אור ברסלב

שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר

סימן כד

סימן כג

שנית מהרה"ג הנ"ל שלום וכט"ס לכבוד ידי"נ הרב הגאון בקי נפלא עיניו כיונים על אפיקי הש"ס מו"ה אברהם לופטביר. שליט"א:

אחדשה"ט הנני לכתוב לו כעת באיזו ענינים שבתשובתו בעזה"י:

א) ראיתי לכ"ת שהעיר בהא דקידושין (ה ע"ב) כסף באשות מיהא לא אשכחן בעל כרחה יעו"ש והקשה כ"ת דהא מצינו קנין אשות בע"כ ביפת תואר שמקדשה בע"כ דידה עכ"ד. ונראה דהנה רמב"ן ז"ל (ביפה"ת תצא) הביא הספרי על הפסוק ואחר כן תבא אלי' ובעלתה "אין לך בה אלא מצות בעילה' וביאר רמב"ן ז"ל דנתכוון לומר שאין קידושין דכסף ושטר תופסין ביפ"ת עיי"ש אמנם ברמב"ם (פ"ח ממלכים ה"ו) כתב להדי' דנושאה בכתובה וקידושין ובלח"מ שם תמה ע"ז דמשמע דמהני ביפ"ת גם קידושי כסף ושטר שזה נגד הספרי דאין בה אלא מצות בעילה בלבד יעו"ש. ובפשוטו יתכן עפ"י הירושלמי סנהדרין (פ"ב ה"א) רב אמר לא התיר אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא ביאה ראשונה ולא שני' הותרה אלא אחר כל המעשים כדכ' ואחר כן תבא אלי' ובעלתה ע"כ ובארו תוס' בקידושין (כ"ב ע"א) ד"ה שלא וכו' דלמ"ד דהותרה ביאה ראשונה מיד במלחמה קודם גירות יש חידוש ביפ"ת בזה שהותר ביאת עכו"ם בביאה ראשונה אבל ביאה שניה אסורה עד שתתגייר. ולאידך מ"ד דגם ביאה ראשונה לא הותרה רק אחר גירות הוי חידושא דיפ"ת בעצם הגירות דבעלמא לא מהני גירות בע"כ ואם נתגייר בע"כ עדיין דינו כעכו"ם וביפ"ת התיר' תורה גירות בע"כ ומ"מ קודם הגירות אסורא יעו"ש והנה התוס' בקידושין (כ"ב) שם הביאו ראי' דביאה ראשונה הותרה מיד מהא דאמר בסנהדרין (כ"א) תמר בת יפת תואר היתה וכו' ואי ס"ד בת נישואין הוה אחתי' מי הוה שרי לי' יעו"ש, ומבואר דהש"ס הוכיח מקרא דבולד יפ"ת ליכא איסורא דאחוותא ומוכח דדינא דיפ"ת כעכו"ם דולדה כמותה כדאי' בקידושין (ס"ח ע"ב) והתינח אם נימא דהיתר דיפ"ת קודם גירות שפיר אף דהותר ביאת עכו"ם מ"מ הולד שנולד מביאה ראשונה דקודם גירות כמותה. דהא דולדה כמותה אינו משום איסור הביאה רק בעצם דולד עכו"ם כמותה וזו עכו"ם היא. אבל אם נימא כמ"ד דלא הותר שום ביאה רק אחרי גירות וגזה"כ דביפ"ת גירות בע"כ משוי לה כישראלית א"כ לא משכחת ולד יפ"ת רק הנולד מביאה שאחר גירות ושוב אמאי לא יהי' איסור אחותי דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית גמורה היא עי' כתובות (מ"ד ע"א) ובתוס' סנהדרין (ל"ו ע"ב) ד"ה חדא ע"ש זה תוכן דברי תוס' אמנם ראיתי להריטב"א ז"ל בקידושין (כ"ב ע"א) שם דכתב ומיהו תמוה לי אליבא דרבי יוחנן וכו' כיון דגיורת הוא אחתי' הוא ואפשר דמשום דהוה בעל כרחה וכו' ועד שתתגייר בלב שלם דין עכו"ם יש לה עכ"ל ונראה שיטתו דאף דסובר ר"י דלא הותרה יפ"ת רק אחרי גירות מ"מ כיון דהגירות הוא בע"כ לא מהני זה רק לגבי דידי' שהוא כופה על הגירות אבל לא לגבי דידה ר"ל דלגבי הישראל פקע איסור ביאת עכו"ם ע"י גירות זה דבע"כ ונחשבת כגיורת שהותר לבא עלי' אבל מ"מ כשדנין במה שנוגע לדינא דידה עדיין כעכו"ם הוא והולד שנולד ממנה דינו כולד עכו"ם דולדה כמותה דינא דידה הוא שהרי היא לא נתגיירה מדעתה אין לה דין גיורת ולית בולדה איסורא דאחוותא:

ולפי"ז נראה דזה אם מהני ביפת תואר קידושי כסף ושטר תליא בהא דירושלמי אם ביאה ראשונה הותרה מיד וממילא אח"כ לא מהני כלל גירות בע"כ וכמפורש ברמב"ם (פ"ח ממלכים ה"ה) דפוסק כמ"ד דביאה ראשונה הותרה מיד וכתב לא רצתה להתגייר אינו נושאה יעו"ש. וא"כ אימתי יש תורת קידושין ביפ"ת הוא אחרי גירות מדעת שפיר דמי לכל אשה גיורת דכישראלית דמיא ותפסו בה קידושין דכסף ושטר. אבל למ"ד דגם ביאה ראשונה לא הותרה רק אחרי גירות בע"כ א"כ לפי דברי ריטב"א ז"ל דכשדינן לגבי דידה כעכו"ם הוא וולדה כמותה ולא מהני גירות בע"כ רק לגבי דידי' שלא יעבור באיסור ביאת עכו"ם שוב הרי בעכו"ם ליכא קידושי כסף ושטר ורק בעולת בעל יש להם וגם זו כעכו"ם היא וא"א להיות נתפסת באשות ע"י כסף ושטר וז"ב. וא"כ ניחא דהספרי סובר כמ"ד דביאה ראשונה לא הותרה רק אחרי כל המעשים והיתר דידי' משום גירות בע"כ לזה אמר דאין בה אלא בעילה בלבד דאף אחרי גירות עדיין עלי' תורת עכו"ם ואין תופסין בה כסף ושטר אבל רמב"ם ז"ל לטעמי' דלא מהני גירות בע"כ וביאה ראשונה ביאת זנות הוא שהותרה כנגד יצה"ר וביאה שני' דמותרת הוא אחרי גירות מדעדה אמר שפיר דתפסו בה קידושי כסף ושטר שהרי גיורת גמורה היא וברור [ומצאתי בתוס' רי"ד לקידושין (כ"ב ע"א) דכתב דיש ביפ"ת שני היתרים הא' היתר ביאה ראשונה במלחמה בהיותה עכו"ם הב' היתר ביאה שני' ע"י גירות בע"כ יעו"ש דמבואר כן מדבריו ז"ל וזה סותר ד' רמב"ם ז"ל (בפ"ח ממלכים ה"ח) שהבאתי דאם אמרינן דהותרה ביאה ראשונה לא הותר גירות בע"כ וצ"ע שם וגם כתב שם דולד הנולד ע"י גירות בע"כ נוטל פי שנים וגם בזה צ"ע ואכ"מ]:

ולפ"ז ניחא קושית כת"ר דהנה זה ברור דדין זה אם מהני קידושין בע"כ ביפת תואר תליא בזה בהא דירושלמי דלמ"ד דהיתר דיפת תואר היא הגירות בע"כ שפיר יש סברא דכיון דעדיין תורת יפת תואר עלי' דכעכו"ם הוא שפיר כמו דהותר לגיירה בע"כ כן תפסי בה קידושין בע"כ [ובל"ז למאי דאמר בסנהדרין (נ"ז ע"א) דעכו"ם אסור ביפת תואר משום דלא בני כיבוש נינהו ובארו הראשונים ז"ל דענין זכות היתר דיפת תואר הוא משום דהישראל קני לה בכיבוש מלחמה יעו"ש ברש"י וחדושי הר"ן ז"ל וע"כ שפיר כיון דגירות בע"כ לא מהני למשוי' כישראלית רק להתר ביאה גרידא ממילא לא פקע קנינו שבכיבוש מלחמה וקנין זה גורם לו לעשות בה כרצונו ולקנותה בע"כ וידה] אבל למ"ד דהיתר יפ"ת הוא ביאה ראשונה וכתב רמב"ם ז"ל (בפ"ח ממלכים) דלמ"ד זה ליכא שום חידוש דין בענין הגירות ולא מהני גירות בע"כ יעוש"ה א"כ שוב לאחר שנתגיירה מדעתה דהוא כישראלית גמורה ברור דפקע ממנה תורת יפת תואר והרי זה כמקדש גיורת בעלמא דבעי שיהי' מדעתה ה"נ בזו בעי' קידושין מדעתה [וכן ודאי דגירות מדעת מפקיע זכות כיבוש ואין עלי' דין שפחות כלל כי א"א לבן חורין להיות עליו עבדות עי' יבמות (מ"ו ע"א) דקנין עבדות מעכב לגירות יעו"ש ובנומק"י שם דגם בנקנה ע"י כיבוש מהני גירות להפקיע קנין עבדות יעו"ש ושוב אין לו זכות וקנין כלל שיהי' יכול לכופה לשום דבר]: ולפי"ז מיושב הא דאמר כסף באשות לא אשכחן בע"כ דהקשה כ"ת דאשכחן אשות בע"כ ביפ"ת. ולפמ"ש ניחא דממ"נ למ"ד דלא הותר ביאה ראשונה רק דהותר גירות בע"כ א"כ שפיר י"ל כד' כ"ת דמהני קידושין בע"כ כיון דתורת יפ"ת עלי' גם בביאה שני' שוב הא למ"ד זה עדיין דינה כעכו"ם ואין עלי' אלא מצות בעילה בלבד ולא מהני כסף ושטר רק ביאה ושפיר אמר כסף באשות לא אשכחן בע"כ דביפ"ת ביאה הוא דמהני בע"כ ולא כסף ולמ"ד דביאה ראשונה מותרת מיד ומהני אח"כ כסף ושטר א"כ שוב מאותו הטעם דמהני קידושין משום דפקע שפחות ונעשה ישראלית גמורה בגירות מדעת מאותו הטעם שוב לא מהני כלל קידושין בע"כ דהא גיורת גמורה הוא וכישראלית דלא מהני בע"כ וזה פשוט [ועי' בריטב"א קידושין (כ"ב ע"א) בשם ספר יראים דפירש הא דאמר בש"ס שלא ילחצנה במלחמה דהכוונה דביאה ראשונה אינה מותרת רק מדעתה יעו"ש ולפ"ד כ"ש ביאה שניה דבעי מדעתה אולם נראה דאין זה מצד תנאי הקנין שלא יהי' בע"כ דז"א דהקנין חל בכל ענין רק הוא מצד מעשה הביאה ר"ל שהוא ענין איסור שאסרתו תורה לעשות פעולה זו דביאה באופן זה שהיא בע"כ אבל אין זה עיכוב להקנין]: ב) ובעיקר דברי הספרי (תצא) דאמר דיפת תואר אין לך בה אלא מצות בעילה דביאר רמב"ן ז"ל דהכוונה דאין תופסין בה קידושי כסף ושטר יש לעורר מהא דקידושין (ד' ע"ב) ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא מה יבמה שאינה נקנית בכסף ושטר נקנית בביאה זו שנקנית בכסף ושטר. אינו דין שנקנית בביאה כו' מהא ליבמה שכן זקוקה ועומדת וכו' יעו"ש ברש"י ותוס' מה דפירשו בזה ולכולה פירושי יקשה לפי דברי הספרי דנילוף דאשה נקנית בביאה מק"ו דיפת תואר דאין כסף ושטר תופסין בה ונקנית בביאה ובזה ליכא פירכא דזקוקה ועומדת:

[ורוח"ל דכיון דכ' והבאתה אל תוך ביתך הוי זה כחופה עי' כתובות (מ"ח ע"ב) ובראשונים שם וא"א למילף ביאה גרידא ז"א דלישנא דקרא ובעלתה משמע דהבעילה הוא הקידושין ועי' רש"י יבמות (מ"ה ע"א) ד"ה חייבי לאווין דהא דעכו"ם לאו בת קידושין ילפינן מיפת תואר דכתיב ואחר כן תבא אלי' ובעלתה מכלל דמעיקרא לאו בת הוי' עכ"ל הנה דובעלתה הוא הוי' ובל"ז דנתי במ"א במכניסה לחופה באופן דלא מהני אם מהני זה שהוא ברשותו במשך הזמן לשוי' דין חופה כיון דהכניסה לא הי' מועיל וה"נ הכניסה לביתו בהיותה עכו"ם הי' ואכ"מ]:

והנראה עפ"י מה דראיתי בשו"ת מהרי"ק ז"ל (סי' קל"ט) דהביא בשם השואל דרצה לומר דאף דיבמה נקנית ליבם בביאה מ"מ אין זה בתורת תפיסת קידושין דיבמה לאו בת קידושין הוא כלל אלא הוא ענין דין שע"י חיבורם ונעשית מיוחדת אליו נאסרת לעלמא והשיב לו מהרי"ק ז"ל דמהא דבעי הש"ס למילף קידושין באשה מביאה ביבמה מוכח דביאת יבמה כקידושי אשה הוא דאל"כ מה ענין זה לזה הא ביבמה אף בביאה לאו מתורת תפיסת קידושין הוא אלא ענין איסור מגזה"כ כשאר עריות שאינן משום דין קידושין וע"כ דגם זה קידושין הוא יעו"ש בנועם לשונו ז"ל והנה נחלקו ז"ל בזה בספק עצום ביבמה דלאו בת קידושין הוא אשת אח וכמ"ש רש"י ז"ל ביבמות (נ"ב ע"א) דלא מהני בה קידושי כסף ושטר משום דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות יעו"ש ומ"מ התירה תורה הביאה במקום מצוה אם הענין דחידשה תורה דין תפיסת קידושין דקידושי ביאה דאף דכשדנין לענין כסף ושטר אמרינן דעדיין תורת חייבי כריתות עלי' דלאו בת קידושין הוא מ"מ לגבי הביאה מיחשבא בת תפיסת קידושין דכיון דחייבי כריתות היא נשלל ממנה דין קידושין אף במה שהתירה תורה דהיינו הביאה והא דאמרינן כיון שלקחה נעשית כאשתו היינו דין כאשות ליאסר לעלמא ע"י יחוד זה אבל אין זה מתורת קנין קידושין כלל דאין קידושין תופסין בה. וסברת השואל בזה דיבמה לאו בת קידושין הוא ליבם לא בקידושי כסף ושטר ולא בביאה אלא דהוא דין שנאסרה מצד שמיוחדת עי' גיטין (מ"ג ע"א) מאי מאורסת מיוחדת יעו"ש [ועי' ירושלמי קידושין (פ"ג ה"ב) הרי יבמה שזינתה אין לו עליו קידושין ולא על אחרים קידושין וכבר העיר בזה מר חמיו דזה מכוון התוס' ביבמות (מ"ט ע"ב) ד"ה הכל וכו' וליבם נמי לאו בת קידושין הוא יעו"ש] אמנם מהרי"ק ז"ל סברתו כי עכ"פ הביאה שמותרת יש בה דין תפיסת קידושין. והנה לכאורה כאותו ספק שנסתפקו ז"ל יש לספק גם ביפת תואר דאמר בספרי (תצא) דאין בה אלא מצות בעילה יעו"ש ואין קידושי כסף ושטר תופסין בה ולדעת הריטב"א ז"ל דאף דהותר בה גירות בעל כרחה מ"מ דינה כעכו"ם דולדה כמותה וכנ"ל א"כ יש לספק אם נתחדש בה דין תפיסת קידושין בביאה זו או דלאו מתורת קנין קידושי ביאה היא דכיון דעדיין כעכו"ם הוא אין בה תפיסת קידושין אלא דנעשית מיוחדת אליו ונאסרה עי"ז כסברת השואל גבי יבמה:

ונראה דיש חילוק בין יבמה ליפת תואר וזה למאי דכתב הרמב"ן ז"ל בקידושין (י"ד ע"ב) בטעם מ"ד דמוכרה לאמה העברי לקרובים אף שאינה ראוי' ליעוד ודמי למוכרה לעכו"ם דלא מהני וכתב דשאני עכו"ם דאינן בני קידושין כלל אבל קרובים חשיבי ראוין ליעוד כיון דבעצמותן בני קידושין נינהו ודבר אחר גרם לה יעו"ש ונראה סברתו ז"ל דזה דלא מהני קידושין בחייבי כריתות אינו משום דנשללו מהם תורת קידושין לגמרי דז"א דשפיר אית בעצמותן דין קדושי אלא דהאיסור שבהן גורם לעכב שלא יתפסו קידושין ואיסורו גרם לו ואלו הי' נפקע האיסור שפיר הי' תופסין קידושין אף שקרובותיו הן ומש"ה חשיבי בני קידושין דאיסור נחשב דבר אחר גרם אבל שפחה ועכו"ם אין איסורן המעכב עליהן אלא אף אם לית בהו איסורא מ"מ בעצמותם לית בהו תורת קידושין דכל שאין עליו תורת ישראל אין לו דין קידושין [ועי' תוס' יבמות (מ"ז ע"ב) ד"ה שם דכתבו דהא דאמר בגיטין (מ ע"א) דהכותב שטר אירוסין לשפחתו דמקודשת דהיינו בטבלה לשם שחרור אבל בלא טבילה לא תפסו קידושין יעו"ש ומבואר דאף דמיד שיחרור פקע איסורא דעבדות ושוב ראוי שיתפסו קידושין מ"מ כ"ז דליכא טבילה שהוא חלות דין ישראלית לא מהני קידושין אף דליכא איסור וכן בעכו"ם ואכמ"ל] וראה בירושלמי כתובות (פ"ג ה"א) הרי אחותו שאין לו הויה ומשלם קנס שניא הוא שיש לה הויה אצל אחר כו' שפחה שאין לה הויה יעו"ש ומבואר גם בזה סברא זו דחייבי כריתות איסור שבהן עומד ומעכב שלא יתפסו קידושין דהא לאחרים שפיר יש תפיסת קידושין וחשיבא בעצמותה בת קידושין אבל שפחה שאין האיסור הגורם אין בעצמותה תורת קידושין ועי' פסחים (מ"ח ע"א) וכריתות (ז ע"ב) במשנה יעו"ש. ולפי זה נראה דסברת מהרי"ק ביבמה דיש בביאתה תורה קידושין אף דעדיין תורת חייב כריתות עלי' לענין קידושי כסף ושטר מ"מ סברתו ז"ל דכיון דיבמה בעצמותה בת קידושין דהא ישראלית בת קידושין היא אלא דהאיסור גורם להמנע חלות קידושין ושוב הביאה שמותרת ופקע האיסור שפיר יש בה תורת קנין קידושין דכל דליתא לאיסורה בעצמותה בת תפיסת קידושין הוא ובאין כאחת היתר אשת אח וקנין קידושין. אך זה רק ביבמה אבל ביפת תואר למ"ד דלא הותר ביאתה רק אחר גירות בע"כ וגירות בע"כ אינו מועיל לשויא כישראלית רק להפקיע איסורא דביאת עכו"ם שוב כיון דבעצמותה עדיין כעכו"ם הוא דולדה כמותה כנ"ל ממילא לא תפסי בה דין קנין קידושין אף שמותרת דבעכו"ם אף דליכא איסורא ג"כ ליכא תפיסת קידושין ובזה גם מהרי"ק ז"ל מודה דלא נחלק אלא ביבמה דאיסור הביאה מונע תפיסת קידושין ובמקום יבום דהביאה מותרת סובר דנשארת בדין תפיסת קידושין אבל ביפ"ת גם מהרי"ק ז"ל מודה דאינו דין קנין אישות דקידושין דעדיין לא חל עלי' דין ישראלית לקידושין אלא דנאסרה לעלמא ע"י שמיוחדת אליו וזה ברור בסברא:

ומצאתי להרמב"ן ז"ל (בפירוש התורה תצא) שכתב להדיא דהבעילה דיפת תואר לאו לשם קידושין שדינה עדיין כעכו"ם שאין קידושין תופסין בה אלא שהתיר בעילתה וכו' ואם זנתה תדין בחנק עכ"ל הנה מפורש כמ"ש דקנין הבעל ביפת תואר אינו דין תפיסת קידושין אלא הוא ענין איסור גרידא וכסברת החכם השואל שבשו"ת מהרי"ק לענין יבמה וז"ב ולפי"ז מיושב מה דהקשתי דנילוף דאשה נקנית בביאה מק"ו דיפת תואר שאינה נקנית בכסף ושטר ונקנית בביאה וכמו דילפינן מיבמה ולמ"ש ניחא דהא זה ברור דכ"ז דאמרינן דיפ"ת אין בה דין תפיסת קידושין דזהו רק למ"ד דלא הותרה ביאתה רק אחרי כל המעשים דהיינו גירות בע"כ דלמ"ד זה הוי כעכו"ם וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א. אבל למ"ד דביאה ראשונה מותר מיד ואח"כ בעי גירות מדעתה א"כ ודאי דיש בה תפיסת קידושין דגיורת גמורה כישראלית לכל דבריה וא"כ הא כבר ביארתי דזה אם מהני קידושי כסף ושטר ביפ"ת תליא ג"כ בזה אם הוי היתר גירות בע"כ דאזי לא מהני כסף ושטר אבל אם אח"כ הוי גירות מדעתה מהני כסף ושטר. וא"כ מיושב דרק מיבמה ילפינן קידושי ביאה משום דמה דלאו בת קידושין הוא מפאת האיסור ושוב הביאה שהתירה תורה מדין קידושין הוא וכדברי מהרי"ק ז"ל אבל ביפ"ת ממ"נ אם נימא דהביאה מדין קידושין ע"כ דסוברין כמ"ד דבעי גירות מדעת ושוב ליכא ק"ו מיפ"ת דהא מהני גם כסף ושטר. ולדעת הספרי דלא מהני כסף ושטר א"כ סוברין דהיתר גירות בע"כ ודינה כעכו"ם שוב הרי לאו בת תפיסת קידושין הוא ואין זה ענין קידושין כלל רק האיסור מפאת מיוחדת ושוב א"א למילף קנין קידושין וכקושית מהרי"ק ז"ל דא"א למילף קנין קידושין מאיסור שע"י אשות וזה פשוט:

[וראה בריטב"א קידושין (כ"ב ע"ב) דביאר הא דאמר בש"ס שם ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה יעו"ש דאתי כמ"ד דביאה ראשונה הותרה ואח"כ בעי גירות מדעת מש"ה יש בה תפיסת קידושין אבל למ"ד דהותר גירות בע"כ אין בה תפיסת קידושין יעו"ש וזה ראי' למש"כ] ודע דצ"ע שי' רש"י בקידושין (כ"ב ע"ב) ד"ה ליקוחין יש לך בה. קידושין תופסין ואעפ"י שהיתה נכרית שהרי אינה מתגיירת מדעתה יעו"ש ובתוס' שם ד"ה שלא יעו"ש ומבואר דסובר דגירות בע"כ מהני להיות בה דין תפיסת קידושין ג"כ ועי' רש"י יבמות (מ"ה ע"א) ד"ה חייבי לאוין וכו' דילפינן דעכו"ם לאו בת קידושין מדפ' ביפ"ת ואחר כן תבא מכלל דמעיקרא לית בה הוי' ועכצ"ל לפי"ז דהטעם דאין תופסין קידושי כסף ושטר לשיטת ספרי אינו משום דלאו בת תפיסת קידושין כדברי רמב"ן דהא לרש"י יש בה קידושין אלא דזה מגזה"כ שלא יועיל כסף ושטר וכמו לרמב"ן הוי גזה"כ מה שהביאה אוסרת כן לרש"י גזה"כ בזה דאין כסף ושטר תופסים בה דגזה"כ ובעלתה דרק ביאה. ולפי"ז יקשה כנ"ל דנילוף קידושי ביאה מק"ו דיפ"ת כיון דלרש"י ז"ל הוי זה ענין קידושין. ויתכן למאי דחידש רמב"ן ז"ל (בפיה"ת תצא) דאף דבהיותה עמה הוי כאשת איש מ"מ אם לא יחפוץ בה ישלחנה בלא גט יעו"ש ואף דלא מצינו אשת איש יוצאה בלא גט מ"מ כיון דזו גיורת בע"כ ומדין גירות לאו כלום אמרי' דהגזה"כ הוא רק בהיותה עמו לא כשישלחנה לנפשה וא"כ א"א למילף קידושי ביאה דאשה מיפ"ת דהא בעינן למילף דין קידושין להצריכה גט וזה אינו ביפ"ת דהא גזה"כ ושלחתה לנפשה בלא גט כמ"ש הרמב"ן ופשוט:

ד) ואולם בדין זה אם יפ"ת יוצאה בלא גט יש להתבונן דלכאורה צ"ע היכן מצינו אשת איש יוצאה בלא גט והוא דבר מתמי' שלא מצינו כיוצא בו. והי' נראה דהענין בזה למאי דכתב הגר"א ז"ל (בלקוטים לס' שנות אלי' לזרעים) בפירוש המשנה גבי עיר הנדחת מרובין בסייף לפיכך ממונם אבד דתמוה לשון לפיכך דאיך תלה זה בזה. וביאר הגר"א ז"ל דכיון דעיר הנדחת חידוש דין הוא מה דלא מצינו כיוצא בו אית לן למימר דנשאר בזה דין בן נח שהי' בישראל קודם מ"ת ולכן מאחר דאמרה תורה בהודחו רובה לדון בסייף כדין ב"נ ולא כישראל דבסקילה לפיכך גם ממונם אבד כדין ב"נ שחייב מיתה דממונו הפקר יעו"ש והעירני לד' ח"א. ולפי"ז י"ל גם ביפ"ת כן דכיון דחידשה תורה היתר ביאת ישראל בעכו"ם אית לן למימר דקנין שבה נשאר כמו קנין ב"נ שהי' קודם מ"ת דאף שנתחדשה הלכה בישראל שאין אשה נאסרת לעלמא אלא ע"י קידושין מ"מ ביפ"ת נשאר דין קנין אשות של ב"נ וזהו הטעם דנאסרה משום ביאה זו בלי קנין קדושין דכדין ב"נ דנין בזה ולכן ניחא הא דיפ"ת שהוא א"א יוצאה בלא גט עפ"י ד' רמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ח) דאף דאשתב"נ לית בה גירושין מ"מ משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה נעשית כגרושה שלנו יעו"ש א"כ הוא ממש דין דיפ"ת אם לא יחפוץ בה ושלחה לנפשה וגם זה מתורת דיני ב"נ שנשאר ביפ"ת [והא דאמר בירושלמי קידושין (פ"א ה"א) דשניהם מגרשים זה את זה בב"נ ע"ש וביפ"ת לא נאמר רק אם לא יחפוץ ושלחה ובדידי' תלי רחמנא לק"מ למ"ש בתי' הר"ן סנהדרין (נ"ח ע"א) ד"ה ב"נ וכו' יפ"ת המותרת לישראל הוא מפני שהוא קונה בה קנין הגוף וכו' יעו"ש דמבואר מדבריו ז"ל דכיון דגם לולא האשות קנוי' לו כשפחה ע"י כיבוש מלחמה לכן יש לו זכות גירות בע"כ וכל הקנינים וע"כ מכיון דתורת שפחה עלי' אין דין גירושין לשפחה זו לרבה ואינו דומה לב"נ בזה דבב"נ שניהם שוים לקנות זא"ז דלא נאמר כי יקח ולא כי תלקח בב"נ ומש"ה שניהם מגרשים זא"ז משא"כ ביפ"ת דהיא קונה אותה מצד קדימת קנין השפחות ע"כ היא אינה מגרשתו] ולפי"ז כ"ז לשיטת רמב"ן דגירות בע"כ לא מהני מידי לתפיסת קידושין וכשם דלכל מילי דינה כעכו"ם כן לענין קידושין ע"כ שפיר אמרינן דאשות שחידשה תורה הוא מדיני ב"נ וכשלא יחפוץ ושלחה לנפשה ניתרת בלא גט אמנם לרש"י ז"ל דחזינן דאף דסובר ג"כ כרמב"ן דהותר גירות בע"כ מ"מ בזו נחלק ז"ל דמ"מ מהני עכ"פ הגירות בע"כ לענין תפיסת קידושין דכיון דהותרה בגירות בע"כ לענין הביאה הותרה לכל דיני אשות ונעשית כישראלית לתפוס בה קידושין כאלו הי' גירות מדעת ורק למאי דאינו נוגע לאשות דינה כעכו"ם א"כ ודאי דבעי גט דכיון דאשות כישראל הוא לא מצינו א"א יוצאה בלא גט [וראה בספרי (תצא) ושלחתה לנפשה בגט דברי ר"י יעו"ש ועי' (בלח"מ פ"ח ממלכים ה"ו) מ"ש בזה ולמ"ש ר"י סובר כבריתא דליקוחין יש לך בה ע"כ יש בה תפיסת קידושין כישראלית ובעי גט]:

ה) וזה לא כביר כתבתי להעיר בשיטת רמב"ם (פ"ח ממלכים) דביאה ראשונה מותרת במלחמה בלי גירות והרי זו כביאת זנות שהותרה יעו"ש ומשמע מפשטות דבריו שם דבכל גווני אינה נאסרת משום ביאה זו דקודם גירות והעירותי מהא דירושלמי קידושין (פ"א ה"א) מילתא דשמואל אמרה זונה עומדת בשוק ובאו עלי' שנים הראשון קנאה והשני נהרג עלי' הדא אמרה אפילו לא נתכוון לקנותה יעו"ש ומבואר דבת נח נקנית שלא בכוונה ליאסר לעלמא ואמאי לא תאסר היפ"ת ע"י ביאה זו כיון דעדיין עכו"ם הוא ולכאורה הא דירושלמי מיירי בעכו"ם הבא על עכו"ם שלא בכוונה דקנאה אבל לא מצינו שישראל יהי' לו קנין אשות בבת נח לחייב הבא עלי' דאין אשות עכו"ם אולם ראיתי בשו"ת הריב"ש ז"ל (סי' ו') שדן לענין מומר, שנשא בת ישראל בערכאות שלהם וז"ל וכי תימא והא אמרינן בסנהדרין דבני נח בעולת בעל יש להן וכו' וא"כ בנדון זה שביאר שתהי' אשתו כחוקות העכו"ם. הרי הוא כאלו אמר לה הרי את אשתי בביאה כדין בן נח לא היא דב"נ אין לו אשות באשתו אלא לחייב את מינו ר"ל בן נח אחר שבא עלי' אבל ישראל אינו חייב באשת ב"נ וכו' וא"כ זה שאעפ"י שחטא ישראל לא חלו עליה קידושין כלל וכו' דאין קידושין בבת ישראל לחצאין ועוד דבבן נח א"צ גט וכו' עכ"ל ומבואר דמספקא להריב"ש ז"ל אם יש דין אשות של ב"נ לישראל בבת ישראל וסברת הספק משום דאין קידושין בבת ישראל לחצאין וכיון דלא קידשה לכל דיני קידושין הוי זה כעין שיור ולא מהני מידי גם לדיני אשות ב"נ. עכ"פ מבואר מזה דמצד המקדש אף שישראל הוא שפיר יש לו דין אשות ב"נ אלא דאין קידושין בבת ישראל לחצאין וא"כ שוב בישראל שנשא בת נח בתורת קנין ב"נ שפיר אית לן למימר דתפסי לו בה אשות בת נח ותאסר עכ"פ לאחרים כמו הבא על הזונה דקנאה ואף דאם משלחה לנפשה מהני להתירה בדיני ב"נ מ"מ עכ"פ קודם השילוח תאסר מצד ביאתו לאחרים [ועי רמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ז) שכתב בד"א בבן נח שבא על בת "נח" יעו"ש דמשמע דחולק על סברת הריב"ש] [ועיין במס' גרים (פ"ג ה"ז) ישראל שבא על בת עכו"ם ידון כדיני עכו"ם ותמה בס' נח"י שם דהא ישראל שבא על העכו"ם אינו חייב מיתת ב"ד ורציתי לפרש למאי דחקר בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' כ') דישראל שנשא נכרית אף שאין אשות לעכו"ם מ"מ חשיבא כאשת איש לחייב ב"נ הבא עלי' משום עשה דודבק והאחרונים פלפלו בדבריו דקנין אשות דב"נ לא פקע מישראל יעו"ש בדבריהם. והנה זה פשוט דהא דאמר בסנהדרין (נ"ז ע"ב) דב"נ הבא על אשת ישראל דנדון בדיני ישראל דזהו רק באשת ישראל שיש לישראל קנין אשות ישראלי אבל בכה"ג לפ"ד השבו"י דיש אשות בדין ב"נ פשוט דאין דנין אותם רק כדיני ב"נ דהא מה דהוי אשת איש מדיני ב"נ הוא וזה יתכן המכוון "ישראל שבא על בת עכו"ם ידון לו" (לאחר הבא עלי') "בדיני עכו"ם" דכיון דאשות ב"נ הוא נדון בדיני ב"נ וז"פ:

אולם באמת ד' השבו"י תמוהים דהא ישראל הבא על העכו"ם ערוה הוא וקנאים פוגעין בו א"כ איך יהי' לו קנין אשות ב"נ והלא גם ב"נ אין לו קנין בערוה וכמו שכ' המ"ל (בפ"ט ממלכים) ובס' פר"ד דב"נ שבא על הערוה אינה נאסרת על חבירו יעו"ש ולא עדיף ישראל מעכו"ם ושוב כיון דבישראל תמיד הוי ערוה באיסור פשוט דאינה נאסרת ע"י ביאה כזו ואף דאינו דומה לב"נ הבא על הערוה דהוה איסור גם כפי דיני ב"נ משא"כ בישראל הבא על העכו"ם דאיסור עכו"ם אינו בב"נ רק מתורת ישראל א"כ י"ל דאין ערוה מדיני ישראל מעכב על קנין אשות מתורת ב"נ מ"מ זיל בתר טעמא דבב"נ הרי לא נאמר דין זה שאין אשות בערוה אלא הוא ענין התלוי בטעם דכיון דאשות ב"נ מפאת ודבק באשתו וכיון דאסורה עליו אין זה בדין ודבק וגו' ושוב אין נ"מ מאיזה טעם אסורה עליו כיון דמ"מ אי אפשר לו להדבק עמה וז"פ [ועי' רש"י סנהדרין (נ"א ע"א) ד"ה עכו"ם נתין וממזר וכו' יש להם קידושין והרי הוא אשת איש דקידושין תופסין בחייבי לאוין וכו' ותמוה דאיך יש קידושין לעכו"ם בבת ישראל וכבר תמהו בהגהת הש"ס. אך לדברי השבו"י דיש לישראל אשות ב"נ בעכו"ם י"ל דה"ה להיפוך יש אשות לעכו"ם בבתי ישראל כאשות בת נח אף שאסורה אליו, ודוחק] ולפי"ז כ"ז בישראל הבא על העכו"ם באיסור אבל ביפת תואר דהותרה ביאה ראשונה שוב אית לן למימר דקנאה כדין אשות ב"נ כיון דיש לישראל קנין אשות ב"נ בבת נח לפי דברי השבו"י ויתכן בפשוטו למאי דנחלקו רש"י ותוס' יבמות (מ"ט ע"ב) אם דבר המונע חלות קידושין יכול להפקיע קידושין שכבר חלו יעו"ש ונראה דמחלקותם רק בקנין אשות ישראל דלא מהני שום הפקעה לקידושין אלא בגט דלא מצינו אשה יוצאה בלא גט בזה סברי התוס' דכיון דכבר חלו הקידושין א"א להפקיע אותן ע"י שום סיבה לבד ע"י גט. אבל באשות ב"נ דאינו חלות קידושין רק ע"י שמיוחדת אליו ואם מפרידה ממנו ניתרת בלי גט שוב בזה שנאסרה עליו לא גרע מפירוד ובודאי פקע אישותו וז"ב וא"כ י"ל דכיון דיפ"ת. אינה מותרת רק ביאה ראשונה בלבד ואח"כ חזרה לאיסורה ממילא פקע האשות שחל ע"י ביאתה דכל שאלו הי' בתחלת חלות לא הי' חל קנין אשות כשנעשה אח"כ פקעי אשות דמעיקרא ואינו דומה לזונה עומדת בשוק דקנאה דאף דלא ייחדה לאשה מ"מ יש לו בה היתר ביאה אבל זו שאסורה אח"כ אין לך הפרדה גדולה מזו ופשוט: ו) ובעיקר החקירה אם יש לישראל קנין בבת נח כדין בן נח היכא דליכא איסורא דביאת עכו"ם יש לעורר מהא דסנהדרין (נ"ז ע"א) כי אתא רב דימי אר"א אר"ח בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עלי' נהרג עלי' ובפירש"י ז"ל שם כתב כותי בישראל אסור. שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי שלו ובא עלי' נהרג ע"כ ומבואר דיש לע"ע קנין אשות בשפחה כנענית לענין לחייב מיתה עכו"ם הבא עלי' ואם נימא דכל שאין לישראל תפיסת קידושי ישראל שוב לית לי' גם קנין אשות דב"נ א"כ שוב נהי דשפחה לעבד משרי שרי' מ"מ הרי שפחה לאו בת קידושין הוא עי' יבמות (מ"ה ע"א) וקידושין (ע' ע"א) וכמה דוכתי ושוב מאי בכך דהותר איסור ביאתה מ"מ הרי ע"ע הוא ישראל גמור ואין לישראל שום קנין אשות בשפחה ואמאי יתחייב הב"נ מיתה וע"כ מוכח דהא דאין לו לישראל קנין אשות דב"נ בעכו"ם הוא מפאת האיסור ביאה דכל שאינו מסור לביאה ליכא דין קנין אשות ב"נ אבל בשפחה לע"ע דפקע איסורו שפיר יש לו קנין אשות דב"נ ומש"ה מחייב ב"נ הבא עלי':

[והנה רש"י ז"ל הוכיח זה דיש אשות לע"ע בש"כ לחייב לב"נ מהא דסנהדרין (נ"ז ע"א) דאמר דביפ"ת כותי בישראל אסור דהכוונה ש"כ הנשואה לע"ע ובאמת דצ"ע דמנ"ל זאת הא יש לפרש דכוונת הש"ס כותי בישראל אסור היינו ש"כ הנשואה לעבד כנעני של ישראל דבזה שפיר כיון דלענין קידושין עדיין דינן כעכו"ם מש"ה יש לו קנין אשות דב"נ בשפחה דכוותי' המותרת לו דכשם שאינו חל עליו דיני ישראל לענין קידושין כן לא פקעי ממנה דיני ב"נ מלהיות לו קנין אשות דב"נ אף שטבל דלקידושין עדיין כמקצת עכו"ם אבל מנ"ל בשפחה הנשואה לע"ע דישראל גמור הוא ויש לו דיני קידושי ישראל לומר שיהי' לו עדיין דין אשות ב"נ בשפחה לחייב ב"נ הבא עלי' ואכ"מ]:

ויתכן למאי דאמר כריתות (י"א ע"א) איזה שפחה חרופה האמורה בתורה. חצי' שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי דברי ר"ע ר"י אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד עברי יעו"ש ומבואר שאסורה לישראל במלקות ואשם. [ועי' ב"ח אהע"ז סי' מ"ד דגם לר"י דבש"כ הכתוב מדבר מ"מ בחצי' שפחה וחצי' בת חורין בודאי הוה שפחה חרופה אף אם לא תפסו קידושין בח"ש וחב"ח דלא גרעה מש"כ גמורה ויל"ע בזה ואכ"מ ומבואר דלהיפוך לר"ע בשפחה כנענית שאין חציה בת חורין אינה בכלל שפחה חרופה] והנה לא נתבאר למ"ד זה דש"ח היינו ש"כ הנשואה לע"ע אם הוא ענין קידושין דישראל והכוונה דגזה"כ דכשם שיש לישראל קידושין בישראלית גמורא לחיוב מיתה לכל העולם כן יש לישראל תפיסת קידושין בשפחה שטבלה לענין חיובא דמלקות ואשם. או דענין חיוב שפחה חרופה אינו מצד איזו דין תפיסת דין קידושי ישראל דז"א דשפחה לאו בת קידושין הוא כלל ולית בה כלל קנין אשות דישראל אלא הענין דשפחה חרופה הוא מצד שמיוחדת לישראל זה אסרתה תורה לאחרים במלקות ואשם דהחיבור והיחיד שלזה גורם לאסרה לאחרים אף דגם הבעל אין לו בה שום קנין אשות (ועי' ב"י אהע"ז סי' מ"ד מ"ש שם לחלק למאן דאמר דחציה שפחה וחציה בת חורין לא תפסו קידושין דהיינו דלא תפסו קידושין נגד כל העולם. אבל לגבי נפשי' דמקדש הוי קידושין ולא מיחשב אח"כ כשנשתחררה כפנוי' בלי קידושין יעו"ש ויל"ע ב"ד אלו ואכ"מ] וראיתי בירושלמי קידושין (פ"א סוף ה"א) אהא דבעי שם בשפחה חרופה. מהו שתקנה עצמה במיתת רבה ובהשלים שש [אם שפחה חרופה ניתרת ע"י מיתת הרב או ע"י שהשלים שש] וכו' ברם כרבי ישמעאל צריכה לו דר"י אמר שפחה כנענית הנשואה לע"ע הכתוב מדבר אם נישואי תורה הן אם אדוניו יתן לו אשה לא צורכא דלא מהו שתקנה עצמה במיתת רבה ובהשלים שש עי' בק"ע דבירר דלר"י אף דאין קידושין תופסין בשפחה מ"מ גזה"כ בזו שנשואי' מן התורה כדכ' אם אדוניו יתן לו אשה ועיי"ש דמהפך הגירסא וגם לא כתבו שום טעם לסברת האיבעי' ונראה פשוט דהאיבעי' הוא בזה הספק אם הא דחייבה תורה בשפחה חרופה מלקות ואשם הוא מדין תפיסת קידושין שחידשה תורה לגבי המקדש שהוא הע"ע שיהא לו תפיסת קידושין בשפחה זו והם קידושין קלושים מקידושים דעלמא שמחייבין מיתה והני אין מחייבין מיתה וממילא אף אם נעשה בן חורין ע"י יציאתו בשש ואין לו בה עתה שום תפיסת קידושין מ"מ דמי לקידושין דעלמא דאם נעשה אינו ראוי לא פקעי קידושין שכבר חלו וכמ"ש תוס' ביבמות (מ"ט ע"ב) ד"ה סוטה יעו"ש וגם לרש"י ז"ל שם דפקעי קידושין שכבר חלו מ"מ בכאן כיון דלא נתחדש דבר הפוסל קידושין רק העדר חלות דשפחה אינה פוסלת רק דלא נתחדש בה דין קידושין בזה לכ"ע מהני שלא יפקעו לה בשכבר חלו ואכמ"ל בזה אמנם אם נימא דשפחה חרופה אף שמותרת להע"ע מ"מ אין לו בה שום תפיסת קידושין כלל והא דחייבין עלי' מלקות ואשם היא מפאת שמיוחדת אליו אסורה לאחרים א"כ זהו רק בשעה שמיוחדת אליו בהיתר אבל עכשו דנעשה בן חורין ואסור בשפחה א"כ אינה מיוחדת אליו פקע איסורה וז"פ:

ולפי"ז יתכן דדין זה אם ב"נ נהרג על שפחה הנשואה לע"ע תליא בספק הירושלמי דלפי צד הספק בירושלמי דחיוב שפחה חרופה משום דין תפיסת קידושין הוא דגלי קרא אם אדוניו יתן לו אשה דנשואי תורה הן שפיר י"ל דאף שאין נוהגין בה פרטי דיני אשת איש לחיוב מיתה וכה"ג מ"מ מהני להחשב כא"א דישראל לחייב מיתה לב"נ דכל דבישראל איכא אזהרה ממילא בב"נ אזהרתן זו מיתתן. אבל לפי הצד דבש"ח לית בה כלל שום תפיסת קידושין וחיוב מלקות ואשם מצד דמיוחדת אליו י"ל דלא מהני מיוחדת דישראל לחייב מיתה לב"נ. דישראל אין לו כלל דין אשות ב"נ רק אשות ישראל ותו לא וכיון דש"כ הנשואה לע"ע אין בה שום דין קידושי ישראל שוב גם אשות ב"נ לית בה ולא יתחייב ב"נ הבא עלי'. ובפשיטו למ"ד דש"כ לע"ע אינה ש"ח א"כ לית בה כלל אשות ישראל ורש"י ז"ל הרי כתב מפורש כמ"ד דש"ח היינו ש"כ הנשואה לע"ע ועי' במהרש"א סנהדרין (נ"ז ע"א) שם ודו"ק]:

ז) ובגוף הדבר אם חיוב שפחה חרופה מצד גזה"כ דיש תפיסת קידושין לע"ע או מצד שמיוחדת דהבאתי מדברי הירושלמי קידושין דאמר דנשואי תורה הן יעו"ש (דמשמע דהוא דין קידושין הנה לשון הגמ' גיטין (מ"ג ע"א) אר"ש וכו' חצי' שפחה ואפי' בת חורין שנתקדשה אין קידושיה קידושין ואם לחשך אדם לומר איזו הוא שפחה חרופה זו מ"ש וחב"ח המאורסת לע"ע אלמא בת איתרוסי היא אמור לו כלך אצל ר"י שהוא אומר בשפחה כנענית המאורסת סת לע"ע ושפחה כנענית בת איתרוסי הוא אלא מאי אית לך למימר מאי מאורסת מיוחדת ה"נ מאי מאורסת מיוחדת ע"כ ואם נימא דגזה"כ דשפחה לעבד עברי יש בה תפיסת קידושין א"כ מאי קשי ושפחה כנענית בת איתרוסי הוא הא לע"ע זה שפיר בת איתרוסי הוא דגזה"כ שתופסין בה קידושין כאלו לחייב מלקות ואשם וגם מאי זה דאמר אלא מאי מאורסת מיוחדת הא שפיר י"ל דמאורסת ממש קאמר דלדידי' גזה"כ דבת איתרוסי הוא וע"כ דפשיטא לי' לגמ' דשפחה לאו בת איתרוסי כלל אף לע"ע שמותר בה והחיוב דמלקות ואשם הוא רק מפאת שמיוחדת אליו ומש"ה יליף מינה דה"ה למ"ד דש"ת היינו ח"ש וחב"ח דג"כ לית בה קידושין לא להע"ע ולא לעלמא ומיחייב מלקות ואשם מפאת שמיוחדת אליו וראה זה ראיתי דבר חידושי בפירוש הר"ש משנ"ץ לתו"כ (פ' קדושים פ"ה) דהביא גירסא בתו"כ איזו שפחה חרופה חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה "לבן חורין" ר"י אומר שפחה שנתארסה לע"ע וכתב הר"ש בפ' השולח מפרש רב ששת דקידושין לא תפסי בה ומדמה לה למקדש חצי אשה דאינה מקודשת וניחא לן נמי דגרסינן בדר"ע "בן חורין" ובדרבי ישמעאל לעבד עברי אבל בפ"ב דכריתות בשניהם גרסינן עבד עברי וטעמא הוי בח"ש וחב"ח במילתא דר"ע דוקא לע"ע דמותרת לו שפחה הוי שפיר מיוחדת אבל לבן חורין דאסורא לו לא הוי חיוב ביחוד שלו עכ"ל ונראה כוונתו דלפי סוגי' דגיטין (מ"ג ע"א) דמסיק דחיוב דש"ח לר"ע דמיירי בחצי שפחה וחב"ח לאו משום דתפסי בה קידושין אלא משום דמיוחדת אליו סובר הת"כ דלא בעינן יחוד המותר רק אף אם מיוחדת לבן חורין שעדיין אסורא אליו מצד חציה שפחה מ"מ חשיבה שפחה חרופה וסוגי' דכריתות פליגא על התו"כ וסוברת דליכא לחיובא מלקות ואשם מצד זה שמיוחדת לו רק אם מיוחדת לע"ע שהוא יחוד המותר אבל לא לבן חורין דהוא אסורה לו וזה חידוש גדול שיהי' חיוב ש"ח בלי שום דין תפיסת קידושין ובלי היתר ביאה וכלל וצ"ע הטעם ולכאורה לפי הת"כ דמיוחדת לבן חורין ג"כ הוי ש"ח א"כ אמאי בדר"י דאמר דש"ח היינו ש"כ המאורסת לע"ע ואמאי לא מהני אם מיוחדת לבן חורין כיון דמהני גם יחוד באיסור ובשלמא אם נימא דלמ"ד דש"ח היינו ח"ש וחב"ח הוי חיובא משום דתפסי בה קידושין וכדאמרינן בגיטין (מ"ג ע"א) למ"ד דח"ש וחב"ת קידושיה קידושין שפיר י"ל דיש חילוק בין ר"ע לר"י דלר"ע דש"ח החיוב משום תפיסת קידושין שפיר אף דמאורסת לבן חורין שאסרה אליו מ"מ כיון דתפסי בה קידושין מחייב עלי' מלקות ואשם. אבל לר"י דש"ח היינו שפחה כנענית דלאו בת איתרוסי הוא החיוב משום דמיוחדת לו שפיר בעי' שתהי' מיוחדת לע"ע שהוא יחיד בהיתר ולא לבן חורין. אבל לפי דברי הר"ש משנ"ץ ז"ל דגם לפי הצד דלא תפסי קידושין בח"ש וחב"ח והוי החיוב גם אליבא דר"ע מפאת שמיוחדת לו מ"מ שיטת תו"כ דמיוחדת לבן חורין באיסור ובלי תפיסת קידושין הוי ש"ח א"כ אמאי בדרבי ישמעאל דאמר דש"ח היינו ש"כ בעי' שתהי' מאורסת לע"ע הלא לפי התו"כ גם מיוחדת באיסור הוי יחוד. ולכן הי' נראה מזה דלמסקנא דגמ' גיטין (מ"ג ע"א) דחיוב דש"ח מפאת שמיוחדת ולא משום תפיסת קידושין דמ"מ היינו שאין בה תפיסת קידושין לעלמא אבל מ"מ להעבד עברי בעצמו דגלי קרא דאם אדוניו יתן לו שפיר תפסי לו בה קידושין והא דהוכיח הש"ס מהא דר"י דאמר בש"כ הכתוב מדבר דהחיוב לאו משום תפיסת קידושין היינו דלא נימא דליכא חיוב דש"ח אלא אם תפסי בה קידושין לכ"ע ובאופן דאלו הי' זה הבועל מקדשה ג"כ הי' תופסין בה קידושין אזי היא דיש חיוב ש"ח ע"ז הוכיח הש"ס דאינו כן שהרי לר"י יש חיוב דש"ח בש"כ הנשואה לע"ע אף דלהבועל לא תפסי קידושין וע"כ משום דמיוחדת אליו יש חיוב וה"ה די"ל כן לר"ע. אבל מ"מ י"ל שפיר דלכ"ע עכ"פ להע"ע שפיר יש בה דין תפיסת קידושין והחיוב מלקות מצד ענין אשות שיש לע"ע וזה יתכן סברת הר"ש ז"ל דאף דשיטת התו"כ דיש חיובי דש"ח בח"ש וחב"ח המאורסת לבן חורין מפאת שמיוחדת ולא בעינן תפיסת קידושין מ"מ היינו דיש חיוב דאף דלא תפסי קידושין לעלמא אבל מ"מ ענין מיוחדת הוא שיש לו בה קנין אשות וכלשון הש"ס בסנהדרין (נ"ז ע"א) שייחד שפחה לעבדו דהיינו שיש לה בה קנין אשות ב"נ וע"כ שפיר כיון דחציה בת חורין ומותרת לו שפיר יש לו בה קנין אשות בחצי' זו ואף שאין לה בה קנין אשות דישראל מ"מ יש לו בה קנין אשות דב"נ להיותה בכלל מיוחדת לו. אבל בשפחה כנענית דאסורא לישראל ואין לו שום צד היתר אין לו בה קנין אשות דב"נ כלל ואינה בכלל מיוחדת ובחי' הארכתי מהא דירושלמי קידושין (פ"א סוה"א דאמר אהא דבעי בהשלים שש אם פקע דין שפחה חרופה דלכ"ע דש"ח הוא ח"ש וחב"ח המאורסת לבן חורין ליכא למיבעי' [דהא גם לבן חורין הוי דין זה ולא גרע עי"ז שאורסה בעודו ע"ע והי' לו היתר בכולה בעת חלות דין ש"ח] אלא לר"י צריכא דאמר דבש"כ הכתוב מדבר יעו"ש בפנ"מ. ומבואר דהירושלמי סובר כהת"כ דמאורסת לבן חורין הוי ש"ח ומ"מ בשפחה כנענית ליכא חיובא במיוחדת לבן חורין ואכ"מ במה שיל"ע בד' ירושלמי שם. ועי' בפיה"מ לרמב"ם בכריתות (י"א ע"א) דכתב דבעי' מאורסת לע"ע שיש לו קידושין והיא מותרת עכ"ל מבואר דאזיל כס"ד דש"ס גיטין (מ"ג ע"א) דיש תפיסת קידושין בח"ש וחב"ח והחיוב לאו משום מיוחדת רק משום תפיסת קידושין ומ"מ כתב דתרויהו בעינן תפיסת קידושין והיתר ביאה ולפ"ד ח"ש וחב"ח המאורסת לבן חורין אף למ"ד דתפסי בה קידושין מ"מ אינה בכלל שפחה חרופה לפי שאינה מיוחדת בהיתר וזה כגירסא דכריתות דגם לר"ע דש"ח וחב"ח בעי' מאורסת לע"ע דוקא וכדברי הר"ש דלסוגי' דכריתות בעי שתהא מיוחדת בהיתר אלא דלהר"ש ז"ל היינו משום דלא תפסי בה קידושין והוי החיוב משום דמיוחדת ע"כ בעי מיוחדת בהיתר אבל למ"ד דח"ש וחב"ח תפסי בה קידושין י"ל דאין החיוב משום יחוד רק משום תפיסת קידושין ושוב גם לבן חורין דתפסי קידושין יש דין ש"ח אף דאסורה אליו אולם לא מהני תפיסת קידושין בלי צירוף יחוד המותר ואף למ"ד דמהני תפיסת קידושין בח"ש וחב"ח. מ"מ כיון שאסורא אליו אין בה דין ש"ח ועי' רש"י כריתות (י"א ע"א) ד"ה לר"י וכו' ודאי מאורסת מישראל הוא דהא תפסי בה קידושין והב"ח הגיה ודאי לאו מאורסת מישראל דהא לא תפסי בה קידושין יעו"ש וצ"ע שלא הביא דברי רש"י ז"ל בגיטין (מ"ג ע"א) ד"ה ואם לחשך וכו' מאורסת לעבד עברי וה"ה לכל ישראל יעו"ש ומפורש שיטתו דלסברת הש"ס דחיוב ש"ח לר"ע משום דתפסי בה קידושין גם מאורסת לישראל אף שאסורה אליו מצד חצי' שפחה מ"מ הוי ש"ח ועי' רבינו גרשום ז"ל בכריתות (י"א ע"א) דכתב ומאורסת לישראל ליכא למימר כיון דחצי' שפחה אסורא לישראל יעו"ש ויש לפלפל בכ"ז טובא ואכ"מ]:

ח) ודע דבדברי הירושלמי קידושין (פ"א סוה"א שהבאתי דבעי' בשפחה כנענית הנשואה לע"ע למ"ד דהוי שפחה חרופה ואינה יוצאה בגט אם מהני מיתת הרב להתירה או אם השלים שש ופקע דין ע"ע אם ניתרת יש לעורר למאי דאמר בסנהדרין (נ"ט ע"ב) דאמר ר"א ב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עלי' נהרג עלי' מאימתה התרתה (שלא תקרא מיוחדת לו] משתפרע ראשה בשוק יעו"ש וביאר רמב"ם ז"ל (בפ"ט ממלכים) דאין הכוונה בעצמה תעשה כן אלא מאימתי תחזור להיתרה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ע"כ ומבואר דכשם דחלות איסורה דשפחה זו בא ע"י יחוד הרב כן היתרה בא ע"י הפרשת הרב אותן דכמו בעלמא בב"נ אם הפרישו עצמן זה מזה ניתרת כדאי' ברמב"ם שם מירושלמי קידושין כן בשפחה עם עבד תליא בדעת הרב דמהני הפרדת הרב להתיר איסור א"א שהי' עלי':

ולפי"ז יש להעיר בדברי הירושלמי דאמאי לא בעי בש"כ הנשואה לע"ע אם מתרת ע"י הפרדת הרב את השפחה מעבדו כמו דניתרת בנשואה לכנעני וזה תליא באותו ספק עצמו דירושלמי אם דין שפחה חרופה תלוי בדין עבדות שאם פקע העבדות ע"י מיתת הרב או השלמת שש שיפקע איסור דש"ח כן הי' יכול למיבעי בחיי הרב ובתוך שש אם מהני הפרדת הרב דלצד דתלוי בדין עבדות שפיר מהני הפרדת הרב אבל אם הוא גזה"כ בנישואי תורה הן ואינו תלוי בעבדות לא מהני הפרדת הרב [והתינח לשיטת הריטב"א בקידושין (ט"ו ע"ב) דהא דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ היינו בע"כ של העבד בעצמו מותר בשפחה יעו"ש ובמ"ל פ"ד מעבדים ומבואר דמסירת הרב והיתר שפחה שני דברים הם לפי"ז י"ל דבעיית הירושלמי שיהי' נפקע דין ש"ח ע"י הפקעת העבדות הוא רק היכא דפקע היתר שפחה ממנו כגון ע"י מיתה והשלמת שש דנעשה בן חורין אזי י"ל דפקע ממנה דין ש"ח כיון שאסורה אליו. אבל בחיי הרב בתוך שש נהי דמהני הפרדת הרב היינו לדין זה שיש ביד הרב למסור לו שפחה בע"כ מהני הפרדתו אבל מאחר דעדיין מותרת לו י"ל דבזה לא מספקי' כלל שיהי' נפקע דין ש"ח כיון דע"י הפרדת הרב לא נסתלק היתרו אבל לשיטת הרמב"ם בה' עבדים דמסורת הרב לש"כ והיתר השפחה לע"ע חדא הוא ובמקום דנסתלק רשות הרב למסור הש"כ נסתלק גם היתר העבד בהשפחה יעו"ש א"כ שובה עי"ז שמפרידו הרב מאותה השפחה חזר העבד לאסור בה דאף דאם ימסור לו שפחה אחרת מדעתו או אפשר גם אותה שפחה יחזור להיתרו מ"מ כ"ז שאינו חפץ ואינו מוסרו בע"כ עדיין באיסורא קיימא דכל היתרו דעבד עברי שהוא ישראל גמור בשפחה זו הוא מדין כפיית הרב וזהו דמהני לתת עלי' דין שפחה חרופה אבל כשהרב מפריד אותן ונסתלק כפיתו והיתרו שוב הדרא לעצמותה דשפחה אסורה לישראל ובאיסור פקע דין ש"ח ומה לנו בזה שיש אפשריות להע"ע להיות מותר בשפחה אבל מ"מ בזו שאסורה לו אין לו עלי' דין ש"ח וכמו אם יקח שפחה שלא במסורת הרב דודאי לא יהי' עלי' דין ש"ח דלשפחה זו דמי כישראל גמר שאין לו בה שום נשואין כן לפי צד ס' הירושלמי דאם פקע היתרו אח"כ דפקע ש"ח א"כ בזה שנתבטל מסירת הרב ע"י ההפרדה דבטל היתרו שוב יפקע דין ש"ח ומסברא אין שום חילוק בין פקע היתרו מכל השפחות לאם פקע היתרו משפחה זו כיון דעלי' אנו דנין אם יש לו בה נישואין ואם יש לאיסור שפחות כח להפקיע נישואין שכבר חלו גם איסור שפחה של זו תפקיע הנישואין וכמובן. ונראה דהנה בחידושי הר"ן סנהדרין (נ"ז ע"א) אהא דהביא דברי רש"י ז"ל דב"נ שיחד שפחה לעבדו ובא עלי' נהרג משום גזל ולא משום א"א העבד של כותי אינו קנוי לו קנין הגוף ויש לעבד אשות בשפחה שייחד לו רבו שאינו ברשות רבו להפקיע אותה כ"ז שירצה ולפריך נהרג עלי' משום אשת איש עכ"ל. והנה מבואר מדברי הר"ן ז"ל בפשיטות דסברתו דלא מהני הפרדת הרב להפקיע השפחה מבעלה העבד משום דאין העבד קנוי קנין הגוף להרב שיהי' בידו להפקיע זכות אשתו וזה נגד שיטת רמב"ם ז"ל הנ"ל דסובר דמהני הפרדת הרב להתיר את השפחה הנשואה לעבדו וצריך מובן ס' רמב"ם ז"ל דלכאורה מפורש בגיטין (ל"ח ע"א) כס' הר"ן ז"ל דעכו"ם אין לו קנין הגוף בעבדו יעו"ש וביבמות (מ"ו ע"א) עכו"ם אינו קונה רק למעשי ידיו וכן פסק רמב"ם ז"ל (בפ"ט מעבדים ה"ה) עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ודיו עכ"ל ואיך יכול להפריד אשתו ולהפקיע קנין איסור שבו שזה תליא בקנין הגוף וכמ"ש הרשב"א ז"ל בקידושין (ט"ז ע"א) גבי עבד עברי דאמרי' בש"ס דגופו קני דהיינו רק היכא דיש לו בו קנין איסור אבל מוכר עצמו שאין לו קנין איסור אין לו קנין הגוף יעו"ש הנה דקנין איסור וקנין חדא נינהו וכיון דעכו"ם אין לו קה"ג איך יהי' לו זכות בקנין איסור. ונראה להוכיח מזה דשיטת רמב"ם ז"ל דענין אשות דעבד ב"נ חלוק מאשות ישראל דבב"נ אין זה קנין איסור רק הוא כעין קנין ממון כמי שקונה נכסים ומטלטלים כן יש לו קנין באשתו להיותה נקנית אליו אבל אינה נקנית אליו מצד דין וקנין איסור שאין אשות לעכו"ם ולא ניתנו דינים אלו לב"נ ועי' חי' הר"ן סנהדרין (נ"ט ע"ב) בשם רבנו דוד דדעתו דבב"נ לא מהני הפרדה רק בעבד לפי שלא עשיית א"א אלא יחוד הוא ע"ש ועי' רש"י סנהדרין (נ"ז ע"א) ד"ה נהרג וכו' אהא דאמרי' ב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עלי' נהרג עלי' וז"ל נהרג עליו משום גזל ואעפ"י שאין זו בעולת בעל דאשות אלא דזנות בעלמא כחמור ובהמתו עכ"ל הנה דכתב בפשיטות דזה דב"נ שייחד שפחה לעבדו חייב אם בא עלי' מתורת גזל הוא ולא מתורת דין קנין אשות [וראה ברמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ט) דעכו"ם הבא על יפת תואר חייב משום גונב נפש יעו"ש בכס"מ ומבואר דאף דבישראל חיוב דגונב נפש אינו אלא כשמכרו מ"מ בב"נ יש חיוב על הגניבה לחודי' בלי מכירה והיינו דאין החיוב מפאת הנפש כבישראל שגניבת נפש אינו דין ממון אלא ענין איסור רק החיוב משום גניבה כגניבת חפץ וכה"ג דאשות העכו"ם הוי זכות נכסים ומש"ה מיחייב בלוקח יפ"ת שיש לה בעל כגונב ממנו איזה חפץ וצ"ע בזה שם וכ"כ במ"א באורך בעיין בענין זה אם עכו"ם גנב ע"ע של עכו"ם אם חייב ואכ"מ] וזה י"ל טעם רמב"ם ז"ל דמהני הפרדת הרב את השפחה להתירה משום דכיון דהוא זכה לו בנכסים אלו כ"ז שירצה כשברצונו להפרידו פקע זכותו שאין זה ענין איסור כלל רק לתא דגזל ותו לא. ולפי"ז נראה בשפחה הנשואה לעבד עברי דע"ע ישראל גמור הוא אף דאמר בש"ס קידושין (ט"ז ע"א) דגופו קני יעו"ש מ"מ מאחר שנשא השפחה ונישואי תורה הן הוי זה ענין קנין אשות ולא מהני בזה הפרדת הרב לכ"ע דאף דיש לו לרב קנין איסור שהרי מתירו בשפחה היינו דע"י העבדות הוקלש קידושתו מעצמו וכמ"ש המ"ל בפ"ג מעבדים ה"ג) באורך יעו"ש אבל מ"מ אין כל ישראליתו ביד הרב ולת שייך זה להרב שיהי' מפקיע איסורא דאשת איש שלו ובעיות הירושלמי במת הרב אינו מצד כחו של הרב להפקיע רק ממילא מפאת עצמו שפקע מהעבד הזה תורת נישואי ש"ח. אבל הרב אין בידו להפריד שפחה הנשואה לע"ע דבזה גם רמב"ם ז"ל מודה לס' הר"ן ז"ל. ועוד י"ל בפשיטות טפי דשאני עבד עכו"ם שאלו לא הי' עבד הי' לו היתר זה דהפרדה מאשתו בעצמו וכדאמר בירושלמי קידושין (פ"א ה"א) דבב"נ שניהם מגרשים זה את זה וברמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ח) ומאמתי תהי' אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה יעו"ש ומש"ה כשהוא עבד יש לו להרב אותו זכות בעצמו להפרידה ממנו. אבל בשפחה הנשואה לישראל ע"ע דישראל בעצמו אין לו גירושים כאלו להתיר אשתו ע"י פירוד שוב אין לרב כח יותר מהעבד בעצמו ופשוט [ועיין מכילתא (פ' משפטים פ"ב) ר"ע אומר אם אדוניו יתן לו אשה המיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר ע"כ ואינו מובן ויתכן דהכוונה דר"ע וטעמי' בכריתות (י"א ע"א) דשפחה חרופה היינו חצי' שפחה וחצי' בת חורין יעו"ש אבל שפחה הנשואה לע"ע אין לה דין שפחה חרופה א"כ שוב אין לו בה שום דין נישואי תורה לחייב ישראל אחר עי"ז וס"ד דיהי' לו דין ב"נ דאימתי שירצה יפרידנה וישלחנה וע"ז קאמר אם אדוניו יתן לו אשה המיוחדת לו וז"פ וראיתי ברמב"ם (פ"ג מעבדים ה"ה) דכתב שאין הרב יכול ליתן לו שפחה אחת לשני עבדיו העברים כדרך שנותן לכנענים שנאמר יתן לו אשה וכ' הכס"מ דזהו פירוש הרמב"ם במכילתא שיתן לו אשה המיוחדת לו יעו"ש ולפי"ז אינו מוכח שלא יה' מועיל הפרדת העבד או הפרדת הרב להתיר השפחה די"ל דהא א דבעבד כנעני נותן שפחה אחת לכמה עבדים היינו בלי יחוד ובכה"ג אסור בעבד עברי אבל ביחוד דגם בע"כ הוי כאשתו וחייב הבא עלי' אלא דמהני הפרדה להתירה לאחרים וה"ה די"ל דמהני הפרדה להתיר שפחה של ע"ע אף שמיוחדת לו וצ"ע עוד בדבר:

ודע דלפי דעת החידושי הר"ן ז"ל דלא מהני הפרדת הרב בשפחה שיחד לעבדו משום שאין העכו"ם קונה את העבד קנין הגוף ומשמע דאם הי' קונהו קנין הגוף שפיר הי' מהני הפרדה ולפי"ז למאי דאמר יבמות (מ"ו ע"א) דישראל יש לו קנין הגוף בעבד עכו"ם יעוש"ה א"כ נראה דישראל שיחד שפחה לעבד כנעני שלו שפיר מועיל הפרדת הרב להתירא דבזה שגופו קני גם להר"ן ז"ל מהני הפרדה דרב ולכאורה יקשה הא דסנהדרין (נ"ז ע"א) דאמר כיוצא דיפת תואר כותי בישראל אסור יעו"ש דפירש"י ז"ל דאם ישראל מסר ש"כ לעבד עברי שלו דב"נ נהרג עלי' ועי' מהרש"א שם דיל"פ גם אם ישראל מסר שפחה לעבד כנעני שלו דב"נ נהרג עלי' ולפ"ד יקשה דהא לפי המבואר מדברי חי' הר"ן ז"ל הא דב"נ נהרג עלי' הוא משום דלא מהני הפרדה דרב שאלו הי' מועיל הפרדה דרב לא הי' חייב מיתה כמבואר להדי' בדבריו ז"ל וא"כ שוב אם נימא דמהני הפרדה דרב גם לשפחה דע"ע וכנ"ל א"כ אימתי כותי בישראל אסור ונהרג הא ע"ע גופו קני כקידושין (ט"ז ע"א) (ובזה גם לחי' הר"ן ז"ל מהני הפרדה) וגם בע"כ דגופו קני א"כ אמאי חייב מיתה הא כל דמהני הפרדה דרב מיחייב לפי דעת חי' הר"ן ז"ל. ומוכח מזה דבשפחה הנשואה לע"ע לא מהני כלל הפרדה דרב ומשכחת כותי בישראל אסור בשפחה הנשואה לע"ע. אמנם נראה דאין ראי' דלכאורה צ"ע ד' חי' הר"ן ז"ל דאם הוה אמרינן דמהני הפרדה דרב לא הי' מחויב מיתה מי שבא עלי' ואמאי הלא בכל ב"נ הדין כן דמהני הפרדתן זה מזו ומ"מ כ"ז שלא נתפרדו הבא עלי' חייב מיתה וכבר העיר בזה ח"א. ונראה פשוט דכוונת חי' הר"ן ז"ל עפ"י ד' הגמ' גיטין (מ' ע"א) הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת יעו"ש ומבואר דזה עצמו שכתב לה שטר אירוסין הוה כמו שמשחררה (ועי' רמב"ם (פ"ב מנזירות ה"ח) נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו שהעבד כופין אותו ואין מפירין לו ואם הפר יצא לחירות יעו"ש] וזה י"ל ס' חידושי הר"ן ז"ל דאם הי' הדין דמהני הפרדת הרב להשפחה מבעלה אית לן למימר דבזה עצמו שבא עלי' הרב הוי כמפריד אותה מבעלה ואמאי אמרינן דב"נ שיחד שפחה לעבדו ובא עלי' הרב דנהרג עלי' ומזה הוכיח דלא מהני הפרדת הרב וא"כ ניחא דכ"ז ברב שבא עלי' אם מועט הפרדה הוי זה עצמו שבא עלי' כמפרידה אבל אחר הבא עלי' אף דמהני הפרדת הרב מ"מ נהרג דמ"מ כ"ז שלא נפרדו חייבין עלי' משום אשת איש וא"כ ניחא הא דכותי בישראל אסור דהיינו בשפחה הנשואה לע"ע או לע"כ של ישראל דב"נ הבא עלי' נהרג דאף דבהני דגופן קני גם להר"ן ז"ל מהני הפרדה מ"מ מחייב הכותי שאינו הרב עלי' דדמי לכל אשת ב"נ דאף דמהני הפרדה מ"מ קודם הפירוד חייבין עלי' והר"ן ז"ל לא פטר רק את הרב גופי' ומשום דביאה עצמה כפירוש דמי' וז"פ. [ויל"ע עוד בד' חי' הר"ן ז"ל למעיין בלשונו ז"ל דנראה מד' דאם גופו קני נפקע אישותו לגבי ישראל ומדמה לה להא דסנהדרין (נ"ט ע"א) דאמר ליכא מדעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ולא והרי יפת תואר התם משום דלאו בני כיבוש נינהו יעו"ש דמבואר דקה"ג מפקיע אשות העכו"ם ועכו"ם ולפי"ז בעבד כנעני של ישראל יש לדון דקנין הגוף דהרב יעכב שלא יחול כלל קנין אשות דאם פקע קנינו אחר שכבר חל כ"ש שלא יחול מחדש אף מדעת הרב אך יש לי בזה אריכות דברים דלאו כל קנין הגוף מפקיע רק קנין כיבוש ועי' גיטין (ל"ז ע"ב) בתוד"ה אבל יעו"ש וברשב"א שם ובחי' הר"ן סנהדרין (נ"ז ע"א) שם דהסביר ענין כיבוש שכופהו לגירות יעו"ש וביבמות (מ"ז ע"ב) ועמ"ש בזה בתשו' חת"ס (יו"ד סי' י"ט) ואכמ"ל בכ"ז]:

ט) ראיתי לכ"ת דכתב לתרץ הקושי' דאיך שייך מכירה ביפ"ת והא לאחר שנשאר להתעמר בה פקע זכותו שאינו יכול להחזיקה לשפחה ושוב אינה שלו למכירה ואיך אמרה תורה לא תמכרנה ותי' כ"ת דלא תמכרנה היינו לענין אשות דזכתה לו תורה מ"מ אינו יכול למכור זכותו לאחר עכ"ד אם כי כעי"ז פירוש רמב"ם (בפ"ד מעבדים ה"ו) הלאו דלעם נכרי לא ימשול למכרה דהיינו שאינו יכול ליעדה לאחר יעו"ש בכס"מ אבל אינו דומה דשם יש לו זכות יעוד גם לאחר דהא מיעדה לבנו ומש"ה ס"ד דימכור זכות זה גם לאחרים אבל יפ"ת שאינו יכול ליקח לבנו כדאי' בספרי תצא ועי' תוס' קידושין (כ"ב ע"א) ד"ה ה"ג יעו"ש מהיכי תיתי יוכל למכור זכותו לאחר כיון דרק לדידי' זכה רחמנא. ובל"ז תמוה לפרש כן דממ"נ לפי דעת רמב"ם (בפ"ח ממלכים) דיפ"ת מותרת בביאה ראשונה בגיותה ואח"כ בעינן גירות מדעתה א"כ הכתוב אומר ימכור לא תמכרנה היינו קודם גירות ואיך ימכרנה לאחר הא אסור בה דגם הוא עצמו נאסר בה לאחר ביאה ראשונה ואין לו זכות אשות רק זכות הכיבוש דקנוי' לו כשפחה כתוס' קידושין (כ"ב ע"א) ועי' תוס' יבמות (מ"ז ע"א) וזה הזכות הרי פקע ע"י הלאו דלא תתעמר. ולפי דעת הרמב"ן ז"ל (בפיה"ת תצא) דמכור לא תמכרנה קאי אחר גירות בע"כ דהותרה לו ביפ"ת מ"מ רק לדידי' הותרה לא לאחר וגם מכיון שאמר שאינו חפץ בה דהותרה לעלמא ופקע אישותו כמ"ש רמב"ן ז"ל שם דא"צ גט א"כ הדרה לאסור גם לדידי' ואיזו זכות אשות יש לו דלא מצינו שמאחר שלא יחפוץ בה שיהי' יכול לחזור בו [ועי' תוס' יבמות (צ"ה ע"א) ד"ה אילימא לענין סוטה דאם אמר הבעל אינו רוצה להשקותה דלא מהני חזרה יעו"ש] וגם אין לפרש דקאי ימכור לא תמכרנה לעכו"ם לאשות דז"א דהא מפורש בסנהדרין (נ"ט ע"א) דעכו"ם אסור ביפ"ת משום דלאו בני כיבוש נינהו יעו"ש וא"כ כיון דקרא מיירי ביפ"ת שהוא אשת איש כמפורש בספרי וקידושין (כ"ב ע"א) א"כ אסורה לעכו"ם משום אשת איש דלדידהו לא הותר יפ"ת [וגם בפנוי'. כיון דהוא עצמו נאסור בה מאי זכות אשות יש לו] ופשוט: י) ובהיותי בזה אמרתי להעירו בהא דסנהדרין (נ"ט ע"א) דאמר ליכא מדעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ופריך והרי יפת תואר ומשני התם משום דלאו בני כיבוש נינהו יעו"ש וקשה לפי שיטת הראשונים ז"ל דהיתר דיפ"ת לישראל הוא אחרי גירות וכמ"ש תוס' קידושין (כ"ב ע"א) מהא דירושלמי סנהדרין פ"ב יעו"ש א"כ מאי קושיא ביפת תואר דמי איכא מידי דלישראל שרי והלא בכל גר שנתגייר כן הוא דמותר מה"ת בקרובים משום דכקטן שנולד דמי וה"נ יפ"ת אחר גירות כקטנה שנולדה דמיא אבל כ"ז דהוא בגיותה דלא פקע אשות עדיין לכ"ע אסורה. והי' נראה לכאורה דהנה יש לחקור בהא דמסיק הש"ס דבן נח אסור ביפ"ת אם זהו רק ביפ"ת מיד עכו"ם ליד עכו"ם כגון אם כבש עכו"ם יפ"ת מיד עכו"ם אבל מיד ישראל ליד עכו"ם כגון אם לקח ישראל יפ"ת במלחמה ובא העכו"ם לקחתה לאשה י"ל דאינו אסור בה וכהא דגיטין (ל"ח ע"א) עמון ומואב טהרו בסיחון יעו"ש ה"נ פקע איסור אשת איש ע"י שהיתה ביד ישראל או י"ל למאי דכתב בחידושי הר"ן סנהדרין (נ"ז ע"א) דיש ענין אשות לב"נ אף דלגבי ישראל תהי' מותרת יעו"ש ועי' בתוס' ע"ז (ל"ו ע"ב) ד"ה משום דהא דאמר בירשלמי קידושין (פ"א ה"א) דבן נח שבא על אשה שלא בכוונה דקנאה וחבירו חייב עלי' מיתה משום אשת חבירו מ"מ לחבירו ישראל לאו אשת איש היא בכה"ג וליכא עשה דודבק אלא א"כ היתה אשת ב"נ בכוונה לאשות יעו"ש וא"כ י"ל גם בזה דאף דפקע איסור אשת איש להישראל מ"מ נשארה באיסור אשת איש לגבי בן נח. ולכאורה מסברא הי' נראה למאי דכתב הרמב"ן (תצא) דאחר שבא עלי' הישראל דנעשית כאשת איש לחייב מיתה כל הבא עלי' ואם ישלחנה הימנו יוצאה בלי גט יעו"ש א"כ י"ל למאי דכתב רש"י ז"ל יבמות (מ"ט ע"ב) דדבר המונע תפיסת קידושין מפקיע ג"כ קידושין שכבר חלו יעו"ש והתוס' שם חולקים ע"ז וס"ל דאף שיש בכאן דבר המונע תפיסת קידושין מ"מ קידושין דמעיקרא אינם נפקעין יעו"ש ונראה מסברא דכ"ז רק בישראל בקידושין תליא מילתא ולא מצינו יוצאה בלא גט וקידושין תופסין בח"ל אף שאינם ראוים לביאה עי' תוס' קידושין (נ"א ע"א) יעו"ש שפיר נחלקו אם היכא דכבר חלו קידושין אם שייך בזה תורת הפקעה להתיר איסור אשת איש אבל בב"נ דרק בעולת בעל יש להם וכל ענין איסור אשת איש שלהם הוא מפאת שמיוחדת לזה ואם נפרדו זה מזו פקע איסורן שוב אם נאסרה עליו דעכשיו אינה מיוחדת אליו דבאיסור לא הוי יחיד וכמ"ש המ"ל בפ"ט ממלכים יעו"ש נראה דלכ"ע פקע איסור א"א דבב"נ א"צ מעשה גט המתיר רק כל דפקע היחוד אליו פקע כח האוסר וא"כ מאי נ"מ באיזו אופן אינה מיוחדת אליו אם ע"י הפרדה או ע"י שנאסרה כיון דמ"מ פקע הבעילת בעל ממילא מותרת לכל וז"ב. ולפי"ז מכיון דבא עלי' הישראל וחל עלי' איסור אשת איש היותה עמו נ"ל א"כ נאסרה גם על בעלה העכו"ם שוב עי"ז בעצמו פקע איסור אשת איש מבעלה העכו"ם לכ"ע דאשות הישראל פקע אח"כ ע"י הפרדה שמשלחה מביתו מ"מ כיון דבעת שהיותה אשת הישראל נאסרה לבעלה העכו"ם פקעי דין אשות העכו"ם וממילא מותרת לכל עכשיו דאין כאן עוד שום אשות לא של העכו"ם ולא של הישראל וז"פ:

ואולם זהו רק אחרי בעילת הישראל אבל קודם בעילה שפיר י"ל דעדיין לא פקע איסור אשת איש מבעלה העכו"ם לב"נ. ונראה מסברא בזה דזה תליא בענין היתר יפת תואר לישראל דכתבו הראשונים ז"ל דיש בה שני היתרים הא' איסור כותית שאסורה לישראל אפי' פנוי' הב' איסור אשת איש אם הי' לה בעל יעו"ש בקידושין (כ"ב ע"א) והנה איסור כותית לפי שי' רמב"ם ז"ל דביאה ראשונה מותר מיד הוי גזה"כ להתיר כנגד יצה"ר ולשי' רמב"ן ז"ל דלא הותר רק אחרי גירות היתרו משום הגירות והחידוש הוא אף דהוי גירות בע"כ דבעלמא לא מהני מ"מ ביפ"ת מהני אולם איסור אשת איש שבה י"ל דהותר משום הגירות דגר שנתגייר כקטן שנולד ומפקיע אשות וי"ל דהותר משום הכיבוש מלחמה וכמ"ש בחי' הר"ן סנהדרין (נ"ז ע"א) דכיון דישראל קונה קנין הגוף בכיבוש מלחמה עי"ז מפקיע אשות בעלה העכו"ם יעו"ש ונ"מ אם יבא עלי' קודם טבילת גירות דאם ההיתר משום הכיבוש מיד פקע איסור אשת איש רק דבעי גירות להתיר איסור כותית ואם ההיתר משום הגירות כ"ז שלא טבלה לגירות יש עלי' גם איסור אשת איש:

ולפי"ז נראה דהא בהא תליא דאם נימא דהיתר דאשת איש שביפ"ת ע"י הגירות בע"כ א"כ למאי דכתב הריטב"א קידושין (כ"ב ע"א) דלכל מילי עדיין דינה כעכו"ם וגם ולדה כמותה יעו"ש וביארתי דרק לדידי' מהני גירות בע"כ אבל לא לגבי דידה א"כ שוב כשדנין לגבי ב"נ אחר אם אסור בה משום אשות בעילה העכו"ם י"ל דלא מהני בזה לומר דין גר שנתגייר כקטן שנולד כיון דלגבי דידה כעכו"ם היא וממילא עדיין באיסורא דא"א קיימא. ויותר מזה מוכח בירושלמי (יבמות פי"א) דעבד אסור באמו יעו"ש ובנו"י שם מ"ש בזה ומוכח דבמקצת גירות לא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד אף דעבד דינו כאשה ישראלית כ"ש בזו שגיורת בע"כ דאפי' מקצת גירות לגבי דודה ליכא. ואף לשי' הש"ס דילן בסנהדרין (נ"ח ע"א) דעבד מותר באמו יעו"ש דיצא מכלל ב"נ ולכלל ישראל לא בא והרי וכ' רש"י ז"ל גיטין (מ"ג ע"ב) ד"ה פקעו וכו' דמעבדותו לשחרורו אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי יעו"ש דמבואר דעבד עדיין אינו כגר גמור ומוכחי דאמרינן גם משום מקצת גירות דכקטן שנולד דמי מ"מ שאני התם דעכ"פ מקצת גירות הוא דיצא מכלל בני נח ומצד זה מיחשב כקטן שנולד אבל בכאן דולדה כמותה ודינה כעכו"ם אין כאן לגבי דידה אפילו מקצת גירות שוב ואין סברא שיהי' זה מפקיע איסור אשת איש לגבי עכו"ם אמנם אם נימא דהכיבוש היא המפקיע איסור אשת איש א"כ למאי דאמר בגיטין (ל"ח ע"א) נכרי לישראל מנין שקונה דכתיב וישב ממנו שבי ובתוס' שם ד"ה אבל בשם ר"ח דקונה אותו בחזקה דכיבוש מלחמה יעו"ש וכבר תמהו בהא דסנהדרין (נ"ט ע"א) דאמר דעכו"ם לאו בני כיבוש נינהו ומש"ה אסורין ביפ"ת והרי יש לו דין כיבוש לקנות ועי' בחת"ס (יו"ד סי' י"ט) דעכו"ם יש לו קנין דכיבוש מלחמה אבל אין לו היתר לכבוש שאין הנכרי רשאי ללחום עם חבירו ולא מצינו יפ"ת שהותרה לישראל אלא במלחמה המותרת יעו"ש בנועם דבריו וכפי הנראה קדמו בחידושי הר"ן ז"ל סנהדרין (נ"ז ע"א) בתוכן הקושיא ותירץ באופן אחר דעכו"ם אף דקני בכיבוש מלחמה אבל אין לו קנין הגוף רק קנין למעשי ידיו ולא מהני קנין להפקיע אשות רק קנין הגוף יעו"ש ולפי"ז מבואר דענין היתר זה דכיבוש מפקיע אשות יש גם לבן נח אלא דאין לו כיבוש כזה שכיבושו אינו קה"ג גמור וכל שאינו קה"ג אין בו דין הפקעת אישות אבל אלו הי' לו כיבוש כזה שפיר הי' מהני להפקיע אשות וא"כ שוב כ"ז ביפ"ת שכובש בעצמו אבל יפ"ת שכבשה ישראל מעכו"ם דישראל בר כיבוש הוא לקנות קה"ג וכיבושו בהיתר שוב אותה הפקעה בעצמה מתרת גם לב"נ כיון דמצד עצמו של הכיבוש יש גם לעכו"ם דין הפקעת האשות:

ולפי"ז יתכן כוונת הש"ס בסנהדרין (נ"ט ע"א) בהא דפריך והרי יפ"ת דלישראל שרי ולעכו"ם אסור דאין הקושיא מיפ"ת שכבשה עכו"ם דבזה שפיר י"ל דהחילוק משום דבישראל מהני הגירות להפקיע אשות ובעכו"ם הרי ליכא גירות אלא דקושית הש"ס מאותה יפ"ת שכבשה ישראל דלפי הס"ד דלא הוה ידעינן דהכיבוש מהני להפקיע אשות א"כ כל ההפקעה ע"י הגירות בע"כ ושוב כיון דלדינא דידה כעכו"ם היא עדיין יש עלי' אסור אשת איש לגבי העכו"ם ולישראל זה אינה נחשבת כאשת איש א"כ מצינו מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וע"ז חידש הש"ס דאיסור יפ"ת בעכו"ם הוא משום חסרון דין כיבושו שאינו קנין הגוף ולא מהני להפקיע אשות ובישראל לו הוצרכנו לגירות לענין איסור אשת איש דזה הותר בכיבוש גרידא ושוב שפיר אותה יפ"ת המותרת לישראל ע"י כיבוש מותרת גם לב"נ ע"י כיבוש זה כיון שהי' כיבוש בקנין גמור ובהיתר ובאתי בכ"ז רק להעיר [ועי' רשב"א יבמות (מו ע"א) דכתב דגם עכו"ם יש לו קנין הגוף כיבוש מלחמה וד' צ"ע ממ"ש הרשב"א ז"ל בגיטין (ל"ז ע"ב) ואכ"מ]:

יב) [ובחידושי דנתי לפי שיטת התוס' רי"ד בקידושין (כב) דאף למ"ד דיפ"ת לא הותרה רק אחרי גירות בע"כ מ"מ הוי גזה"כ דכישראלית היא בגירות זה והולד ישראל גמור ונוטל פי שנים יעו"ש וכ"נ פשטות שי' תוס' קידושין (כב ע"א) דלפי"ז תאסור לעכו"ם מצד דין ישראלית שאסורה לעכו"ם דנהי דאיסור א"א בודאי פקע עי"ז דקטנה שנולדה דמי' אבל א"א לומר תרתי דסתרי שתחשב גיורת לגבי נפשה ותהי' מותרת לעכו"ם אלא ודאי אסור' לעכו"ם והבאתי ראי' לשיטה זו דהגירות בע"כ משוי לה כישראלית מהא דאי' בספרי תצא ושלחתה לנפשה בגט יעו"ש וברמב"ן (תצא) דדן שלא תצטרך גט דהשילוח יתירנה והלח"מ בפ"ח ממלכים הביא הספרי דמשמע שא"א לה להיות מותרת שלא ע"י גט. וקשה למאי דאמר בגיטין (מג) אתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אר"נ פקעי קידושי ראשון [אפילו למ"ד מקודשת בא השחרור והפקיעה ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והוה לה כקטן שנולד רש"י] ר"ז אמר ר"נ גמרי קידושי ראשון ע"ש ומבואר מזה דהא דאמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד ומהני להפקיע אשות לאו דוקא לענין אשות העכו"ם הוא דאמרינן כן דהגירות מפקיע אלא אף לאשות ישראל מהני הגירות להפקיע מפאת דחשיב כנשתנה הגוף שהרי בחצי' שפחה וחצי' בת חורין למ"ד דמקודשת ענין האשות אינו מצד השפחות שהרי שפחה לאו בת קידושין אלא ענין האשות מצד חירות שבה דתפסי בה קידושין וענין הגירות הלא הוי רק בצד שפחות שבה אבל לצד חירות שהי' בה התפיסת קידושין אין כאן התחדשות דקטן שנולד ומ"מ כיון דבזה הגוף נתחדש דין גירות ונעשה כקטן שנולד אמרינן דנשתנה עי"ז כל הגוף וגופא אחרינא הוא ומהני להפקיע עי"ז דין קידוש ישראל וע"כ מוכח דגם לקידושי ישראל מהני גירות להפקיע ולפי"ז קשה דאמאי אמר בספרי דאין לה היתר אלא בגט והלא כיון דגירות בע"כ הוא דהוה ולפי דברי ריטב"א עדיין דינה כעכו"ם רק לגבי דידי' התירה תורה בגירות זה וא"כ שוב אם תטבול לשם גירות מדעתה ודאי נימא בזה דכקטן שנולד דמיא דלא גרע מעבדות לשחרור דעכ"פ גם בתחלה הי' מקצת דינו כישראל ואפ"ה אמרינן דכקטן שנולד דמי ואף למ"ד דגמרי קידושין מ"מ רק שם דבחצי חירות ליכא גירות אבל בכאן דהגירות בכולה שוב ממילא נימא דפקעי קידושין של בועלה הישראל דכגופא אחרינא דמאי וגם אשות ישראל פקע ע"י גירות ולמה אינה ניתרת אלא ע"י גט אולם לפי שיטה זו דגזה"כ דהגירות בע"כ משוי ליפ"ת כישראלית ניחא דשוב לא מהני גירות מדעת אח"כ להפקיע האשות כיון דמגיורת ועומדת היא ולא מצינו גירות אחרי גירות גמורה ואכמ"ל בזה] ביתר דבריו אי"ה אכתוב לעת הפנאי:

דוש"ת מנחם זעמבע מפראגא:

בשולי המכתב:

עי' תוס' חולין (ג ע"א) ד"ה כגון בהא דכ' דלשחיטת קדשים ל"ב כלי שרת וז"ל וכן משמע בתוספתא דקתני חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי אלא אפי' קרומית של קנה וע"כ ל"ב למימר דא"ט כלי כלל דהא ילפי' מעולה דטעונה כלי אלא דא"ט כל"ש קאמר מיהו יל"ד דל"ב כלי יפה קאמר וכו' יעו"ש ומבואר דהתוס' מספקא להו בפי' הא דתני דשחיטה א"ט כלי אם הכוונה דאינה טעונה כלי שרת או דא"ט כלי יפה אבל כ"ש בעי וראיתי בחי' ר"ב אנגיל דתמה מהתוספתא (פ"א דמנחות) וז"ל חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כהן וכלי שרת משא"כ בשחיטה קמיצה בכלי ושחיטה אפי' בקרימות של קנה עכ"ל הנה מפורש ברישא דקמיצה טעונה כל"ש משא"כ בשחיטה דא"צ כלי שרת ומדוע זה שבקי התוס' ז"ל לרישא והביאו רק הסיפא דתני קמיצה בכלי ושחיטה אפי' בקרומית של קנה ונסתפקו בפירושא וזה צע"ג. [ולקושי' זו כוון גם הרש"ש] אמנם בתוספתא יל"ד דמ"ט פליג להני חילוקים שבין קמיצה לשחיטה בתרתי בבי ולא כללן לומר חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כהן וכל"ש וכלי [היינו כלי יפה לתוס'] משא"כ בשחיטה שאפי' בקרומית של קנה:

ונראה למאי דאמר ביומא (כג ע"ב) אמר ר"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה [כשם שמכשיר ר"א בע"מ להוצאת הדשן כן מכשירין להרמת הדשן] מ"ט דר"ל אי ס"ד עבודה הוא יש לך עבודה שכשרה בשני כלים הכשיר בשני בגדים] ובתוס' ד"ה יש וז"ל אבל איפכא לא תקשי לך יש לך דבר שאינה עבודה וטעונה בגדי כהונה דהא ל"ק דגזה"כ להחמיר שהרי אין בזה איסור אם לובש בגד"כ וכו' עכ"ל ומבואר דיש סברא לומר בדבר שאינו עבודה דמ"מ אם עושה אותה כהן יהי' טעון בגדי כהונה, ולפי"ז הא ביומא (כד': ) לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת ופירש"י ז"ל ובכלי שרת שיהי' לובש בגדי כהונה ארבעה וכו' יעו"ש וכן שם (מה ע"א) ברש"י ד"ה ובכלי שרת בלבוש בגדי כהונה יעו"ש ועי' זבחים (כד ע"א) בתוס' ד"ה הואיל ובגד"כ קרי להו כלי שרת עכ"ל, ועי' חגיגה (יז ע"א) ועי' בר"ש משנץ לתו"כ (ויקרא פ"ד) וז"ל ובכלי שרת מלובש בגד"כ וכן בכל מקום כלי שרת שאצל כהן עכ"ל ולפי"ז ברור בפירוש התוספתא דברישא לא מיירו מדין כלי שרת של הסכין אלא הכוונה דחומר בקמיצה שהקמיצה טעונה כהן וגם כלי שרת היינו בגדי כהונה משא"כ בשחיטה דא"צ כהן דכשר בזה וגם אם כהן שוחט א"צ בגד"כ לאפוקי כהא דתוס' יומא (כג ע"ב) דאף שאינה עבודה גזה"כ להחמיר לכהן העושה שילבש בגד"כ ותני ברישא חומר העובד דקמיצה לעובד דשחיטה ובסיפא תני חילוק אחר בין הנפעלים דקמיצה בכלי ושחיטה בקרומית של קנה ובזה נסתפקו תוס' אם הכוונה דאשמי' דשחיטה א"צ כלי שרת [ואף דא"צ כהן מ"מ הא בלילה כשר בזר ובעי כל"ש כמנחות (ט. יח) ואפיית מנחות כשר בזר כרמב"ם פי"ב ממעה"ק וכשר בזר כמנחות (צו)] או דאינה טעונה כלי יפה. וראה ברש"י זבחים (יג) ד"ה ובכלי שרת שיהי' מלובשים בגדי כהונה "וכל היכי דקתני נמי בכהן כשר ובכלי שרת. בבגדי כהונה קאמר" עכ"ל הנה מפורש דרש"י ז"ל כללא כייל דבכ"מ דתני כהן סמוך לכל"ש הוה הכוונה דכל"ש בגדי כהונה וא"כ ברור דגם בתוספתא דתני דבעי כהן וכל"ש דאין הכוונה סכין כל"ש רק כהן המלובש בגד"כ ולכן שפיר דלא הביאו תוס' כלל הרישא דלא מיירו מהסכין רק מהעובד כדתני לה בבא בפ"ע וז"ב ואמת:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות זרע אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה