אור ברסלב
שות חיים וחסד וחסד סימן א

שות חיים וחסד· רבי חיים יצחק מוסאפיא

וחסד סימן א

וחסד חלק א הקדמה

בדין קדימת הכהן בקריאת ס"ת:

שאלה עיר אחת לא נמצא בה כהן מימים מקדם ויהי היום בא כהן אורח על דעת להשתקע שם ויען כי ראה ראה שאיזה מיחידי העיר רע בעיניהם ביאתו להיות כי ראשי וטובי העיר הוחזקו לעלות לס"ת ביום הכפורים והנה עתה בהיות כהן בבית הכנסת הן נגרע מקום לב' עולים כי הכהן נוטל פי שנים ועולה גם במקום לוי אי לזאת בעצמו צי"ער ומורא ל"ו עלתה פן יחרחרו ריב ומדון עמו היחידים אשר יהיו נגרעים מעליתם וישתדלו לבלתי תהיה לו מנוחה בעיר ובכן חשב מחשבות והלך מעצמו אצל איזה מיחידי העיר ואמר להם אל נא אחי תרעו לי לגרשני מן הארץ ותדעו נאמנה שאם הרב המורה לצדקה יאמר לי שאין שום צד נדנוד איסור בדבר הנה אנכי מעתה ומעכשיו נשבע בת"כ שבכל י"והך בעת קס"ת אצא מבית הכנסת כדי שיקראו העולים הנהוגי' בכל שנה ושנה ואיכו השתא פני האיש הכהן מועדות לדעת חכם מה הוא אומר במלתא כדנא וכתורה יעשה ושכמ"ה:

תשובה ראה ראיתי אמירה נעימה בדעת ובתבונה. שופ"ר דכתב רחמנא. הר' הפוסק ר"ב חני"נא. ידו אוחזת ע"ט לכוננ"ה. וה"ן בפיהו נכונה. שנה ופיר"ש פרו"ש מרובה קרי"ת חנ"ה. א"כ הוא מציע את המשנה. נפק דק ואשכח מרגניתא ותצא דינ"א. שלמא בעלמא קדמא ואתיא למצות כהונה. ואני אנא אני בא ר"ב קטינ"א. מאחר עלות דברי מי שגדול בחכמה ובמנין ויהי ידיו אמונה.

ומי כמוהו מורה נחית לעומקא דדינא. לא נצרכה אלא לפלפ"לת כל שהוא לדעתי הקטנה. וב' ג' גרגרים לענין דינא בס"ד: הלא לאמונה עיקר מטרין דין זה שנו חכמים בלשון המשנה. בפ' הנזקין דף נ"ט תנן התם כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום והש"ס התם בעי מנה"מ ומייתו אמוראי מקראי והדר מייתי תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו' ופריך אביי מינה למתניתין דקתני מפני דרכי שלום הא דאורייתא היא ומסיק לכדתניא אם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דאתו לאנצויי וכו' וכתב הריב"ש בתשו' סי' צ"ד וז"ל כלומר מן התורה היה יכול הכהן לתת רשות למי שגדול ממנו אבל חכמים תקנו שלקרוא בבהכ"נ לא יוכל כהן לחלוק כבור ללוי ולא לוי לישראל דלא ליתו שארא לאנצויי ולומר אנא קרינא ברישא והיינו הא דתנן במתני' כהן קורא ראשון וכו' שלא יוכל לשנות ולחלוק. לו כבוד מפני דרכי שלום עכ"ל. והשתא דון מינה דמאחר דעיקר תקנתייהו דרבנן אינו אלא מפני ד"ש ואמטו להכי הוא דתקינו שלא יוכל הכהן לחלוק כבוד לאחרים כי היכי דלא ליתו שארא לאנצויי איכו השתא אם יהיה האופן דתקנתייהו דרבנן מקלקלת השורה והיא גרמא בנזיקין לבא לידי מצה ומריבה בדין הוא שנעמיד הדברים על דין תורה ונימא שיהיה רשאי לחלוק כבוד לאחרים כי היכי דלא ליתו לאנצויי:

ואין לחלק ולומר דאכתי כי אמרי' דמדאורייתא הוה מצי הכהן לחלוק כבוד היינו דוקא לרבו או למי שגדול ממנו אבל לקטן ממנו מדאוריי' נמי אסיר וכדתניא אם בא לחלוק כבוד לרבו וכו' וכן הריב"ש כתב דמן התורה היה יכול הכהן לחלוק כבוד למי שגדול ממנו וא"כ נתת דבריך לשיעורין ומבעי לן לשער בנ"ד בין כהן לישראל העולה במקומו ואם הוא גדול ממנו שפיר דמי ואי לא לא. דליתא להא דמאי דאמרי' בש"ס ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו ארחא דמלת' נקט דמסתמ' לא פליג איניש יקרא אלא לרבו או לגדול ממנו אבל פשיטא דאי מחיל ליקריה לגבי מאן דזוטר מיניה רשאי דאטו ס"ד דאם הבוצע רוצה לחלוק כבוד לאיניש דעלמא לפשוט ידו בקערה לא יהא רשאי וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב וז"ל ומן העיקרים ג"כ כשהכהן הוא ראוי שיקרא ראשון אם התיר לישראל שהוא כמותו או פחו' ממנו שיעלה ויקרא הרשות בידו אבל אסרו חז"ל זה מפני ד"ש וכו' עכ"ל הרי בהדיא דאפי' לפחות ממנו יכול להתיר לו שיעלה אלמלא תקנת חכמים דחשו דילמא אתו לאנצויי וא"כ הדרן למאי דכתיבנא שאם תקנת חכמים תגרום דאתו לאנצויי ובהתבטל התקנה איש על מקומו יבא בשלום אית לן למהדר אדאורייתא מפני דרכי שלום:

וכן בקדש חזיתי להרב הפוסק נר"ו שהביא משם הרב מהר"י לבית הלוי בתשו' סי' כ"ט כלל ד' שכתב דמדברי מהריק"ו בשרש ט' משמע דאין לחוש אם לפעמים מתבטלת קדושת הכהן כל היכא דהוי משו' דרכי שלום ומעתה קדושת הכהן ותקנתא דכהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל היא משתנית כפי חילוף הנושאים דכל היכא דשייך חששא דאנצויי דחינן לה זהת"ד ומינא דתא נפקת לנ"ד כמדובר:

האמנם יש לשית לב לדברי רבינו הרמב"ם בספר המצות עשין ל"ב אשר משם נראה דרבינו ז"ל רוח אחרת אתו בזה וכאשר עמד בזה מר ניהו רבא הרב הפוסק נר"ו ברוח מבינתו ואולם בטרם אקרב אליהם נכספה גם כלתה נפשי לעמוד בסוגיא דפרק הנזקין כי מידי עברי חזינא דאיכא למידק בה טובא ואבא אעיר"ה קצת הערות ודיוקים בס"ד. הלא מראש מאי דבעי הש"ס מנהני מילי קשיא לע"ד דנראה דמהדר לאשכוחי קרא להוכיח קדימה זו מן התורה מנין כי כן ארחו' הש"ס כי בעי מנהני מילי ש"מ דהוי דאורייתא וכמ"ש ה' הליכות עולם והרי תנא קרי בחיל וקתני מפני ד"ש ומבואר הדבר דתקנתא דרבנן היא וקרא למה לו והרי באינך מילי דתנן במתני' מפני ד"ש לא מהדר תלמוד לאשכוחי ראיה מן התורה והא נמי דכוותייהו עוד יש לדקדק בראיה דרב מתנא מדאמר קרא ויתנה אל הכהנים בני לוי אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו אלא כהן ברישא והדר לוי ולכאור' נראה דעדיפא מונה הו"ל למידק בקרא דסיפיה דקרא כתיב הנושאים את ארון ברית ה' ותיקשי אטו הכהני' נושאי ארון ברית ה' נינהו אלא על כרחך דהכונה הכהנים ברישא והדר בני לוי הנושאים וכו' ועוד יש להרגיש אמאי רב מתנא לא ניחא ליה בקרא דר"ו נפחא דקדום דמייתי מדכתיב ונגשו הכהנים בני לוי ולכאורה היינו הך ויותר תימא על רב אשי דשביק קראי דאורייתא ומייתי בידיה קרא דדברי הימים וכן יש להרגיש בסוגיא דהוריות דף י"ג דאדתנן כהן קודם ללוי לא מייתי אלא קרא דד"ה ושביק תלמודא הנך קראי דאורייתא ותו ק"ק על רחב"א ותנא דבי ד"י דמייתו מקרא דוקדשתו דהרי הך קרא דריש ליה בת"כ להקדישו בעל כרחו ומייתי לה בתלמודין פ' האשה רבה דף פ"ח ע"ד ותו ק' לכלהו דמכל הני קראי לא שמעי' אלא דכהן קודם ללוי ולעולם כהן הוא הראשון ברם בתריה דכהן נימא דלוי וישראל שוים נינהו ויקדים איזה שירצה מהם והיכי בעי להוכיח מנייהו הש"ס דכהן ברישא והדר לוי ואיברא דיש ליישב מ"מ מדחזינן דבהוריות שם מהדר אקרא אחרינא להוכיח דלוי קודם לישראל משמע דלא גמרי לה מהנך קראי דהכא.

עוד יש להעיר היכי פליגי אמוראי בהדי תנא דבי רי"ש ומייתו לה מקראי אחריני ואע"ג דכמה זמני אשכחן בדרשות דקראי דילפו אמוראי לדינא מחר קרא אף על גב דתנא מייתי לה מקרא אחרינא וכדאמרינן בעלמא בכמה דוכתי ותנא מייתי לה מהכא מ"מ נר' דשניא היא דא דאי גמרי' לה מוקדשתו איכא מ"ע מדאורייתא להקדים לזרע אהרן לכל דבר שבקדושה וכן הרמב"ם בספר המצות מנה זו למ"ע מקרא דוקדשתו ונמשך אחריו הסמ"ג משא"כ מהנך קראי דמייתו אמוראי אין סברא לומר דהוא מ"ע אלא רמז ואסמכתא בעלמא ומה גם לרב אשי דמפיק לה מקרא דדברי הימים מהיכא תיתי שיהיה מ"ע מן התורה וכי תימא דאמוראי לא הוו ידעי להאי דתנא דבי ר"י ואי הוו ידעי לה הוו הדרי בהו א"כ היכי מייתי הש"ס לסברתם של האמוראים הללו: והנלע"ד ליישב קמא קמא דסתמ' דתלמודא. דייק דאי עיקרא דמלתא דכהן קורא ראשון ואחריו לוי וכו' לא הויא אלא תקנתא דרבנן מפני ד"ש א"כ תיקשי מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לתקן כסדר הזה דוקא ואמאי לא תקון ישראל ברישא או לוי דבכל גוונא לא הוו אתו לאנצויי אלא ודאי דסמוכות אשכחו להאי סדרא בדאורייתא ולכן בחרו בסדר זה והיינו דבעי בפשיטות מנה"מ כלו' ע"כ דהאי סדרא יש לו סמוכים מן התורה ומנ"ל ומשני רב מתנא מדכתיב ויתנה אל הכהנים בני לוי וכו' והנה עיקר דיוקיה דרב מתנא הוא מדכתיב בני לוי דאילו הוה כתיב אל הכהנים הלויים נושאי ארון וכו' הוה מפרשינן דנתנה אל הכהנים והלוים נושאי . ארון וכו' ומסיפיה דקרא היינו מכריעים כן דהוי כאילו כתיב הכהנים והלוים דהא לוים הם הנושאים את ארון ברית ה' ולא הכהנים וכי היכי דמפרשינן השתא נמי לקושטא דמלתא דר"ל כהנים ולוים אע"ג דלא כתיב ובני ליי מיהו הא דכתיב בני לוי קשיתיה דמשמע דאתא לאשמועי' דכהנים בני לוי הם ועל זה תקע דיוקו רב מתנא ואמ' אטו לא ידענ' דכהנים בני לוי נינהו אלא ודאי הא קמ"ל קרא דכהנים ברישא והדר בני לוי ולזה כתב הכהנים בני לוי לרמוז טעמא דמלת' כי הכהנים הם בני לוי השבט המקודש אשר בו בחר ה' וא"כ יש להם קדושת השבט כמו שאר הלויים ונוסף עוד שהם כהנים ועובדי עכבורה ובדין הוא שיקדמו ללויים שאין להם. אלא קדושת השבט בלבד והשתא ממילא שמעינן סדרא דכלהו דמאחר דחזינן דתלה הכתוב קדושת הכהני' להיותם בני לוי השבט המקודש א"כ ממילא ש"מ דלוי אית ליה קדימ' על ישראל מכח קדושת שבטו והיינו דתנן כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל וכלהו שמעי' מהאי קרא ועל דרך זה אזיל נמי דרשתו של ר' יצחק נפחא בקרא דונגשו הכהנים בני לוי וכו' אלא דרב מתנא לא ניחא ליה קרא דר"י נפחא יען בההוא קרא לא עסיק בקריאת התור' ולהכי מייתי מכתוב המאוחר אליו דקאי בקריאת התור' וכדפי' רש"י ור' יצחק ניסא ליה לאתויי מפסוק המוקדם ואמר לך דבההוא קרא יש רמז על קריאת התורה דהפותח בה מברך לפניה מדאורייתא למ"ד והיינו דמסיים בההוא קרא לשרתו ולברך בשם ה' ורב אשי דמייתי קרא דכתובי נראה דאתא לאוסופי מלתא דלא שמיע לן מקראי דתורה והיינודמן התור' איכא למימר דהא דכהנים קדמי ללויים ולויים לישראלים ה"מ בדשוים אבל אם הלוי גדול בחכמה מהכהן וכ"ש אם הוא רביה דכהן הרב קודם דמהיכא תיתי להקדי' תלמיד לרב ולהכי מייתי מקרא דדברי הימים דכתי' ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו וכו' הרי דאהרן נבדל לקדושה יותר ממשה אע"ג דמשה רבע"ה רביה הוה דאיהו אגמריה אוריתא וכדאמרי' פ"ה דעירוכין ע"ש:

אתאן לרחב"א דמייתי קרא דוקדשתו נראה דהוא נמי אתא לאשמועינן הא מלתא דאהרן קדים אפילו למשה רביה דהא קרא קא מזהר למשה שהוא יקדשנו והיינו להקדימו לכל דבר שבקדו' והכי משתמע נמי ממאי דקאמר בההוא קרא קדוש יהיה לך לך דייקא לומר למשה דאף על גב דהוא רבו יקדש אותו בקדימה. ואם כנים אנחנו בזה אפשר דלזה כיון המאור הגדול רש"י ז"ל שכתב וקדשתו:

כי את לחם וגו'. וצריך ביאור למאי איכפל תנא ואולי כיון לרמוז דהיינו דאשמועי' רחב"א דמסיפיה דקרא שמעי' דלמשה קא מזהר רחמנא דגם לגבי דידיה קדוש יהיה וחייב להקדימו בכל דבר שבקדושה אע"ג דהוא רבו ודוק:

ועפ"י זה מיושב מה שהק' הרא"ם ז"ל פ' אמור על רש"י דמייתי הך דרשא דלפתוח ראשון ולברך ראשון מדכתיב קדוש יהיה לך וכו' והק' הרב הנז' דהא בגמרא מפקי' לה מוקדשתו ולפי האמור ניחא דסבי' ליה לרש"י דגם בגמ' לזה כיונו ועיקר הילפותא הוא לאשמועי' דגם לגבי משה רבן של כל ישראל מוטל החיוב להקדים הכהן לכל דבר שבקרו' ומפקי לה להך דרשא מסיפיה דקרא דכתיב קדוש יהיה לך כמדובר:

ואיברא דבת"כ מוקים האי דכתיב קדוש יהיה לך לרבות בעלי מומים הא איכא קרא אחרינא לבעלי מומים דכתוב והיו קדש וכמ' שכ' הרמב"ם בספר המצות עשין ל"כ והוא תלמוד ערוך בסנהדרין דף נ"א ע"ש וא"כ אייתר קדוש יהיה לך לדאמרן:

הן אמת דהרואה יראה דדרשת והיו קדש דריש לה בת"כ נמי לרבות בעלי מומין ויש להקשו' דתרתי קראי למה לי ומעין זה הק' הרא"ם על דרשא א אחריתי דמקדישין אותו בעל כרחו דיליף לה בת"כ תרתי זמני חד מוקדשתו וחד מקדושים יהיו ותריץ יתיב תרי שינויי חדא משם רבי' ישעיה ואידך מדנפשי' ע"ש והא נמי קשיא לכאורה:

ויתכן לבא לכלל יישו"ב לדעתי הקצרה והוא דהש"ס בסנהדרין שם מייתי פלוגת' דר' ישמעאל ורבי עקיבא גבי בת כהן שזינתה דרע"ק דריש בת ובת לרבות את הנשואה ורבי ישמעאל לא דריש ופריך הש"ס ור' ישמעאל האי בת ובת מאי דריש ביה ומשני מבעי ליה לרבות בנות בעלי מומין ור' עקיבא מוהיו קדש נפקא ור' ישמעאל אי מההיא הו"א ה"מ אינהו אבל בנותיהן לא קמ"ל ואיכא למידק דשפיר קאמר ליה ר' ישמעאל לרע"ק דוהיו קדש לא משמע אלא לדידהו ולא לבנותיהן ומהיכא נפקא לן לבנותיהן אליבא דר"ע ואפשר לענ"ד דרע"ק אית ליה קרא אחרינא נמי לרבות בעלי מומין ומוקים להו חד קרא לכהני' גופייהו גופייהו ואידך לבנותיהן והיינו דהך קרא דקדוש יהיה לך דדריש ליה בת"כ לרבות בעלי מומין היינו לדידהו ואידך דוהיו קדש מפיק ליה לרבות בנותיהן של בעלי מומין ועלה בידנו דלרבי ישמעאל איתר ליה קרא דקדוש יהיה לך ולהכי דריש ליה לענין לפתוח ראשון ולברך ראשון והדרן למאי דכתיבנא שפיר דייק רבינו רש"י ז"ל שכתב דרשת לפתוח ראשון מקדוש יהיה לך והיינו אליבא דרבי ישמעאל וכן גלה סודו בפרק הנזקין דמאן דדריש וקדשתו אסיפיה דקרא קא סמיך והיינו קדוש יהיה לך וכדכתיבנא והכרחו הוא מדחזינן דקר' דוקדשתו דרשי' ביה להקדישו בעל כרחו אם כן ש"מ דמאי דדרשינן בפרק הנזקין וקדשתו לפתוח ראשון עיקר דרשא לאו איקדשתו סמיך אלא אקדוש יהיה לך. דיתירא הוא אליבא דר' ישמעאל וברייתא דת"כ דדריש מקדוש יהיה לך לבעלי מומין אתיא כר"ע דכלהו סתמי מתניין אליביה כנודע:

וממוצא דבר שמעי' שפיר טעמייהן דאמוראי בסוגיין דגיטין דאתאן עלה דאינהו ידעי לה לברייתא דתנא דבי ר' ישמעאל ברם סברי דרבי ישמעאל אסיפיה דקרא דוקרשתו הוא דסמיך והיינו מקדוש יהיה לך דהא וקדשתו מבעי לן להקדישו בעל כרחו ומיהו לרע"ק קדוש יהיה לך אצטריך לבעלי מומין וקי"ל הלכה כרע"ק מחבורו ולהכי מפקי להא דכהן קורא ראשון מקראי אחריני ורחב"א לחודיה תפיס בהא שיטתית דר' ושמעאל ודרש כוותו':

ואין להשיב דלפי דרכנו נמצא דרש"י תפיס בקרא הקדוש יהיה לך שיטתי' דר' ישמעאל דאייתר לית למדרש מיניה להקדים הכהן לכל דבר שבקדוש' ואילו לקמיה בקרא דובת כהן כי תחל לזנות כת' דבין מן האירוסין בין מן הנישואין והיינו היינו כשיטת ר' עקיבא דאילו לר' ישמעאל ליתה בשריפ' אלא ארוס' לחוד וכ"כ הרא"ם שם דרש"י תפיס כרע"ק. דאין זה מן התימא כלל חדא דהא כבר סיים עלה רש"י וכ' ורבו' חולקים בדבר והכל מודי' שלא דבר הכתו' בפנויה הרי דעיקר מלתיה להכי אתא לו' דלא מיירי קרא בפנויה ועוד כי זה נודע דכן דרכו של רש"י בפירוש התו' להביא היותר ברור לפי פשוטו של מקרא אע"ג דלפום סוגי' דש"ס הויין דרשות חלוקות וה"נ בקרא דקדוש יהיה לך פשוטו של מקרא קרוב יותר להתפרש כמ"ש רש"י נהוג בו קדוש' לפתוח ראשון וכו' ולא למדרש ריבויא לבעלי מומין וכל קבל דנא קרא דובת כהן סתמו משמע דקאי בין אארוסה בין אנשואה וכמ"ש רש"י בסנהדרין שם בסברת רע"ק ע"ש תדע דאל"כ תיקשי לך דכיון דרש"י כת' דבין מן האירוסין בין מן הנישואין כל שיש זיקת בעל נידונית בשריפה והיינו כרע"ק א"כ היכי בההוא קרא גופי' פירש את אביה היא מחללת שאומרים עליו ארור שזה ילד וכו' והרי אתה תחזה בסוגיא דהתם דהא אתיא כר' ישמעאל דפריך הש"ס ולר"ש את אביה וכו' מאי עביד ליה ומשני לכדר' מאיר וכו' ומסיק התם א"ר אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפי' לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא ומוכח דלרע"ק אסיר למקרי לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא אלא ודאי כדאמרן דרשי תפס פשוטי המקראות ומפרש זמנין כי האי תנא וזמנין כי אידך:

אתאן לסוגיא דהוריות דנסיב תלמוד' הא דכהן קודם ללוי מקרא דכתובי דכתי' ויבדל אהרן וכו' ושביק כל הנך קראי דאורייתא ואפשר לו' חדא מתרתי אבע"א דר' אשי דהוא מאריה דתלמודא נסיב לה כסברתיה דתמן דראיה זו היא מימרא דרב אשי שם בגיטין. ואבע"א לפום מאי דאמרן לעיל דמהאי קרא דכתובי שמעי' חידושא רבא דאף ע"ג דהלוי הוא רביה דכהן כהן קדים כל שהכהן ג"כ ת"ח ומוכתר בכתר תור' וכעין משה ואהרן ואם כן ניחא טובא דנקיט התם הך קרא דמיניה שמעינן פירוש' דמתני' דהתם דקתני אימתי בזמן שכולם שוין אבל אה היה ממזר ת"ח וכ"ג ע"ה ממזר ת"ח קודם ונר' דשוין דקתני לאו דוקא אלא אפי' יהיה הרב לוי או ישראל והתלמיד כהן התלמיד קודם לרב והיי' דדייק תנא בסיפא וקתני דת"ח קודם לכ"ג ע"ה דוק מינה דוקא אם הכהן ע"ה אבל אם הוא ת"ח אע"ג דהלוי או ישראל גדול בתו' כהן קודם כיון שאינו ע"ה: :

והא מתניתין לא אמרה דהוי מן התור' אלא מפני ד"ש ובא אל היישוב דבעי מנה"מ לו' דאכתי אמאי נקטו הך סדרא דוקא ובזה זכינו לדעת גדול כמש"ל אלא דהרב ז"ל נר' דסבר בפשיטות דלקושט' דמלת' תקנת חכמים היא ואילו מהסוגי' מוכח דהוי דאורי' וכן מנאה הרמב"ם בס' המצות למ"ע דאורי' ולקמן נעמוד בזה בס"ד. עוד הק' כמאי דכתי' דאמאי רב מתנא לא דייק בקרא וכי הכהנים נושאי ארון ברית ה' הם וכתב דצ"ע ויש לדחות דחדא מנייהו נקט עכ"ד ואנן בעניותין תריצנא לה:

וכדו האיר ה' את עיני וחזה הוית דאעיקרא לאו דיוקא הוא כי מצאתי לרבינו הרמב"ם בס' המצות מצוה ל"ד שכתב שציונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם והוא אומרו בכתף ישאו ואעפ' שזה הציווי בא ללוים בעת ההיא אמנם היה זה למיעוט מספר הכהנים החייבין במצוה אבל המצוה מחיוב הכהנים והם אשר ישאוהו כמו שנתבאר בס' יהושע וס' שמואל וכו' והביא ראיה לזה מספרי ע"ש ונמצא דשפיר עבד דלא הכריח מדכתיב הנושאים ארון ה' דאין זה הכרח כלל דשפיר שייך בכהנים נמי לומר הנושאים את ארון ברית ה' וברור ויש לתמוה על הרב מהריט"ץ דנעלם ממנו דבר זה. עוד הק' מאי מייתי מויתנה אל הכהנים וכי התם עסקינן בקריאת התור' ותירץ ע"ש והנה לזו כבר רבינו רש"י ז"ל תריץ לה בדברות שתים שכ' ויתנה שיקראו בה כהנים והדר בני לוי כלומר דנתינה היא בעבור הקריאה וק"ל. גם הרגיש אמאי ניידי אמוראי כל חד מקרא דחבריה אמנם בתירוצו לא יהיב טעמא אלא אמאי ר"י נפחא לא אמר כדר"מ ולא יהיב טעמא נמי איפכא אמאי ר' מתנא לא אמר כדר"י נפחא דהכי ארחיה דתלמודא בכה"ג ומה גם יש לתמוה דעל קושיתו עליה דרב אשי דנקט קרא דכתובי ושביק מקרא מן התורה דהיא קו' חזקה דחי לה הרב בגילא דחיטיתא והכי אמר מר ואמור אחרינא לא ניחא ליה בהנך ראיות ומייתי מקרא דויבדל אהרן וכו' ולע"ד זו צריכא רבה וטעם בעיקר בעינן אמאי לא ניחא ליה ושביק קראי דתורה ואנא עניא נ"ל כדכתיבנא לעיל. עוד הקשה דבהוריות פריך אשכחן כהן קודם ללוי לוי. לישראל מנין ומייתי מדכתיב הבדיל ה' את שבט הלוי וכו' ואמאי הכא לא מייתי נמי כדהתם ראיה ללוי דקודם לישראל בשלמא לראיות קמייתא ניחא דכתיב כהנים בני לוי כהנים ברישא והדר בני לוי ברם לאינך קשיא עכ"ד ומאי דניחא ליה להרב ז"ל לפום אמוראי קמאי ק"ל בגויה דמאי ראיה מדכתי' הכהנים בני לוי למדרש כהנים ברישא והדר בני לוי כלו' דלוי אזיל מיד בתר כהן בלי הפסק ישראל הא קרא לא אשמועי' אלא דכהן קודם ללוי ומעולם לא יקדים לוי לכהן אמנם אכתי נימא דלוי וישראל שוין ומי שירצה יקדים לקרות בתר כהן. ואיברא דיש ליישב דלאמורא קמא הא כתיב בתריה ואל כל זקני ישראל וש"מ דלוי קודם לישראל וה"נ באידך קרא. כתיב בתר הכי וכל זקני העיר ההיא מ"מ הרב לא ביאר כן כדבריו ובהא נמי כבר כתיבנ' מאי דאתחזי לן בעניותנו. ולתנא דברי ר"י כתב הרב הנז' דהא דלוי קודם לישראל מדוייק מסיפיה דקרא קדוש יהיה לך דאתא קרא לאזהורי למשה שאפי' שהוא לוי קדוש יהיה לך אהרן הכהן דכהנים קודמים ללויים ומינה לויים קודמים לישראל ובזה תירץ הקו' על רש"י דנקט סיפיה דקרא קדוש יהיה לך ע"ש. והנה במ"ש דקדוש יהיה לך אמשה קא מזהר בזה זכינו במקצת לדעת עליון מיהו מ"ש דממילא ש"מ דלוי קודם לישראל לענ"ד אין בזה כדי שביעה דאף ע"ו דגמרי' דכהן ללוי ברם לוי וישראל נימא דשוין הם ולדידי עניא קדימת לוי לישראל לתנא דבי ר"י נפקא ליה אי מקרא דהבדיל ה' את שבט הלוי ואי מהכהנים בני לוי לפום מש"ל ולא אתא תנא דבי ר"י אלא לקדימת הכהן ללוי כשהם שוין דוקא דומיא דאהרן ומשה דהוו שקולים וכמש"ל באורך :

תו הקשה הרב מהריט"ץ אמאי מייתי מקרא דהבדיל ה' את שבט הלוי דהתם קא' קרא לשרתו. ולברך בשמו ומיניה דרשי' דאיתקש ברכה לעבודה משמע דבכהנים מיירי ואמאי לא מייתי מקרא אחרינא דמיירי בלוים דכתיב והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל ועוד הק' כדכתיבנא דהש"ס קאמר הבדיל ה' את שבט הלוי מתוך וכו' ובקרא לא כתיב מתוך ותריץ להו בחדא מחתא דכונת הש"ס ללמוד הבדלה הבדלה כתיב הכא הבדיל ה' את שבט הלוי וכתיב התם והבדלת את הלויים מתוך בני ישראל מה להלן לויים ממש אף כאן לויים ממש והיינו דקאמר מתוך וכו' רמז לההוא קרא דכתיב ביה מתוך וילפי' בג"ש עכ"ד ואחרי נשיקת הרצפה הוא דוחק עצום ועייל הר' ז"ל פילא בקופא דמחטא ודריש ג"ש בלי שום גילוי בש"ס ותו דלמאי בעינן לג"ש זו דאע"ג דממאי דמסיים קרא לשרתו ולברך בשם ה' דרשי' הקישא דברכ' לעבוד' בסוט' דף ל"ו לענין ברכת כהנים בעמידה ובתענית דף כ"ו לענין התר חרצן ע"ש מ"מ שפיר י"ל דקרא קאי גם אלויים דעבדי שירות בבהמ"ק וכדכתיב ושרתו הלויים והיינו דכתיב הבדיל ה' את שבט הלוי דעל כל השבט משתעי קרא וא"כ ג"ש למה לי ותו קשה דמעיקרא אמאי לא מייתי מקרא דוהבדלת את הלוים ולא ליבעי ג"ש ומאי דכתב הרב משו' דהתם לא מדכר קריאת התור' אבל הכא כתיב לברך בשמו אנא עניא לא ידענא מה צורך למאי דכתיב לברך בשמו דהא התם בהוריות לא עסקינן. לענין ברכת התו' אלא להחיות ולישיבה וכבוד וכדתנן במתניתין כמה מעלות מישראל לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר וכיוצא ובהני ודאי לא שייך קדימה לענין ברכת התורה אלא להחיות וכיוצא ובהא נמי עסיק קדימת כהן ללוי ולוי ישראל ותו דבפסחים דף ק"ר מייתי האי קרא דהבדיל ה' את שבט הלוי למגמר מינה אבדלתא דלויים לישראל ולא קאמר מתוך בני כדהכא ולפי דברי הרב דמג"ש גמיר לה הו"ל למימר הכי התם נמי באופן דלע"ד הקושיא במקומה עומדת וצ"י:

עוד הקשה הרב הנז' בשינויא דאביי דאמר אלא לכדמר דתניא וכו' אבל בבהכ"נ לא דאתו לאנצויי וק"ט דאי אתו לאנצויי הדרא קושי' לדוכתא מדאוריי' היא דהא כל מילי דאורייתא מפני דרכי שלום היא וכל דאיכא קטטה בודאי שמנעה תורה:

ר"י דיליף לה מוקדשתו ואם איתא דהא דתנא דבי ר"י דרשה גמו' הוא דאורייתא ק' ממ"נ אי אמוראי לא שמיעא להו הא דתנא דבי ר"י ואי הוה שמיע' להו. הוו הדרי בהו אמאי הזכיר הש"ס אינך ילפותי ואי שמיעא להו היכי פליגי עליה כיון דנ"מ טובא' א"ו דלתנא דבי ר"י נמי ס"ל דמדדבנן וקרא אסמכתא. בעלמא עכ"ד. ולע"ד אי' מהא לא איריא ואין זה טעם מספיק' לדעתי הקצרה להכריח מזה דאינו. אלא אשמכת' דהא בדרשות דקראי הנה נודע דרגילי. אמוראי לחלוק על התנאים ואע"ג דנ"מ לדינא בין דרשותם לדרשות התנאים ובכה"ג רגיל תלמודא. למימר ותנא מייתי לה מהבא וכבר כתב' כן הגאון הר"ש בספר כריתות חלק ימות עולם וחזר ונשאו. בחלק לשון לימודים סי' קל"ט ע"ש ואחרון חביב הר' יד מלאכי סי' דנ"ו שקיל וטרי ע"ד הכריתות ע"ש והן אמת דלפי הנשמע מדברי הכריתות והרב יד מלאכי מאי דאמורא פליג על תנא בדרשות היינו היכא דליכא נפקות' לענין דינא בין דרשת האמוראי לדרשת התנא אבל אי איכא נפקותא לדינא לא מיהו לכאור' ק' לענ"ד דהא חזינן בההיא דפ' השוחט דף ז"ך שהביא הרב כריתות דאמוראי מייתו מגמרא ורבי חייא בברייתא מייתי מילפותא דקראי וכבר. נודע כמה חילוקי דינים איכא. בין מלתא' דגמרא דהוא הלכה למ"מ לדרשא גמורה דקרא וה"נ ביומא דפ"א ע"א אמורא ס"ל דליכא אזהרה לעינוי. יוה"ך' ותנא דברייתא יליף לה מג"ש ע"ש.. והנלע"ד. דלעולם אשכחן בש"ס דקא' ותנא מייתי לה מהכא ואף ע"ג דאיכא חילוק לדינא בין התנא להאמורא אלא דבכה"ג י"ל ודאי דהאמורא' לא הוה ידעי למתניתא דאילו הוה ידע לה לא הוה פליג על תנא במידי דנ"מ לענין דינא מיהו בדרשות דלא נ"מ: לענין דינא מידי דבין למר ובין למר חד דינא הוא אלא משמעות דורשין הוא דאיכא ביניהו אשכחן דהאמורא אף ע"ג דידע לדרשא דתנא פליג עליה ולא עוד אלא דקאמר אי הואי התם הו"א מלתא דעדיפא מיניה וכדקאמר שמואל על דרשות התנאי' כמה זמני ובכן ידוייקו דברי הר"ש דבלשון למודים סי' קל"ט מייתי ההיא דחולין וכתב דודאי האמור' לא ידע הברייתא יען איכא חילוק לדינא בין דרשת' תנאי לדרשת אמוראי ובחלק י"ע מייתי לההיא' דחגיג' דשמואל פליג על תנאי בהדיא בענין הדרשו' ופריש שם לקמיה דאין זה חולקין אלא דורשין דרשא אחריתי ע"ש ומעתה ה"ן נסתר מ"ש הרב נה"ש דאי אמוראי לא שמיע להו ברייתא אמאי הזכיר הש"ס לדרשתם כי הראת לדעת דכן הוא רגילות הש"ס דמייתי סברת אמוראי ברישא והדר מגלה לן דאיכא תנא דמפיק לה מדופתא אחריתי ונעלמה דרשתו מעיני האמוראים כמדובר וא"כ אין מזה הכרח לרבותינו התוס' ודעימייהו לו' דהיא אסמכת' ולמדחק בפי' מלתיה דאביי וכמ"ש הרב הנז'. וע' בתוס' פ' כלל גדול דף ע' ע"ב שכתבו בדרשא דדריש שמואל דלא כתנאי דצ"ל דמקבלה קים ליה לשמואל הכי ע"ש. ונראה מדבריהם לכאורה דס' ליה דבכל דוכתא דהאמורא מייתי דרשא מדידיה דלא כתנאי צ"ל דהכי קים ליה מקבלה ויש לדחות ובמ"א נכתוב בזה בס"ד:

ולכל הדברות קצת יש להרגיש בסוגיא דגיטין אמאי לא קא' הש"ס בתר דמייתי דרשות דאמוראי ותנא מייתי לה מהכא וכמ"ש רש"י בביצה דף ט"ו דכן הוא שיטת הש"ס בכל כה"ג ואף לדעתי התוס' והרא"ש דס"ל דאסמכתות נינהו אפילו הכי' הול"ל ותנא מייתי לה מהכא מדחזינן שם בביצה דלא הוו אלא אסמכתות ואפי"ה קאמר ותמ"ל מהכא ואפשר לע"ד דכיון דאיכא אמורא נמי דדריש כתנאי והוא ר"ח בר אבא בכה"ג אין דרך הש"ס לו' ותנא מייתי וכו' אי נמי במש"ל דהני אמוראי אזלי' בשיטת רע"ק דפליג על ר' ישמעאל והארכנו בזה אפשר דבכה"ג לא רגיל הש"ס לומר ותנא וכו' כיון: דאמוראי תפסי כתנא אחרינא וצריך חיפוש בזה:

עוד הכריח הרב הנז' לדעת התוס' ודעימייהו מדחזי' בת"כ דנפ"ל מוקדשתו שאם אינו רוצה להפריש דפנו ומייתי לה הש"ס ואם אי' איך נילף תרתי מוקדשתו א"ו אינו אלא אסמכת' עכ"ד ואף גם זאת אין בה כדי שביעה דהא' קרא אחרינא נמי כתים ומיניה נמי דרשי' בת"כ להקדישו בע"כ והיינו מדכתיב קדושים יהיו וא"כ נימא דלתנא דבי ר"י לא דריש מהאי קראי להקדישו בע"כ אלא מקרא דקדושים יהיו. ואיברא דהרא"ם ז"ל כתב. דאצטריכו דאצטריכו תרוויוהו מתרי טעמי אין הדברי' מוכרחי' דשינוייא קמא שכתב משם רבינו ישעיה. דחד בטומאה וחד בנשים פסולות הנה: רש"י ז"ל נראה דלא ס"ל הכי וכמ"ש הרא"ם ונראה דטעמו דכיוף דגלי קרא להקדישו בע"כ ממילא דלכל מילי שהזהירתו תורה יש להקדישו בע"כ גם שינויא בתרא דהראשון בדברים והשני בשוטים יש לדחות דלא. צריך קרא אחרינא להכריחו בשוטים דהכי כתיב בדברים לא יוסר עבד וכדמוכח מסוגיא דיבמות וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' צ"ד ע"ש. וא"כ בשגם יכונו תירוצי הרא"ם לברייתא דת"כ דדריש לתרי: קראי מ"מ שפיר י"ל דתנא דבי ר"י ס"ל דא"צ תרי קראי להקדישו בע"כ אלא מחד קד קרא נפיק הכל והיינו מקרא דקדושים יהיו ואייתר ליה קרא דוקדשתו למדרש מיניה להקדימו לכל דבר שבקדו' וכן מוכרח לומר לדעת הרמב"ם והסמ"ג והריב"ש דסברי דדרשא גמורה היא דלא תיקשי לדידהו היכי תנא דבי ר"י דריש הכי מוקדשתו הא מבעי לן להקדישו בע"כ דאיכא למימר דתנא דבי ר"י יליף ליה מקדושים יהיו כמדובר: אכן הרואה יראה דברי הרמב"ם בספ' המצות שכתב מ"ע לכבד זרע אהרן וכו' והוא אומרו יתעלה וקדשתו ובא הפירוש לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו' ולשון ספרא וקדשתו בעל כרחו לומר כי זה הציווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן וכן אמרו קדושים יהיו על כרחם וכו' ולפי האמור דברי רבינו קשים לשמוע דכיון דמר ניהו חשיב לה מ"ע הא דכתיב וקדשתו לפתוח ראשון וכו' היכי קא מייתי מיניה דרשת ספרא וקדשתו בע"כ וגם מייתי אידך דרשא נמי דדריש קדושים יהיו להקדישם בע"כ ונלע"ד דסבר רבינו הרמב"ם דלתנא דבי ר"י נמי דדריש וקדשתו להקדימו לכל דבר שבקדוש' ולדידי' היא דרשא גמורה מ"מ דריש נמי הא דבעל כרחו מוקדשתו ומפיק ליה מדלא כתיב קרוש יהיה כי את:

לחם וכו' אלא כתיב וקדשתו לומר שאתה מצווה להקדישו ואפי' הוא מסרב תקדשהו בעל כרחו ומעין זה כתב הרא"ם ומוה"ר בספר משכיל לדוד בקרא דקדושים יהיו דמדשני קרא בלישניה גמרינן דב"ד יקדישום בע"כ ע"ש וה"נ דכוותה ותרתי שמעינן מהאי קרא ופשוט ולכל הדברות שמעי' דאין הכרח לסברת התוספות דהיא אסמכתא כמו שכת' הרב בה"ש ומשום הא לא הו"ל להתוספות לידחק בפירושא דשמעתא:

ולדעתי הקצרה אפשר דרבותינו התוספות ודעימייהו הוכרחו לזה מסוגיא דהוריות דשביק התם דרשא דוקדשתו ומייתי מקרא דדברי הימים ובשלמא אמוראי דפ' הנזקין דמייתו דרשות אחרות שאינן אלא זכר לדבר איכא למימר דלא הוו ידעי לתנא דבי ר"י כדאשכחן כה"ג בכמה דוכתי וכמש"ל מיהו סתמא דתלמודא בהוריות אם איתא דסבר שהיא דרשא גמורה היכי שביק לה לדרשא דתנא ובסמוך לעיל מזה מייתי לה על מתני' דכל המקודש מחבירו קודם את חבירו ואילו בתר הכי שבק ל להאי דרשא ומייתי בסתמא כדדריש רב אשי מקרא דד"ה אלא ע"כ דסבר תלמודא דאינך אלא אסמכתות בעלמא כולהו דרשות דפרק הנזקין וא"כ לא נ"מ מירי בין דרשא לחברתה ומשו"ה לא חייש לאתויי דרשת התנא ובחר בקרא דד"ה לפרושי אגב ארחיה פירושא דמתני' דמאי דקתני אבל אם היה כ"ג ע"ה וממזר ת"ח ת"ח קודם לאו דוקא ע"ה אלא כל שאינו שוה בחכמה עם חבירו החכם יותר קודם וזה נלמד מקרא דויבדל אהרן וכו' דמעין משה ואהרן בעינן דשקולים הוו בכה"ג כהן קודם ללוי הא לאו הכי לא וכמש"ל באורך ואילו הוה מייתי ברייתא דתנא דבי ר"י לא הוה שמעי' להא מלתא ואף על גב דכתבנו לעיל דגם בקרא דוקדשתו רמז כן דכתיב קדוש יהיה לך ובהדי דמשה קא משתעי הא מיהא אינו מבורר בדברי התנא דלא מייתי אלא תיבת וקדשתו וכיון דאינן אלא אסמכתות נקט קרא דמבורר טפי:

ולדעת הני רבוותא נר' דאינהו מפרשי דאביי ואינך אמוראי פליגי בהא דאינך אמוראי ס"ל דדרשת תנא דבי ר"י מוקדשתו אינה אלא אסמכתא בעלמא ולהכי מייתו כל חד מינייהו אסמכתות אחרות דכיון דלא נ"מ לדינא דלכ"ע אסמכתא היא מצי אמורא לדרוש דרשא דלא דריש לה התנא ברם אביי ורב יוסף ס"ל דתנא דבי ר"י דריש דרשה גמורה ולדידיה היא מ"ע דאורייתא והיינו דשקלו וטרו לדעת פירושא דמתני' דקתני מפני ד"ש ואין זה אפושי פלוגת' כיון דחזינן בירו' דפויגי אמוראי בהא וכמ"ש הרב מג"א סימן הנז' ובכן גם לדידהו אתו דברי אביי ורב יוסף כפשטן דמדאורייתא לגמרי היא אלא דלדינא קי"ל ודאי כרב אשי דהוא בתרא ומאריה דתלמודא. ועוד דרבים הוו אינך אמוראי נגד אביי ורב יוסף ותו דסתמא דתלמודא בהוריות נקיט כדברי רב אשי כן מלע"ד:

וראיתי להרב ארעא דרבנן אות תקמ"ד שהביא דברי התוס' דחולין הנז' והרגיש דבפ' הנזקין בעי הש"ס מנה"מ משמע דהוי מדאורייתא כמ"ש בהליכות עולם ויש להעיר על הרב ז"ל דלא מצא מקום להעיר על התוספות אלא מהאי לישנא דמה"מ והרי אביי בההיא שמעתא קאמר בהדיא מדאורייתא היא וכן רב יוסף השיבו מן התורה ומפני ד"ש וכאשר הקשו רבנן בתראי הרב ב"ח והמג"א והנה הרב הנז' הק' על כלליה דבה"ע מביצה דף ט"ו דבעי אעירובי תבשילין מנה"מ וה' מהר"י עייאש בעפרא דארעא השיגו וז"ל. ואחר המחי' בעירוב דעיקרו מדרבנן פשי' דפי' מנה"מ הוא אסמכתא משא"כ בקדושת כהן דעיקרא היא ד אורייתא לא יאמר מנה"מ דמשמעותו הוא דאוריי' עכ"ל ולא יכולתי להלום דבריו דהרי בספר ה"ע כתב וז"ל כל מ"ל או מנה"מ שייך בדברים שיש להם עיקר מן התורה אבל בדברים שאין להם עיקר מן התורה או' מאי קראה עכ"ל. הא ראית דקרי בחיל הפך דברי הרב מהרי"ע וקו' הרב א"ד בדוכתה קיימא וכן יש להרגיש מסוגיא דמגילה דכ"א מה שא"כ בתורה מנה"מ וכו' וקריאת התורה בצבור אינה אלא מדרבנן כנודע דהיא תקנת משה רבינו ועזרא והאריך להוכיח כן הרב ברכי יוסף א"ח סי' קל"ה עש"ב וכן שם דף י"ז וח"י ע"א ודף ד' ע"א וע"ב קאמר הש"ס מנ"ל ומנה"מ על דיני קרי' המגילה וכן ראיתי להרב מהר"י חא'גיז בס' תחי' חכמה שער ג' כלל י"ח דמייתי להאי כללא דה"ע וכתב עליו והרבה יש מנ"ל ומנה"מ שאינן אלא אסמכתא ונמצינו למדין דאין כלל זה מוסכם וא"כ ליכא למרמי על התוספות ודעימייהו דסברי הכא דקדימת כהן דרבנן מדקא' הש"ס מנה"מ ואע"ג דהתוס' והרא"ש גופייהו ביומא פ' בתרא כתבו דכיון דלא קאמר הש"ס מנ"ל היא אסמכתא דרבנן צ"ל דכונתם דעל הרוב לישנא דמנ"ל הוא מורה דהוי מן התורה אבל אה"נ דמשכחת טובא דנפקי מכללא והתם לא על דקדוק זה לחוד סמכו התוספות והרא"ש לומר דהוי מדרבנן דכבר מייתו בידייהו ראיות בריאות וטובות ולרווחא דמלתא כתבו נמי להא:

אקומה נא ואסובבה על דברי הרמב"ם בס' המצות אשר עמד עליהם רב חביבא מר ניהו רבה הרב הפוסק מגן אברהם בעזרו שכתב וז"ל צונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם כי זה כלו הגדלה לאל ית' וכו' והוא אומרו וקדשתו וכו' ובא הפירוש וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון ולשון ספרא וקדשתו על כרחו לומר כי זה הציווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן וכו' ע"ש ומוכח מדבריו דסבר דהא דדרשינן וקדשתו בע"כ לא קאי דוקא אדברים האסורים עליו מכח קדושת כהונה אלא אם לא מלתא קאי אפי' לענין כבוד לפתוח ראשון ולברך ראשון אם ימאנו לא נשמע מהם וחייבים אנו לחלוק להם כבוד בע"כ וע"ז הק' הרב הפוסק נר"ו דהרי הרמב"ם גופיה בפ' הנזקין בפי' המשנה כתב דמדינא דאורייתא אם רוצה לחלוק כבוד אפילו לפחות ממנו רשאי ותו דבהדי לפתות ראשון וכו' קתני נמי וליטול מנה יפה ראשון ואטו תיסק אדעתין דאם לא רצה הכהן ליטול מנה יפה נכריחהו וניסרהו:

והני אם הוא שונא מתנות תע"ב וכאשר מטעם זה הכריח מהר"ם בתשו' הובאה במרדכי כי פ' הנזקין דלא קאי וקדשתו בע"כ בעניני כבוד כהונה ותו ק' מההיא דפרק הנזקין רב קרי בכהני וכו' ואם איתא איך נדחה כבוד הכהן מפני הת"ח ומ"ע דכהן עדיף וכן הק' הרב בנימן זאב סימן רנ"ג וה"נ קשיא מדאמרי' בירוש' עיר שכולה כהנים יש' קורא ראשון מפני ד"ש ואם הוא מ"ע מן התורה ואינו יכול למחול היכי דחינן למ"ע מפני השלום ועל זה כתב שני דרכים חדא ע"ד מ"ש מהר"י לבית הלוי ואידך עפ"י מה שחילק הרב בנימן זאב והוא נר"ו בחר בדרך השני והוא דדברי הרמב"ם בספר המצות אם לעיקר דינא בזמן הבית שהיו הכהנים עובדים עבודה דהכי כתיב וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ואז צותה תור' דאפי' ימאנו לא נשמע להם ודבריו בפי' המשנה הם בזמן הזה דאין כהונתם עליהם כיון שאין בגדיהם עליהם וכדאמרי' בשלהי פ' הנשרפין בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וכן השיב ר"ת לתלמיד ששאלו פעם אחד שיצק כהן מים על ידיו דהא המשתמש בכהונה מעל והשיבו דאין בהם קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושתם עליהם וכו' והוכ' בהגהות מרדכי דגיטין זהת"ד:

ולישר"י לן מר דלע"ד לא מיתבא דעת אי בהאי שינוייא מכמה טעמי חדא דמה שהקשה מההיא דליטול מנה יפה ראשון דמינה הכריח מהר"ם בדוכתה קיימא גם לפי תירוצו דהיכי תיסק אדעתין דבזמן שבהמ"ק קיים אם אינו חפץ במנה יפה ושונא מתנות נכריחהו ע"ז ועוד דדברי הרמב"ם בפי' המשנה סתומים מאד דהו"ל לפרושי דדבריו דוקא בזמן הזה ועוד דכתב שם דהמנהג דנהוג עלמא לקרות כהן ברישא בין ת"ח בין ע"ה הוא דבר שאין לו שרש בתורה כלל ולא נזכר בש"ס וכו' ולפי' שיטת הרב בנימן זאב והר' הפוסק נר"ו מנהג זה להקדים כהן ע"ה לת"ח שפיר יש לו שרש בתורה בזמן הבית דבגדיהם עליהם דאז מ"ע דוקדשתו עדיף מכבוד ת"ח ולא הו"ל לרבינו לו' ראין לו שרש בתורה ותו דהו"ל לרבינו לפרש כן באר הטב בחיבורו דשם מבאר דינים שהם בזמן הבית ואילו בה' כלי המקדש פ"ד כתב דהוא מ"ע לנהוג כבוד בכהנים ולהקדימם לכל דבר שבקדוש' לפתוח ראשון וכו' ולא' ביאר דאפי' אם ימאנו לא נשמע אליהם ותו ק' לע"ד לפי חילוק זה בין זמן הבית שבגדיהם עליהם לזה"ז א"כ אמאי לא משנינן למאי דאקשי אביי מפני דרכי שלום והא מדאוריית' הוי דקרא דוקדשתו הוי דאורייתא בזמן שמקריבי' קרבנו' וכדכתי' כי את לחם אלהיך הוא מקריב ומתניתין דתני מפני ד"ש היינו בזמן הזה דאין כהונתם עליהם אינה אלא תקנת חז"ל מפני ד"ש ומדתריץ אביי אלא לכדמר וכו' מוכח דדינא דאורית' נוהג גם בזמן הזה אלא דמדאורייתא יכול למחול על כבודו ולתת רשות לאחר ורבנן החמירו מפני השלום דלא ליתו לאנצויי: ותו אעיקרא דמלתא מ"ש בהגהמ"ר משם ר"ת דבזמן הזה אין לכהנים קדושה מדאמרי' בזמן שבגדיהם עליהם וכו' לעד"ן דלא אמרה ר"ת אלא דרך דחייה בעלמא וכדחזינן דאותו תלמיד חזר והק' עליו אם כן כל מיני קדושה לא נעביד להו ושתק ר"ת ונר' דהודה והרכין ראשו ר"ת לפירכת התלמיד וע"כ בא ה"ר פטר ונתן טעם נכון לשירות הכהן ואמר דנהי דיש בהם קדושה מצו מחלי ליקרייהו כדאמרי' פ"ק דקידושין אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ובלא הך טעמא תיקשי היכי מצי משתעבד ביה אלא ודאי מצי מחיל והלכך אצט' טעמא דבעל מום ומתוך ראיית הר' פטר נשמע דאף בזמן שבגדיהם עליהם והמשתמש בהם מעל כמוטל בקדש מ"מ מצו אינהו מדנפשייהו למחול יקרייהו ובודאי דר"ת לא נעלם ממנו סוגית קידושין והיכי עלתה על דעתו לחלק בין זמן לזמן אלא נלע"ד ברור דר"ת היה טעמו דכל שהכהן אית ליה נחת רוח לשמשו כדי לזכות במצות שימוש ת"ח ומה גם לגדול הדור דחשיב כרבו וכמ"ש הרב תה"ד סי' חל"ק ויש לו קצת חיוב לשמשו שפיר דמי אלא דלפי רוב הענוה לא רצה להשיב כן לתלמיד דהכהן רצונו לזכות במצו' ולשרתו ודחי ליה בדחיה בעלמא דלית להו כהונ' לכהנים בזמן הזה ותדע דאינו אלא דרך דחייה דהא בקושט' הא דאמרי' בס"פ הנשרפין בזמן שבגדיהם עליהם וכו' הו' בזמן שבית המקדש קיים ובשע' העבודה דחייבים ללבוש בגדי כהונה אזי הוא דאמרי' דאי לא לבשי להו לבגדי השרת לשרת בקדש הו"ל כזרים ומהכא גמיר הש"ס דכהן שעבד מחוסר בגדים הו"ל כזר העובד דחייב מיתה אבל אם אינו זמן עבודה אע"ג דאין בגדיהם עליהם בקדושתייהו קיימי בכל מכל כל אם כן ה"נ נימא בזמן החרבן דאינו זמן עבודה דאף ע"ג דאין בגדיהם עליהם קדושה שלהם כדקיימא קיימא וכי היכי דלגבי נשים הפסולות וטומאת מת אע"ג דאין הבגדים עליהם בקדושתם הם עומדים ה"נ נימא לכל מילי ומהיכא תיתי להקל בשל תורה מבלי ראיה חותכת והיינו מאי דהשיב התלמיד אם כן כל מיני קדושה לא ליעביד להו ור"ת שתק כי נפשו יודעת מאד עיקר טעמו דכיון דהכהן אית ליה נחת רוח והנאה בשירותו מצי מחיל ליקריה ואפי' בזמן הבית דינא הכי הוי וכדאשכחן בש"ס דאי לאו דמעטיה קרא ץ לעבד כהן היה נרצע וכמדובר: אחרי כתבי זכיתי וראיתי תנא דמסייע לן ה"ה הרב ט"ז א"ח סוף סי' קכ"ח דעל דברי מור"ם שכתב דאסור להשתמש בכהן אפילו בזה"ז אם לא שמחל על כך מייתי לישנא דהגה"מר ומסיק דכל דאית ליה הנאה לכהן ולכן הוא מוחל שרי וה"נ ההוא כהן שיצק מים לר"ת ודאי הוה ניחא ליה שזכה לשרת בקדש וזו היא קדושתו. ונראה דהא דשתק ר"ת לאו משום שלא ידע להשיב אלא שלא רצה ליטול שם ת"ח עליו ולומר שבשביל זה הוא מותר כדאשכחן סברא זו לר"ת בפרק א"נ דף ס"ז גבי רבינא אבל בנכייתא וכו' כנ"ל נכון עכ"ל. הרי דגם הרב ט"ז שפר קדמיה לו' דר"ת נמי קאי בשיטת ה"ר פטר דהיכא דמחיל כהן ואית ליה הנאה הרשות בידו ואפשר דהר' פטר עצמו לבאר טעמיה דר"ת הוא דאתא והוא גילה מסתורין:

שלו דהכל תלוי ברצון הכהן דאי ניחא ליה בהכי מצי מחיל וכן הכהן היוצק מים ע"י ר"ת רצונו וחפצו הוה בהכי ומחיל ליקריה וזה עיקר טעמו:

ועפ"י האמור תנוח דעתנו דאזדא לה תמיהת הרב יד אהרן סי' קכ"ח על ר"ת דהירוש' פ"ח דברכות מיירי בזמן הזה והביא דבריו הרב ברכי יוסף בשיורי ברכה והוא נר"ו נדחק ליישב כאשר המעיין יחזה וגם יש להעיד דמר ניהו רבה לקמיה דחה דאית הרב מש"ל מדברי הריב"ש דמותר להשתמש בכהן ע"ה וכתב דהריב"ש לא מייתי אלא שלא נזהרו לקלל כהן אם הוא ע"ה אבל מאחר דנותנין לכהן ע"ה לכתחיל' מתנות כהונה אם אין שם חבר כמ"ש שם הריב"ש אם כן גם כהן ע"ה הוא בקדושתו ומנא תימרא דשרי להשתמש בו ואילו הכא מפרש בירוש' אליבא דר"ת דבשגם עתה אין מעילה מ"מ אסור לבזותו וש"מ דביזיון חמיר מן השימוש והאמת דהכי מסתברא וא"כ מה זו דחייה לראיית הרב מש"ל והיכי אפש' דשרי לקלל כהן ע"ה דאין לך בזיון גדול מזה ויהא אסור להשתמש בו אתמהא ואיברא דיש מקום ליישב דברי הרב נר"ו מ"מ לקע"ד סברת רב תנא המש"ל היא ברורה דמדחזינן דשרי לקלל כהן ע"ה מכ"ש דשרי להשתמש בו אכן עכ"פ יישוב הרב ברכי יוסף לדברי ר"ת דחיק טובא ועפ"י מש"ל ניחא דגם ר"ת לא אמרה לדינא ולקושטא דמלתא כי עינו ראה דהירוש' דקאמר המשתמש בכהונה מעל היינו גם בזה"ז דהא אמלתיה דר' זעירא קאי אלא דחויי הוא דקא מדחי ליה וכאשר סופו הוכיח על תחילתו כי כשהקשה התלמיד א"כ כל מיני קדושה לא נעביד להו שתק ושתיקתו כהודאה דמיא לדברי התלמיד דכיון דבזמן הזה אית להו לשאר מילי קדושה ה"נ ודאי לענין שימוש ולא גילה עיקר טעמו לפי רוב הענוה וכמ"ש ג"כ הרב ט"ז:

וכבר ראיתי להר' הגדול בשיורי ברכה שם בסוף דבריו שהביא דברי הט"ז בזה ואזיל ומודה זולת במה שרצה הט"ז להשוות דעת ר"ת והרי"ף כחדא דתרווייהו ס"ל דמחילה בכדי לא מהניא אא"כ אית ליה הנאה בשירותו אז מצי מחיל על זה השיב הרב ש"ב דדברי הר' פטר מוכיחין בהדיא דמשום מחילה בעלמא אתי עלה אף אי לית ליה הנאה ולי ההדיוט נר' דהרב ט"ז דייק בדברי הר' פטר דמייתי ראיה מסוגי' קידו' גבי אין כהן עבד נרצע והתם אית ליה הנאה דרבו נותן לו מזונות אשתו ובניו וגם איכא אהבה רבה כמ"ש אהבתי את אדוני וכו' וא"כ מאי ראיה מייתי מינה הר"פ להתיר במחילה לחוד בלי שום הנאה אימא דהתם שאני דאית ליה הנאה אבל בלי שום הנאה לא אע"ג דמחיל ואמטו להכי ניחא ליה להט"ז למימר דכונת הר"פ נמי היינו להורות דע"י מחילת הכהן ליכא מעילה אבל לעולם דומיא דההיא דקידושין דאית ליה הנאה ולהכי מחיל ולא הוצרך הר"פ לבאר דכיון דמייתי ראיה מהתם פשיטא דדומיא דעבד בעינן ובהכי א"ש דלא מפשינן פלוגתא בין הר"פ לכמה רבוותא דמייתי הרב בר"י נר"ו שם עש"ב: והנה הרב יד אהרן תמה על ה"ר פטר דאין ראיה מנרצע דגנב ואינו עושה מעשה עמך וכבר הרב בר"י בשיורי ברכה שם כ' דעיקר ראית הר"פ היא על שעת רציעה דכבר שלים עבידתיה ונפיק מדין גנב ולא מעת המכירה קא מוכח ע"ש אמנם עדיין יש להעיר קצת על הר' פטר דליכא ראיה חותכת מההיא דקידושין חדא דהאי כהנא הרי מימר אמר לא אצא חפשי וברצונו חפץ לעבור על כי לי בני ישראל עבדים ואין זה עושה מעשה עמך ותו דאין הגנב חוזר לכשרותו אלא ע"י השבת הגניבה ופיוס לנגנב וגם בעינן שיראה מתוך מעשיו דעשה תשובה ואי לא אכתי חשוד על הגניבה הוא גם אם גנב מאתים זוז והוא שוה מנה כל שלא שילם כל גנבתו אין עונו מתכפר וא"כ אימא דהש"ס בקידושין בעי לאשכוחי טעמא אף אם העבד הכהן לא חזר בתשובה ולא רצה לפייס לנגנב או לא שילם כל הגניבה דבכה"ג אכתי אינו עושה מעשה עמך קרינן ביה וסד"א דעבד כזה לסוף שש שרי לרצעו ולהשתעבד עוד בו דאין כאן מועל בקדש להכי קמ"ל תלמודא דבכה"ג נמי אינו נרצע מדכתיב ושב וכו' ומלת' פסיקת' ניחא ליה למנקט בכל מין כהן ועוד יש להעיר קצת על הר"פ דלא מייתי ראיה מפ' כיצד הרגל ומפרק הזרוע דאשכחן אמוראי דהוו משתמשי בכהני וכדמייתי בהגמ"י פ"ג דעבדים והר' מג"א סי' קכ"ח ס"ק פ"ה ועוד הביא בהגמ"י שם ראיה ממ"ש בפ' אף עפ"י לקיט כהן לישראל לא יאכל בתרומה ע"ש: (ובדפוס יש ט"ס וכתוב לקונו כהן מיש' וצ"ל כדכתי' וכן בריש מילתיה שכתוב מכאן ראיה דאין שירות כהן מותר נראה דהוא ט"ס וצ"ל דשירות כהן מותר):

ומכלל הדברים אתה הראת לדעת דמסוגי' קידושין בענין רציעת עבד כהן ומסוגית פ' אף עפ"י דף ז"ן ע"ב דפריך אלא מעתה לקיט כהן לישראל לא יאכל וכו' מוכח דגם בזמן הבית דבקדושתייהו קיימי והמועל בהם כמועל בקדש מ"מ מצי כהן למיחל יקריה ולהשכיר עצמו לעבד ומשרת ומוכרח לומר דגם ר"ת לא אמרה אלא דרך דחייה ולפי רוב הענוה וכמש"ל וא"כ ה"נ נימא לגבי מה שאמרה תורה וקדשתו לפתוח ראשון וכו' דאם רצה הכהן למחול על כבודו מפני כבוד תורה או מפני סיבה אחרת מצי שפיר למחול והרשות בידו ומהיכא תיתי ליחס לרבינו הרמב"ם מלתא דלא אמרה ר"ת אלא בדרך דחיה ומה גם תשובת התלמיד שתק ושתיקה כהודאה ובכן ליישב דברי הרמב"ם בספר המצות כשאני לעצמי בוחר אני במ"ש הרב הפוסק נר"ו משם מהר"י לבית הלוי דכונת הרמב"ם במ"ש ואפילו אם ימאנו לא נשמע להם היינו שאינם רוצי' ליחס עליהם גדולה וכבוד בכה"ג אין שומעין להם אבל אם הם מחזיקים בגדולתם אלא שמרשים לאחרים ומחלי ליקרייהו שפיר דמי ואיברא דהמשך לשונו של רבינו הוא רחוק קצת וכדדיק מר ניהו רבה נר"ו מ"מ לפי חומר הנושא יש לדחוק ולפרש דמ"ש ואינו תלוי בבחירת הכהן היינו שאינו תלוי בבחירתו למאן בכבוד ותפארת הניתן לו ולומר אי אפשי:

בכבוד זה ואיני רוצה בו ובכי הא אינו תלוי בו ומקדשין אותו בע"כ וכן נראה דמפרש הרב מהר"י עייאש בספר וזאת ליהודה בהגהותיו לס' המצות ע"ש והוא מעין מ"ש הרב ט"ז לענין השימוש דאם מחל הכהן בלי סיבת הנאה אסור להשתמש בו. ועוד מלתא בפומאי לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל דלא מדמי לגמרי ענין כבוד כהן לפתוח ראשון וכו' בהדי קדושתו שלא לישא נשים הפסולו' ולא ליטמא למתים דלגבי נשים פסולות וט"מ אמרי' בגמרא שאם אינו רוצה דפנו פי' הכהו ויסרהו והך לישנא לא כתבו רבינו בדין אם ממאן בכבוד ובועט בו משום דס"ל דכייפינן ליה בדברי' לקבל הכבוד והגדולה אבל להלקוחו וליסרו על קבלת הכבוד זו לא שמענו אלא לענין אם מחלל קדושתו בדברים האסורים לו ובההיא מייתי רבינו הא דאם אינו רוצה דפנו ומ"מ אם אינו ממאן בקדו' ומקבל עליו באהבה הכבוד והגדולה אשר מן השמים זכו לו אלא דזמנין דפליג יקרא לגדול הימנו משום יקרא דאורייתא או אפי' לפחות הימנו משום הנאה או סיבה אחרת שפיר דמי וכמ"ש בפי' המשנה:

ודברי הרמב"ם בחיבורו בפ"ד דכלי המקדש דחזינא ליה להרב הפוסק נר"ו שכתב שהם מסכימים למ"ש בס' המצות לע"ד אין להם שייכות כלל ושם לא נכנס רבינו בהא אם נשמע להם אם ימאנו או לא ואדרבא מלשונו שם יש לדקדק קצת דהא דלפתוח ראשון וכו' לאו מ"ע דאוריתא היא אלא הוי אסמכתא מדלא כת' ומ"ע להבדיל הכהנים ולהקדישם וכו' וכן לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו' שנאמר וקדשתו וכו' אלא עשאן בשתי חלוקות וכתב וצריך לנהוג וכו' מורה באצבע דעיקר המ"ע היא. להכינם לקרבן ואתו רבנן ואסמכו לקרא נמי ענין הכבוד והקדמה לדברים שבקדו' ואין לומר דא"כ הול"ל דהוא מד"ס או תקנת חכמים דכמה זמני דרכו של הרמב"ם שלא לפרש בכיוצא בזה וכמ"ש הרב יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ל' ע"ש וא"כ שפיר י"ל דלדידיה נמי אינו אלא אסמכתא וכדעת התוס' ודעמייהו ובן הבין בפשיטות הרב ב"ח בי"ד סוף סי' כ"ח דלא קאמר הרמב"ם דהיא מ"ע אלא לענין קרבן ולדעת הרמב"ם לא אמור רבנן דכהן קודם אלא בשוין ולא הוצרך לפרש דסמך על מ"ש בהלכות מתנות עניים דאין קדימה לכהן אלא בשוים ואפי' להחיותו וכן פי"ב דתפילה כתב דנתפשט המנהג שכהן עולה ראשון אפי' ע"ה קודם ת"ח הרי דאינו אלא מנהג בעלמא ולפ"ז הדר ביה רבינו בחיבורו ממ"ש בס' המצות וכה"ג אשכחן כמה זמני ובכל בה"ג מ"ש בחיבורו עיקר וכמ"ש הרב יד מלאכי בכלליו אות כ"ג משם הרב ק"ס ע"ש. ועיין להרב פר"ח במים חיים פ' הנזקין דדחה בפשי' דברי ס' ף המצות בזה ע"ש ותל"מ: הדרן לנ"ד נראה דדברי הרב הפוסק נר"ו נכונים בטעמן דמצי מחיל הכהן ולצאת מבהכ"נ ובפרט היכא דשלמא תליא בהא בי בצאתו מבהכ"נ בשלום ובמישור ילך ורבים ישיב מעון המחלוקת ויישר חיליה אך בזאת נאות לו שלא יעשה כן בימים אחרים לכבוד איזה יחיד או יחידים שיש להם שמחה וכיוצא דאז איכא למיחש דילמא אתו לאנצויי אם יחלוק כבוד לזה ולא לזה והדר דינא דתלמודא דאין לחלוק כבוד בההכ"נ דילמא אתו לאנצויי וכן הדבר תלוי לפי ראות עיני המורה דאיברא דהכהן מוחל מיהו איכא למיחש דקרוביו אשר בעיר יעוררו מחלוקת ומרי' לכבודו ואם יתברר לו כי ביציאת הכהן מבה"כ לא יהיה שום מחלוקת אזי יתיר לו לצאת כמדובר:

ואולם חזיתיה להרב הפוסק דחייש מר שיעשה כן גם במנחת יוה"כ מכמה טעמו והעיקר אצלו דרבנן תקנו שיקראו כהן לוי וישראל מטעם שיהיו זוכים כולם בקריאת התור' כהנים לויים וישראלים ואין לנו לדחות תקנתם בשתי ידים בין בשחרית בין במנח'. ולענ"ד אין טעם זה מספיק והרי בש"ס אמר רב מתנא עלה דאמרינן דבבה"כ לא דאתו לאנצויי לא אמרן אלא בשבתות וי"ט דשכיחי רבים אבל בב' וה' לא ומוכח דאין בית מיחוש שיעלו דוקא כהן לוי וישראל ואין לו' דרב מתנא לא שרי אלא דהכהן יחלוק כבוד לישראל לעלות לפניו אבל אה"נ דיעלה אחר הישר' ואחריו יעלה לוי כדי שיזכו כולם דאיכא למיחש כה"ג לפגמו של בהן וע' בסימן קל"ה ובאחרונים שם ואכמ"ל ונר' דאם מפני השלום הוא צריך לצאת גם במנחת יוה"ך יצא בשלום ובמישור. ושאר טעמי דכתב הרב הפוסק דרך סברא יש לפקפק בהם לדעתי הקצרה ולענ"ד יש לסמוך שפיר על מחילתו של כהן ומפיו אנו חיים ואין לנו להרהר אחר לבות בני אדם ולחוש דאין פיו ולבו שוין ומחילתו אינה אלא על צד האונס כי ירא פן יגרשוהו מן הארץ ובכגון דא אמרי' דברים שבלב אינן דברים כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ותו דאפי' נימא דאין לבו כ"כ שלם אלא מצד הנאתו דבהכי אתדר ליה בארץ ההיא כי מצא בה כדי מחיתו ובנה לו בית זו אשה להכי הוא דגמר ומחיל מ"מ שמה מחילה וע"ד זה אמרינן אגב אונסא גמר ומקני והרי לגבי שירות דרובא דרבוואתא הסכימו דאסור להשתמש בכהן אפי' בזה"ז ויליף לה בירוש' מקראי ואפי"ה הסכימו רבנן קמאי ובתראי דאם שכיר הוא בא בשכרו באגורת כסף מפני הנאתו ומצי מחיל ליקריה וכאשר העלה מופת דורינו הר'. ברכי יוסף בש"ב וכמש"ל ואף ע"ג דמסתמא אנן סהדי דאלמלא דוחקו לא היה משרת את אחרים ולא הוה מחיל ליקריה ומכאן אתה למר דמחילת הכהן ע"י הדחק שמה מחילה כל כמה דאית ליה הנאה וה"נ דכוותה:

וע"ט לדבר על ההיא תקנתא אשר ה' הפוסק נר"ו כביר מצאה ידו כי היכי דליעול כהנא בקס"ת ביומא דצומא רבא וגם כל העם על מקומו יבא בשלום והכי אמר מר דבשגם ראו והתקינו הרבנים הקודמים בעיר ההיא שלא להוסיף ביוה"כ על מנין הקרואים מ"מ יש תקנה לעשות במנהג עה"ק ירושלם ת"ו בק"ק ת"ת והובא בשו"ת הלק"ט ח"ב סי' קמ"ב לעלות שני עולים בס' שני והאריך בזה ולענ"ד יש לפקפק בזה דעין רואה למרן בכ"י סי' רפ"ב שהביא תשוב' הריב"ש שיש:

שנהגו כן וכתב עליו ואנו לא ראינו מי שנהג כדברי הריב"ש וכתב הרב כנה"ג שכ"כ ה' המבי"ט ח"א סי' ק"ט ושבבואו לעיר טירי"א מצא מנהג זה ולא ישר בעיניו ומנעו והנהיג שקטן יקרא בפרק המוספין ויפטיר עכ"ד ואיברא דראיתי לה' אמת ליעקב דף ט"ז שתמה עליו דאיך ביטל מנהגם והלא לכ"ע עדיף טפי דגדול יקרא בחובת היום אלא דהתירו לקטן נמי ומנ"ל לבטל מנהגם ע"ש לעד"ן דקרוב לודאי דמה שלא הונח בעיני גדול הדור הרב כנה"ג מנהג טירי"א היינו יען היו נוהגים לעלות ב' בספר ב' ולהוסיף עולים דהיו קורים בו גדול וקטן והוא מנהג הריב"ש ומהרלנ"ח והרי טעמו יען ראה דברי מרן הב"י דיותר הונח בעיניו מנהג מקומו' שמעלים גדול לקרות חובת היום בס' ב' והוא באחד וקטן מפטיר בלי קריאה ונרא' דקפיד מר ניהו לבלתי יעלו שנים בספר ב' וזאת היתה לו לכטל מנהגם והונח לו דיעלה הקטן לבדו דזה נפתח בגדולים דס"ל דקטן קורא בפר' המוספין ואחרי כתבי ראיתי להרב ברכי יוסף נר"ו סי' רפ"ד שכתב גם הוא דמנהג טירי"א היה כמש"ל. ומעתה מאחר כי גדול המורים הרב כנה"ג נטה דעתו דעת עליון לעקור המנהג במקום שכבר היו נוהגים כך מימים מקדם כ"ש שאין לנו לקובעו מחדש בעיר שלא נהגו כן לעולמים ומה גם לקבוע מנהג א' ביוה"ך ומנהג אחר בשאר שבתות ויו"ט דמוציאין ב' ספרים. ותו דמדברי הריב"ש נראה דהנהיגו כן במקום שקטן הוא המפטיר ולכן קורא גדול תחילה בפרשת המוספין בחובת היום וקטן המפטיר מפני כבוד התורה חוזר לקרות כל הקריאה או ג"פ ממנה ומפטיר ואף ע"ג דהרב הפוסק נר"ו דייק מסתמות דברי הלק"ט דמנהג עה"ק ירושלם בקהל ת"ת היינו אפילו כשמפטיר גדול הנה אנכי הרואה בדברי ה' ברכי יוסף נר"ו סימן רפ"ד דף צ"ו ע"ד שהביא דברי הרב הלק"ט וכתב דמנהג אנשי ירושלים בק"ק ת"ת היינו כדי שיפטיר קטן והן הן דברי מהריק"ש והביאם הרב אמת ליעקב בדיני קריאת המפטיר אות וכמ"ש הרב ברכ"י יוסף שם וכ"נ מדברי הרב פרי האדמה ח"א דף י"ט ע"ש ואפילו את"ל דלפעמים בבהכ"ג ההוא קורין גדול למפטיר וכאשר העד העיד בנו הרב שד"ר מהר"ם הלוי נר"ו וכדכתב הרב הפוסק שעושין גם כן בעיר ויניציא בק"ק איטאלייאני מ"מ עיקר המנהג ודאי נתיסד כדי לקרות קטן למפטיר אלא דזמנין דמשכח' דמפטיר גדול וא"כ בעיר דנקטי כסב' האוסרים להפטיר קטן כל היכא דאיכא ספר ב' וכן הנהיגו אותם הרבנים הקודמים מאורי אור זלה"ה א"כ על מה נסמוך לנהוג עתה דיעלו שנים בס' ב' וה"נ חזיתיה להרב המפורסם מהרי"ע ז"ל בספר מטה יהודה סימן רפ"ב שכתב דבמקום שנהגו שהמפטיר כופל עולה קטן להפטיר אבל הסוברים דאין קטן יכול להפטיר בחובת היום ס"ל דהמפטיר הוא קורא בס' ב' לבדו ואין אחר זולתו עיין שם באורך ומעתה יראה דשב וא"ת עדיף והכהן יקיים שבועתו לצאת מבהכ"נ ואין בית מיחוש ובכן כל העם הזה איש על מקומו יבא בשלום: הצעיר ח"י אני ס"ט:

תוכן העניינים

שות חיים וחסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה