שות חיים וחסד· רבי חיים יצחק מוסאפיא
וחסד סימן ט
חמץ ספק של גוי ספק של ישראל לאחר הפסח מה דינו:
שאלת ממני ידיד נפשי לבאר לך דברי הרב מג"א סי' תמ"ט שכתב דמש' מדברי הב"ח דחמץ שנמצא אחר הפסח ולא ידעינן אם הוא. של נכרים או של ישראל אסור באכי' ומותר בהנאה וכ"מ בעירובין דף ס"ד ברש"י ותוספות ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דהרי התוספות קרו בחיל בד"ה שהולכין אחר רוב ע"ד וכו' דאילו הוה תלינן בשל ישראל היה מותר אעפ"י שאחר הפסח היה בסמוך דבישראל י"ל שאחר הפסח נעשה הרי ברור מדבריהם דאילו לא הוה טעמא דאזלי' בתר רוב עוברי דרכים דנכרים הם הוה שרי' ליה באכילה דאמרי' מישראל הוא שעשאו אחר הפסח ודלא כמ"ש המג"א לאוסרו באכילה ולא מצאת מענה בזה:
תשובה איברא דדברי הרב מג"א חייבים בביאו"ר ולדעתי הקצרה נר' דמסי' דמלתיה נשמע לרישא והיינו דסיים שם ואם הוא בענין שאפשר לתלות שנעשה אחר הפסח אפילו במקום שרוב. ישראל מצויים שרי עכ"ל. הרי שמעינן מזה דעד השתא קאי היכא דא"א לתלות שנעשה אחר הפסח וכגון דנמצא תכף ומיד ברגע שיצא הפסח או שנמצא בחנות או חדר שהיה סגור מימות הפסח ועד עתה דאין שום צד לו' דנעשה אחר הפסח בכי הא הוא דאמרי' מסתמא דגוי הוא ולא מחזיקינן ליה דהוי של ישראל דאין לנו לחשוד שישראל עבר על ב"י ושהה החמץ ברשותו וא"כ כיון דאמרי' ודאי דהוא של גוי דינא הוי לאסור באכילה משום פת של גויים ולמשרי בהנאה והא מלתא יליף לה הרב מג"א שפיר מדברי התו' דעירובין דהרי כתבו דאי לא הוו רוב עוברי דרכי' גויים והיה מקום לתלות דשל ישראל הוא וכגון דהוו מחצה על מחצה אף ע"ג דהיה ספק שקול דשמא דגוי הוא ואסור הוא עכ"פ באכילה משום פש"ג אפי"ה לא הוה אמרינן דשל גוי הוא אלא הוה תלינן לקולא ואמרי' דשל ישראל הוא ועשאו אחר הפסח ושרי אפי' באכילה א"כ מזה שמעינן שפיר דה"ה היכא דליכא למתלי שעשאו יש' אחר הפסח וכגון שנמצא תכף ומיד ברגע שיצא הפסח אלא דמספקא לן דילמא של גוי הוא דעבר עליו הפסח דשרי בהנאה מיהא או של ישראל הוא ואסור בהנאה בודאי דינא הוא דנזיל לקולא ונימא דגוי הוא ושרי בהנאה מיהא ולא באכילה משום דהוי פש"ג והטעם דתלינן דגוי ומקילינן ביה הוי מתרי טעמי חדא משום דחמץ של ישראל שעעה"פ אין איסורו אלא מדרבנן משום קנסא דקי"ל כר"ש דסבר הכי וא"כ כל היכא דאיכא למתלי שאין זה חמץ של ישראל שעעה"פ תלינן ככל ספק' דר' דאזלי' לקולא ותו איכא טעמא אחרינא דהסברא מסייעת דשל גוי הוי ולא של ישראל דאין לנו לחשוד לישר' שהניח חמץ בפסח והני תרי טעמי איתנהו נמי בנדון שכתבו התוס' דהיינו היכא דאיכא למתלי שהישראל עשאו אחר הפסח דשרי באכילה דהרי כיון דאיכא לספוקי שמא של גוי הוא ואסו' באכילה או שמא של ישראל הוא ואחר הפסח עשאו ומותר באכילה אזלי' לקולא ואמרי' דשל ישראל הוא כיון דפש"ג אין איסורו אלא מדרבנן ספקא דר' לקולא ואין לומר דשמא של ישראל הוא דעבר עליו הפסח דהרי כיון דאיכא לספוקי שמא עשאו אחר הפסח תלינן לצד קולא משום דחמץ שעעה"פ מדרבנן הוא דאסיר וא"כ בהא נמי אית לן למיזל לקולא. ככל ספק דרבנן ועוד מטעמא אחרינא אית לן למיזל לקולא ולמימר דעשאו אחר הפסח דהרי אין לנו לחשוד לישראל ששהה חמץ בפסח. ולכי נדוק אתי נדונו של הרב מג"א במכ"ש מנדונם של רבותינו התוס' דהרי בנדון התוס' כדי להתירו באכילה אנו תולין בשני צדדי קולא חדא דאמרי' דשל ישראל הוא ולא של גוי ועוד דאמרי' דבתר הפסח הוא דנעשה ולא מקמי הכי משא"כ בדינו של המג"א לא אמרי' אלא חדא מלתא לקולא דהיינו דשל גוי הוא ולא של ישראל ולענין אם נעשה קודם פסח או אחר הפסח אין נטפלים בו כלל ונמצא דריש מלתיה דהמג"א דמנותי משם הרב"ח אינו הנדון שכתבו התוס' אלא דהוא מוכיח דינו ממ"ש התוס' שם ואה"נ שגם הרב"ח והמג"א מודו דמי שאינו נזהר מפת של גויים שרי ליה למכליה ואין לומר דדילמא פת של בעה"ב הוא ואסיר לכ"ע דהרי מספקא שמא פת של פלטר הוא אית לן למשרייה דהו"ל ספקא במידי דרבנן ולקולא אלא דהרב ב"ח והרמג"א מלתא פסיקתא נקטו דלכ"ע אף למי שנזהר מפש"ג שרי ליה בהנאה ואין לנו לאוסרו מספק שמא של ישראל הוא שעעה"פ דאסו' בהנאה דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן אזלי' לקולא ותלינן דשל גוי הוא ובהנאה מיהא שרי לכ"ע. ומה גם דההוא עובדא דר"ג דמייתי בעירובין משמע דהיכא דתלי' בשל גוי הוא אסור באכילה משום פש"ג והיינו ודאי משום דר"ג ורבי אלעאי דהתם היו נזהרים מפת ש"ג אף של פלטר ולהכי נקטו מלתייהו הרבנים הנ"ל בההוא גוונא דמיירי. הש"ס. ושוב ראיתי להרב חק יעקב שהשיב ע"ד הרב מג"א ופירש דברי התוס' וסיים וז"ל נמצא זכינו. לדין מסוגיא יא זו בנמצא חמץ בדרך מיד אחר פסח אם רוב עוברי דרכים ישראל אסור. ואם מחע"מ וכל שכן ברוב עכו"ם מותר אף באכילה למי שאינו נזהר מפתן עכ"ל ולע"ד בהא מודי גם המג"א. וזוהי שיטתו ולא החמיר לאוסרו באכילה אלא להנזהר מפת ש"ג וכעובדא דר"ג כמדובר:
ואולם סוף דברי המג"א דחוקים קצת שכתב ואם. הוא בענין שאפשר לתלו' שנעשה אחר הפסח אפי' במקום שרוב ישראל מצויים שרי והנה הכא סתים למלתיה ולא פורש האי שריותא במאי הוא אי שרי גם באכילה או דוקא בהנאה. אכן הדבר מוכרח: מצד עצמו דאפי' באכילה שרי דהרי הנדון זה הוא. שכתבו התוספות. דכל היכא דאיכא למתלי דנעשה אחר הפסח ע"י ישראל שרי גם. באכילה אמנם מאי דבעי פירושא בדברי המג"א היינו חדושא דאשמועי' באמרו דאפילו במקום שרוב ישראל מצויים. שרי הנה הך אפילו דנקט לא אתי שפיר אלא דוקא למי שאינו נזהר מפת ש"ג והכי פירושו לע"ד ל"מ אם הם מחצה גויים ומחצה. ישראל דשרי. באכילה משום דאיכא ס"ס דמעיקרא מספקא לן בחמץ.. זה שנמצא אם הוא עשוי עתה אחר הפסח או עבר עליו. הפסח ואפי' את"ל דעבר עליו הפסח ספק אם מגוי הוא או מישראל אלא אפי' רוב מצויים שם ישראל ואי אתה יכול לומר ספק מגוי או מישראל אלא ספק אם נעשה אחר הפסח. או עבר עליו הפסח אפי"ה בחר ספקא לחוד יש לתלות. לקולא דבתר הפסח נעשה ברם הניחא למי שאינו נזהר מפש"ג הוי רבותא טפי היכא דרוב ישראל מצויים וכדאמרן מיהו למי שזהיר בפש"ג גם אי הוי מחצה ע"מ אם באת לעשות ס"ס לא מהני הס"ס מידי למשריה באכילה דהרי בספק של גוי ספק של ישראל אי אתה מתירו אלא בהנאה ובאידך ספקא אם נעשה קודם הפסח או לא אתה מתירו גם באכילה וכיון שאנו באים להתירו באכילה כל היכא דאיכ' למתלי דנעשה אחר הפסח נמצא דלאו מכח ס"ס אנו מתירים אלא בחד ספקא דדילמא נעשה אחר הפסח וא"כ מ"ש אפי' במקום שרוב ישר' וכו' וראי לא נקטיה אלא למאן דלא מזדהר מפת ש"ג וכמש"ל ומיהו גם לזהיר מפת ש"ג לגבי הנאה מיהא היכא דהוי מחצה עמ"ח איכא ס"ס והיכא דהוי רוב ישראל אינו אלא חד ספקא הא מיהא עכ"פ לענין דינא בין למי שזהיר מפת ש"ג בין למי שאינו זהיר כל היכא דאיכא למחלי שנעשה אחר הפסח בין אם רוב המקום ישראל בין אם מחצה עמ"ח שרי גם באכילה זולת היכא דרוב המקום נכרים דאז יש חילוק דמי שזהיר בפש"ב אסור באכילה ומותר בהנאה והוא דינו של ר"ג בעירובין שם וחלוקה זו לא הזכירה כלל הרב מג"א דהרי בחלוק' זו אין שום ספק כלל דהרי ודאי בתר רובא אזלינן ולענין אם עבר עליו הפסח או לא אין לנו להטפל דכיון דשל גוי הוא בכל גוונא דין א' יש לו וכי היכי דלא נקט נמי ברישא היכא דליכא למתלי דנעשה אחר הפסח דאם הוא רוב המקום ישראל ודאי דאסיר בהנאה נמי לכ"ע דהא אין שם שום ספק וברור כנ"ל לפרש דברי הרמג"א ברם ס' הב"ח אין עמדי לראות מקורן של דברים:
אך את זה חזיתי ואספרה כי מידי כתבי בא לידנו ס' חדש ממש למר רחומ"אי החר"א פינסו נר"ו זה שמו אפי זוטרי על ה' פסח ושם סי' תמ"ט מייתי דברי הרב"ח דמינייהו דייק הרב מג"א והוא דכתב בההיא ברייתא דחנות דקתני אסור בהנאה לאשמועי' מועי' דלא תימא כיון דספק הוא מסתייה דנאסור אותו באכילה. ולא בהנאה קמ"ל דאף בהנאה אסור ומזה דייק המג"א דדוק' בנמצא בחנות של ישראל לפירש"י ורב: האי הוא דאסור. אבל אם נמצא חוץ לחנות ולא ידעי דמאן מסתייה לאסור באכילה. ולא בהנאה. וא"כ אפוא כל מ"ש לעיל בעניותנו אזלא גרי"ס שפיר ואין שום סתירה מדברי הרב ב"ח. ואולם חזיתיה למר בעל אפי זוטרי נר"ו שכתב לפרש ראית המג"א מתוספות דעירובין ובעי מימר דהא דלא התירו ר"ג אלא בהנאה היינו משום דס' ליה דחמץ ש"ג שעעה"פ אסור באכילה מוהא וכדעת בעל העיטור ע"ש ולע"ד הא ליתא כלל ומסתמות דברי רש"י והתוס' נראה ברור דמשום פש"ג הוא דאסרו באכי' ומוכרח לפרש כן לפי דעת כלהו רבוואתא ראשונים ואת אחרונים דפליגי על בעל העיטור וכלהו ס' ליה דחמץ ש"ג שעעה"פ שרי גם באכילה. ואם כן תקשי להו מהא דר"ג אלא ודאי. דכלהו ס' להו דהא דר"ג לאו משום אי' חמץ הוא דאסרו באכילה אלא משום פת ש"ג דהיה נזהר הוא ודעימיה אפי' מפת של פלטר וכן הוא הבנת הרב לשון למודים והרב נה"ש כמ"ש שם ידידנו הנז' ומאי דהכריע מר בתר הכי מלישנא דתלמודא דקאמר דר"ג ס"ל דחמץ ש"ג שעע"הפ מותר בהנאה דמשמ' אבל לא באכילה אינו הכרח דהא י"ל דהש"ס לא קאמר אלא מה שלמדנו בהדיא מהך עובדא דר"א דהיינו התר ההנאה אבל אה"נ דאם לא היה פת אפוי אלא עיסת גוי דשרי באכילה אף לר"ג ותימה. לי על ידידנו היכי נחית לפרושי מלתיה אליבא דחדא סברא יחידאה ודחויה מהלכה ולא נחית לדעת מאי מפרשי בהא כלהו רבנן פוסקי צדקה דפליגי על בעהע"ט. גם מה שרצה להעמיס דהרמג"א והב"ח חיישי לסברת בעהע"ט וע"כ אסרי' בהנאה היכא דמספ"ל אם הוא של גוי לא נהירא לי כלל דסתמי למלתייהו כסברא יחידאה ודחויה ומה גם דהמג"א הוכיח דינו מרש"י ותוס' בעירובין ושם בדבריהם אין שום רמז מסברת בעל העטור ותדע עוד דמלתא כדנא א"א לאומרה בעד המג"א דהרי סיים במלתיה דאם הוא בענין דאפשר למתלי דנעשה אחר הפסח אפילו אם רוב ישראל מצויים. שם שרי והנה מ"ש אפי' כרוב יש' משמע דל"מ היכא דאיכא למתלי בגוי וכגון דהם מחצה עמ"ח דודאי שרי אלא אפי' ברוב יש' דליכא למתלי בגוי שרי משום דתלינן דנעשה אחר הפסח ואם איתא דחיישי' לדעת בעהע"ט לאסור אפי' חמץ ש"נ באכילה מאי רבותא טפי איכא ברוב ישראל אדרבא היכא דליכא למתלי בגוי הדעת נותנת לומר דישראל עשאו אחר הפסח דאין לנו לחשוד שהשהה חמץ בפסח ובגוי הוי רבותא טפי דתלינן דנעשה אחר הפסח וכ"ת דהמג"א כונתו למשרי בהנאה וה"ק ל"מ היכא דאיכא למתלי בגוי דשרי בהנאה דאף אם עבר עליו הפסח בשל גוי שרי בהנאה דלא אסר בעהע"ט אלא באכי' אלא אפילו ליכא למתלי בגוי וכגון דרובא ישר' תלינן דנעשה אחר הפסח ושרי בהנאה מיהא גם זה ליתא חדא דמדסתם למלתיה נראה דבאכילה שרי:
כיון דאנו תולים שנעשה אחר הפסח. ותו דהרי הוא מוכיח מהתוס' ומדבריהם. מוכח דכל. היכא דאיכא למתלי שנעשה אחר הפסח שרי גם באכילה וידידנו. הנ"ל לא דק כלל בתיבת אפי' שכתב הרב מג"א אלא כתב דהמג"א. קאי היכא דליכא למתלי בגוי כלל ומספקא לן אם יש' אפאו אחר. הפסח או השהה אותן בפסח ובזה אמר דטפי תלינן דעשאו אחר הפסח. דאין לחשוד שהשהה אותן ואני אומה דדברים אלו. לא הוה צריך. למכתב אפי'. לתשב"ר ועיקר מה שיש לדקדק בדברי המג"א הוא מ"ש אפי' ברוב ישראל. וכדכתיבנא בעניותין לעיל: גם עירוב פרשיו"ת חזינא בדברי ידידנו הנ"ל דמעיקרא נר' מלשונו שהבין בריש מלתיה דה' מג"א דקאי היכא דליכא למתלי דנעשה אחר הפסח ועיקר הספק הוא אם הוא מגוי או מישראל ובתר הכי בא חכם למער"ב וערבב דברים כדי לתרץ קו' הרב נה"ש שהקשה אמאי לא נימא דהישר' אפאו אחר הפסח ולא נחזיק אינשי ברשיעי. וע"ז כתב דאינו ספק המתהפך ע"ש. ולא ידענא מאי אפיך ומאי מפיק. והיפוך זה אין בו לא שרש ולא ענף לע"ד כאשר יראה המעיין. ולעד"ן ברור כדכתי' לעיל דהמג"א בריש מלתיה קאי היכא דהוי סמוך מיד בתר הפסח. דא"א בשום אופן למתלי דנעשה אחר הפסח ולא שרי אלא דוקא משום דדילמא של גוי הוא ובאכילה מיהא אסיר משום פח ש"ג ואזדי להו קו' הרב נה"ש והרב ל"ל כן נלע"ד: ואגב ארחאי דאיתי מ"ש התוס' בעירובין שם ד"ה ולמדנו וכו' דאי ס"ל לר"ג דחמץ של גוי שעעה"פ אסור בהנאה הי"ל לאסו' מספק דשמא בפסח נעשה עכ"ל.. והנה בפי' דבריהם הללו ראיתי כמה נביאים מתנבאים בסגנון אחר הרב חק יעקב והרב נה"ש והרב קדשי דוד כולם כתבו בפשיטות דכונתם לומר. דאי הוה ס' ליה אסור בהנאה נמצא דס"ל כר יהודה דחמץ שעעה"פ הוא בלאו אחר זמנו דאי ס"ל כר"ש דאסור משו' קנסא הרי בגוי לא שייך קנס שאינו מוזהר עליו וכיון דס"ל כר"י כל דאיכא לספוקי שמא עבר עליו הפסח הו"ל ספקא דאורייתא ואזלינן לחומרא. וגם הרב קול אליהו סי' כ"א העלה כן בכונת התו' זולת הגאון מהרש"א בח"ת נטה מפי' זה ונדחק בכונת דבריהם דמ"ש דיש לאסור. מספק לאו דוקא אלא ספק הקרוב לודאי דכיון דשל גוי טפי אית לן למימר דבפסח נעשה כיון שהוא מוד אחר הפסח וכולם היו תמהים לנפש אדם הגדול מהרש"א מ"ט נייד מהפי' היותר פשוט וברור ולעד"ן דגם בפי' הרבנים הנ"ל יש בו מן הקושי והוא דהו"ל לתלמו' למימר הכי בהדיא ולמדנו דר"ג סבר כרבי יוסי דחמץ שעעה"פ אינו אסור אלא משום קנס שעבר על ב"י ומדסתים מלתא תלמודא מוכח דליכא ראיה וה"ט משום דלעולם אימא לך דר"ג כרבי יהודה ס"ל דחמץ אחר הפסח אסור מן התורה מיהו היינו דוקא של ישראל ולא של גוי משו' דגמרו שאור דאכילה משאור דראייה מה שאור דראייה אתה רואה של גוי וכו'. וכדהוה ס"ד לרבי אחא ב"י בפר' כל שעה דב"ט ולהכי מלתא פסיקתא נקט הש"ס דלכל הדברות למדנו דחמץ ש"ג שעעה"פ שרי יהיה מאיזה טעם שיהיה:
וחזה הוית להרב קדשי דוד דעלה מן האר"ש דהיכא דודאי עבר עה"פ אלא דמספקא לן אם הוא מגוי או מישראל כיון דאחזק איסורא לא שתי' אלא בהנאה דוקא ברם היכא דמספק"ל אם עבר עה"פ או לא בהא שרי אפי' באכיל' ודייק לה מדברי התוס'. דע"כ לא. כתבו דשרי באכילה נמי אלא דוקא היכא דיש לנו לתלות שנעשה אחר הפסח אבל אי הוי מיד אחר הפסח או שנמצא בחנות סגור אה"נ דשרי באכילה ובזה יישב דברי המג"א והב"ח האמורים ע"ש. ואני אומר דהאמת הוא דדברי המג"א דאסר באכילה קיימי היכא דליכא למתלי דנעשה אחר הפסח וזה ברור כמש"ל בעניותנו. ברם לאו מטעמא דאתחזק איהורא דאי מהא אמאי לא אסרינן ליה נמי בהנאה. ומה שרצה להוכיח כן מדברי התוספות הרואה יראה דמדבריהם אין שום ראיה דהרי התוס' לא גילו מידי היכא דליכא למתלי שנעשה אחר הפסח ומאי דמייתי הרב מג"א מדבריהם כבר פירשנו לעיל סגנון דאיתו. גם מה שהוכיח הרב ק"ד חילוק זה מדברי הר"ח ורש"י דמר קא אסר היכא דהחנות ע ישראל ומר קא אסר היכא דהפועלים גויים ואמאי לא אמרינן כל הקבוע כמח' ע"מ דמי וע"כ משום דאתחזק איסורא ע"ש. לפי"ז תיקשו דכי היכי דר"ח ורש"י אסרו גם בהנאה ה"נ הו"ל למיסר ולמה התירו המג"א והב"ח בהנאה ולעד"ן כדכתיבנא. הצעיר חיי"ם ס"ט: