שות זרע חיים· רבי חיים ברודא
זרע חיים על שו"ע סימן קנ"ד סעיף ז אות מג
ומ"מ נ"ל היכא דאמרי' יוציא ויתן כתו' אפי' לדעת ר"ח מהירושלמי אם שמענו שיוציא שמענו שכופין מ"מ אי כפו בכה"ג צ"ע אי הוי גט מעושה שלא כדין מה"ת וכ"מ לפענ"ד בדעת הר"ן שגם הוא הביא בס"פ המדיר כדעת ר"ח שאין כופין כשאמרו יוציא וכמש"ל ואעפ"כ בפ' המגרש שם בגט מעושה כדין פי' בפשיטות כפרש"י שם כגון הנך שאמרו חכמים יוציא ויתן כתו' או שהיתה אסורה לו עכ"ל. ורש"י לשיטתו דכ"מ שאמרו יוציא כופין פי' שפיר כנ"ל משא"כ הר"נ נראין דבריו כסותרים זא"ז. ולא עוד אלא בטור סי' קל"ד כ' אבל אם אנסוהו כדין כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה ואנסוהו ב"ד עד שהוציאה הוי גט ומצוה על כל ב"ד שבכ"מ ובכל זמן לכופו לגרש עכ"ל הרי דכתב ג"כ אנסוהו כדין כגון שהוא חייב להוציא כו'. וצ"ל בדוחק דלא נחית השתא לדין כפיי' וסמך א"ע על מ"ש בסס"י קנ"ד אבל אי נימא דעכ"פ בכה"ג שהדין הוא שיוציא ויתן כתו' אעפ"י שהב"ד אין נזקקי' לכופו מ"מ אם עישו הוי גט מעושה כדין כיון דהדין דיוציא עולים ד' הר"נ והטור כהוגן וצ"ע:
ובאמת דכ"מ הדברים מעצמן בהא דר"נ אמר שמואל גט מעושה כדין כשר ושלא כדין פסול כו' דסתימת הדברים נראה כיון שהדין שיוציא כו' ה"ה כדין דהא עכ"פ מקרי עבריינא כו' כמש"ל ולדעת הפוסקים דלא ס"ל כן צ"ל דכדין היינו היכא שהדין שכופין אותו ושלא כדין היכא שאין כופין אותו אעפ"י שהדין שיוציא ויש לומר דהא הוציאו סברא זו מהא דירושלמי דאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כו' אם שמענו שיוציא שמענו שכופין כו' וכן בגמ' דילן אמר שמואל כגון אלמנה לכ"ג וכו' וא"כ שמואל לשיטתו הנ"ל מחלק בין כדין ושלא כדין עד"ז שהדין שכופין או לא [ואולי מש"ה מצינו לשמואל דמחמיר שלא לכופו בכ"מ כגון באומר איני זן כו' ותבעה היא אין נזקקי' לה לי"א כמשנת"ל] אבל עכ"פ לסוגי' דגמ' בב"ב דמפרש אליבא דר"ה דבגיטין כופין עד שיאמר רוצה אני כדי לשמוע לדברי חכמים וכמו שהסבירו הרמב"ם כמש"ל א"כ בוודאי כ"מ שאמרו יוציא ואם אינו מוציא מקרי עבריינא ודאי שייך רוצה אני כדי לשמוע לד"ח וגמר ומגרש וא"כ לפ"ז ממילא מסולק תמיהת הרא"ש דפ' הבע"י על הרי"ף וכ"ה דעת הרמב"ם דכופין כ"מ שאמרו יוציא דהוא נגד הירושלמי כו' דהירושלמי הנ"ל:
אליבא דשמואל נאמרה אבל לפי תלמודינו הנ"ל א"א לומר כן וכמ"ש: עכ"פ הי' נראה לי לדון ממ"ש דאם כפוהו להוציאה במקום שהדין שיוציא והיא נשאת לאיש אחר בדיעבד ל"ת והנה הב"ש סס"י קנ"ד סיים שם ובכל אלו נר' אפי' הורה חכם להיתר ונשאת כופין להוציא כו' ואין דבריו מבוארים [וגם בס' ב"מ כ' א"י לפרש למה רומז כו'] ונר' דקאי על אלו שאין כופין אם הורה חכם לכוף. אך דבריו סתומים ואין ללמוד הימנה וצ"ע וכמ"ש כן נראה לי עיקר:
עוד נראה לי לדון בזה ואמינא בי' מלתא חדתא בע"ה והוא דנחזה אנן בסוגי' דמורד' (דף ס"ג ע"ב) במ"ש בתוס' דעת הי"א וברא"ש הביאו בשם הרשב"ם והרמב"ם באומרת מאוס עלי ולא הוא ולא כתובתו בעינא דכופין אותו להוציאה בלא כתו' כמש"ש באורך בתוס' ורא"מ בהשגתו על דעה זו וכן כל הפוסקים השיגו על זה ולדעתם הוי גט מעושה שלא כדין עב"י בסי' ע"ז:
ולפי ענ"ד נראה ליישב בטוב טעם דעת הרשב"ם והרמב"ם הנ"ל מה שהקילו כ"כ לכופו להוציאה ולא חשו בה לגט מעושה שלא כדין (ועיין שם ברא"ש דאפי' משום תשמיש או מזונות לא כייפינן כ"ש כו' וע"ש בתוס' מ"ש וגם ר"ת פי' כו'] וגם כבר הקשו התוס' והרא"ש וכל הפו' מהא דמשנה אחרונה דנדרים דחיישינן שמא ענ"ב ובתוס' רצו לתרץ לחלק בין היכא דיוצאת ונוטלת כתו' בין בכה"ג דיוצאת בלא כתו' ודחוהו הרא"ש דאם נתנה ע"ב תתן עיניה בבעל ממון כו'. [אע"ג דגם הרא"ש וש"פ מחלקין ג"כ בטוענת אינו יכול דל"ח לשמא ענ"ב ומהימנא דאינה מעיזה דווקא כשאינו תובעת כתובה אבל כשתובעת כתובה לא מהימנא וחיישינן שמא ענ"ב מ"מ יש לחלק כמובן והבן זה]:
ולענ"ד ליישב כ"ז דהרשב"ם לשיטתו למ"ש בפ' ח"ה (דף מ"ת) בהא דפריך לר"ה שם דאמר תלוהו וזבין זביני' זביני דאגב אונסי' גמר ומקני. משא"כ במתנה ופריך מהא דגיטי נשים כו' ובעכו"ם פסול ואמאי נימא אגב אונסי' גמר ומגרש וברשב"ם שם כתב וז"ל דהא לא מפסיד מידי דומי' דזביני שמקבל דמי שדהו דכיון דאשתו שונאתו ובלא גט נמי לא תעמוד אצלו וגט זה אינו אלא להתירה לאחרים לא מפסיד כלום עכ"ל ומשני על זה הא אתמר עלי' אמר רב משרשי' ד"ת אף בעכו"ם כשר כו' וע"ש בתוס' בד"ה אלימא כו' שהקשו למה שרצו לומר דגיטי נשים הוי כמו מכר שנפטר ע"י כך משאר כסות ועונה [משא"כ מתנה] דא"כ גט מעושה שלא כדין נמי יהא כשר כו' ע"ש שדחקו א"ע בסוגיא טובא:
ונלענ"ד דהנה צריך ביאור דברי הרשב"ם הנ"ל דאינו מפסיד מידי הא מפסיד הכתובה צריך לתת לה כשיגרשנה [ועיין ברמב"ם בפ' ט"ו מה"א ובמ"מ ובכ"מ שם דאף היכא דאין ביניהם הכחשה על הכתו' הוי כמו קובע לחבירו זמן ותובע בתוך הזמן ע"ש] וצ"ל דכיון דכדין הוא והדין שיוציא ויתן כתו' אפי' בלא כפיית העכו"ם על הגירושין עכ"פ יכולה לכופו ליתן לה כתו' מיד וכמש"ל דאפי' לדעת הפוסקים שאין כופין על הגירושין כשאמרו יוציא כו' מ"מ כופין אותו ליתן לה כתובה מיד כמ"ש בתשו' הרשב"א ובהה"מ פי"ד מה"א וזה פשוט בכל הפוסקים כמ"ש הש"ך באות מ"ז וא"כ בכפיי' העכו"ם על הגירושין לא מפסיד מידי והוי כמו זביני וגומר ומגרש. וכ"ז בכדין אבל שלא כדין כיון שאין הדין שיוצא ויתן כתו' ועכו"ם כופין אותו ומפסיד הכתו' כשמגרשה הוי כמו מתנה ואינו גומר ומגרש:
והשתא ניחא ג"כ באומרת מאוס עלי לא הוא ולא כתובתו דהכתובה אינו נותן לה וכע"מ שאין כופין אותה עכ"פ לשמש בע"כ שאינה כשבוי' כו' ממילא שפיר כופין אותו וליכא חששא דגט מעושה שלא כדין דהא לא מפסיד מידי והוי כמו מכירה דגומר ומקני. ה"נ גומר ומגרש. וכ"ז כשאומרת מאוס עלי לא הוא ולא כתובתו אבל עם הכתובה הוי כמו מתנה ואין כופין אלא בדין דיוציא כו' ורוצה אני כו' כנ"ל נכון מאד ומקום הניחו לי רבותינו ז"ל בזה כו'. ולפי הנ"ל ממילא מתו' ג"כ הא דל"ח לשמא ענ"ב כמ"א דנדרים דע"כ לא חיישינן במ"א דנדרים אלא משום דלמ"ר אמרו ג' נשים יוצאת ונוטלת כתו' והיינו דכופין אותו וכפרש"י והר"מ בפ' המשני' יוצאת בע"כ של בעל וחזרו לומר שמא ענ"ב ואינו מן הדין לכופו ויעשו דרך בקשה [ועמש"ל] אבל באומרת מאוס עלי לא הוא ולא כתובתו בעינא אין כאן חשש כלל לכופו על הגירושין דהא בכל ענין אין כופין אותה ולא מפסיד מידי וכמש"ל וא"ש:
ולפי זה מצינו טוב טעם ודעת למ"ש הה"מ בפ"ב מה' יבום בדעת הרמב"ם דבלא כתובה כופין בע"כ דמה שאמרו כופין הימנו ומבקשין הימנו היינו לענין הכתו' אבל על הגירושין וחליצה כופין לעולם [ולהיפוך אל היפוך מדעת הרמב"ן והרשב"א דא"כ על הגירושין אעפ"י שכופין ליתן הכתו' מיד כמש"ל]. ולכאורה הוא דחוק מאוד דהא כופין הימנו לחלוץ לה קאמרינן וכן מבקשין כו' ולפ"ד הה"מ הנ"ל אינו ענין כלל לגוף החליצה והגירושין. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת כופין ומבקשין היינו על גוף החליצה והגירושין אלא דהיינו עם הכתובה אבל בלא כתובה כופין בכל ענין כמ"ש וא"ש מאוד. ולשיטה הנ"ל א"ש ג"כ פרש"י ס"פ הבע"י בד"ה זיל לא מפקדא דפי' ואם תרצה לצאת תצא בלא כתו'. ומתו' ג"כ קו' תוס' שם בהא דקאמר כתובה מאי עבידתי' ול"ק נמי אמאי יוציא ע"ש והבן:
ולפי מש"כ א"ש ג"כ בפשיטות דברי הרי"ף בס"פ בית שמאי שהבאתי לעיל שכ' בסוגי' דנטולה אני מן היהודים לגבי ייבום מהו כו' רב אמר יבם: אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה כו' וטעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הוי מורדת וש"מ דליתא לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם עכ"ל ותמהו ע"ז כמש"ש הרא"ש דמאי ענין זה לזה ע"ש [ועמש"ל באות] והיינו דהרא"ש לשיטתו בשיטה דמורדת דאף בלא כתובה אין כופין. שפיר השיג עליו אבל בשיטת הרי"ף הנ"ל י"ל ע"ד א' עם דעת הרמב"ם דבלא כתובה כופין בכל ענין וא"כ ע"כ הנ"מ לענין מורדת וא"כ גם הרמב"ם הלך בשיטת רבו הרי"ף ז"ל ועיין ג"כ ברמב"ם בפי' המשניות דיבמות ס"פ ב"ש וא"ש:
עכ"פ שמעינן מיהא להרי"ף ורמב"ם והרשב"ם אף במאוס עלי כופין אותו להוציא ול"ח לגט מעושה אלא דר"ת וכל הבאים אחריו חולקים על זה והיינו דלא ס"ל בכה"ג לכופו אף בכפיית מילי ואף יוציא ל"א אבל בש"מ שאמרו יוציא ה"ה דכופין וע"ש עוד מ"ש ז"ל מתקנת הגאונים לכופו אף במאוס עלי והאריכו בזה מכ"ז נראה דלא חשו להא דרבינו חננאל וכדכתיבנא:
ולפי מש"ל לצדד הרבה למיקלש איסורא דכפיי' להוציא. נ"ל דזהו ג"כ טעם ודעת קצת פיסקי הראשונים שאעפ"י שאין כופין בשוטים מיהו מנדין מנדינן לי' שיוציאה וכן הפוסקים החולקים ע"ז ומחמירים בנידוי להדיא מקילים לגזור עליו ההרחקה שלא לישא וליתן עמו ולמול את בניו וכו' עד, שיתן גט וכמ"ש הרב בהג"ה בסעיף כ"א והוא מד' ר"ת ומהרי"ק וש"פ והש"ך באות ע"ב הביאו והחמיר גם בזה ע"ש. מכ"ז נ"ל בדעתם דאי הוה ברירא להו דיש בלתא דכפיי' להוציא איסור דאו' והגט בטל מה"ת. וודאי לא הוה מקילין בהרחקה זו דסוף סוף אין לך כפיי' מזו ובאונס מגרשה.
א"ו ס"ל ג"כ מעיקר הדין כמ"ש אלא כדי לצאת כל הדעות בד' ר"ח אשר דבריו ד"ק חתרו למצוא עוד קצת צדדים דהתירא כנ"ל:
היוצא לנו בקצרה ממ"ש דמעיקר הדין נראה עיקר כדעת מהר"י רבו של מהרש"ך ז"ל דלדעת התוס' והרא"ש וסייעתם דבאינו יוכ"ח ובמ"ט חוטרא לידה כו' כופין בשוטים להוציאה ה"ה באין לו גבורת אנשים אף באינו בא מ"ט כופין בשוטים וה"ה במורד אחר שכתבו עליו אג"מ ולא הדר בי' כופין בשוטים שלא תתעגן כל ימי' אולם לדעת הרמב"ן והרשב"א אין כופין בשוטים להוציא בין באינו יוכ"ח ובמ"ט בין באין לו ג"א או מורד בין באה מ"ט או לא בכ"ז אין כופין בשוטים דלדידהו א"כ בשוטים אלא באלו דחשיב במתני' אלו שכופין להוציא או בפסולות דמעשין עליהם וחילוק זה שכ' הש"ך לחלק בדעתם באין לו ג"א בין באה מ"ט או לא כבר סתרתי לעיל בארוכה דלא נמצא בדבריהם לחלק בהא כן. ואדרבא נראה להדיא מדבריהם להיפוך דאין לחלק לענין זה אלא לענין אגרת מרד דווקא וכמש"ל. ואף במהרי"ו בן חביב שהביא הש"ך שמחמיר בכפיית שוטים באין לו ג"א לא נמצא בדבריו לחלק בין באה מ"ט או לא. אלא נראה דחש לה לדעת הרמב"ן והרשב"א וההולכים בשיטתם וכמש"ל. ובאמת גם בהש"ע בהמחבר ובהרב בהג"ה אין הכרח לכ"ז דנר' בכ"מ שאמרו בסי' זה כופין לא ירדו לדין כפיי' בשוטים או כפיית מילי וסמכו א"ע על בסוף בסעיף כ"א דביאר שם דין כפיי' בשוטים. ותדע דאפילו נודר ואינו מקיים קחשיב הרב בהג"ה בסעיף א' באלו שכופין אותו להוציא כו' משום דבעון נדרים בנים מתים ולא מסתבר דנימא בהא דכופין בשוטים להוציא:
הג"ה ונרשם בש"ע מהגמי"י סוף אישות ולא מצאתיו, ועיין ד"מ שכ' דמהגמי"י לא נר' כן אלא שכ' שם כן בשם הגהות אלפסי ולא מצאתי ג"כ [ועיין בטור וש"ע בסי' קט"ו סעיף ג' ע"ש ובהג"ה] וע"כ לא קאמרי' במתני' אלא בהיא נודרת ואינה מקיימת אבל לא קחשיב לי' במתני' דאלו כופין להוציא. ויותר הול"ל הטעם משום דאשתו מתה כמ"ש למה יקח משכבך כו' והבאתי במ"א סעד נכון לזה ממה שאמרו ברמ"ס ר"ה והי' בך חטא ולא באשתך חטא דתמוה דלמה לי קרא לדין שמים ומאי נ"מ בזה ולהנ"ל א"ש ודו"ק ע"כ:
וכן ממ"ש בהג"ה בסעיף ג' ברגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא י"ל ג"כ כפיית מילי. ועיין ש"ך אות מ"ט מ"ש בזה ודבריו אינם מוכרחים. ולדידי בלאו הכי כיון דהוציא כן מד' תשו' הרשב"א. והא הרשב"א ס"ל דא"כ בשוטים אף במונע כל עניני אישות ובאה מ"ט וכמש"ל. וא"כ אף בטוענת אין לו ג"א דבארנו לעיל להתוס' והרא"ש וש"פ כופין בשוטים אף באינו בא מ"ט מ"מ לחומרא יש לחוש לדעת הרמב"ן והרשב"א דא"כ בשוטים אפי' בבאה מ"ט ומונע כל עניני אישות וכ"כ בב"ש ס"ק ל"ה בדעת הרשב"א דאין כופין בשוטים אפי' בבאה מ"ט אלא דמוסיפין על הכתובה כדין מורד וכמש"ל. ועיין תשו' מהראנ"ח סי' ס"ג אלא דבכל כיוצא בזה נראה לי דמצינן למיעבד ההרחקה שכ' הרב בהג"ה בסעיף כ"א וכמש"ל דהם אמרו להחמיר והם אמרו להקל בהא: