אור ברסלב
שות זרע חיים זרע חיים על שו"ע סימן קנ"ד סעיף ז אות מו

שות זרע חיים· רבי חיים ברודא

זרע חיים על שו"ע סימן קנ"ד סעיף ז אות מו

זרע חיים על שו"ע סימן קנ"ד סעיף ז אות מה

והנה הש"ך באות נ"ד הרגיש בסתירה זו מדברי הרמב"ם הנ"ל ויצא לחלק בין טענת אינו יכול למורד דבמורד ליכא העזה שהיא רוצה שלא ימרוד עוד כו' והביא דברי מהרלב"ח שכ"כ ג"כ אלא שמרהלב"ח הביא דברי הריב"ש והר"ן דלא ס"ל כן והשיג בזה על מהרלב"ח ויצא ג"כ לפרש ולבאר גם דברי הריב"ש והר"ן כן ע"ש באות נ"ד בארוכה ובדוחק גדול. ומאוד תמהני על גבורת אדונינו הש"ך ז"ל מה ראה על ככה להכניס א"ע בפרצה דחוקה כזה נגד הרמב"ן והרשב"א והראב"ד והה"מ ולהשיג על בעלי ש"ע. וגם א"א לומר כן כלל בדעת הרמב"ם דאם כדעתו ז"ל דדוקא במורד ס"ל הרמב"ם כן מה שא"כ באינו יכול גם הרמב"ם והירושלמי מודים דנאמנת מאין יצאו הדברים להרמב"ם לחלק דבמורד אינה נאמנת וידוע שאין זה דרכו של הרמב"ם להוציא דין שאינו מפורש וכ"ש שאין לו שום הכרח כלל ואדרבא גם הסברא נותנת מ"ש לחלק בין טוענת אין לו ג"א לטוענת מורד דבמורד ליכא העזה שהיא רוצה שלא ימרוד עוד לא מסתבר כלל דהא עלי' אנו דנין אם היא משקרת ושקר עינה בו ואין לך העזה מזו שתעוז פניה לבוא עליו בעלילה שעד כה הוא מורד ממנה בזדון נפשו למנוע ממנה עונה והוא יותר העזה מטוענת ישען על ביתו ולא יעמוד. ועוד לפ"ד הש"ך בדעת הרמב"ם לא ידעתי מה יענה בד' הרמב"ם בפט"ו הלכ' י"ג מש"ש הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שישהה עמה והיא אומרת לא הפלתי נאמנת שאינה מחזקת א"ע בעקרה. הוא אומר הפילה ב' והיא אומרת ג' נאמנת שאינה מחזקת עצמה במפלח ויציא ויתן כתובה והוא מסוגי' דס"פ הבע"י וע"ש במ"מ וכ"מ. וא"א בטענת ברי וברי לעולם נאמנת א"כ ל"ל לטעמא דאינה מחזקת כו' ועיין בב"ש סס"ק ל"ד ומ"ש לקמן. והדבר ברור כדברי הריב"ש וש"פ דעכ"פ במידי דברור לו כמי לה אין לחלק כלל וכמ"ש מהרלב"ח בדעתם ז"ל. וכ"כ הרב בהג"ה בסוף הסעי' אם טוענת שאין בעלה שוכב עמה ואינו בא עלי' דינה כדין טוענת שאין לו ג"א. וע"כ הדבר ברור כמו שהבינו הראשונים ז"ל בהרמב"ם דאעפ"י דלשון שמוש שמוליד אינו מוכרח דקאי רק על ג"א מ"מ סתם לשונו משמע בכל אופן שיהיה כמ"ש מהירושלמי כמו שית' לקמן: עוד נ"ל אדרבא להיפוך מד' הש"ך דמלבד מ"ש הראשונים ז"ל בדעת הרמב"ם ע"פ הירושלמי אלא לענ"ד לולי דמסתפינא ה"א דדעת הרמב"ם ג"כ כן מעיקר הדין ע"פ גמ' דילן למ"ר והרמב"ן והרשב"א והראב"ד לשיטתם מעיקר הדין לא ס"ל כן אבל להרמב"ם דרך אחרת בזה וכמו שאבאר בע"ה. ועם זה יתיישב ג"כ מה דקשה בסתירת ד' הרמב"ם אהדדי דהא פסק כרה"מ באומרת גרשתני דנאמנת כמ"ש בפ"ד ופ' ט"ז מה"א משום חזקה דאינה מעיזה וא"כ ה"ה בטוענה שהוא מורד או לא אפילת וטוענת אינו יכול וכל כה"ג בדברי לשניהם נימא דנאמנת משום חזקה דאינה מעיזה וכבר הביא הש"ך באות נ"ה ואות ס"ח שנתקשה בזה המהר"מ אלשקר ותירץ עם דברי הרא"ש דסוף נדרים ממ"ש לחלק באומרת גרושה אני דחזקה שלא תעיז ותשקר להיות באיסור א"א כל ימי' כו':

ובאמת אעפ"י שבד' הרא"ש צדקו דברי המהרמ"א הנ"ל [ודלא כהש"ך באות נ"ה שכ' ג"כ במרדכי פי' יוחסין שתלמוד טועה כ"כ ובחנם הוא] מ"מ בדעת הרמב"ם וודאי קשה דמנ"ל הא והא סוגי' דסוף נדרים נר' דאין לחלק כלל וכמ"ש הש"ך [ושוב ראיתי שגם הלח"מ פי"ד תמה עליו ג"כ בזה ויצא ג"כ לחלק בין מורד דאינה מפקיע א"ע מבעלה ע"ש ול"נ כמש"ל ומש"ש שכן הקשה הרשב"א בסי' תרכ"ח לא מצאתיו ועמ"ש לקמן ותשו' מהריב"ל אינו ת"י וע"ש ג"כ בלח"מ בפ' ט"ו הוכרח ג"כ לפרש לפי דרכו בפי' א"י כמ"ש הש"ך ע"ש וחידוש קצת על הש"ך שלא הגיהו]:

והנה מה שנראה לפענ"ד בזה והוא דלא כמו שהבינו כל המפורשים ז"ל דהרמב"ם הוציא דין זה דטענת מורד מהירושלמי שפי' כן למשנה אחרונה לבד אלא דנ"ל דס"ל להרמב"ם ג"כ כן מעיקר הדין לגמ' דילן אף למ"ר. וראי' לזה ממ"ש:

בפי' המשניות בסוף נדרים שם. וז"ל ואשיב לכוונת פירוש השמים ביני לבינך שהיא טוענת בענין שא"א לידע אלא ליודע הנסתרות כגון שאומרת שהוא אינו שלם לתשמיש ואינו יוכ"ח אשר לא תתעבר ממנו בשום פנים והעיקר אצלינו היא קים לה ביוכ"ח הוא לא קים לי' כו' לפי שהוא לא ירגיש בזה שמתחלק מגופו. ולולי שאנו חוששין שמא עיני' נתנה באחר היינו מגרשין אותה הימנו והיינו מחייבין אותו כתובה ולפיכך וכו' ע"ש. וכל דבריו שם מסכימים למ"ש בחיבורו בפט"ו מה"א עש"ה הרי עכ"פ למדנו מדבריו דאף למ"ר בלתי חשש שמא ענ"ב ע"כ לא אמרו דנאמנת אלא משום דהיא קים לה והוא לא קים לי' אבל לא בתרווייהו קים להו: ולענ"ד הדבר ברור שיצא לו להרמב"ם כ"ז מסוגי' דיבמות ס"פ הבע"י ומד' הרי"ף שם בהוא אומר מינה והיא אומרת מיני' אר"א היא נאמנת היא קים לה ביוכ"ח הוא לא קים לי' וע"ש מ"ש הרי"ף בזה על קו' הגאון דאמאי ל"ח לשמא ענ"ב כמ"א דנדרים כמש"ל בסעי' ו' באריכות ועכ"פ שמעי' מסוגיא הנ"ל דדוקא הואיל דהיא קים לה כו' אבל בתרווייהו קים להו לא ואע"ג דכבר נתקשו בה הראשונים ז"ל הר"ן בסוף נדרים והרמב"ן במלחמות בפ' הבע"י דזה סותר לסוגי' דסוף נדרים דשם נר' להיפוך דהיכא דתרווייהו קים להו מהימני טפי משום דאינה מעיזה והרבה דברים נאמרו בו ועיין מ"ש לעיל ליישבו לפ"ד הראב"ד אבל ל"ל כן להרמב"ם ע"ש גם מה שתירץ הרמב"ן והנמשכים אחריו לחלק דדוקא היכא שהיא באה להפקיע א"ע מבעלה אמרינן חזקה דאינה מעיזה כו' כמש"ל לא מצינו ברמב"ם חילוק זה דלהרמב"ם לא משמע כן סברות הפוכות כ"כ דהיכא דהיא באה להוציא מהימנא דוקא בברי ושמא וכשהוא בא להוציאה יהי' לגמרי להיפוך. ועוד בהוא אומר אפילת וכו' דנאמנת משום דמחזקת נפשה בעקרה ומפלת לא מחזקת אבל בלא"ה אינה נאמנת כמש"ל בד' הרמב"ם אף בהיא באה לב"ד להוציאה ואפי' לפרש"י והנמוק"י כשב"ד באים להוציא ע"ש הא הוא לא טעין עלי' להפסידה כתובתה והיא רוצה להפקיע א"ע וא"כ שייך שפיר אף להרמב"ן החזקה דאינה מעיזה ולא שייך כאן תירוץ הר"ן והרמב"ן הנ"ל וכ"ש לפמש"ש הנמוק"י כשב"ד באים עלי' ל"ת לשמא ענ"ב ע"ש וא"כ למה לי לטעם משום דמחזקת עצמה כו' [ועמש"ל בד' הנמוק"י ועיין ג"כ בפרש"י ולהרמב"ן הנ"ל צע"ג] . וע"כ סמך הרמב"ם א"ע על הסוגי' דיבמות הנ"ל. ועוד שהיא מסמכת ג"כ לדינא עם ד' הירושלמי הנ"ל דעכ"פ למ"א אף בטוענת אינו יכול או מורד דתרווייהו קים להו אינה נאמנת וכדרכו בכ"מ שאין תלמודינו מבורר כ"כ כידוע. וכדאמרינן בעלמא ואנן אשוטי' ניקום וניסמוך [עיין כה"ג כ"פ בתשו' ח"צ] ומזה יצא לו להרמב"ם חלק כמ"ש המהר"מ אלשקר מד' הרא"ש דנדרים דבעלמא לא אמרינן חזקה דאינה מעיזה ודווקא באומרת גרשתני דקיימ"ל כרב המנונא ע"ש וא"ש ג"כ ד' הרא"ש הנ"ל ודו"ק.] ומעתה מדויק שפיר לשון הרמב"ם במ"ש שבעלה א"י לשמש שימוש שמוליד וכו' דנקט לישנא דבעלה אינו יכול להכחישה. דדווקא בכה"ג למ"ר מהימנא אלא דלמ"א יעשו דרך בקשה ודו"ק כי כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם ז"ל:

ושוב ראיתי בתשו' הרא"ש בכלל מ"ג בדין ב' שכ' שם ומ"ש מורי שאינה נאמנת אחר שהוא מכחישה ול"ד לאינו יוכ"ח דאינה מכחישה דלא קים לה. חילוק זה לא נהירא דבשילהי נדרים יש להיפוך כו'. ולפמ"ש מ"ש מורו עם הרמב"ם בחדא שיטה קיימן וכמ"ש וא"ש מסוגי' דיבמות הנ"ל וא"ש: אולם דעת הה"מ אינו כן כמש"ל במ"ש בד' הרמב"ם בפ' כ"ב מה"א דבעלמא נמי אמרינן החזקה דאין אשה מעיזה כמשי"ת לקמן. ולדבריו ז"ל נ"ל באופן אחר בטעמו של דבר מה שאינה נאמנת אף למ"ר בתרווייהו קים להו והוא עפ"י דברי הרמב"ם בפ' ט"ו מה"א מש"ש באם אמרה איני יודע אם ממני אם ממנו אין לה עיקר כתובה כמ"ש העמד ממון בחזקת בעליו עד שתטעון בוודאי שאינו יוכ"ח ולמה נאמנת בטענה זו מפני שהיא מרגשת אם יוכ"ח והוא אינו מרגיש וע"ש בהה"מ ממ"ש בגמ' היא קים לה וכל שטוענת שמא לא קים לה ומספיקא אין לה כתובה ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ע"כ. וא"כ ה"נ בשניהם טוענים ברי במידי דתרוויהו קים להו אע"ג דאית לה חזקה דאינה מעיזה. מ"מ בחזקה זו לבד אינה יכולה לכופו להוציאה וליתן כתובה להוציאה מחזקת בעלה אם לא בטוענת ברי והוא שמא אבל לא בחזקה לבד וכמו שיתבאר לקמן:

ולפ"ד הנ"ל. הן הן דברי הרמב"ם בפי"ד מש"ש איש ואשתו שבאו לב"ד הוא אומר מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי כו' וכן אם טענה היא שהוא מורד והיא אומרת לא כי כו' ועושין פשרה כפי כח הדיינין ע"ש. והיינו כמ"ש דכשטענה היא שהיא מורד מ"מ א"י להוציא מחזקת בעליו כיון שהוא מכחישה בברי וכן בטען הוא עלי' שהיא מורדת א"י להפסידה כתובה [עיין מש"ל בטעמו דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ולד' הה"מ הנ"ל י"ל] דהרי היא מכחישו ויש לה חזקה דאינה מעיזה וחוזר הדין כמ"א דנדרים דמספיקא יעשו דרך בקשה ופשרה:

ולפי זה יתכנו מאוד ד' הה"מ בפ' כ"ב מה"א מש"כ שם על מ"ש הרמב"ם באשה שנמצאו מעות ת"י ואומרת אתה נתתה לי במתנה דנאמנת כו' כיון דתרווייהו קים להו אין אשה מעיזה בפני בעלה כמו בגרשתני כו'. וכבר הבאתי לעיל בסעיף ו' מה שהשיג ע"ז הש"ך בח"מ סי' ס"ב ס"ק ה' ע"ש מ"ש דאפי' בגרשתני גופא הסכימו רוה"פ דבתובעת כתובה א"נ וכן העלתי בקונ' ס' גבורת אנשים כו' וכבר כתבתי שם דטפי הו"ל להשיגו מד' הרמב"ם הנ"ל עצמו מ"ש במורד כו' [דבתובעת כתובה הא הר"מ ל"ס לי' כן כמשי"ת. אלא דהש"ך לשיטתו כאן ול"ד למורד] וכמו שהעיר הב"ש בסס"י ע"ז ובסי' פ"ה ע"ש מ"ש:

ואפשר דס"ל להחזיק מה שבידה שאני ואין טעם לדבריו גם הא כל מה שנמצאת ת"י אשה הם בחזקת נ"מ כמש"ש הרמב"ם ועש"ך ח"מ סי' ס"ב. ולהנ"ל הוא מבואר בטעמו מד' הה"מ עצמו דדוקא להוציא מחזקת בעליו אמרינן דא"י בחזקה זו דאינה מעיזה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. משא"כ כשהמעות ת"י ועכ"פ אין צריך להוציא והוא הנקרא המוציא כמ"ש שם ג"כ הב"ש ע"ש שפיר אמרינן חזקה דאינה מעיזה ולפי"ז ל"ק ג"כ קו' הרמב"ן והר"ן בסוגי' דפ"פ כמש"ל בסעיף ו' דפשיטא דהוא נאמן אפי' כתובה דאו כו'. דז"א כיון דאית לה ג"כ חזקה דאינה מעיזה אלא דהרמב"ן והר"ן לשיטתם הנ"ל דל"א אינה מעיזה אלא בהיא באה לאפוקי א"ע מבעלה כמש"ל הקשו שפיר והיינו כדעת הש"ך בח"מ הנ"ל ונר' דאשתמיטתי' כל זה להש"ך הנ"ל וגם נראה כסותר א"ע למ"ש בסי' פ"ח בכללי מיגו בסוגי' דהיא אומרת לא נבעלתי בתוך שלשים יום היא נאמנת דהיינו משום חזקה דאינה מעיזה ע"ש ויש לדון בזה הרבה ואין להאריך]:

ומעתה מיושב ג"כ מש"ל בסתירת ד' הרמב"ם דבמורד וכה"ג ס"ל דאינה נאמנת אע"ג דא"ל חזקה דאינה מעיזה ובאומרת גרשתני פסק דנאמנת וגובה כתובתה משום חזקה דאינה מעיזה. דכבר בארנו בטעמו של דבר דאע"ג דחזקה דאינה מעיזה א"י לכופו להוציאה ולתת לה כתובה להוציא מחזקת בעליו דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כמש"ל בשם. הה"מ והיינו כדאמרי' בסוגי' דפ' החולץ (דף ל"ח) ובפ' האשה שנפלו (דף פ"א) ושאר מקומות דב"ש ס"ל כגבוי דמי וב"ה ס"ל לאו כגבוי דמי ומבואר שם ובמתני' דפ' האשה שלום (דף קי"ד) שנינו בש"א תנשא ותטול כתובה על פי' ובית הילל אומרים תנשא ולא תטול כתובה א"ל ב"ש והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה שאם תנשא לאחר תטול מה שכתב ליכי וחזרו בה להורות כד' ב"ש.

וכ"פ הרמב"ם שם ע"ש. מבואר הוא דאע"ג דב"ה ס"ל לאו כגבוי דמי מ"מ בהא חזרו להורות כד' ב"ש דתטול הכתו' משום דמס' כתובה נלמוד [וע"ש בתוס' ובכתו' (דף י"ג ודף פ"א)]. ולפי"ז שפיר יש לחלק דבשלמא בטענת מורד או אינו יכול וכה"ג א"י לכופו להוציאה ולתת לה כתו' דשטר העומד לגבות כו' כמש"ל ול"ש לומר מספר כתו' נלמוד כיון דעכשיו היא באה לכופו ולהוציאה וא"י להוציא מחזקת בעליו וכמש"ל משא"כ באומרת גרשתני כבר ובאה להתירה להנשא לאיש ואמרינן דחזקה שאינה מעיזה ונאמנת ממילא גובה כתובתה ג"כ דמספר כתובה נלמוד כו' וכ"כ שם הה"מ להדי' בפ' ט"ז במ"ש הרמב"ם האומרת גרשתני דגובה עיקר כתו' והטעם מפני מדרש כתו' לכשתנשא לאחר תטול מה שכתוב ליכי כו' ע"ש ועיין ב"ש בסי' י"ז ס' ק"ת וס"ק קכ"ט ומעתה עולים דברי הרמב"ם עם ד' הה"מ בכל דבריו ז"ל ככפתור ופרח:

הג"ה ואל תשיבני דהא גם באומרת גרשתני דמהימנא משום חזקה דאינה מעיזה הא יש כנגדה ג"כ חזקה חזקת איסור אשת איש ואעפי"כ אמרינן דמהימנא [וכ"כ הש"ך בסי' ס"ב שם ליישב כן ד' הה"מ וע"ש. ולפ"ז י"ל במ"ש, הש"ך בסי' פ"ב על קו' התוס' בפ"ק דבב"ב באומרת לאחר ל' יום לא נבעלתי דתהא נאמנת במיגו דאינו יכול משום חזקה דאינה מעיזה והא איכא כנגדה חזקה דטפי מל' יום לא מוקי אנפשי' ואין בידינו לכופו ע"ש ועמש"ל. דהא בגרשתני ג"כ איכא חזקת אשת איש נגדה. אולם לד' מהרי"ק דלקמן לחלק בין חזקה דגוף לחזקה התלוי' בסברא א"ש ודו"ק] מ"מ הא לאו תברא הוא. דלא דמי אהדדי דלענין חזקת איסור א"א האמינוהו רבנן משום חזקה דאינה מעיזה אבל לא כשבא עכשיו לכופו להוציאה וכ"ש להוציא ממון ולתת לה כתו'. וגדולה מזו מצאתי בתשו' מהרי"ק שם בסי' ע"ב מ"ש בשם אותו חכם שהתוכח עמו דר"ל בדעת הפוסקים דאפי' לרה"מ באומרת גרשתני אע"ג דנאמנת להתירה להנשא אין נותנין לה כתו' כו' דהסברא נכונה דיש לנו חזקה דאוקי ממונא בחזקת מרי' נגד חזקה דרה"מ. הרי דמחלק בגרשתני גופי' לענין להתירה להנשא ובין להוציא מחזקה. ועיין באו"ת בכללי מיגו מש"ש בס"ק י"א על קו' הרמב"ן הנ"ל בסוגי' דפ"פ מצאתי דבלא"ה יהא נאמן בברי וברי והממע"ה דמה שתי' דה"א דחזקת, הגוף מסייעה ודאי דחוק דאיך תוציא מחזקה ממון הא אפי' אחר הרוב אין הולכין בממון כ"ש בחזקה דגרוע מרוב כמ"ש עכ"ד. ועפי"ז יתכנו ד' החכם הנ"ל מיהו המהרי"ק דחה ד' החכם הנ"ל ומחלק בין חזקה דאתי ממילא כגון חזקת הגוף כגון אוקי בחזקת בתולה כו' אבל כנגד חזקה התלוי' בסברא דקים להו לרבנן דהני הוא ע"ש. והוא כלל גדול ושפתים ישק:

ולפי דבריו הנ"ל שפיר מיושב קו' הרמב"ן הנ"ל בלא דוחק דה"א דחזקה דאינה מעיזה מסייע לה וכמש"ל בשם הפ"י כיון דחזקה זו היא חזקה התלוי' בסברא אם לא לשיטת הרמב"ן דס"ל בכה"ג ל"ש חזקה דאינה מעיזה כמש"ל הקשה שפיר ועיין ב"ש בסי' ס"ח והדברים ארוכים שם ואכ"מ להאריך אולם באמת המהרי"ק שם לשיטתו מש"ש ע"פ ד' התוס' לענין מדרש כתו' היכא דהוא מכחישה לא מדרשינן מדרש כתו' ע"ש בארוכה. אבל לד' הה"מ הנ"ל בדעת הרמב"ם דגובה כתובתה ממדרש כתו' כמ"ש אין אנו צריכין לכ"ז ובלא"ה א"ש. ומיושב ג"כ מה שהקשה הש"ך שם בסי' ס"ב לד' הה"מ דס"ל חזקה דאינה מעיזה דאפי' להרמב"ם דגובה כתו' באומרת גרשתני הימנו העיקר כתו' כיון דכתו' מכח גירושין קא אתי אבל בתור' כתובה הא כ' שם הרמב"ם להדי' דאינה נאמנת. ולמ"ש ניחא כיון דתוס' כתו' לדידי' לאו ממדרש כתו' היא הדר אמרי' דא"י להוציא משום דשטר העומד לגבות לאו: כגבוי דמי ומעתה יש סייעתא לדעת החכם שהביא המהרי"ק מד' הה"מ וכמ"ש ודו"ק היטב. ע"כ הג"ה:

ולהנ"ל י"ל לחדודי בישוב סתירת הסוגי' דפ' הבע"י מה דמוכח שם דבתרווייהו קים להו לא מהימנא עם סוגי' דסוף נדרים דמוכת להיפוך בתרווייהו קים להו מהימנא טפי כמש"ל דסוגי' דסוף נדרים אזלא אליבא דרבא או דרבה [וכן הוא הגי' בתוס' דיבמות פ' האשה שלום כמ"ש בש"ס החדשים] בר פלוגתייהו דרה"מ שם ושמעינן להו בפ' החולץ (דף ל"ת) דאזיל בשיטתי' דשטר העומד לגבות כגבוי דמי [כמשנ"ר שם בתוס' ועיין תוס' דפ' האשה שנפלו (דף פ"א) בד"ה ושמעינן להו כו'. ונר' דט"ס שם רבא וצ"ל רבה]. וכיון דשטר העומד לגבות כגבוי דמי שפיר בתרווייהו קים להו מהימנא משום חזקה דאינה מעיזה כנ"ל ובפרט לפמ"ש בשיטת הרמב"ם דכל עיקר תשש ענ"ב היינו בשביל הכתו' ע"ש א"ש ודו"ק: והנה לפמש"ל בדעת הרמב"ם יתבאר ג"כ ד' הרמב"ם והראב"ד אשר אין לו ביאור לכאו' דהנה הראב"ד שם בפ' י"ד מה"א כ' על מיש הרמב"ם באיש ואשתו שבאו לב"ד. הוא אומר זו מורדת כו' וכן אם טענה היא שהוא מורד וכו' מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בב"ד ואח"כ כו' מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כת הדין וכ' הראב"ד אין אני רואה כאן פשרה לדיין ומשנתינו הוא השמים ביני לבינך ואמרו בירושלמי כמה דשמיא רחיקא מארעא כו' כלומר שהוא פרוש ממנה כו' ואם כמ"ר הרי האמינוהו מפני שיכול לומר שאינו יוכ"ח [וזה צע"ק אם לא כמש"ל ברמב"ם דדוקא כשהיא קים לה כו'. לכן קאמר הואיל שיכולה לומר דר"ל שאינו יוכ"ח והבן זה]. ואם כמ"א הרי אמרו יעשו סעודה והן מתרגלין זע"ז ואין כאן מקום לחרמות מפני שהוא גנאי להם. וע"ש בהה"מ מ"ש ע"ז [ובמג"ע מ"ש לא מצינו לבטל הדין מפני הגנאי] וגם הרשב"א בתשו' סי' תרכ"ח הביא הירושלמי הנ"ל וכ' ומד' הרמב"ם נר' דמפרש כהירושלמי אלא שפי' יעשו דרך פשרה והפשרה זו א"י מאי טיבה אלא שיעשה סעודה ודברים של פיוס כו' והנך רואה דהראב"ד והרשב"א שפטו ד' הרמב"ם שהוא עפ"י הירושלמי לבד דחוששין לשמא ענ"ב אף בטוענת שהרחיק א"ע ממנה ולא מעיקר הדין מסוגי' דיבמות כמש"ל משום דהלכו בשיטת הרמב"ן והר"ן בישוב סתירת הסוגי' דיבמות ונדרים לחלק בין הוא בא להוציאה וכמש"ל וכיון דהירושלמי למד זה דחיישינן לענ"ב שפיר השיגו על הרמב"ם אם למ"ר הרי האמינוה ואם כמ"א הרי אמרו יעשה סעודה להרגילם זע"ז ואין מקום לחרמות כו' מפני שבין כך וכך אנו צריכים להרגילם זה עם זה: אולם לפי מה שדנתי אני מדברי הרמב"ם דלא על הירושלמי לבד למ"א סמך א"ע הרמב"ם אל על סוגי' דיבמות הנ"ל דכ"ה מעיקר הדין אף למשנה ראשונה דל"ת לענ"ב א"י להוציא מחזקת בעליו כמש"ל שפיר קאמר דמחרימין תתלה כו' כמ"ש המג"ע דל"ת לבטל הדין מפני הגנאי ויעשו דרך פשרה ויש כאן מקום פשרה לדיין לענין הכתובה כמ"ש ול"ק קושית הראב"ד כנ"ל [ונר' ג"כ דמשו"ה לא כתב הרמב"ם דמשביעין אותם כמש"ש בפרק ט"ו הל' י"ב הואיל דטוענת ברי דהתם שפיר היא נאמנת בשבועה משא"כ כאן] וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

שות זרע חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה