שות חיים וחסד· רבי חיים יצחק מוסאפיא
וחסד סימן ח
אם ביטול מהני לחמץ ידוע או לא:
הנה הלכה רווחת היא וסוגיא ערופה בכמה דוכתי דמדאורייתא חמץ בפסח בביטול בעלמא סגי אמנם אפליגו רבוותא אי מהני ביטול מדאורייתא גם לחמץ ידוע או דוקא לחמץ שאינו ידוע גם מודעת זאת מחלוקת רש"י והתוס' דלרש"י:
טעם הביטול משום דתשביתו אמר רחמנא והשבת' בלב היא השבתה התוס' סברי דהביטול הוי מטעם הפקר ומדחזיתיה לההוא תנא דבי חזקיה ה' פר"ח בא"ח סי' תל"ד עמד וימודד אר"ש בהני מילי נפשי אותה לעמוד על דברי קדשו. ולפי קיצורי אענה חלקי עפ"י סדר אמרותיו אמרות טהורות. בס"ד. הלא מראש מייתי דברי התוס' בפסחים ר"ד ע"ב שהקשו על רש"י שפירש דתשביתו הוא בלב דהיינו ביטול דהא תשביתו הוא מו' שעות ולמעלה ואחר איסורו לא מהני ביטול וכתב ע"ז דזו אינה קושיא לרש"י דאיהו אזיל לטעמיה דפירש לקמן די"ב אהא ודקא' ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר דשעת ביעורו הוי משש שעות ולמעלה ולדידיה ע"כ קרא דתשביתו מקמי איסוריה מיירי והתוספות הקשו לפי שיטתם דשלא בש"ב היינו אחר שש וה"נ לקמן בד"ה וכתיב וכו' דחו פירש"י לפי שיטתם דסברי שלא צוה הכתוב לשרפו אלא אחר זמן איסורו זהת"ד ואנא עניא לא מיתבא דעתאי לומר דהתוס' יקשו על רש"י לפי שיטת' דהרי כיון דידעי לה רבנן דרש"י רוח אחרת עמו ובשיטה אחריתי קאי אין כאן מקום קו' מעיק' ובשלמא לקמן בד"ה וכתיב דכתבו ואין נר' לר"י דהא וכו' ניחא דכוונתם דר"י לא ניחא ליה פירש"י משו' דהוא ס"ל בשיטת ר"ת דלא חייבה תורה שריפה אלא בתר זמן איסורו ברם הכא דכתבו וק' לר"י וכו' נראה דר"י מוקש"ה ועומד ע"ד רש"י ומה זו קושיא הרי רש"י לא קאי בשיטה זו ואף דלזה יש מקום ליישב היותר ק"ל דאם כדברי הפר"ח הכי הו"ל להתוספות למימר ועוד ק' דהא תשביתו למ"ד דהוא הבערה אין מצותו בהבערה אלא בתר זמן איסורו וכעין מ"ש לקמן בד"ה וכתיב וכו' כי ע"כ לבי אומר לי דאין כוונת התוס' הכא להקשות. מכח שיטתם אלא כונתם להכריע דשיטת רש"י דלקמן דתשביתו מקמי איסורא היא אין לה מקום מכח מאי דחזינן לקמן בש"ס דמהדר אטעמא בין לר"מ בין לר"י מנ"ל הא מלתא דחמץ בע"פ אחר ו' שעות אסור מן התורה ושקיל וטרי בהא ולבסוף מסיק דמאך חילק ילפי' לה ע"ש וסברי מרנן רבותי' התוספות דפשט דרשה זו דא"ח הכי הויא דה"ק קרא יום הראשון שהוא י"ד חצהו לשנים חציו להתר וחציו לאיסור ומחציו ומעלה תשביתו שאור מבתיכם ובפרט לפום מאי דפירש"י דאך באח"ס בט"ע הוא חץ וא"כ כיון דמהש"ס נר' דכ"ע דרש"י אך חילק א"כ פשט דרשה זו מורה דאחר זמן איסורו היא ההשבתה ואין מקום עוד לשיטת רש"י דהשבתה היא קודם זמן איסורו ולשיטת רש"י דפירש הכא דביטול היא השבתה זוהי שקשה טובא דביטול אחר זמן איסורו לא מהני זוהי לע"ד עיקר קו' התוס' דהכא. ואחרי כתבי סימנים מצאתי לדברי אלה מתוך דברי הגאון מהרש"א בח"ה דלקמן בד"ה וכתיב כתב כדברי הרב פר"ח דהתוספות מקשים לפי שיטתם ברם לפי שיטתיה דרש"י לק"מ ע"ש. אמנם בדיבור זה דעסקינן ביה לא כתב כלל מזה ונראה דס' ליה דהכא אין קושייתם לפי שיטתם וכמ"ש בעניותנו:
ולבא לכלל ישוב בעד רש"י אפשר לע"ד בתרי אנפי חדא דרש"י יפרש המשך הפסוק כך אך חילק פי' חלק יום י"ד לשנים חציו אסור וחציו מותר וכיון דמחציו ולמעלה אסור החמץ א"כ מקמי הכי קודם שיגיע זמן איסורו תשביתו שאור מבתיכם כן מפרש רש"י לפום סברת אביי דקאמר התם דלכ"ע הא דחמץ אסור מו' שעות ולמעלה מן התו' הוי משום דכתיב אך חילק ברם לסבר' רבא דהלכת' כוותיה נגד אביי לא צרכינן להא דא"ח דהוא מפיק ליה מקרא דכתיב לא תזבח על חמץ דם זבחי כמ"ש בש"ס שם וא"כ לדידיה שפיר י"ל דתשביתו מקמי זמן איסוריה ואדרבא לסברת רבא הכי בעי' למימר דקודם שחיטת הפסח דהיינו קודם התחלת שבע שעות היה החמץ מבוטל ומבוער מן העולם. ועי"ל בעד רש"י דהן אמה דגם הוא מודה לסברת התוספות דלדרשת אך חילק תשביתו דקא' רחמנא משמעותיה הוא דבתר זמן איסורו ישביתנו בדם ס"ל דאביי הוא דסבר הכי דלדידיה הוא דמסיק הש"ס הא דאך חילק יען לא ידע אביי בההיא שעתא ההיא ברייתא דקתני ר"י אימתי שלא בשע' ביעורו דלפום ההיא מתניתא לשיטת רש"י צ"ל דתשביתו מקמי זמן איסוריה מיהו לפום קושטא דמלתא אנן דשמיע לן ההיא מתניתא לית לן למימר אלא כדברי רבא דהא דגמרי דחמץ אסור מ"ה מו' שעות ולמעלה היינו מקרא דלא תזבח על חמץ ואדרבא לפום ההוא קרא צ"ל דהשבתה היא מקמי דלימטי זמן איסוריה וע"כ רש"י דפי' הכא דהשבתה הוא ביטול בלב היינו לפום ההיא ברייתא דלקמן דקתני ר"י אימתי וכו' ולפי סברת רבא דהתם דהלכתא כוותיה ואע"ג דר' יוסי דברייתא מפיק ליה מא"ח ס"ל לרש"י דלא קי"ל כוותיה אלא כת"ק דבריי' דתפס. רבא כוותיה. וה"נ חזינן להרמב"ם ז"ל דנר' דקאי בשיטת רש"י דהשבתה ביטול הוא דמייתי דרשת רבא דדריש מלא תזבח על חמץ עיין שם בפ' ב' דין א' וב':
ברם ק"ק דלפום הך שינוייא מפשינן פלוגתא בין אביי לרבא בפירושא דתשביתו דמר מוקי ליה מקמי איסורא ומר מוקי ליה בתר איסור' ותו בעי' לאפושי פלוגתא בין תנאי דבריית' דלקמן דמאן דדריש מל"ת על חמץ תשביתו דאמר רחמנא מקמי איסורא הוא ולמאן דדריש מאך חילק מוקי לקרא דתשביתו לבתר איסוריה והן אמת דגם לסברת התוס' מבעי לן לאשוויי הך פלוגתא דהרי דבר מוכרח הוא דודאי מאן דדריש מלא תשחט ע"ח צ"ל דקודם זמן איסורו צריך שישבית ויבער החמץ כמש"ל ומאחר כי הדבר מוכרח מצד עצמו גם לס' התוס' ה"נ נימא בעד רש"י ואין להק' דאפושי פלוג' לא מפשינן כיון דהדבר מוכרע מצד פשטו' דרשתם אכן אנכי הרואה דלשיטת רש"י איכא דוחק' אחרינא דבעי' תו לאפושי פלוגתא בין ר' יהודה לרע"ק דהרי רע"ק קתני בברייתא דאין צריך ללמוד מלא תשחט ע"ח אלא יליף ביעור חמץ בעי"ט מסברא. דהבערה הוא אב מלאכה ואסורה בי"ט ואם כן הא. דאסור חמץ מו' שעות ולמעלה מן התורה צ"ל לדידיה. דמפיק ליה מאך חילק דאלת"ה תיקשי לדורי' דתסגי לבער לעת ערב קודם בק"ש וא"כ לדורות. דע"כ:
דריש אך חילק פירושא דתשביתו הוי בתר זמן איסורו ולר' יהודה לפי שיטת רש"י דלקמן מוקי לתשביתו מקמי זמן איסורו ולדידיה צ"ל דלא דריש אך חילק אלא מפיק ליה מלא תזבח ע"ח כדקאמר רבא וכמש"ל וזוהי שקשה לאפושי פלוגתא בין ר' יהודה לרע"ק כיון דבעיקר הדין נרא' דקיימי בחדא שיטה דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ואפשר לומר דרע"ק נמי סבי' ליה דלדעת באיזו שעה מתחיל האיסור בעי"ט גמרי' ליה מקרא דלא תשחט ע"ח וא"כ גם הוא קאי בשיטת ר"י דחשביתו מקמי זמן איסורו הוא ומאי דקאמ' על דברי ת"ק אין צריך היינו דלעיקר מלתא לדעת אם הביעור הוא בי"ט או מעי"ט להא לא צריכי' לקרא דל"ת על חמץ. ואיברא דיש להרגיש דכיון דעכ"פ מבעי ליה קרא לשעת הביעור בע"פ אי מלא תשחט כת"ק אי מהך חילק כר' יוסי א"כ מעיקרא אמאי לא תני כת"ק או כרבי יוסי. ואפשר דעיקרו של רע"ק אתא לאשמועי' מלתא אגב אורחיה הנהו תלת מילי דקא' רבא דשמעי' מדברי רע"ק ולהכי קאמ' הא דהבער' אב מלאכה וכו':
אתאן לאידך קו' דהקשו התוספות על רש"י דתשביתו היא הבערה ולא ביטול כדתניא לקמן רע"ק או' השבתה זו הבערה וכו'. הנה הרב פר"ח האריך למעניתו בזה והעולה מדבריו דלדעת רש"י תרתי שמעי' מתשביתו ביעור או ביטול והבחירה בידו לעשות איזה מהם שירצה עש"ב. ודבריו חיים וקיימים. ואנכי הרואה דהכי דייק לישנא דרש"י שכתב והשבתה בלב היא השבתה ולא כתב והשבתה בלב משמע ומוכח דכונתו דביטול בלב נמי השבתה מקרי. ואחרי כתבי ראיתי להר' נהר שלום דגם הוא דייק לישניה דרש"י כדכתיבנא. והביא דברי הפר"ח אמנם מ"ש שם דמלשון הרב פר"ח משמע דלרש"י עיקר השבתה דקרא בלב מדסיים דהעיקר דפי' תשביתו הוא הביעור ודלא כרש"י והרמב"ם וכו' משמע דלרש"י עיקר השבתה הוא הביטול והוא חלק ע"ז וכתב דלרש"י עיקר השבתה הוא הביעור ע"ש אחרי המח"ר אין זו כונת ה' פר"ח דמ"ש דהעיקר דפי' תשביתו הוא הביעור כונתו דהעיקר אצלו לתפוס כדברי ר"י בעל התוס' דפי' תשביתו הוא ביעור דוקא ודלא כרש"י והרמב"ם דמפקי נמי ביטול מקר' דתשביתו מיהו לדעת רש"י הני בי תרי ביטול וביעור שקולים הם וליכא עדיפותא לחד מחבריה וזה מבואר מדברי הרב פר"ח ולענ"ד זו היא השיטה הנכונה בדעת רש"י דלעולם מן התורה הבחירה ביד האדם לקיים מצות תשביתו ולהנצל מלאו דב"י וב"י באחד משני דרכים אם ע"י ביטול או ע"י ביעור דהיינו שריפה או פורר וזורה למכדא"ל ולמכדא"ל אלא דחכמים חייבו לעשות הביעור דוקא והיינו מצות בדיקה דרבנן לחפש כל חדרי ולהוציא כל חמץ לבערו ונמצא דהבדיקה והביעור עיקרן מדאוריי' והוא אחד מהשני דרכים שאמרה תורה בקרא דתשביתו אלא דהתורה הניחה השני דרכי' ברצון איש ואיש ורבנן הם אמרו דחד מינייהו דהיינו בדיקה וביעור חייב כל אדם לעשות. ונראה עוד לומר דלדעת רש"י כי תקון רבנן הבדיקה לא אמרו שיבטל אחר כך והיינו טעמא דלא הוזכר במשנה ביטול כשהזכירו דיני הבדיקה אלא בימי האמוראי' נתחדשה הלכה זו והיינו דאתמר בתלמודא אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל ואתמר עלה בגמרא דה"ט שמא ימצא גלוסקא וכו'. וטעמא דמלתא אמאי תקון רבנן מעיקרא בדיקה ולא הניחו הדבר על דין תורה להיות הבחירה ביד האדם לעשות איזו שירצה ביטול או בדיקה וביעור נר' דס"ל לרש"י דהטעם הוא מפני שחששו רבנן בענין הביטול דכיון דאין בו מעשה אלא דברים שבלב אם כן בטרדא כל דהו מעותד האדם לשכוח ונמצא נכשל בלאו דב"י וב"י ולכן המה ראו לחייב למעבד אידך מלתא דאורייתא דהיא ביעור מן הבית ולבדוק בכל מקום שמכניסין בו חמץ ולבערו. ומעין זו מצינו דחששו רבנן בביטול שתיקנו אחר הבדיקה כמ"ש הבודק צריך שיבטל ואמרו בש"ס דתיקנו הביטול מיד בלילה דילמא פשע פי' שמא ישכח כדפירש' ע"ש. ואחרי כתבו ראיתי דברי הר"ן הובאו בב"י סי' תל"א דנראה ברור מדבריו דקאי בשיטה זו דמדאורייתא נפיק י"ח תשביתו באחד משני דרכים כמ"ש בדעת רש"י וסיים עלה אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוין ואפשר שיקלו בו ולא יוציאוהו מלבם לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול ע"ש ולפי האמור הא דאפליגו תנאי בר"פ כל שעה במצות ביעור דר"י אמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וכו' היינו לדעת מצות ביעור שאמרה תורה שהוא א' מהשני דרכים שהניחה לפני האדם לקיים בא' מהם מצות תשביתו ביעור זה זה היאך הוא ומינה נ"מ השתא דחיובא דרבנן רמיא עלן לעשות ביעור דוקא לדעת איך יתקיים ביעור זה:
והנה על פי הדברים האלה נבער קושי"ם מדברי רש"י והיינו דבריש מכילתין פי' רש"י בודקין וכו' כדי שלא יעבור בב"י וכ"י והתוס' הקשו עליו וז"ל וק' לר"י כיון דצריך ביטול כדאמרי' בגמרא הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל עכ"ל והנה לע"ד לשונם חייב בבי"אור דמה להם להעמיד קושיתם מדאמרו בגמרא הבודק צריך שיבטל דמשמע דאי לאו הכי לא הוה ק"ל והרי לכאורה נראה דלעולם קשה למה הצריכו חכמים בדיקה כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואף אם לא היו מצריכים ביטול אחרי בדיקה אכתי תיקשי בדיקה זו מה טיבה בפרט לפום מאי דפי' רש"י דהבדיקה היא כדי שלא יעבור בב"י וב"י והלא בביטול הוה סגי מדאורייתא להנצל מאיסורא דב"י וב"י וטרחא דבדיקה למה לן. ונראה דאפשר לו' דהתוס' הבינו בשיטת רש"י דכונתו היא כדאמרן לעיל דאע"ג דמדאורייתא סגי או ביטול בלי בדיקה וביעור או בדיקה וביעור בלי ביטול מ"מ חז"ל חששו כי הביטול לא יתקיים כהלכתו משתי סיבות או משום שמא ישכח או כדכתב הר"ן לפי שאין דעות בני אדם שוים לגמור בדעתם להוציאו מרשותו ולהפקירו וע"כ בחרו דרך הבדיק' והביעור והיינו דכתב רש"י בודקין שלא יעבור בב"י וב"י:
דהאמת הוא דזוא' מתיקוני התורה כרי שלא לעבור אב"י וב"י. ברם השתא דחזינן דאמרו דהבודק צריך שיבטל א"כ מאחר שחייבוהו גם בביטול אין הבדיקה צריכה עוד לכדי שלא יעבור בב"י וב"י דהא הביטול לחוד מהני ליה מדאורייתא שלא יעבור בב"י וב"י ולמה הוצרכה בדיקה זו כלל ובהכי ניחא מאי דק"ק למה לא הקשו התוספות על רש"י בפשיטות מדחזינן בש"ס דאמרו דבדיקה מדרבנן היא:
ויש ליישב בעד רבינו רש"י דחז"ל אף על גב דתיקנו שיבטל אחר הבדיקה מכל מקום לא הספיק להם בביטול לחוד דהא הביטול אינו דבר הראוי להתקיים אם לא שתקדם לו הבדיקה דהבדיקה היא המזכרת לאדם שיבטל דאם לא היתה הבדיקה היו בני אדם שוכחים מהביטול ומהאי טעמא גופיה הוא שאמרו בגמ' דבדיקה וביטול בעינן סמוכים אהדדי דאם לא יעשה הביטול סמוך לבדיקה ישכח כי אין דבר לזוכרו דבשעת הביעור דהיינו בתחילת שש א"א לבטל כמ"ש שם בש"ס אם כן במה יזכור ונמצא דהוצרכו חכמים לעשות תיקון הבדיקה כדי לצאת מן הספק שמא בני אדם יבואו לעבור בב"י וב"י ואה"נ דהשתא דתיקנו הבדיקה תו לא הוי צריכי לביטול אלא משום גזרה שמא ימצא גלוסקא וכו' כמ"ש בש"ס. וגם לפי דברי הר"ן האמורי' דטעם דבחרו חכמים בבדיקה הוא משום דחששו שאין דעות כל ב"א שוות להוציאו לגמרי מלבם בהא נמי יש מקום לתרץ דאע"ג דאמור רבנן שיבדוק משו' שמא ימצא גלוסקא התם עבדו הצלה פורת' משו' דלא אשכחו תקנה אחריתי לחששא זו אבל שנסמוך על זה לכל מין חמץ שבבית דליהוי סגי בביטול לא רצו חכמים כיון דבביטול איכא ביה רעותא טובא דחיישי' דלא יבטלנו בכל לבו ושאני הביטול שתיקנו משום גלוסקא דלא אפשר בדרכא אחרינא ועל כיוצא בזה אין דנין אפש' משא"א:
א"נ י"ל בעד רש"י במש"ל דאפ' דכי תקון ר' הבדיקה כדי לבער החמץ מן הבית אזי לא הצריכו ביטול אחריו כלל וה"ט דלא תנן במתני' ביטול אצל הבדיקה אלא בימי האמוראים הוא דחששו רבנן שמא ימצא גלוסקא וכו' וע"כ הצריכו הבוטול ותקנה קמייתא דבדיקה לא זזה ממקומה דלא רצו לעקור תקנה קדומה ואשכחן כה"ג טובא בש"ס. ואמת אגיד כי היה לבי מהסס על הא מלתא דכתיבנא לעיל דתקנה זו בימי האמוראים נתחדשה אכן הנה בעתה אזה הוית למרן בכ"מ פ"ב דחומ"צ שכתב כן ועלץ לבי:
הגם הלום חזיתיה להרב נהר שלום שבא אל היישו"ב קו' התוספות הנז' עפ"י דרכו שהניח יסוד מוסד דלרש"י בדיקה דמתניתין הוא לחמץ הידוע והנראה לעין דלחמץ זה לא מהני ביטול מדאורייתא דלא אהני. ביטול אלא דוקא לחמץ שאינו ידוע או שהוא ידוע ובעי טרחא לבערו עש"ב. ואחרי המחי"ר מלבד דדברי התוס' בקושייתם אינם מיושבים דק' כמש"ל דהו"ל להק' סתמא מדחזי' לקמן בש"ס דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואמרי' עוד דבדיקה מדרבנן היא ומה להם להעמיד קושיתם ממאי דאמ' דהבודק צריך שיבטל דזה אינו מעלה ומוריד דבלא"ה קשיא על רש"י בר מן דין אעיקרא דדינא פרכא ויסוד זה אשר בנה דביטול לא מהני לחמץ ידוע לשי' רש"י אינו מתקיים לע"ד וכמו שנבאר בס"ד והן קדם נדקדק איך יתכן לפי פירושו דבדיקה דתנן בריש פסחים הוא להוציא כל החמץ הידוע לו לקין' מצות ביעור דאורייתא הלא פשט לשון בדיקה הוא לבדוק דבר שאינו ידוע היכן הוא ולחפש אחר דבר הטמון בחורין ובסדקין והיינו דתנן בודקין את החמץ לאור הנר ואמרי' בגמרא מפני שאור הנר יפה לבדיקה וא"כ אכתי תיקשי מה זו בדיקה בחורין ובסדקין הרי לחמץ דליתיה קמיה מדאורייתא א"צ ביעור ובביטול סגי לפי מ"ש שם הנה"ש ואם כן אכתי קו' התוס' על רש"י במקומה עומדת ואחר זמן ראיתי בספר דרך המלך ד"ז ע"ג שכתב כן בפשיטות דלשון בדיקה לא שייך אלא בחמץ שאינו ידוע דאילו בחמץ ידוע תנו ר' ביה ל' ביעור וע"ז תריץ יתיב הסוגיא ע"ש:
ותו כי הנה הרב פר"ח הרבה ראיות להוכיח דביטול מהני אפילו לחמץ ידוע ודלא כהגאון והגם כי הנה"ש דחה כל ראיות הר' פר"ח באמת הבנין שבידו לענ"ד איכא מינייהו דהם ראיות חזקות ואין בדברי הנה"ש כדי שביע' לדחות' זה יצא ראשונה מדאמרי' בש"ס ד"ד סע"ב וכי משכח לה ליבטלה וכו' אלמא דמהני ביטול גם לחמץ ידוע ומוכן לפניו והיא ראיה אלימתא והנה"ש דחאה בקש באומרו דכל כי הא דכבר קיים מקודם מצות השבתה לבדוק ולבער כל חמץ מרשותו כי משכח גלוסקא דדינה בשריפה וחיישינן שמא יחוס עליה לשרפה בכי הא שפיר פרי' דליבטל' מיד דמשכח לה. ושוב ישרפנה בדין חמץ ידוע דבכי הא אין הביטול אלא. לגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהני אבל ליכא ראיה משם דיהא מותר מדאורייתא להשאיר לכתחילה. חמץ במה שיבטלנו עכ"ד ולע"ד אין זו דחייה כלל דמעיקרא העיקר חסר דהכי הו"ל להש"ס למימר וכי משכח לה ליבטלה והדר לשרפה כיון דכל עיקר כח קושיתו הוא זה דמהני הביטול לפי שעה עד שישרפנו אח"כ ותו דאין הסברא נותנת דביטול לפי שעה מהני דהרי לרש"י אין הביטול מטעם גילוי מלתא אלא משום דקרא אמר תשביתו והשבתה בלב היא השבתה ואם כן אם ביטול זה היינו מאי דאמר רחמנא תשביתו א"כ מהני לגמרי אף אם לא ישרפנ' עוד ואם אין זה הביטול דכת' רחמנא כיון דהחמץ עומד בעין לפניו א"כ מאי מהני הרי כל רגע ורגע ששוהה בשריפתו קעבר עב"י וב"י כיון דלאו היינו מצות תשביתו הכתובה בתורה וכמ"ש רש"י לעיל דאם משהה אותה אפי' רגע עבר בב"י וב"י וא"כ במה כחו יפה להקשות וכי משכח לה לבטיל הלא אמרו המקשן מקשה בפח וה"נ ק' על התרצן אמאי דחי ליה בלשון דילמא משכח לה בתר איסו' עדיפא מיניה הו"ל למימר דאין הביטול מועיל לחמץ ידוע ומוכן לפניו והא עדיפא טובא למדחי טפי מלמימר דחששו רבנן לתרתי דילמא ישכח גלוסקא ודילמא ימצאנה בתר זמן אוסוריה ותו: לפי פי' התוס' דפירשו בהא דגלוסקא דעתי' עילוה שהיא חשובה ואינה בטלה כמו פירורין ק' דהכי הו"ל לש"ס למימר וכי משכח לה ליבערה ופוק חזי למרן הכ"מ בפ"ב דחו"מ דלשאר הראיות מצא מקום לדחותם וראיה זו היא היותר גדולה אצלו ומכח זה הכריע כנסחא אחרת שבספרי הרמב"ם וכאשר הביא דבריו הנה"ש שם ותו איכא למידק לפי דרך הנה"ש הלזה דביטול לא אמרה תורה אלא לחמץ שאינו ידוע א"כ נ"מ דכל מין חמץ שאינו ידוע לו כל זמן שלא ביטלו לא קיים בו מצות תשביתו וא"כ בכל מקום שישנו לחמץ זה עובר עליו בב"י וב"י עד שיבטלנו וא"כ ל"ל להש"ס למימר שמא ימצא גלוסקא ודעתיה עילוה לפי פי' רש"י דיחוש עליה לשרפה דזהו דבר קשה כי על פת לחם יפשע גבר שלא לקיים מצותו הול"ל בפשיטות דהביטול הוא משום דדילמא אית ליה חמץ באיזה קרן זוית וכל זמן שאינו מבטלו עבר בב"י וב"י ובשלמא להגאון אפ' דיפרש כמ"ש הרא"ש דשמא ימצא גלוסקא לאו דוקא אלא אפי' לא ימצא חיישינן שמא בא' מן הזויות תהיה איזו גלוסקא אבל לרש"י א"א לפרש כן ואין לומר דלדעת רש"י כל שאינו יודע מהחמץ לא עבר עליה אע"ג דלא בטליה דא"כ ביטול דקא' רחמנא למאי אהני דכל שיודע מן החמץ לא מהני ביטול ואף שיש מקום בראש לדחות דיוק זה דאהני ביטול להיכא ריש לו חמץ ידוע אבל צריך לטרוח אחריו לבערו וכמו שדחה הנה"ש לראיה שנית דמייתי הפר"ח מתלמיד היושב לפני רבו מ"מ עליה אני דן דלע"ד דחייה זו א"א לאומרה בעד רש"י. ותא חזי לשון רש"י שם במאי דסיים שם הש"ס ריש ד"ז ד דייקא נמי דקתני היה יושב בבהמ"ד ש"מ ופירש"י דייקא נמי דעדיין לא החמיצה דקתני היה יושב בבהמ"ד דמשמע מפני שאין יכול לקום ולילך שם הוא דמבטלה ואי בחמץ גמור ל"ל יושב בב"המד אפי' אם היה פנוי מה בידו לעשות יותר השבתה בלב זהו ביעורו הרי בהדיא דקא' רש"י דאפי' אם יהיה פנוי אין לו לעשות יותר מהשבתה בלב וזה מורה באצבע דס"ל לרש"י דביטול מהני לחמץ המוטל לפניו אעפ"י שהוא פנוי ואין לו שום טרדא ועיכוב ואין לדחות ולומר דשאני התם דהוא שבת או י"ט ואינו יכול לקיים בו מצות שריפה כדינו. ולכן אין לו לעשות אלא הביטול הא ליתא לפי שיטת רש"י דהא בההיא דאמרי' לעיל ד"ו ע"א דהמוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי פירש"י דבטליה מאתמול ושמעי' מינה דאי לא בטליה גם בי"ט חייב לבערו מן העולם והיינו לשרפו למאן דאית ליה הואיל ולפררו או לזורו למאן דלית ליה הואיל וע' סימן תמ"ו בטור וב"י ואחרונים מה שהאריכו בזה. וגם הנה"ש גופיה שם מסיק הכי בדעת רש"י ע"ש. וא"כ אם איתא דביטול לא מהני לחמץ ידוע ומוכן לו ה"ז דומה למוצא חמץ בי"ט לפי המסקנא דקי"ל דביטול לא מהני בתר איסוריה דמבעי ליה לבערו בי"ט גופיה ובפרט לפי שיטת רש"י דמפרש דגם לר' יהודה בתר זמן איסוריה השבתתו בכל דבר וא"כ היכי קאי הכא רש"י דאי בחמץ גמור אף אם היה פנוי מה בידו לעשות יותר השבתה בלב זוהי ביעורו הלא לחמץ. ידוע ובעת הפנאי לא מהני ביטול ואין זה ביעורו האמור בתורה אלא ודאי נראה מדברי רש"י הללו דביטול בלב מהני מדאו' לכל חמץ שבעולם ואפי' הוא ידוע לו ומוכן לפניו. גם מתוך סיפא דמלתיה דרש"י מוכח נמי הכי דסיים שם ומשום י"ט נקט יושב בבהמ"ד ודשבת מתוקמא בחמץ גמור ובי"ד שחל להיות בשבת. הרי בהדיא דקאמר די"ד שחל בשבת אע"פ שאינו יושב בבהמ"ד אלא בביתו ובחומותיו. פנוי מכל עסקיו והחמץ עומד לפניו מבטלו בלבו וסגי ליה בהכי ולא מחייב כלל לבערו מן הבית מדינא דאורייתא:
נמצינו למדים כי מתוך דברי רש"י בהך לישנא קמה וגם נצבה סברת הרפ"ח דמהני ביטול גם לחמץ ידוע ועומד לפניו. וגם מדברי הש"ס גופיה יש ראיה מדקא' דייקא נמי דקתני היה יושב בבהמ"ד נראה דדוקא לפום שינוייה דראב"י דברייתא מיירי במי שיש לו עיסה מגולגלת ומתיירא שמא תחמיץ א"ש דנקט תנא היה יושב בבהמ"ד אבל לפום מאי דהוה ס"ד מעיקרא דבחמץ גמור מיירי לא הו"ל למתני היה יושב בבהמ"ד ואם איתא דבחמץ גמור דאיתיה קמיה לא מהני ביטול אם כן אפילו בחמץ גמור מוכרח למנקט היה יושב בבהמ"ד דדוקא משום דיושב בבה"מ. ואית ליה טרחא למיזל הוא דשרי' ליה בביטול הא אם היה בביתו והחמץ לפניו לא מהני ליה ביטול אלא צריך ביעור אם הוא בשבת שחל בו י"ד ואע"ג דלגבי י"ט היה אפשר לומר דס"ל להך תנא דאסו' ליגע בו וכס' הפוסקי' סי' תמ"ו בדין המוצא חמץ בי"ט מ"מ ניחא דנקט יושב בבהמ"ד משום י"ד שחל בשבת דקודם זמן איסור ושרי ליגע בו וכדאמרי' השתא גם לשינוייא דראב"י דנקט תנא בהמ"ד משו' י"ט ולא משום שבת. ואפשר דלזה כיון הר' פר"ח במאי דמייתי מהא דתלמיד היושב לפני רבו דדבריו סתומים שכתב דברות שתים וז"ל. וכן בתלמיד היושב לפני רבו אמרי' מבטלו בלבו. ולכאו' קשה דהא כבר אוקמה ראב"י בעיסה מגולגלת וירא שמא תחמיץ וא"כ נמצא דאין כאן חמץ ידוע אלא ספק חמץ ובכי הא ודאי דמהני ביטול ואולי כיון לאתויי מהא דקאמר דייקא נמי וכו' כדכתיבנא.
ועור אפשר דכוונת הפר"ח לאתויי מהמקשן דהוה ס"ד דברייתא מיירי בחמץ גמור ולזה יש מקום לדחות כדדחי הנה"ש דשאני התם דהיה בבהמ"ד וטריחא ליה למיקם ולילך לביתו ברם ממאי דקא' דייקא נמי וכו' ומפי' רש"י יש ראיה נכונה לע"ד כמדובר:
ומה שהק' הר' נה"ש מדכתיב לא תשחט על חמץ לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים דהרי אם הוא לפניו נמצא דהוא יקיים לע"ד לק"מ חדא דמאחר דבקרא לא כתיב ועדיין חמץ קיים אלא לישנא דרבנן הוא דדרשי הכי להורות דהחמץ אסור מן התורה מעת שחיטת הפסח א"כ שפיר נימא דרבנן נקטי האי לישנא לפי תקנת חכמים דחייבו לבער החמץ מן הבית מיהו אה"נ דלדינא דאורייתא כונת הכתוב לומר דלא ישחט את הפסח כל זמן שלא השבית החמץ ותו אפי' לפי הלשון דשנו חכמים י"ל דכיון דבטלו הרי הוא: חשוב כאילו אינו בעולם דהו"ל כאילו נשרף ונעשה עפר ואפר וכדאמרי' לבטיל וליהוי כעפר' דארעא גם שאר דברי הנה"ש יש מקום לדחותם ואין רצוני להאריך. אכן מאי דמייתי הר' פר"ח מההיא דפי' רש"י במצא חמץ בי"ט דכבר בטליה מאתמול וכו' בקושטא דהוא תימה על הרב ז"ל כאשר תמה הנה"ש דשאני התם דבטיל ליה קודם שהיתה לו ידיעה ממנו וגם בעיני יפלא ודברי הרב פר"ח בזה צ"י:
ואסיפא דמלתיה מייתי הצה"ש תנא המסייע ליה הרב פני יהושע שכת' דאי נימא דמהני ביטול בחמץ ידוע א"כ מאי האי דפליגי תנאי בביעור דרי"א שריפה וחכ"א פורר וכו'. אטו מי עדיף ביטול ממפרר וזורה לרוח ואף דלשי' התוס' פלוגתייהו בלאחר זמן איסורו מ"מ תיקשי לשיטת רש"י עכ"ד. ולעד"ן דלפי מש"ל באורך דשיטת רש"י לומר דשני דרכים אמרה תור' במצות תשביתו והאדם יראה לעינים מה שיראה וירצה והטוב בעיניו יעשה אלא דרבנן הטילו חובה על האדם לבחור בדרך הביעור מפני הטעמי' האמורי' אם כן שפיר פליגי תנאי למען דעת ביעור זה שהוא א' מהשני דרכים שאמרה תורה מהו פירושו וסדר עשייתו ור"י גמיר ליה מנותר ורבנן דחו ראיתו ונ"מ מהך פלוגתא דהשתא דרבנן רמו חיובא דביעור דוקא ק"ל לרבנן לפי דברי ר"י אם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל ופירש"י דק"ל להיכא דנפיק בשיירא בתוך ל' יום קודם הפסח דזקוק לבער והיינו דסיימו רבנן בלישנייהו והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו פי' כיון דהתורה אמרה תשביתו בכל דבר א"כ רבנן דרמו חיובא למעבד ביעור דוקא ולברך הביעור הוא דוקא שריפה א"כ זה ההולך בשיירא ואין לו עצים יהא יושב ובטל ומשום דלא מצי למעבד כתקנתא דרבנן יבטל מצות תשכיחו דאמרה תור' דהיינו אפי' ביטול בלב. ואח"כ חזה הוית להנה"ש גופיה מ"ש בריש דבריו להסביר פנים גם לפי' רש"י דליהוי כפי מסקנת הפר"ח והיינו מעין מאי דכתיבנא אלא דבתר הכי הדר ביה ורצה להשוות סברת רש"י לדעת הגאון ברם לע"ד מתוך דברי רש"י בההיא דתלמיד היושב לפני רבו נר' ברור דרש"י לא קאי בשיטת הגאון והיא ראיה נכונה לע"ד ודחיית הנה"ש דביטול מהני התם משום דאיכא טרחא ליתא לע"ד כמש"ל דמהש"ס ורש"י נר' דאפי' יושב בביתו ובחומותיו בלי שום טרדא וחמץ גמור מונח לפניו מבטלו בלבו ודיו:
וחדשות אני מגיד דחזה הוית לרבי' הרמב"ן בספר הלקוטות הנדפס מחדש שכ' בריש פסחים וז"ל ענין ביטול חמץ שהזכירו בגמ' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ודאי לא למעט בדיקה בלבד אמרו אלא אפי' חמץ ידוע ונראה לפנינו נמי סגי ליה בביטול כדאמרי' במצא גלוסקא יפפיה ובתלמיד היושב לפני רבו ויש לו עיסה מגולגלת ותנן נמי ונזכר שיש לו חמץ לפניו וביטלו אינו עובר עליו ופרש"י ז"ל דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא עכ"ל הרי אשכחן מרגניתא דרבינו הגדול הרמב"ם כתב הכי להדיא בלי פקפוק כלל ומייתי הנהו תרי ראיות דכתיב' לעיל דהם היותר נכונות לע"ד והן אמת דראיה תניין דמייתי מההיא דתלמיד היושב לפני רבו יש לדחות כמש"ל דלפי אוקמתא דראב"י דמוקי לה בעיסה מגולגלת אין ראיה דהא אינו חמץ ידוע אלא ספק חמץ ברם נראה דלזה כת' הרמב"ן ותנן נמי ונזכר שיש לו חמץ לפניו וכו'.
ולכאורה אין דבריו מובנים ונראה דכונתו דעכ"פ מאי דתנן בברייתא ונזכר שיש לו חמץ מתוקמא נמי בשיש לו חמץ ידוע לפניו אע"ג דאינו בבהמ"ד מ"מ כיון דבטלו אינו עובר עליו והיינו ממש כפיר' רש"י דפירש דקתני יושב בבהמ"ד משום י"ט ולענין שבת מתוקמא אפי' אינו בבה"מ ואפי' חמץ גמור לפניו והיינו בי"ד שחל בשבת והא דמוקי לה בעיסה מגולגלת היינו לגבי י"ט דא"א דמיירי בחמץ ידוע דביטול לא מהני לבתר זמן איסורו כנלע"ד בכונת דברי הרמב"ן ז"ל. ועוד ראיתי לרבינו הרמב"ן שם דמייתי קו' רבותינו התוספות על רש"י במ"ש דתשביתו דאמר רחמנא הוא ביטול ומתרץ להו מעין מש"ל דאה"נ דתרווייהו מן התורה ביעו' או ביטול והאריך בזה ומתוך ד"ק אתה למר כמש"ל בעניותינו דכל שמבטל וגלי דעתיה דחמץ זה הוא בעיניו כעפר ואפר ואינו רוצה בקיומו הרי הוא כאילו אינו בעולם וכדבר האבד דמי עש"ב ומשם באר"ה והיה לי להתבונן בדברי רבינו הרמב"ן שם במה שתירץ קו' התוס' בד"ד על רש"י מההיא דאך חילק דלע"ד דבריו יש בהם מן הקושי ואינם מובנים לי ואין מקום אתי להעלות ארוכה. תו חזיתיה לחד מן קמיא הגאון הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קצ"ט דגם הוא נקיט בפשיטות דביטול מהני אפילו לחמץ ידוע ע"ש. וכן חזיתיה להרדב"ז בתשובה סימן קכ"ד שכתב בתוך דבריו דהכי קי"ל דביטול מהני לחמץ ידוע. וכ"כ בפשיטות הרב בית דוד סימן קמ"ו. גם ראיתי אחרי רואי לאחרון חבי"ב מהר"ר חסאן בספר קדשי דוד סימן תל"א שהאריך בזה ועלה מן האר"ש דביטול מהני מדאורייתא אהני אף לחמץ ידוע. וגם הוא כתב ליישב קושי' התוספות על רש"י במאי דמפיק ביטול מקרא דתשביתו עש"ב. והרבה הי"ל לעמוד על ד"ק ולא רציתי להאריך:
זאת עולה מן המדב"ר כי שרים רבי' ונכבדי' סברי דביטול מהני לחמץ ידוע הלא הם מאור הגולה רש"י ז"ל והרמב"ן והרשב"ץ. וכן דעת הרמב"ם לפי הנסחא שהכריע מרן. ואף לפום נסחא אחרינא לפי מ"ש הלח"מ שם מהני ביטול לחמץ ידוע וע"ש מ"ש הר' המגיה ומרבנן בתראי איכא הרב"ח והפר"ח והב"ד והרב קדשי דוד כמדובר:
אחר ימים ושנים למע"לה מעשרים נדפס מחדש ספר ספרי דבי רב למורינו הרב הגדול מהרד"ף זלה"ה פי' על הספרי ושם ראיתי בדף רל"א ע"ג שהביא דברי הרב פר"ח וקרי עליה חכם עדיף מנביא שהיא גופה כונת התנא בספרי דקתני ולא יראה לך שאור בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו וכו' דמדקתני מבטלו בלבו מוכח דעכ"פ אפילו בחמץ:
ידוע סגי בביטול וכדמייתי הרב פר"ח ראיה מזו ע"ש. וגם אשו"ר שם מ"ש בדעת רש"י לתרץ קו' התוס' ודבריו מסכימים למש"ל בעניותנו וחדאי נפשאי עש"ב. הצעיר חיי"ם ס"ט: