שות זרע חיים· רבי חיים ברודא
תשובת מה שכתב לו בעל הר הכרמל
מש"כ לו הרב הגאון מו"ה יוסף בן הגאון בעל הר הכרמל ח"ד של הגאון המחבר זצ"ל:
הנה ראיתי רק סנסון אחד מדברי רומפמכ"ת מה שמתרץ דברי הח"מ (עיין לעיל בדף ח) ודפח"ח ושפתים יושק וקב"ה חדי בפלפולא כי האי אך מה שמחליט כבוד מעלתו דדינו של תשובת (בדף ז') הרא"ש נלקח מסוגיא זו הגם דדברי הרא"ש ז"ל צע"ג ליישב מ"מ רחוק מאד זה דאם הי' כונתו כך למה כתב הרא"ש דינו גבי כשהבעל בעיר הוי לי' לכתוב רבותא יותר דאף כשהבעל במדינה אחרת רק שאנו מצפין שבודאי יבא בחזרה לכאן וגם היא יודעת מזה הרי זו מקודשת ומותרת לשני כדמוכח רומכ"ת מסוגי' הנ"ל וגם המעיין בלשון תשובת הרא"ש שמביא הב"י וז"ל על אשה שהיתה בחזקת כו' מותרת לשני כו' דאמר בשלהי גיטין א"ר הונא אמר רב א"א שפשטה כו' הרי דראייתו מרב הונא דאל"כ למה מביא דברי ר"ה לא היה להביא רק דברי רה"מ שהוא בכמה מקומות בש"ס ובפרט הב"י ז"ל דכתב בש"ע וז"ל וכתב הרא"ש דכל שהוא בעיר כשנתקדשה לאחר מיקרי בפניו ושינוי לשון הרא"ש דכתב שנישאת לאחר ובאמת מנא לי' דילמא דווקא ניסת קאמר הרא"ש דהוי פרסום גדול א"ו דסברת הב"י כיון דראייתו של הרא"ש הוא מהגמרא דגיטין מר"ה ושם קאמר הלשון או שפשטה ידה וקבלה קידושין כו' הרי דנראה דגם הב"י סבר דראיית הרא"ש מרב הונא וגם בפסקיו על מעשה דר"ת כתב הרא"ש בלשונו ובפניו נתקדשה לאחר מותרת לו כההיא דרב הונא והרב ז"ל במכתבו הגיה וגורם כההיא דרב המנונא ומה יעשה בתשובת הרא"ש שמביא באריכות כל דברי רב הונא אך באמת הרא"ש ז"ל סוחר דברי עצמו שכתב מתחילה דרב הונא לא קאמר רק לאוסרה אקמא והיינו כדאמרינן בגמרא דרב הונא קאי בשלא בפניו ואיך בא למילף מר"ה על היכי דהבעל בעיר שהיא מותרת לגמרי להשני:
ולכאורה אדרבא מוכח מכאן דלא כהרא"ש דהא קשה כאן בגמרא דקאמר ופליגי אדר"ה כו' מנא לן דילמא ר"ה מיירי בפניו דווקא ורש"י ז"ל נשמר מזה וכתב אבל קבלת גירושין דר"ה לאו בפניו הוא כו' ע"ש אבל מנא לן זה באמת וע"כ צ"ל משום דאם נימא דר"ה מיירי בפניו דווקא א"כ מאי קמשמע לן ר"ה הא זה ממש דברי רה"מ ואף, אם נימא דמאי דקאמר בש"ס, וכרב המנונא סתם גמרא קאמר לה ולא ר"ה עצמו אמר זאת מ"מ הוי לי' לרב הונא לומר כלשון רה"מ דהוי רבותא יותר דאפילו באמירה בעלמא נאמנת שתנשא לכתחילה א"ו קאי אשלא בפניו ולכך באמירה בעלמא באמת לא מהני משום דלא הוי מעשה מפורסם אבל אם נתקדשה לאחר דהוי מעשה מפורסם קמשמע לן ר"ה דמהני אפילו שלא בפניו וזה נלמד מרה"מ ודבר גדול קמשמע לן והשתא אם נימא כדעת הרא"ש א"כ מאו מקשה הגמרא דילמא בא ר"ה להשמיענו דרב המנונא לא קאמר רק האשה שאמרה לבעלה והיינו שבעלה עומד אצלה והיא מדברת עמו וקאמר ר"ה דלאו דווקא אלא אף אם אין הבעל בפניו רק שהוא בעיר והיא עשתה מעשה וקידשה עצמה מקודשת ומותרת לשני א"ו דלא מהני כשבעלה בעיר רק צריך בפני בעלה ממש:
וע"כ צ"ל דהרא"ש ס"ל דכיון דאמורא צריך לפרש דבריו ורב הונא סתמא קאמר מזה עצמו מוכיח הגמרא דקאי בין בפניו ובין שלא בפניו וקאמר סתמא מקודשת והיינו שלא בפניו מקודשת לאוסרה אקמא ובפניו מקודשת ומותרת לו ומדנקט דווקא שעשתה מעשה וקידשה עצמה ולא נקט רבותא שאמרה דנאמנת להנשא גבי דין דבפניו לכך מפרש הרא"ש דר"ה קאי בין בפניו ובין שלא בפניו והאי בפניו נמי לאו בפניו ממש רק שהי' בעיר ולהכי נקט ר"ה דדוקא שעשתה מעשה מפורסם שקידשה לכך אמרינן אם בעלה בעיר לא תצא אבל באמירה בעלמא אף כשבעלה בעיר לא מהני ולהכי מביא הרא"ש ראי' לדבריו מרב הונא ואף שדברי אלה המה דחוקים מ"מ הוא דחוק ואוקים אנפשיה:
ועל עיקר הקושיא שבנה עליו רומפכ"ת בנינו דמאי מקשה הגמרא ומי חציפא כולי האי הא אמר רב המנונא כו' הא רב המנונא איירי דווקא בפניו וכאן הא מיירי שלא בפניו לדעתי יש לפרש בדרך פשוט ומרווח דהנה ראיתי דרומפכ"ת והרב בעה"מ מר"ה שניהם בדרך אחד נתכוונו דהא אמרינן דשלא בפני בעלה מעיזה היינו דאינו עולה על דעתה שיבא הבעל ולזה כתב מעלתו דהיכי דעולה על דעתה שיבא הבעל אזי יש להסתפק אם האשה חושבת איך תעשה כשיבא הבעל ובזה פליגי הרא"ש והרשב"א ואינו כדאי להרים ראשי נגד שני הרים גדולים אבל לענ"ד דרך אחרת בזה ואהי' כתלמיד הדן לפני רבו:
והוא דודאי האשה חוששת שיבא הבעל לאיזה זמן רק לע"ע כל זמן שאין בעלה כאן יכולה להעיז ובאמת יודעת שפיר דכשיבא בעלה לא תוכל להעיז פניה נגדו רק לכך אמרינן דשלא בפני, בעלה אינה נאמנת משום דהאשה חושבת בדעתה אני אבוא לפני ב"ד ואימא שבעלי גירשני ואם לא יאמינו לי לא יהא לי היזק ומה איכפת לי ואם יאמינו לי ויתירוני להנשא ואם אחר הנשואין יבא בעלי אם אוכל להעיז פנים נגדו להכחישו אזי:
מה טוב ואם לא אוכל להעיז פני נגדו אזי אודה לו שלא גירש אותי ואעפ"כ לא יהא לי שום היזק כי לא אהי' נאמנת בהודאה זו מכיון שהי' לי מקודם נאמנות להנשא לאתר אינה נאמנת עתה לאסור עצמה על השני וא"כ לא תהי' אח"כ מוכרחת להעיז ולכך הדין דאשה שלא בפני בעלה אינה נאמנת ואפשר דמזה הטעם אמרינן דמת בעלי נאמנת וגירשני בעלי אינה נאמנת: וכל זה הוא דווקא כשאשה לבדה באתה ואומרת דבעלה גירשה אם הי' הדין דנאמנת בוודאי לא היתה נאמנת אח"כ לחזור מדבריה ולאסור עצמה על השני אבל כאן כיון דפסקינן דאשה שלא בפני בעלה אינה נאמנת רק דאמרינן משום דתרי ותרי הוי ספק ואעפ"כ היתה אסורה אם לא שנישאת לאחד מעידיה ועדיין היתה באשם תלוי אם לא שאומרת ברי לי אבל עכ"פ אצלינו עדיין היא בספק ומוחזקת בא"א וא"כ כשיבא בעלה והיא לא תוכל להעיז נגדו ותודה שלא גרשה בודאי היא קיימא באשם תלוי ואסורה לשניהם כיון דהיא אצלינו מוחזקת בא"א והשתא קאמר בגמרא שפיר מיתה אינה יכולה מכחשתו גירושין יכולה מכחשתו וכתב רש"י ז"ל הלכך אי שרית לה כו' ולא מירתת למידק שפיר כי לא יהי' לה היזק דאם יבא הבעל תכחישנו וע"ז מקשה הגמרא ומדוקדק לשון הגמרא דקאמר ומי חציפא כו' משום דקושית הגמרא לאו דמשום דאינה מעיזה לכך תהי' נאמנת דלפי אם הי' קושית הגמרא רך א"כ הי' להגמרא להקשות דאפילו תרי ותרי לא צריך רק דהיא בעצמה נאמנת אבל לפי הנ"ל ניחא דעיקר קושית להגמרא ומי חציפא כולי האי האמר רה"מ כו' וע"כ כשיבא הבעל תודה לדבריו וא"כ תהי' באשם תלוי ותאסר לשניהם ויהא לה היזק וא"כ בודאי עלתה בדעתה זאת ודייקא לכתחילה והוי דומי' דמיתה ואמאי תצא גבי תרי ותרי אבל בלא עדים בודאי ידע הגמרא דשלא בפניו אינה נאמנת מטעם הנ"ל ומשני דהיכי דקא מסייע לה מעיזה וא"כ שפיר לא דייקא לכתחילה כי סומכת בודאי שתוכל להכחיש ולא דמי' למיתה ולהכי אמרינן דתצא:
והשתא ניחא ראיית הרשב"א דאם נימא דהיכי דנשאת שלא בפני בעלה אף כשבא בעלה אח"כ יכולה להעיז נגדו א"כ מאי מקשה הגמרא ומי חציפא כו' כנ"ל הא באמת לא דייקא ונישאת על הספק כי יודעת שלא יהא לה שום היזק כי כשיבא בעלה יהא הטבע גורם שתעיז בפניו כדי לקיים מעשיה הראשונים ואפשר שלא יבא כלל ולכך לא מדייקת עתה ולהכי אמרינן דתצא ומאי מקשה הגמרא א"ו מוכח דאעפ"כ אינה יכולה להעיז ותוכרח להודות ותאסר לשניהם וא"כ בודאי מדייקת תחילה ואמאי תצא ושפיר מקשה הגמרא:
והרא"ש ז"ל חולק על הרשב"א וס"ל דיש לדחות ראיית הרשב"א והוא דס"ל כי מה דאין אדם יכול להעיז הוא טבע שהטביע הבורא באדם ולכך היכא דכבר ניסת שלא בפני בעלה הטבע מורה שתעיז אח"כ בפני בעלה כי אם תודה לדבריו יהי' לה חרפה בפני כל על המעשה שעשתה מקודם וזה לא שייך רק כשהיא לבדה באתה ואמרה שקר שבעלה גירשה אבל כאן שאף אם תודה לדברי הבעל לא יהא לה תרפה כל כך כי תאמר העדים הסיתוני והם הי' בעצה הזאת ולא לה לבדה תהי' החרפה הזאת ואדרבה כי עתה תהי' לה לכבוד ולתפארת על כי העדים עדיין עומדים במרדם ואומרים שהבעל גירשה והיא מודת על האמת בודאי יתחייב הטבע שלא תעיז ומקשה הגמרא שפיר ומשני אדרבא מטונך בלאו הכי כיון דאיכא עדים כו' מעיזה ומעיזה:
אחר כתבי כל זה מצאתי ראיתי שהרב בעל המחבר מראות הצובאות מזכיר סברא זו לענינו וכותב להיפך ולא ידעתי למה כי לכאורה הסברא נותנת כמ"ש וראיי' לדברי ממכתב דברי קודש של כבוד רומפכמ"ת דאם נימא כדעת הרב הנ"ל דגם כאן אף כשיבא הבעל ותודה לדבריו לא מהני הודאתה כלל ע"ש שהאריך אף אם נימא דהפירוש בגמרא כדברי רומע"ל דקושית הגמרא האמר רה"מ כו' אין אשה מעיזה כו' ולכך נאמין לה אף שלא בפניו כי עולה על דעתה שיבא הבעל ואיך תוכל להעיז פניו נגדו אכתי מה מקשה הגמרא דילמא לעולם שלא בפניו אומרת שקר ועולה בדעתה אם יבא הבעל ולא תוכל להעיז בפניו תודה לדבריו ומה היזק יהי' לה בהודאתה כיון שלא נאמין לה הודאתה ותשאר תחת השני עד עולם כאשר עתה רצונה ולכך אמרינן דאינה נאמנת ותצא ומאי מקשה הגמרא א"ו שגם כבוד מעלתו מודה לסברתי דכאן אם תודה בודאי תהני הודאתה ותצא מזה ומזה וממילא מרווחא שמעתתא כאשר כתבתי לעיל:
ויותר תמי' לי על הרב המחבר מרה"צ שמסיים וכתב וז"ל שוב מצאתי בס' השיטה להדי' בשם הרשב"א שמפרש הא דפריך הש"ס ומי חציפא כו' הוא למ"ד דאתמר דרה"מ אפילו שלא בפניו וא"כ ראיית הרשב"א ז"ל עדיין צ"ע עכ"ל. וא"כ לדבריו לא די דראיית הרשב"א אינו ראי' הרשב"א ז"ל סותר דברי עצמו. וזה לשון השיטה אע"ג דרה"מ לא אמר אלא בפניו כו' ה"ק מדקאמר כו' שאינה מעיזה בפניו ומתירין אותה לכתחילה על סמך זה הוי לן למימר דשלא בפניו נמי אם נשאת לא תצא כו' עכ"ל ואיך מוזכר בדברי השיטה כאן איזה פלוגתא או מ"ד ולדעתי מ"ש השיטה על סמך זה כו' כיון למ"ש ודו"ק. וכן מורה הלשון תשובת הרשב"א שהביא כבוד מעלתו והי' דברי הרשב"א לאחדים ואינם סותרים כלל:
ואגב אזכיר לפני כבוד מעלתו מה שקשה לי שם בגיטין דקאמר בגמרא שלחו לי' מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו כו' ופליגא אדרב הונא כו' דצ"ע ממ"נ מאי מיבעיא להו לבי רב דהא לענין דלבטל קלא לא הוי להו למיבעיא דהא באתרי':
דרב מבטלינן קלא כמ"ש התוס' ואי דמבעיא להו אם צריכה גט משני הא אמרינן בסנהדרין וביבמות דסתם בי רב הוא רב הונא והוא בעצמו אמר א"א שפשטה ידה כו' מקודשת ואי דזה הי' פשיטא לי' רק דהי' מסופק אם מותרת לשני זה הוי לי' למיפשט ממתני' דכתובות כמ"ש התוס' והרא"ש וע"כ רב הונא אשלא בפניו קאי מדקאמר בגמרא ופליגא אדרב הונא ודוחק לחלק בין אמרי בי רב לשלחו מבי רב וצ"ע. ונא ידידי למחול על כבודו הרמה לעיין בדברי ואם טעיתי נא למחול ולהודיעני ואשתעשע בדבריו הנחמדים כי יאמין לי כבוד מעלתו אשר ידי היו מרתתן בעת כתבי זאת אשר ראיתי שני מאורות הגדולים מיאנו ללכת בדרך זה ובוודאי מחזיקינא טעותא לנפשאי ע"כ נא להודעני: