב"ד להשביע אותם ולא רצו הלכו לאדוני הקאמידאט והשתדלו בכל יכלתם להציל מהשבועה והלך גם אבי המגרשת אחריהם וה' הי' בעזרו ויצא מפקד עוז מהאדון הגדול וויצעשפאן ששמעו לדברי הרב דפ"ח וכאשר נשבעו הודו כי הכל שקר והודו מהשהודו וה' הטוב יתן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו אשר בקשו עשות נקמה בעוסקי בתורת ד' ובהולכי בדרכיו דברי תלמידו מתאבק בעפר רגליו והשותה בצמא את דבריו הנעימים. משה הרש גראס המכונה משה פערי:

לשון מחות' הגאון מו' יוסף אב"ד דק"ק זבאררוב וגליל שארעש נ"י:

עובדא בא לידי בראובן שהי' חולי נכפה ר"ל ונשתדך עם בת שמעון ולא גילה על מומו וגם בעת הנשואין לא ידעו כלום אבי האשה והאשה מן המום והיתה חופת נדה ואחר החופה קודם ליל טבילה אחזתו חולי הנ"ל וכאשר ראו אבי האשה והאשה ר"ל כי דבקה בו החולי הנ"ל אמרו לו מדוע ככה עשית לעכור אותנו ואמר להם כי לא שלטה בו החולי וזה הפעם ראשון ואולי מקרה הוא ואחר הטבילה אחזתו החולי פעם שנית וברוב הפצרת דברים הודה הבעל כי שלטה בו החולי מכבר מארבעה עשר שבועות לארבעה עשר שבועות אך הקדימה עתה לבוא אז אמר לו אבי האשה אחרי שהוא נשתקע בחולי הנ"ל קשה למצוא מזור ותרופה ובתו לא תרצה לדור עמו וזאת העצה לגרש אותה וגם הרבני המופלג השנון מ' משה פערא אשר הוא שכנו של אבי האשה דיבר על לב האיש למען יגרש אותה כי מדוע יעגן בת ישראל חנם והתפשרו על הגט וגם בעסקי ממון והגבילו זמן על הגט ואבי האשה ליראתו פן ילך הבעל לדרכו ויעגן את בתו שלח לאדון שטולריכטער למען יצוה עליו שלא ילך לדרכו עד אשר יוצא הדבר לדין ישראל וכאשר בא האדון הנ"ל שאל את הבעל מדוע ככה עשית לרמות את האשה להסתיר היום אשר שלט בו אז אמר לו הרבני מה' משה פערא מדוע ידבר אדוניו כזאת על איש רך בשנים לגלות קלונו ושאשם תלוי בקרוביו אבל אין להאשים הבעל על זה להיותו רך בשנים וגם כבר נתפשרו ביניהם והאדון הנ"ל כתב בספר דברי הבעל שכבר שלט בו החולי זמן רב קודם שנשתדך עפ"י הודאת הבעל וגם כתב בספר תוכן הפשר ואמר שבדיניהם אין לכופו על הגט רק שיעמדו לדין ישראל וכאשר יוחרץ מב"ד ישראל כה יקום ולא הפחיד את הבעל בשום דבר ואח"כ נסעו להרב דגליל והרב סידר הגט כדת ולא הי' שום גילוי דעת מאת הבעל אם הוא אנוס על הגט וקודם כתיבת הגט אמר אבי האשה שהוא מבטל הפשר שנעשה ביניהם והברירה ביד הבעל אם לקיים הפשר או לסמוך על ב"ד ישראל לחרוץ משפטם וכה יקום וקרובי הבעל אשר הם מתושבי קומידאט שלנו דברו על לבו מבלי לגרש אבל הבעל לא שמע לעצתם ואמר להם שרוצה לגרש ברצון טוב. ועפ"י דברים הנ"ל סידר הרב וב"ד הגט וביטל כל המודעות כנהוג וניתן הגט ליד האשה ע"י שליח להולכה וגם זאת לדעת שבעת אשר נתוודע להאשה שהבעל נלכד בחולי הנ"ל שמרה בתולי' ולא נתנה את בעלה לנגוע אלי' והגט נעשה בחה"מ פסח העבר מחמת שהי' חשש עיגון פן ילך הבעל לדרכו ויעגן את האשה וביום א' פ' אמור השיג המגרש כתוב וחתום ושני עדים אשר שם האחד יחיאל מרדכי שטאמבערגער ושם השני אברהם שפיגל איך שהבעל ביטל את הגט טרם הגיעו ליד האשה וכאשר נתוודע הדבר להרב והקהל שלחו אחרי העדים ביום ד' פ' אמור ושאלו אותם להעיד לפניהם מה שראו וידעו והנה העד אברהם שפיגל אמר שביום ניתן הגט ג' או ד' שעות אחר חצות היום ביטל הבעל הגט שנתן להשליח בפניו ובפני יחיאל מרדכי ואינו יודע אם ביטל הגט קודם שבא ליד האשה או אחר שבא ליד האשה ויחיאל מרדכי אמר שבפניו ובפני אברהם שפיגל ביטל הבעל הגט בעת אשר הלך לחוץ בעת כתיבת הרשאה וזה הי' לערך שעה וחצי אחר שהלך לחוץ ואינו יודע אם בעת שביטל הבעל הגט הי' קודם שהגיע ליד האשה או אח"כ ומה שמוזכר בכתב שנתנו להמגרש אינם יודעים כי אברהם שפיגל אמר שאינו מבין בלשון הקודש כידוע לכל ויחיאל מרדכי אמר שלא הי' לו פנאי לקרות הכתב כי קראו אותו לילך אצל אדון אחד אבל זאת אמרו שניהם שחתמו על הכתב אעפ"י שלא קראוהו והעדים הנ"ל ידועים וניכרים לאנשים ריקים ופוחזים בפרט העד יחיאל מרדכי הוא איש רע מעללים והנה עד אחד העיד ששמר את פי המגרש מעת אשר ביטל כל המודעות לפני ב"ד עד אשר שיער בנפשו שבוודאי הגיע כבר הגט ליד האשה ועד העיד שקודם נתינת הגט ליד השליח הלך עם אברהם שפיגל למקום אחר ולא זזה ידו מתוך ידו כל היום ולא הי' אפשר לו לשמוע הביטול כלל וגם העידו ארבע עדים לפני בד"צ שהמגרש ביקש מאתם בערך ב' שבועות אחר נתינת הגט לחתום אצלו בשקר שביטל הגט ואחד מן ארבעה עדים הנ"ל אמר שיעץ אותו לילך אצל יחיאל מרדכי והוא ישתדל אליו עוד איש אחד לחתום שקר כי זה יחיאל מרדכי מוחזק לאיש רע מעללים וכאשר ראו הב"ד כי הדין מרומה לא חקרו ודרשו את העדים כמשפט דין מרומה רק אמרו להם שצריכין לשבע והעדים לא רצו לשבוע והלך אבי האשה לאדון וויצישפאן וכפה את העדים אברהם שפיגל ויחיאל מרדכי לשבע בבה"כ לפני הרב וב"ד וכאשר ראו העדים שהם מוכרחים לישבע אז הודו לפני הבד"צ והרב ולפני הרבה אנשים שהי' שם בבה"כ בעת השבועה ואמרו שהכל שקר וכזב הן מה שנתנו כתוב וחתום הן מה שהגידו ע"פ כי אינם יודעים מאומה מביטול הגט רק המגרש פיתה אותם להעיד שקר ונשבעו על זה לפני הרב ובד"צ ולפני הרבה אנשים שהי' בבה"כ שאינם יודעים שום רמז מביטול הגט והנה הרב מפעטשי חדש אשר סידר הגט כתב אלי שאף לדברי העדים שהעידו שהמגרש ביטל הגט ואחד אמר שהביטול הי' בין שעה שלישית לרביעית אחר חצות היום והשני אמר שהי' שעה ומחצה אחר צאתו לחוץ בעת כתיבת הרשאה ולפי מה שנתברר לו ולאנשים אשר הי' שם ניתן הגט קודם זמן הביטול לפי דברי העדים גם כתב אלי הרב הנ"ל שבעת הזאת אשר עמדו לפניו בעסק הנ"ל אמר אבי האשה להמגרש או ליתן גט או להעריך טענותו לפני בד"צ וכאשר יצא מפי בד"צ כן יקום ואם לא ירצה לעמוד כעת לד"ת עכ"פ לא ירחק נדוד רק ישוב עם אבי האשה לביתו או לבית המופלג מ' משה פערא שכנו ונתיעץ המגרש עם קרוביו ונגמר ביניהם שיגרש רק שאבי האשה יבטל הפשר הנעשה ביניהם וכן עשה וביטל הפשר ונתן הגט ברצון טוב ולהיות כי המעשה זאת אירע בקאמידאט שלנו כתבו אלי לחוות דעתי משפט הגט עפ"י ד"ת:

שוב הגיעני מכתב מהרבני מה' יוסף דיין בק"ק מאדע גיסו של המגרש ההוא אמר שאמת שהי' לו חולי נופל והי' וסתו משנה לשנה אלא ביני לבני ניתן לו קמיעא מגאון דאוהעל וגם רפואה מרופא א' וחשבו שבודאי נתרפא ע"כ אמצו לבם להשתדך עם בת נגיד ואמנם ראו שנכזבו תוחלתם כי לא נתרפא אבל לא פעלו עולה במה שהשיאוהו בת הנגיד אלו דבריו:

תשובה ה תשובה.

הנה בדבר זה צריך לעיין בשלשה דברים א' במה שהוכחשו העדים מאחרים. ב' מה שחזרו והגידו בעצמם נגד דבריהם הראשונים שבע"פ. ג' מה שהגידו בחתימתם בשטר ומה' אבקש יורני אמת לאמתו ולא אכשל ח"ו בדבר הלכה:

א גבי' עדות מיום ג' ל"ג למב"י שאמר ר' בער צעבען מש"ק פ' אחרי איזט ר' חנינא ווידר קומן וחילה פניו ליתן לו עצה על ביטול הגט והי' שם עמו הבחר הרש מרדכי בן ר' אבא ואמר שילך על פ"ח שם ימצא יחיאל מרדכי שטאמבערגער והוא ימצא לו עוד ע"א להעיד שקר וגם נאמר באותו עדות שר' חנינא אמר שמצטער שהי"ת טמטם שכלו שלא בטלתי אז את השליח עוד העידו ר' ניסן מצעבין ור' משה מצעבין שר"ח המגרש באו להם אחר נתינת הגט כמה ימים וביקש מהם לחתום לו עדות שקר שביטל הגט והשיבו לו שא"א להם לחתום שקר הכל כמבואר בגביות עדות:

והנה לא נכנס עתה בפלפול זה דהוה מהדר אזיופא אלא נניח למוחלט אי איהו חשיד כ"ע לא חשידי ואמנם זה שייך במי דמהדר אזיופא לחתום שטר על פלוני בסך כך וכך ושוב הוציא שטר על פלוני באותו הסך ואותו הזמן ממש מ"מ אומרי' שזה השטר אמת נכון כי העדי' לא חשידי לשקרי אך הוא הי' מהדר לזיוף עוד שטר מאחר כיוצא בו שיהי' לו ב' שטרות ולא מצא ידו די עולתו והשטר הראשון כשר אבל הכא אי ס"ד כבר חתמו לו עדים כשרים בשעתו עדות אמת מה לו עוד להדר אזיופא ומה הי' לו להצטער על שלא השכיל לבטל בשעת מעשה והרי ביטלו וביטלו אלא שע"ז ליכא אלא ע"א שציער עצמו אבל עכ"פ אהא דהוה מהדר אזיופא איכא ג' עדים נמצא מתוך דבריהם למדנו שהעידו שלא ביטל הגט אמנם ב' עדים יחיאל מרדכי ואברהם שפיגל מעידי' שביטלו בפניהם בזמנו נמצא ה"ל ב' כתי עדים המכחישי' זא"ז אלו אמרו ביטל ואלו אמרו לא ביטל:

ועוד הבחר ליפמאן העיד שלא זזה ידו מיד המגרש ממסירת הגט ליד השליח עד ששיער בנפשו שכבר נמסר הגט ליד האשה וגם אח"כ קראתו אמו לחוץ ומ"מ הוא ליפמאן הביט אחריו כמה מינוטין והבחר גומפל העיד שבאותו שעה שאמר אברהם שפיגל שביטל הגט לפניו בצעבין באותו שעה הי' עמו בפ"ח ולא זזה ידו מתוך ידו כל אותו זמן נמצא אם נצרף עדותו של גומפל שאברהם שפיגל עמו הי' בפ"ח עד עדותו של ליפמאן שהמגרש עמו הי' ה"ל ב' עדים לפסול עדותו של אברהם שפיגל ואפי' נימא לעומת זה יחיאל מרדכי ואברהם שפיגל מכחיש אותו ובענין זה לא הוה אברהם שפיגל כעד זומם שאינו נאמן על עצמו לומר לא הייתי עמך כיון שהוא רק נגד ע"א ואמרי' שפיר מאי חזית דסמכי' אהני סמוך אהני מ"מ תרי ותרי הוה:

ועדיפא הא מתרי ותרי דעלמא כיון דהעדים קמן ומודים לדברי המכחישי' כדמשמע מכתוב' כ' ע"א דאר"נ אלו הוה קמן הוה מודו ורשב"א בתוס' סוף ד"ה אלא אר"נ וז"ל הכא לא מוקמי' לי' אתזקה כדאמר לעיל אלו הוה קמן הוה מודו עכ"ל אלא שדבר זה צריך ביאור ויבואר לקמן אי"ה:

הרוחנו בזה אוקי תרי בהדי תרי ואוקמא איתתא בחזקת מגורשת וגדולה מזה בגטין י"ט ע"ב ה"ז גיטך ונטלתו וזרקתו לים וכו' וחזר ואמר שטר פסים הי' לאו כל כמיני' לפוסלו ומסיק דבתר דקריוהו עיילי' הבעל לבי ידי' ואפקי' מהו דתימא אחלופי' חלפי' קמ"ל ע"ש והשתא התם לא ראינו כלל שמסר לה שום גט רק שאמר ה"ז גיטך מ"מ כיון שעסקו בענין גט וכ' גט ונתן לה ואמר ה"ז גיטך ואלו שתק היתה בעינינו בחזקת היתר שוב לאו כל כמיני' לאוסרה ק"ו בן בנו של ק"ו דהכא שלח לה גט ונמסר לידה ובא זה לבטל אותו מעשה ואיכא ספק ב' כתי עדים בבטולו פשיטא דאוקמא השליח אחזקתו שלא נתבטל והאשה בחזקת מגורשת והשתא התם אי החליף הבעל והטעתה לא עביד איסורא מ"מ לאו כל כמיני' לאוסרה כ"ש הכא דעביד המבטל איסורא דרבנן דרב מנגיד ולרמ"א משמתי' לי' וגם עבר על שבועתו וחרם ב"ד פשיטא דלאו כל כמיני' להוציאה מחזקת התירא:

והרב דשעבש כ' דהאשה עדיין בחזקת איסור מטעם הבחנה ומה לי אי' דרבנן ומה לי אי' דאורייתא עמל היא בעיני להשיב על זה והנה גמ' הלז דגיטן תברי' ודברי חי' רשב"א ר"פ המגרש ד"ה אלא בע"מ וכו' כ' וז"ל ואע"ג דהכא בלא תנאי אסורה לינשא עד ג"ח וא"נ אסורה ליבם עד שיעברו עלי' ג"ח וכדתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיעברו עלי' ג"ח וא"כ נמצא שאין תנאו מבטל כלום מכל מקום דבר תורה מותרת לינשא מיד וכו' ע"ש ויעיי' בחכם צבי סי' א' ד"ה תמיהא לי' טובא וכו' וז"ל ואין להקשות מזמן הבחנה דההיא ודאי דרבנן ואם יבוא אלי' אף מדרבנן שריא וכו' ע"ש ע"כ אין ממש בדברים אלו ופשוט דאשה זו מן התורה בחזקת היתר קיימא ואין כאן אלא אי' דרבנן דקיי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן כמבואר ביבמות ל"א ע"א במסקנא תרי ותרי ס' דרבנן ומשו"ה הקשו תוס' וכל הראשונים בפשיטות בכתו' כ"ב ע"ב הבא עלי' בחנק קאי ונדחקו לתרץ משום דמדאורייתא אוקמא אחזקה ורק מדרבנן מחמרי' וכ"כ תוס' שם כ"ו ע"ב ד"ה אנן וכו' וכן בפ' חזקת שם ועיי' תוס' גיטין ע"ח ע"ב ד"ה והא א"א לצמצם ודברי תוס' בעירובין ל"ו ע"א ד"ה הכא וכו' נפלאו ממני ולע"ד צריכי' הג"ה וכצ"ל אע"ג בכתוב' כ"ו אמרי' אוקי תרי בהדי תרי וכו' בדאוריי' שאני א"כ הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא והן הנה דברי תוס' כתו' כ"ו ע"ב הנ"ל בהא סלקינן דאין כאן אלא אי' דרבנן לבר מלשיטת הר"י בר ברוך בתו' כתו' כ"ו הנ"ל בסוף הדיבור ועפ"י בק"א לכתובות סי' ע"א וסי' פ"ו ולכאורה דבריו צע"ג א"כ מנ"ל לרבה ורב יוסף ביבמו' דהאי דקרוב לה אתי תחלה ודבר שטי' דכשהוא חלים זבין אותו תחלה דלמא בהיפוך וי"ל עפ"י גי' תוס' שם ביבמות ד"ה דילמא ואין להאריך כי הלכה רוחת כהר"י ורוב הפוסקים דאין לחלק בתרי ותרי ולעולם הוה רק ספיקא דרבנן וא"כ אין עסקינו כאן אלא באי' דרבנן:

ב מה שחזרו והגידו נגד דבריהם הראשונים וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד הנה זה פשוט לכאורה כיון דהדין מרומה ובעי דרישה וחקירה ולא נחקרו העדים א"כ חוזרי' ומגידי' והא דדין מרומה בעי דוח"ק מבואר בב"י רס"י בשם המרדכי מש"ס פאד"מ אלא שהרב משעבו"ש כ' בזה דהכא לא שייך דין הזמה לעשות לנשותיהם כיוצא בהם לאסור נשותיהם אעלמא וכיון דלא שייך דין הזמה לא בעי דוח"ק וממילא נגמרה עדותם ואינם חוזרים ומגידים ומהתימה על דברים כאלו וכי דוח"ק במרומה משום יכול להערים הוא אלא לברר רמותם ובעי דוח"ק טפי ממה שדוח"ק עדים כשרים משום הזמה וכל זמן שלא יצאו ב"ד י"ח דוח"ק לפי רמיותי' לא נגמרה הגדתם וחוזרי' ומגידים וזה לא יסכל אדם בר דעת ועוד הרי רצו להפסיד האשה כתובתה ונדוניתה שכבר גבתה וצריכה להחזיר לו וצריכים העדים לשלם לה:

ואגב שותי' שדר לן חורפא לישב ק' תוס' קידושין שהקשו מ"ג ע"ב ד"ה והשתא וכו' ישבעו השלוחים ואח"כ יאמנו במגו וכ' בשם רב האי גאון מה' ברוך פרענקל זצ"ל כלל כיון שנשבעו קודם עדותן נמצא אי יומו אח"כ נפסלו למפרע משעה שנשבע וה"ל עדות שא"א יכול להזימו וכיון דהדין מרומה בעי דוח"ק גם בדיני ממונות הנה כללא דכייל הגאון ז"ל אמת הוא אך ק' תוס' לא נתישבה אטו צריך שליח לשבע פרעתי למלוה אלא נשבע אין לך בידי ואין צריך לברר ערס"י ע"ה ושוב נפטר מהלוה ואח"כ מעיד שפרע למלוה ואם יקום ופורש שבועתו שהחזירו ללוה או שנאנסה מידו ולא נפסל כי לא פורש מה עשה ופשוט ונער יכתבם ולא ראיתי פה להאריך עוד בהא דדוח"ק בדין מרומה כי הכל דשו בה ולקמן אי"ה בחלק ג' שייך לעדות בכתב נדבר עוד מה ששייך לזה:

ברם הכא לא צריכי' לכל זה כיון שהעדים אמרו לא ידענו אם הי' הבטול קודם שהגיע הגט לידה או אח"כ אע"ג שכיונו השעה ואם נשאל לעדים אפשר שיבורר שהי' בשעה שהגט הי' עדיין ביד השליח מ"מ כיון שכל זמן דליכא עדים לפנינו מתי נתבטל האשה בחזקת היתר עומדת דוקא תרי ותרי הוא ספיקא דרבנן כיון דאיכא תרי דמפקה מחזקה אבל הכא אוקמה אחזקה ומותרת לעלמא מק"ו ההיא דשטר פסי' גטין כ' ע"ב שהבאתי לעיל ועוד הכא הוה ס"ס להתיר א' שמא צדקו העדים המכחישים ובטל עדותן של אלו לגמרי ואת"ל צדקו אלו מ"מ שמא הי' אחר שכבר ניתן הגט לידה ובכה"ג דהוה תרי עניני' ממש הוה ס"ס גמור אפי' אין הראשון מתיר יותר מן השני כמבואר בש"ך כללי ס"ס אות י"א נמצא הכא אי לאו דנקבל עדי' אח"כ שיודעי' שהי' קודם מסירת הגט ליד האשה לא הגידו העדים כלום ולא נגמרה הגדתם וחוזרי' ומגידי ומש"כ הכא דקרוב לודאי לכשיוגבו עדים יבורר דהי' הביטול שלפי דבריהם אחר נתינת הגט שהרי כ' הרב המאה"ג מה' יוסף אב"ד דק"ק זאברוף דכ' לו הרב מק"ק פ"ח וז"ל שאף לדברי העדים שהעידו שהמגרש ביטל הגט וא' אמר שהביטול הי' בין שעה שלישי' לרביעי' אחר חצות היום והשני אמר שהי' אחר שעה ומחצה מעת יצאתם לחוץ בעת כתיבת הרשאה ולפי מה שנתברר לו להרב המסדר ולהאנשים שהי' עמו ניתן הגט קודם זמן ביטול הגט לפי דברי העדים עכ"ל והשתא נהי שאין לסמוך על זה כיון שלא העידו ב' עדים בב"ד על ככה מ"מ מסתיין שלא נגמרה הגדת העדים הללו וטרם שנגמר כבר חזרו והגידו מבודין היינו והודו לדברי כתי עדים המכחישי' אותם א"כ פשוט שאין לחוש לדבריהם:

אברא אי יש לחוש לעדותם בכתב ושם נאמר להדי' שהי' הביטול קודם נתינת הגט א"כ מ"ש עכשיו שאינם יודעים אי קודם אי אח"כ הוו חוזרי' ומגידי' ממש במכתבם ואין חוזר ומגיד מזה נדבר לקמן אי"ה ועכ"פ עדותן שבע"פ בטל ומבוטל וכמאן דליתי':

ג שנמצא כתוב בח"י העדים שביטל מ' נחמי' הגט קודם שנמסר ליד האשה ופשוט להרבני השואלי' דזה הוה שטר וכמי שנחקר' עדותן בב"ד והנה לו יהי' כדבריהם הא כבר כתבנו לעיל בדין מרומה בעי דוח"ק וכ' מהרי"ק דלכאורה מוכח מכתו' י"ט ע"ב בשטר אפי' בדין מרומה הוה כמי שנחקרו עדותן בב"ד דאין לך מרומה מאומרי' אנוסי' היינו ואפ"ה קאמר דאין חוזרי' ומגידין אלא שהרא"ש בתשו' לא ה"כ ופשיטא דהרא"ש הי' בקי בש"ס טפי מינן אלו דברי מהרי"ק ז"ל ולפע"ד מוכח כהרא"ש מדאמרי' שם כ' ע"א אלו הוה קמן הוה מודי' וכ"כ רשב"א בתוס' שם סוף ד"ה אלא אר"נ וכו' ע"ז וק' אטו הודא' דדהו מידי מששא אית בי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וע"כ צ"ל ולחלק בוודאי אי אין כאן רמ"מ בשטר אלא מחמת העדות עצמ' שהם אומרי' אנוסי' זה אינו עושה הדין מרומה ואינם חוזרי' ומגידי' אבל בבריתא דע"י עדים אחרים נעשה דין מרומה אז לא הוה השטר כמי שנחקרה בב"ד ויכולי' עדי השטר לחזור ולהודות למכחישים ודברי הרא"ש שרירין בעזה"י:

שבתי וראיתי אחר העיון מהרשב"א אין ראי' דלא נתכוון לכך אלא כלפי שהקשו תוס' דהרי הא דאר"נ אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא היינו משום דס"ל אבהתא מילתא אחריתי היא אבל אי הוה חדא מילתא הוה מודה ר"נ לרבא דשני העדים בטלי' והנה כי כן ה"נ צ"ל הלואה מילתא אחריתי היא ואוקי כשרות בהדי פסלות ואוקי שטרא בדוכתי' כך כוונת ק' תוס' ועל זה תי' רשב"א הא העדים מעולם לא אמרו כשרים היינו אדרבא אלו הוה קמן אמרו מודו אלא שאין בהודאתם כלום מפני חזקה שחתמו על השטר בכשרות וכאלו כבר אמרו כשרי' היינו נמצא אמירתם כשרים היינו ופלוני לוה מפלוני חדא מילתא היא טפי מגניבה וטביחה ולכך בטל השטר ע"י הכחשה זהו ברור בכוונת הרשב"א מ"מ מפשטיות לשון ש"ס משמע כהרא"ש ומהרי"ק לא מלאו לבו לחלוק וא"כ הגדת השטר הזה אין בו ממש כמו הגדת העדים בע"פ:

כל זה הוצרכתי לפי ההנחה דכתב זה דין שטר יש לו אבל לא ידעתימאן יהיב לי' דין שטר הלא קיי"ל דלא מקרי שטר אלא הנכתב ברצון המתחייב כתי' קמא דהר"י בתוס' כתוב' כ' ע"ב וכן הסכים ש"ך סי' ל"ט סק"ט דאין שטר אלא הנעשה ברצון המתחייב אבל כתב זה שנעשה שלא ברצון וידיעת האשה המתחייבת בזה לעגנה אין לו דין שטר אלא עדות בכתב בעלמא ואין להתעקש ולומר במ"ש תוס' שם דהא דכותבי' מודעא תיקון חכמים הוא להציל האנוס מאנסו וה"נ רצה להציל עצמו מתביעת ממון שיש לו עדיין על אבי' מה' פנחס וכו' דמה שרוצה לחזור בו מנתינת הגט בוודאי אין לומר שתקנו לו חכמים שהרי מנגדי' או משמתינן לי' רק מחמת תביעות ממונו ז"א דלא תקנו אלא להצילו מאונס זה שכנגדו אבל מה לה לאשה במעשה אבי' וחיוב ממון שלו שיתירו לו חכמים לכתוב שטר שלא ברצון האשה המתחייבת כדי להציל ממונו מיד אבי' בודאי אין לזה דין שטר אלא עדות בכתב דקיי"ל להלכה ולמעשה דלא כר"ת ולו יהי' כדברי ר"ת שעדים שולחי' כ"י לב"ד ודנין עפ"י מפני שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולא אמרי' הראוי לבילה עדיף מבלול ממש מסתיין שיהי' כבלול וה"נ מסתיין שיהי' עדות בכתב כאלו הגידו בפיהם כיון שראוי' להגיד בפיהם ואלו הגידו בפיהם כל זמן שלא נחקרו היכי שצריך חקו"ד חוזרי' ומגידי' מכ"ש בשולחי' כ"י בב"ד כיון שאין לו דין שטר שכשר מדאורי' דילפי' מגט עיי' רז"ה ומלחמות ה' ספ"ד אחי' שזהו כמי שנחקרו אבל שולח כ"י בב"ד אין כאן דין שטר והלואי יהי' כבע"פ דאין הלכה כר"ת ודברי הרב משעבוש בזה מעורבבי' ובלי עיון:

תוכן העניינים

שו"ת חתם סופר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה