שו"ת חתם סופר· רבי משה סופר
יורה דעה
תשובה א
שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המפורסים תל תלפיות בעל פיפיות כבוד מו"ה בצלאל ר"ב ני' דומ"ש דק"ק פראג.
חשתי ולא התמהמתי למצותיו וכו' ע"ד קושיתו בדברי הש"ך י"ד סימן ב' סקט"ז אעתיק לו מ"ש אצלי בגליון שם אמ"ש הש"ך דלא כהב"ח וכתבתי וכסברת הב"ח כן משמע להדי' מפירש"י ג' ע"ב ד"ה חוץ ע"ש והרשב"א בחי' ד' ע"ב ד"ה לא אימ' לך וכו' וכ"כ ב"י משמו בד"ה ומומר אוכל וכו' וכנלע"ד דעת הרמב"ם דהרי לא גרע מגוי שאינו עע"ז לפי מה שכתבתי לעיל על הגליון סק"ב בדעת הרמב"ם ודלא כש"כ שם - מיהו הב"ח כ"כ אהתוס' ושפיר הקשה עליו ש"כ - ולעיל בסק"ב אמ"ש הש"כ שהחכמי' גזרו על הכותים אפי' שאינו עע"ז כתבתי היינו למאן דחייש למיעוטא כמבואר להדי' בש"ס דף ו' ואמנם אנן מצאנו עתה דרובם עע"ז וכמ"ש רשב"א שם וא"כ היינו גוי עע"ז וע"כ הגי' כמ"ש ב"י וכ"מ ודו"ק עכ"ל שם: -
ובחדושי למס' ע"ז כ"ו ע"ב כתבתי וז"ל ודע דצל"ע בשמעתין לפי מה שכתב רשב"א בחידושיו דאיתא שם דר"מ גזר על הכותים ולא קבלו מיני' ובימי ר' אבוהו קבלוהו וכ' רשב"א שם דבימי ר"מ עדיין לא עע"ז אלא המיעוט ור"מ הוא דחייש למיעוט לכן לא קבלוהו מיני' משא"כ בימי ר' אבוהו שכבר נתקלקלו כולם קבלו מיני' וא"כ בשמעתין דאיירי ר"מ ור"י ממנ"פ אי בסתם כותים הא בימי ר"מ ור"י עדיין לא נתקלקלו רובם ור"י הא לא חייש למיעוטא ואמאי פסול מילתו ואי איירי בכותי דידעי' בי' דעע"ז א"כ מ"ט דר"י למ"ד לא תיפוך דארמאי פסול מדאוריי' א"כ ה"ה למומר לע"ז ככותי ומ"ט מכשיר כותי' ומש"ה נ"ל דמומר לע"ז הוה שפיר בעל ברית מילה עכ"פ שהרי הוא נימול עכ"פ ונהי בברית תורה ליתא מ"מ בברית מילה איתא ולא אימעט מואתה את בריתי תשמור וההיפך באשה דאיתא בברית קיום מצות התורה וליתא בברית מילה וזה הוא דלא כאבן עוזר בש"ע א"ח סי' קפ"ט [עיין ח"ס או"ח סי' קט"ז] עכ"ל בחידושי שם: -
ויעיין שילת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ד רמי ר' יוסי דע"ז דף כ"ו דאמר היכן מצינו מילה לשמה אדר' יוסי דיבמות מ"ו ע"ב ע"ש שהרעיש עולם בסתירה ולית בר נגר דיפרקינה ובמחכ"ה אפי' ריח קושי' ליתי' דבשלמא הכא בישראל ערל לא בעי' מילה לשמה רק שתוכרת ערלתו והתם ביבמות בגוי שנכנס תחת כנפי שכינה ע"י מילה אם אינה לשם יהדות במה יכנס תחת כנפי שכינה והוא פשוט יותר מביעא בכותחא [עיין לקמן סי' ש']: -
ע"ד קושיתו בתוספות חולין ק' ע"ב דמ"ד בע"ז דשרי אפי' נפל מים לבסוף יסבור אפשר לסחטו מותר והוקשה לפר"מ הרב ני' הא אליבא דר"י קאמר למלתא ואיהו ס"ל לקמן ק"ח ע"א אפשר לסחטו אסור גברא רבא קחזינא ולתיובתא הוה אמינא אמוראי נינהו התם בע"ז אליבא דר' יוחנן ולקמן ק"ח קאי לאינך אמוראי דע"ז: -
ואעורר לבבו במ"ש בחידושי לחולין ק"ח בתוס' ד"ה דאמר רבא וכו' ולפענ"ד הדין עם רש"י דאלת"ה קשה אאביי דלעיל דלא משני סליק מה יענה מההיא דמנחו' אע"כ התם מלתא אחריתי היא דהוה ס"ד דהמקשן דהשמן שהוא מינו מעכב את הסלת שאינו מינו לבטל את השמן של מנחה שהיא רכה ומשו"ה הוה פריך הא מב"מ לא בטיל ועל זה היה יכול לתרץ בפשיטות נהי דהשמן המתערב עם שמן אחר לא בטיל מ"מ מעט שמן המתערב עם הסולת בטל ולא צריכים לומר סלק מיניה כמי שאינו דאפי' יהיה כמי שישנו רק שלא יבטל את הכח הסלת מלבטל מעט שמן ועי"ז ה"ל ריבה שמנה והא דאמר רבא התם סליק היינו משום דלרבא האמת כן הוא דלפי אוקמתא דילי' בחולין ק' אמרי' סליק ע"כ אמר ה"נ סליק אבל אביי דלית לי' סלק תירץ במנחות כמו שכתבתי וא"כ עיקר דברי רבא אלעיל קאי וכרש"י ודברי תוס' צ"ע: -
פ"ב יום ג' כ"א אדר ק"פ לפ"ק.
תשובה ב
שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג כבוד מו"ה אלי' ני' אב"ד דק"ק רייץ יע"א.
נפשו היפה בשאלתו ע"ד שוחט מומחה לרבים זקן ובא בימים שהעידו עליו שני עדים שמצאו סכינו פגום אחר שחיטה לפני איזה חדשים ובאו ב' והכחישום באותו מעמד ואמנם עתה ניסוהו ואיננו מרגיש בפגימה ונסתפק מעלתו אי נימא מדעכשיו אינו מרגיש גם למפרע לא הרגיש ונאסר כל הכלים למפרע מיום שהזכירו העדים או לא דנימא השתא הוא דאתרע. ועיניו שפיר חזו בדברי ט"ז סי' א' ונה"כ שם אלא מעלתו ירד לעומק הענין בדברי תוס' עירובין ל"ה ע"ב סד"ה ר' ירמיה וכו'. אהובי י"נ קצורן של דברים כך הוא ב' כתי עדים קי"ל הוה ספיקא דרבנן רוצה לומר מדאוריי' אוקי הני לגבי הני וכמאן דליתנהו דמי ומלתא אשתאר בחזקה קמייתא והיינו נכסי דבר שטי' דכתובות כ' ע"א ומזה הקשו תוס' בעירובין ל"ו ע"א ד"ה הכא בשני וכו' ונרשם בטעות כתובות כ"ו וט"ס הוא וצ"ל כתובות כ' אלא מדרבנן מחמירינן שיהיה ספיקא והיינו במילי דאוריי' אבל במידי דרבנן דמסהדי עלה תרי ותרי נשאר בחזקה קמייתא ולא אחמרי בי' רבנן - והיינו תי' קמא בתוס' כתובות כ"ו ע"ב ובתוס' עירובין ל"ו ע"א הנ"ל נדפס בטעות ואין לו שחר וכך צריך להגי' אע"ג בפ"ב דכתובות כ' ע"א אמרי' אוקי תרי להדי תרי בדאוריי' שאני ר"ל לר"מ קיימי' דעירוב דאוריי' ובדאוריי' אסור מדרבנן עכ"פ ובזה לא פליג ר' יוסי אלא ס"ל עירוב דרבנן - תו תי' תוס' בעירובין א"נ הכא השתא ודאי טמאה היא וכוונתם לתי' ב' בכתובות כיון דטמאה לפנינו אפי' הוה ס"ל לר"מ תחומין דרבנן כיון דאתרע לפנינו לא אמרי' אוקי תרי בהדי תרי ושם בכתו' הקשו תוס' ממקוה דלא אזלי' בתר השתא ותי' היכי דאיכא כת א' דמוציא מידי חזקה וריעתי' מסייע לאותה הכת איתרע כת השני' והכא בעירובין לא חשו תוס' להאריך בזה דסמכו על מה שכ' כן לעיל סד"ה ר' ירמי' ומ"מ אינו מוחלט לדינא אלא בהא פליגי ר"מ ור' יוסי דלר' יוסי אפי' בשני כתי עדים ואיתרע לפנינו מ"מ דיינינן לי' כמקוה אחזקה קמייתא. -
ונ"ל אפילו לר"מ נמי לא אמרי' כן אלא כגון תרומה ונטמאת וכדומה דחזקה קמייתא היה שהיא טהורה ולעולם לא תטמא דכל מילי אוקמי' אחזקה קמייתא שכן יהי' לעולם והשתא חזינן דטמאה לפנינו נמצא זאת הריעותא מסייעא לההיא כת שהוציאה מחזקה ראשונה ומשו"ה אמרי' מדהשתא טמאה מעיקרא נמי טמאה אבל ב' אומרים מת בניסן וב' אומרים לא מת בניסן והשתא באייר נמצא מת בודאי וכגווני דתוס' בחולין צ"ו ע"א ד"ה פלני' וכו' אי אירע כן בשני כתי עדים גם ר"מ יודה דלא נימא מדהשתא מת מעיקרא נמי מת דמה ראי' היא זו וכי מעיקרא הוה לן חזקה שלא ימות לעולם ואין מיתה דהשתא מגרע כח סהדי שאמרו בניסן חי הי' ולא מסייעא לכת שאומרים מת היה ועיי' טו"ז ונה"כ סי' שצ"ז והיות כן יש לתמוה על תי' תוס' דיבמות ס"ח ע"א ד"ה רישא וכו' דאפי' נדחק דמיירי בשני כתי עדים ואתי' נמי כר"מ מ"מ מדהשתא בן ט' לא איתרע חזקת המעידים שהי' מעיקרא בן ח' ודבריהם תמוהים כמ"ש מהרי"ט:
ובמאי דקמן בודאי מן התורה אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתי' אע"ג דאתרע לפנינו דקי"ל כר' יוסי דלא כר"מ ומכ"ש דהרגשה עביד שלעת זקנות יחלש גבר ויאבד חוש ההרגש וא"כ אפי' ר"מ מודה דאין ריעותא דהשתא מגרע כח סהדי דמסהדי אכשרותו דמעיקרא אך תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא לכולי עלמא ומדרבנן אסור באי' דאוריי' ובהא לא פליגי ר"מ ור"י רק לר' יוסי תחומין דרבנן אבל באי' דאוריי' מודה והכא שחיטה דאוריי' הוא וא"כ אפי' לא נמצא ריעותא לפנינו נמי כל הבשר והכלים אסורי' מדרבנן בלי ספק מיום שראו העדים האי עובד': -
ומכ"ש שנמצא ריעותא לפנינו נמי דדברי נה"כ סי' א' תמוהים מ"ש דהכא איכא תרתי חזקה ורובא דרוב מצוין מומחי' וא"א להסביר דבר זה הא רשב"א צווח איך שייך רוב מצוין והרי הוא מן המיעוט דקמן שהוא מצוי ואינו מומחה וחלילה לא נעלם זה מהאגודה ולא נשתבש בזה אלא האגודה ס"ל אפי' לא נטל קבלה מעולם עכ"פ סמכי' שמסתמא לא התחיל בתחלה להיות מצוי אצל שחיטה לולי שהי' אז מומחה אלא אח"כ שכח אבל תחלה ודאי הי' מומחה שרוב כן הוא וכיון שמכח הרוב ידעי' שבודאי הי' פ"א מומחה ה"ל כאלו נטל קבלה בפנינו וכמ"ש הרא"ש פ"ק דחולין גבי גבינות ותוס' ריש נדה ע"ש - וה"ל מוחזק ואמרי' השתא הוא דאתרע ורשב"א ס"ל כיון דעכשיו הוא מצוי אצל שחיטה ואיננו מומחה אין לנו שוב חזקה עליו למפרע שמתחל' בודאי הוחזק לא אמרי' כן אלא במי שנטל קבלה פ"א בודאי והכריע רמ"א כרשב"א דבעי' שידעי' בודאי שנטל קבלה והשתא שידעי' שנטל קבלה א"כ מה יועיל צירף רוב מצוין ממנ"פ ביום שנטל קבלה וזמן מה אח"כ בסמוך אפי' לא הי' רוב מצוין מומחי' הרי הוא היה מומח' שנטל קבלה ואח"כ בזמן שנוכל לתלות מדהשתא שכח מעיקרא נמי שכח מה יועיל רוב מצוין וכי נימא מסתמא אי הי' שכח הי' פורש עצמו ולא הי' נמצא אצל שחיטה דרוב מצויין מומחי' ז"א דהרי לפנינו ששכח עתה ועדיין לא פורש ואינו רוצה לפרוש מהשחיטה ולאבד המחאתו ודברי נה"כ צ"ע [ועיי' פלתי שמחלק בין שכח תלמודו ובין אבד כח הרגשתו] עכ"פ לפע"ד כל הבשר והכלים מיום שהזכירו העדים אסורים מדרבנן מיהת הנלע"ד כתבתי וחתמתי א"נ: -
פ"ב נגהי ליום ג' כ"ח טבת תקפ"א לפ"ק:
תשובה ג
ע"ד השוחט שאתרע חזקתו שנמצאו אחריו כמה פעמים פגימות בסכין אחר שחיט' ולא הרגיש אם לאסור הכלי' למפרע הנה בכנה"ג בהגה' ב"י סי' א' אות ל"ה ושם פסק להלכה דשכחת הרגשה באה בפ"א כרגע ואין לאסור למפרע ואפי' למ"ש בפלתי סס"ק וי"ו בד"ה יהי' איך שיהי' דבשכחת ההרגשה יש להחמיר למפר' משום דכיון שסכינו איננו בחזקת בדוק א"כ ממילא שחט כמה פעמים בסכין פגום מבלי משים ע"ש מ"מ הכא שלא אתרע חזקתו קודם שחיטה רק אחר שחיטה וכנראה מדבריו לתלות בחולשה ועילוף מחמת השחיטה א"כ לא שייכי דברי הפלתי הנ"ל דהא עכ"פ הי' סכינו בחזקת בדוק בכל פעם קודם שחיטה. והנה מעלתו נתעורר לומר דכל המקילין האחרונים אינו אלא בשנוטל קבלה והוחזק עכ"פ אז אמרי' השתא הוא דאתרע אבל למפרע מוקמי' אחזקתי' בשעת נטילת הקבלה משא"כ זה שלא אתרע חזקתו אלא אחר שחיטה ולזה לא הוחזק מעולם כי לא העמידוהו על הנסיון בזה כידוע. והנה דבר גדול דיבר בזה - הגם דלכאורה יש לפקפק ולומר אדרבא אזלי' בתר רובא או אפילו כ"ע שלא שמענו שהורע כחם ע"י שחיטה דאפילו בעילף המוזכר בש"ס ס"ל לכמה פוסקים דלהכי אמרי' לעלופי לא חיישי' ולא אמרי' רוב מצוים אצל שחיטה מוחזקים הם משום דעדיף מרוב ולא חיישי' לי' כלל אפילו לכתחלה ונהי דאנן מחמרי' ומצריכים שישחוט השוחט שלשה תרנגולים לפני הרב כדי שיחזיק ג"כ בענין זה שלא יתעלף מ"מ הא קמן דלענין עייפות דשחיטה שיאבד הרגשתו עי"ז להא לא חיישי' ולא בדקינן לי' משום דלא שכיח כלל וא"כ בהאי גברא נמי נימא נהי דעייף ואבד הרגשתו מ"מ נימא השתא הוא דאתרע ויצא מרובא דעלמא ודלא כדברי מעלתו: -
ומ"מ נ"ל כדבריו מהא דאמרי' בב"ב קנ"ג ע"ב מי מוציא מיד מי וכו' ר"נ אמר אם בריא הוא עליו להבי' ראי' שהי' שכ"מ ואם שכ"מ הוא עליהם להבי' ראי' שהי' בריא ופסק שם רשב"ם כר"נ ואפילו להרמב"ם וכן פסק הש"ע כר' יעקב משום דמבואר דהיינו טעמא משום חזקת ממון עדיף אבל אי לא הי' להוצי' מיד המוחזק הוה אזלי' בתר השתא כמבואר היטב בסוגיא דקידושי' ע"ט ע"ב. וזה נ"ל דעת רמ"א בח"מ סימן רנ"א בהאי דינא שלא כ' שאם אין א' מהם מוחזק שיחלוקו כמו שהרגיש הסמ"ע שם ונ"ל משום דאזלינן בתר השתא כשאין א' מהם מוחזק ולא נימא יחלוקו: -
והנה מבואר התם בש"ס דקידושין דכ"ע בחזקת בריאים נינהו ומאן דאמר שכ"מ היה בעי למיפק נפשיה מחזקה יע"ש ועוד התם בודאי הי' לזה האיש חזקת בריאים מבוררת שהרי פעם א' הי' בריא בלי ספק אפ"ה כשהוא שכ"מ לפנינו אמרי' מעיקרא נמי שכ"מ הי' היכא דליכ' חזקת ממון המתנגדו' ולר"נ אפי' להוצי' ממון אמרי' הכי א"כ ק"ו הכא שזה העייפות מחמת שחיטה חולי וחולשה היא באיברים וא"כ אי נימא אפי' כ"ע בחזקתן בריאי' לענין שמשו"ה אין צריך לנסות השוחט שנוטל קבלה ע"ז מ"מ זה האיש אשר הוא חלוש לפנינו בענין זה אמרי' מדהשתא חלוש מעיקרא נמי חלוש ומכ"ש שהרי לא הי' לו חזקה מבוררת מעולם שהרי אפשר שכך נולד ונתגדל מעולם ואין חזקה מנגדת ואדרבה בהמה בחזקת שאינה זבוחה קיימ' א"כ מכ"ש שיש מקום לסברת מעלתו להחמיר: -
אך בכ"ז נ"ל להקל כיון דקודם שחיטה לא אתרע חזקת הרגשתו א"כ כל הסכין ששחט בהם הי' בחזקת בדוק ואמרינן אוקמי' סכין בחזקתו וה"ל כשחט בהמות הרבה ולא בדק הסכין בין שחיטה לשחיטה ונאבד הסכין דמוקמי' כולם בחזקת היתר כמבואר בפוסקים ובש"ע סי' י"ח סעי' י"ב: -
אמנם כ"ז אי ליכא שום ריעותא אחרת אבל היות כי שוחט זה אחר ששחט שמנה בהמות והכשירם מצא נער א' סכינו מליאה פגימות ובדק גם השמש אחריו ומצא שכן הוא כדברי הנער והשוחט לא הרגיש מאומה וא"כ הרי ב' עדים נגדו ולא עוד אלא אפי' הי' רק ע"א המנגדו בפגימו' הסכין הי' צריך לברר התירו וכן כל כיוצא בזה וכל שאינו מברר התירו אז עד האוסר נאמן והוא מש"ס דקדושין ס"ו ובש"כ י"ד סי' קכ"ז סקכ"ד. באמת מה שכ' הש"כ ש"ס ערוך הוא בקידושין יש לעיי' קצת דבקידושין משמע דרבא פליג והלכה כרבא דהרי רבא רצה להוכיח דלהעיד על בן גרושה וחלוצה לא מהימן ע"א בשתיקה דאלו בהכחשה אפילו בעל מום לא יאומן ועל זה השיב אביי לעולם בהכחשה ואפי' בעל מום לא יאומן משום שלח ואחוי וא"כ רבא פליג והלכתא כרבא וקשי' גם אהתוס' דפסקו כאביי: -
מיהו לזה י"ל דס"ל להתוס' סברת אביי נכונה ומסתמא לא יחלוק רבא על זה אך הא קאמר התם בש"ס הא דקאמר ד"א בעל מום פסולו בגופו היינו איכא לברורי שלח ואחוי וא"כ ה"ק רבא מדקאמר ר"ע תרי טעמא משמע חדא בלא אידך סגי וע"כ בשתיקה דבהכחשה לא יאומן לולי הך דפסולו בגופו דהיינו איכא לברורי ואביי ס"ל הני תרי טעמי סמיכי אהדדי וחדא בלא אידך לא סגי וא"כ אדרבא קי"ל כרבא לגבי אביי מוכח היכי דאיכא לברורי נאמן האוסר אפי' בהכחשה: -
עוד אבאר מ"ש הש"כ בש"ס משמע אפילו בהכחשת בע"ד ותוספות מוסיפין אפי' בהכחשת ע"א הנה ז"ל תוספות שם שלח ואחוי תרגום של והפשט ושלח מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול לבררו ע"א נאמן עליו אפילו ע"א מכחישו עד כאן לשונם הנלע"ד בהמשך דרצו להשמיענו דלא נימא שלח מלשון שליחו' וא"כ מיירי ע"א אומר כן לבעלים שהם רוצים לאכול קדשיהם והוא אומר להם אל תאכלו כי כהן המקריב בע"מ הוא והם אינם מאמיני' לו והוא אומר שלחו מכם א' אל הכהן ואחוי לכם ואלו הי' הפי' כן בש"ס לא הי' מוכיח אלא באומר אינו יודע אם יש לכהן מום בסתר או לא אבל בהכחשה לא הי' מוכח וגם לא הי' מוכיח אלא בהתנגדו' הבעל דבר לא בהתנגדות ע"א דעלמא לכן כ' תוס' דאין הכוונה כן אלא שלח מלשון הפשט ומיירי שטוען עם הכהן המקריב בעצמו והכהן הוא ע"א ומעיד על קדשי' של פלוני שהקריב' בכשרות והיינו ע"א פועל ואידך מכחישו ואומר לו שלח פשוט בגדיך ואראך שאתה בעל מום וה"ל ב' עדים המכחישים זא"ז בהכחשה גמורה ואפ"ה מהימן זה הפועל משום דאיכא לברורי כנלע"ד [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' י"ב]: -
ומבואר היכא דאיכא לברורי והעד אומר שלח ואחוי הרי הדבר בחזקת איסור וא"כ הכא בעדות הנער לבד נמי נאסרה הבהמה האחרונה עכ"פ והא דאמרי' ב' עדים בבדיקת הריאה מוקמי' בהמה בחזקת היתר וכדפסק בש"ע סי' ל"ט סעי' י"ו וי"ז התם באו אחר שכבר ניתקו הריאה וא"א לברורי אבל כשהעד אומר לאידך בשעה דאיכא לברורי עדיין אסור לסמוך על המתיר עד שיברר דבריו ומכ"ש הכא דאיכא נמי השמש שאומר כהנער שהי' הסכין מלא פגימות וא"כ לכה"פ הבהמה אחרונה אסורה וכיון שנאסרה האחרונה נאסרה כולם דא"נ נכשיר הראשונה ונאמר שלא הורע כחו אלא אחר שחיטה מ"מ בשבעה האחרונים ע"מ נסמך על בדיקתו את הסכין בין בהמה לבהמה הלא כבר הוכחנו לעיל דלא אמרי' גבי האי דהשתא הוא דאתרע ואמרי' גם למפרע הי' חלוש בהרגשה אחר שחיטה ורק התרנו מטעם נאבד הסכין אחר שחיטה והרי מבואר במצאו אחר כך פגום כולם אסורים וה"נ כולם אסורים וא"כ כל הבשר והשומן הנשארים מאותן הבהמות הוא ספק נבלה לפע"ד ואין להקל בו כלל וכן כל בשר כבש ועז הנמצאים ממנו אין להתיר לפי שכ' מעלתו שהועד עליו שלא ידע לפנות מקום הצמר והשער בשעת השחיטה ודבר ידוע הוא שדרך הסכין לפגום בצווארי הכבשים המלאי' חול ועפר אפילו כשרגילים לפנות ולרוחצם קודם שחיטה ומכ"ש האי שלא נתן מקום לשחיטה וא"כ ה"ל כעסק באותו מין בין חפיפה לטבילה והרי אפי' חתיכות העור בעוף אנו חושבים כעוסק בין בדיקה לשחיטה במין אחר אשר משום כן אוסרים במוצאים פגימה אחר שחיטה אפי' חתך במפרקת ותלי' להחמיר בעור ונהי בנאבד הסכין אין חוששי' מ"מ הכא דחתך וחכוך הסכין בצמר ושער וחצץ ועפר חששא גדולה היא ויצא הסכין מחזקת בדוק קודם שחיטה וכיון שאין להשוחט הרגשה אחר שחיטה הרי כולם בספק נבלה לע"ד: -
ובלא"הנ חושש אני שהשוחט הזה פסלן הוא בשכבר יצאו איזה סירכות מתחת ידו כפי מה שכתב מעלתו אלא שכ' שהוא ירא שמים שמתענה ג' ימים בכל שבוע אומר אני אלו לא היה מתענה הי' מתכפר לו בתענית כי הא דרבי מזי' וטופרי' אך זה טובל ושרץ בידו א"כ מה יוסף עוד להתענות להלביש אדרת שער למען כחש אני אומר שאין זה האיש מכלל נאמני ישראל הנאמנים על האסורים כלל: -
ועל הכלים אם יסמוך בכלי חרש והפ"מ בשיהוי מעל"ע רבו דעות האחרוני' המובאים בכנה"ג סימן א' והמחמיר תע"ב והרוצה לסמוך ולהקל באשר בלא"ה אפשר טע"כ לאו דאוריי' ע"כ המקיל לא הפסיד דלא כיש אחרונים שכ' דבליעת כלים לכ"ע דאוריי' מכלי מדין וטעו' הוא בידם דוקא כלי מדין גז"ה ולא בשארי בליעות כמוכח בדוכתי' טובא ואין להאריך בזה: -
תשובה ד
רב שלומים לי"נ הרב המופלג ומופלא ותיק מלא עתיק כבוד מו' שמואל ליב ני' אב"ד דק"ק אורמין יע"א.
יקרתו הגיעני ע"ד השוחט אשר חלה ונטה למות ובחליו קרא להרב אב"ד להתוודות על חטאיו והרב ני' בדקו כדרך שבודקים לגיטין ומצאו שפוי בדעת מיושבת ובהתודותו גלה חטאי' שבנעוריו בעל ארמית ועתה נכשל בסתם יינם ואחרון הכביד שכמה פעמים מצא סכינו פגום אחר שחיטה והכשיר הבהמה ושאל הרב מה הי' לו הנאה בזה והשיב כי תקפו יצרו ומחמת כובד ודוחק פרנסתו [נראה שיש לו שכר מהכשרות ולא מהטרפות ע"כ נכשל בהנ"ל] ועתה נפשו היפה בשאלתו אם להאמין את השוחט הואיל ואומרו דרך וידוי או לא נאמין וא"נ נאמין מה יהי' דין הבשר והשומן וגם הכלים: -
בתשו' חו"י סי' ע"ב כתב בפשיטות באשה שהתודית בחולי' שזינתה ושוב נתרפא וחזרה לבורי' שאסור' לבעלה וה"ה אם הי' הבועל אומר כן ע"ד וידוי הי' נאמן לאסרה על בעלה ולא הביא שום ראי' לדבריו הנה מ"ש שהיא נאמנת הוא נראה פשוט ע"פי הר"ן סוף נדרים דמעיקר הדין אשה נאמנת טמאה אני לך דהרי שוי' נפשה חתיכה דאיסורא כמשנה ראשונה אך משום דעיני' נתנה באחר אמרי' במשנה אחרונה דאינו נאמנת וא"כ הכא שהולכת למות ולא שייך עיני' נתנה באחר ממילא שוי' נפשה חתיכה דאיסורא כמשנה ראשונה אך מה שהוסיף עוד שאם הבועל הי' אומר כן ע"ד וידוי הי' מהימן לאסור אשתו של זה עליו מנ"ל הא - ואין להביא ראי' ממ"ש תוס' ב"מ ג' ע"ב ד"ה מה אם ירצה וכו' בסוף הדבור יע"ש דאינו ענין לכאן כלל דהתם לא יכול לחייבו קרבן על כרחו והוא צווח איני רוצה להביא חולין לעזרה אבל מנ"ל להאמינו בשומו עצמו רשע לאסור אשה על בעלה: -
ולכאורה נ"ל ראי' ברורה דעד אחד נאמן על ידי וידוי להשים עצמו רשע לשעבר דבר"פ כלל גדול מבואר למונבז הזיד בכרת ושגג בקרבן שמי' שגגה, ולמסקנא שם וכן בשבועות כ"ו ע"ב לא משכחת שבועות ביטוי לשעבר אלא בהזיד בלאו שבה ואם הביא קרבן לכהני' צריך לומר שהזיד בלאו ואיך יאמינו לו להשים עצמו רשע ויסמכו עליו לאכול קרבנו וכה"ג מוכיח הש"ס ר"פ האשה רבה ע"ש פירש"י ד"ה וכי לא מכחש לי' מהימן וכו' אע"כ משום דמייתי קרבן דרך וידוי מהימן אע"ג דיש לדחות קצת ראי' זו ולומר שאני התם דאי לאו דידע בנפשי' דעביד, חולין בעזרה לא הוה מייתי משא"כ בעלמא ז"א דבקידושין ס"ו ע"א אמר הש"ס כן ע"ד צריכותא ודחי' בעלמא אבל למסקנא ילפינן מהכא ע"א נאמן באיסורים ולא דחינן כנ"ל א"כ ה"ה דנילף כנ"ל היכא דמשים עצמו רשע אם אמרו דרך וידוי מדמייתי חטאת למונבז ומכ"ש היכא דאמר כן בשעת חליו וסובר שהולך למות דאין אדם מכזב בשעת מיתה והכי קיי"ל ס"פ גט פשוט ופסק בש"ע ח"מ סי' פ"א ס"ב דאין אדם משטה בשעת מיתה ומועיל אפי' לאפוקי מבניו ואפי' מאחריני כמ"ש בהגה' שם ואפילו עמד מחליו וחוזר בו וטוען ברי להשטות נתכונתי אפ"ה לא מהימן ואפילו מיגו לא מהני לי' כמו שהוכיח שם בתומים דלא כש"כ וכ"כ בעל התרומות וכש"כ כשיצרפו ב' הסברות שאומר כן ע"ד וידוי ובשעת חליו שהי' סבור כי הולך הוא למות שנראה ברור שנאמן לאסור של אחרים אפילו כי שווי' נפשיה רשע. ומ"מ דברי חו"י צל"ע דאכתי מנלן שהבועל יאומן לאסור אשה על בעלה אין דבר שבערוה פחות משנים ואין נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ודוחק לומר דוידוי של בועל כעדים יחשבו וכעין פתח פתוח דמ"ל הא. ואולי החו"י לא אמרה אלא שהבועל נאמן לאוסרה על עצמו לכשימות הבעל וזה נ"ל פשוט ומאי קמ"ל וצ"ע. מכל מקום בהא סלקינן דמה שהתודה השוחט הוא נאמן: -
אמנם בכל זאת לא נחשד אלא במה שאמר דהיינו שהיקל בפגימה אחר שחיטה ומטעם שאמר מפני הפסדו אבל לא נחשד ששחט בתחלה בסכין פגום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ועוד אם אנו מאמינים לו שנכשל בפגימה שלאחר שחיטה נאמין לו שלא נכשל בפגימה דקודם שחיטה כמתני' דעדיות הובא ספ"ב דכתו' אם אתם מאמינים שהורהנה וכו' - ותו הכא כיון שבשעת חלי' אמר ע"ד וידוי ותשובה אלו הי' נכשל ביותר מזה הי' אומרו ולא הי' מכחיד תחת לשונו כטובל ושרץ בידו וכיון שכן וכל הסכיני' הי' בחזקת בדוק א"כ אע"פי שאמר שכמה פעמים מצא סכינו פגום אחר שחיטה עכ"פ מיעוטא הוא שימצא סכין בדוק פגום אחר שחיט' וא"כ יש להקל בבשר ושומן הנשאר ולומר מרובא פריש ודהיתרא הוא וכיון דפגימה דלאחר שחיטה בלא"ה כעין ספק ספיקא הוא והכא איכא נמי רובא דהיתרא ע"כ אי איכא הפ"מ למכור לנכרי יש להקל ומיהו בעל נפש יחוש לעצמו: -
אמנם הכלים דבודאי נתבשל בהם איסורא דהרי כל בהמה נתחלקה לכמה בני אדם וכמה פעמים נמצא סכינו פגום ולא ימלט שנזדמן בבית כל א' פ"א חתיכה דאיסורא ע"כ את שאפשר בהגעלה יגעילו וכלי חרס דכלי שני כיון דבלא"ה רבו המתירים תסגי להו בשיהוי מעל"ע ויהי' טעם פגום אבל כלי ראשון שנתבשל בו על האש אין נראה לי להתיר דה"ל כודאי נתבשל בו איסור ובס' תבואות שור סי' ב' סעי' י"ח כ' בשוחט שהוצי' טריפות מת"י בפשיעה להשהות הכלים דלמפרע עד שיפגמו ולסמוך בזה אהמקילין בכלים דלמפרע קודם שפשע ע"ש משמע בכלים דמכאן ואילך אין להקל והשתא התם בפושע נהי שמכאן ואילך אבדה הימנותא דידי' וכל הבהמות בספק הם מ"מ ודאי אין כאן דלמא פ"א פשע ותו לא אפ"ה לא רצה להקל להשהות הכלים מכ"ש הכא דבודאי נתבשל בהם איסורא דאין להקל בקדירות: -
ולענין תשלומין טבח אומן וקלקל במזיד לא נשאלתי ולא אאריך כי יראה להקל מעל בעלי התשובה. והנה לסדר לו תשובה אין דרכי בכך אעתיק לו לשון הרוקח שכל דבריו דברי קבלה ומ"מ מכאן ואילך לא ישחוט בלי עע"ג זמן רב עד שיפורסם צדקתו בברור גמור כי הרבה כיוצא באלו תוכם כפ"רעה וירא כי היתה רווחה ויכבד את לבו ואיכא למיחש אחר שיהי' בריא אולם ישוב לסורו רע ח"ו ע"כ צריך השגחה רבה, יותר מזה אין אתי בדבר זה והחכם עיניו בראשו הכ"ד א"נ דש"ת: - פ"ב יום ד' כ"ח שבט תקע"ח לפ"ק.
תשובה ה
שלום וכ"ט לי"נ הרב המופלג והמפואר ח"וש בעל פיפיות כש"ת מו"ה בער ני' עדני עצני בשבת תחכמוני בק"ק טרענשין יע"א:
יקרתו הגיעני אודות אקרו"ט שמאז הטילו מס על כל ליטרא בשר והחכירו ההכנסה ההיא לחוכרים ידועים והיות כי פרצו העם ליקח בשר מהכפרים בסתר ולא שלמו ההתחייבות וניזקו החוכרים ע"כ התיעצו הקהל לאסור בפומבי בבה"כ כל שחוטי חוץ לעירם אע"פ שנשחט ע"י שוחט דמתא בהכשר מ"מ הסכימו לאסור מטעם. והרב הגאון ני' לא נתרצה בהסכמה זו מ"מ אינהו דדהו עבדו והכריזו איסור הנ"ל בבה"כ ואז ערערו איזה יחידים מיד ושאר שתקו מ"מ התקנה והגדר הנ"ל נפרץ ברובו ואך מעלתו וביתו לא רצו לסרב נגד תקנת הקהל אך כי קשה לו הדבר מאוד היות שאינו אוכל מבהמה שיש בה שום חשש מיעוך ומשמוש וכדומה ואם לא יקח כ"א ממקולי הקהלה לא ימצא בשר הראוי' כ"א בזמן רחוק ע"כ נפשו היפה בשאלתו אם איסור של אקרו"ט חלה עליו ועל בני הקהלה או לא ופר"מ האריך מאוד למעניתו גם כי לפע"ד אין כאן מקומו לקבל אריך כאשר יבואר בסוף דברינו אי"ה מ"מ לאהבתו אשתעשע בהלכה זו ברצות ה' והוא יורני מדרכיו וינחני במעגלי צדק והאמת לאמתו אמן: -
גרסי' בב"ב ח' ע"ב ת"ר קופה של צדקה וכו' ורשאי' בני עיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו ורשאי' בני עיר להתנות על המדות וכו' ולהסיע על קצתן ושיטת ר"ת שבמרדכי שם סי' ת"פ דוקא אם כל בני העיר הסכימו בתנאי השיעורים של מדות ושכר הפועלים שוב העובר יקנוס עפ"י זט"ה על שעבר על תקנות הסכמת כל הצבור אבל תחלת תקנה אין כח ביד זט"ה לתקן אפילו בהסכמת הרוב להפסיד היחידים ע"ש ובתשו' מיי' השייכי' לס' שופטים סי' י"ד יע"ש - וזהו דעת תלמידו הר"א ממיץ ועיי' מהרי"ק שרש א' ושרש ק"פ ע"ש אמנם במדרכי שם סי' תפ"ב פליג ראב"י וס"ל כל שנתמנו זט"ה שוב יכולים הם לבדם לתקן מה שירצו ובלבד שלא ימחו הרוב [ודברי מהרי"ק סי' ק"פ תמוהים בזה דמשוה דעת ראב"י עם ר"ת ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב] אלא שעמד נגדו מה דאמרי' ר"פ בני העיר דזט"ה יכולים למכור בה"כ בכפרים אבל לא של כרכים ופי' קו' זו הוא כך דטעם של כרכים אינו נמכר לטעם א', משום שרבי' נותנים בבנינו ויש אנשים בסוף עולם דלא גרירי בתר הני זט"ה ומשו"ה אינם יכולים למוכרו ולשיטה זו לק"מ קו' הנ"ל מבה"כ של כרכים לדינו של ראב"י אך יש טעם אחר משום דאנשי עיר בנאוהו והקנוהו לכ"ע דאתי להו מעלמא וע"ש בתוס' וא"כ לשיטה זו מ"מ כל אנשי העולם שהקנו בני העיר בבה"כ זו מ"מ לא עדיפי מבני העיר ולו יהי' שהם עצמם דרים פה הלא נגררו אחר זט"ה ומ"ט לא ימכרו והלא אם כל העולם דרים בעיר גדולה כאנטוכי' הלא זט"ה שולטים עליהם והכא לענין בה"כ ה"ל קהלה דדהו וז"ט ממוני' דדהו מ"ט לא יכלו למכור ולר"ת ניחא שאין כח ביד זט"ה אלא להסיע על קצבה שעשו כולן אבל לא שום דבר חדש אבל להראב"י ק' לי' ותי' ראב"י התם משום שלא נבררו לכך בפירוש וסבר' זו כ' הר"ן פ' בני העיר ג"כ דנהי דזט"ה נתמנו על סתם צרכי העיר ואינם צריכים לשאול יותר מ"מ לא עלה על דעת הבוררים על מכירת בה"כ וכדומה לכן על זה צריך מינוי חדש ומ"מ אם מכרו זט"ה וכל בני העיר יודעים וסובלים והיינו במעמד אנשי העיר א"כ היינו קבלה מחדש ומה לי קבלה מתחלה בסתם על צרכי הצבור או קבלה בסוף על מכירת בה"כ ע"כ יכולי' למכור והיינו בכפרי' אבל בכרכי' לא שהרי אנשי כל העולם לא ידעו מקבל' זו שבסו' כל זה לענין מכירת בה"כ אבל לענין מסים וכדומה שנתמנו מתחלה לכך אין יחידים יכולים למחות ועיי' מגן אברהם סי' קנ"ב סקי"ב: -
אמנם הרוב יכולים למחות אע"ג שהם עצמם מינו אותם לכתחלה על כל דבר הקהל ע"מ יכולים עתה לחזור בהם וגם ע"ז שייך מה לי קבלה מתחלה מה לי חזרה בסוף שהם אמרו למנותם והם אמרו לחזור בהם ואפי' כה"ג נתמנה בפה ומסתלק בפה כמ"ש תוס' יומא י"ב ע"ב. האמת שבירושלמי במס' הוריות איתא דכה"ג דכתב שמן משחת אלקיו עליו אני ה' מה ה' לעולם אף כה"ג אינו עובר לעולם וצ"ל כה"ג שנמשח בשמן המשחה שאני אע"ג דדהע"ה נמי נמשח ואפ"ה בששה חדשים שנרדף מאבשלום הי' מתכפר בשעירה כהדיוט ע"מ גבי כהן דכתיב אני ה' גבי משיחה שלו אינו עובר מגדולתו לעולם אבל כה"ג מרובה בגדים מסתלק בפה כ"ש מינוי קהל ע"כ יכולים הרוב לסרב על תקנתם וכאלו סלקום ממינוי שלהם עכשיו: -
ובזה א"ש מאי דמייתי ראב"י אח"כ שאין צריכים לענות אמן ולקבל החרם ואפ"ה חל עליו מנשיאי העדה דגבעונים אע"ג דהתם כל הצבור לא מתרצו ואפ"ה חל עליהם השבועה התם שאני שא"א להעבירם ממינוי שלהם שהקב"ה בעצמו בחר בהם בפ' מסעי כל א' בשמו מפי ה' למרע"ה וא"א להעבירם ועכ"פ ילפי' מיני' אע"ג שלא קבלו העדה השבוע' מ"מ חל עליהם ה"ה במינוי קהל שלנו אם הרוב אינם מוחים חל על המיעוט התקנה בעל כרחינו: -
שוב כ' הראב"י דלא בעי הסכמת הרוב אלא זט"ה במעמד אנשי העיר שידעו ולא מיחו וכ"כ כל הפוסקים ואז המיעוט אפילו מיחו בהדיא לא מהני ויען בהוריות ג' ע"ב משמע קצת נגד זה ע"כ נזהר מזה דשם בס"ד דש"ס הוה ס"ד דב"ד בהוראה בעי דוקא כלו ולא רובו ולכה"פ יהיה הרוב מסכימי' להדי' והמיעוט מרכיני' ראשם לפסק הטעות ההיא ואז מביאי' פר בהוראה אבל שתיקת המיעוט לא מהני אלא לכה"פ ירכין ראשו ומסיק ש"ס דז"א מדקי"ל במארה אתם נארים הגוי כלו וקי"ל רובו ככלו ומשמע למסקנא נחתינן דרגא דרוב מרכי' בראשם והמיעוט שותקי' לאפוקי אומרים בהדי' טועים אתם ע"ש וא"כ י"ל ה"נ זט"ה במעא"ה היינו הרכנת ראשם ומיעוט לא ימחו להדי' עכ"פ ועז"כ ראב"י דליתא, דוקא לעניין הוראה בטעות דינא הכי שהיחיד לא ימחה להדי' ולומר טועי' אתם אבל לענין במארה אתם נארים הגוי כלו רובו ככלו בשתיקה ומיעוט אפי' מוחים להדיא חל עליהם התקנה ע"כ, זהו שיטת ראב"י וביאור דבריו: -
עוד שם בש"ס ב"ב שם הני בי תרי טבחי וכו' ומסיק הנ"מ היכא דליכא אדם חשוב פי' ת"ח הממונה פרנס על הצבור וכ' רמב"ן הטעם דבעי אדם חשוב משום דבני אומנים דעבדו בהדדי מפסידי' הלוקחים שאינם מבני אומנים ע"י קצתם ע"כ לאו כל כמינהו להפסיד לאחריני שאינם מאומנתם אם לא ע"י אדם חשוב פי' כי האדם חשוב הי' ממונה גם על הלוקחים וכשיתרצה הוא מהני תקנתם של טבחי' וכ' ריב"ש סי' שצ"ט לפ"ז בבני עיר שתקנתם רק לבני עירם ואין הפסד למי שחוץ לעירם לא בעי אדם חשוב ושכן משמע מסידור הרמב"ם וכ"כ בכ"מ אלא שצע"ג א"כ מאי פריך בש"ס מרשאין להסיע על קצתן אעובד' דטבחי דלמא שאני התם דאיכא הפסד למי שחוץ לאומנתם וק' זו רמוזה בש"כ ע"מ סס"י רל"א וביותר קשי' מ"ט לא אהדר לי' רבא וכי הי' לו להשיג מדעתו לחלק בין אדם חשוב לליכא אדם חשוב בשלומא אי ברייתא דבני עיר נמי מיירי דליכא אדם חשוב דוקא ומסתמא כך שנו חכמים לתלמידיהם זאת הברייתא להסיע על קיצתם בדליכא אדם חשוב א"כ הו"ל למידע אבל כיון דברייתא מיירי אפי' באיכא אדם חשוב רק בעובדא דטבחי בעי' אדם חשוב א"כ מ"ט לא אהדר ליה רבא וכי הוה ליה לאסוקי אדעתיה הך חילוקא: -
וראיתי ברמ"ה על ב"ב שכתב הא דרבה עביד תרי כיסי היינו משום דלשנו' מעניי עול' לעניים דמתא הוה הפסד לעניי עולם בימי רבה הי' ר' יוסף שהי' ג"כ גדול הדור ואדם חשוב כמותו לכן לא הו"מ לשנויה בלי דעת והסכמת אדם חשוב ר' יוסף ע"כ עביד תרי משא"כ רב אשי שלא היה בדורו אדם חשוב זולתו כמוהו ע"כ עניי עולם בתריי' גרירי ועביד חד כיסי ומשו"ה דוקא בכיסי עביד רבה תרי אבל לא בשארי מילי כגון בציפי דבי כנישתא משום שאינו נוגע להפסיד מי שחוץ לעירו כ"א להני בני מתא עיין שם כי כתבתי רק תוכן היוצא מדבריו ולפ"ז א"ש דיפה הקשה מלהסיע על קיצתן אתרי טבחי ולא הו"מ לשנוי שאני טבחי דמפסדי הלוקחים אשר חוץ לאומנת' זה אינו גם בני עיר תני' ורשאי' לעשו' מקופ' תמחוי היינו מעניי עלמא לעניי מתא ועוד לשנותו לכל מה שירצה ולהפסיד עניים ואע"ה יכולי' להסיע על קיצתן וממילא לא חש רבא להשיב לו משום דהו"ל למידע ההפרש בין אדם חשוב לליכא אדם חשוב מעובדא דרבה דעביד תרי כיסי משום דהוה אדם חשוב ר' יוסף והו"ל לאסוקי דעתא ההפרש בין אדם חשוב לליכא אדם חשוב וק"ל - ומ"מ הרמ"ה עצמו ורוב הפוסקים ס"ל אפי' בסתם בני עיר וליכא פסידא לאחריני נמי היכא דאיכא אדם חשוב אין יכולים להסיע על קיצתן וכ"פ בש"ע סי' רל"א: -
אמנם כ"ז דתקנה דליכא אלא תקנת הציבור ולא מיגדר מילתא דאיסורא בפני פריצי הדור אבל היכי דתקנתא הוא למגדר מלתא דאיסורא לית דין ולית דיין דיכולים ומחוייבי' ממוני הקהל לעמוד בפני פריצים ולא בעי' חבר עיר וגם ר"ת לא יחלוק על ראב"י וכ"כ להדי' במהרי"ק שרש ק"פ באריכת וכן משמע בתשו' מיימ' הנ"ל לס' שופטים סי' יו"ד: -
היות כן בנידון שלפנינו שהחוכרים חכרו מהקהל מס הבשר והם כמוכס ישראל הנוטל בדין ומשלם להקופות הקהל להשותפי' והשותפים הללו גונבים המכס הם נהני' ממה שניתן להקופה מהחוכרים וחוזרים וגונבים את החוכרים והגונב מוכס ישראל גזלן גמור כמבואר בב"ק ובנדרים וא"כ מחויבים הקהל לגדר בפני הפריצים הגזלנים האלו ויאושר כחם בתקנתם ולא צריכי חבר עיר ואין להשגיח על יחידים שמיחו בתקנה ואפי' על הרוב לא ישגיחו כי פשיטא שהגזלנים ימחו בהמוחה בהם על כן לכאורה איסור שאסרו הקהל איסור גמור הוא ואסור לפרוץ גדרן ולסייע ידי עוברי עבירה: -
אך נ"ל היינו אי לא נטלו עצה מגדול העיר ות"ח אך באשר התיעצו עמו והי' התקנה שלא לרצונו א"כ מסתמא ידע והבין שאין נכון לתקן התקנה ההוא אולי חשש שירבו המכשולי' ויאכלו בשר תמותות נבלות ומה"ט נענש יהושע בחרמו של עכן יהיה איך שיהיה כיון שלא נתרצה אדם חשוב הגאב"ד ני' ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת א"כ מחזי כאפקרותא במה שהכריזו איסור בבה"כ ואפילו להראב"י דס"ל שבתחלה נתמנו הממונים על כל מה שיעשון כל השנה אם הרוב שותקים מ"מ ע"ח הממונה פרנס על הצבור נתמנה מכל הצבור קודם להם ושוב נתמנו הם ע"מ לשמוע בקולו ולהאזין למצותו ע"כ כל מה שעשו נגד רצון ישא רוח יקח הבל ואין בו ממש ואין כאן בית מיחוש ויאכלו ענוי' וישבעו הנלע"ד כתבתי וחתמתי בכל חותמי ברכו': - ע"ב יום ג' י"ד כסליו תקצ"א לפ"ק:
תשובה ו
שלום וכל טוב לידידי הרב הגאון המופלג והמפואר מהולל מאוד חו"ש בעל פיפיות זית רענן כש"ת מה"ו צבי הרש חיות ני' אבד"קק זאלקווי והגליל יע"א: -
תמול שלשום הגיעני יקרתו נדון ב' שוחטים שנשבעו זל"ז שלא ישחוט א' בגבול חברו שלא להפסידו ועבר א' מהם על שבועתו ושחט שם אי יש לאסור שחיטתו או לא ופשוט דאין לחוש בזה למ"ש בש"ע י"ד סימן א' סעיף י"א בשם תשו' הרא"ש דאינו ענין לכאן וכמ"ש פר"ח שם אך מצא פר"מ בסוף ס' חות דעת שהמציא מנפשו טעם לאסור דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד דלא מהני כמ"ש רמ"א בי"ד סי' ר"ל בנשבע שלא למכור ועבר ומכר דמכירתו בטלה ופלפל כבודו פלפול עצום בזה ובקש לחות דעתי הקלושה: -
הנה בס' הנ"ל הנה ע"ש שם שלזה נתכוון הר"ן במ"ש באין אדם אוסר דבר שאינו שלו דעכ"פ שחיטתו אסורה וכתב הוא הטעם דאי עביד לא מהני ועי"ז הו"ל אינו ראוי' לפנים ולא שחט לע"ז זה דבר שאין הדעת סובלו דליהוי מש"ה אינו ראוי' בפנים והלא אפי' שבר מקל לע"ז הוי כעין זביחה כל שאין הבהמה מחוסר אבר חיי' עליה. ודברי הר"ן כפשוטים שאי אפשר לאחוז החבל בשני ראשים ואלא הו"ל כנפל סכין ושחט ועיי' ס' זו בהרא"ה בד"ה בית א' סוף שער א' אלא שדבריהם צריכים ביאור ואין כאן מקומו ומיהו ראשית דברי הגאון הנ"ל שכ' טעם של כל מה דאמר רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ כדי שעי"ז לא יהיה עבירה הן הנה דברי מהרי"ט סי' ס"ט שרמז עליו ע"כ ע"מ סי' ר"ח ושם בסי' ר"ח כ' הגאון חות דעת הנ"ל בספרו נתיבת המשפט שמצא במהרי"ט כדבריו שם בי"ד ותמהני א"כ הו"ל לחזור בו ממ"ש בי"ד דסגנון מהרי"ט שם בסימן ס"ט בקהל שנתאספו ועשו תקנותיהם בעש"כ והם מתנגדים נגד תקנו' שעשו כבר ורצה השואל לבטל אותן התקנות מפני שנעשו באיסור בעש"כ והשיב מהרי"ט דוקא היכי דאי לא מהני נתבטל האיסור אבל הכא הרי כבר נתיקר שם האלילים על כן מה דעביד מהני וכ' עוד ואם באת לבטל מטעם שתקנה שניי' מתנגדת להראשונה ולא התירו החרם הראשון הרי כ' תוס' דבאיסור שבדה מלבו אמרי' דמהני ואי תימא תקנת צבור חמירי אף על פי שבדאם מלבם אלימי טפי גם זה אינו דכ' הרא"ש כלל ז' סי' א' דקילי הואיל ויכולים לבטלם אלו דבריו ז"ל. וביאור הענין דס"ל בכוונת תוס' דהך דלא מהני חידוש הוא ולא אמרו רבא אלא משום דאיכא כמה כתובים מיותרים בכמה מצות דמאי דעביד מהני כדמייתי ש"ס ריש תמורה ומדאצטרי' כל הני קראי ע"מ בעלמא לא מהני וא"כ אין לך בו אלא חדושו כגון הני מצות שציוה הקב"ה אבל שבדה הוא מנ"ל דלא מהני וס' זו איתא בש"ס שבועות כ"ד ע"א אמרה הנ"ל לקושטא דמלתא ושם ע"ב אמרה רבא דה"א הכי וקע"ל והתם לענין אחע"א יע"ש ואם כן עכ"פ שסברא לחלק ע"כ אין לנו לחדש באי' שבדה מלבו דלא מהני - ושוב אתי הרא"ש בתשובה וחייש בצבור דאלימי טפי הוה אי' שבדאו מלבם כמו איסור קדום ע"כ אתי עלה מטעם אחר שאפשר לבטלו פירוש שניתר עפ"י עצמם מכאן ולהבא עכ"פ ועל פי חכם למפרע א"כ קיל טפי כעין שאמרו בש"ס שאני נזיר הואיל ואי בעי מיתשיל עלה אתי עשה דמצורע ודחי עשה ול"ת דנזיר וה"נ קיל וצ"ל דתוס' לא ר"ל קולא זו ביחידדמ"מ משכחת בנשבע עד"ר דאין לו התרה ע"כ כ' שאפי' יהיה כן מ"מ הוא בדה מלבו והרא"ש איירי בצבור דבדם מלבם אלים טפי ע"כ אתי' עלה מטעם דאפשר לבטל ובצבור אפי' ע"ד המקום ועל דעת הקהל יש להם התרה כנ"ל ביאור הדברים לאמתתן ומהתימה על הגאון הנ"ל שלא העמיק בדברי מהרי"ט: -
ונחזי אנן מאי דקמן ואעבור פרשתא דא ואתניה בעזה"י לברר הלכה זו על בוריה ואמתתה. שרש דין זה מהגהת מרדכי סוף פרק ג' דשבועות אשר ז"ל פסק ר"י בר פרץ מי שנשבע או קבל חרם שלא יתן דבר או לא ימכור ולא ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועה ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות כיון דאמר רבנן לא ליזבן אי זבין לא הוה זביני' זבינא ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו ואם כן אין במעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפרק קמא דתמורה אמר אביי כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר ל"מ והתם מייתי פרכא טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ומכל מקום הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל: -
הנה כל רואיו יכירו כי בראשית דבריו לא מטעם פלוגתת אביי ורבא אתי עלה אלא מטעם דברי רב יוסף כתובות פ"א ע"ב כיון דאמר רבנן לא ליזבן וגם לא ס"ל לפרש דברי רב יוסף ופלוגתת אביי עליו התם בפלוגתת כל דא"ר ל"ת דתמורה ואלא אפשר קרוב לודאי בדרבנן מהני כמ"ש לעי' דאין לך בו אלא חידושו באיסור דאורייתא החמורים ולא בדרבנן דקילי - אך התם טעמא כיון שהוא דיני ממונות ודברים שבין אדם לחברו כיון דאמר רבנן לא ליזבן הפקירו כחו של זה מנכסיו שלא יהיה לו כח למכור והפקר ב"ד הפקר והשתא רבנן אלימי כוחיי' לאפקורי של אחריני ע"י תקנתם מכ"ש שע"י נדרו ושבועתו של עצמו יתבטל כחו משלו וכאלו הפקיר לענין זה שאין לו כח למכור וליתן ולמחול. זהו כוונת המרדכי בראשית דבריו וכן הבין מג"א סי' של"ט סק"י ע"ש במחצית השקל: -
מתוך הדברים למדנו שצדקו דברי הגאון מהר"י הורוויץ ז"ל בתשובה נב"י קמא סוף סי' ע"ו דבדרבנן לא אמרי' אי עביד לא מהני ולחנם השיג עליו הנב"י שם סס"י ע"ז: -
אך סוף דברי המרדכי אתי עלה עוד מטעם דאי עביד לא מהני ושלטי גבורים פרק משילין האריך שם להקשות כמה קושי' יע"ש ויפה תירצו סמ"ע וש"ך סי' ר"ח לחלק בין מכר הנעשה באיסור שאין איסור בעצמות המכירה משא"כ בנשבע דגרע טפי יע"ש אך מ"ש ש"ך דמהלואות י"ט בלא"ה לק"מ דהתם אי לא מהני הוה גזל בידו לא עיי' בחידושי רשב"א למס' שבת שם פרק השואל דהוה מתנה בידו ולא גזל יע"ש מ"מ חילקו כנ"ל אלא שהקשו על המרדכי מטעם אחר דשבועה שבדה מלבו מנ"ל דלא מהני וכמ"ש תוס' לעיל ומטעם דאין לך בו אלא חידושו וקצה"ח בדה מלבו ובמחכ"ת דבריו אינם והעיקר כמ"ש שהטעם דאין לך בו אלא חידושו ואם כן דברי המרדכי בזה צריך עיון: -
אבל מ"מ טעם קמא קיים והרי מג"א גדול האחרונים וראה דברי סמ"ע וש"ך וקיים דברי המרדכי מטעם דהפקיר כוחו והרמ"א ביו"ד סימן ר"ל דחייש לדברי מרדכי לא גילה דעתו אלא במכר אבל לא בענין אחר דשבועה שבדה מלבו אין בו משום לא מהני. ובזה נקל ליישב סתירת רמ"א דפסק בי"ד סי' ר"ל דנשבע שלא למכור מקחו בטל ובח"מ סי' ר"ח פסק מקחו קיים דלכאורה יש לעיין על סברת המרדכי הנ"ל מה ענין שבועות עצמו לתקנת חז"ל שלא למכור הם הפקירו ובידם להפקיר והה"נ אי היה נשבע עד"ר שאין לו התרה הוה ק"ו טוב שהפקיר וסילק כחו - אבל בסתם שבועה וחרם דיש לו היתר ואי בעי מיתשל עלה אין כאן סילק כח. אלא לזה י"ל דהמרדכי מיירי בשלא למכור דבר ידוע וכן למחול חוב ידוע ומכיון שעבר ומכר אותו החפץ או מחל אותו החוב שוב אין לו היתר דבשבועות כ"ח ע"א קיימא לן כאמימר אפילו אכלו כולו נשאלים עליו משום דמחוסר מלקות וכ' הרא"ש אפי' לא אתרו בי' מ"מ איכא איסור מלקות וכן פסק בש"ע י"ד סי' רל"ח סעי' כ' דאפי' בזה"ז דליכא מלקות מ"מ יתיר לו שבועתו ועוקר למפרע אמנם בתשובת שער אפרים מוכיח דתוס' פרק השולח בסוגי' דנודרת לא סבירא לי' כהרא"ש הנ"ל מדהקשו תידר מככר ותאכל לאלתר בפנינו ש"מ אין היתר באכלו כלו בזה"ז דליכא מלקות ואם כן י"ל מרדכי הנ"ל ס"ל כהתוספות הנ"ל בנשבע על חפץ ידוע ומכרו אין לו היתר על כן אין מקחו קיים שהרי סילק כחו ממנו והשתא י"ל הרמ"א אף על פי שבסימן רל"ח לא הגיה על המחבר שיתירו לו שבועתו אפי' בזה"ז כי מה הפסד בהתרת שבועתו אולי הלכה כהרא"ש ומועיל ההתרה וניצל מעונש אבל לדינא ס"ל כהמרדכי הנ"ל ע"כ בי"ד בסימן הנ"ל דקדק וכ' שלא ימכור חפץ פלוני ועבר ומכרו באופן שאין לו היתר לשבועתו אין מכירתו מכירה מה שאין כן בח"מ סי' ר"ח כתב סתם נשבע שלא למכור משמע למכור כלל שום דבר ואי עבר ומכר דבר אחד עדיין נשארו לו חפצים הרבה למכור ויש היתר לשבועתו ואין כאן סילק כח ומודה מרדכי דמהני רק מטעם כל דא"ר לא תעבו' ובזה לא קי"ל כהמרדכי משום דהוא בדה מלבו: -
ואין רחוק לומר אפילו לטעם דא"ר ל"ת נמי א"ש דנמשך אחר שלטי גבורים פרק משילין הנ"ל אחר שהרבה להקשות על המרדכי הנ"ל ובפרט בשבועה דבדה מלבו והעלה דהמקח קיים סיים שם ויתירו לו שבועתו להצילו מחומר עונש שבועה או אידך הלוקח ימחול לו הקנין ע"כ כ' רמ"א בחפץ פלוני שא"א להתיר שבועתו יתבטל המקח להצילו מעונש שבועה כנלע"ד: -
היוצא מדברינו אלו להלכה ולמעשה כל מה דא"ר לא תעביד אי עביד ל"מ חוץ מאותן הענינים שאין גוף הדבר נעשה באיסור כמ"ש סמ"ע וש"ך וא"נ כמ"ש מהרי"ט שאינו ניצל על ידי זה מהעברת דברי תורה והיינו הך והכל חד, שנית בשבועה אפי' ליכא כל אלו התנאים אפילו הכי מהני משום שבדאו מלבו חוץ מעד"ר ואפילו חרמי צבור דחמירי טובא מכל מקום קילי כיון דיש בידם לבטלם, ג' שבועה שלא למכור הוה סילוק כח מהדבר ואי נשבע על חפץ ידוע ומכרו שכבר אין לו היתר אזי המקח בטל אבל אם יש לו היתר המקח קיים כיון שאפשר להתירו לא סילק כחו, וא"כ בנידון שלפנינו שאינו ענין מקח וממכר שעבר ושחט שחיטתו כשרה ואפי' למ"ש לעיל דרמ"א חשש ג"כ לסיפא דדברי המרדכי דלמא אפי' בשבועה לא מהני א"כ יש לה היתר כמ"ש ש"ג והכא אין לו היתר בלא דעת חברו שלא יתרצה להתירו להשיג גבולו עוד, יש להמציא תקנה בתחלה ישבע עוד הפעם שלא ישחוט בגבול חברו ושוב יתירו לו שבועה הראשונה ואז תחול השניי' נמצא שלא יכול לשחוט עוד מפני שבועה שני' וגם ניצל מעונש שבועה שעבר ובזה אין חברו יכול לעכב שאין לו בו הפסד: -
אחר שזכינו לדין נראה מה יהי' מתשובת הרא"ש דצווח עלי' בט"ז י"ד סימן רכ"ח סקמ"ד וש"ך סקצ"ו אני בעניי לא זכיתי להבין שום סתירה כלל וכלל מ"ש בכלל ה' קהל שתקנו שלא ימכרו מקומו של אדם שלא ברצונו ושוב מכרו והיחידים צועקים שהוא נגד התקנה וכ' הרא"ש דלא מהני מכירתם ואעפ"י שהוא עצמו פסק ריש כלל ז' דבצבור שבידם לבטל אי עביד מהני י"ל שאני הכא שהרי למכור נכסיו של אחר שלא ברצונו ושלא בדין גביות ב"ד הוא רק מגזירת קהל וכחם בשותפתם זע"ז להסיע על קיצתן ועכשיו כיון שתקנו שלא לעשות עוד כן וסלקו כחם משל חביריהם אעפ"י שאם ירצו וימנו ויסכימו יכולים לחזור ולעשות תקנה כמקדם ולהסיע על קיצתן השני' מ"מ כל זמן שלא התירו החרם ולא רצו היחידים להסכים להכניס באיסור חרם בלי היתר א"כ אין בכחם לשלוט על של אחרים וה"ל כמוכר שאינו שלו לא משום דאי עביד לא מהני אלא הוה מוכר שאינו שלו: -
ומ"ש בכלל ז' דקהל שתקנו ב' תקנות סותרים זא"ז אין קיום לחרם השני מפני הראשון דבר פשוט הוא כנשבע על הככר ושיאכלנהו ושוב נשבע שלא יאכלנהו שהראשונה שבועת ביטוי והשני' שבועת שוא ומשנה ש"ס ערוך ספ"ג דשבועות ואינו ענין לא"ר לא תעבוד: -
אך ריש כלל ז' לא הי' התקנה סותרים זא"ז ושם לא היה שום איסור על הכותבים שלא יכתבו השטרות אלא יכתוב מי שירצה ומה שירצה הכותבים לא עברו שום חרם רק התקנה הי' שלא ישוה שום שטר שלא נכתב עפ"י כתיבת יד סופר ב"ד ותקנה שני' הי' שלא ישוה שום שטר שלא נכתב ע"פי הברורים ושניהם יכולים להתקיים ושטר שנכתב בכ"י סופר ב"ד לא יגבו בו מפני תקנה שני' ושנכתב על ידי ברורים לא יגבה בו מפני תקנה ראשונה הא למה זה דומה לנשבע לא אוכל ככר זה כ"א זה ושוב נשבע בהיפוך אין השבועות סותרים זא"ז דלא יאכל לא זה ולא זה שהרי לא נשבע שיאכל זה אלא שלא יאכל זה וה"נ דכוותי' אך יען א"א לצבור בלא גביית שטרות וע"כ לבטל תקנה א' ואי אמרי' אי עביד לא מהני א"כ בטל תקנתם השני' ובטל גבייתם מה שגבו עם אותן השטרות והיינו פסול שטרות שכ' שם לא שיפסלו בעצמותן שהעדים והסופר לא פעלו עולה כלל כי לא עליהם עבר כוס הגזירה רק על הדיינים העושים דין וגובין באותן שטרות והיינו פסולים דלא יגבו בם וכ' הרא"ש דליתי' דנהי שעברו חרם מ"מ אי עביד מהני מפני שאפשר לבטל או ע"י התר עצמם מכאן ולהבא או מעיקרא ע"י חכם ועיי' בפנים ויראה כי כן הדברים ולא ידעתי שום קושי' על הרא"ש: -
גם דברי ה"ה פ"א מגזילה שכתב דהחומד וקונה הוה זביני' אף ע"ג דעבר על לא תחמוד מ"מ אי עביד מהני כדגלי רחמנא גבי גזלה כאשר גזל דשינוי קונה פירושו כפשוטו דהא דגזר רחמנא בהני דאי עביד מהני היינו שהקיל הקב"ה באיסור ועבירה זו דאי עבר אמימרא רחמנא מ"מ יועילו מעשיו ומש"ה קונה שינוי רשות אע"ג דעבר ומכר שאינו שלו מ"מ מהני היינו מדגלי רחמנא דשינוי מעשה קונה בגזילה ש"מ קילא להם הך לאו דגזילה ואי עבר עליו מהני מעשיו מה לי מעשה דשינוי מעשה או מעשה דשינוי רשות לאו בענין הקנין תלי' מלתא אלא בחומר האיסור ומדחזינן דהיקל רחמנא באיסור גזל א"כ מה לי שינוי מעשה או שינוי רשות וזה נ"ל כוונת הב"ח דכתב מאי דפסק רמב"ם דשינוי רשות צריך להחזיר מעותיו כ' ב"ח דכן מבואר בפ' מרובה ובס' פ"י ר"פ הגוזל ומאכיל ד"ה זאת אומרת וכו' כ' עליו דאגב שיטפו כת' כך דנתחלף לו בין שינוי מעשה דמבואר בפ' מרובה דצריך להחזיר הדמי' ובין שינוי רשות ולהנ"ל כוונת הב"ח כיון דשינוי רשות קונה ומהני היינו מדגלי קרא בשינוי מעשה וא"כ דיו בשינוי מעשה דמהני לענין גוף הגזילה אבל דמים צריך להחזיר וה"ה שינוי רשות לא עדיף מיני' דלא מהני אלא להחזיק בגוף מקחו והדמים צריך להחזיר ועתה יליף ה"ה ק"ו אם גזילה דאיכא תרוויי' חימוד וגזילה הקיל רחמנא דאהני מעשיו כ"ש חומד וקונה דליכא אלא לא תחמוד מכ"ש דמהני מעשיו והוא פשוט ולא מצריכינן לעייל פילא בקופא דמחטא בדברים פשוטים ובזה יתענג ידידי פר"מ על רוב שלום כחפצו וחפץ א"כ דש"ת: -
תשובה ז
יכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים וארוכים ה"ה תלמידי הרב הותיק החרוץ המופלג כמו"ה וואלף נ"י אב"ד דק"ק לוגאש:
הגיעני נעימותיו שאלת חכם חצי תשובה אודת ש"ץ ושוחט מומחה זקן ורגיל וכל מדות שמנו חז"ל וקולו ערב בנעים זמירות אך לפרקים נכפה רחמנא לצלן בחולי הנופל ורוב פעמים בבה"כ הקדושה בתפלת שחרית כי שפטו הרופאים שבא לו מחולשת לבו דלא טעים מדי בצפרא ואז גורם רעשה ורעדה בכל הקהלה וגם למראה עיני מעלתו הי' זה ומרוב רך לב וצערא דגופו לא שב רוח דמעלתו אליו כל היום ע"כ ארי נעשה שואל וזאב הדור"ש אי כשר לשחיטה כמ"ש שמ"ח סי' א' סעי' כ"ט דכל השוטים הנזכרים בהל' עדות סי' ל"ה פסולי' גם לשחיט' ונכפי' בכלל דאפי' בעת חלמותו יש לחוש בכל רגע שמא הוא סמוך לשעה שיכפוהו החולי והוא זמן סוף שפויו והתחלת שטותו כמבואר ברמב"ם וטש"ע ח"מ סי' רל"ה ובסמ"ע ס"ק נ"ב שם - וזאת שנית אי ראוי לשליח ציבור ובפרט בימים הנוראים דאין לך מום גדול מזה דהרי נכפה פסול לעבודה ואיכא נמי משום הקריבהו נא לפחתיך לשלוח דורן לפני מלך ב"ו ע"י שליח כזה ואם יארע החולי בעמדו לפני המלך אין לך בזיון גדול מזה ואפשר אפי' בלא עמידה לפני התיבה יש לרחקו מבית הכנסת כלל מפני רכי הלב וקטנים שיסתכנו ח"ו בראותם נכפה כזה נופל על הארץ בחליו ויש מאנשי הקהלה ממאסי' בו מטעמי' הנ"ל ויש חפצים בו מפני קולו ערב והוא איש עני ואביון וטפלי תלי' בי' והוא חכם וישר וירא ה' ע"כ נפשו היפה בשאלתו להוציא לאור משפט צדק, וה' יהי' עמנו לחזק כל בדק ולברר הלכה למעשה הדק הדק:
(א) אודות השחיטה רום מעלת כבודו נ"י הפילו ברברבתא דתלי' בפלוגתת רש"י ורמב"ם דלרש"י בכל מקום משמע דנכפה כפאו שד כדמשמע פשטיות ש"ס ר"ה כ"ח ע"א וכדפירש"י ר"פ מי שאחזו ושד רגילות' לבא ולצאת פתאום בלי הרגשה לפניו או לאחריו וא"כ בשעת חלמותו ישחט אך רמב"ם מפרש ר"פ מי שאחזו ובמומי בכור ובדוכתי טובא שהוא מחמת ריבוי ומילוי דם בעורק"י או מרה שחורה ולבנה וכדומה וא"כ הוא חולי בטבע דדעתו חסר ואתי וחסר ואתי א' לא' ע"כ כ' גבי נכפים דיש לחוש לסוף שפויותם ותחלת שטותם אלו דברי מעלתו ודפח"ח ושפתים יושק:
איברא דין זה שהזכירו רמב"ם וטור שיש לעדים לדקדק הרבה בעתים חלים שמא הי' סוף שפויותיו ותחלת שטותו לא הזכירו נושאי כליו מנ"ל הא דלמא בפתע פתאום בא שברו ואין דרכו של רמב"ם להמציא דין מלבו אם לא שכ' יראה לי והנה בכתובות כ' ע"א האי בר שטי' דזבין נכסי וכו' יע"ש והוקשה להר"ן הא חזקה אין עדים חותמי' על השטר אלא אם כן נעשה בגדול בר דעת [פי' למה צריך ב' שאומרים כשהוא חלים זבין השטר גופא והעדים החתומים בו המה עדים שהי' חלים] ומש"ה כ' דמיירי בזבין בכסף וחזקה ולא בשטר ע"ש והוא דוחה ולרמב"ם ניחא דלא אמרו דזבין כשהיה שוטה ממש אלא שעדיין הי' חלים אך עדי שטר לא דקדקו יפה ומעידי' עדים אלו שכבר הי' סוף שפיותו ותחלת שטיותו ועל כזה ליכא חזקה שאין עדים חותמי' אא"כ נעשה בבר דעת דעבידי למטעי בהכי וא"ש. ומיושב נמי מה שהקשה עוד הר"ן א"כ המוכר שלו שמכר לבר שטי' הקרקע יחזור בו ויאמר זבנתיו לך כשהיית שוטה י"ל דהא כ' הרא"ש בשם הרמ"ה שם דשוטה כזה דסופו לחזור לחלימותיו דינו כקטן שסופו יגיע לכלל דעת וכשם שהקטן אם דעת אחרת מקנה אותו קונה במתנה ה"נ אי יהיב לי' במתנה קונה אפי' בשעת שטותו אך אי מכר לי' כיון שהמוכר אינו מקנה לו אלא אדעתא דזוזי ושוטה לאו בר יהיב זוזי הוא לא קנה ע"ש ולפ"ז מיושב ק' הר"ן הנ"ל דודאי המוכר הראשון לאו מצי למטען זבנתי לך כשהיית שוטה ממש דהרי חזקה על השטר שנעשה בגדול ובבר דעת רק שיטעון זבנתי סמוך לשטותך ואני והעדים טעו וסוברי' היינו שאתה שפוי אף אנו נאמר לו מה בכך הרי דעת אחרת מקנה לו מהני וסבור היית שהוא שפוי ובר מיהב זוזי וגם יהיב לך באותה שעה וגמרת והקנית לו לא יהא אלא מתנה נמי קונה כנ"ל ולק"מ:
אלא שיש לפקפק א"כ מאי קאמר לית לי' חזקת אבהתי' כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין ולהנ"ל הרי קנינו הי' בטוב ע"י דעת אחרת מקנה ומכירתו אינו טוב י"ל מזה מוכח דינו של רמב"ם רפ"ל ממכירה ופסק בש"ע סימן רל"ה סעיף כ"ג דהמוכר לאדם בלא דעתו המוכר אינו יכול לחזור בו אם ירצה הלוקח משא"כ הלוקח ומש"ה כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ע"ש ולפי זה א"ש דהמוכר שמכר לו אפי' יהי' סמוך לשטותו מ"מ קונה מטעם המוכר שהקנה לו כמו במתנה ומ"מ דעת הלוקח ליכא אז אם נימא שלא הי' שפוי נמצא המוכר א"י לחזור בו אבל מצד הלוקח נוכל לומר כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן וק"ל ומוכח דברי רמב"ם ודינו מש"ס ואפשר גם הר"ן לא פליג אגוף הדין של הרמב"ם ואפ"ה הקשה קושייתו דס"ל גם זה בכלל חזקה על עדים שאין חותמי' אא"כ יודעי' שלא הי' שעה סמוך לשטותו אבל מודה בעיקור הדין דצריך לדקדק שלא יהי' סוף שפיותו ולא תחילת שטותו:
ואומר אני אפי' אי נימא דנכפה הוא בכלל כל עתים חלים ועתים שוטה כאשר כללם הרמב"ם ז"ל ואמרו בפירוש בר"ה כ"ח שנכפה ע"י שד מ"מ לא הוה תברי' דאין הדבר כמ"ש מעלתו דהשד בא פתאום משא"כ החולי ומזה הוליד מחלוקת בין פירש"י לפירוש הרמב"ם ואני אומר אלו ואלו דא"ח - כי אין שדים ורוחים שולטי' על צורת אדם השלימה אא"כ חסירה בצורת אדם היינו בדעתו ושכלו ומש"ה רוב משוגעי' מזיקים ב"א מריעי' ולא מטיבי' דמתוך שנטרפה דעתם נעשו מרכבה לשד ורוח המזיק וזה שהוא עתים שוטה מחמת חולי דם בעורקי' או עצבות מרה שחורה וכדומה או לכשיגיע שעתו של חולי הבא לאט לאט א' לאחת אז כשנחלשה דעתו לגמרי ע"י החולי בא המזיק למקומו אשר הוכן לו בהליכת החולי ילך המזיק ובחזירתו יחזור למקומו וא"כ צדקו דברי רמב"ם שיש לחוש לבעלי הנכפים שאין להם עת קבוע שלא יהי' מעשיהם סוף שפיותם ותחלת שטותם. והנה בש"ע א"ע סי' קכ"א ובב"ש שם סק"ד נתקשה מעלתו דמשמע דוקא מי שיש לו וסת לחלימותו גיטו גט אבל אם אין לו זמן ידוע אפי' הי' חלים לא מהני וא"כ גט חמור מעדות ושארי דברים ובש"ע היקל בגט מבעדיו' דבגט א"צ לחזור לשפיותו לגמרי וסגי בסוף שטותו והתחלת שפיותו:
אהובי ידידי אין כאן לא חומר ולא קל אין ספק העושה שליח או מגרש בעצמו צריך שיהי' שפוי' ממש ק"ו מעדות וסגי נמי בחלים אפי' אין לו וסת וזמן ידוע לחלמותו אך הכא מיירי במי שכתב או צווה לכתוב בחלמותו ושלחו למקום אחר שצריך המוסרו לידע שבשעה שנותן הגט לידה הבעל הוא בחלמותו במקום שהוא שם והיינו במי שיש לו וסת לשטותו ולא הגיע וסתו וידע השליח שעתה הבעל הוא חלים ונותנו לאשה בשליחותו ולזה א"צ שיהי' הבעל באותה שעה חלים ממש אלא רק שכבר התחיל להבריא ולחזור לשכלו סגי למסור הגט כיון שכבר הי' בדעתו שלימה כשציווה לכתוב וליתן ועיין בזה היטב ר"פ מי שאחזו ומזה מיירי בש"ע סימן קכ"א בסעיפי' שלפני זה ועל זה קאי הב"ש ולק"מ. מעתה בהא סלקינן דלשחיטה צריך דקדוק היטב יותר מבעדות ובפרט בבדיקת הסכין. אך כבר כתב מעלתו שתיקן תיקון גדול ששני שוחטי' הולכי' לבית המטבחים בל"ה ובעופות נמי יפה כתב דלא שכיח כלל שיאכלו מעוף הנשחט בפחות משיעור חצי שעה שרי' ומליחה ובישול או לפחות מיל שיעור צלי על השפוד או צליית הכבד ואם בין כך לא יארע לו חולי הנופל נדע שלא הי' שעת השחיטה סמוכה לחולי שטיותו ולא נחשד שיעלים חליו להאכיל נבלות חלילה. ועוד מעלתו העמיד משגיח א' בביתו ע"ז ע"כ אין כאן בית מיחוש כלל והי' סגי אפי' אי לא הי' לו וסת כלל מכ"ש שהרופאים תולי' החולי בחולשת ליבא ריקנא א"כ הלא רובו השחיטה יהי' בתר דטעים מדי ע"כ אין לזוז מפסק מעלתו ויפה דן ויפה הורה ואין להרהר כלל:
(ב) ולבוא אל השנית להיות ש"צ קבועו להתפלל בימים נוראים מפני שהוא מום הפוסל בכהנים. אהובי וכי כל המומין הפוסלין בעבודה נפסל בש"צ א"כ איטור יפסול למ"ד משום חלישותא ולא שמענו מעולם, ובאמת בשבות יעקב ח"א סי' כ"ט רצה לפסול ש"צ שהתירו לו לישא אשה על אשתו השוטית ואמר הגאון שכהן הגדול לא יהי' לו ב' בתים ה"ה ש"צ ובמ"כ דבריו אינן נשמעי' לי וכי ש"צ כה"ג הוא, ומילי מעליותא דאיתא באותו התשובה אזכיר דמייתי בשם תשו' רשב"א כתיבת יד דא' מסנהדרי' שנעשה זקן מופלג או סריס מורידין אותו ולא נימא כיון דנתמנה בהכשר לא ירד ז"א כיון שיש סיבה וטעם דזקן וסריס אינם מרחמי' ע"כ אפי' באה הסיבה אח"כ מורידי' אותו אלו דברי רשב"א וכ' הגאון שבות יעקב ראי' מדפריך בפ' מצות חליצה למה לי לעיני הזקנים למעוטי סומא תיפוק לי' בעל מום פסול בסנהדרי' מדכתיב כולך יפה רעיתי ומום אין בך ואם איתא דאם עלה לסנהדרין שלם ונעשה בעל מום או סריס לא ירד לא פריך דשמא לחליצה פסול אפי' בכה"ג אע"כ אם עלה ירד וע"ש וא"כ ממילא ש"צ שהומם מום הפוסלו ירד אבל מום הנכפה נהי דפוסל בכהנים אפי' בשעת חלימותו מטעם חלישותא דאית בי' בגופו הוה מום אבל לשליח צבור בשעת חלימותו אפילו לפני מלכים יתיצב וידענו בחצרות המלכים וטירותיהם וריעי המלך הנחלים בחולי זה ובשעת חלימותם עומד ומשמשי' כגבורי חיל:
אך יפה כתב מעלתו אם אין לו זמן ועידן ואפשר שיפול בעת דברו לפני המלך ב"ו כ"ש לפני מ"מ הקב"ה לא נאה ולא יאה אך הרי הרופאים שפטו שחלישותו של זה ליבא ריקנא גרמה לו וא"כ בר"ה טרם הליכתו לבה"כ שהוא קודם אור היום יטעם ואפי' יאכל ויחזק לבו להתפלל ועוד אני אומר אם לא סגי לי' בכך עלי ועל צווארי שיקדש על היין אחר תפלת שחר קודם תקיעת שופר מיושב [דאחר כך קודם מוסף הוה הפסק בין תקיעות מיושב לתקיעות של סדר הברכות] אך מיד אחר תפלת שחר יקדש ויסעוד ויתפלל לפני ה' ואז ע"ז נאמר מ"ש מ"א סי' נ"ג קרוב ה' לשבורי לב ומשמש בכלים שבורים שהרי איננו כלי שבור כסומא או יד ורגל קטועי' המאוסי' לפי שעה שהרי כבר כתבתי דבשעת חלמותו לפני מלכים יתיצב ומ"מ לבו שבור בקרבו כי מי כמוהו ידוע חולי עני וביתו ריקם וטפלי' תלי' בי' הוא יקרא וה' יענוהו ובזכות זה ישמע ה' קול תפילתכם ג"כ כי תחוסו על עני ויגיעו וביתו ירחם ה' על בניכם ג"כ ועל היפוך ח"ו איכא למיחש שדמעת העשוקים אשה וילדיה יהפכו לרועץ ולקטיגור על הצבור חלילה ואנו צריכי' רחמי' ולא אכזריות חלילה ע"כ אקוה שתשמעו ותסכימו כולכם לכל האמור וישמע אליכם אלקים:
אך ביה"כ יום הצום והנורא לא אוכל להתיר ולהתפלל מוסף כדינו אך יחליפו תפלתו לתפלת כל נדרי ויעמוד אחר תחתיו למוסף וטוב לו שיעמוד ביה"כ בחדר הסמוך לבה"כ ויתפלל שם עם הצבור ולא יהי' ח"ו למכשול לרבת עם אם חלילה יארע לו כנ"ל ולעומת זה ה' יחזקהו ויאמציהו ולא יארע לו מכשול כלל ירפאיהו ויחלימהו אתם כולכם הדבקים תחתמו לחיים טובים ארוכים הכ"ד א"נ: - פ"ב יום ב' י"א אלול פק"ח לפ"ק:
תשובה ח
יקרתו הגיעני ונפשו בשאלתו נידון הש"ץ בקהלתו היות כי באה אחות אשתו וכריסה בין שיניה ואומרת ממנו נתעברה ואשת החזן ג"כ באה תחלה לפר"מ ואמרה כי כך הי' המעשה ובעלה התרצה לגרשה והיא גם היא אמרה שרוצית בכך שוב בא החזן עצמו בינו לבין פר"מ ואמר כן הוא ושוב אמר כן במותב אקרו"ט והרב פר"מ נ"י ואמר שחטא לאלקיו ואם כן על כרחו לעקר סיכיה ומשכיה ולנוד בארץ ואמנם ביום שלאחריו רוח אחרת עמו שלא אמר כן אלא לפטור מקהלתו יען שאינו רוצה להיות להם ש"ץ ושוחט ועתה כי התרצה והתפייס לישב עוד עמהם ע"כ חוזר מדבריו הראשונים ואומר שלא נכשל כלל אלו תוכן דבריו הנאמרים באריכות יותר וכבר נאמרו דברים אלו מפי פר"מ לאזני בהיותו בק"ק פ"ב טרם נסעתי למרחץ ואז תמהתי מאד הנמצא קהל ישראל קדושים לאלוקיהם אשר יחפצום לשמוע קול ארי נוהם או לאכול משחיטת איש בזוי ומבוזה אשר יאמר על עצמו בפני קהל אלופי ישראל ובפני הרב אב"ד דבר מגונה כזה ובשלהי מס' נדרים בנו חכז"ל בנין ע"ז שלא תתבזה א"ע לומר טמאה אני לך על שקר ובר"פ האשה שנתארמלה אין מגו דנאנסתי דמגונה לה לומר כן ובש"ע ח"מ סי' שפ"ח סעיף ח' ברמ"א בשם המרדכי פ' הגוזל בתרא אם אמר בפרהסיא איזל ואמסור לא אמרי' בכה"ג עביד אינש דגזים ולא עביד ומסיים המרדכי בפ' הגוזל בתרא סימן קפ"ז הואיל ומעיז פניו כ"כ בפרהסי' נחשב רשע ופסול לעדות ע"ש וק"ו הדברים אם התס שלא אמר שעשה כבר רק ע"ד גיזום אמר כן דקיימ"ל בהדי' לענין חיוב ממון שלא נוכל להוציא ממון דעביד אינש דגזים ולא עביד כדאיתא בשבועות מ"ו ע"א אפ"ה אי מגזים בדבר איסור אמרי' לו יהא שהוא רק גוזמא מ"מ על החציפו' נפסל לעדות ולשבועה ונחשב רשע איך לא נאמר כן על מי שהחציף לומר תעבר אאיסור כרת דעריות בפרהסיא שאפילו אם דרך תשובה אמר הו"ל חציף מכ"ש שאינו רק ע"ד ההודאה שלא הי' יכול להכחיש אותה שכריסה בין שיניה כמה חציף הוא אפי' אם האמת כדבריו האחרונים איך יהיה נאמנות לאדם אשר בשביל אמתלא קטנה כזו מבזה ומחציף עצמו כ"כ מה יעשה אם יארע לו דבר הפסד בממונו או בכבודו או חשש קטט הלא נקל בעיניו לשקר ולכזב ולומר על אסור מותר ועל טריפה כשר הכלל שבזוי כזה פסול לעדות וז"ל ח"מ סי' ל"ד סעיף י"ח הבזויים פסולי עדות מדבריהם וכו' וכיוצא באלו שאין מקפידי' על הבושת שכל אלו חשיבי ככלב ואין מקפידין על עדות שקרים וע"ש עוד סעיף ט' ואיך יעיד על שחיטה ובדיקה כל זה אם נניח שדבריו האחרונים אמת ולא נכשל מעולם מ"מ אין הדעת סובל להעמיד בזוי כזה לפני התיבה ובפרט בימים הקדושים ומכ"ש להאמינו על שחיטות ובדיקות כל זה אמרתי אני עם לבבי לתמוה על עדת ה' אלו, אמנם מה נעשה לאחותינו ויש ביניהם בעוה"ר שורים שחורים אשר השטן מרקד בין קרניהם וכל הישרה יעקושו אומרים למר מתוק שמים אור לחשך ואינם חסים על נפשם ונפש עולליהם וטף ונשים על כל דוברי ישרה יוצאים מזויינים ומחומשים ולא יקבלו האמת מפי שאמרו ע"כ עכ"פ יודו ויאמרו שאם דבריו הראשונים אמת ואין ממש בחזירתו אז ראוי להעבירו עכ"פ ואם כן עכ"פ מיד ולאלתר יסולק משליחתו עד שיושיבו ב"ד של ג' רבנים שיושיבו דוקא כסאות למשפט בקהילתו אשר שם ימצא כל העדות ודברים המפורסמים לרבים כדי שיעמדו על החקירה היטב ואם אפשר מעלתו הרב נ"י אינו רוצה להיות יושב בדין ולצרף עם השלשה רבנים או דיינים מומחים מ"מ מחויב פר"מ להיות נמצא שם לברר לפני הב"ד כל הדברים שנאמרו לפניו מתחלה ועד סוף ואז יכול לסלק עצמו בגמר דין והרבנים ישפטוהו וה' עמהם דעת המשפט או אם אולי יכתבו וישאלו לב"ד הגדול מהם יעשו כחכמתם וצדקת תמותם ובינו לבינו שחיטת הש"ץ ושמיעת קולו בקודש אסור לכם עד יצא כנוגה צדקו או להעבירו לגמרי או למועד מועדים או להצדיקו לגמרי כאשר יראו כן יעשו ואין להרהר אחריהם חלילה כלל וכלל ולא אקוה כי ח"ו יהיה אחד מעדת ישראל שלא ישמע לדברי אלו ויתן כתף סוררת למען נצטרך להטריח שרי מדינה לכוף לעמוד לפני דייני ישראל כי אם ח"ו לא ישמעו דינם כתוב בח"מ סימן כ"ו סעיף ב' אבל ידעתי רוב אנשי וראשי עם וכל בעלי בתים דשם צויתי ושמעו ולא יחוש למיעוט פסולת ואז יהי' ה' עמהם ויברך אותם במוסיף תלתא בני חיי ומזוני רויחא ויושיבם לנצח ויגביהם הכ"ד א"נ: -
תשובה ט
העתק מכתב שנתן השוחט ר' דוב להשוחט ר' חיים מפה ק"ק אות באות - להיות לאות ולראיה מהימנא ביד ה"ה הרבני מו"ה חיים בן מו"ה יוסף ז"ל שו"ב דק"ק זבארוב איך שאני חתום מטה מקבל עלי שלא לשחוט ושלא לבדוק בעצמי ואפי' עם עוד שוחט אחר מבלעדו מוהר"ח הנ"ל בלתי ידיעתו והסכמתו ורצונו הטוב ממש שלא באונס והכרח כלל וחלילה לי לשחוט שום שחיטה הן בהמות גסות ודקו' והן עופות גדולים וקטנים תורים ובני יונה הן פק"ק הנ"ל הן בכפרים השייכים בהשחיטה למוהר"ח הנ"ל הן לעצמו הן לאחרים הן בשכר הן בחנם וכמו כן חלילה לי לבדוק שום בדיקה הן הסכין הן הריאה בדיקת פנים הן בדיקת חוץ הן בעצמי הן עם שוחט אחר בלעדי מוהר"ח הנ"ל באופן שיהיה נגד דעתו ורצונו הטוב - וחלילה לי להיות לו גורם רעה ח"ו אף בדיבור הקל בין בעסק השו"ב הן בשאר עסקים הכל אני מקבל באיסור חמור שלא לגרום שום רעה ח"ו למוהר"ח הנ"ל או לגירי דיליה הן מצידי הן ע"י גירי דילי מעכשיו ועד כל ימי חייו ומקבל אני עלי הח"מ בנדר ע"ד המקום ועד"ר שאין לו התרה עולמית וע"ד מוהר"ח הנ"ל והנני נשבע ע"ד שבועה חמורה בנק"ח ספר החומש הזה שאני אוחז עתה בידי ובמה שכתוב בה ומקבל אני עלי בחרם חמור שאין לו התרה ובהסכמה בלב אמתית שלא באונס והכרח כלל לקיים ככל הנ"ל ואם שאעבור על הנ"ל ואהי' שוחט או בודק שום שחיטה או בדיקה במקומות הנ"ל בלעדי דעת מוהר"ח הנ"ל לבלתי דעתו ורצונו הטוב ממש הן בעצמי הן עם איש אחר בין לעצמי ובין לאחרים בין בשכר ובין בחנם באופן שיהי' עי"ז השגת גבול של מוהר"ח או שאהיה גורם רעה ח"ו לדבר סרה עליו בין בעסק ש"וב בין בשאר דברי' אז אני אוסר עלי ועל אחרים כל השחיטת ובדיקת שלי ויהי' אסורים כחזיר וכנבילה ואהי' נידון כעובר על השבועה ועל החרם ועל הנדר ושמתא וארור כ"ז קבלתי עלי בפה מלא ובביטוי שפתים ממש בנדר עד"ה ועד"ר ועדר"ח ובשבועה חמורה בנק"ח ובמה שכתוב בה ובח"ח שאין לו היתר עולמית מעכשיו עד כל ימי חייו בכ"א היו"מ על פי ד"ת הקדושה בלי שום טענת אונס ובלי שום שיור ובביטול מודעי כו' לראיה בעה"ח יום ו' ט"ו אב תקצ"ז לפ"ק פה זבארוב נאום אברהם דובעריש פונדק. ע"כ העתק אות באות מגוף הכתב: -
במיפק שתא תיתא ברכתא משמיא לה"ה הרב המאה"ג הגאון בנן של קדושים כמו"ה אברהם תאומים נ"י אב"ד דק"ק זבארוב בגליצע יע"א:
את נדרי אשלמה להשיב על שאלת חכם המבואר בשאלתו והנה יש בכאן משום שבועה שבכתב שנכתב הריני נשבע וחתם הוא עצמו, ועל נידון כזה כבר כתבתי פסק ארוך זה כ"ו שנים ואין לי להוסיף עליו והדברים נראים לי לדינא אמת נכון והרי לוטה פה ההעתק. וזאת שנית שכ' וחתם והודה שנשבע בפועל ממש בנק"ח שבידו דהשתא אפי' לא מתחייב מחמת שבועה בכתב מ"מ מתחייב שעבר על השבועה בפועל ממש ואך הוא טוען שהודה בשקר מחמת אונס דאי לאו דהודה לא הי' ר"ח נותן לו כתב תעודה וקבלה על השחיטה ור"ח טוען שהודה באמת ונשבע בנק"ח ממש:
והנה נידון זה מבואר ממש בתה"ד סימן שכ"ו ופסק אם התובע מודה שלא נשבע בנק"ח ואין לנו עליו אלא שעכ"פ הודה ושווי' אנפשי' חד"א והיה צריך לקיים שבועתו לזה מועיל אמתלא אבל אם אין התובע מודה לו ובדברים שבין אדם לחברו אתאינן עלי' לזה לא מהני אמתלא וצריך לשלם מה שהפריז לו - והובא בש"ע י"ד סי' רל"ב ובש"ך שם ס"ק כ"ח שלפע"ד דבריו בכוונת תה"ד תמוהים והכוונה כמ"ש דבדיני ממונות שבין אדם לחברו לא יועיל אמתלא ואם חברו מודה רק אנן חיישינן לחומר שבועה שהודה על עצמו שנשבע לזה יועיל אמתלא ומ"ש בין בפועל ממש עיין שם בח"מ סי' ע"ג בט"ז שם שאין לחלק לעולם יועיל אמתלא ועי' אורים סי' ע"ג ס"ק כ"ג:
ומבואר בתשובת רשב"א שבבית יוסף יו"ד סי' רכ"ח דפוס וויען דף רכ"ח ע"א ככל מה שכתב בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ב בהג"ה ובש"ך שם ס"ק כ"ה כ"ו כ"ז דוקא אם קודם מעשה אמר שאונס הי' או שאר אמתלא אבל לאחר שעבר אין מקבלין ממנו אמתלא:
והנה בנידון שלפנינו במה שיש בינו לבין ר' חיים שוחט שר' חיים מכחישו ואומר שנשבע בפועל כבר כתב התה"ד דלא יועיל אמתלא ואסור לעבור מכאן ואילך לשחוט בגבול ר"ח ועוד כבר כתבתי למכ"ת דבנידון שלפנינו אפי' לא נשבע מ"מ חייב לקיים תנאי שע"מ כן נתן לו כתב תעודתו והרי הוא עובר על לאו לא תעשוק שכר עני ואביון שזהו מכלל שכר פעולתו של ר' חיים שלא יפסיק חיותו וא"כ מחויבין ב"ד לכופו לקיים תנאו:
אך במה שכבר עבר אם ידון כעובר על שבועה שהרי יש לו אמתלא שנאנס להודות על מה שאינו דאל"ה לא הי' נותן לו כתב תעודתו ולענין שבינו לבין המקום באיסור שבועה מועיל אמתלא מ"מ היינו קודם שעבר אלו הי' בא ושואל קודם מעשה אבל אחר שכבר עבר לא יועיל אמתלא כמ"ש רשב"א הנ"ל.- ועוד נ"ל דהכא דברמאות ועולה נהג ר' דוב עם ר' חיים אמרי' השתא הוא דאיתרע ובשעת מעשה הי' צדיק ודעתו לקיים תנאו ולא הי' שום אונס וברצונו הודה מה שהודה ועכשיו איתרע וביקש לעשוק שכר עני אבל אי נאמין לאמתלא צריכים לומר מיד בשעת מעשה הי' ערמימתו בלבו להטעות את ר' חיים והודה באונס וזה לא אמרי' דאמרי' אוקי אחזקת צדקת עד השתא והשתא הוא דאיתרע ולא דמי לתה"ד דהתם בשעת מעשה ידע האסיר שזה המשתדל עבורו נוהג עמו ברמאות וזיוף ע"כ בהיתר התפתל עם עיקש וכ' לו הודאה שנשבע אף ע"פ שדעתו הי' לטעון אונס הייתי - מה שא"כ הכא שר' חיים נהג בתמימתו ור' דוב אורב ורמאי הוא יש לומר דמוקמי' אחזקתי' והשתא איתרע ע"כ נלע"ד לדון את ר' דוב כעובר על שבועה וחרם:
אמנם אי היה ר' חיים מודה לו שלא נשבע בפניו היה מקום להקל הכא טפי מבתה"ד דהתם אמרינן נהי שלא נשבע בפני התובע מ"מ כיון שהודה על עצמו שווי' נפשי' חד"א ודלמא נשבע במקום אחר בינו לבינו אבל הכא הרי לא הודה שנשבע בסתם אלא כתב הריני נשבע בסתם בחומש זה שבידי ובכל מה שכ' בתוכו הרי לא הודה אלא שנשבע פה בחומש הלז וכיון שהודאה זו שקר היא שוב אין לומר שנשבע במקום אחר מה שלא הודה בפנינו:
ודאתאן עלה דפסיק תה"ד דמהני אמתלא אחר שכבר כתב ועשה מעשה והוא לכאורה נגד מה שפסק בש"ע י"ד סימן קפ"ה כרמב"ן וכרשב"א דלבשה בגדי נדה והוחזקה נדה בשכונותי' אין אמתל' אחר מעשה רב ואין לך מעשה רב מכותב וחותם בשטר ואיך פסק בש"ע י"ד סי' רל"ב הנ"ל כתה"ד - לבאר זה אאריך קצת ואם אינני מוסיף אלא מבאר ומאסף דברי הגאונים בזה די כמ"ש רמב"ן בפתיחת קונטרס דיני דגרמי שלו:
הנה הטור סימן קפ"ה הקשה עליהם מ"ש מאומרת טמאה אני לך דמהני אמתלא ולא ס"ל לחלק בין דיבור למעשה וכ' רמ"א בתשו' סי' ב' דלהטור צ"ל הא דאמרי' פ' עשרה יוחסין סוקלין ושורפים על החזקה התם לא הוחזקה מעולם שאין זה בעלה וזה בנה ומיד שבאו לכאן הוחזקו אצל כל שזה בעלה וזה בנה הכרוך אחריה ע"כ לא מהני אמתלא - אבל באשה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן עד שלבשה בגדי נדתה והיא החזיקה עצמה והפה שאסר הוא הפה שהיתר באמתלא - והגאון פלתי בספרו המכונה תפארת ישראל סי' קפ"ה רוצה להחליט שרמב"ן גופי' לא קאמר אלא באשה שראתה דם אך אומרת טבלתי ולא החליפה שמלותי' אז לא מהני אמתלא כי לבישת בגדים סותרת אמירת טבלתי ונשארה בנדתה וא"כ אין כאן מחלוקת בין רמב"ן לטור ע"ש:
אמנם הרמ"א לא הבין כן אלא שאפי' בחזקת טהורה פליג רמב"ן ומסיים רמ"א דעכ"פ מודה רמב"ן באם א"א בענין אחר שנותנת אמתלא המוספקת גם למעשה מהני אמתלא וכן הסכים ב"ח וש"ך ובס' שמ"ח סעי' א' ס"ק ע"ו מייתי ראיות רבות מדוכתא טובא שא"א לסתור אותם שהדין דין אמת ולפע"ד עוד הומ"ל ראיה מעדים שאמרו אנוסים היינו דלולי שאינו חוזר ומגיד היו נאמנים אפילו כ"י יוצא ממקום אחר הי' נאמנים באמתלא שאנוסים היו אף על גב דעבדי עובדא וחתמו אלא על כרחך כיון שלפי האמתלא שנאנסו על החתימה לא הי' באפשר בענין אחר מהני אמתלא וכן הסכימו כל האחרונים והד"מ הניחו בצ"ע הא דפסיק בסימן א' בטבח שעשה סי' בראש הכבש דמהני לי' אמתלא משום דס"ל לד"מ דהתם הוה אפשר באמירה בעלמא טריפה הוא וע"כ ס"ל לתשב"ץ כטור דהיכי דאיכא חזקה ורק עפ"י דבורו נאסר הפה שאסר הוא מתיר אפי' באמתלא גרועה וא"כ סתר הש"ע ואין זה קושי' כ"כ אפשר לפי המקום והזמן לא הי' אפשר בלי שיעשה סימן וכן רמז פר"ח סימן א' שם - וכ' עצי ארזים סי' ר"ט דה"ה אחר שלשים יום מהני אמתלא אם הוא באופן שלא הי' אפשר זולת זה ע"ש ולפע"ד ממקומו מוכרע שהרי הרמ"א מייתי מיצחק שהי' נאמן באמתלא כי אמרתי אין יראת אלקים ושמש עם רבקה בסתר ע"ש והנה שם כתיב ויהי כי ארכו לו שם הימים מבואר אפי' באריכות ימים מהימן באמתלא כיון שא"א בענין אחר:
וראיתי בפלתי הנ"ל שכתב לפמ"ש רמ"א דיצחק בסתר שמש צ"ל כמ"ש בזוהר וישקף אבימלך בעד החלון היינו חלון דחכמתא ע"ש ולפע"ד אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולמה יסתיר הכתוב ויכתוב לשון מגונה ויסתיר בתוכו האמת אלא חלון ממש ואם נרמז ג"כ חכמתא י"ל דאבימלך לא ראה אלא כדרך ולא כמכחול בשפופרת ויכול לומר שלא שימש עמה אלא ישן בקירוב בשר בעלמא אך בחלון חכמתא הבין כיון ששכבו זא"ז אש בנעורת ואינו דולק - ובמדרש רבה מבואר אדרבה היינו סתר דיצחק כי ידע שהפלשתים אורבים לו בדבר זה ע"כ לא שימש בלילה כ"א ביום ובמקום שיכולים להשקיף וחשב שבודאי לא יחפשו אחריו ביום ואפ"ה המלך בעצמו אורב לו ויצדקו בזה דברי השמ"ח שכ' בסי' א' דאע"ג שצדקו דברי רמ"א דהיכי דא"א בלי מעשה מועיל אמתלא מ"מ כיון שאמתלא כזו לא יעלה על הדעת דמפני כן לא הוה התראת ספק וגם מוציאה אשה בלא כתובה משום שאמתלא כזו לא שכיחא וכיון דלא שכיחי אע"ג דמאמינים להאמתלא מ"מ כיון שכבר הוחזקה אצל כולי עלמא כנדה שהרי לא יעלה על הדעת אמתלא רחוקה כזו א"כ כיון שכבר הוחזקה לא יועיל אמתלא להוציא מחזקת איסור אלא שלא מלאו לבו להחליט זה לדינא ונלע"ד דיש לתלות זה בפלוגת' דש"ס גיטין פ"ט אי מבטלי' קלא או לא ועי' ב"ש סי' מ"ו ס"ק י"ג י"ד ולא תיקשי מיצחק דהתם נמי לא הוחזקה שהיא אחותו דהרי קמן שחשדוהו בשקר וארבו עליו וההשקפה בעד החלון היא עצמה גרמה ההיתר דעי"ז ידעי' שלא הי' חזקה גמורה אצל הפלשתים שהוא אחותו ומשום הכא גילה לן קרא שהיה בעד החלון ונכון הוא לפע"ד:
נחזור להנ"ל דעכ"פ כל הפוסקים פה אחד מסכימי' להא דרמ"א דאם א"א בענין אחר מהני אמתלא אלא מ"מ לא הוה התראת ספק וגם אשה יוצאה בלא כתובה משום דלא שכיחי למצוא אמתלא המתרצת מעשה רב כזה ובלאה"נ אחר שעבר ושימש עמה תו לא מהני אמתלא כנ"ל. אך המנחת יעקב סי' קפ"ה כ' דמהרי"ק שורש פ"ז משמע דאפי' אם א"א בלא מעשה נמי לא מהני אמתלא ועיינתי במהרי"ק וכ' שם כגון דאמרה לא נזדמנה לה באותה שעה בגדי טהרת' יע"ש. ומשום הא לא ארי' דאנן לא בעינן תי' ואמתלא רק על מה שהחזיקה עצמה נדה לומר הן החזקתי עצמה מטעם פלוני ופלוני זה הוא אמתלא אבל לומר מעולם לא החזקתי עצמי אלא לא נזדמנו לי בגדי המיוחדי' לטהרה הרי מכחשת גוף החזקה שהוחזקה בה זה לא מהני דהווה לה ליקח תוף בידה ולפרסם דטהורה היא ולא נזדמנו לה בגדי טהרתה:
עוד פש גבן דברי הה"ג כפי שפירש בס' פרי תואר והוא אמת נכון דס"ל ודאי אשה שאמרה לבעלה בפניו טמאה אני מהני לה אמתלא מכ"ש אם רק לבשה ולא הוציאה מפי' דפשיטא דמהני אמתלא אך אם אין בעלה בעיר ומחזקת עצמה נדה בפני שכינתי' אפי' רק לבשה מכ"ש אמרה בפי' ואח"כ בא בעלה לא מהני אמתלא כי מה לה להחזיק עצמה בפני אחרים ודברים ישרים ונכונים הם. ומ"מ נ"ל באותו אופן דרמ"א דמשום עין הרע עשתה א"כ דוקא בפני שכיניה צריכים להחזיק עצמה מהני אמתלא היוצא לנו מזה לדינא שלבשה בגדי נדתה ומכ"ש כשאמרה טמאה אני שלא בפני בעלה לא יועיל אמתלא וכשעושה בפני בעלה אם רק אמרה טמאה אני מועיל אמתלא ואי עבדה מילתא יתירה לא יועיל אמתלא וכן כל שהוחזק שלשים יום אין אמתלא מועיל אך אם האמתלא באופן שהענין הי' צריך למילתא יתירתא ולהאריך שלשים יום מועיל האמתלא ומכל מקום התראת ספק לא הוה דלא שכיח אמתלא כזה, ולאחר שעבר עבירה אין אמתלא מועיל לבעל העבירה אך אם הוא עבר והיא תתן האמתלא והוא לא ידע נפטר ממלקות שהרי עכ"פ לא בעל נדה ואי לא תתן אמתלא לוקה הוא ולא הוה התראת ספק דאמתלא כזו לא שכיחא, הארכתי בז האעפ"י שאינו צורך לשאלתינו מ"מ תורה הוא וההלכה צריכה בירור ונתברר תלי"ת: