שות זרע חיים· רבי חיים ברודא
אות ד
והנה לפי משי"ת דעת הרמב"ם כל שהוא יוכ"ח חוקת החולי ממנה ודעת רוב הפוסקים דדוקא בטוען ברי מינה ועכ"פ מדברי כולם נלמוד מסוגי' הגמ' הנ"ל כשהוא בא להוציאה וטוען עלי' ברי שהמניעה ממנה צריכה היא לטענת שאינו יוכ"ח ובזה היא נאמנת דהיא קים לה והוא לא קים לי' אבל כשאינה טוענת עליו כן אעפ"י שהיא מכחישתו בזה שטוען מינה אינה נאמנת וכמ"ש המלחמות והרא"ש בטוען ברי ורוצה לישבע א"י להוציא ממנה הכתובה [ומכאן יש לדון בדברי הרא"ש בפ"ק דכתובות דין י"ח במה שהשיג על הר"ר יונה במ"ש ברי ושמא ברי עדיף כו' ע"ש דהא כאן אמרי' להדיא משום דהיא קים לה כו' היא נאמנת אעפ"י דהברי גרוע שיודעת שא"י להכחישה. ועיין בנמוקי מ"ש כאן והדברים ארוכים בסוגיא שם ואכ"מ להאריך] אלא דהרמב"ן שם כ' בד' הרי"ף דדוקא אחר י"ש אבל בתוך י"ש אם היא באה להציאה חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כו' ואצ"ל שאם הוא בא להוציא שאין נאמן במה שטוען עלי' שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במנה ומאתים עכ"ד. ועיין ב"ש ס"ק י"א שכ' דהרא"ש מחולק בזה עם הרמב"ן דלהרא"ש אפי' תוך י"ש הוא נאמן ע"כ. ואם אמנם לאו בפירוש אתמר כן ברא"ש אלא דנראה דדייק כן מדבריו במש"ש ולמאי דפרושית אפי' בתוך עשר נמי והוא בא לגרשה כו' ע"ש דאינו מוכרח כ"כ מ"מ גם דברי הרמב"ן צריך ביאור כיון דס"ל לענין נאמנת היכי דתרווייהו קים להו הוא נאמן אלא משום דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן א"כ מאי שייכא שיעורא די"ש לענין זה וע"כ לא שמענו עשר שנים אלא לענין זכות הולדת בנים ואסמכוה אקרא מקץ י' שנים כו' אבל כאן לענין דמה הועילו חז"ל בתקנתן למה עשר דוקא ועיין לקמן מ"ש בזה:
ומעתה צריך להבין לפמ"ש הב"ש בדעת הרא"ש דאפי' תוך י' שנים גם הטור כ' בא להוציאה תוך י' שנים בלא כתובה כו' והוא מדברי הרא"ש הנ"ל ומשמע מיני' ג"כ דוקא באומרת שאינו יוכ"ח אבל בלא"ה הוא נאמן כשטוען ברי וכ"כ הפרישה ע"ש. ותקשה לפ"ז א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דאמרי' כה"ג להדיא בסוגיא דפתח פתוח מצאתי דנאמן להפסידה כתובתה חכמים תקנו וכו' ופריך א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ע"ש:
אולם מצינו שם בר"ן דאדרבא הקשה שם בסוגי' דפ"פ בשם הרמב"ן דאפי' כתובה דאו' ברי וברי פשיטא דהוא נאמן כו'. אלא דראיתי בחי' פ"י שם שכ' לתרץ קושית הרמב"ן דבדין היא שהיא נאמנת דקיימא לן כרה"מ דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכתב אלא דמדומה שראיתי סברא דוקא להפקיע מבעלה אינה מעיזה. ובק"א כ' ב"ה שהחזיר לי אבדתי שמצאתי סברא הנ"ל במהרי"ק סימן ע"ב אלא דהה"מ פכ"ב מה"א כתב דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמותה ושוב ל"ק קו' הרמב"ן הנ"ל עכ"ד: ובאמת הו"ל להפ"י ז"ל לבקש אבדתו מבעליו ובמקומו [לא ממהרי"ק] דהרי הרמב"ן עצמו כתב כאן ביבמות להדיא סברא זו בישובו סוגיא דיבמות דסותר לסוגיא סוף נדרים דההא משמע היכי דתרווייהו קים להו אינה נאמנת והתם איפכא שמעינן להו דבתרווייהו קים להו אינה מעיזה ותי' דע"כ ל"א אין האשה מעיזה כו' אלא כשהיא באה להפקיע את עצמה מבעלה כו' ע"ש במלחמות וכן תירץ ג"כ הר"ן בסוף נדרים בשמו ע"ש. הרי דהרמב"ן ור"ן לשיטתם הנ"ל שפיר הקשו שם דל"ש בכה"ג אינה מעיזה ודלא כהה"מ. וזה מה שנסתייע הפ"י ז"ל מדברי הה"מ הנ"ל לא יצא י"ח העיון בזה כי דעת הה"מ הנ"ל בלא"ה צריך ביאור דכתב שם על דברי הרמב"ם אשה שנמצאו מעות ת"י ואומרת אתה נתת לי במתנה נאמנת כו' וביאר שם הה"מ דטעמו כיון דתרווייהו קים:
להו אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כמו באומרת גרושה אני כו':
וכבר העיר והשיג עליו הש"ך בח"מ סימן ס"ב סק"ה דע"כ ל"א האשה נאמנת משום דאינה מעיזה אלא בגרשתני לאפוקי נפשה מבעלה אבל לענין ממון לא אשכחן בשום דוכתא שתהא נאמנת יותר מן האיש ואפי' בגרשתני גופא הסכימו רה"פ דבתובעת כתובתה אינה נאמנת וכן העלתי בקונט' ס' גבורת אנשים סי' ס"א כו' ע"ש בארוכה. ובאמת מלבד זה טפי הו"ל להש"ך להשיגו דע"כ הרמב"ם עצמו אינו סובר כן כדמוכח ממ"ש בפ' י"ד מה"א בטוענת עליו טענת מורד או הוא טוען עליה טענת מורדת מבקשין מן הנטען כו' ע"ש וית' לקמן בעז"ה. על כל פנים מוכח להדיא דאף במידי דתרווייהו קים להו לא אמרינן דאינה מעיזה וכ"מ שהעיר הב"ש בזה בסוס"י ע"ז ע"ש. ועיין ג"כ בפרק כ"ד מהל' אישות] [אלא דהש"ך לשיטתו למ"ש בס' ג"א באות נ"ד דבמורד ל"ש הא דאינה מעיזה ע"ש ועיין לקמן באות ייו מה שהשגתי עליו בזה] וע"כ צ"ל בישוב דעת הה"מ הנ"ל דע"כ לא קאמר הה"מ כן אלא להחזיק מה שבידה דוקא וכ"כ הב"ש, בס' פ"ה ע"ש. משא"כ להוציא אמרינן העמד הממון בחזקת בעליו כשי"ת בארוכה לקמן. וא"כ להנ"ל אין מקום לדברי הפ"י אף לפ"ד הה"מ הנ"ל [אולם לפי מה שיתבאר לקמן בביאור דברי הה"מ והר"מ יש לקיים בצדק תירוץ הפ"י הנ"ל ליישב הקושי' הרמב"ן הנ"ל אלא דהר"ן והרמב"ן לשיטתם הקשו שפיר עש"ה ע"ש ודו"ק] ועיין מ"ש לקמן באריכות:
ומעתה י"ל ג"כ בקו' הרמב"ן הנ"ל בסתירת סוגי' דגמ' דיבמות אהדדי עם הסוגי' דסוף נדרים דהתם שמעינן דבמידי דתרווייהו קים להו נאמנת דאינה מעיזה והכא איפכא משמע דדוקא דאינו יוכ"ח נאמנת דאיהו קים לה והוא לא קים לי'. דהתם בנדרים לא טעין הוא עלי' מידי ובין כך וכך אינה מפסדת כתובתה ואינו ענין להעמד ממון בחזקת בעליו שפיר אמרינן דאינה מעיזה לאפוקי נפשה מבעלה משא"כ בסוגי' דהכא לשיטת הה"מ בטוען עלי' ברי כמש"ל דמפסדת כתו' אף במידי דתרווייהו קים להו ל"א משום אינה מעיזה להוציא ממון מחזקת בעליו כנ"ל. וכה"ג מצינו בראב"ד פ' ט"ו מה' אישות על מ"ש הרמב"ם שם דמשביעין אותה אם כדבריה שהפילה שלשה כו' ועוד דהגירושין היא שמחייבתו והכתובה מחלוקת אין בה ואין כאן מקום להשביע אותה ע"ש. וא"כ לדברינו הנ"ל ה"נ י"ל במ"א דנדרים הא בין כך ובין כך אינה מפסדת כתובתה. אולם לד' הה"מ והכ"מ שם בדעת הרמב"ם שה"ז דומה לתובע מחבירו שישלם לו תוך הזמן שקבע לו ע"ש ליכא למימר כן וצ"ל כחילוק הרמב"ן ועמ"ש לקמן: