אור ברסלב
שות חיים וחסד וחסד סימן ז

שות חיים וחסד· רבי חיים יצחק מוסאפיא

וחסד סימן ז

וחסד סימן ו

בענין חמץ שעבר עליו הפסח:

זה היה מעשה בחו"המ של פסח באה ספינה מעיר טריאיס"טי יע"א ונמצאו בתוכה כמה חביות מאורז"ו טידיסק"ו אשר שלח ראובן לשמעון אחיו ושותפו בחשבו שתגיע הספינה פה קודם הפסח דאכתי הוו פשו כמה ימים קודם הפסח ברם אתרע מלתא כי היו שודדים וגזלנים בים ובעל הספינה היה הולך לאט לאט וארחו' עקלקלו' ודין גרמ"א דעצירא"ה כי עצור עצר לבא עד הפסח ותכף חקרנו ודרשנו לדעת מה טיבו של אורז"ו הזה ושמענו דברים הרבה אלה מפה ואלה מפה. י"א כי הוא מין דגן מה' המינים וי"א כי הוא מין קטנית. וי"א דהוא מלותת במים וי"א דאינו מלותת. גם נחלקו במנהג העיר איכא דאמרי' כי לעולם נהנו להוציא האורז"ו מביתם ורשותם קודם הפסח. ואיכא דאמרי איפכא דנהוג להניחו ברשותם בפסח וביני ביני נשמעו הדברים בין הגוים אילי הארץ וצווחו ככרוכיא כי לא תהא כזאת לבער ולכלה מיני מאכל כעת ההיא שלא היה נמצא בעיר לא אורז ושאר קטניות ולא מיני עיסה ויהיו רוצים על פי דינא דמלכותא לעכב את ישראל שלא יבערוהו. ואני בעניי בשמעי כי קול הקריה הומה ובראותי כמה ספקות נפלו בהך מלתא ובאמת אמרו התורה חסה על ממונם של ישראל ובפר דליכא הכא איסורא דאורייתא דהא ודאי האיש הלזה ביטל כל מין חמץ ידוע ושאינו ידוע דאית ליה וכן אחיו ושותפו אשר בטריאיסט"י מסתמא עשו ביטול בזמנו כדת מה לעשות א"כ אינו אלא ספקא דרבנן ע"כ אמרתי לו שבעל הספינ"ה ימסרנו שם על חוף הים ביד איזה גוי מכירו של ישראל עד אשר יתברר בירור גמור מה טיבו של אור"זו הזה לעשות בו משפט כתוב. וביני ביני נחה שקטה תלונת הגוים כי בא אורז בשופע לעיר. וכתבתי לחד צו"מ אוהב וריע לעיר טריאיסטי. שיחקור וידרוש על מין האורזו על כל הספקו' הנז' והיתה תשובתו כי אחר החקירה ודרישה כדחזי הוברר דזה האורזו הוא מן שעורים ודאי ברם על הלתיתה אינו שוה בכל מקום דאיכא דוכתי דמזלפי עליו מים בעת הכתישה ואיכא דוכתי דלא מזלפי מים כלל אלא דמפני הספק נהגו בעיר טריאיסטי. מימי עולם לבערו קודם פסח בנתינה או מכירה לגוי בדבר מועט זו היתה עדותו של ההוא צו"מ מר רחומ"י נר"ו מעתה ע"פ הדברים האלה לשאו"ל הגיעו בעלי האור"זו הדין אם מותרים ליהנות ממנו או לא ואנא עניא לפי הנראה לדעתי הקצרה גדול כחא דהתרא. להתירו בהנאה אחר הפסח ובפרט במקום הפסד מרובה ומשום יגדיל תורה אמרתי אעלה על ארש טעמי דשריותא בס"ד:

והלא לאמונה. ריש כל מראי"ן נבא להציע את המשנה. למען דעת אי מאי דשרינא ליה מעיקרא בההוא זמנא. ליתנו ביד גוי עולה יפה מדינא. או אם היתה דרך אחרת יותר נכונה. ממאי דאמינא אנא זעירא ר"ב קטינ"א. והדר נבא למאי דקמן למפשט דינא:

והנה נודע בשערים כי הלכה רווחת היא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אלא דאיכא פלוגתא אי ביטול מהני אפילו לחמץ ידוע או לא והרב פר"ח האריך למעניתו בזה ואף אנן בעניותין עמדנו על ראיות הפר"ח בעניותנו וקיימנו ראיותיו דביטול מהני אפי' לחפץ ידוע והבאנו כי גדולי המורים ראשונים ואת אחרונים קיימי בשיטה זו ככתוב במ"א בס"ד (ע' בסי' ח') אמנם לכל הדברות בנ"ד דבעלי האורז"ו בע"פ לא הוה ידיע להו כלל דהוה ברשותם אורז"ו הדין כה"ג ודאי לכ"ע הביטול דעבדי בע"פ אהני להו ולא עבדי כלל אלא דבל יראה וה"ז דומה ממש למאי דאמרי' בפ"ק דפסחים גבי מוצא בפסח גלוסקא יפיפיה דמוכח מהסוגיא ופי' רש"י דכיון דביטל מקמי פסחא אף אי שהי יתה לא קעבר אב"י וב"י אלא דמדרבנן רבנן מיהא קי"ל דהמוצא חמץ בפסח חייב לבערו דגזרו דילמא אתי למיכל מיניה והכי גרסי' התם בפ"ק דפסחים אר"י א"ר המוצא:

חמץ בביתו בי"ט כופה עליו כלי ופירש"י כופה עליו כלי דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי ומיהו בב"י וכ"י לא עבר דהא בטליה בלבו מאתמול אלא משום שלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי עכ"ל והנה מדברי רש"י הללו נראה דאילו לא בטליה מאתמול חיים לבערו גם בי"ט אבל לא פורש בדבריו אילו לא בטליה אי מצי לשרפו בי"ט או לפוררו ולזרקו לים או"ד להוציאו. מרשותו סגי בי"ט כי היכי שלא לעבור עליו. ולכאורה יש לדקדק מלשונו דלאפוקי מרשותו סגי מדכת' דלפי שהוא י"ט לא חזי לטלטולי ולאפוקי וכיון דביטלו וליכא איסור תורה ע"כ סגי בכפיית כלי דוק מינה דאי לא בטליה יטלטלנו ויוציאנו בי"ט מרשותו וכן נראה דס"ל להטור סי' תמ"ו דכתב המוצא חמץ בביתו אם הוא בחוה"מ יוציאנו מיד ואם הוא בי"ט י"א שיכפה עליו כלי עד הלילה שיוציאנו אבל בי"ט אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו ולא מבעיא אם בטלו שאין כאן איסו' דאורייתא בשהייתו שאינו יכול לטלטלו אלא אפי' אם לא בטלו דיש בו איסורא דאורייתא אפי"ה לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיי' בשריפה לר"י ואח"כ כתב משם אחיו הר"י דאם לא בטלו דאיכא אי' תורה יכול לשרפו גם בי"ט דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' וכן כת' בס"ה ע"ש. והנה מריהטא דלישניה דהטור משמע דבהוצאה מרשותו סגי כדי שלא לעבור בב"י והוא תימה דהיכן מצינו דבהוצאה מרשותו הוי ביעור והרי מודעת זאת דאפליגו תנאי בפ' כל שעה אי בעי שריפה או סגי בפירור וזורה לרוח או מטיל לים אבל בהוצאה מרשותו לא סגי לכ"ע וכבר מרן בכ"י עמד ע"ד הטור ומשני תרי שינויי חדא דיוציאנו דקא' פי' שיוציאנו מן העולם ע"י שישרפנו א"נ לפירש"י דשעת ביעורו. היינו משעה ו' ואילך כיון דבשעת עיבורו השבתתו בכל דבר משמע לרבינו דה"ה דבמוציאו מרשותו סגי עכ"ל ובקושט' ב' דרכים הללו לא נהלמו לע"ד כי הראשון הוא דוחק עצום דכולי האי סתים למלתיה רבי' הטור לו' יוציאנו וא"ל יוציאנו מן העולם דאפי' בדברי תנא דוחק לו' כן ותו דהרי כתב אח"כ הטור דאפי' לא ביטלו דיש בו איסור תור' אפי"ה לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפ' והרי הכא כתב יוציאנו ור"ל יוציאנו מן הבית ואי אתה יכול לפרש יוציאנו מן העולם דהא כתב דאינו יכול לבערו ופשוט גם את השני קשה הימנו דכ' דרבי' הטור קאי לפי פי' רש"י דפי' בשעת ביעורו הוי מו' שעות ואילך וכיון דאזי השבתתו בכל דבר ס' ליה דבהוצאה סגי הא ק"ט לע"ד חדא דאיך יתכן דהטור קאי השתא לפיר' רש"י והרי לא חזינן ליה דפסיק הלכתא כרש"י בסי' תמ"ה ע"ש ותו דהכא קאי רבינו הטור לדעת הי"א דגם בלא ביטל אינו יכול לטלטלו דעל מלתא דנא הוא דהקדים הטור לו' י"א וכו' וכאשר פירש דבריו מרן הב"י והרי רש"י הוא מכת הסוברים דאם לא ביטל שרי לטלטלו גם בי"ט ואיברא דזה יש ליישב מיהו היותר קשה דרבינו הטור יהיב טעמא למלתייהו דהני י"א דגם בלא ביטל לא יגע בו בי"ט משום דאינו יכול לבערו כדינו בשריפה ואי תימא דדברי רבינו בשם י"א מיוסדים עפ"י שיטת רש"י קשה דהרי לשיטת רש"י לר"י נמי בשעת ביעורו לא בעי שריפה אלא השבתתו בכל דבר ואדרבא מתוך הך טעמא דיהיב הטור נראה דקאי בשיטת ר"ת דבשעת ביעורו דהיינו אחר ו' דינו בשריפ' דוקא לר"י וה"נ חזיתיה להר' פר"ח שפירש דברי רבינו הטור הללו דאזיל כס' ר"ת דלר"י אחר זמן איסורו בשריפה ע"ש וא"כ זוהי שקשה לדברי מרן הב"י דכתב דרבינו הטור נקט דבריו לפי פיר' רש"י דאם כן איך סיים מלתא בטעמא כיון דאינו יכול לבערו כדינו כר"י דהא לא אתיא אלא לפי' ר"ת וכדכתיבנא:

ואחזה להרב ט"ז שהשיג על מרן הב"י וכ' דחס ליה לפרש כן דברי הטור דהא חמץ גם כשאינו ברשותו נמי כאילו הוא ברשותו כדאמרי' בש"ס דב' דברים אינן ברשותו של אדם. ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וחד מינייהו חמץ בפסח ע"ש ודבריו אינם מובנים לע"ד דהא דאמרי' שחמץ אינו ברשותו של אדם היינו דאינו שלו וחשביה קרא כאילו הוא שלו לעבור עליו בב"י וב"י ותדע דכן הוא דהרי אשכחן כמה פוסקים ומכללם הרמב"ן והר"ן דס"ל דחמץ של ישראל המופקד ביד גוי כאחריות הגוי אינו עובר עליו בב"י וב"י כיון דאינו ברשותו וא"כ לפי דברי הט"ז תקשי להו מסוגיא זו דחמץ אפי' שאינו ברשותו ש"א עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אלא ודאי דפשטא דמלת' היא היינו שאינו שלו כדכתיבנא. ואח"כ ראיתי דרבנן בתראי הרב מטה יהודה והר' נהר שלום הקשו כן על הט"ז אלא דלא החזיקו הקו' מתוך דברי הפוס' הנז כדכתי' בעניותין:

וזה חזיתי להרב מטה יהודה שכתב לפרש מ"ש הטור כיון דאינו יכול לבערו כדינודהיי' בשריפה לר"י דה"ק כיון שהשריפה אינה יכולה להתקיים בו לכן אפי' הוצאה מרשותו לא יעשה ואפי' לרש"י דס"ל דבהך שעתא הוי השבתתו בכל דבר מ"מ בעינן שיהיה ראוי לשריפה מיהת וגם לרבנן דינא הכי דבעי' שיהיה בר שריפה דוגמא למאי דאמרי' ראוי לבילה בעי' וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכיון דא' מהאופנים של הביעור שהיא השריפ' א"א להתקיים לכן אין לעשות גם האופנים אחרים זהת"ד ויש להשיב על. מונח זה שהניח הרב הנז' דראוי לשריפה בעינן גם לרבנן דהא חזינן דרבנן אקשו לר"י וא"ל לדבריך לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר ולפי דברי הנז' מאי קושיא לרז והרי כיון דאין לו עצים נמצא דאינו ראוי לשריפה וכל עוד דאינו ראוי לשריפה גם שאר הביעורים אינו עושה ואפי' לרבנן ואיברא דיש מקום לחלק בין הנושאים מ"מ קושטא קאי דהוא מלת' חדתא אשר לא שערוה בש"ס ורבנן קמאי והיכי הטור נקיט לה בפשיטו' ותו דלשון רבינו הטור מורה הפך פירושו דלדידיה לא הו"ל להזכיר רבי יהודה כלל והול"ל כיון דאינו ראוי לשריפה ותו לא והאמת יורה דרכו דממ"ש הטור דאינו יכול לבער בשריפ' כריה"ו מורה באצבע דטעמא דהני י"א דסברי דבלא ביטל נמי לא מצי ליגע בחמץ בי"ט היינו:

משום דס"ל דהלכה כר"י וכדפסק רש"י ואינהו ס' להו נמי דמ"ש ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה היינו משעה ו' ואילך כפיר' ר"ת ונמצא דתפסי חדא כרש"י וחדא כר"ת וע"כ תצא דינ"א דהמוצא חמץ בי"ט בין ביטל בין לא ביטל כופה עליו כלי. ומה שהקשה הרב מטה יהודה דאיך יתכן דהטור תפס הלכתא כר"י והלא בסי' תמ"ה משמע דפוסק כרבנן דמייתי למלתייהו באחרונה וה"נ מייתי לפלוגתא דרש"י ור"ת בפי' דברי ר"י במאי דקתני אימתי שלא בשעת ביעורו ולא הכריע הלכתא כמאן ואיך הכא נקיט בפשיטות כס' ר"ת לע"ד הא ל"ק כלל דהרי הטור הכא לאו למפסק הלכתא אתא ולאו סברא דנפשיה קאמר אלא בשם י"א הוא דמייתי ויהיב טעמא למלתייהו והדר מייתי לסברת אחיו הר"י ז"ל דפליג על י"א וס"ל דאם לא ביטל שורפו אף בי"ט דאמרינן מתוך שהותרה הבערה וכו' אבל הוא לא גילה דעתו כמאן ס"ל ואפשר לומר דרבינו הטור ס"ל דלא כי"א ודלא כאחיו הר"י יען בין הי"א ובין ה"ר יחיאל נר' דס"ל דהלכה כר"י וכפי' ר"ת דאחר זמן איסורו. הוא בשריפה דוקא אלא דהי"א ס"ל דלא אמרינן מתוך יען ליכא צורך היום בשריפה כיון דזמן ביעור חמץ הוי מעי"ט והר"י ס"ל דאמרינן מתוך כיון דהשתא החמץ לפניו וחייב לשרפו כדי שלא יעבור בב"י וכמ"ש הרמ"י בריש סי' זה דפליגי הני רבוואתא בפיר' הסוגיא דפסחים דאמר רבא ש"מ מדרע"ק תלת וכו' ע"ש הראויים הדברים למי שאמרן ברם רבינו הטור דנראה דס"ל הלכ' כרבנן דר"י דהשבתתו בכ"ד אה"נ דלדידהו המוצא חמץ בי"ט ולא בטלו יבערנו בהטלה לים או יתננו לכלבי' ולא ישרפנו וכמ"ש רש"י במאי דקאמר רבא ש"מ מדרע"ק דא"ב חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי ס"ל כרבנן לוקמיה קרא בי"ט ויבערנו בד"א יאכילנו לכלבים או ישליכנו וכמ"ש רש"י במאי דקא' רבא ש"מ מדרע"ק דא"ב חמץ אלא שריפה ופי' רש"י דאי ס"ל כרבנן לוקמיה קרא בי"ט ויבערנו בד"א יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים ולקמן נעמוד ע"ד רש"י הללו. והרב מטה יהודה לפי דרכו עמד ע"ד רש"י הללו דמשמע מינייהו דלרבנן המוצא חמץ ביום טוב מבערו כדרכו דהיינו בהטלה לים וכיוצא ולחלק יצא דמ"ש רש"י היינו אי אמרי' דהביעור הוא בי"ט והוה מוקמי' קרא דביו' הראשון תשביתו בי"ט ברם לפום מאי דמוקמי' הך קרא בעי"ט תו לא מפלגי' כיון דאפ' לקיים מצות שריפה והשתא לכ"ע אסור לבער חמץ הנמצא בי"ט אלא כופה עליו כלי עכ"ד. ולע"ד איני מוצא טעם לדבריו כלל דהא לרבנן ליכא שום מצו' בשריפ' החמץ אפי' בערב י"ט וזה פשוט:

הדרן למאי דאתאן לדברי הטור שכת' יכפה. עליו כלי עד הלילה שיוציאנו וכן מ"ש לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו דנראה דס"ל להטור דבהוצאה מרשותו סגי כדי שלא יעבור עליו בב"י וכן נראה בהמשך דברי הרב מטה. יהודה שהבין בפשיטות דהוצאה מרשותו להשליכו במקום הפקר או ביד גוי שוב אינו שלו ואינו עובר עליו בב"י ודלא כדכתב הט"ז להשיג על מרן ע"ש ולע"ד אע"ג דהראיה דמייתי הט"ז דבריו קשים כמש"ל מ"מ דינו דין אמת דבהוצאה מרשותו לחוד לא סגי דאם כן הו"ל לרבנן לשנות במתני' בכלל הביעורין הוצאה מרשותו וגם מדברי רש"י בההיא דאמרי' ש"מ מדרע"ק וכו' דכ' דאי ס"ל כרבנן לוקים קרא בי"ט ויבערנו בד"א ישליכנו לכלבים או יטלנו לים נראה ודאי דעכ"פ. לרבנן ביעור מן העולם בעי' ולא סגי במה שישליכנו ויוציאנו חוץ לרשותו ודברי מרן הב"י תמוהים בזה לע"ד:

והנה ראיתי להרב נה"ש שעמד ע"ד מרן הללו דבעא מומר לדעת הטור דבהוצאה מרשותו סגי והק' דא"כ במאי פליגי אמוראי אי בעי' שיפרר כשמטיל לים והלא במה שמוציאו מרשותו סגי אמתניתין נמי אמאי לא תני יוציאנו מרשותו וכתב לתרץ דתנאי פליגי בשלא ביטל דמחוייב לבער מן התורה דלר"י בעי שריפ' דוקא ולרבנן אף מפרר ולרש"י משנאסר מן התור' לכ"ע בפירור סגי אבל אם ביטלו קודם זמן איסורו ומצא אח"כ חמץ בביתו תו לא עבר עליה ושרי להשהותו בבית אלא שחכמי' חשו שמא יבא לאכלו והצריכוהו להוציאו מן הבית אבל לבערו לא מחייב אפילו מדבריהם ומעתה זו כונת הטור. דקא' ל"מ אם ביטל דאינו חייב מדאורייתא לבערו ואינו עובר עליו בב"י אלא אפי' לא ביטלו דחייב עליו מדאו' בב"י וחייב במ"ע לבערו אפ"ה לא יוציאנו דאף ע"ג דבהוצאתו אהנו מעשיו דתו לא עבר אב"י וב"י מ"מ אינו יכול לקיים בו המ"ע דאורייתא.. ונמצא לפי"ז פי' דברי הטור כמשמעו והוא הפי' שכתב עליו הט"ז דחס לן לפ' כן עכ"ד. ולע"ד אחרי המחי' רבה דבריו בזה אינם נכונים חדא דהא פשיטא דלאו דב"י וב"י ועשה דתשביתו תליין הא בהא דכל דלא עבר אב"י וב"י תו לא מחייב לקיים עשה דתשביתו דהא ע' דתשביתו הוא תיקון לבל יראה. והיינו ממש לאו הניתק לעשה וכמ"ש התוס' פ' כ"ש דף כ"ט סד"ה ר"א אמר ועשה דהשבתה אינו עשה פרטי וכן בדין דהמפקיר חמצו קודם זמן איסורו או נתנו לגוי במתנה גמורה אף ע"ג דאיתיה לחמץ בעולם כיון דהוציאו מידו ע"ד שלא לזכות עוד בו תו לא עבר אב"י וב"י ואין עליו עוד חיוב דהשבתה א"כ אם איתא דבי"ט בהוצאה. מרשותו תו לא קעבר אב"י וב"י אין עוד שום חיוב מכח עשה דתשביתו כמו שהוא הדין בקודם זמן איסורו אלא דהעיקר הוא דקודם זמן איסורו תו אינו שלו ואין בידו להפקירו או ליתנו דהרי אינו שלו ועובר עליו בב"י וב"י דלענין לעבור עליו עשאו הכתוב כשלו והן הן הדברים דתני תנא דבי ר"י ב' דברים אינם ברשותו של ארם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וחד מנייהו חמץ בפסח וה"ט דביטול מהני מדאורייתא קודם זמן איסורו מטעם הפקר לפי' התוס' ולפי פירש"י דמחשיבו כעפרא דארעא ואינו רוצה בקיומו ברם בתר זמן איסורי' לא מהני ביטול משום שאינו שלו ואין אדם מפקיר דבר שאינו שלו וכן לא מהני מה שמחשיבו כעפרא דמה תועיל מחשבתו בדבר שאינו שלו וע' בפ"ק דפסחים דעלה דהא דאמרי' דבטול לא מהני אחר:

זמן איסורו מייתי להא דתנא דבי ר"י ב' דברים אינם ברשותו וכו' וזה פשוט וברור ואם כן מאי האי דכתב הנח"ש בכונת הטור דאף ע"ג דבהוצאה מרשותו אהנו מעשיו שלא יעבור בב"י מ"מ לא. מקיים מ"ע דאורייתא דהשבתה כדינו הרי זה בבל יאמר לע"ד דבהוצאה מרשותו בי"ט יהיה ניצול מלאו רב"י וב"י היכא דלא בטליה ואפילו אם יתננו במקום הפקר כגון בר"הר הדין נותן שלא יועילו מעשיו לינצל מלאו דב"י וב"י דאפילו יפקירנו בפירוש אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה אלא בעי לבעורי מן העולם דוקא ותא חזי לישנא דתלמודא דבני מערבא ומייתי ליה הפר"ח סס"י תמה אית תנויי תני אתה רואה בפלטיא ואית ת"ת אפילו בפלטיא ל"ק הא כשהפקירו קודם לביעורו הא כשהפקידו לאחר ביעורו וכן מייתי התם הפר"ח בסי' הנז' מ"ש מרנא הכ"מ בפ"ג דאותם המניחי' חמץ בצידי רשות הרבים בשעה ו' וז' שלא כדין הם עושים שמשיגיע שעה ו' צריך לבערו מן העולם וכתב שם דהא דבעי' זריקה לים הוא מתחילת ו' דהוי זמן איסורו אבל קודם זמן איסורו בהוצאה מרשותו סגי וע"ש בפר"ח מה שתמה על פסק מרן שכ' דאף אם הניחו במקום מופקר קודם זמן איסורו אם ישנו שם אחר כך יבערנו משם וע' בב"י במקורו ובאחרונים הט"ז והמג"א וגם הנה"ש פלפל בחכמה שם ע"ד האחרו' ומדברי כולם אתה תשמע דאחר זמן איסורו לא מהני הוצאה מרשותו ואפילו הפקר גמור אלא חייב בביעור ותימה רבתי על הנה"ש והרמ"י הנז' היכי נקטי בפשיטות דהוצאה מרשותו מהני לחמץ הנמצא בי"ט ולא ביטלו כדי שלא יעבור בב"י וכי' דזה נגד תלמוד ערוך בירוש' דאחר זמן איסורו אפי' הפקירן בפלטיא אסור וגם דברי מרן בכ"מ מבוארים כן ולע"ד ברירו דמלין הוי דקודם זמן איסורו יכול לבטלו או להפקירו ולהניחו בר"ה. ובזה אינו עובר עוד בב"י וב"י ואינו חייב בע' דתשביתו אלא דאם יהיה עוד שם ברה"ר אחר זמן איסורו לפי סברת הגמ"י ומרן דפ' כוותי' בש"ע חייב לבערו והיינו ודאי מדרבנן דמדאורי' פטור מכל ותנאי דפליגי בענין הביעור היינו אם בא לעשות בו ביעור קודם זמן איסורו מר בעי שריפ' ומר סגי ליה בפירור וזריה לרוח א"נ אם בא לבערו אחר זמן איסורו דאז לא מהני ליה לא ביטול ולא הפקר והוצאה מרשותו ושריפה דתני ר"י תליא בפלוגתא דרש"י ור"ת אי קודם זמנו הוא דבעי שריפה או בתר הכי למכא"ל ולמכא"ל ומעתה מ"ש הטור בדין זה יוציאנו ולא יוציאנו לע"ד נראה דמ"ש הרב ט"ז הוא הנכון דר"ל שיזדרז להוציאו תכף מביתו ולא ימתין אפי' פורתא עד שימצא מקום והכנה כדי שלא יבא לידי מכשול אכילה ע"ש:

ומכלל הדברים אנכי הרואה דשפיר הק' הרט"ז ע"ד הב"י וכתב דחס לן לפ' דברי הטור הכי דהוצאה מרשותו סגי דהא חמץ אף שאינו ברשותו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו והכונה דמאי נ"מ דמוציאו מרשותו אם על ידי הוצאתו מרשותו רוצה להחשיבו כדבר שאינו שלו לא מהני מידי דהרי מעיקרא אינו שלו בתר זמן איסורו אלא דעשאו הכתוב כאילו הוא שלו לענין לעבור עליו בב"י והיינו ממש מאי דאמרן בש"ס טעמא דלא מהני ביטול אחר זמן איסורו משום הא דתנא דבי ר"י דהחמץ בזמן איסורו אינו שלו וסרה. מהר תלונת הנה"ש והרמ"י מעל הט"ז וגם מה שהחזקתי אני בעניי. הקו' מדחזי' דאיכא פוסקים דס"ל דהנותן חמצו ביד גוי באחריותו ש"ג דלא עבר אינו קושי כלל דגם הרט"ז מודה דקודם זמן איסורו אה"נ דמהני הוצאה מרשותו למקו' הפקר וכן אם הניחו ביד גוי באחריות לסברת איזה פוסקי' תו לא עבר בב"י ברם כ"ז הוא בזמן שהוא שלו דהיינו קודם ו' שעות ברם משעה ו' ולמעלה אינו שלו ואין אדם יכול להפקיר או ליתן לאחרים דבר שאינו שלו ולענין איסורא הוי כשלו לעבור עליו וע"כ חייב לבערו מן העולם והיינו מלתיה דרי"ש דמייתי הט"ז וזהו שסיים הט"ז ומה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבערו מן העולם זה נר' אמיתות כונת הט"ז ז"ל:

ומן האמורים הללו עלה נעלה לבאר כוונת רבי' רש"י ז"ל דמאי דדייקנא לעיל ממ"ש דהמוצא חמץ בי"ט לא חזי לטלטולי ולאפוקי דנר' דאי הוה חזי לאפוקי וכגון דלא ביטל במאי דאפיק ליה סגי ליה אין לנו להעמיס זה בדברי רבינו רש"י דליתא להאי דינא כפי הנראה מהפוסקים והכי מסתברא דמאי מהני ההוצאה אי משום דמפקירו לא מהני הפקר אחר זמן איסורו דהא אינו שלו ובעי' השתא ביעור מן העולם והכי מוכח נמי מדברי רש"י בריש ד"ה ע"ב דקא' דרע"ק כר"י. ס"ל דאי כרבנן לוקמיה בי"ט ויבערו בד"א יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים הרי נר' מדבריו דביעור בעי עכ"פ דאלת"ה הול"ל יוציאנו מביתו ואפילו ואפילו בלי ביעור אלא ודאי דאחר זמן איסורו בעי ביעור:

והנה מהך לישנא דרש"י דקדק הרשב"א בתשו' סי' ע"א דלרש"י לא מצי למעבד שריפ' בי"ט והק' עליו מהירוש' ע"ש והפר"ח יצא לישע דרש"י ז"ל אתא לאשמועי' דלא תימא דאף ע"ג. דס"ל כרבנן כיון דבכלל השבתה הוא שריפה ולא מצי לשרוף דלית ליה הואיל ע"כ אין לו לבער כלל להכי קא' דאי הוה ס"ל לרע"ק כרבנן אפי' אי לית ליה הואיל יכול לבערו בדרך אחר וכת' עליו הנה"ש דכיון דבש"ס אכתי לא אתמר דש"מ דלית ליה הואיל שפיר יש לשמוע מל' רש"י דאפילו אי אית (כצ"ל) ליה הואיל אין שורפין לרבנן כיון שאפשר להאכילו לכלבים עכ"ל. ולדידי עניא אינו דחייה כלל דהרי רש"י בא לפ' דברי רבא דקאמר ש"מ מדרע"ק תלת נמצא דרבא אסיק אדעתי' בריש מלתיה דרע"ק לית ליה הואיל ואם כן תיקשי בדברי רבא דמנ"ל להכריע דרע"ק כר"י ס"ל לענין ביעור נימא דלעולם כרבנן ס"ל וכיון דלית ליה הואיל וע"כ לא מצי לשרפו דהוי חדא מההשבתות לכן לא יעשה שום ביעור ולזה בא רש"י לו' דאינו כן דאי הוה ס"ל לרע"ק כרבנן אפי' תימא דלא מצי לשורפו משום דלית ליה הואיל מצי לבערו בדרך אחר וברור. גס על מ"ש ה' פר"ח דמדברי:

רש"י אההיא דמוצא חמץ שמעי' דאם לא ביטל בעי לפוררו או לזורו לרוח כתב הנה"ש דאין הכרח מדברי רש"י דאימא דלדידיה סגי ליה במאי דמפיק ליה מרשותו דבהכי לא עבר אב"י וב"י וכבר כת' לעיל דאנן בעניותין נמי מריש הוה אמינ' לדקדק כן מדברי רש"י ברם אחר ההשקפה נראה דאין שיטה זו נכונה וכמ"ש הרפ"ח סי' תמ"ה מדברי הירו' ומרנא בכ"מ. ומ"ש הנה"ש דרש"י יסבור כהה"מ לא ידענא מאי קא' מר דהה"מ קאי בשי' הרמב"ם דאפי' אם לא ביטל לא יגע בו כלל ויכפה עליו כלי ואין זו שיט' רש"י כלל ופשוט:

ולכל הדברות נמצינו. למדים מתוך דברי הטור דכיון שאינו יכול לשרפו כדינו אע"ג דמצי להטילו לים או להשליכו לכלבים טפי עדיף להניחו עד עת שיכול לשרפו כדינו ואף ע"ג דקא שהי ליה ועל כל שעתא ושעתא עבר עב"י וב"י א"כ במכ"ש אתי בנ"ד דאינו יכול לעשות בו שום ביעור ל"מ שריפה אלא אפי' פירור או הטלה לים לא הוה מצי למעבד מפני חמת המציק הגויים אילי הארץ שלא היו מניחים לעשות בו כדת. ולהניחו שם לפניהם ברה"ר הא נמי לא מהני כמ"ש הרט"ז וכבר כתבנו דכ"נ הסכמת הר' פר"ח מהירוש' וכן נר' בהדיא דס"ל למרנא הכ"מ דאחר זמן איסור ביעורו בעי וכן לפום שינוייא קמא דמרן הב"י בדע' הטור מוכח דלא מהני במה שמוציאו מרשותו א"כ מקום יש בראש שפיר לו' שהיה ברשות גוי עד יעבור זעם ויוכל לבערו כדינו אם הוא חמץ ותו אשכחן דכ' מרן הכ"מ בפ"ג דחומ"צ אדינ' דמוצא בי"ט לדעת הרמב"ם דאף אם לא ביטל לא יבערנו בי"ט דטעמא משום דכיון דאיסורא דרבנן רביע עליה דהוא מוקצה ואסור לטלטלו א"כ אנוס הוא ולא קעבר אבי' וב"י ע"ש א"כ ה"ה והוא הטעם בנ"ד דכיון דאנוס הוא שלא לבערו אע"ג דמדרבנן היה חייב לבער לא עבר אאיסורא דרבנן ובמכ"ש נמי אתיא מההיא וברור. ועוד יש סניף להחיר בנ"ד ולו' דלא קעבד אאיסורא דרבנן דהרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואשכחן לגבי איסורא דב"י וב"י דאורייתא דס"ל לר"י בעל התוס' דהמשהה חמץ בביתו אדעתא דלבערו דלא עבר בשהייתו וכמ"ש התוספות פ' כ"ש דכ"ט ע"ב ד"ה ר"א אמר וכו' ואף דה' פר"ח בסימן תל"א כתב דהרמב"ם ושאר פוס' לא ס"ל הכי ובשעת הדחק כזו יש לסמוך על ר"י ומה גם דר"י תלמודו בידו ומייתי ראיה משמעתא ע"ש:

ועוד נראה לכאורה דאף אם היה מניחו ברשותו כיון שאינו מכוין לזכות בו (אלא שיהיה מונח לפי שעה) שפיר דמי דהו"ל כההיא דסימן תמ"ח ס"ב דגוי המביא דורון לישראל ביום אחרון של פסח שרי להניחו ברשותו משום דאמרי' התירא ניחא ליה דלקני איסורא לא ניחא ליה ועיין בטור וב"י ובתשו' הרשב"א סי' קע"ז דלאו דוקא בי"ט אחרון אלא גם בי"ט ראשון דינא הכי וכ"כ המג"א ע"ש וא"כ ה"נ כיון דהאי גברא גלי אדעתי' דלא בעי לזכות בו אלא שיהיה מונח לפי שעה עד שיתברר לו מהותו ועד אשר ישקוט תלונת הגויים אית לן למימר דאיסורא לא ניחא ליה דלקני' ונמצא דאין לו זכות בו כלל עתה בתוך הפסח ואינו עובר עליו אפי' מדרבנן. ברם קושטא קאי דלהניחו בבית ישראל יש מקום לפקפק דהאיכא למיחש דילמ' אתי למיכל מיניה דהרי במוצא חמץ בי"ט הצריכו כפיית כלי. עליו מהאי טעמא ואיברא דיש לעמוד בההיא דסי' תמ"ה בגוי המביא דורון אמאי לא פוישי' דילמא אתי למיכל והו"ל להפוס' לפרושי מלתא דבעי כפיית כלי וליכא למימר דלזמן מועט לא חששו דהרי בההיא נמי דמוצא חמץ בי"ט הוי זמן מועט עד הלילה שמבערו והאמת דבעובדא דמייתי בהגמ' יי והובא בב"י סי' תמ"ח ח שם נאמר שמקבל הדורון צוה שיצניעוהו בבית הגוי ברם בתשו' הרשב"א ודברי הרא"ש והטור לא פורש דבר ונר' מסתמות לשונם דא"צ לא כלי ולא מחיצה גבוהה עשרה כדבעי' בגוי המפקיר חמצו אצל ישראל במ"ש בסי' ת"ם והוא תימה אמאי לא חשו רבנן להצניעו כההיא דמוצא חמץ בי"ט. ושוב ראיתי להרב חק יעקב שכתב בפשיטות דדוקא בי"ט אחרון דאיכא זמן מועט עד הלילה לא חששו אבל תוך הפסח בעי כפיית כלי או מחיצה ולע"ד ק"ל בגווה תרתי חדא דהרי במוצא חמץ בי"ט כת' הרמב"ם והטור כופה עליו כלי עד הלילה הרי דל יומא חדא נמי בעו רבנן כפיית כלי והרי מוכח נמי מלישנא דתלמודא דף ו' ומבואר כן בהדיא בדברי רש"י שם ד"ה עושה לו מחיצה שכת' ומשו' חד יומא סגי ליה בכפיית כלי ובלילה יבערו ותו ק"ל על הרב ח"י דמר ניהו שם מייתי מ"ש הרשב"א. ז"ל דלאו דוקא בי"ט אחרון אלא ה"ה בי"ט ראשון וא"כ ק' אמאי לא ביאר הרשב"א חילוק זה דביום אחרון דוקא לא בעי' כפיית כלי ואדרבא מריהטא דלישניה נר' דאין חילוק כלל בין י"ט אחרון לראשון וקצת י"ל דמ"ש הטור ומרן דבעי' שלא יהא ניכר מתוך מעשיו שהוא רוצה לזכות בו היינו לו' שיצוה להעומדים שם שיסירוהו מלפניו ויניחוהו במקום מובדל כי ההוא עובדא שכ' הגהמ"י וכמש"ל והיינו כמו כ"כ או מחיצה דאילו מניחו לפניו שם בבית נראה שחפץ בו ומאחר שהצריכו הכר מתוך מעשיו שאינו חפץ בו ההכר גמור הוא שישליכנו מלפניו ואז ליכא למיחש דילמא אתי למיכל מיניה ברם אכתי לא מיתבא דעתאי וצ"י. הא מיהא אפי' אי נימא בנ"ד דלא אריך להביאו ברשותו מ"מ לו' לגוי המביא שיניחנו ברשות גוי אחר מכירו של ישראל שפיר דמי דמצי ישראל לגמור בדעתו שלא לזכות בו כיון דהוא מידי דאיסורא וכההיא דאמרי' איסורא לא ניחא ליה דלקני וע"צ היותר טוב לימא בפה מלא אין רצוני שיהיה קנוי לי וכמ"ש שם מרן בש"ע וטוב שיאמר וכו':

והן אמת דאיכא למשדי בה נרגא ולמי' דשאני נ"ד מההיא דגוי המביא דורון דהתם לא היה חמץ זה שלו מעולם ועתה רוצ' הגוי להקנות לו חמץ זה בכי. הא הוא דאמרי' איסורא לא ניחא ליה דלקני ברם הכא דחמץ זה כבר היה שלו קודם הפסח שקנאו שותפו ושלחו לו לא מהני בכה"ג למימר איסורא לא ניחא ליה דלקני. ברם חזה הוית להרב זרע אמת ח"א סי' ן' דמהדר אשריות' למה שנהגו לקבל אגרות בפסח והם חתומו' בעיסה: הנק' ניבל"א דהוא חמץ גמור וכמ"ש הרב שם ואשכח לה פטרי בהא דקי"ל איסורא ל"נ ליה דלקני והנה באגרות משכחת לה אחי ושותפי דשדרי אהדדי והנייר והעיסה המחומצת הכל הוא מתפיס' הבית ומשמע דלא ס"ל להרב נר"ו לחלק בזה אלא בכל גוונא משמע ליה דמצי איניש לכוין שלא לזכות באיסור וא"כ נ"ד נמי לא שנא:

ואולם כל הדברים האמורים הנה הנם אפי' אי הוה ידעינן דהאורז"ו הזה הוא חמץ גמור עכ"ז יש לצדד ולומר דלא קעבר בשהייתו אאיסורא דרבנן ברם השתא הכא כי לא ידעו מה הוא זה אומר בכה וזה אומר בכה בכה"ג יש פתח פתוח להיתרא בלאו טעמו הנז' דהו"ל ספק' במידי דרבנן וזה כלל גדול ספקא דרבנן לקולא ולא עוד אלא דאיכא כמה ספקי ס' אם הוא מין דגן או קטנית ואת"ל דהוי מין דגן דילמא לא מלאתי ליה ולא פגעו ביה מיא כלל ואת"ל דהוא מין דגן מלותת אכתי הוי ספקא אם נתחמץ או לא ואיבר' דספקא קמא יש לדון עליו דהו"ל ס' מחמת חסרון ידיעה דאילו הוה גברא דבקי קמן היה אומר לנו אם הוא מין דגן או לא וכאשר ראינו אחר החקיר' דהוברר הדבר בעיר טריאיסטי מפי בקיאי' דגילו מסתורי"ן שלו דהוא מין שעורים מ"מ איכא גבן ס"ס ס' אם הוא מלותת ואת"ל דהוא מלותת ספק אם נתחמץ והנה מור"ם בהגה סימן תס"ז פסק דהיכא דאיכא ס"ס כה"ג פסק אם באו מים עליהם ואת"ל באו עליהם מים שמא לא נתחמצו מותר להשהותן בפסח אלא דבאכילה כתב לאסור ולא מהני ס"ס . וכתבו האחרונים דטעמא דאסירי באכילה אע"ג דמדינא ע"י ס"ס שרי' אפי' איסור' דאורייתא היינו משום דליכא פסידא להשהותן עד אחר הפסח ואה"נ דאם אין לו דגן אחר שרי וכן כתב הרשב"א בתשו' סי' ק"ב והובא בבי' דערמו' שראינו שנפלו עליהם גשמים הרבה שרו הנתונים בבטן הערימה אפי' באכילה מחמת ס"ס שמא לא נכנסו בהם מים ואת"ל נכנסו שמא לא החמיצו ע"ש ובסי' תנ"ד ס"ד פסק מרן דבשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק אף ע"ג דאיכא ספקא שמא לתתו החטים וכתב הרב ט"ז שם דאפי' במקו' שנוהגים ללתות אימור לא לתת כדרך שנתחמץ. והר' חק יעקב הביא תשו' הרב צ"צ שהחמיר בזה ושו"ט עלה ומסיק דאין להחמיר כולי האי נגד משמעות פוסקים ראשונים ואחרונים ע"ש והאמת דמדשרו הפוסקים ליקח קמח בעת הדחק בסתמא ולא פלוג רבנן נר' דבכל גוונא שרי ואף אם לענין אכילה נחמיר שלא לעשות מעשה אלא היכא דניידי המוכרים ולא קביעי כמ"ש שם הח"י מיהו להשהות' בעת דחק והפסד מרובה נלע"ד דיש מקום להתיר כל שלא נודע בבירור שהקמח הוא מחטי' לתותים ודאי דחומרת הגאונים היא דאסרי השת' הלתיתה וכן שמעה אזני דנהגו מימי קדם בכמה מערי איטלייא דהמוכרים קמח כל השנה משהים אצלם הקמח בפסח אעפ"י שרוב הקמחים באים מערי אשכנז הנוהגים שם ללתות ונר' דסמכי על מש"ל והדר חזינא דאפליגו בהא רבוותא רבני עיר ואם שאלוניקי דהרב בית דוד סי' רי"ח כתב לאסור אפי' בשהייה וכל קבל דנא הרב דבר משה סימן כ"ח סמיך אס"ס להתיר אפי' באכילה ובספר שלחן גבוה סי' תנ"ג מחו' ב' הביא משם הרב מעיל שמואל שהתיר בשהייה וכתב שם הש"ג דדע' הרב מ"ש היה להתיר אפי' באכילה כיון דאיכא ס"ס אלא שחש לדעת רבותיו רבני הזמן האוסרים באכילה ע"ש ומשמע דלענין שהייה גם רבו' השוו להתיר ולפי"ז רבים חולקים על הרב ב"ד וסברי מרנן לסמוך אס"ס להתיר שהיית המקח. ומעתה בנ"ד נמי האיכא ס"ס שמא אינו מלותת ושמא לא נתחמץ ואע"ג דהס"ס אינו מתהפך לא חיישי רבנן להכי וכמ"ש הרב דבר משה שם וע' בספר שלחן גבוה בכלליו דמסיק הכי בשם כמה אחרונים דלא בעי' מתהפך והן עתה נדפס מחדש ס' קול אליהו למהר"א ישראל ז"ל ושם בי"ד סימן ך' גם הוא זו הלכה העלה דלא בעי' מתהפך והבי' ראיה לזה מהש"ס ע"ש. ועוד אני אומר דבנ"ד אפש' דגם הרב"ד מודה דשאני לתיתת חטים דמלבנים אותן ליבון יפה כדי להוציא סלת נקייה מהם אבל באורז"ו הזה שאין עושין ממנו קמח מסתמא לא עבדי אלא זילוף בעלמא ולא אתי לידי חימוץ:

אכן מלתא חדא עמדה לפני ככותל דאפשר וקרוב לודאי דאורז"ו הזה הוא מן הריפות הנקרא בל"א גרופי"ן דכתב ע"ז הרב חק יעקב שנתווכח עם גיסו הרב א"ז והודה לו דהוא חמץ ג גמור לפי שמלחלחין אותו במים ותכף ומיד כותשין אותו וניתז ממנו הסובין ואבק קמח ע"ש והנה אורז"ו הזה עינינו הרואות שנמצא עליו אבק קמח וא"כ לפי דברי הרב ח"י הוי חמץ גמור.

ונראה דטעמיה דהרב ח"י דכיון דבעודו מלוחלח כותשין אותו וע"י הכתישה ניתז ממנו הסובין אם כן מתלחלח נמי הקמח היוצא ממנו והא ודאי חמיר מלתיתה דהרי כשלותתים אין טוחנין הדגן עד שיתבייש והתם אין חשש כלל שהקמח נתלחלח ברם הכא דאיכא למיחש דסובין וקמח הניתז ממנו מתלחלח בכי הא לכ"ע הוי חמץ גמור וכיוצא בזה ראיתי בס' קדשי דוד למהר"ר חסאן סימן תמ"ז שכתב לאסור שמן שומשמין דאיכא למיחש שמא. היו גרעיני חטים וכיון שנטחנו אם היו בהם מים הו"ל קמח שנתלחלח ואסור לכ"ע ע"ש והגם דאף למחמירים בשמן שומשמין שלא לאכלו בפסח נוהגי'. התר בשהייתו וכן הסכים גדול דורנו הרב ברכי יוסף נר"ו סי' תמ"ז שאני ההיא דאינו אלא ספק תערובת. וכבר נתבטל בספ' קודם הפסח אלא דחיישי לחומרת חוזר ונעור ולכן אין לאסו' בשהיה ברם היכא דאיכא למיחש בכוליה דהוי חמץ כגון בנ"ד בהא ודאי אין מקום להתיר להשהותו אלא בס"ס וכן מתבאר מדברי הרב בית דוד סי' רי"ח דלהשהות ספק חמץ בבית בעי' דליהוי ס"ס ולכן הרב הנז' אף הוא היה מתכוין למהדר אס"ס בענין הדגן מלותת אלא דחד ספקא אם נתחמץ מחמת לתיתה או לא דחי ליה בתר הכי יען איכא רבנן בתראי דמחזקי הדגן מלותת לחמץ גמור ולא פש גביה אלא חד ספקא דהיינו ספק מלותת או לא ולהכי מסיק לאסור להשהותו. ומעתה בנ"ד נמי הו"ל ממש כההיא דהרב ב"ד דליכא גבן אלא חד:

ספקא דהיינו ספק מלותת או לא דלית לן תו למימר דאת"ל הוא מלותת שמא לא נתחמץ דהא ליתא ודאי דאם הוא מלותת הוי חמץ גמור דהו"ל כקמח מלותת כיון דניתי' ממנו קמחו בשעת הכתישה ובאותה שעה עדיין הדגן מלוחלח במים וכאשר הורה גבר הרב ח"י ז"ל וה"נ חזיתי' להרב זרע אמת סי' נ"א דמעשה היה ששהה איש אחד בביתו חטים שמסירים קליפתם ע"י כתישה בזילוף מים עליהם הנק' פארונ"י והורה הרב הנז' וב"ד לקיים בו מצות שריפה כדין חמץ גמור שעעה"פ וחילייהו מדברי הרב ח"י הנ"ל יע"ש: ברם אכתי לא תברא ויש זכות תולה דהא דבעי הרב ב"ד ס"ס להשהות חמץ בפסח וכן מדברי מרן ומור"ם סי' תס"ז היינו דוקא קודם הפסח שעדיין לא ביטל חמצו והו"ל ס' דאורייתא לן דאין להתיר בחד ספקא אלא דוקא בס"ס ולית למימר שיבטל. ויהיה ספקא דרבנן דבחד ספקא דרבנן אזלי' לקולא דלית לן לעקור בידים איסורא דרבנן וכמתבאר מדברי מרן בב"י סימן תל"ח אההיא דעכבר שנכנס וכו'. ואיברא דבתר הכי הדר ביה מרן ומסיק איפכא בדעת הרמב"ם מ"מ הרי מור"ם בד"מ השיב על דבריו האחרונים ע"ש וכן ראיתי להרב קדשי דוד סימן תל"א ותל"ח שהחזיק בשיטת מרן קמייתא עש"ב גם אשו"ר להרב זרע אמת סי' מ"ח אריבו' דברי' בזה וכעת אין הפנאי מסכים להתבסם מאור תור' כדחזי ומעתה בנ"ד דכבר ביטל ולא אתא לידי ספקא אלא אחר הביטול נראה ודאי דכ"ע יודו ויאמרו דאין זה אלא ספקא דרבנן ואם כן בחד ספקא אזלינן לקולא והיינו דדילמא אורז"ו זה אינו מלותת דאע"ג דהוא כתוש ודאי דהא חזינן כמו קמח ע"ג כמין הגרופי"ן דכ' הרב ח"י מ"מ אפ' דלא פגעי ביה מיא וכמ"ש הרב ז"א נר"ו בדגן הכתוש הבא ממדינת פארמ"א דעל הרוב כותשי' אותו בלי מים והא מלתא אי אפשר לברורי מבלי חקירה ודרישה מאיזה מקום בא ולדעת מנהג המקום ההוא וליתיה בידן לברורי הא מלתא כי האורז"ו הזה הורק מכלי אל כלי ורבו תגרי עליו מעת צאתו ממקומו ועד הנה ומי יודע עיקר שרשוהי מהיכן בא ואפי' היה בידנו לבררו כבר כתבנו ז"ל דבס"ס דאורייתא או בחד ס' בדרבנן אע"ג דסמא בידן לבררו חשיב ספקא ואזלי' לקולא ע' בפר"ח בכללי ס"ס כלל ב' ושלחן גבוה בכלליו אות צ"ג ע"ש וכ"ש שאין בידנו לבררו ואם כן מכל הני טעמי תריצי דתא נפקת דמצי להשהותו ותו דאעיקרא דדינא כבר כתבנו לעיל דאפילו את"ל דהוא חמץ גמור אית לן כמה סניפי' להתיר להשהותו עד יעבר זעם תלונת הגויים ולא עבר אב"י וכו'. ומעתה עלה בקב"ן זאת תורת העול"ה כי אשר גמרנו אומר שהגוי המביאו ימסרנו ביד גוי א' מכירו של ישראל עד שנחקור בדינו הוראה נכונה היתה מכל הני טעמי הנאמרי' באמת ובפרט בפסידא רבה כי האי דהתורה חסה על ממונן של ישראל והא מלתא לחוס על ממון ישראל דאורייתא היא וכמ"ש הרב קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות קי"ג ע"ש. והן אמת דכיון דהגוי לא מקבל עליה אחריות היינו ממש כאילו היתה ברשותו של ישראל ואפילו קבל עליו הגוי אחריות לדעת הרמב"ם ודעימיה בעל החמץ עובר בב"י וכ"י וכן פסק מרן בש"ע סי' ת"ם. אמנם מה שאמרנו לו שיהיה מונח ביד גוי היינו כדי שלא יבא ליגע בו ומנגיעה ובא לידי אכילה ותא חזי כמה החמירו בזה דאמרו בירוש' חמץ של גוי שנתגלגל לגגו של ישראל דוחפו בקנה וכו' וכתב הריב"ש והגהמ"י דדוקא בקנה אמרו ולא ביד דילמא אתי למיכל מיניה כיון דאינו שלו ואינו בא לבערו וכמ"ש בב"י סי' תמ"ו וש"ע שם ס"ג ואף דהרב פר"ח שם סבר למימר דכיון דהוא עסוק להוציאו מרשותו הו"ל כעוסק בחמצו דאמרי' בש"ס דליכא למיחש בכי הא דילמא אתי למיכל מיניה מ"מ סיים שם דלדינא יש להחמיר כהגמ"י ע"ש. א"כ במכ"ש בנ"ד דאינו עסוק לא בשריפתו ולא בהוצאה מרשותו דאיכא למיחש דילמא אתי למיכל מיניה וליכא למימר דיביאנו ע"י גוי לביתו ויסגירנו דאפי"ה חיישי' וכי היכי דחיישי' גבי חמץ שנתגלגל ע"ג גגו וכתב שם הפר"ח דאפי' אם החמץ במקו' שאין יד האדם מגעת שם בעי דחיפה בקנה שמא יתגלגל ויבא למקום קרוב שיד האדם מגעת וא"כ בנ"ד איכא למיחש ומשו"ה אמרנו שיהיה מונח ביד גוי דלך לך אמרין נזירא וכו' ופשוט. ובכן אבא נא אבוא לאשר שמעה אזני כי יש איזה משכיל שעלה בדעתו לומר דיותר טוב היה שנתיר לו למוכרו ע"י גוי והמעות יהיו מונחים עד שיתברר הדבר אם הוא חמץ או לא דבזה לא היה עובר אב"י וא"י לזאת אמרתי אעלה בכתב להורות לעין כל כי זו טעות גמורה מכמה טעמי דהרי אם היה מוכרו אזדי להו כל הנהו סניפי. דכתיבנא למפטריה להאי גברא מאיסורא דרבנן דהרי טעמא קמא דאמרן דכיון דאינו יכול לבערו כדינו שרי ליה לשהותו עד אשר יבא עתו ויוכל לבערו כדינו הרי אם היה מוכרו שוב לא היה מקיים בו מצות ביעור מעולם ומאי דסבר למימר דכשיתברר דהוא חמץ יאבד מעותיו ונמצא דמקיים מצות ביעור במעות גם זה הבל דהרי קי"ל דחמץ אינו תופס דמיו ואם עבר אדם ומכר חמצו דמיו מותרים ואם כן איך נתיר לו למכור דנמצא דע"י מכירה זו יתהפך האיסור להתר וה"ז דומה למ"ש הרב ב"ח סי' תמ"ו ובתשו' סי' קכ"ד דאם מצא תערובת חמץ בז' של פסח יבערנו מיד דאם ישהנו עד שיכנס יום אחרון יהיה מותר להשהותו ונמצא שהאיסור חוזר להתיר והסכי' עמו הרב חק יעקב כוותיה ומטעמיה ע"ש וה"נ דכוותה גם את השני דכתיבנא לעיל לסמוך בשעת הרחק ע"ד ר"י בעל התוס' דהמשהה חמץ ברשותו אדעת' דלבערו אינו עובר עליו בב"י הרי אם היה מוכרו אזדא לן האי מלתא דאין עור ביעור כמש"ל והבאתי את הג' דכתיבנא דכיון דהוא אנוס מסיבת הגוים דלא שבקי לבערו קי"ל אפילו בדאוריתא אנוס רחמנא פטריה ומכ"ש בדרבנן הא נמי אילו היה מוכרו לגוים אזדא ליה דכי אשכחן דמשום אנסא דרביע עליה הוא פטור היינו היכא דלעולם:

עתיד לבערו למחר דומיא דההיא דאייתינן מדינא דהמוצא חמץ בי"ט דאיכא מ"ד שלא יבערנו בו ביום כיון דהוא מוקצה ואיסורא דרבנן רביע עליה שלא לטלטלו אבל כגון זה שהוא רוצה לעקו' מצות ביעור לא אשכחן ולענין המכירה לאו אנוס הוא כי הגויים לא היו מכריחים אותו למוכרו עתה בפסח אלא כל מגמתם היתה שלא יבערנו מן העולם או יוציאנו מהעיר וכיוצא וכן היה דכשאמר להם שלא לבערו ושאינו מוכרו עתה עד אשר יתוודע לו דמי שיווי כי שותפו אשר בטריאיסט"י לא כתב לו שיוויו רפתה רוחם מעליו עד כי בנתים בא אורז לעיר והיתה הרוחה וא"כ לא הוה אנסא אלא לפום שעתא ולימים עוד תכל תלונותם מעליו. ועל ארבעה ל"ו אשיבנו טעמא אחרינא דכתיבנא דכיון דגמיר בדעתיה שלא לזכות בו הו"ל כההיא דאמרי' איסורא לא ניחא ליה דלקני אע"ג דסניף זה יש לדון עליו כמש"ל מ"מ אם היה מוכרו גם זה חלף הלך לו דהא דעתיה עילויה וקא זכי ביה כיון שהוא מוכרו וגלי אדעתיה דשלו הוא וחפף בו ובקיומו ואפי' ליקנות חמץ בפסח לגוי אסור כמ"ש מור"ם סימן ת"ן ס"ו וטעמא משום דרוצה בקיומו של איסור וכמ"ש האחרונים:

ותו אעיקרא דדינא פרכא דאיך יתכן להתיר לו שימכרנו וכי אדם מוכר דבר שאינו שלו והלא דבר ידוע הוא דחמץ בפסח אין לו לאדם זכות בו כלל ותלמוד ערוך הוא בפ"ק דפסחי' דחמץ בפסח אינו ברשותו של אדם וא"כ אי הג"ע אורז"ו הזה הוא חמץ וחייב בביעור מדרבנן איך יכול למוכרו וכי מי שנמצא בידו חמץ אחר ששה שעות בע"פ ומכ"ש בתוך הפסח מצי למוכרו הא ודאי ליתא דהרי אפי' ליתנו במתנה אחר זמן איסורו אסור וגדולה מזו מצאנו דאסרו אפי' להפקירו או ליתן חמצו לפני בהמת אחרים ואפי' לבהמת הפקר אסור כמ"ש מרן כש"ע סי' תמ"ח וגם אם קידש אשה אפי' בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא לפי דעת רוב הפוסקים אינה מקודשת ע' בטור וב"י סימן תמ"ג וע' להרב ח"י שהאריך בזה והכי קי"ל דאם ביטל חמץ אחר זמן איסורו אין במעשיו כלום. ואכתי עבר בב"י וב"י וכדאמרי' בש"ס התם ד"ו דאחר ו' שעות אין בידו לבטל חמץ שמוצא ואי לא בטליה מקמי הכי עובר עב"י וב"י כל זמן שאינו מבערו ע"ש בש"ס ורש"י וא"כ מינה נשמע לאיסורא דרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכל שאינו מבערו מן העולם אין בהפקרו וה"ה במכירתו כלום וקא עבר עליה מדרבנן בימות הפסח בכל מקום שהוא עומד וכבר הארכנו לעיל בזה והדברים ברורים לע"ד ועמ"ש הרב מטה יהודה סי' תמ"ח דין ו' וע' בסי' תמ"ג דין ג' בש"ע ואחרונים אם המוכר חמץ לאחר ו' מותר ליהנות בדמים וע' להרב מטה יהודה דבא בנ"ט לדעת רוב האחרונים דשרו אע"ג דלכ"ע איסורא עבר למכור משום דמלתא דלא שכיחא היא שימכרו איסורי הנאה ע"ש ולכל הדברות כלל העולה מכל דברי האחרונים דאיסורא קא עביד איניש למכור חמצו אחר זמן איסורו ונמ"ל דהך גברא אם היה מוכרו היה עושה איסור בידים וגם איסורא דב"י וב"י קאי אכתפי' ואילו השתא דשבקיה בדוכתיה אפי' את"ל דקא עבר אב"י וב"י מדרבנן מ"מ אינו עושה מעשה בידים וזה כלל גדול שב וא"ת עדיף ומכ"ש בנ"ד דלפי מש"ל היכא דלא עביד ביה מידי וממתין לדעת משפטו ומהותו ודעתו לבערו אם יתברר לו שהוא חמץ כאשר יעבור זעם הגויים לית ביה שמץ איסורא לפי הסניפים דכתי' לעיל לא כן אם היה מוכרו.:

ואם כה יאמר האומר דהו"ל כדין השנוי בח"מ סוף סי' רל"ה דהמוכר או הקונה בשבת אעפ"י שמכין אותו מכת מרדות מעשיו קיימים וכ"פ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ואם כן ה"נ נימא הכא דאם הוה מוכר המכר היה קיים ואף ע"ג דהוה עביד איסורא מ"מ לא היה עובר אלא בשעת המכר ואח"כ תו לא הוה חמץ שלו משא"כ השתא דהשהה אותו אם הוא חמץ נמצא דעבר בכל שעתא ושעתא וא"כ נימא דדמיא לההיא דקי"ל דשוחטין לחולה בשבת אע"ג דהוא איסורא רבה דחייב סקילה ואין מאכילין אותו נבלות וטרפות אע"ג דהוא אי' לאו ויהבו רבנן טעמא משום דשחיטה עבד איסורא חדא זמנא והאוכל נבלה עבד ע"כ זית וזית ע' בא"ח סי' שכ"ח סי"ד וסי' תרי"ח ס"ט גם דברים אלו אין בהם ממש חדא דכבר אמרן דאם ישהנו איכא כמה צדדים למימר דלא קא עבר אב"י וב"י כיון שד שדעתו לבערו אחר כך לא כן אם מוכרו דאם הוא חמץ ודאי קא עביד איסורא בר מן דין אעיקרא דדינא פרכא ואומר אני על האומר הזה אם קרית לא שנית דהרי שם בח"מ בסי' הקודם לזה סי' רל"ד ס"ד פס' מרן דכל איסורי הנאה בין מד"ת בין מד"ס מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל הרי זכינו לדין דהמוכר דבר מאיסור הנאה אפי' איסו' דרבנן אין במעשיו כלום וע' בי"ד סי' ר"ל מ"ש מור"ם במי שנשבע שלא למכור חפץ ועבר ומכרו דאין במכירתו כלום ועמ"ש האחרונים ליישב דברי מור"ם בי"ד עם מ"ש הוא עצמו בח"מ סי' ר"ח דדבריו סתרא"י נינהו והרב ט"ז בח"מ שם קיים פסק מור"ם דהתם ולחלק יצא בההיא דשבועה וכן מוכר בשבת דלית בהו איסור בעיקר המכירה לא כן במוכר דבר האסור והוא חילוק נכון ולכל הדברו' ולכל האמירו' שמועה שמענו דהמוכר דבר מאיסור הנאה ואפי' של דבריהם אין במעשיו כלום ודון מינה ואוקי באתרין דלא היה לנו מקום כלל למימר להאי גברא שימכרנו לגוי דלא היינו מרויחים כלל בזה ואדרבא היה חוטא נשכר דאחר שהיה מוכרו לגוי כיון דאין חמץ תופס דמיו אף אם יתברר אח"כ דהוא חמץ ודאי הדמים היו מותרים דכן דעת רוב האחרונים דלית לן למקנסיה וכמש"ל ונמצ' דהאיסו' חוזר להתר:

ואם נפשך לומר דאכתי איכא למשרי למכרו ע"י גוי דכיון דקי"ל אין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו כמו שמפו' בח"מ סימן קפ"ט וא"כ הו"ל כאילו לא עשה הישראל מידי הא נמי תברא דהא מודעת זאת דבמלתא הדא פליגי רש"י ור"ת בפרק איזהו נשך דע"א ורש"י ס"ל דיש שליחות לגוי לחומרא ורבים קיימי:

כוותיה הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א כמבואר בב"י י"ד סימן קס"ט ושם העלה מרן דלפום תלמוד דידן הכי קי"ל וכן קבע להלכה בש"ע שם בכמה סעיפים דוק ותשכח א"כ בהא נמי ליכא ממשא ולא נפקינן ביה לבי מדרשא והגם כי ידעתי נאמנה כי מי שעלה בדעתו לומר דיותר טוב שימכרוהו בפסח ע"י גוי לא מכח שרשי הדינים והסעיפים אשר כתבנו וצדדנו עד הנה אמר ככה רק דבריו מסברת הכרס אמנם אנו בעניותנו גלינו טפח להעיר אזן כי בדעתי הקצרה עלו איזה צדדים בשעת מעשה לבקש איזה דרך יכשר להאי גברא ולא מצאתי לו תיקון אלא הא מלתא דעבידנא בה עובדא ושאר הדברים אשר שמעתי אומרים רוח תשאם. ותו מגלינא מלתא דענין המכר ע"י גוי לא היה מקום בנ"ד דהרי אשתכח בקהלתנו הסכמ' קדומה בכח חרם שלא לעשות שום מקח וממכר בחה"מ אפי' בדבר האבד ואפי' הסתירות שהם מכורות מקודם המועד קיימי באיסור חרם שלא למוסרם ביד הקונים במועד ואם כן במכירה זו היינו נכנסים בספק חרם וכבר נודע דקי"ל ספק חרם להחמיר ולדעת כמה רבוותא הויא כספקא דאורי' ומכל הני מילי אתה תחזה כי דבר המכר בנ"ד הוא בטל ומבוטל:

וכדו מדאתבריר לן השתא אחר חג הפסח : מההוא צו"מ אשר חקר ודרש חקירת חכם והעד העיד בנו דודאי האי מינה מין שעורים הוא א"כ אזדא ליה ספקא קמא דהוינן ביה דהרי הוברר דהוא מין דגן ולא פש גבן אלא ספק' אם הוא מלותת או לא דכבר אסיקנא לעיל דאין לצרף לזה ספקא אחרינא דאת"ל הוא מלותת דילמא לא נתחמץ דכי אמרי' דהוא מלותת בודאי הרי הוא ח"ג כיון דכותשין אותו בלחלוחית המים וניתז ממנו סובנו וקמחו וכהוראת הרב ח"י וכמעש' רב דדנו אותו בשריפה רבני מודונא וכמש"ל ועוד היה נראה לכאורה דהשתא דהוברר דהוא מין שעורים אף אי לא הוה ענין הכתישה והתזת הקמח מ"מ ליכא הכא אלא חד ספיקא אם הוא מלותת או לא ברם ספק נתחמצו ליכא מדחזינן לתרי אשלי רברבי דנקטי לחומרא בשעורים ה"ה הרב ח"י סי' תנ"ג ס"ק י"ט דעל מ"ש מרן בש"ע האידנא אסור ללתות בין חטים ובין שעורים כתב וז"ל לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם ובאמת שעורים כיון דרכי כי. אף מדינא דש"ס אסור ללתות ואפשר דהאידנא אסור לקיים בבית כשהם לתותים אף שאינן קרובות להתבקע עכ"ל. וכן הרב פר"ח כתב וז"ל בין חטים וכו' פיר' ל"מ שעורי' דרכיכי וממהרים להחמיץ ואסירי בלתיתה מעיקר הדין אלא אפילו חטים דשרירן ואין ממהרים להחמיץ דמעיקר הדין שרי ללתות נהגו לאסור עכ"ל: ברם ע"ד המאורות הגדולים הללו אני תמיה איך כתבו כ"כ בפשיטות דשעורי' דרכיכי חמירי מחטים דהן אמת דבש"ס בפסחים דף מ' מייתי לברייתא דקתני אין לותתין את השעורים ודייק תלמודא לס' רבה דדוקא שעורים אסירי מדינא ללתות אבל חטים בעל נפש הוא דלא ילתות מיהו שם סמוך ונראה חזינן דרבא לא ס"ל הכי ומפרש לההיא ברייתא דלרבותא נקט שערי דל"מ חיטי דאית בהו ציריא דאסירי בלתיתה אלא אפילו שערי דשיעי אסיר והן אמת דאם באו למפסק הלכתא מתוך דברי הש"ס הללו מקום יש בראש למדקדק בסוגיא דשמעתא למפסק דלא כרבא. ברם הא חזינא לרובא דרבוואתא דסברי מרנן דחטי חמירי משערי כאשר תראה בב"י סי' תס ומשם באר"ה דהרא"ה והשר מקוצי וי"א שהביא הה"מ ורא"ם וריב"א וריצב"א כולהו ס"ל דחיטי דאית בהו ציריא חמירי משערי ואף אם לא נתבקעו אסירי ע"ש ואיברא דאיכא פוסקים דמשוו חיטי ושערי כחדא לענין ביקוע וכאשר בקדש חזיתי למופת הדור הרב בית דוד סי' רמ"ב דף ס"ד ע"א וב' שעלה בקבץ חילוקי דעות הפוסקים בזה והעלה דהר"ן והרא"ש והטור סי' תס"ז ואגודה בשם הרי"ף והגאונים וסה"ת בשם ר' אליהו והא"ח בשם הרש"ט כולם כא' ס"ל דחיטי ושערי כחדא הוו דאם נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות כבר כתב הרב ב"ד דהני רבוותא דמשוו חיטי ושערי כחדא אפ' דסברי דלענין לתיתה קתני בברייתא דוקא שעורי' אסירי ולא חטים שהם קשים ואפ' דס"ל דלרבותא נקט שערי ומכ"ש חיטי דאית בהו ציריא אלא דלענין נתבקעו סברי דאין חילוק ביניהם דבכולן נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ונמצא דלענין לתית' לא מכרעא אי הני רבוואתא מחמרי בחיטי או בשערי ולא אשכח הרב הנז' מאן דמחמיר בלתיתה בהדיא בשערי טפי מחיטי אלא הרמב"ם ז"ל ע"ש ויש להעיר על הרב ז"ל דלא הזכיר דעת הטור סי' תנ"ג דנראה דמחמיר בלתיתה דשערי טפי מדחיטי ע"ש וכ"כ הרב מג"א סי' תנ"ג ס"ק ט' משם הטור ואילו הרב ב"ד לא מייתי אלא מה שכ' הטור בסימן תס"ז לענין נתבקעו דמשוה חיטי ושערי וצ"ל דס"ל להטור דאע"ג דלענין הלתיתה חמירי שערי הואיל ורכיכי אבל לאחר שלתת דוקא מבוקעין בעי' לאסור בתרוויהו וכן נר' דעת הרב פר"ח דשם בסי' תנ"ג אחר שכתב דשערי חמירי ואסירי בלתיתה מדינא סיים שם ואם לתת ע' סי' תס"ז ס"ט דשם יתבאר דינו ושם בסי' תס"ז האריך הרב ולפום מאי דמסיק התם יש להתיר בפשיטו' התבשיל כל שיש בו ס' נגד החטים והשעורי' שלא נתבקעו נראה בהדיא דמשוי להו כי הדדי לענין ביקוע בין לגבי איסורא דלמכלינהו בעינייהו בין לגבי שריותא דתבשיל בדאיכא ס' עש"ב ובדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל יש לנו אריכות דברים אין כאן מקומו. והנה הרב ב"ד שם הבין בדעת הרמב"ם דמחמיר בשערי בין בלתיתה ובין לענין ביקוע ולע"ד אינו מוכרח בדברי הרמב"ם דלענין ביקוע מחמיר טפי בשערי דהרי חזינן בפ"ה דמשוה חטים ושעורים לענין ביקוע ומ"ש בדין ו' לענין שעורים ואם כלל וכו' אינו דומה לדין השנוי בהל' ג' אין מבשלים חטים וכו' דהתם נר' דקאי הרמב"ם לענין לאסור התבשיל ובהא דוקא הוא דבעי ביקוע גמור וכמ"ש נתבקעו בתבשיל והיינו כדין השנוי בדין ח' ודוק כי ע"ט לקצור ולא ע"ט ההש"ב. ועוד תמהני ע"ד הרב ב"ד:

דמעיקרא כתב בדעת הרמב"ם דשערי חמירי מחיטי בין לענין לתיתה ובין לענין ביקוע והדר כייליה להרמב"ם בהדי הסוברים דהם שוים ממש והביא מדברי מרן בבית יוסף שכתב דכהרי"ף והרמב"ם נקטינן דאין חילוק בין חטים לשעורים ודבריו י' סתרי אהדדי:

הא מיהא נקטינן מתוך מה שריב' וקבץ פעלים לתורה הרב הנז' דחיטי ושערי שבאו מים עליהם דינם שוה לדעת רוב הפוס' וכן היא הכרעת מרן הק' בב"י סי' תס"ו וה"נ מסתבר' כיון דאשכחן בכל חד מינייהו חדא לטיבותא וחדא לריעותא דבחיטי אית בהו ציריא אבל הם קשים ושערי רכיכי אבל לית בהו ציריא ואף אי אשכחן מאן דמחמיר בחיטי הוו מיעוטא והמחמירים בשערי הוו מיעוטא דמיעוטא ומעתה מ"ש הר' ח"י והר' פר"ח לדקדק כל' הש"ע סי' תנ"ג לע"ד כונת מרן ברורה דכיון דחזי' דבש"ס איכא צדדין לכאן ולכאן די"א דשערי דוקא נקט הברייתא לאיסורא משום דרכיכי ואיכא מ"ד דלרבותא נקט שערי אע"ג דשיעי נמצא דבכל חד מתרוייהו אית ביה חדא וחדא ולענין ביקוע נמי כבר הכריע מרן בב"י דאין חילוק בין זה לזה א"כ שפיר נקט בלישניה בין חטים בין שעורים ועדי בשחק כי אחר כמה ימים ראיתי להר' גדול דורנו בס' חיים שאל דפ"ו סע"ב שכ' כן בפשי' ע"ד מרן והשיב על הפר"ח ע"ש:

הדרן לדאתאן עלה בנ"ד דאיכא גבן חד ספקא באורז"ו הזה כי כפי הנשמע מדוכרן סהדותא הבא אלינו מעיר טריאיסט"י איכא דוכתי דמלתתי יתיה ואיכא דוכתי דלא מלתתי כלל וא"כ לא ידעי' זה האורז"ו מאיזה דוכתא הוי ואורז"ו הלזה בא מארץ מרחקים לטיראיסטי והמוכרים ניידי ואזלי ואין כאן קבוע וא"כ הו"ל ספק חמץ שעבר עליו הפסח ונראה דיש להתיר בספקו דהא חמץ שעעה"פ קי"ל דהוי מדרבנן וכן ראיתי להר' חק יעקב סי' תמ"ח ס"ק ד' שהביא מתשו' הר' חנב"י סי' י"א שהתיר בנדון דידיה אפי' באכילה משום דקי"ל חמץ שעעה"פ אינו אלא מדרבנן משו' קנסא ובספק חמץ נקטי' ספקא דרבנן לקולא ואף על גב דהדר כת' דבנדונו איכא ס"ס כתב כן לרווחא דמלתא דהא לפום טעמא דיהיב דחמץ שעעה"פ אינו אלא מדרבנן בחד ספקא סגי למשרייה וע"ש להרב ח"י דמייתי שם בסמוך תשו' הרב בית הלל שהתיר בנדון דומה לדהרב חנב"י והוא הסכי' עמו דאי איכא ספקא שמא החליף הגוי הפת או החטים שרי וסיים שם דכן העלה בסי' תמ"ט דכל ספק חמץ שעעה"פ שרי אף באכילה והרואה יראה שם בסי' תמ"ט שפלפל בחכמה ע"ד הרב"ח והרמג"א שכתבו דחמץ שעה"פ והוא ספק אם הוא של גוי או של ישראל דאסור באכילה ומותר בהנאה ומר ניהו פליג עלייהו והתיר גם באכילה ככל ספיקא דרבנן דאזלי' לקולא וכתב דה"ט שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כל השנוי בסימן תמ"ט דכיון דספקי נינהו אזלי' בהו לקולא ואף על גב דקתני בברייתא חנות של ישראל ומלאי ש"ג וכו' ההיא אתיא כר"י דס"ל דאיסור חמץ שעעה"פ הוי מדאו' ואזלי' בספיקיה לחומרא ואנן קי"ל כר"ש דס"ל דאין איסורו אלא מדרבנן משום קנסא ע"ש. וכ"כ הר' נהר שלום ריש סי' תמ"ט דה"ט שהשמיטו הפוסקים ההיא דחנות ע"ש והרב קדשי דוד סי' תמ"ט האריך בזה וכתב לחלק בין היכא דהספק הוא אם עבר עליו הפסח דאז שרי גם באכילה לא כן היכא דודאי עבר עה"פ אלא דלא ידעי' אם הוא של גוי או של ישראל דאזי לא שרי אלא בהנאה וכתב דזו כוונת הב"ח והמג"א עש"ב. ויש לי אריכות דברים על דבריו וע"ד התוס' ומהרש"א בעירובין דף ס"ד והאחרונים ואין הפנאי מסכים עתה להעלו' ארוכה ועכ"פ כנ"ד דאיכא ספקא אם אורז"ו הזה הוא מלותת או לא ומה גם עתה כי חדשים מקרוב באו אחנא תגרי מעיר טריאיסטי והעידו מפי מגידי אמת דבדוכתי טובא מערי אשכנז מסירים קליפת השעורים הללו שלא ע"י כתישה כלל ועיקר אלא ע"י גלגל הסובב ובו כעין סכינים קטנים והגלגל סובב ע"י מרוצת מים בדם המים רחוקים הרחק כמטחוי קשת מהשעורים ולא נגעי בהו כלל וא"כ מסתמא אינן צריכים ללתתו כלל אית לן למשרייה בהנאה מיהא וכהסכמת האחרונים להתיר בהנאה ספק חמץ שעעה"פ אלא דבאכילה יש לחוש לדעת האוסרים וכן נעשה מעשה והוכרז בבהכ"נ שלא יקנו בני ישראל מהאור"זו הזה הנמכר לגוי מיהו הנאה אין לאסור כמדובר. וכן ראיתי בספר קול אליהו הנדפס מחדש למהר"א ישראל סימן כ"א שכתב להתיר בהנאה ספק חמץ לאחר הפסח ע"ש וגם לדעת הרב ב"ד סי' רי"ח בענין ספק קמח מלותת דהחמיר שלא להשהותו וכמש"ל הכא יודה דשאני התם דבעינן על כ"פ ס"ס כדי להתיר להשהותו לכתחילה וכמ"ש הרב שם ואם כן מאחר דחייש הרב לדעת האחרונים דחשבי למלותת חמץ גמור ע"כ לא מצא בנדונו ס"ס ברם הכא בנ"ד דאינו אלא איסורא דרבנן יודה הר' ב"ד דבחד ספ' שרינן ליה בשופי בהנאה מיהא: ולא אכחד כי עתה ראיתי להרב קדשי דוד סי' תמ"ח דמקהי אקהייתא על הוראת הרב חנב"י דעביד ס"ס וחשיב ספקא אם הוא מלותת או לא ועלה כתב דזה אינו ס' דהא שכיחי בקיאים דידעי אם הדגן הוא מלותת או לא וא"כ הוי ספק חסרון ידיעה ולא חשיב ספק והנה לפי דבריו נפל פיתא בבירא דבנ"ד נמצא דליכא אפי' חדא ספקא להיתרא ברם נלע"ד דהא לא תברא חדא דמעיקרא אין לחוש לדבריו של הרב ק"ד נגד כמה וכמה אחרונים דנשתמשו בספק זה דשמא אינו מלותת כי מלבד הרב חב"י איכא הרב בית הלל דשרי מכח הך ספקא והרב ח"י מסכים הולך להוראת הרב חנב"י והרב בי"ה וכן גאוני ארץ עוב"י שאלוניקי הרב ב"ד והרב דבר משה והרב מעיל שמואל כתבו לספק זה בפשיטות ותו כי דברי הר' ק"ר תמוהים מעיקרן לע"ר דאיך יתכן שיוכל אדם לדעת אחר שנטחנו החטים אם היו לתותים או לא דאם מלבנוני' הקמח אין זה סימן כי עינינו הרואות מידי יום יום דאיכא קמחים מחטים שאינם מלותתים והם יפים ונקיים ולבנים כתלג חיור וכי כל החטים שוים הרי איכא מינייהו נקיים ויפים וקמחם סלת נקייה. ואיכא מינייהו רעים ודלים בטבעם דאף אם ילתתום:

כל היום לא יגיעו לחצי שיעור של מיני חטים היפים וטובים בטבעם וא"כ אפי' בחטים עצמם הדבר קשה לימצא בקי לדעת אם הם לתותים מכ"ש בקמחים כנדונו של הרב חנב"י ע"ש. ותו תא חזי דלפי דברי הרק"ד אנו עוקרים פסק מרן בש"ע סי' תנ"ג דבשעת הדחק יש ליקח קמח מן השוק והם דברי גאון דמייתי הטור וכתבו האחרונים דלא חיישי' ללתיתה כיון דלא אתחזק איסורא ולפי דברי הק"ד כיון דאיכא בקיאים דידעי אם הוא מלותת הוה לן לאסור עד שיתברר הדבר מפי בקיאים. ועוד אני אומר דאפי' את"ל כדברי הר' ק"ר דאיכא בקיאים לדעת אם לתתו החטים בנדון כזה שהוא ע"י כתישה וניתז ממנו סבנו ומקצת קמחו בזו לא שמענו שיהיה אדם בקי לדעת אם נעשה ע"י כתישה או ע"י גלגל הסובב כמו שנהגו באיזה עיירות וכמש"ל. וכאשר בעינינו ראינו כי אחרי החקירה והדרישה שחקרו בעיר טריאיסטי מפי בקיאים המסתחרים במינים אלו לא נמצא שום אדם דלימא דיש הבחנה ובקיאות לדעת אם הוא מלותת או לא וא"כ שפיר חשיב ספקא אי הוי מלותת וכן ממ"ש הרב ז"א לחלק בדגן הכתוש הבא ממדינת פארמ"א לבא ממקום אחר נראה דלא נמצא שום בקי לדעת בראיית הדגן הכתוש אם הוא ע"י מים או לא ומעתה כחא דהתרא בדוכתיה קאי:

ותו אית לן סניף אחר להתיר בנ"ד למוכרו לגוי אחר הפסח דהא לד עת בעל העיטור הביאו הטור סי' תמ"ח אף אם ביטל חמצו ואחר כך מצא חמץ מותר בהנאה אחר הפסח ואיברא דמרן פסק בש"ע לאסור אפי' אם ביטל וכ"כ הפר"ח. וכן הסכימו כמה אחרונים האיכא מרבנן בתראי דשרו הרב ב"ח והרב באר עקב הביאו הר' מחב"ר סי' תמ"ח אות ז' וא"כ מידי ספקא לא נפיק ולסניף מיהא חשיב לאצטרופי ובפרט במקום הפסד מרוב' ומה גם שלא ביערו מחמת אונס וראה זה מצאתי להרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קצ"ט במי שהלך בע"פ לבקר תבואתו הנתונה תחת הקרקע ומצאה שרויה במים ולא הי"ל שהות למוכרה לגויים שכתב דאם היא בקועה אסורה באכילה ושריא בהנאה אחר הפסח למוכרה לגויים דהא חמץ שעבר עה"פ אינו אלא קנסא דרבנן וזה אין לנו לקנסו דמה הי"ל לעשות אנוס הוא וכבר ביטל וביטול מהני אפילו לחמץ ידוע עכ"ל. והרי נדון הרשב"ץ הוי כנ"ד וחמיר מיניה טובא דאפילו הוו חטים מבוקעות דהוו חמץ גמור התיר הרב ז"ל בהנאה כיון דאנוס היה דכשמצא החמץ היה בזמן איסורו ולא הי"ל שהות לבערו והן אמת דזה הוא נגד פסק הרמב"ם פ"א דחו"מ והטור סי' תמ"ח ומרן בש"ע שם דא דאפי' הניח החמץ ברשותו בשוגג או באונס אסו' בהנאה אחר הפסח ותימה על הרשב"ץ שלא הזכיר פסק הרמב"ם כי ארחיה ואפשר לומר דהרשב"ץ ס' ליה דמ"ש הרמב"ם לאסור אפי' הניחו שוגג או אנוס מיירי כשלא ביטל דקאי עליה באיסורא דאורייתא אבל היכא דביטל דתו ליכא עליה איסור' דאוריית' אזי מהני מה שהניחו באונס למשרייה. ומעתה האיכא ס"ס שמא הלכה כמ"ד דאם ביטל שרי והיא דעת בעל העיטור כמש"ל ואת"ל דגם אם ביטל אסור דילמא אם הוא אנוס בשהייתו וביטל שרי כדעת חד קמיא מגדולי המורים הרשב"ץ ז"ל דשרי בכה"ג והנה נודע דלענין ס"ס אפי' סברא יחידאה חשיבא למעבד מינה ספקא. ואף עתה שקבלנו הוראות מרן מהניא סברא שהיא נגד פסק מרן לענין ס"ס כאשר תראה לרבנן בתראי הלא בספרת' וכן העלה בספ' שלחן גבוה בכלליו ק"ב משם הרב הגדול מהרי"ד ז"ל וע' בס' קול אליהו א"ח סי' ו' וי"ד סי' כ"ג דף ל"ז ע"נ ע"ש. הגם הלום ראיתי להר' מהר"י אירגאו בשו"ת דברי יוסף סי' י"א בעובדא מעין נ"ד שבאה ספינה אחר הפסח ובה חמץ גמור והתיר הרב הנז' אף באכילה כיון דלא פשע דלא ידע מידי קודם הפסח א"כ ליכא קנסא ולא חשש הערמה ע"ש והרב קדשי דוד סי' תמ"ח הסכים עם הרב דברי יוסף לענין התר הנאה ע"ש ואיברא דהרב זרע אמת סי' מ"ט הרב' להשיב ע"ד הרב דברי יוסף מ"מ מידי ספק' לא נפיק ומה גם דיש להשיב לענ"ד על דברי הר' זרע אמת ככתוב במקומו בס"ד וא"כ גם בנ"ד אף ע"ג דבאה הספינה בתוך הפסח מ"מ הוא לא פשע ואין כאן חשש הערמה ואם אונסא דגויים הוה עליה א"כ יש לסמוך ע"ד הרב דברי יוסף להתיר בהנאה מיהא:

אכן מדחזיתיה להרב זרע אמת שם סימן מ"ט דמייתי לתשו' הרב פני יהושע בענין שרף של שעורים דאחר שהוכיח במישור דאינו אלא בחמץ נוקשה שאין איסורו אלא מדרבנן ועוד דהניחו באונס ועוד דמצי לערבו לכתחילה חד בתרי ולסמוך בשעת הדחק על הרמב"ם ור"י דשרו לערב לכתחילה עם כל אלו הצדדים מסיק הר' פ"י דיש לקונסו שישליך לאיבוד השליש או המחצה ובזה לא יוסיף לעשות עוד כן ומזה למד הרב ז"א להורות כן בנדונו אע"ג דמר ניהו נמי אשכח צדדי ההתר בנדונו ע"ש. אם כן נימא אנן בנ"ד דיש לקונסו במקצת שלא יהנה בדמי הריוח אלא הקרן קיימת לו לבד והנה יען לא היה ידוע לו דמי שיוויו של אורז"ו הזה. כי שותפיו לא כתבו לו דמי הקרן כמה הוא והוא היה נבהל למוכרו יען אם היה שוהה היה נתלע ונפסד כי ע"כ אמינא ליה שימכרנו כפי השער הנמכר בשוק עד שיתודע לו דמי קרנו ואז לא יהנה אלא מהקרן לבד ומפני סיבה זו כי היה נבהל ונחפז למוכרו כדי שלא יתליע ויפסד דין גרמ"א שלא מצאתי לו תרופה אחריתי שעלה בדעתי לערבו חד בתרי וכמ"ש הרדב"ז בתשובה בדגן מלותת שעעה"פ הביא דבריו הפר"ח סימן תמ"ח יען עד שהיה מביא לחוץ לעיר אורז"ו אחרינ' דהקרא היה נפסד מאי דקמן ועוד דאעיקרא יש לפקפק בהדין עירובא ע' להרב ז"א שם מ"ש ע"ד הרב פני יהושע וגם הרב פר"ח גמגם על הוראת הרדב"ז ע"ש דיש ליישב דבריו. והנה לכי נדוק בכל הני נדוני דהר' פני יהושע והרב ז"א והוראת הרדב"ז כולהו הוו ספיקי דפלוגתא דרבוותא דוק ותשכח. ברם בנ"ד דעיקר ספקין הוא בגוף האסיר דדילמא אינו מלותת ולא הגיע בו מים מעולם כיון דאתבריר לן דאיכא דוכתי דלא מלתתי כלל בכה"ג נר' דלכ"ע:

שרי בהנאה מיהא בפרט במקום אונס ודוחק לי האי וכמש"ל באורך אלא דמצד מה ראיתי לקונסם כדי שיזהרו להבא ובכן נלע"ד דהנאת דמי האורז"ו הזה נוכל ליתנן בשופי להקדש של ת"ת או לקופת צדקה כיון דרובא דרבוותא קמאי ובתראי ס' ליה דדמי חמץ מותרים לאחרים ע' סי' תמ"ח וסימן תמ"ז ס"ג וא"כ אין להשליך לאיבוד דמים אלו אלא ליתנם לצדקה ולרווחא דמלחא אמרתי לו שגם רביע מהקרן יתן עם ההנאה להקדש למען יזהרו להבא כהוגן וכשורה. ולא ליזלו בתר אומדנא וקולא באיסור חמירא. וידעו דחמורים ד"ס יותר מיינה של תורה. והוא ית' יצילנו מכל מכשול ועון רבא וזוטרא. ויראנו נפלאות מתורתו זכה וברה כי"רא:

הכ"ד אנא זעירא. ר"ב קטינ"א אפר כירה. הצעיר חיי"ם ס"ט. הסבמת רב רחומא"י הרב המובהק במהר"י פארדו נר"ו:

חמות"י ראיתי אור יקרות עילאה גבר ומאן גבר גבר בכלא דמשפ"רא כריך ותני חומרי מתניתא מלא דבר. בקי בכלהו תנויי בהויות דאביי לן בעמקה של הלכה בוכנא דפרזלא דמתבר. כולהו קושייתי כמאן דדריש ריבויי ומהות"י מ"ט או נסב"ר. כהרף עין ויעבור את הקוש"י. ל"ו בחרי"ץ דבר ולא חצי דבר. דיינא דנחית לעומקא. דדינא ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא נכבדות מדובר. חיי"ם עד העולם תוך תוך חוואני דלבאי יתיב אהבת עולם חק תוכות מעולם לא עבר. ראו הביא לנו מתניתא בידיה משנה שאינה צריכה הלכה למעש' ועבר בה נקש"ה להשי' לקו"ל שואל מבני גובר.

מעין המאורע עובדא הוואי דההיא תבואה ספק לתות' שלח יש' לחבירו מעבר הנהר דרך אניה בלב ים ויעבור את מעבר. שהיה ראוי לבא קודם הפסח זמן ועידן אך בעל הספינה ידו אוחזת בעכ"ב עד כי הגיע תוך ימי הפסח צל"ח כזאת בר. עתה על שבעתה עמד השואל ושאל מה יעשה ישראל שנאחז במצודה רעה איסור בל יראה ובל ימצא ועשה לו מכבר. ואם אחר הפסח הוא בכלל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שהינ"ו נאכל אלא צל"י לא לזרות ולא להבר. אלא דינו בשריפה כי תאכלנו האש הגדולה ומעולה ל"ו עבר. וראה מעשה ונזכר הלכה וקפסיק ותני. הלכתא גברוואתא דמעיקרא אינו אלא ס' לתותה דאיכא דעבדי הכי ועבדי הכי ואת"ל לתותה היא זו שמא לא באה לידי חימוץ מעולם והו"ל אחר הפסח ס"ס במידי דרבנן דאפי' בדאורייתא מקילי' בס"ס כ"ש כדרבנן ואי מפסידינן ליה לדונו בשריפה כדין חמץ שעבר עליו הפסח הא ר"ב הונ"א לבר. מאי חסא דחס רחמנא על ממונם של ישראל ומה גם עתה דאריא רביע עליה קול פחדי' מאימת' דמלכותא שלא נתנוהו לדונו בשריפה דניחא להו דליהוי רווחא בעלמא וכיון דרווח רווח רק אין דבר. ושקיל וטרי ובא לו בארוכה וריבה וקיבץ מאמר קדישין להקת נביאים מתנבאי"ם בסגנון א' וכולם מקילים בס' חמץ כ"ש בדאיכא ס"ס כה"ג ותא חוי שכן ראיה לדבר. מפי ספרים. וסופרים המורים להקל בספק לתותה וברירא מלתא כביעת' בכותח' פוק חזי מאן בעי לך לב"ד. ודחה באמ"ת הבנין שבידו דעת איזה משכילי עם דסבירא להו דעדיפא מינה למכרו תוך הפסח לגוי דמתחזי כמאן דעבר. קושטא קאי דאין מקום לסברא זו לא דבר ולא חצי דבר. דממ"נ בעינא מיניה היכי דייני רבנן להך תבואה אי דייני' ליה כחמץ גמור מה תועלת לו למכרה בתוך הפסח אם להצילו מב"י וב"י מכאן והלאה קעביד לאיסוריה דכיון דאחריותו עליו היה כל שעה ושעה שעברה עליו מימי הפסח כיון שנודע לו בהגעתו לנמל אגלאי מלתא שכבר עבר עליו ודינו בשריפה כמי שמוצא חמץ ברשותו ואיך נתיר לזה למכור חמץ בפסח הא קא חזינן דעבר. ואם ד"ן ידין אותו כספק חמץ מה תועלת לו למכרו אם אינו חמץ אמאי ימכרנו. ואם חמץ הוא ונקרא שמו עליו בהגיעו למקומו אוי לו לאדם שפגע בו חכרבר. אשר ע"כ אף כי אין דעתי דעת הדיוט מכרעת וכי אמר לה מאי הוי ותו דשמעתתא בעיא צילותא ואנן אוכלי טרדי"ן מלגיו ומלבר.

אפי"ה הכי אמר מר אחוה. דעי אף אני הגם כי מה לתבן את הבר. מעתה אמינא לפעלא טבא יישר חיליה דמר ניהו רב הפוסק נר"ו וכל כי האי מלתא לימרו משמיה בבי מדרשא יהי פש"ט ב"ר. וסוף כל סוף חס על ההוא גברא למקנסיה דלא תהוי ליה הנאה פורתא אולי תהוי ארכא לשלוחיה מתוך כי חסדו גבר. קושטא קאי דאילו בדידי אתרמי עובדא כי. האי הוה עבידנא מקמי הכי דליבטליה. לאיסורא חד בתרי והדר לימכריה דמתוך כך זיהר"א הוא דעבר. אלא דאין דנין אפשר משא"א הכי אמר מר דאם היה האיש משתאה לה הו"ל הפסד. גדול כ"ל קרנ'א כדי"א נפיק לבר. מעתה אף ידי תכון עמו למוכרו לאחר הפסח לגוי ולא ימכרנו הישראל בחנותו כלל כי היכי דתיהוי היכרא וכל העם ישמעו ולא יזידון עוד דחיישי' מפני הרואים ויאמרו התירו פרושים את הדבר. הכ"ד אפר כירה זעירא דלאו מן חברייא החו"פ פה ראגוזה י"עא בירח בול דהאי שתא קס"ת הסופר רעיא חגירא באתר דלית גבר. אדם מועט' לעולם. יעקב בכמהר"י דוד פארדו ז"ל. :

תוכן העניינים

שות חיים וחסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה