אור ברסלב
שו"ת חתם סופר אורח חיים

שו"ת חתם סופר· רבי משה סופר

אורח חיים

תשובה א

שלום וישע רב, יבא ויקרב, לתלמידי הותיק וצורב, התו' המופלא ומופלג בנן של קדושים מרה יוסף זלמן נ"י:

מ"ש מדברי הרמב"ן שבר"ן מגילה שכ' בן מברך לאביו היינו בן גדול וכ' תלמידי שי' שהוא נגד ש"ס ברכות כ' ע"ב דאמרי'. ולטעמיך קטן וכו' יפה כיון לפי נוסחא שלפנינו אבל לא היה להראשוני' אותה גירסא בש"ס שם אלא סתם הכא במאי עסקי' בשאכל שיעורא דרבנן וכן נראה מתוך דברי הר"ן בסוכה בגמ' דבן מברך לאביו יע"ש:

מ"ש במג"א סי' י"א סקי"ג יפה כוונת וגם בעיני יפלא וביותר על הגאון מחצית השקל זצ"ל שבא לפרש וסתם דבריו אבל האמת יורה דרכו כי הנה הר"ן בשם הרא"ם בא לחדש ב' דברים א' דאין קשר של קיימא בלא ב' קשרים זעג"ז והשני שהתופר שצריך שיקשור איננו באותו קשר עצמו שמחייב בו בלא תופר דאלת"ה תיפוק ליה משום קושר והנה הדין הראשון הוא מוסכם מהראשונים בלי ראיות של הר"מ מסברא דבלי ב' קשרים זעג"ז לא יתכן לקרותו קשר של קיימא כי אינו מתקיים אלא שכ' שאם המנ' תמצא קשר יחיד המתקיי' חייבים עליו כגון הקושר בראשו של חבל וכדומה. ועיקר מה שצריך ראי' הוא הדין השני שהתופר מחייב בקשר שאינו מתחייב עליו בלא"ה והתי"ט לא בא אלא לדחות זה הדין האחרון וכן מבואר בלשונו אבל הדין הראשון מתקיים מסברא וא"כ יפה כ' מג"א וק"ל ועי' רמב"ם פ"י משבת הלכה ט' דהתופר יותר משתי תפירות אינו צריך לקשור ולא מצאו ראי' לדין ולפע"ד דק' לי' קושי' תוס' הנ"ל וניחא לי' דבחלתא הוה טפי משתי תפירות ולא היה צריך לקשור ושפיר מחייב על הקשיר' בפ"ע ומיושב סו' תי"ט וקרוב לזה מצאתי עתה במשנ' חכמי':

והנח בעיקר קושי' מג"א על העיטור שהעלה שהנוהגים כוותיה סתרי אהדדי כתבתי בגליון ש"ע ליישב מנהגי הותיקי' עפ"י מ"ש הרמב"ם והאריך ב"י בי"ד סי' שי"ן דאין מחייב משום כלאים בטוי' לחוד בלא אריג ונדחק הב"י ממ"נ אי בעי שלשתן שוע וגם נוז אמאי מחייב י"ל לבדן ועוד הרמב"ם מייתי בעצמו ראי' דלא בעי' שלשתן מכלאים בציצית ואי סגי בחדא מינייהו א"כ אמאי לא מחייב אטווי' לחוד ולפע"ד ממקומו הוא מוכרע ממקום שהביא ראי' מציצי' דלא בעי' שלשתן ביחד משם מוכח דלא מחייב אטווי' לחוד שהרמב"ם פסק שעושה ז' לבן וא' תכלת ועב"י א"ח סי' י"א ושם העתיק גם תשובתו לחכמי לוניל מספרי ומקרא דעושה חוט א' חצי' לבן וחצי' תכלת ע"ש והנה בסדין שהלבן הוא פשתן מין בגד הרי הוא טווה חוט א' קצי' פשתן לבן וחצי' צמר תכלת וק' מנ"ל דקשר עליון דאורייתא דלמא לאו דאוריי' וכלאים בציצית לאו משום תלי' בבגד הוא אלא משום טווי' החוט הוא אע"כ מוכח מזה דפשיטא לי' לרבא דבטווי' לחוד ליכא משום כלאים עד שיארג או עד שיקשור ג"כ ומוכח דינו של הרמב"ם ואולי יש לפקפק קצת ולומר דלמא בעלמא יש בטווי' משום כלאים והכא היינו טעמא משום שהחוטי' הללו אינם מעיקר הלבישה ואי לאו שהקשירה בגוף הטלית היא שעטנז לא היה למיחש משום כלאים ולדעתי היא סברת עיקש:

מ"מ הרווחנו דעכ"פ אמת הוא דלרמב"ם טווה חוט א' חצי' צמר וחצי' פשתן ואין בזה משום כלאים יהיה מאיזה טעם שיהיה וליכא רק משום תלי' בבגד הסדין ומעתה כשמכניסי' לתוך נקבי הבגד אפי' יהיו ב' נקבים כדעת העיטור מ"מ ליכא ב' תכיפות שעטנז שהרי התכלת אינו נכנס אלא לתוך חור א' וחציו הלבן לתוך חור השני ואין כאן אלא תכיפה אחת ושפיר הוכיח רבא דצריך לקשור והנה לא ראיתי בפנים בעיטור אי ס"ל בהא כהרמב"ם אי לא מ"מ הרווחנו דאנשי מעשה החוששים להעיטור נמלטו ממה שהשיג עליהם מג"א דהוה תרתי דסתרי דליתא דאפשר שהם חוששי' לדעת רמב"ם הנ"ל:

אודות פתיחות החנות בח"המ נתקלקלה השורה בכל המקומות בעו"ה ונתפשטה המספחת מימים ימימה ולא ישמעו ע"כ מוטב שיהי' שוגגים וכו' אבל אם יש ביד מעלתך לעמוד בפרצה בבית חמיך הקצין שי' אשריך ואשריו אם ישמע יברכהו ה' ויעל על במתי הצלחה. ועתה אתה ברוך ה' צלח ורכב על דבר אמת וענות צדק תזכה לחזק כל בדק ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם. הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות פה פ"ב יום ד" ח"י תמוז תקע"א לפ"ק משה"ק סופר:

תשובה ב

שלום וכ"ט לתלמידי הבח' המופלג החו"ש כ"ה אהרן הרש נ"י:

גי"ה הגיעני ואם כי אין מהראוי' להשיב על שאלה הלכה למעשה לתלמיד יחידי במקום שיש לו רב ומארי' דאתרי' מכ"ש בדיני ממונות אך מ"מ אשיבהו עמ"ש בשילהי אגרת בענין ניחא לי' לאינשי דליתעבד מצוה בממונא, ואברר לו הלכה זו בעזה"י:

גרסי' בבכורו' נ"ח ע"א דלהכי קבעו חז"ל ג' גרנו' למעשר בהמה שתהי' בהמה מצוי' לעולי רגלים אע"ג עד שלא הגיע הגורן מותר למכור מ"מ ניחא ליה לאיניש דליתעבד מצוה בממונו פי' דאלו לא קבעו זמן הי' כל א' מוכר בהמותיו מיד לכשיולד וכשבא הרגל לא הי' בהמה מצוי' ולא רצו חכמים לאסור מכירת הבהמה מזה הטעם אבל המציאו לקבוע יום מיוחד סמוך לכל רגל שבו יתעשרו כל הבהמות ונהי שלא אסרו לעשר קודם מ"מ מסתמא כל אדם ימתין עד יום המוגבל נמצא כיון שאין בהמותיו מעושרין לא ימכור קודם ואע"ג שמותר למכור קודם מעשר שאין העדר טבל ואז לקוח פטור ממעשר מ"מ ידוע לחכמים וסתן של ישראל דניחא להו ליתעבד מצוה בממונא היכא דלית לי' פסידא ולא יפקיעו בהמותיו ממעשר וימתין עד יום המוגבל ואז ימכור ויהי' בהמה מצוי' לעולי רגלי'. והא דלית לי' פסידא במעשר בהמה היינו משום שמעשר בהמה משונה מכל הקרבנות שאין ממנו לכהן כלום לא חזה ושוק ולא זרוע ולחיי' וקיבה כבחולין ואין למזבח אלא דמו ואימוריו שהוא חלב וקרב שאינו שוה להדיוט כלום והבהמה גופי' יכול לעכבו עד הרגל ולספחו לקרבן שמחה שלו ולשמח בני ביתו עיי' פ"ק דחגיגה נמצא אין בו הפסד כלום ובוודאי ניחא ליה בהא:

והנה סתם ש"ס בפ"ק דפסחים קאמר המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו אינו יכול לטעון מקח טעות במה שצריך להטריח לבודקו דניחא לאינש דליעבד מצוה בטרחת גופו ואפילו במקום שנותנים שכר על הבדיקה מ"מ ניחא לי' לאינשא דליעבד מצוה בממוניה וכ' ה"ה בשם רמב"ן דחוזר ומנכה לו הפסד משכירתו ואין כאן הפסד ממון רק מה שמקדי' קצת משכירתו בתחלה קודם זמנו ובזה ניחא לי' דומי' דומי' בהמה אבל להפסיד לגמרי לא כדמוכח בב"מ כ"ט ע"ב גבי ס"ת ותפילין ולמדו ממנו הפוסקים גם לטלית כמ"ש נימוק"י פ' הספינה בסוגי' דצלוחית ע"ש דפוס זו"ב קצ"ט ע"ב אך הר"ן פ"ק דפסחים כ' שאינו מנכה לו משכירתו והקשה ד"מ סי' תל"ז מה יענה מטלית והקושי' מטלית תי' בתשו' תומת ישרי' סי' מ"ז לחלק בין הפסד בשעת המצוה ובין טלית שאם אינו מקפלו יופסד אחר גמר המצוה ורמז לזה מג"א סי' תל"ז ושם נרשם בטעות סי' ע"ז וצ"ל מ"ו. מ"מ מס"ת לא תי' כלום שגם שם הפסיד בשעת מעשה ואפ"ה לא יקרא בו בתחלה ולא אחר עמו ע"כ נידחק המג"א סי' י"ד דס"ת הפ"מ וחמץ שכר בדיקה הוא מועט:

והאמנם במרדכי ספ"ב דב"מ הקשה מס"ת אחמץ ותי' וז"ל דהכא מיירי שלא מדעתו והא וודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי' מצוה בממוני' מדעתי' בוודאי ניח' לי'. ולי נראה דהתם גבי בדיק' חמץ אית ביה טירחא לכן גמר ומשעבד נפשו אבל בעלמא לא עכ"ל המרדכי. וידוע דהד"מ הוה נהירן ליה שביליה דמרדכי בכל המקומו'. ובכוונה השמיט דברים אלו כי לכאורה אין להם שחר כפשוטן מאי שייך מדעתיה במה שהוא בעל כרחו והוא צווח דלא רצה להוציא מעותיו בבדיקת חמץ אנן ניקום ונאמר אנן סהדי דניחא לישראל בהא ומשום מום אחר אתה חוזר הלא יאמר מי יכריחני שלא מדעתי ובעל כרחנו גם השני אין לו מובן ע"כ השמיטו רמ"א:

אך כתיב אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא נלע"ד דהני ב' תירוצים שייכי אהדדי והאי ול"נ מפרש לרישא הא מדמחשבינן חמץ מדעתו היינו משום דעכ"פ פשוט לש"ס דניחא לי' למיעבד מצוה בטירחת גופו וע"ז לא היה לו שום טענה. אך יען שהוא לא טרח' רק שכר א' לבדוק כמנהג עירו אלא מ"מ הוה מדעתו שהרי שיעבד גופו לבדוק בעצמו ומדעתו הוציא ממונו לפדות גופו משו"ה הוי חמץ כמדעת כנלע"ד פי' המרדכי וא"ש:

ואמנם אחרי שזכינו לס' אסיפת זקנים שלא הי' ס' זה לראשוני' מצאנו להריטב"א תי' נכון דס"ת טלית וחפילין שהם עשוי' למצוה והבעלים בעצמן עושי' בו מצוה יצא שכרו בהפסדו אם השואל יכלה ס"ת או טלית ותפילין שלו לא יכול הא ללמוד אחר כך נמצא יצא שכרו בהפסדו וזה לא שייך בשאר הפסד ממון ומיושב קו' מחמץ:

והנה הרמב"ם סוף הל' נחלות כ' מי שנשתטה נותני' צדקה עבורו מנכסיו וכ' הכ"מ בתי' קמא משום דניחא ליה לאינש למיעבד צדק' מממוני'. וכ' מעלתו ששמע מזקנו הרב מהו' משה ז"ל אבדק"ק פיזינג, שהקשה הא הוה הפ"מ וגם שלא מדעתו. הנה אי ס"ל לרמב"ם כהריטב"א הנ"ל דכל שלא יצא שכרו בהפסדו אמרינן ניחא ליה אפילו בהפ"מ ושלא מדעתו א"ש פסק הרמב"ם. אך הכ"מ לא לכך נתכוין:

ונ"ל הכ"מ דקדק ולא כ' ניחא ליה דליעבד מצוה אלא ליתעבד צדקה דוקא משום דשארי מצות יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים בעה"ז. משא"כ צדקה תציל ממות ממיתה עצמה וכתיב בחנוני נא בזאת ומותר לנסות בו הקב"ה ואפילו אי נאמר באדם אחר מ"מ אפשר עוונותיו הרבים גורמים להכריע הכף שאם יתן צדקה מצד א' וירצח אנשים במקום אחר אינו בדין שיאריך ימים מ"מ מי שנשתטה ואין לו חטא מכריע על כל פנים יגן עליו צדקה מממונו להחייהו אע"פ שאינו מצווה ועושה מ"מ ממונו מגין עליו וה"ל כאלו קנו לו סם חיים לרפואתו זהו כוונת הכ"מ לפע"ד:

ובדברי הריטב"א יובנו דברי ר' יהודאי גאון שבמרדכי ס"פ המפקיד סי' רצ"ג דמייתי ש"ך ח"מ סי' רצ"ב ופי' בו דכוונתו שמותר לקרר בו משום דגבי ת"ח הוה כמעו' מותרין וסביר וקיבל. ושוב כתב בהיתר העתקה משום לא יבוזו לגנב ומג"א סי' י"ד קלס לפי' זה מ"מ יש לפקפק להש"ך כשמגיע לקרא לא יבוזו להגנב א"כ זה מספיק להתיר גם לקרו' בו ותו לא צריך לטעם דמעות מותרין וסביר וקיבל ואינו במשמע עכנלע"ד להוסיף תבלין על דברי הש"ך ואומר בדקדוק לשון ר' יהודאי גאון שכ' אסור להעתיק ממנו אפי' אות א' משום דמרע ליה לפקדונו עכ"ל אין במשמעות זה שהספר נקרע ונתקלקל ע"י ההעתקה והחוש מעיד שזה אינו אלא דמרע לי' פי' מזלזל בשווי' הספר דבימיהם לא היה הדפוס והעתיקו הספרי' בכתיבת ידם וכל שהספרי' יותר מצוי' ומועתקי' ומוגהי' המה בזול יותר ואינם שוים כ"כ נמצא ע"י שזה מעתיק אפילו אות א' מספרו של זה להגי' ספר אחר על ידי אות זה הרי מגרע ומזלזל פקדונו של זה כך נ"ל כוונת ר"י גאון. ומעתה תרי מילי נינהו דת"ח שלומד בתוך הספר ומקלקלו לא שייך לא יבוזו לגנב ונמצא ישלם שבעתי' פי' שיעשה גדול בישראל עי"ז ויהיה זכות לזה המשאיל זה ליתא דיצא שכרו בהפסדו שאם לא יקרע ספרו ילמד הוא ויהיה הוא גדול בישראל ומה לו לתשלומי שבעתי' שלו. אך ההיתר הוא משום דה"ל כמעות מותרי' דמותר להשתמש ושוב כשמתקלקל ה"ל כמתה מחמת מלאכה דלאו לאוקמי בכילי' שיילי' אפילו סתם פקדון הוה כשואל מדעת כמו מעות מותרים אלא שצריך לשלם לו הפסדו אבל להעתיק ספרו ולזלזל משווי' לזה לא שיילי' והמעתיק הוה גנב גמור לולי לא יבוזו לגנב כי שילם שבעתים ולו אין הפסד שהרי אין הספר מתקלקל וגם הוא יכול ללמוד בו רק שמזלזל בשויו מקח הספר וזה ישלם לו שבעתי' וניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' היכא דלא שייך יצא שכרו בהפסדו כנלע"ד. ולפי מ"ש רמ"א מתשו' הרא"ש שכופין להשאיל ספריו היינו אם הבעלי' אינם ת"ח ולא יצא שכרם בהפסדם אבל ת"ח לא. או אפשר זכות הרבים שאני שהמעשה בתשו' הרא"ש הי' שהיו רבים מתבטלים ע"י שאלו לא ראו להשאיל ספריהם ע"ש וצ"ע: והנה תלי"ת נתבארו דברים אלו ולא נשאר בהם פקפוק וספק בעזה"י ואחתום בברכה. פרעסבורג כאור בוקר ליום ה' י"א טבת קצ"ב לפ"ק. הכ"ד משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה ג

שלום וכ"ט לה"ה י"נ הרב הגאון המופלג סיני ועוקר הרים כקש"ת מו"ה שאול לאנדוי נ"י בשבת תחכמוני דק"ק ק ראקע יע"א:

יקרת קדשו הגיעני נידון תפילין הנכתבים על הקלף ונמלאים בתוכם איזה תיבות נכתבים אשר' במקום אותן התיבות אם יוקח סכין חד יכולי' לקלוף אותן תיבות עם מעט מן הקלף לגמרי מן גוף הקלף והסופר אומר שנכתבו אותן התיבות ואותיות על מעט דוכסוסטוס הנשאר מן הקלף עדיין אחר גרירת הדוכסוסטוס שלא גרר היטב והשאיר מן הדוכסוסטוס עכ"ל השאלה אות באות. והיה למראה עיניו הבדולחים אלו הנאמרים על ענין הלז בס' נשמת אדם ורוצה לידע דעתי העניי' בענין זה:

לברר דבר זה נאריך קצת בעזה"י וה' יאיר עינינו בתורתו. הנה בפי' גויל הקלף ודוכסוסטוס פליגי כי התוס' ור"ת בראשם ס"ל קלף הוא העליון וכותבי' בתחתיתו סמוך לבשר ודוכסוסטו' הוא העבה הסמוך לבשר וכותבי' בעליונו צד הנוטה לשטרות וכ' ר"ת כי סוסטוס בלשון יון בשר אך בזה כ' ר' בנימין המוספי במוסף ערוך ערך דוכסוסטו' שהמגיד כיחש לר"ת כי איננו כן בלשון יון (מיהו בב"ב י"ד ע"א כ' תוס' בלשון מדיע"ש) וכ' ר"ן פ' המוציא יין וז"ל הילכך כיון דאין כותבין תפילין אלא על הקלף צריכין כותבי תפילין לגרד הקלף יפה לצד לבן שהוא הדבוק לבשר שאם לא יגרדו אותו כלל כיון שעכשיו אין חולקי' אותו לשנים אין זה קלף אלא גויל שהוא פסול לתפילין אבל כשגורדי' אותו מצד הלבן שבו הרי הוא כאלו מסירים ממנו החלק הנקרא דוכסוסטוס ונשאר החלק הנקרא קלף וכותבין בו במקום דבוקו לדוכסוסטוס עכ"ל:

ודבריו צע"ג שהתחיל להזהיר לגרר יפה משמע שאם מגרדי' רק שאינם מגרדים יפה וישאר קצת מעור התחתונ' יפסל מטעם כותב על הדוכסוסטוס ושוב מסיים כ"א לא יגרדו כלל אין זה קלף אלא גויל משמע הא אם מגרדי' מקצת באופן שיצא מתורת גויל מיהת דהרי נטל שיפויו ולא הוה כאבנא דלא משופי' יהיה כשר אע"ג דהדוכסוסטוס עדיין דבוק בו ועוד קשה שמסיים כשגורדי' אותו מצד הלבן הרי הוא כאלו מסירי' ממנו החלק הנקרא דוכסוסטוס עכ"ל משמע באמת אינו מסירי' ממנו אלא שהרי הוא דומה כאלו מסירי' ממנו:

וכן צריכי' ביאור דברי ס' התרומה סי' קצ"ד וז"ל ואע"ג שאין בקיאין עתה לקלפו שיהיו ב' הקליפות ראוי' לכתוב עליו זו כדין קלף וזו כדין דוכסוסטוס מ"מ אותה שהיא עבה וראוי' לכתוב אם הי' לצד שיער נקראת קלף וכותבי' בה לצד הבשר ואם אותה שהיא עבה לצד בשר נקראת דוכסוסטוס כיון שהוסר קליפה דקה שעלי' וכותבין בה לצד החתוך שהוא סמוך לשער עכ"ל והעתיקו ג"כ בס' נשמת אדם כלל י"ד אות ד' ותמה עליו איך כ' שם העבה מצד השיער נקרא קלף וכותבי' עליו תפילין בצד התחתון הרי כל הדוכסוסטוס דבוק בו וצע"ג לכאורה:

ואמנם דעת רבנו האי בערוך עדך דוכסוסטוס דהעבה הדבוק לבשר נקרא קלף וכותבי' במקום הדבוק לבשר ממש וצ"ע בר"ן וכן דעת הרמב"ם בתשובת פאר הדור סי' י"ט שהשיב לחכמי לוניל ומייתי לי' בכ"מ פ"ג מהל' תפילין וכן רשב"א בתשו' סי' אלף תק"ן ורמב"ן מייתי ר"ן פ' המוציא יין הנ"ל דמייתי ראי' מהירושלמי דאי' התם קלף הדא דאת אמרת בקולף פני העור והבין הר"ן דמשמע לרמב"ן דפני העור היינו הפנים הדבוקי' לבשר וכ' עליו הר"ן דה"נ י"ל דפני העור היינו צד השיער ע"ש ולפע"ד לק"מ גם הרמב"ן פי' כן פנים העליוני' הסמוך לשיער אלא בהא פליגי דהנה העור העבה היא עצמית העור הסמוכה לבשר וקולפי' ממנה קליפה דקה והתוס' קוראי' לאותה קליפה קלף על שם שהוא קליפת החלק העבה ורבנו האי וסיעתו קורים לחלק העבה קלף על שנקלף ממנה ונשארה קלופה ועל זה אמר בירושלמי הדא דתימא בקלף פני העור פי' שקילף ממנו פנים העליונים הסמוכה לשיער ונקרא הנשאר קלף על שהיא קלופה ודברי רמב"ן נכונים:

אך מה שצל"ע על שיטה זו א"כ כיון כשהיא קלופה כותבי' סמוך לבשר ממש והרי לא נגרד מצד זה שום כל שהוא וכותבי' עליו א"כ בגויל מ"ט כותבי' לצד שיער דוקא ולמה לא במקום בשר ג"כ בשלמא להתוס' י"ל לא הוכשר לכתוב במקום בשר בשום אופן כי אם באמצע בין ב' הקלפים ובגוויל שא"א לכתוב באמצע כותבי' בעליונו אבל במקום בשר כלל לא אך להך שיטה קשי' למה יגרע מקום בשר שלא לכתוב עליו בגויל ודוחק לומר לא הותר בשר אלא כשא"א לכתוב במקום שיער כיון שנחלק העור אבל בגויל שאפשר במקום שיער לא הותר לכתוב במקום בשר שהוא גרוע ופחות ז"א א"כ יהיה מקום כתיבת תפילין ממקום כתיבת מזוזה וזה נגד סברת רמב"ם בתשוב' הנ"ל למעיין בפנים ובכ"מ הנ"ל וצ"ע:

והנח כ' הר"ן שם בשם הירושלמי פ"ק דב"ב בקלפי' לא נתנו חכמים שיעור וצריך לכתוב על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחושתו ואם שינה פסול עכ"ל והנה בירושלמי שלפנינו ליתי' בפ"ק דב"ב אבל הוא בפ"ק דמגלה ולעיל מיני' איתא דעושים יריעה ג' עמודי' ושוב איתא ולקלפי' אין להם שיעור ופי' קרבן עדה אלעיל קאי דס"ת על הגויל הא דשיערו ג' עמודים אבל בקלף אין השיעור כן ובר"ן משמע דלא קאי אלעיל ע"כ נלע"ד הכי פירושו ומילתא באפי' נפשי' הוא דקאמר קלפי' לא נתנו חכמי' שיעור כמה יקלוף ואיך יקלוף רק שיהי' משופה דאל"כ הרי הוא גויל אבל כיון שהוא קלף שום קליפה יהיה עבה או דקה פנים של מעלה או של מטה לא ניתנה הל"מ על זה אלא שיכתוב גויל על מקום שיער והקלף על נחושתה היינו צד התחתון כך היה הל"מ ותל"מ:

אשר המובן מזה דבמקום בשר ממש לא יכתוב כלל דלא כרמב"ם וסיעתו דאל"ה בגויל הו"ל למכתב במקום בשר שהוא נחושתו שהוא מצוה מן המובחר אע"כ במקום בשר כלל לא וע"כ בגויל דלא שיפו כלל ע"כ לכתוב במקום שיער אע"פ שאינו נחושתו ובקלף הנכתב יכתוב במקום נחושתו שהוא מצוה מן המובחר ואיננו במקום בשר ממש אלא במקום שנחלק שם יכתוב וממילא פסל במקום שיער כיון שאפשר במקום המובחר ה"ל פחיתות להניח הטוב ולתפוס הרע כך הי' הל"מ ותל"מ:

והשתא בזמן התלמוד שהיו בקיאי' לחלוק העור לשנים א"כ בחלק העליון יכתוב במקום נחושתו שאינו מקום בשר ממש והוא המובחר לתפילין וחלק התחתון ע"כ לכתוב בעליונו הנוטה לשיער כיון שא"א בנחושתו שהוא מקום בשר ממש א"כ לא גרע מגויל שא"א בנחושתו כותבי' במקום שיער ויפה למזוזה דמקיים טפי וממילא לדידן דאינן בקיאי' לחלוק העור לשנים אבל מ"מ מקלפי' ממנו עור דק ע"י גרירה ומשליכי' אותה כי לא תצלח למלאכה אם אותו גרירה הוא מצד עליון וצד הבשר לא נגרר כלל הרי הוא כעין דוכסוסטוס שבימיהם שא"א לכתוב בנחושתו וע"כ לכתוב במקום שיער וכשר למזוזה ופסול לתפילין ואם נגררה בתחתיתו אפי' קליפה דקה מן הדקה רק שהוסר משם פנים הנוגע בבשר ממש א"כ הרי הוא טובה כפולה שכותבי' בנחושתו וגם הרי הוא עבה ומעובה יותר מדוכסוסטוס שבימיהם ויפה ומתקיים למזוזה ג"כ ומיושב גם קושי' בעל מוסף ערוך שהקשה איך העלימו עין הגאונים הראשונים להשכיח מלאכת חילוקת העור ולא נוכל לכתוב על דוכסוסטו' מזוזה שהוא מובחר למזוזה ולהנ"ל א"ש הכל והא דידן עדיף טפי דהרי הוא אליבא דכ"ע דלשיטת רבנו האי וסיעתו היינו קלף הסמוך לבשר ולשיטת ר"ת וסיעתו א"ש ג"כ כנ"ל כי לא נאמרה בהל"מ לא קלף ולא דוכסוסטוס אלא כנ"ל וחכמי תלמוד נקטי לשונם לפי שהיה בימיהם אבל לעולם הכל כדין וכהלכה ורגלי חסידיו ישמור ממכשול דלפ"ז כל נקלף הנוגע בבשר ממש שוב לא איכפת לן אי איכא עור דק שהיה אפשר לגררו ולא גררו רק שלא יהי' מאותו הנוגע בבשר ממש ולזה כל הסופרים העובדים קלפים מומחים הם ואין לחוש שלא יסירו הנוגע בבשר והתפילין כשרים וכן דעת נשמת אדם אלא שבפי' הענין נטיתי מדרכו קצת והמעיין יראה שבדברי יתיישבו כל הקו' שהקשיתי לעיל. וה' ינחני בדרך אמת הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות יום ד' כ' אדר קצ"ו לפ"ק א"נ משה"ק סופר:

תשובה ד

שלום לצנתרות המריקים זהב המסולאים בפז תלמידיי בחורים מופלגי' כה' ישעי' וכה' יעקב כ"ץ יחי':

פה בקרית חוצות יהיו דברי מעטים הנה נפשכם היפה בשאלתכם נידון תפילין שנפתחו והיה שליד כתובה פ' והיה סתומה אליבא דכ"ע עפ"י דעת ט"ז שהמציא להניח סוף שמע פחות מט' אותיות וכן בתחלת והיה. אמנם תפילין של ראש היה כל פרשיותיו פתוחות כמנהג דמ"א ע"פ העיטור וא"ח. אי שפיר דמי להניחם אי לא הוה כתרתי דסתרי דשל ראש פתוחות ושל יד סתומות:

יפה כתבתם דאין קפידא ואני אפרש בעזה"י הנה הרמב"ם הוא שכתב שאם שינה בתפילין פסולות וכ' עליו ב"י סי' ל"ב שבש"ס מנחות ל"ב ע"א לא משמע כן דהדי מסקי' שם במזוזות אף בפתוחו' מפני שאין סמוכות בתורה ותי' שאני תפילין כיון שנים מהם סמוכים בתורה ואם שינה פסול אם כן מסתמא גם בוהיה אם שמוע איכא קפידא שלא לשנות בדין פרשיות התפילין מיניה ובי' אלו דברי הרב"י. והנה מלשון רש"י ותוס' שם לא משמע כן לכאורה דפריך בש"ס הא מורידין עושין הכא פתוחו' והכא סתומות פירש"י בס"ת סתומו' ובמזוזה פתוחות וכו' ומדשביק תפילין ונקיט ס"ת ועוד לא היה לו לפרש כלל פשיטא הכא דהך ברייתא ס"ת ותפילין בסתומות אע"כ להורות נתן ומתפילין לק"מ דאי מזוזה בפתוחות מפני שאין סמוכה בתורה ה"ה תפילין ולא קשי' אלא מס"ת וכן יש להבין לדקדוק כזה מלשון תוס' ד"ה דלמא להשלים וכו'. א"כ מבואר מרש"י ותוס' דלית להו הך המצאה שהמציא הרמב"ם הנ"ל:

אלא למעוטי בפלוגתא עדיף עכנלע"ד לפמ"ש הרב"י בשם מהר"י אבוהב ומשמע שהסכים עמו מג"א סי' ל"ב סקמ"ט בדעת רבינו פרץ בהגה' סמ"ק דבשל ראש אין להקפיד בסדר פתוחות וסתומו' הואיל ואין נכתבים בקלף אחד וגם זה המצאה חדשה. ויש לומר דס"ל דהרי לפי הסברא כיון שאין סמוכים בתורה אין קפידא בדרך כתיב' הפרשיות רק מפני ששני פרשיות סמוכות בתורה ואין לחלק ביניהם י"ל זהו דוקא בשל יד שמונחות בבית אחד ומצוה לכותבם בגליון אחד ע"כ כיון ששנים מהם סמוכים בתורה ויש בהם קפידא ה"ה בוהיה אם שמוע אבל בשל ראש דמונחים בד' בתים ואין שייכי זו לזו א"כ מה בכך ששנים סמוכים בחורה כיון שאינן בגליון א' באופן שיש לגרור עכ"פ במזוזה דאיכא חדא לטיבותא דאע"פ שנכתבים בגליון א' מ"מ אין סמוכות בתורה מכשירים אף בפתוחו' ובשל יד איכא תרתי שהם בגליון א' ואיכא ב' מהם שסמוכו' בתורה פסולות אם שינה ובשל ראש דאיכא חדא לטיבותא נהי דאיכא בהם שנים שסמוכים בתורה מ"מ איננו נכתבים בגליון אחד ואפילו אם נחמיר אם שינה בקדש והי' כי יביאך שסמוכים בתורה מ"מ אין להחמיר בוהיה אם שמוע דאינה בגליון עם אינך ואינה סמוכה בתורה לשמע ע"כ י"ל מודה רש"י לרמב"ם לפסול בשל יד והוא הדין בקדש והיה דשל ראש אך בשמע והיה דראש ס"ל דלא פסל אם שינה ופתחן ומשום הכי לא הוה מצי לפרש קושי' הש"ס אתפילין אלא אספר תורה. והנה ידוע לכם דעת העיטור וא"ח דבין בשל ראש ובין בשל יד אם עשאן פתותו' כשר אלא שמצוה מן המובחר לעשות סתומה. רק הרמ"א הנהיג לעשות לכתחלה כולם פתוחות מפני שלא מצא לעשות סתומה אליבא דכ"ע עד שתמציא הט"ז לעשות סתומה אליבא דכ"ע וא"כ עכ"פ בשל ראש אם עושה כולם פתוחו' לא שייך לומר דסותר אם של יד כמובן לכל מבין ודי לחכמי' כמותכם בזהר ה'. ה' ירום קרנכם על התורה והעבודה כחפצכם וחפץ אני פה ק"ק יערגען סמוך לפ"ב יום א' בטו"ב מנחם קצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר:

תשובה ה

ראיתי להעלות על ספר מה שלע"ד אחר קצת עיון בנידון ס"ת תפילין ומזוזות וגט שנכתבו ונעשו משי עורות אי התפירה והדיבוק מקרבן להיות אחד או לא ואבאר הסוגייא ששייך לזה בעזה"י וממילא רוחא שמעתתא והחונן לאדם דעת יחונני דעה בינה ושכל שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו:

גרסי' במנחות ל"ג ע"א כתבה על ב' דפין פסולה פירש"י ב' עמודים אפי' בעור א' וכ' רבינו אלחנן במרדכי הל' מזוזה סיוע לזה מהירושלמי דמס' מגילה אמתני' אין בין ספרים וכו' הקשה ריב"ל ליתני נמי שהספרים נכתבים על ב' דפין משא"כ תפילין ומזוזות והק' ירושלמי ליפרוך ריב"ל רבה מיני' שהספרים נכתבים על ב' עורות משא"כ תפילין ומזוזות עי"ש ומדהזכיר ב' דפין והזכיר ב' עורות ש"מ ב' דפין בעור א' קאמר ואפ"ה פסל בתפילין ומזוזות משום ב' ספרים ולזה נתכוונו התוס' סוף ד"ה כתבה וכו' אלא שנדפס בטעות:

וכ' תוס' לפ"ז צריך לחלק דבגט דכ' ספר נהי דפסול בב' עורות מ"מ כשר בב' דפין אבל פ' סוטה דכתי' בספר משמע המבורר דפסול אפי' בשני דפין בעור א' ומבואר בתוס' י"ח ע"א דעכ"פ פשיטא להו בגט בשני עורות ותפרם פסול דוקא ב' דפי' בעור א' כשר אבל תפירה פסול ע"ש:

ולפ"ז יש כאן ג' דינים בהא דס' א' ולא ב' וג' ספרים. בסוטה דכתי' בספר המבורר אפי' ב' דפין בעור א' פסול וגט דלא כתיב בספר ב' דפין בעור א' כשר אבל ב' עורות תפורין פסול וס"ת דכתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מ"מ נכתב על כמה עורות ונעשה ספר א' על ידי תפירת היריעות והיינו טעמא בס"ת מספר שכתב מרע"ה ילפי' דהוא עצמו כתב ס"ת שלו מגלה מגלה והדר אידבק עיין גיטין ס' ע"א אנן קיי"ל כר' יוחנן מגלה ניתנה ואפי' לריש לקיש דחתומה ניתנה כ' שם תוס' דנמי הכי הוה וא"כ ספר א' ולא שנים ושלשה ספרים לא אתי' אלא למעוטי אינם תפורים אבל יריעות תפורים בגידין הרי הוא ספר א' כמו ספרים של מרע"ה:

והא דגט פסול אפי' תפר העורות יש ללמוד מתוספתא רפ"ב דגיטין שליח שנתן גט לאשה ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח שהדין תחזור לו הגט ויחזור ויתננו לה איתא שם אם נקרע שתי וערב קרע ב"ד שוב אינו מועיל שיחזיר ויתננו לה ורשב"א אומר ידבק הקרעים ויתננו לה ויאמר בפ"נ ע"ש וע"כ לא פליגי אלא בשליח שכבר נתן לה בשלימות ומן התורה כבר נתגרשה רק מדרבנן בעי בפנ"כ ובפנ"ח בשעת מסירה לידה ובהא מקיל רשב"א דמועיל ואפ"ה פליגי רבנן והלכתא כוותי' אבל בתחילה נתינה ליכא למ"ד להכשיר קרעים ע"י תפירה ואפי' בעדי מסירה אבל כל שמעורה בקלף עצמו שכך היה מתחלת ברייתו כשר:

ואי תקשי הא בשופר נמי לא כתיב בשופר המבורר אלא והעברתם שופר תרועה ואפ"ה פסול קרן דקיימי גלדי גלדי משום שנים ושלשה שופרות אע"ג דהוה כן בתחלת ברייתו כבר תי' בהו תוס' בסוט' י"ח ע"א ויען נזדנזו בדבריהם גדולי דור וגם בית שמואל סי' ק"ל ס"ק א' פירש יפה. ע"כ אבאר כוונתם בעזה"י דהתם לא היה תחלת ברייתו דלאחר שכבר נגמר הקרן נתוסף עליו גלד א' כל שנה ושנה אלא דק' על זה א"כ כל גט נמי ידוע כל יום ויום מתגדל הבהמה ועורה והוה נמי חדשים לבקרים לכן הוסיפו תוס' התם בעור לא ניכר מה שמתחדש בכל יום וגדל והולך אבל הכא ניכר תוספתו אחר שכבר נגרע גלד א' שהיה ראוי להיות שופר נתוסף עליו גלד אחר לכן אע"ג דהוה מתחלת ברייתו ה"ל כאלו גט שנתפר אח"כ ויען מיירי הכא בנתוסף אחר שכבר היה שופר לכן כ' תוס' דזהו היה כגט שנקרע ונתפר ולא נתכוונו תוס' בין נקרע אחר הכתיבה או קודם לכן אלא הכא מיירי שנתוסף אחר שכבר היה שופר ע"כ מיית' תוס' מגט שנקרע אחר כתיבתו ותפרו וה"ה נתפר קודם כתיבתו נמי פסול וגם לא נחתו תו' לחלק בין ניכר התוספת או לא ניכר דלעולם כל היכי שפסול ב' ספרים או ב' שופרות אין חילוקא ניכר או נדבק באופן שאינו ניכר אלא שכ' הכא הכי לחלק בין עור שגדל והולך יום יום ובין קרן פרה כנ"ל:

ועוד כ' תוס' דהוה כמו דיבק שברי שופרות הנה פשיטא להו דדיבק שברי שופרות פסול משום ב' וג' שופרות מיהו במס' ר"ה כ"ז ע"א ד"ה שופר שנסדק וכו' לא ברירא להו האי מילתא וטעמא נ"ל משום דאין שופר אלא שפופרת קנה חלול וע"כ קרן פרה דקיימי גלדי גלדי כל גלד בפ"ע היא שפופרת חלול ה"ל ב' וג' שופרות משא"כ דיבק שברי שופרות אין שום א' מהם שפופרת חלול אלא חתיכה של קרן ומבין כולם נעשה שפופרת קנה חלול א' א"כ אין כאן אלא שופר א' ע"כ כ' תוס' שטעם פסולו משום שאינו דרך העברתו אבל לא שיסבור תוס' שהדבק עשאו א' ז"א:

בהא סליקנא בתורה עיקר הכשר עורות תפורי' דוקא ובגט פסול עורות תפורים אבל כשר המעורה בתחילת ברייתו ומכ"ש בשני דפים וכן בשופר לולי שניכר תוספתו בכל שנה אבל פ' סוטה דכתיב בספר פסול בשני דפים בעור א' וכן דעת רמב"ם שהרי במזוזה ב' דפים כשר וב' עורות תפורים פסול שמע מיני' ב' עמודים הם ובפ"ד מסוטה פסל ב' דפים שם פוסל בסוטה ב' עמודים ודעתי במזוזה יבואר לקמן אי"ה:

ועתה נשוב נראה מה יהיה דין המזוזה דלא כתיב ספר ולא כתיב בספר אלא וכתבתם וילפי' גז"ש כתיבה כתיבה והנה במנחו' ל"ד ע"א דילפי' מזוזה דבעי' ספר ודיו כ' תוס' דילפי' או מס"ת או מסוטה אבל מגט ליכא למילף דיהי' כשר אפי' בעלה של זית וסם וסקרא משום דמזוזה וס"ת חובת דורות ומצות ור"ל ה"ה סוטה וכמ"ש תוס' להדי' לעיל ל"ב ע"ב ד"ה אגרת וכו' לאפוקי גט דאינו חוב ומצוה פי' כוונתם דאפי' מצא בה ערות דבר דנאסרה עליו אינו מחוייב לגרשה אלא שיפרוש ממנה כמ"ש תוס' זבחים ב' ע"ב ד"ה סתם וכו' ע"ש ע"כ ילפי' או מס"ת או מסוטה כן כוונת תוס':

ובחי' למס' גיטין כ"א ע"ב כתבתי ליישב שיטת רש"י שפירש מגט ילפי' כתיבה כתיבה והנה ק' תוס' דמנחות ל"ד ע"א הנ"ל ד"ה נאמר וכו' וד"ה כמה וכו' המה עצומה וחלילה שטעה רש"י בזה והנלע"ד דהי' קשה לרש"י היך ס"ד דאתי' גז"ש גז"ש שאינה מופנה כלל למיעקר פשטי' דקרא לגמרי דקרא כתיב וכתבתם על מזוזות וניקום ונימא שיכתוב על קלף אי לאו דגז"ש יהיה מופנה ומוכרח ובס"ת וסוטה ליכא הפנוי' ולא שום יתור למילף מיני' גז"ש אך בגט כבר נתעורר פני יהושע דכתיב ב' פעמים בפרשה וכתב לה ספר כריתות ועיין מ"ש בזה והשתא הוא ס"ד דהך ברייתא ס"ל ב' פעמים ספר בגט לעכב דוקא ספר ודיו וב' פעמי' כתי' לאפנויי ללמוד מזוזה מיני' כתיבה כתיבה כך הוה ס"ד דש"ס דס"ל להך ברייתא הכי ואתי רב אחי ברי' דרבא לרב אשי והקשה אפ"ה שיהי' מופנה א"א דאתי' גז"ש ומיעקר משמעות קרא לגמרי עד דחידש לו שאין כאן משמעות קרא כלל אדרבא משמע כתיבה תמה והדר על מזוזות וגז"ש אצטריך דלא נימא יחקוק על אבן כפירש"י ולזה סגי גז"ש שאינה מופנה וא"ש מס"ת או סוטה ואייתר אפנוי' דגט ולא אתי' לגז"ש דהכא ע"כ הדרין לכללין גט על עלה של זית וסם וסיקרא כשר מכלל ופרט וכלל כמ"ש תוס' גטין פ"א ע"ב נמצא למסקנא ולהלכתא אין דבר חוצץ בין רש"י לתוס' דאתי' כתיבה או מס"ת או מסוטה אבל מגט לא ילפי' דלא הוה חוב ומצוה וצ"ע קצת בלשון רש"י ל"ב ע"ב ד"ה כתיבה כתיבה וכבר נתעוררו שם בתוס' ד"ה כתבה אגרת וכו' ע"ש:

ואמנם כל זה לענין כתיב' על הספר ובדיו דלא נפקא מיני' אי ילפי' מס"ת או מסוטה. אך לענין ספר אחד ולא ב' וג' ספרים יש נפקותא אי ילפי' מס"ת מכשירי' ב' עורות תפורים כס"ת ואי ילפי' מסוטה אפי' בשני דפים בעור אחד פסול. והדעת נוטה לחומרא מקשינן והיינו דא"ר יהודה אמר שמואל כתב על שני דפים פסולה וכן ריב"ל בירושלמי פ"ק דמגילה הנ"ל:

ובזה נבוא לישב דברי תוס' התמוהי' במנחו' ל"ב ע"א ד"ה להשלים וכו' שעמדו עליהם כל חכמי לב חדא הא בירושלמי דמגילה דמייתי מיניה ע"כ פוסל ב' עורות תפורים דומי' דמכשי' ב' עורות בס"ת והיינו תפורים. ותו קשיא שכ"כ בשם פי' הקונטרס והרי רש"י פסל אפילו ב' דפים בעור אחד. והגאון ביאור מרדכי בה' מזוזה כתב דשמעתין אזלא לרשב"א דמכשיר בפתוחות. ורשב"א ס"ל בתוספתא רפ"ב דגיטין הנ"ל דמדבי' הקרעים בגט ונותן לה ולשיטתי' פירוש הקונטרס כאן דתפירה כשירה אבל לא להלכתא אלו דבריו ז"ל. וכבר כתבתי לעיל דרשב"א לא פליג אלא בנתינה שני' מהשליח לאשה לומר בפ"נ ובפ"נח שהוא דרבנן בעלמא אבל בנתינ' ראשונ' לא פליגי. וראיה ברורה לזה שהרי בתוספת' שלהי גיטין מייתי עוד הפעם הך דנקרע הגט והתם מיירי מיד הבעל ליד האשה ולא מייתי עלה פלוגתא דרשב"א ש"מ לא פליג אלא בנתינה שני' של שליח שהוא דרבנן:

והנלע"ד בזה דהנה ריש מס' סוטה פליגי ר' ישמעאל ור"ע לר"ע וקנא את אשתו מצוה לחובה ולר"י רשות ואדרבא רוח טומאה קרי ליה התם. וא"כ לר' ישמעאל לא עדיף סוטה מגט דכ' תוס' מגט לא ילפי' דלא מצוה מחויבת היא וה"ה סוטה וע"כ ליכא למילף מזוזה אלא מס"ת וכשר בה תפירת ב' עורות אלא אנן קיי"ל התם כר"ע ומשום הכא ילפי' לחומרא מסוטה ועכ"פ הרוחנו תי' לסתם מתני' דמגלה דלא קחשיב שס"ת נכתב' בשתי עורות משא"כ תפילין ומזוזות משום דתלי' בפלוגתא ובפלוגתא לא קמיירי. והשתא במנחו' כדבעי' למימר לימא מסייעא לרנב"י מבריתא הא מורידן עושים שפיר דחי ליה מהא לא תסייען משום דהך אתי' ע"כ כר' ישמעאל ומותר לתפור ב' עורות למזוזה. והא דמייתי תוס' ירושלמי דמגלה לא הביא אלא משום דבש"ס דילן אינו מבואר כלל דילפי' כתיבה כתיבה לענין פיסול ב' ספרים במזוזה. אדרבא פשטא דברייתא משמע דעושי' ב' דפי' רק שלא יניחו' על ב' ספין הא סף א' כשר אלא שם נדחק בשינויי דחיקא ליישב ברייתא לשמואל ראוי לב' ספין קאמר אבל פשטא דברייתא משמע להיפך ע"כ מייתי מירושלמי דמגלה מבואר דעכ"פ פסולה על ב' עורות וע"כ ילפינן כתיבה כתיבה וא"כ איך דוחה המדחה להשלים. ותי' תוס' נהי מירושלמי מוכח דילפי' כתיבה לפסול ב' עורות מיהא הירושלמי יליף ליה מסוטה ופסול אפילו תפורים והמדחה דוחה מהא לא תסייען דהא ברייתא כר' ישמעאל ולהשלים ע"י תפירה וא"ש:

ולכאורה לפ"ז כדמקשה אשמואל מברייתא דשני ספין הומ"ל ברייתא כר' ישמעאל דאפילו תפורים כשר ושמואל כהלכתא כר"ע ולא הוה צריך לשנויי דחיקא ראוי לשני סיפין. אלא משום דבריית' באלה"נ קשיא טובא כפשוטה דהרי פשוט הקובע מזוזה בשמאל הנכנס פסולה והקובע נמי בימין הנכנס פרשה אחד נמי פסולה עד שיקבע ב' פרשיות בימין וא"כ איך ס"ד להכשיר ב' דפין בשני סיפין ויהיה רק פ' א' בימין ודל הך דשמאל מהכא פסול ומאי קמ"ל והמ"ל ולטעמיך וע"כ צריך לשנויי ראוי לב' סיפין קאמרי. וראיתי להגאון ביאור מרדכי שהקשה ממשנה פ' המוציא יין דקאמר קלף כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל ודוכסוסטוס לכתוב מזוזה היינו ב' פרשיות א"כ דוכסוסטס נמי תסגי בכדי לכתוב פ' קטנה שהיא שמע ישראל ויישב ע"פ דרכו דאתיא דלא כרשב"א דתוספתא רפ"ג דגיטין הנ"ל וכבר כתבתי דרשב"א אין ענין לכאן ולפי דרכנו י"ל דאתיא דלא כר' ישמעאל אך לפ"ז בין להגאון ובין לדידי לא אתיא מתני' ככ"ע ופליגי בשיעורא דשבת ולא נ"ל:

ועיין בתיו"ט יובן דק' מעיקר' ליתא דפ' קטנה שבתפילין היינו משום דרגילין לקרות מתוכה ק"ש על מטתו ואי לאו דרגילין הסופרים לכתוב פרשיו' שבתפילין נפרדי' זה מזה ועי"ז שכיחי בעלמא ועי"ז רגילין להשתמש בפסוליהם לק"ש על מטתו מש"ה חייב על האי שיעורא. אבל אי לאו הכי משום טעם אחד לחוד לא הוה מחייבי והשתא דלא שכיחי סופרים לכתוב ב' פ' מזוזה נפרדים אע"ג דאי אירע וחסר לו פ' א' יכול לתפרו מ"מ אין פרשיו' שמע על דוכסוסטוס שכיחי ולא רגיל לקרות בהו ק"ש ע"כ לא מחייב עליו ולק"מ:

נחזור להנ"ל על כ"פ בגט פסול ב' עורות אפי' תפרם וכן פסק בש"ע א"ע סימן ק"ל וב"ש סק"ח שם הקשה ממנחות ל"ד ע"ב וצריך לדבק וכו' משמע דיבוק מהני. יפה כתב ביאור מרדכי התם אין הטעם משום אות א' ולא ב' אלא להדביקם שבידו לא יהיה מרגיש אלא אות א' כפירש"י וא"כ אפי' אי דבוק אינו עושה א' מ"מ הרי בחוץ הוא א' לעיני רואים. ובפנים במשמושו מרגיש אחד מש"ה סגי בדבק אבל בעלמא לא. ולכן דוקא הפרשיו' שבפנים מהני להו דיבוק לר' יהודה אבל הבית עצמו אם יעשה ממנו עורות דבוקים י"ל פסול ודפח"ח ומ"ש ב"ש עוד מתוס' סוטה כבר פירשתי לעיל דלא כב"ש ומאי דמייתי מרמב"ם וטור לא נמצא שום דבר אשר יורו כדבריו. ומה שהקשה ט"ז שם מס"ת שכשר בתפירת היריעות כבר כתבנו לעיל כיון שכך היתה ס"ת של מרע"ה ולא ילפינן גט מס"ת. וע"ש פר"ח בא"ע בשם תשו' מהר"א ששון דבעי למימר כתיב' הגט צריך ס' אחד אבל לא נתינתו דספר א' לא קאי אונתן ופר"ח חלק עליו. ובאמת זה תלי' אי מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו א"כ ס' אוכתב דלקמן קאי ולא אונתן דלאחריו אך אנן קיי"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו א"כ קאי ספר אוכתב ואונתן ודלא כמהר"א ששון עיי' זה במס' ר"ה ט' ע"ב וזבחים כ"ד ע"ב ועמ"ש הריטב"א ור"ן בשם הראב"ד ר"פ לולב הגזול ולקחתם לכם ביום הראשון אי דווקא דראשון ולא כל ז' אי קאי אלפניו אלכם או גם לאחריו אהדר ע"ש. מיהו משמע ודאי דוכתב ונתן מישך שייכי אהדדי דהרי בגטין כ"א ע"ב הנ"ל דרש מיני' כלל ופרט וכלל: כמ"ש תוס' ד"ה תלמוד לומר ע"ש ע"כ אין לחלק. וראיתי בתשובת מהר"מ מינץ זוטא במ"כ נשתבש במ"ש ס"ת לא איכפת בכתיבה אלא בקריאת ס"ת ושיבוש הוא כי אין קריאה בס"ת כשר מצוה מן התורה דללמוד אפי' בס"ת כל שהוא ולקרות בציבור ליכא מן התורה כמ"ש תוס' רפ"ב דמגלה ועיקר המצוה שמתחייב מן התורה כל אחד מישראל לכתוב ס"ת לעצמו ואחר שכבר נכתב איכא פלוגתא בין אחרונים איכא מאן דס"ל אם אח"כ נותנו לבה"כ צריך לכתוב לו ס"ת אחר כי צריך לקיימו לעצמו ולא ליתנו לציבור ויש חולקי' כי יי"ח בכתיב' ועיין בזה בס' בני יונה ועל כ"פ לית מאן דס"ל כהנ"ל:

והנה בתפילין של ראש אומרים במנחו' ל"ד ע"ב ת"ר יכול ליכתבם על ד' עורות וכו' ע"ש ובמשנה פי"ח דכלים מבואר דהי' רגילי' בתפילין תפורים ד' קציצות זע"ז. והיה מתירין התפירות וחוזרין ותופרים יחד וכבר נתעורר בזה בתשו' מ"ע סי' למ"ד וכן משמע עוד בסנהדרין פ"ט ע"א אי הכי תפילין נמי וכו' ע"ש א"כ מוכח מזה דתפירה עושה אותו זכרון א'. ולכאורה יש להקשות קצת מיניה ובי' דמסיים בברייתא ואם אין חריצין ניכר פסולות פירש"י שלא יעשה בית אחד ומחיצות מפסיקים בפנים קמ"ל דבעי חריצין ניכר מבחוץ ע"ש ולשון זה קשה דה"ל למימר וצריך שיהיה ד' בתים נפרדי' או כל בית בפ"ע וכדומה למה תלה בחריצין ניכר מבחוץ. וע"ד פשוט רמז כאן מה שנהגו כל סופרים אשר מעולם לדבק ד' בתים זה לזה בדבק בין בית לבית שלא יהיו נפרדים ותתקלקל הריבוע שאפילו אם יאמן הסופר ידיו לעשות ריבוע בלי שיודבק זה בזה מ"מ לא יתקיים זמן רב אבל כשהם מדובקים יחד ריבוע קיים ולפעמים ע"י הדבק אינו ניכר שהם ד' בתים וגם זה פסול ע"כ אשמועינן שיהיה חריצין ניכר עכ"פ לעיני כל רואיו יכירו שהם ד' כנ"ל פי' הש"ס אם כן מבואר שאין דיבוק הנפרדים עושה אותו כאחד דאל"כ מה יועיל חריץ ניכר כיון שהבתים מדובקים ונעשה מארבעתן אחד אלא על כרחך אין הדבק עושה א'. א"כ הוא סתירה למשנת פי"ח דכלים הנ"ל:

מיהו לזה י"ל ולחלק דנהי דבק אינו חשוב לעשותו כאחד מ"מ תפירה עדיף טפי אף ע"ג לענין שבת המדבק הוה תולדה דתופר מ"מ לענין לעשותו כזכרון א' ממש חשיבא טפי תפירה מדבק וכמ"ש הרא"ש בשם מהר"מ מר"ב בס"ת שנקרע שתופרים בגידין אבל לא בדבק ואינו אומר לדבק טוב הוא משום זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ויתפרדו זה מזה אע"ג דזה לא שייך הכא. על כל פנים יש ללמוד מזה דתפירה הוא בחוזק ואמיץ יותר מדבק ואם כן י"ל במתני' דכלי' וש"ס סנהדרין מיירי שתופר הבתים ועושה אותם זכרון א'. והסופרים מדבקים דבק בין בית לבית זה אינו עשהו בית אחד ואין ה"נ אסור לדבק עורות לעשות מהם בתים אבל לתפור יתפור. ואמת נמצא בקצת פוסקים לשונות דמשמע דדבק טוב מתפיר' והוא אמת היכי דליכא משום שני ספרים כגון נקרע בתוך ג' אז דיבוק נוי יותר מתפירה אבל לענין חיבור תפירה הוה חיבור טפי:

וראיתי בס' מגן גבורים סי' ל"ב ססקכ"ח הקשו מפ' במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ופריך ש"ס למאי הלכתא לעורן תיפוק ליה שי"ן של תפילין הל"מ ע"ש ואי ס"ד תפירה מהני מאי קושיא הא איצטריך דה"א יעשה בתים מעור בהמה טמאה ויתפור להם שי"ן כתובה על עור טהורה. ולפע"ד זה פשוט דלא מהני כמו טלית של צמר וכנפים של עור חייבים בציצית על כנפי העור דהתפירה עושה אחד והוה ציצית על טלית צמר. והיא של עור וכנפיה של צמר פטורה בתר עיקר טלית אזלי' וה"נ הבית של טמאה ותפר לה שי"ן של טהורה פסולה דבתר עיקר הבית אזלינן וה"ל כאלו כתובה על עור טמאה:

אך הא קשי' כיון דבגטין אע"ג דלא כתי' בספר אלא ספר מ"מ פשוט לן דתפירה לא מהני לעשות ב' עורות ספר אחד. וה"נ כתיב זכרון א' ולא ב' וג' מנ"ל דמהני תפירה. וראיתי מהר"מ מינץ זוטא הנ"ל שרצה לומר דהברייתא לא קאמר שצ"ל מעור א' אלא שאם עשה מעור א' נמי כשר דסד"א בעי' דוקא ד' עורות כדכתיב טט בכתפי שתים פת בערבי שתים קמ"ל עור אחד נמי כשר אלו דבריו ז"ל. וכל מבין יבין לאישורו שא"א להעמיס בלשון דבריית' חדא מדתני נכפל ולא שנים ושלשה זכרונו' וה"ל בזכרון אחד סגיא ומדכפל ולא שנים וג' זכרונות משמע דטפי מחד פסל דא"כ ה"ל לכלול בחד בבא אם כתבן בד' עורות או בעור א' והניחן בד' בתים בעור א' יצא אע"כ רישא לתתם בד' בתים בעור אחד חיובא הוא וסיפא יוצא בדיעבד עיין:

והנלע"ד עיין פירש"י מנחו' ל"ב ע"ב אתי' כתיבה כתיבה פירש"י מכתוב זאת זכרון בספר ואמנם תוס' כתבו ד"ה כתבה אגרת וכן ל"ד ע"א מוכתב לו משנה התורה הזאת משום דניחא להו למילף ממצוה לדורו' משא"כ כתוב זאת זכרון בספר הוא מצוה לשעה ליהושע ע"כ היכי דאיכא למילף ממצוה לדורות עדיף. ועכ"פ בתפילין י"ל דזכרון אחד הוא דומיא דזכרון בספר דכתיב גבי יהושע וזכרון א' עולה לכאן ולכאן ואע"ג דלא מתורת גז"ש זכרון זכרון אתאינן עלה דאין לדון גז"ש מעצמו אבל כעין ילמוד סתום מן המפורש דזכרון דבתי תפילין כזכרון דספר וס"ת נכתב על ב' עורות ונתפרין בגידין ולא נדבק בדבק מהל"מ ה"נ בתי תפילין נתפרין בגידין וכמתניתין דכלים ולא נדבק וע"כ יכול לדבק הבתים זע"ז שאינו עשהו בית א' אבל לא יכול לדבק עורות לעשות מהם בתים וצדקו דברי מג"א סי' ל"ב סקנ"ב כבעל התרומות ועכ"פ המניח בתים עשוים מב' עורות ואינן תפורי' אלא מדובקים וגם דבק בין בית לבית להיות מרובע לא יי"ח ממ"נ:

ועדיין פש גבן לברורי שיטת רמב"ם דצע"ג דבמזוזה מכשיר ב' דפי' ופוסל תפירה ובסוטה פוסל ב' דפי' ולכאורה י"ל דס"ל דלית הילכתא כשמואל דפוסל ב' דפי' במזוזה משום דברייתא דב' סיפי' לא משמע הכי ואשינוי' דחיקא דש"ס לא סמכי' אך הא כבר כתבתי לעיל דבלאה"נ הברייתא צריכא ישוב דמאי אריא שהניחה בשני סיפי' אפילו פרשה אחת בסיפת ימין פסול והאי דשמאל כמאן דליתי' ואע"כ שהניחה בסופה א' בימין וראוי לב' סיפי' קאמר ואם כן ק' אהרמב"ם ונ"ל דס"ל לרמב"ם דוחק לומר דברייתא מיירי בעור א' ויש גליון בין ב' עמודי' דא"כ מ"ט נקטה ברייתא הך לישנא ראויה לב' סיפין ה"ל למימר להדי' ב' דפי' פסולה ותו לא אע"כ ב' דפי' בעור אחד כשרה ואין זה ראוי לשתי סיפין מהיכי תיתי יחתוך מה שמחובר מתחלת ברייתו אך ראוי לב' סיפי' היינו ב' עורות תפורי' דעומד להתיר התפיר' דחבורי אדם כמאן דמפרת דמי והוא דפסול וש"ס נדחק לישב דלא תקשי אשמואל ולא סמכי' אשינוי' דחיקא אלא ב' עמודים כשר ולפ"ז צ"ל דס"ל להרמב"ם דאין לחלק בין ספר תורה וסוטה לגט דהכל מצות ה' לדורות נינהו ונוכל לילף מיניה והא דבמנחו' ל"ד ע"א ילפי' מזוזה בעי ספר ודיו מס"ת וסוטה ולא נילף מגט להכשיר בעלה של זית וסם וסקרא אין הטעם כמ"ש תוס' דגט לא הוה מצוה אלא טעמא משום דלחומרא מקשינן אבל הכא לענין ספר א' איכא

תרתי נגד חדא לפסול במזוזה ב' עורות תפורים איכא כתיבה כתיבה מגט שבקינן למילף מס"ת ולענין להכשיר ב' עמודי' בעור א ילפי' אפי' להקל מס"ת וגט ושבקי' ילפותא דסוטה דהוה תרתי נגד חדא כן נ"ל ומי שדעתו רחבה מדעתינו יעמיק ויעיין יותר הנלע"ד כתבתי בזה הפסק דתפירה פוסל בגטין ובמזוזה אפי' עמודי' פוסל חוץ מלרמב"ם ור"י בעל תוס' ובבתי תפילין תפירה כשר ודיבוק פסול כיריעות ס"ת וה' יורנו מתורתו נפלאות כתבתי פה ק"ק יערגען סימוך לקהלתנו ק"ק פ"ב יום ד' ער"ח אלול תקצ"ד לפ"ק משה"ק סופר:

תשובה ו

ה' ישפות שלומו מגבהי מרומו לאה' תלמידי האהוב כבן משכיל האברך החרוץ המופלא כבוד מו"ה מאיר נ"י.

טעמתי מעט דבש במתק שפתי' ישק אשר יצא לקראת נשק ולא הניח דבר אשר לא בררו שפתי דעתו האמנם לזה קראתי דמשק כאוהב דבק וחושק אך אמנם בעיקר הדבר אשר העיד הבח' בשמי לא ידעתי מזה מאומה אדרבא זה לי איזה שבועות הי' כאן איש א' מק"ק יערסלב ובידו ציצית שזורים יפים מאוד והעיד לי שהמה מנופצים לשמה ואע"ג שיש לי בתוך ביתי הרבה כפול שמנה ומנופצים לשמה העשוי' פה ע"פ כשרים מ"מ לקחתי ממנו להיותם יותר יפים ואח"כ הראה לי כ' כשר מעירו ובאמת מה יושיענו זה אטו אדיסקי' ניקום ונסמוך ומי יעיד על החתימה ואי חשוד למכור ולהכשיל חשוד נמי לזיופא ועוד אפשר שעל ידי כ' זה שנתנו לו פ"א ימכור אלף פעמים ומה זו סמיכה אם לא נאמיניהו מעיקר הדין דקיי"ל ע"א נאמן באיסורים ויפה ראייתו שהביא מעלת תלמידי מתשו' הרא"ש כלל ג' סי' ב' שהביא הרב"י סי' ל"ט:

ובעיקר הדין דע"א נאמן באיסורים אפי' סתם ישראל כל הפוסקים ממש שווים בו מההוא דס"פ אין מעמידין דאין לוקחין ימ"ח מח"ג בסורי' ופר"שי שחנוני' סורי' חשידי משמע הא בעלמא סתם ב"א מהמני וראיה יותר מפורשת בפג"ה צ"ג ע"ב ס"ל לר"מ אין הטבחי' נאמני' על ג"ה משום שצריכה חטיטה וטרחה מרובה ור' יהודה פליג וקיי"ל בחטיטה כר"מ ובנאמנות כר"י ואפי' בחלב דאיסור כרת וא"כ הא ר"מ נמי לא אמר אלא משום שטרחתו מרובה אבל בשארי איסורים לא עלה על דעתו דלא להמני ואנן נמי לא ס"ל כוותי' בהא מכ"ש בשארי איסורי' דכ"ע שווי' בו דמהימן והנה הטור והרב"י סי' ס"ה החמירו ליקח בשר כ"א מהמומחה ומוחזק בכשרות וברס"י קי"ט כ' הש"ך הטעם משום דדיני שחיטות מרובי' ע"ש ואולי מהכא הוציא כן משום דעכ"פ חזינן דבדבר שטרחתו מרובה איכא ר"מ דחייש ליה ולא סמיך אסתם ישראל וא"כ אנן נמי דאלים לן חזקת כשרות למסמך עלי' היינו בשארי איסורים בגיד וחלב דלא מקרי אתחזק איסורי כל כך רק לברר ולסלק האיסור מן ההיתר משא"כ שחיטה שבחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ולא מקרי יודע לך במה נשחטה עד שנדע בברור שהוא מוחזק בכשרות אבל בחזקת סתם ישראל לא וסברא זו למדתי מדברי הראב"ד שהביא הרשב"א והר"ן שם צ"ד ע"א דס"ל דרוב מצוין אצל ניקור מומחי' עדיף מרוב מצוין אצל שחיטה מומחי' דגבי שחיטה היכא דאיכא לברורי מבררי' מיהת משא"כ בניקור אפילו ברור לא בעי מהאי טעמא כיון שאין כאן חזקת איסור גמור:

אלא שהר"ן שם פליג וכן הוא ברשב"א וס"ל דאין לחלק בין שחיטה לחזקת איסור דניקור ולעולם צריך לברר ולפע"ד שכן נוטה דעת התוס' שם צ"ד ע"א במה שהקשה ארבו של רש"י שסמוך אחיתוכא דישראל לשלוח בשר א"כ לוקמי נמי במקום שאין מכריזין והישראל יקנה ויסמוך אחיתוכא ואי ס"ד ס"ל כהראב"ד מאי קושיין הא במקום שאין מכריזין כל הבשר הוא בחזקת ספק נבלה או טרפה והוא בא להתירו ע"י סי' החיתוך והניקור א"כ צריך הוא להראות לבקי כמו ברוב מצוין דשחיטה משא"כ במקום שמכריזי' ורק משום ספק ניקור ולזה לא צריך להראות לבקי ולק"מ קושי' תוס' אע"כ משמע דלא ס"ל לחלק בהא וכרשב"א ור"ן:

וכן נוטה פשט דבריה' פ' התכלת (מנחות מ"ב ע"ב) גבי תכלת אין נקחין אלא מן המומחה שכ' וז"ל שיש ריעותא שמא הוא צבע ואינו בקי אבל אם נמצאו בשוק רוב מצוין אצל תכלת מומחים הם ולכך מכשירי' המוצא חוטי תכלת פ' המוצא תפילין וכה"ג אמרי' גבי שחיטה בחולין י"ב עכ"ל פי' לדבריהם דס"ל בכלל רוב מצוין אצל תכלת איכא נמי התגר העושה בו סחורה נמי סתמי' מומחה הוא וס"ל נמי בשיטה הנ"ל דהיכא דאיכא לברורי מבררי וע"כ צריכא לשואלו ואי לא בקי בדיני תכלת וצביעתו הרי איכא ריעתא לפנינו דרוב מצוין ראוי' להיות מומחי' ממילא תו לא מהימנינן ליה גם במה שאומר שלקחו מן המומחה הרי מבואר מכל זה דגם התוס' לית להו חלוקו של הראב"ד אבל מ"מ דבריהם צלע"ג מחולין צ"ד ע"ב דרמי רישא דבריתא אמציעת' דברישא קתני שולחי' ירך חיתוכא לנכרי ולא חיישינן שימכרנו לישראל וקסבר שניטל גידה ובמציעתא קתני שאין מוכרי' נבלות וטרפו' לנכרי שמא ימכרנו לישראל והשתא מאי קושי' דלמא ברישא גבי ירך דע"כ בלא"ה צריך להראות לבקי דאיכא לברורי משום לא יבוא מכשול לישראל הקונה ממנו משא"כ במציעתא דיסמוך על רוב בהמות כשרות דבמקום שמכריזין קאי ואירע אונס ולא הכריזו ואין לומר א"כ לחברו נמי אמאי לא ישלח ירך מחותך ז"א דחברו המקבלו ממנו הוא בקי בניקור יסמוך עלי' אבל זה הקונה מהגוי יחוש אע"כ כהראב"ד דלא בעי ברור אלא בשחיטה דחזקת איסור אלים טובא וז"נ סבר' הטור והר"בי לחלק בין נאמנו' הטבחי' על ג"ה לנאמנתם על השחיטה:

ואמנם מ"מ שיטת הטור והרב"י צל"ע בזה דא"כ הא דאמרי' אין הטבחי' נאמני' על ג"ה מיירי ע"כ במי שהוא מוחזק בכשרות וירא שמים באופן שעל השחיטה הי' נאמן ומ"מ מחמיר ר"מ ואינו מאמינו על ג"ה משום שצריך חטיטה רבה וצ"ל אפי' מי שהוא מוחזק בכשרות אין סומכי' על נאמנותו בטרח' גדולה כזו וכל אדם יחוש לעצמו ור' יהודה נמי לא פליג אלא משום דלא בעי חטיטה אבל אי הוה בעי חטיטה אפשר דהוה ס"ל כר"מ וא"כ אנן דקיי"ל בחטיטה כר"מ איך בתר דאנשוי' לדר' יהודה מהימני' וכי יש כח לאמוראי' לחלוק על התנאים ומכ"ש דקשה מכאן לשיטת הרמב"ם דס"ל אין לוקחי' ימ"ח מח"ג בסורי' ומכ"ש בח"ל כלל כלל לא א"כ ק' מסוגי' דפג"ה ואולי יעמוד משנתינו בא"י מ"מ להטור קשה אע"כ דגם על השחיטה מהימן בסתם ב"א ובהכי מיירי מתני' דסתם ב"א המצוין אצל שחיטה הם כסתם ספרי דדייני דריש גטין דליכא אלא מיעוטא דמיעוטא כפי' תוס' שם וס"ל לר"מ מ"מ במידי דטרחא כג"ה וחלב מיעוטא מיהא הוי ור"מ לטעמי' דחייש למיעוטא ואנן קיי"ל דלא חיישי' למיעוטא מהימן הטבח אג"ה ומכ"ש אשחיטה אבל להסוברים דמיירי בניכר וידוע לכשר פשיטא דלא שייך חשש מיעוטא באדם הידוע וניכר לנו:

כל זה כתבתי לפלפולא ולהתלמד במקום אחר אבל בנ"ד לא צריכא לכל זה מתרי טעמא חדא דגם הרמב"ם דמחמיר בימ"ח מח"ג מודה בציצית לא מיבעי' לדעת הרשב"א בתשו' סי' קכ"א שמאריך להשיא דעת רמב"ם לדעת אחרת ממה שהבינו בו ודוקא בהנך שהביא הרמב"ם פ"ג ופ"ח וספי"א ממ"א הוא דלא מהימני ולא לשאר מילי אלא אפי' לפי מה שהבינו בו כל הראשוני' מ"מ נ"ל היינו דוקא במידי דאכילה אבל בציצית דלאו מידי דאכילה הוא לא וכה"ג כ' מג"א סי' ל"ב סקי"ג אלא שהביא שם חובה לנפשי' מב"י לי"ד סי' ק"ל דהתם מבואר דאין לחלק כל כך דגבי מצא חותמו מקולקל מייתי ראי' מחלון של אוליירי' כלי' טהורים ומייתי מינה ליי"נ משמע שאין לחלק בין מידי דאכילה לשארי מילי:

ועוד טעמא אחריני איכ' עפ"י מ"ש תוס' בעירובי' צ"ו ע"ב ד"ה המוצא וכו' שהקשו ג"כ הא תכלת אין ניקחי' אלא מן המומחה ותי' וז"ל וי"ל כשמצאן שזורים ומופסקי' שאנו יודעי' שלצורך ציצית נפסקו יש לתלו' דמן המומחה נפלו דבשאינו מומחה אינו רגיל להתעסק בדבר שידע שלא יקנו ממנו ואפילו לעצמו אינו רגיל לעשות כיון שיודע בעצמו שאינו רגיל בהלכות צביעה עכ"ל יראה דלית להו סברת תוס' דמנחות הנ"ל אלא שאם הלוקח אינו בקי אין בכך כלום דמסתמא כיון שהם שזורים ומופסקים כתיקוני ציצית שוב אין לחוש דאין אדם טורח לעשות ציצית כמו אלו אם אינו בקי בהם ומסתמא ממומחה באו לידו והתם במנחות מ"ב ע"ב דתכלת אין ניקחי' אלא מן המומחה לא מיירי בחוטי' כמשמע לשון ניקח"ית אלא הצבע לצבוע בו הצמר או לטוות ולשזור ממנו חוטי' לציצית דהאי אפשר דעשה הצבע או הצמר אדעתא דגלימא משו"ה בעי' מומחה וזה נ"ל דעת רש"י במנחו' דמפרש הך דתפילין נמי משום לשמה ולא משום חסרות ולא עוד אלא שהתוס' כ' שהרמב"ם המציא מכאן דין חדש דמזוזה לא בעי' עיבוד לשמה וקשה מי סני לפרש כתוס' דמשום חסרו' ויתירות נגעו בי' ותפילין התפורים קשה לסותרם אבל לפי הנ"ל ניחא דס"ל דתפילין התפורים כתיקוני' הרי הם כציצית שזורי' ופסוקי' דודאי ע"י מומחה נעשו שהרי התם בעירובי' מדמה בש"ס אהדדי וכי טרח מיני' לעשות קמיע כעין תפילין לטרחא דשזורי' ומופסקי' וע"כ התם במנחו' מיירי בפרשיו' של תפילין הכתובי' על קלף בלי תיקוני דכיון דלא נתקנו עדיין בתיקוניהם חיישי' בהו שפיר שלא יצאו מידי מומחה ולא יכתבו אלא להתלמד או לשום מילתא אחריני וכמ"ש תוס' בשבת פ' המוציא יין גבי פ' קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל שכותבי' לקרות בו ק"ש על מטתו ומכ"ש לגי' שלפנינו ברי"ף דגרס מזוזה בהדי תפילין דאין ניקחין אלא ממומחה וא"כ ע"כ לאו משום טורח לסתור מיירי אלא שבגליון הרי"ף מחק מזוזה ולא ידעתי מנ"ל. מיהא להרב"ם דפסק להדיא דמזוזה לא בעי לשמה א"כ ע"כ לא גרס מזוזה ברישא יהיה איך שיהיה ראיה הנ"ל ברורה דע"כ מיירי בפתוחי' וע"כ משום לשמה נגעו ביה וא"כ למאן דגרס מזוזה בסיפא גבי ספרי' מוכח שפיר דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה:

ועוד י"ל דס"ל דומיא דרישא דתכלת למסקנא משום טעימה נגעו ביה והיינו משום שלא לשמה כדמסיק הש"ס דטעימה פסלה וצביעה לשמה חדא היא א"כ ה"ה אינך נמי משום לשמה נגעו ביה ולקמן אי"ה עוד נדבר מענין עיבוד מזוזה לשמה:

א"כ הרי קמן דבציצית הבאים לפנינו מתוקנים אין לחוש למידי ומשו"ה השמיטו הפוסקים הך מלתא גבי ציצית משום דתכלת ליכא בזה"ז ובציצית עשויה כתקנם שזורי' אפילו אינם מופסקי' ליכא למיחש למדי בזה"ז כמובן ולא עוד אלא אפילו בשארי חומרות כגון ניפוץ לשמה אעפ"י שרוב העולם אינם חוששי' לזה מהימן למימר ולהעיד עליה על שלו למאן דחייש ליה וכן העלה ברלב"ח הנ"ל הביאו הש"ך סימן קי"ט ע"ש ועיין רש"י חולין צ"ה ע"ב קיבורא דתכלתא פירש"י משום קלא אילן ולא פירש משום טעימה כש"ס דמנחות ואע"כ דס"ל כתוספות עירובין הנ"ל דבשזורי' לא שייך הא וק"ל:

ובכל זאת אני אומר אולי צדקו דברי הבח' המעיד שמחיתי בהם לקנות ציצית מארחי ופרחי כי לאו כל אנפי' שווין וידוע דאית בהני גברי מיעוט המצוי מאוד דלא עדיפי מחנוני דסורי' ונהי דכבר העלנו דבציצית או תפילין מתוקנים ליכא למיחש מ"מ איכא דוכתי דסמכי' לטוות הציצית ע"י גוי בצווי ישראל וכה"ג קולות וכיון שבעירנו אנו יודעין שטווין ע"י ישראל גדולים וכה"ג לא ניזל אחר עדותן של אלו שאומרי' שגם שלהם עשוים כתיקון ועמ"ש ט"ז סימן קי"ט סק"ב ובסס"י ס"ה בשם רש"ל ובאמת רבה המכשלה שתחת ידם בתפילין ומזוזות בדידי הוה עובדא בקיץ העבר בא' שהיה לו יותר מעשרים מזוזות למכור וכולם היו פסולים לעיני כל רואי' ופסלתים והלך ומוכרם בסביבותינו. ע"כ כל בעל נפש יחוש ואותו האיש מק"ק ירסלוב שקניתי ממנו היה בר אוריין וידע ההלכות ומכותלי דבריו היה ניכר לי דמהימן הוא:

ומענין מזוזה שכ' הרמב"ם דלא בעי עיבוד לשמה ומעלתו עשה לו סמוכים מסוגיא דפרק המוציא יין דברים מתוקים לחיך הטועמו אומר לי לי. אבל מ"ש ובנה יסודו דלמא הקלף לא נעבד לשם תפילין לא כיוון האמת כיון דעכ"פ רוב הקלף נעבד לשם תפילין משום דלא שכיח שיטרח לעשות קלף לצרכיה וכפירש"י במתניתין גבי בשר מוכסין והשתא א"נ אירע שעשה שלא לשמו לשאר צרכיה מ"מ אזלינן בתר דשכיחי ועמ"ש תוי"ט שם דצריך ליה לק"ש על המטה:

ובהגה' מיימוני כ' שהרמב"ם הוציא מדהוה ס"ד למכתב על אבנים ודחי דילפינן דורות מדורות יע"ש במנחות ל"ג ע"א ש"מ לא בעי עיבוד לשמה רצונו לומר מדהוה ס"ד דכשר על אבנים ש"מ דהל"מ לא נאמרה על מזוזה דא"כ לא הוה ס"ד למכתב על אבנים וכיון דהל"מ לא נאמרה על מזוזה ממילא למסקנא נמי דיליף כתיבה כתיבה לא מצי למילף נמי מכתיבה דתפילין וס"ת דבעי' לשמה כיון דעיבוד לשמה הלכה היא לא ניתנה למילף בגז"ש וזה דעת רש"י בשבת קל"ב ע"א דכל י"ג מדות אין למדין מהלכה ויעיי' בספר באר יעקב בסופו והרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל שהביא הכ"מ הוסיף ביאור דגם מסברא נמי אין לומר גילה בתפילין וס"ת וה"ה למזוזה דשאני התם דא"א לעולם בלא תפילין וס"ת משא"כ מזוזה אפשר לטצדקי למפטר ממזוזה שיעשה כל פתחיהן שקופים ויפטרו ממזוזה וא"כ יותר דומה מזוזה לציצית דלא בעינן אלא טוויה לשמה ולא הניפוץ לדעת הרמב"ם וס"ל טוויה דציצית וכתיבה דמזוזה דומים ותרוייהו בעי' לשמה ועיבוד דומה לניפוץ וכיון דתרוייהו שוים דאפשר למעבד טצדקי' למפטר שוים נמי בדיניהם דלא בעי לשמה:

ואין להקשות אכתי ניחוש שמא כתב המזוזה שלא לשמה י"ל דסתם כתיבה לשמה כ"ע בקיאים ביה כמ"ש הראשונים ז"ל והאריכות בזה ללא צורך ומ"ש בענין סתמא לשמה הוא רחוק מהמרכז. ובזה אסיים בענין זה משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה ז

שלום וכ"ט ושנה טובה ומבורכת לידידי הרב המופלג ומפואר כש"ת מהור"ר יאקב בעער נ"י אבדק"ק ברוסיק:

מכותלי כתבו ניכר שת"ח הוא אך אין לי פנאי לילך בגדולו' ונפלאות כאשר לבו חפץ אך הנוגע לפסק הלכה והוא חכם ומבין מדעתו ע"ד סופר סתם שקלקל ומכר תפילין בתים ריקנית בלי פרשיות ונפסל מרב הגליל יחי' ובעירו יש ס"ת ממנו שכתבו קודם הפסול והחזיקו בחזקת כשרות דהשתא הוא דאיתרע וכתורה עשה אך אח"ז נמצא שם ישיש שחשש לתפילין שקנה מזה הסופר זה שנתיים ימים ובדקום ומצא פסוק והיה אם שמוע לא נגמרה בכתיבה כ"א עד חציו והשאר חלוק ועתה נפשו היפה בשאלתו כיון שמכירת תפילין הללו היה קודם לכתיבת ס"ת ונפסל למפרע א"כ גם הס"ת פסול שמא לא קידש השמות ושארי פסוליו לשמה וגויליו וכדומה ועוד בלא"ה למג"א אפילו מומר לתיאבון לאותו דבר פסול לכתיבת ס"ת אם כן מה יהיה דינו של אותו ס"ת אלה תוכן דבריו והאריך בפלפול:

הנה אע"פי שאין ע"א נאמן להוציא גברא מחזקתו אפשר הכא שכבר נפסל על פי עדים אפשר הוה כמו רגלים לדבר לפוסלו למפרע ואע"ג דאותו העד נמי אינו מעיד שהוא ראה שהסופר עצמו הכניס הפרשה לתוך התפילין אולי א' מתלמידיו קלקלו כדרכן של אלו מ"מ גם בזה נאמר תולין הקלקלה במקולקלין אפילו אם נאמר כל זה מה שאינו פשוט לי מ"מ אין לפסול הס"ת אי משום שמא כתב ס"ת שלא לשמה דלכתוב שלא לשמה אינו איסור רק שפסול לקרות בו בציבור ובעליו אינם יי"ח מ"ע של כתיבת ס"ת דאינו אלא חומש בעלמא וכמגלה לתינוק להתלמד נמצא שהוא בעצמו לא עביד איסור אלא שמכשיל אחרים ועל זה נחשד מ"מ הרי לא נחשד רק לתיאבון להרויח טורח כתיבה וקלף ולא להכשיל בחנם וממנ"פ אם הרוחת טרחת חצי פרשיות והיה אם שמוע הוא תיאבון אם אפילו נאמין הע"א אין הס"ת פסול ואם נאמר שטורח קל לגמור חצי פרשה אינו תיאבון ואם הכשיל בזה נחשד גם להכשיל בספר תורה ג"כ א"כ אין לנו אלא עד אחד ואין כאן רגלים לדבר שהרי בסופו לא מצינו עליו אלא תיאבון ולא מצינו דשביק התירא ואכיל אסורא וע"א אינו נאמן עליו ולומר נהי דלא נחשד להכשיל בס"ת מ"מ ממילא פסול משום כתיבת מומר לתיאבון ונימא שגם זה הרוחת טורח חצי פרשה הוה לתיאבון מ"מ באותו פעם כשכתב ספר תורה עדיין לא נמצא עליו אלא אותן התפילין וה"ל פ"א ולא נעשה מומר בפ"א וא"כ הס"ת כשר ממנ"פ לפע"ד ועוד שאיננו אלא מומר להכשיל ולא שלא להניח תפילין והוה בר קשירה ובר כתיבה אפי' בתפילין מכ"ש בס"ת ואין פנאי לנצח בפלפולים ושלום וכ"ט מנאי פ"ב יום ב' ט"ו אלול תקפ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה ח

אלף שלומים מגבהי מרומים לי"נ הרב המאה"ג צדיק ונשגב החרוץ המופלא כבוד מו"ה יחזקאל סג"ל נ"י:

נועם אמרותי' הגיעני היום ובעלי הדרך אומרים כי ביום א' הבע"ל נוסעים מפה ואין לי פנאי להאריך ביום עש"ק מפני טרדות רבות ע"כ הקיצור יספיק ע"ד דברת הירושלמי פ"ק דמגלה המובא בר"ן בתשו' סי' ל"ט דפריך אמתניתין אין בין ספרים לתפילין ומזוזות לחשב נמי שהספרים תולין בהם משא"כ בתפילין ומתרץ ירושלמי ספרים שכתבן כתפילין ומזוזות אין תולין בהם ותפילין ומזוזות שכתבן כספרים תולין בהם. ובספ' התרומה למד מזה הירושלמי שהתלי' פסולה משום שלא כסדרן אפי' לא הקדים הסופר מ"מ פסולה מפני שנסדר התלי' בין שטה הראשונה לשני' כאלו תיבות התלוים מוקדמים לשיטה שני' אף על פי שנכתבו כסדרן וגם נקראי' כסדרן מ"מ פסולין משום סדר עמידתן והר"ן פליג דהרי הירושלמי משני שאם הי' כותב תפילין כמו ס"ת ר"ל בכתיבה גסה היה התלי' כשר אע"כ לא נפסלה שלא כסדרן אלא מטעם דוחק הכתיב' באותיות קטנו' שבתפילין יהיה קשה לתלות ביני שטה אלו דברי הר"ן ופר"מ נתקשה הרבה בזה ואני אפרש אי"ה ואבאר פלוגתתם בפשיטות בעזה"י:

הנה לא הוקשה להירושלמי מ"ט לא חשיב במגלה החלוק שבין ס"ת לתו"מ דס"ת כשר שלא כסדרן משא"כ תו"מ די"ל דהיינו שהספרים נכתבים בכל לשון וכו' דהא לית לנו שום מקרא על שיהי' נכתבים כסדרן או על שיהי' נכתבים בלה"ק אלא מדכתיב והיו בהווייתן יהי' והיינו הן הוויית לשונם והן הוויית כסדרן והוי כאלו תנן במתני' אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרי' לא בעי בהווייתן משא"כ תו"מ והי' נכלל לשונם וסדרן והשתא נמי חדא מינייהו נקיט וה"ה לאידך וכ"ש נמי הוא שהרי לענין קריאת הפרשיות למפרע פסול לכולי עלמא מדכתיב והיה שלא יקרא למפרע ואיכא למ"ד דלה"ק לא בעי מדכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע ואם כן בכתי' דפסול שארי לשונות כ"ש דבעי' והי' לענין סדרן ונמצא לק"מ אמתניתין דלא קחשיב סדרן:

ואמנם המקשה בירושלמי הי' קבלה בידו דיש עוד חלוק בין תלי' דבס"ת כשר ובתו"מ פסול והיינו אפי' כסדרן וכגון שכ' ונזדמן לו שם בסוף שיטה ולא יש ריוח כל השם בתוך השיטה כי קצר היריעה מהכיל ע"כ הערים לכתוב השם למעלה ביני שיטה ולכתוב אחרי' תיבה אחרת בסוף השיטה נמצא נכתוב כסדרן רק שהשם נתלה וכי האי גוונא איתא בתשב"ץ חלק א' סי' קע"ו רמז עלי' בבד"ה בי"ד סי' רע"ו והתם הי' רוצה לצמצם שיזדמן לו מוצא שפתיך תשמור בראש עמוד בי"ה שמו והי' זורק כמה תיבות שבסוף עמוד ביני דפי' והתשב"ץ השיב שטוב הי' יותר לזרקם ביני שטה וטוב משניהם שלא לשנות כלל משום דקדוק בי"ה שמו שלא נזכר בש"ס יע"ש ומינה משום דקדוק שנזכר בש"ס שפיר דמי למיעבד הכי והשתא אם יזדמן שם בסוף שיטה ואם נכתבנו שם יצאו מאותיות השם חוץ לדף דפסול לר"ת ולרוב הפוסקים ואם יניחנו פנוי יהי' יותר מג' תיבות ע"כ רוצה הסופר לכתבו למעלה והתיבה אחרי' וקים לי להמקשן דזה פסול בתו"מ וכשר בס"ת והקשה דה"ל למיחשבי'. וטרם שנבאר תי' הירושלמי על ק' זו נאמר שזה פסול איננו מטעם שלא כסדרן בכתיבה שהרי נכתב על הסדר וגם הקורא יקרא כסדרן ע"י היכר תמונות אותיות שאלו דקות ואלו גסות וכמו שכ' התשב"ץ בתשובה הנ"ל וכ"ע יודעים שאלו האותיות אינם אלא תלויות ושייכים לשיטה שלמטה ממנו ומ"מ יש פוסלים מטעם עמידת האותיות על הגויל שלא כסדרן שהרי מיד אחר שיטה הראשונה נסדר שם התלי' ואחרי' השיטה השני':

והנה על ק' הנ"ל תי' הירושלמי ספרים שכתבם כתפילין ומזוזות אין תולין בהם וכו' על זה יש ג' פירושים בעל קרבן העדה בקונטרס שלו פי' שאם כ' ס"ת אשורי' פסולי' התלוי' ואם כ' תו"מ יונית כשרי' התלוי' ואמנם בתוספותיו כ' שאין הדין הזה אמת ע"כ פי' דה"פ אם כתב ס"ת באותיות קטנות כמו תפילין פסול התלי' ואם כ' בתפילין כתיבה גסה כשר התלי' משום שאז ניכר היטב ונ"ל ליישב גם פירושו שבקונטרס וכוונת הירושלמי אינו כמובן שיהיה מותר לכתוב תפילין יוונית אלא הכי קאמר שזה הפסול של תלי' הוא מטעם שאין כותבין תפילין כס"ת ר"ל שבעי' בהוייתן ואלו הי' מותר לכתוב תפילין בכל לשון כס"ת הי' נכתבי' ע"י תלי' ג"כ וכן בהיפוך אלו הי' צריכים לכתוב ס"ת כתפילין בלה"ק דוקא ה"ה דתלי' פסול משום שלא כסדרן ופסול זה דוהוייתן כבר הוזכר במשנתינו כנ"ל ואע"פ שלשון זה קצת מגומגם מ"מ הרגיל בלשון הירושלמי יודע שאין זה מפסיד נמצא לפי פי' זה יהיה התלי' פסול בתפילין אפי' נכתוב כסדרן בין בכתיבה שוה לגוף הכתב בין בכתיבה דקה ממנו והטעם מפני סדר עמידת על הגויל שלא כסדרן:

אמנם לפי פירושו שבתוספותיו מסיק התרצן שאין שום פסול משום סידור על הגוויל כיון שבשעת מעשה נכתבו כסדרן אך הפסול משום הקורא שטועה וקורא התלי' קודם לעיקר השיטה וע"כ בס"ת שהתלי' בכתיבה דקה ויש היכר לקורא אלו הי' תפילין נכתבים כן והי' כשרים ואלו ה' נכתב ס"ת בכתיבה דקה כתפילין הי' פסול אע"פ שאין כתיבה מעכב בס"ת מ"מ הס"ת צריך שיהי' מסודר שלא יבא הלומד בו להקדים המאוחר ולאחר המוקדם דא"כ תפוג תורה ויאסר המותר ויתיר האיסור והוא פשוט בלי ראיה:

ואמנם הר"ן בתשובה סי' ל"ט משמע דאין בזה כלל משום שלא כסדרן אלא משום דסתמא דמלתא בתפילין אין ריוח כל כך בין שיטה לשיטה ויהי' אותיות הנתלים דקה מן הדקה ואין נכון לעשות כן ומשו"ה תי' להירושלמי דאי כתב תפילין בריוח כס"ת כשר לתלות ועפ"י הדברים האלו יובנו דברי ספר התרומה בהלכות תפילין סימן ר"ה קודם ד"ה פ' הקומץ וכו' וע"ש אשר זה לשונו ובירושלמי ספ"ק דמגלה אמרי' תולין בס"ת ואין תולין בתו"מ ואין מפליג בין יש שם לשאר תיבות א"כ אסור להגי' שום אות בתו"מ וכו' אמנם אם דילג אות א' או שתים והניח ריוח למעלה בסדר השורה יכול לכותבן שם אמנם י"א דטעמא דאין תולין בתו"מ משום שנכתבו שלא כסדר ותני' במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנוזו א"כ אסור לכתוב בריוח שהניח אות שדילג עכ"ל ולכאורה ישתומם הרואה דמתחיל בלשון הירושלמי שאין תולין בתו"מ ושוב כ' אמנם אם דילג וכו' והוא תמוה ותו יל"ד מ"ש אם דילג אות א' או ב' מנינא למה לי הא אפי' דילג כמה שיטין מותר לתלות בס"ת כמ"ש תשב"ץ הכ"ל גם מ"ש והניח ריוח וכו' פשיטא שאי אין ריוח לא יכול לכותבן אבל להנ"ל ניחא דמעיקרא לא אסיק אדעתי' כלל הך דמכילתא והוה ס"ל אפילו שלא כסדרן ממש כשר בתו"מ שהדי לא הזכיר דין זה עדיין והוה ס"ל טעמי' דירושלמי דאין תולין בתו"מ באחד משני טעמים הנ"ל או משום ערבוב הקורא שיקרא המאוחר מוקדם ואעפ"י דתו"מ אין עשוי' ללמוד מתוכן מ"מ בעי' שיהי' ראוי' לקרות כדאמרינן פ' הקומץ והקורא קורא כסדרן וע"כ כ' אמנם אם דילג אות א' או ב' לא מיבעי' אם לא דילג וכותב כסדרן בתלי' פשיטא דלא אכפת לן אלא אפי' דילג נמי דאכתי לא אסיק אדעתי' הך דמכילתא ואמנם דוקא אות א' או ב' אבל טפי דהוי תיבה שלימה בזה שייך בלבול הקורא לא התיר וגם זה דוקא אם הניח ריווח בין שיטה לשיטה רוצה לומר ריווח מרווח דהירושלמי לא אסר אלא באופן דאיכא בלבול להקורא או באופן שאין ריווח מרווח בין' השיטין אבל לא זולת ושוב כ' די"מ הטעם דירושלמי משום הא דמכילתא וא"כ אין תקנה בשום אופן ומזה הבין הר"ן שאפילו נכתב כסדרן בלי דלוג ובלי ערבוב קריאה נמי פסול משום עמידתן על העמוד שלא כסדרן דאלת"ה ה"ל לומר בקיצור תו"מ שנכתבו שלא כסדרן פסולין משא"כ ס"ת אע"כ בא לחדש אפי' נכתבו כסדרן רק שנתלו ביני שיטי פסולין מטעם עמידתן על הגויל:

ולדינא נ"ל בפלוגתת רש"י ור"ת דהרי במכילתא בחדא מחתא מחתינהו כסדרן דאותיות ותיבות עם כסדרן דהפרשיות שיהי' נכתבין כסדר שהם כתובים בתורה קדש והיה שמע והי' ולר"ת שסדר הנחתן הויות אהדדי כ' תוס' והתרומה וכל הראשונים שעכ"פ צריך שיכתבם כסדרן וכן בשל יד כ' התרומה בשיטת ר"ת צריך הסופר שיניח חלק בין והי' לשמע לכתוב שם והי' אם שמוע נמצא לר"ת אעפ"י שנכתבו הפרשיו' כסדרן מ"מ עמידתן על הקלף אינו כסדר מ"מ אין קפידא ש"מ דאין קפידא בעמידה על הקלף וא"כ ה"נ באותיות הניתלין אם נכתבו כסדרן בלא דלוג ואיכא ריווח כראוי' וגם אין בלבול להקורא משום עמידתן שלא כסדרן אין קפידא ומותר לעשות כן לענ"ד בתפילין של ר"ת אבל בשל רש"י אין לנו שהרי גם הר"ן לא ערב לבו להחמיר נגד המנהג להקל כהתרומה בעובדא דידי' יע"ש ואנן ניקום להקל נגדו אבל בתפילין דר"ת נ"ל מה שכתבתי נכון בעזה"י:

מה שהקשה פר"מ על הרמב"ם פי"ד מס"ת כשמנה עשרים דברים הפוסלים בס"ת מדוע לא מנה עמהם תליית השם שפוסל הוא עצמו פ"א מס"ת הלכה י"ו וכ' מעלתו ואין לומר כיון שאינו רשאי לתלות הוי בכלל חסר שמנה הרמב"ם א"כ מה יענה מהרי"ק שלא ס"ל כן בשורש ק"ל עכ"ל ורצינו דמהרי"ק הוכיח שם דתיבת בת ה' אותיות ש"ג ג' חוץ לשיטה אינו פוסל מדלא מנאו הרמב"ם דאין סברא לומר שיהי' זה בכלל חסר שהרי אינו חסר וכתוב הוא לפנינו אלו דברי מהרי"ק ז"ל וא"כ לדידי' קשה כנ"ל הנה האמת בתשב"ץ ח"א סי' קע"ו הנ"ל כ' כן דלרמב"ם פסול כשיוצאין רובו של תיבה חוץ לדף והא דלא מנאו בין המעכבים דהא לא מנה נמי תליית השם אבל אין מזה ק' על מהרי"ק שההפרש רב ביניהם בשלמא דילג מקצת השם הרי חסר לפנינו אלא שבאנו להשלים החסרון במה שתלוי למעלה ממנו וכיון שכבר פסק הרמב"ם שאין השלמה תליית השם משלים הרי נשאר חסר במקומו והוא בכלל חסר אות א' משא"כ בשנכתבה רובו של תיבה חוץ לשיטה הרי הוא שלם לפנינו רק שאנו אומרי' כיון שאינו שוה לשיטה שלמעלה ושלמטה הימנה הוי כמאן דליתא והרי הוא חסר כגון דא צריכא לאדועי וצריכא רבא ולא ה"ל לרמב"ם למשתק מיניה והכלל התם חסר לפנינו הכא שלם לפנינו והדברי' ברורים לפע"ד:

אמר ר"י בן פזי ריב"ל שאל ולמה לית אנן אומרים שהספרים נכתבים בשני דפין ותו"מ אין נכתבים אלא בדף א' התיב ר"י ברי' דד"ח כתובה (מאותו מקום) אדרבא שהספרים נכתבים בשני עורות ותו"מ אינן נכתבים אמרין חברי קומי ר' מנא נאמר דף א' בשני עורות א"ל שאפילו ספרים אינן נכתבים כן (יעיי' סי' ר"פ ס"א בהגה' רמ"א) תולין בס"ת ואין תולין בתו"מ ספרים שכתבן כתפילין ומזוזות אין תולין וכו' ותל"מ, פ"ב יום עש"ק י"א טבת תקע"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה ט

שלום לידידי הרב הותיק מו"ה אלי נ"י.

ע"ד תמיהה שנזרקה מפי חבורותיכם ביומא ל"ד ע"א דפליגי רבי ורבנן בנסכים דתמיד אי אבין הערבים נילף שחרית וערבית או בהיפוך ולהתוס' נפקא מיני' לדינא אי לי' לי' אלא חד מינייהו אז אותו דמפורש בקרא עיקר ונדחה אותו דלא אתי אלא מילפותא והוקשה למעלתם הא מקרא מלא דבר הכתוב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו תעשה הרי מבואר דעיקור נסכים בשל שחרית כתיב וקרא גופי' תלי ערבי' בשל שחרית הנה קושי' גדולה ועצומה היא וכבר נתקשו בה רבני קשישי טובא והגאון בספרו יד דוד מונה והולך כמה ספרן של צדיקים גאוני ספרד שנתקשו בהאי ולא שמעתי ולא ראיתי בזה תיר' הגון עד שמצאתי מ"ש החכם מו"ה וואלף היידענהיים בפי' המחזור בהפטורת יום א' דר"ה והנה אמת נכון הדבר:

והעולה על רוחי לע"ד דודאי קרא ועשירית האפה סולת אשל שחרית קאי' דסמיך לי אלפני' את הכבש א' תעשה בבוקר והאי קרא עיקור בשחרית ואגב גררה כתיב ואת הכבש השני וכו' וא"כ בדשחרית עסיק ובא ומסיים והולך ועשירית האיפה וכו' נמצא מנחה עיקרה ובבקר נאמר אך אח"כ אתי סכינא חריפא ומפסק' עולת תמיד העשוי' בהר סיני וכו' והדר מתחיל' ונסכו רביעית ההין וכו' א"כ י"ל דנסך יין אדסמיך לא מלאחרי' קאי שהוא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים באופן שהמנחה עיקרה בשחרית ואדסליק מיני' קאי ונסך יין עיקרה בערבית ואדסמיך לי' לאחרי' קאי והשתא מאי דכתיב כמנחת הבקר וכנסכו ר"ל כמנחת סלת של בוקר וכנסכו של עצמו שניהם יעשה ריח ניחח ובזה יובן דבפ' תצוה בעולת סיני כתיב כמנחת הבקר וכנסכה במפיק ה' דשם ליכא הפסק בין מנחת סולת לונסכו רביעית ההין וא"כ תרווייהו אדשחרית קאי א"כ כי אמר אח"כ ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה של מנחת הבקר דמנחה הוא לשון נקבה ועלי' קאי כנסכה שהרי כבר הזכיר נסכי הבקר בריש הפרשה משא"כ בתמיד דפ' פנחס עכ"ל:

וטעמא רבא איכא נמי מסברא לחלק ביניהם לפמ"ש תוס' דהנפקותא הוא בשלא הקריב של בוקר ונזדמן לו נסך א' אי יקריבנו בשביל בקר או בשביל בין ערבים וזה שייך בתמיד של דורות משא"כ בעולת סיני שיהי' בשעת החנוך דקי"ל במנחות נו"ן ע"א דביום החנוך אי ליכא תמיד בבקר לא יקריב בין הערבים ומסתמא תמיד ומנחתו ונסכו קאמר א"כ לא שייך כנ"ל וק"ל:

וההיא סוגי' דמנחו' ד' נו"ן דאתאינן עלה היא ג"כ תמוה כבר נתעורר התי"ט שהרי בין בעולת סיני ובין בתמיד של דורות בשניהם נאמר בשוה בריש הפרשה את הכבש א' תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים והדר קרא ותני בסוף הפרשה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ומה נשתנו אלו מאלו ובה"ז שם קרא תגר על תי' תי"ט ובזית רענן על הילקוט פ' פנחס לא נ"ל דברי בה"ז ונדחק הוא לומר דבעולת סיני קרא קמא עיקור ואידך לדרשא לומר שבין הערבים יהי' השני ואי לא עביד של שחר לא יעביד של בין הערבים משא"כ לדורות כולי קראי מיותרי וכולם לדרשא יע"ש והכל דוחק גדול והנלע"ד דב' פעמים הזכיר תמיד של הערבים בפרשה א' קרוב לשל שחר וא' מרוחק ממנו בסוף הפרשה וב' מיני תמידים איכא בשנה א' בימות החול ששני התמידים קרובים זה לזה רצונו לומר שאין שום קרבן חובה מפסיק בין זה לזה וא' במועדים שהמה מרוחקים זה מזה שקרבני מוספים מפסיקי' בין זה לזה והשתא בפ' פנחס דמיירי מתמידי חול שהרי כל המועדי' נזכרים שם אח"כ א"כ קרא קמח ששני התמידים נזכרים בפסוק א' ומקורבים זה לזה הוא עיקר הקרא ואותו קרא בתרא המרוחק אתי לדרשא לומר אפי' לא הקריבו שחרית יעשה לבין הערבים ודלא כהבנ' זית רענן הנ"ל אמנם בפ' תצוה אז הי' המלואים קריבי' שחרית לבין ערבים נמצא ואת הכבש השני שבסוף הפרשה ומרוחק מתמיד השחר הוא העיקר שהרי באותו זמן הי' מרוחקים זה מזה וקרא קמא לדרשא ודרשינן אי איכא א' בבקר יעשה שני בין ערבים ואי ליכא א' בבקר לא יעשה שני בין ערבים וזה נ"ל יותר נכון מכל מה שראיתי בזה ואחתו' בברכה א"נ הדש"ת פ"ב יום א' י"א טבת תקע"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

תשובה י

מחיי חיים יתן חיים ושלום וכ"ט וכתיבה לאלתר בספרן של צדיקים את ידידים הגאונים צנתרי הזהב תרי גיסי ה"ה כקש"ת מה"ו מרדכי זאב ומה"ו יוסף שאול נ"י:

אחד"ש אספרה כמו יען הדבר נוגע לספרן של צדיקים הדרתם נ"י ספר מגן גבורים זה שבועות שתי' היינו במסיבה ואמרתי בשם מחות' הרב מו"ה יוסף ליאמאן זצ"ל מאמסטערדם בישוב ק' רשב"א ברכו' י"ד ע"ב במערבא ערבי' דבר חל ב"י ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם והקשה רשב"א הא כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן ותי' הנ"ל שזה הוא מקרא מלא בפ' אחרי בתחלת פ' עריות וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם:

והנה במערבא התחילו ויאמר ה' אל משה לאמר שהוא פסוק בפ' ציצית ושוב לזה פסוק שלם מפ' עריות והנה אמת נכון הדבר. ואמרתי לא נעלם מרשב"א אלא כיון דבלא"ה צריך לתרוצי מפני חזרת הש"ץ אני ה' אלקיכם שהוא באמצע פסוק מיהו באתרי' דרשב"א הי' נוהגי' כן כמ"ש בתשו' הרא"ש. אך במקומינו דחוזר ש"ץ ה' אלקיכם אמת ואין זה אמצע פסוק דכל אדם יכול לומר כל היום ה' אלקיכם אמת. דוקא אם מתחיל אני ה' אלקיכם ע"כ לשון הקרא קאמר הוצרך הרשב"א לדחוק אבל אנן צא צריכין לדרשב"א ותי' מחות' הנ"ל אמת בלי פסק:

תוכן העניינים

שו"ת חתם סופר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה