שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר
סימן כג
ב"ה פה פראגא כבוד ידידי ורב חביבי הרה"ג בקי עצום עיניו כיונים על אפיקי הש"ס וכו' מוהר"ר אברהם לופטביר שיחי':
אחדש"ת הנני להשיבו על מכתביו בעזה"י:
א) מ"ש כ"ת בדין אמה העברי' אם נמכרת לעכו"ם דתליא בהא דפליגי בש"ס קידושין (יט ע"ב) אם מוכרה לקרובים שאינה ראוי' ליעוד יעו"ש וה"נ אינה נמכרת לעכו"ם משום שאינה ראוי ליעוד אבל למ"ד מוכרה לקרובים אף דלאו בר יעוד ה"ה דנמכרת לעכו"ם עכ"ד הנה בגוף הדבר כוון לדברי הרשב"א וריטב"א ז"ל בקידושין (י"ד ע"ב) שכתבו כן להדיא דמה"ט אין אמה העברי' נמכרת לעכו"ם משום שאינה ראוי' ליעוד יעו"ש אלא דלא בארו למ"ד דאמה נמכרת לקרובים דלדידי' לא בעינן ראויות ליעוד אם נמכרת לעכו"ם ומצאתי ברמב"ן לקידושין (י"ד ע"ב) שכתב וז"ל ואמה העברי' ליתא בעכו"ם דלאו בר יעוד הוא ואפילו למ"ד מוכרה לקרובים התם הוא דאיתניהו בתורת יעוד בעלמא מיהת אבל עכו"ם ליתניהו בתורת יעוד כלל עכ"ל ונראה מבואר מדבריו ז"ל דטעמא דמ"ד זה דסובר דמוכרה לקרובים לאו משום דס"ל דלא בעינן במכירת אמה ראויות ליעוד אלא משום דסובר דגם קרובים חשיבי ראויין ליעוד דאף דאינה ראוי ליעוד בפועל ממש מ"מ סגי במה שיש לו שם ראוי לפי דיני התורה ר"ל ראוי בשם לא ראוי בפועל ולכן כיון דבעלמא חזי לי מוחשב זה ראוי ליעוד דכשדנין לגבי שם ראוי מהני ראויות של מקום אחר לשוי' ראוי וכהא דכריתות (ז ע"ב) ודוכתי טובא אבל זה לכ"ע היכא דאין עלי שם ראוי ליעוד דלא מהני המכירה ולכן לכ"ע אין אמה העברי' נמכרת לעכו"ם דזה גרע מקרובים שאין בזה שום תורת ראויות ליעוד וזה סתירה מבוארת לדברי כ"ת:
ב) ודע דקשה בדברי רמב"ן ז"ל שהביא טעם דאין אמה העברי' נמכרת לעכו"ם משום שאינה ראוי' ליעוד דמדוע לא הביא מכילתא מפורשת (משפטים פ"ג) בפסוק כי ימכור איש את בתו לאמה וגו' לעם נכרי לא ימשול למכרה וז"ל לעם נכרי הרי זו אזהרה שלא ימכרנה לנכרי ע"כ וביאר רמב"ן ז"ל בפיה"ת שם דהכוונה שהוא אזהרה לאב שלא למכור בתו לשפחות לעכו"ם ואם מכר עובר בלאו יעו"ש ומבואר דיש לאו במכירת אמה לעכו"ם וא"כ הרי כתב רמב"ם (פ"ח ממלכים ה"ו) גבי יפת תואר דכיון דאמרה תורה ומכור לא תמכרנה ממילא אם מכר אין מכירתו מכירה יעו"ש ובכס"מ וכ"כ (בפ"ו מבכורות ה"ח) שהמוכר מעשר בהמה לא עשה כלום לפי שנאמר לא ימכר יעו"ש ומבואר דכיון יש לאו על המכירה ידעי' דאין מכירתו מכירה ועיי' רמב"ן (תצא) שהסכים לדברי רמב"ם א"כ ממילא גם במכירת אמה לעכו"ם כיון דיש לאו לפי דברי המכילתא ממילא אין מכירתו מכירה ולמה לי' לרמב"ן ז"ל טעם אחר. [ועי' רש"י (בפיה"ת) דפירש הא דלעם נכרי דאין הכוונה לעכו"ם רק הוא אזהרה לאדון שלא ימכרנה לישראל אחר או דהוא אזהרה לאב יעו"ש וברמב"ם (פי"א מעבדים הי"א) ועי' חינוך מ' מ"ה ובספר יראים (סי' רפ"ה) יעו"ש אך הקושיא לרמב"ן ז"ל לטעמי' דמפרש דהאזהרה על מכירה לעכו"ם מדוע לא הביא המכילתא שאין מוכרין אמה לעכו"ם]. ואולי למ"ש רמב"ם (פ"א מעבדים ה"ג) גבי מוכר עצמו שאינו רשאי למכור עצמו לעכו"ם ואם עבר ומכר הרי זה מכור שנאמר או לעקר משפחת גר יעו"ש ומבואר דיש לימוד במוכר עצמו לעכו"ם דאף דאינו רשאי למכור דמ"מ אם מכר מהני אכ"מ י"ל דיש סברא דגם באמה כן אף דלא משכחת באמה מוכרת עצמה מ"מ נילוף מהתם דאם עבר ומכר מהני אף דיש לאו במכירה זו לזה הוצרך רמב"ן ז"ל הטעם דאינה ראוי' ליעוד דגם בדיעבד אם עבר ומכר לא מהני ולהיפוך לא סגי בטעם דאינו ראוי ליעוד לחוד ואיצטריך קרא בלעם נכרי לא ימשול למכרה הוא משום דאף דידעי' דלא מהני מכירה אבל לא הוה אמרי' שהמוכר עובר בלאו ואיצטריך קרא לאזהרה כדברי מכילתא. וניחא לפי"ז קו' מנ"ח לרמב"ם (בסה"מ שורש ח') בלאו דלא תצא כצאת העבדים שאין זה לאו כלל רק שלילה דלא מהני יעו"ש א"כ גם בלאו זה דלעם נכרי לא ימשול למכרה הנאמר באותו פרשה נאמר דרק לשלילה נאמר ומנ"ל למכילתא דלאזהרה נאמר ולמ"ש ניחא דממ"נ לפי שי' רמב"ן ז"ל דהלאו הוא על מכירת אמה לעכו"ם הרי לא איצטריך לשלילה דלא מהני מכירה כמ"ש רמב"ן ז"ל הנ"ל דתיפוק לי' שאינו ראוי ליעוד וע"כ לאזהרה נאמר וכ"כ רמב"ן בסה"מ דאם א"צ לישלילה אמרי' דלאזהרה נאמר ולפי שי' רמב"ם דהאזהרה לאדון שלא ימכרנה לאחר בל"ז לק"מ דמפורש בדבריו (פ"ד מעבדים הי"א) דא"צ כלל קרא ללמד דלא מהני מכירה שאין הע"ע נמכר וניתן במתנה וכן אמה העברי' יעו"ש ופשוט [ועי' בלח"מ (פ"ו מבכורות) דתלה הא דמוזהר בלאו אם מהני המכירה בהא דתמורה (ד ע"ב) אם כ"מ דארל"ת אי עבד לא מהני יעו"ש ובקצות (סי' רפ"א) ואכ"מ מה שיש לדבר בזה]:
ג) ראיתי לכ"ת שהביא בשם המלבים שהעיר דלמאי דאמר בקדושין (כ ע"א) מודי רבנן היכא דאיכא צד יעוד יעו"ש דמבואר דאף למ"ד דאין אמה נמכרת לקרובים משום שאינה ראוי' ליעוד מ"מ אם יש לו בן שראוי ליעוד הבן סגי אף שאינו ראוי ליעוד האב ומהני המכירה והעיר לפי"ז דעכו"ם שיש לו בן שנתגייר דחשיב ראוי ליעוד כיון דראוי ליעוד הבן עכ"ד והנה זה הערה לדברי הראשונים ז"ל דאמה העברי' לא משכחת בעכו"ם משום שאינה ביעוד והרי משכחת בכה"ג שיש לעכו"ם בן שנתגייר דאית לן למימר דמהני המכירה כיון שראוי ליעוד הבן, ואולם בפשוטו לא אדע מנ"ל לדמות בן עכו"ם שנתגייר ליעוד הבן דעלמא הא מבואר בקידושין (י"ז ע"ב) גר את העכו"ם אינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים וברש"י דכיון דגר שנתגייר כקטן שנולד אינו מתיחס אחרי העכו"ם להיות נקרא בנו יעו"ש א"כ מנ"ל כלל בכה"ג דיש לבן זכות יעוד הא אין לו דין בן כלל ורק לבן זכתה תורה לא למי שאינו בן. ואף די"ל סברתו למאי דאמר ביבמות (ס"ב ע"א) הי' לו בנים בגיותו קיים פרי' ורבי' משום דעכו"ם יש לו חייס יעו"ש ובבכורות (מ"ז ע"א) מבואר דאף לאחר שנתגייר דכקטן שנולד דמי מ"מ לא פקע שם בן בעצם שהי' לו בתחלה קודם הגירות וע"כ דרק לדין ממון הוא דפקע ע"י הגירות כגון נחלה וכה"ג עי' תוס' בכורות (מ"ז ע"א) ד"ה דבהיותו אבל לענין קיום מצוה אזלינן בתר העצם ובעצם בנו הוא ועי' ירושלמי יבמות פ"ב (ה"ו) לענין עבד וה"נ סברתו במצוות יעוד דאזלינן בתר העצם שהי' קודם גירות וכמו באב שנתגייר חשיבו בניו כן להיפך בן שנתגייר חשיב בן לייעד אמה העברי' של אביו [ועי' רמב"ם (פט"ו מאשות ה"ו) דמפורש דרק בנתגיירו האב והבנים הוא דקיים פו"ר לא בגירות האב לחודי' יעו"ש ובהרב המגיד שם. מ"מ נראה דאין זה משום דלא חשיבי בניו רק הוא חסרון במצות פו"ר דא"א לקיים פו"ר בבנים עכו"ם וכלשון ה"ה שם מה לנו מזה שיש לו בן עכו"ם] אולם לא מסתבר כלל דודאי אין כל המצות שוים בזה ורק פו"ר הוא דתליא בחייס דהיינו שיהי' לו בן המתייחס אחריו ומש"ה כיון דבהיותו עכו"ם אית לי' חייס והי' נחשב בנו לא פקע זה ע"י הגירות וגם כסברת הש"ס ביבמות (ס"ב ע"א) משום דמעיקרא נמי בני פרי' ורבי' נינהו ועי' פירש"י שם ד"ה בני נח בני פרי' ורבי' נינהו דכתיב ויאמר להם פרו ורבו ועי' תוס' שם ד"ה בני יעו"ש ובתוס' חגיגה (ב ע"ב) ד"ה לא ובמ"ל (פ"י ממלכים) מהא דסנהדרין (נ"ח ע"ב) ובא"מ סי' ב' יעו"ש והיינו דכיון דכבר חייל קיום מצוה דפו"ר קודם שנתגייר אף דעכשיו כקטן שנולד מ"מ כיון דביחוס תליא והרי הי' לו חייס לענין זה קודם גירות תו לא פקע. אבל לענין יעוד דבהיותו עכו"ם ליתא כלל בתורת יעוד לא לו ולא לבנו ורק אחרי שנתגייר הוא דנתחדש הדין יעוד א"כ ממ"נ בעת שהי' לו חייס לא הי' לו דין בן ליעוד ובעת שנתחדש לו דין יעוד כקטן שנולד דמי ואינו בנו כלל ומהיכן יבא לו זכות יעוד וגם מנ"ל שיעוד בחייס תליא כפו"ר [ועיין כתובות (מ"ד ע"א) לענין מוציא שם רע היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע ובתוס' רי"ד שם אין לה פתח בית אב פירש דהא אין לה אב שאין מיוחסת אחרי אביה כיון שהוא עכו"ם והיא גיורת ולאו משום שאין יחוס לעכו"ם דודאי אית להו יחוס דכתיב מרודך בלאדן בן בלאדן עכ"ל ומבואר דזה בעצמו מחלק החייס לחשבה כאין לה אב מה שהאב עכו"ם והיא גיורת וה"נ יש לדון לענין יעוד בבן שנתגייר והאב עכו"ם ואכמ"ל] וז"פ:
ד) עוד י"ל טעם אחר בהא דלא מהני מכירת אמה לעכו"ם אף אם יש לו בן שנתגייר שראוי ליעוד הבן עפ"י דברי רמב"ם (פ"ד מעבדים ה"ז) כיצד מצות יעוד כו' וכיצד מיעדה לבנו וכו' הרי האב אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לבני עכ"ל וראיתי בלח"מ שם שמסתפק בכוונת דברי רמז"ל אם בדקדוק נאמרו דלא מהני יעוד הבן רק אם האב הוא המקדש עבור הבן אבל הבן בעצמו אינו יכול ליעדה וזה סותר שיטת רש"י ז"ל (בפירוש התורה) דכתב דיעוד הבן היינו שהבן עצמו מקדש ולשון רמב"ם משמע שסובר כי האדון הוא המקדש עבור בנו יעו"ש. מ"ש בזה ולא הביא שום ראי' לדבר ופשטות דברי רמב"ם מורים כי האדון הוא המקדש עבור הבן:
ולכאורה יש להוכיח מהא דכתב רמב"ם (בפ"ד מעבדים ה"ח) ואם מת האדון אין בנו יכול ליעדה לו שהרי יוצאה לחירות במיתת האדון עכ"ל. ומבואר דרמב"ם ז"ל הוסיף טעם להא דאין הבן מייעד אחר מיתת אביו משום שיצאה האמה לחרות ואם איתא דרק לאב יש זכות זה של יעוד לקדשה עבור בנו אבל אם קדשה הבן לא מהני א"כ כשמת האב תיפוק לי' דאין כאן מי שייעדה שהרי הבן בעצמו אינו בתורת יעוד רק האב מייעד עבורו והרי ליתי' לאב ולמה לי' לרמב"ם הטעם משום דיצאה לחירות ומוכח לכאורה דגם הבן בעצמו הוא בדין יעוד ומש"ה, ס"ד דאף שמת האב יהי' דין יעוד לבן. אמנם י"ל דלק"מ דהא בהא תליא דזה דאמרינן דיעוד הבן נצרך לאמירת האב הוא רק כשאיתי' לאב דעדיין אין הבן יורש כלל אמה זו להיותה נעשית שלו דאין ירושה מחיים מש"ה שפיר כיון דיעוד הבן מתורת יעוד האב לכן בעינן שהאב יקדשה עבורו דלהבן בעצמו ליכא דין יעוד אבל כשמת אם נימא דאמה העברי' אינה יוצאה לחירות ואיתא בירושה (עי' בירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) דסובר חד תנא דאמה עובדת את הבת ולא את הבן ע"ש) א"כ שוב אין זה יעוד הבן כלל דהרי יורש כחו של האב וכאב גופי' הוא ואדון עצמו הוא לא בן האדון ושפיר יכול ליעדה בעצמו וא' כלל שהאב יקדשה עבורו ואף דהמעות הראשונים שהם לקידושין כש"ס קידושין (י"ט ע"א) לא נתנם זה הבן רק האב מ"מ כמו אלו הי' מהני מכירת אמה לאחר הוה אמרי' דגם זכות זה מכר לו דמה מכר ראשון לשני כל זכות שיש לו כן בירושה אם הוה אמרינן דיורש כח וזכות האב א"כ ממילא הוא אדון עצמו שוב נחשב זה יעוד האדון לא יעוד הבן ולכן הוסיף רמב"ם דאחר מיתת האם ליכא יעוד משום דיצאה לחירות ואין אמה עובדת הבן וז"פ [ועיין מקנה קידושין (ט"ז ע"א) בתוד"ה מיתה שמוציאה וכו' יעו"ש]:
ואמנם מהא דאמר בקידושין (כ ע"א) דאף למ"ד דאין מוכר אמה העברי' לקרובים שאינה ראוי ליעוד ומודי רבנן היכא דאיכא צד יעוד יעו"ש דמבואר דאם ראוי ליעוד הבן אף שאינו ראוי ליעוד האב מהני המכירה יש להביא ראי' דא"צ יעוד האב עבור הבן ואם נימא דזכות הבן ליעוד אינו מתורת יעוד הבן רק הכל מתורת יעוד האב איך יהי' טפל חמור מן העיקר וכיון דהאב גופי' אין לו תורת יעוד איך יש יעוד לבן ומוכח דזכות הבן ליעוד בתורת עצמו הוא ומש"ה שפיר יש יעוד לבן אף במקום שאין זכות יעוד לאב וזה קצת ראי' לד' הלח"מ:
ואולם נראה להביא ראי' דדעת הרמב"ם בענין יעוד שהאב הוא המיעד עבור הבן אבל אינו מועיל יעוד הבן בעצמו וכפשטות לשונו ז"ל וזה דהנה בקידושין (ז) אמר רבא הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכו' האי נמי אע"ג דלא חסר ממונא קא קני לה להאי איתתא יעו"ש ובפירש"י ז"ל דהנותן הוא שמקדשה עבור אותו פלוני ועי' בירושלמי קידושין (פ"ב ה"א) יעו"ש וראיתי ברמב"ם (פ"ה מאשות הכ"ב) דכתב אמר לה הילך דינר זה במתנה והתקדשי לפלוני וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי הרי זו מקודשת אעפ"י שלא נתן לה המקדש כלום יעו"ש ועי' רשב"א קידושין (ז ע"א) דתמה טובא בשיטתו דמפרש הא דאמרינן דמקודשת מדין עבד כנעני דלאו שהנותן הוא המקדשה עבור הפלוני רק שאותו פלוני שלא נתן הוא המקדש ופשטות הסוגי' לא משמע כן רק שהנותן הוא המקדש ועי' בההמ"ג (פ"ה מאשות הכ"א) ובריטב"א קידושין (ז ע"א) יעו"ש מ"ש בזה ועי' תוס' קידושין (יט ע"א) ד"ה אומר יעו"ש [ובמ"א כתבתי בהא דדקדק רמב"ם שאמר הנותן הילך דינר זה במתנה דמשמע אף שלא נתן לה לקידושין מהני והבאתי דברי תוס' ר"י הזקן הנדפס בש"ס ווילנא בקידושין (ז ע"א) דכתב ואפילו נתן לה אותו הפלוני המעות ע"מ שתתקדש יעו"ש כי דבריו צ"ב ואכ"מ]:
ואמנם למ"ש דברי הרמב"ם מכוונים וזה דהא יש לתמוה בסוגיא דאמר דהילך מנה ותתקדש לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני דאמאי לא יליף מקידושין גופיהו דאמרה תורה ביעוד דהבן ג"כ יכול ליעדה במעות שנתן אביו הנה דקני לאיתתא אע"ג דלא חסר ממונא וכבר תמה בזה בס' פני יהושע והניח בצ"ע. ואמנם למ"ש דדעת רמב"ם דהא דמהני יעוד הבן אינו כשהבן בעצמו מיעד רק שהאב הוא המיעד עבור בנו א"כ מכוונים הדברים דשפיר לפי שיטתו דהא דמקודשת מדין עבד כנעני אינו כשהנותן הוא המקדש רק כשהפלוני שלא נתן הוא המקדש א"כ בהכרח נקט מדין עבד כנעני דהא אינו מוכח מיעוד הבן רק היכא דהאדון הנותן הוא המקדש וכנ"ל דלפי שיטתו לא מהני קידושי הבן ואנן בעינן ללמוד כי יועיל קידושי הפלוני שלא נתן וזה עצמו הכרח לפרש הסוגי' כן שאלו בפשוטו כשהנותן הוא המקדש מדוע זה יליף מדין עבד כנעני ולא מדין יעוד וע"כ דבא ללמד לדין קידושי פלוני שלא נתן שאינו מוכח מיעוד כי שם הנותן הוא המקדש וז"נ [וראה במכילתא מובא ברמב"ם (פ"ד מעבדים ה"ז) ואינו מייעד שתים כאחד ע"כ וקשה דכשהבן מייעד בעצמו יהי' האב יכול ליעד אחרת ומוכח דהכל יעוד האב גם עבור הבן ושוב לא משכחת לייעד שניים]:
אולם הא דקידושין (כ ע"א) מודי רבנן היכא דאיכא צד יעוד יעו"ש דהוכחתי מדמהני יעוד הבן במקום שאין דין יעוד לאב דענין יעוד הבן הוא דבר בפ"ע ואינו תלוי באב וכנ"ל יש ליישב דהנה הרמב"ן ז"ל בקידושין (י"ד ע"א) כתב טעם מ"ד דמוכרה לקרובים משום דקרובים חשיבי ראוין וליעוד כיון דבעצם בני יעוד נינהו ואיסור מקרי דבר אחר הא דקגרם לה שאין לה בה תפיסת קידושין יעו"ש ויתכן דטעם מ"ד דאין מוכרה לקרובים אף דבכה"ת אין איסור מסלק שם ראוי וכמבואר בכמה דוכתי עפ"י דברי המשנה כריתות (ז ע"ב) לא אם אמרתם יום פ"א שחל בשבת שאעפ"י שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לק"צ תאמר במפלת לאור פ"א שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לק"צ יעו"ש ומבואר דאיסור דאינו מסלק שם זמן היינו רק אם יש מציאות לראויות בפועל אזי גם על מה שאינו ראוי חשיב ראוי מצד הדין אבל מה שאין לו שם מציאות ראויות בפועל אזי גם איסור מסלק שם זמן ועי' בס' נודע בשערים מ"ש בזה. וה"נ י"ל לענין שם ראוי דבקרובים שאין מציאות יעוד בשום פעם סובר מ"ד זה דאין זה בכלל ראוי ליעוד דאף דבעצמותן בני תפיסה קידושין נינהו מ"מ כיון שאין מציאות לראויות בפועל גם האיסור מסלק השם ראוי וכמו דמסלק שם זמן. ורק היכא דיש מציאות בשום פעם הראויות בפועל אזי נחשב לעולם ראוי וז"פ:
ולפי"ז שפיר י"ל דמ"ש דענין יעוד הבן הוא מדין יעוד האב ואם האב אינו בר יעוד מ"מ כיון שראוי ליעוד סגי דכיון דיש כאן ראויות דיעוד בפועל דהיינו יעוד הבן שוב נגד זה דבעי שיהי' האב בר יעוד שיהי' יכול לייעד עבור הבן שפיר מהני מה דבעצמותו ראוי ודבר אחר גרם לו אינו יכול לסלק שם ראוי בעצם היעוד בעינן שיהי' לו מציאות בפועל אבל ראיות דגברי סגי במה דיש לו שם ראוי:
ולפי"ז י"ל דאמה הנמכרת לעכו"ם שיש לו בן שנתגייר דאין זה מוחשב ראויות ליעוד כלל ואינו דומה למכירה לקרובים שיש לו בן שאינו קרוב דשם שהאב ישראל ובר יעוד הוא שפיר אף שאסורה לו לאב מ"מ חשיב ראוי ליעוד האב דדבר אחר גרם לו אינו מפקיע שם ראויות ליעוד ולענין זה שיהי' האב יכול ליעד עבור הבן סגי במה דחשיב האב בר יעוד מצד שם ראוי וכנ"ל אבל בזה שהאב עכו"ם וליתא במצות יעוד כלל לא עבור עצמו ולא עבור בנו ממ"נ ליכא יעוד דלבן בעצמו הרי ליכא יעוד והאב הרי אינו בר יעוד בשום מקום וכזה מחלק בירושלמי כתובות (פ"ג ה"א) דשפחה אין לה הוי' ואחותו יש לה הוי' לאחר ומכ"ש למאי דקי"ל דמעות הראשונות לקידושין ניתנו עי' קידושין (י"ט ע"א) דזה העכו"ם הקונה האמה הרי לא מהני נתינתו לקידושין כלל לא עבור עצמו ולא עבור בנו וז"פ: ה) ודע דבדברי רמב"ם (פ"ד מעבדים ה"ז) דכתב דהאב הוא שמיעד עבור הבן דעמד הלח"מ דמדוע לא הזכיר שגם הבן בעצמו יכול לקדשה וכמ"ש רש"י ז"ל (בפיה"ת) עלה בדעתי עוד די"ל למאי דאמר בקידושין (י"ט ע"ב) המוכר את בתו והלך וקדשה לאחר שיחק באדון ומקודשת לשני יעוש"ה בסוגי' ובתוס' שם ובמ"א כתבתי מהא דירושלמי קידושין פ"א ה"ב דהכל מודים שאם השיאה שיחק באדון יעו"ש ונראה ברור דאף דבכל יעוד לבד זה דנעשית אשת איש מהני ג"כ להפקיע ממנה דין שפחות שעלי' וכמ"ש התוס' בחולין (ס"ה ע"א) ד"ה אעפ"י וכו' וגם לא היתה צריכה פדיית אב שבשעת יעוד פקע שעבוד שפחות ממנה עכ"ל מ"מ זה האחר שקידשה לאותה אמה והפקיע זכות היעוד של האדון מ"מ כיון דאינה ממונו אינו יכול להפקיע דין השפחות שעלי' מן האדון דהרי מ"מ קנויה לאדון עד הזמן ולא מצינו שקידושין יוציאו אמה לחירות לבד בקידושי יעוד דאדון שזהו דין ביעוד שמוציא מיד שפחות וכדאמר בקידושין דף (י"ט ע"ב) גבי יעוד ונוהג בה מנהג אשות יעו"ש דגזה"כ ביעוד אדון בעצמו לא בקידושי אחר. וזה מתבאר מדברי תוס' בקידושין (ט"ז ע"א) ד"ה מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וכתבו תוס' וא"ת חופה תוכיח שמוציאה מרשות אביה ואין מוציאה מרשות אדון דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות אדון וכו' יעו"ש הנה להדי' דאף דמהני קידושי אחר באמה העברי' מ"מ אין הקידושין מפקיעים ממנה דין השפחות ועי' בהגהת הש"ס שם ועי' מנ"ח שמסתפק בזה וחידוש שלא הביא דברי תוס':
ולפי"ז יתכן ביעוד הבן דיש בזה תרתי הא' גוף חלות הקידושין שזכתה לו תורה לקנות האשה בממון אביו הב' דין הפקעות השפחות ע"י היעוד וככל יעוד שמוציא מרשות האדון א"כ י"ל דזה דכתב רמב"ם ז"ל דבעינן שהאב יקדשה עבור הבן אין הכוונה לענין גוף חלות הקידושין דלזה שפיר מהני גם יעוד הבן בעצמו רק הכוונה לענין הפקעת דין שפחות שע"י היעוד דכיון דאינה ממונו של בן ואין בידו לשחררה ולהפקירה נהי דמהני קידושין אבל מ"מ לא עדפי מקידושי אחר שאינו מוציא מרשות אדון אף דנעשה כאשתו ולזה בעינן שהאב יקדשה עבור בנו דאזי יש בזה דין הפקעת השפחות ג"כ ועי' במנ"ח שדן באדון עצמו שקידשה לא בתורת היעוד דלא פקע שפחות ממנה יעו"ש וכן י"ל ביעוד הבן בעצמו דמהני לקידושין לא להפקעת השפחות וזה יהי' תליא במ"ש במ"א דאף דיעוד מפקיע שפחות אבל מ"מ אין הפקעת השפחות תנאי קידושי יעוד ואפשר לחלות דין קידושי יעוד בלתי דין הפקעת שפחות ואכ"מ]:
ולפי"ז ניחא הא דכתב רמב"ם פ"ד מעבדים הטעם דאם מת האב אינו מייעדה שכבר יצאה לחירות ולא בפשוטו שאין כאן מי שייעדה לפ"ד דהאב מייעד עבור הבן ולמ"ש ניחא כי יעוד האב בעי' לענין הפקעת דין שפחות אבל מ"מ לגוף הקידושין הרי מהני שפיר גם יעוד הבן דהתורה זכתה לו לקדשה בממון שקיבל אביה מאביו ולזה כתב דכיון דיצאה לחירות פקע דין זה לגמרי ולא מצי תו לקדשה דנהי דאין הפקעת השפחות תנאי היעוד ואפשר ליעוד שיחול אף שנשארת בדין שפחות. אבל מ"מ חלות היעוד תלוי בדין שפחות שאם יצאה לחירות דפקע שפחות שוב פקע גם דין קידושין שביעוד וזה פשוט:
ו) עוד יתכן בכוונת רמב"ם שהאב מייעד עבור הבן למאי דאמר בבכורות (י"ג ע"א) מצות יעידה קודמת למצות הפדי' יעו"ש וראיתי ברש"י ז"ל בפיה"ת משפטים שכתב וכאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד יעו"ש ומבואר מזה דיעוד אינו זכות קנין גרידא רק שהוא מצוה ג"כ ואף דודאי דאם אינו מייעד אינו מבטל מצוה וכדמוכח בירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) גבי אם אמר ע"מ שלא לייעד וכן מפורש במכילתא (משפטים) שאם רצה לייעד הרי הוא מייעד יעו"ש דמשמע דאי אמר לא בעינא ליתא לעשה מ"מ כשמיעדה יש בזה קיום מצוה [וכ"כ במ"א בד' ראב"ד ז"ל לתו"כ ויקרא דכ' דהא דנשים סומכת רשות דרק לגבי הביטול אינה נחשבת מבטל מ"ע אבל מ"מ לגבי הקיום הוי קיום מצוה אפי' לדחות ל"ת יעו"ש מכמה דוכתי כזה ואכ"מ] אולם נראה דאף דיש בקנין יעוד קיום מצוה מ"מ אין המצוה תנאי הקנין ואינם מעכבים זה את זה וכשייעדה באופן דלא הוי קיום מצוה ג"כ מקודשת דענין המצוה הוא רק דבר. ממילא דכשמיעדה יש קיום מצוה אבל מ"מ שני דברים נפרדים הם ואפשר לקנין לחול בלי קיום מצוה ויש לדמותו להא דכתב הרשב"א ז"ל יבמות (מ"א ע"א) בהא דאמר שם יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה וז"ל ומתוך כך יש לי לומר דלאו למימרא שתהא היבמה זקוקה לו לחלוץ או ליבם אלא מותר בלבד קאמר יעו"ש שהאריך טובא ומבואר מזה דאף דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה נקנית בקנין יבמה דהקנין לא פקע וכמבואר ברשב"א שם מ"מ המצוה נתבטלה ומוכח מזה דהיכא דיש מצוה וקנין אין המצוה תנאי הקנין שהרי לאחר שחזרה להיתירה ליתא למצותה ואיתה לקנינה וזה אפילו במצוה חיובית כיבום כ"ש ביעוד שאינה מצוה חיובית רק רשותית דודאי יש קנין יעוד אף במקום דליכא קיום מצוה וזה ברור:
וראה בירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) הי' נשוי אחותה ומתה האדון הי' נשוי אחותה של אמה העברי' שלא הי' אפשר לו ליעדה בעת המכירה ומתה] מאן דאמר בסוף ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר [צריך לתת לה כסף עכשיו ליעוד] יעו"ש בכל הסוגי' ועי' במ"ל פ"ד מעבדים ה"א ובס' מראה הפנים שם דתמהו איך מהני המכירה למי שנשוי אחותה יעו"ש והי' נראה דיתכן לפרש שנשא אחותה אחר שקנה האמה דשפיר בעת המכירה היתה ראוי ליעוד ואח"כ נדחית ממצותה והרי זה דומה לדברי הרשב"א ז"ל ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דאף דחזרה לקנינה לא חזרה למצותה ועי' בשו"ת רמ"ע מפאנו ז"ל (סי' ק"ה) שדן בהא דיבמות (ל"ב ע"א) דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דנימא בה יש דיחוי אצל מצות וכון דנראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה יעו"ש מ"ש בזה וכ"כ שזה ס' רשב"א ז"ל דפקע מצותה מצד דיחוי. וה"נ י"ל דיש דיחוי למצות יעוד כיון שנשא אחותה ואשמעי' דמ"מ אם ירצה לקנותה ובכסף אחר לא פקע דין היעוד דאין המצוה תנאי הקנין וצ"ע עוד שם בירושלמי לפ"ד ואכ"מ [ובגוף ד' רמ"ע מפאנו דיש דיחוי למצות יבום וכן מ"ש דיש דיחוי למצות יעוד יש לעיין מהא דאמר בירושלמי כתובות (פ"ג ה"ו) הי' נשוי אחותה המאנס הבתולה דיש עשה דולו תהי' לאשה ובשעה שאנסה הי' נשוי אחותה] כבר נפטר מתה כבר נפטר (אפילו מתה אחותה אח"כ נפטר מהעשה כיון דבעת שאנסה לא היתה ראוי' אליו] והק"ע ופ"מ שם בארו דבשעה שאנס זו הי' נשוי אחותה ומשמע מד' ירושלמי דאם בעת האונס לא הי' נשוי אחותה רק אח"כ נשאה ומתה דשפיר חוזר לחיובו דהא הירושלמי מדייק "כבר נפטר" דמשמע שבתחלתו מעת חלות העשה כבר נפטר. וזה צ"ב לפי הנ"ל דיש דיחוי ליבום וליעוד דנימא דיחוי גם למצות לו תהי' לאשה דאונס ובפשיטו לרשב"א ז"ל דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דנדחית מצותה ה"נ נימא באונס. ונראה לחלק לפי סברת הכס"מ (פ"ז מבכורים ה"ח) גבי שני ישראלים שעשו עיסה לחלק וחלקוה והוסיפו לכשיעור דאמרינן כבר נפטר מן החלה דתמה ראב"ד ז"ל שם דאין דיחוי אצל מצות וכ' הכס"מ דכיון דנפטרה הוי כאלו הורמה ממנו חלתה באותו שעה יעו"ש ומבואר סברתו ז"ל דפטור שנתהוה בדבר יש בו כח הפוטר כמו אלו הי' החיוב ונפטר ע"י עשי' המחויבת כן נפטר ע"י כח ודין הפוטר ובמ"א הבאתי לזה דברי התשב"ץ דכתב דחולה האוכל טבל מיחשב כאלו תרם יעו"ש ובבכורות (מ"ז ע"ב) דהפטור מפדיון הוי כאלו נפדה ועי' רש"י שבת (ע"א ע"ב) ד"ה קמ"ל דחצי זית הפטור מקרבן דהוה כאלו הביא את הקרבן ואין כאן מקום ולפי זה גם פטור דיחוי הוי פטור כל כך כאלו נעשה הדבר שהי' ראוי לעשות אלו הי' מחויב. וא"כ ניחא דביבום אלו הי' מחויב וייבמה הרי הי' מיפטר ממצותה לעולם כדאמר ביבמות (ח' ע"ב) כיון שלקחה הרי הוא כאשתו יעו"ש ע"כ גם ע"י הפטור שהיתה אסורה נדחית לעולם כאלו נעשה המצוה אז דנפטרה לעולם אבל באונס דאמר במכות (ט"ז ע"א) כל ימיו בעמוד והחזיר יעו"ש א"כ גם ע"י קיום המצוה אם נתבטלה כל ימיו בעמוד והחזיר קאי שפיר לא עדיף פטור הדיחוי לפטור על להבא מפטור של קיום המצוה וזה ברור]:
ולפי"ז נראה דכוונת הרמב"ם בהא דכתב כיצד מצות יעוד וכו' האב הוא שמייעדה עבור בנו היינו לענין קיום מצוה דמצוה דאב הוא או שייעדה עבור עצמו או עבור בנו אבל הבן אינו מצווה במצוות יעוד. אמנם לענין הקנין אשות שע"י היעוד שפיר גם לבן יש זכות זה ואם יקדשה הבן בעצמו אף דלא יהי' קיום מצות יעוד לדידי' מ"מ יקנה האמה לאשה וכנ"ל דאין קיום מצוה עיכוב להקנין ולכן ניחא שפיר הא דכתב רמב"ם טעם להא דאם מת האב שאין בה דין יעוד משום דיצאה לחירות ולא משום דליתי' לאב המייעד ולמ"ש ניחא דאדרבא מכיון דמת ובטלא מצותו א"כ אין נ"מ כלל דלענין קנין הרי גם הבן יכול לקנות בעצמו ולאחר שמת לא איכפת לן זה שחוסר מצוה כיון דליתא לאדון שיקיים מצוה בזה ורק כשאיתי' לאב בחיים שפיר המצוה שהאב ייעד עבור הבן כדי שיהי' קיום מצוה בזה ובאתי רק להעיר וראה במס' עבדים (פ"א) האב לייעד והבן לייעד האב קודם יעו"ש ולמ"ש יש לעיין לפ"ד הש"ס קידושין (כ"ט ע"א) הוא לפדות ובנו לפדות וכו' מצוה דגופי' עדיפא יעו"ש והכא כשהאב מייעד עבור הבן הרי גם זה קיים מצוה דאב ואכ"מ] ז) והנני שב עוד לקושית המלבי"ם שהביא כ"ת דאם יש לעכו"ם בן שנתגייר אמאי לא תועיל מכירת אמה העברי' לעכו"ם לפי ד' הראשונים ז"ל דהטעם משום דליתא ביעוד והרי ראוי ליעוד הבן. ויתכן דהנה בקידושין (י"ז ע"ב) אמר חזקי' עכו"ם יורש אביו דבר תורה שנאמר וחישב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו [מדאיצטרך למעט יורשין מוכח שיש להם דין ירושה רש"י] יעו"ש ויש להקשות למאי דאמר בקידושין (י"ז ע"ב) עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את היורש יעו"ש והנה הכסף משנה (בפ"ב מעבדים הי"ב) הביא בשם הרלב"ג דכתב שיתבאר מזה שאין האדון שליט למכור עבדו או לתתו לאחר עכ"ל:
ונראה להוכיח מדברים אלו דסובר הרלב"ג דענין זה דעבד עברי עובד את הבן אינו משום ירושה שיורש את נכסי אביו אלא דהוא דין וגזה"כ מפאת מעלת הבן שיקום תחת אביו וכאלו האב בחיים דמי דאם נימא דהא דעובד את הבן הוא משום דין ירושה מנא לי' להוכיח מהא דאין ע"ע עובד את הבת דאין האדון שליט למכור עבדו או לתתו לאחר אדרבה נידוק איפכא מדעובד את הבן ע"כ דממונו הוא להורישו והה"ד למכירה ונתינה וע"כ דסברתו דכיון דבכל ירושות אמרה תורה דשוין כל היורשים לזכות במקום שאין בן ורק בעבד עברי גלי קרא דאינו עובד את הבת ע"כ מוכח מזה דבע"ע ליתא כלל לדין נחלה לפי שאין האדון שליט בעבדו כלל להורישו דאלו הי' מדין נחלה הי' בזה גם סדר נחלה דהיינו שגם שאר יורשין זוכין כשאין בן וע"כ הוכיח מזה דה"ה שאין האדון שליט בעבדו למכרו או לתתו לאחר אבל זה דעובד את הבן אינו כלל מתורת נחלה דע"ע ליתא בירושה כלל רק הוא דין וגזה"כ שיקום הבן תחת אביו בזה ועי' בירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) אית תנא תני ע"ע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת וז"ב בכוונתו: ולפי"ז קשה דאיך ילפי' בקידושין (י"ז ע"ב) דעכו"ם יורש את אביו מדאיצטריך למעוטי שאינו יורש ע"ע של אביו ומאי ראי' הא שאני ע"ע דגם בישראל אין בו דין ירושה כלל ורק בבן רבייה קרא לזכותו בע"ע של אביו א"כ גם בעכו"ם י"ל אף דאינו בתורת ירושה מ"מ ס"ד דיזכה בע"ע של אביו ובפרט לשי' רמב"ם (פ"ו מנחלות ה"ט) דמה"ת ליכא שום יורש בעכו"ם רק בן יעו"ש א"כ כיון דחזינן בנמכר לישראל דאין בע"ע דין ממון להורישו שהרי אינו עובד את הבת א"כ גם זה שעובד את הבן אינו מדין סדר נחלות רק הוא עדיפות בבן מגזה"כ ושוב מנ"ל למילף דין נחלה בעכו"ם מדס"ד שע"ע עובד את הבן הא הס"ד דעובד את הבן בנמכר לעכו"ם הוא דילפי' מנמכר לישראל והרי גם בנמכר לישראל אינו עובד את הבן מתורת נחלה א"כ י"ל דבעלמא שלא בע"ע דאין בעכו"ם דין נחלה כלל. ועי' תוס' עירוכין (י"ד ע"א) ד"ה ובעכו"ם יעו"ש:
[ועיין במרדכי הובא ברמ"א (חו"מ רע"ח סעי' ד') הניח להם עבד הבכור נוטל ב' חלקים והפשוט חלק אחד דהיינו שעובדים לבכור שני ימים ולפשוט יום אחד עכ"ל ומבואר דבכור נוטל פי שנים בעבד אמנם אינו מבואר אם גם בעבד עברי כן דנוטל פי שנים או לא וראיתי לכמה אחרונים דכתבו בפשיטות דאין בו דין ירושה ואין הבכור נוטל פי שנים ועי' מנ"ח (מ' מ"ב) דהביא ראי' מהא דב"ב (קכ"ח ע"א) יכיר למא לי' והא אי בעי למיתבי' במתנה יהיב לי' ותמוה דהא נ"מ לעבד עברי שאינו ניתן במתנה ואשמעי' קרא דמ"מ נאמן האב שהוא בכור וע"כ מוכח דאין בכור נוטל פי שנים בע"ע יעו"ש ולע"ד סברא זו מוכחית מדברי רלב"ג שהוכיח מדאינו עובד את הבת דאין האדון שליט למוכרו ולתתו לאחר והיינו דמשום זה נסתלק דין ירושת הבת לפי שאינו של האדון ואמאי דייקינן להיפוך מדעובד את הבן דמוכח דהאדון שליט להורישו דה"ה דיכול למוכרו לאחר וע"כ כנ"ל דגם מה שעובד את הבן אינו מתורת ירושה דבירושה יש סדר נחלות שכל היורשים שוים אבל בזה הוא רק דין וגזה"כ בע"ע שהבן יקום תחת אביו אבל אינו ממונו לירושה ולמכירה ושוב שפיר דאין הבכור נוטל פי שנים דרק בירושה שמסדר נחלות הבכור נוטל פי שנים לא בזה שנסתלק לגמרי דין ירושה אף מזה שעובד את הבן (ובסמוך יבואר עוד בזה)] ולכן נראה בפשוטו מזה דסברת הש"ס דבכל מה דאמרה תורה שהבן קם תחת אביו אף במה דאין בו דין ירושה דמ"מ זה רק בבן כזה שיש לו עכ"פ זכות הירושה בעלמא נגד שאר היורשים וחזינן דזכתה לו תורה לבן אף שאין שאר היורשים זוכין שפיר אלים כח הבן לזכות מעצמו גם במקום שאין זכות לאב להורישו לכל היורשים אבל אין ללמוד מזה לבן שאין לו כלל זכות ירושה במקום אחר שגרע עוד משאר יורשים דנימא שיהי' לו מעלת הבן בנכסי אביו אף שאין שום יורש זוכה בהם דזה אין סברא כלל [ועיין תוס' ב"ב (ק"ט ע"א) ד"ה כיון דהקשו דנהי בעבד עברי אינו עובד את היורש אבל עכ"פ יעבוד את הבת שהרי לענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו ותירצו דלענין נחלה כאחר דמיא שהרי בן קודם לבת וכהא דעירוכין (כ"ה ע"א) גבי שדה אחוזה יעוש"ה ונראה דאין כונתם דזכיית הבן בע"ע מדין נחלה ולגבי נחלה בת כאחר דמיא שז"א דהרי דנין שיעבוד את הבת במקום שאין בן ואזי שפיר גם בת בדין נחלה. וגם הראי' שהביאו מהא דעירוכין (כ"ה ע"א) גבי שדה אחוזה אינו מצד דין נחלה שבשדה אחוזה עדיין האב בחיים ואין בו דין ירושה אלא כוונתם דכיון דהא דאלים כח הבן מהני רק היכא דיש לו זכות נחלה במקום אחר וזוכה הבן נגד כל היורשים א"כ אלים כחו לזכות במקום שאין זכות לשאר היורשים ה"ה דזוכה בדבר כזה שנסתלקו שאר היורשים דתמיד במקום הבן הרי נסתלקו שאר היורשים והוא זוכה בנכסים. ה"ה אף דאמרינן דגם בת אינה יורשת הע"ע מ"מ הבן זוכה בו דהרי במקום הבן גם הבת כאתר ואלים לזכות בנכסים במקום שאין הבת יורשת ה"ה בע"ע דנסתלק זכות הבת מ"מ אלים כח הבן ויש לפרש עוד בד' תוס' ואכ"מ] ולכן שפיר הוכיח הש"ס דאם אין לעכו"ם בעלמא דין ירושה בנכסי אביו לא הי' צריך קרא שאין זוכה בע"ע של אביו דמנמכר לישראל א"א למילף דשאני בן ישראל שעכ"פ יש לו זכות ירושה בנכסי אביו במקום אחר שפיר זוכה בזה אף שלא מדין ירושה אבל מנ"ל בבן עכו"ם שאין לו זכות ירושה בעלמא שיהי' לו מעלת הבן ומסברא נדע דאינו עובד את הבן ול"ל קרא למעוטי וע"כ הוכיח הש"ס דשפיר יש לעכו"ם דין ירושה וס"ד שיהי' דומה לנמכר לישראל דאף דע"ע ליתא בירושה מ"מ בן אלים כחו לזכות ולקום תחת אביו וזה פשוט: ואולם יש לספק אם הא דאמרינן דבן רק שאין לו זכות נחלה במקום אחר אין לו מעלת הבן להני דברים דזכתה לו תורה שיקום תחת אביו הוא רק בדברים הבאין לאחר מיתה כהא דעבד עברי דעובד את הבן לאחר מיתת אביו דבזה שפיר היכא דהוא בן כזה שאין לו דין נחלה אין לו זכות זה להיות אלים כחו מכל היורשים דאף דזכות זה שבע"ע אינו מתורת נחלה וכד' רלב"ג שאינו ממונו של האדון כלל להורישו ואינו שליט עליו למוכרו מ"מ זכות שלאחר מיתת אביו א"א רק למי שהוא יורש האב בכל נכסיו היא זוכה גם בעבדו שלא מתורת ירושה. אבל בדברים הבאין מחיים כגון יעוד הבן דאמה העברי' דאזי אינו זמן הירושה כלל י"ל דא"צ כלל תנאי זה בבן שיהי' לו זכות נחלה בשאר הנכסים דמחיים אינו כלל עדיין בתורת ירושה והוא רק זכות הבן שהוא כאביו שפיר י"ל דבכל גווני כאב הוא. או י"ל דכיון דבהני דגלי קרא דמהני דין בן לא מצינו רק בבן כזה שיורש גם שאר הנכסים לאחר מיתה שוב א"א למילף לבן כזה שאין לו זכות נחלה בשום מקום כיון דמ"מ אינו דומה בזכותו לבן זה שאמרה תורה שקם תחת אביו וזה מסתבר. ועיין תוס' ב"ב (ק"ח ע"ב) אהא דאמר הש"ס מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה והקשו תוס' דלא קאמר שכן קם לעבד עברי יעו"ש ולמ"ש יתכן דהש"ס נקוט הני דמחיים שאינם תלוים בזכות הירושה שפיר הוי זה זכות לבן אבל ע"ע דתלוי בזכות ירושה כיון שהוא אחר מיתת האב שוב אינו זכות בפ"ע רק הוא כעין ירושה שדנין עלי' ואינו מוכרח כמובן דבס"ד קאי ודו"ק ונראה ראי' מהא דאמר בירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) שמואל בר אבא בעי קומי ר' זעירא בפרשת נחלות את עביד בן בן כבן והכא [לענין יעוד] לית את עביד בן כבן וכו' התיב רבי נחום הרי פרשת נחלות הרי עשיתה אח כבן ושאר כל הקרובים כבן את עושה בן בן כבן וכאן שלא עשיתה אח כבן ושאר כל הקרובים כבן אין את עושה בן בן כבן וכו' ע"כ ותמוה סברת הס"ד דירושלמי שיהי' דומה יעוד לסדר נחלות אטיו לא ידע דביעוד רק לבן זכתה תורה לא לשאר היורשים. ונראה דהכוונה דסובר הירושלמי דאף ביעוד דזכתה תורה לבן היינו משום שיש לו זכות נחלה במקום אחר נגד כל היורשים ואלים כחו מש"ה זוכה לייעד גם אמה העברי' של אביו אף שאין שאר הקרובים זוכין בזה. ולכן פריך דשוב גם בבן הבן דג"כ יש לו זכות זה של ירושה במקום אחר נגד כל היורשין יהי' מייעד את אמה העברי' של אבי אביו דכיון דאמרינן דאף דיעוד הוא מחיים בשעה שליתא עדיין לדין ירושה דמ"מ אלימות הבן הוא משום דין ירושה של אח"כ א"כ גם בן הבן הרי יש לו זכות זה דירושה שוב יהי' לו זכות יעוד ג"כ. וע"ז חידש הירושלמי דאף דבן שאין לו זכות ירושה אין לו אלימות לקום תחת אביו היינו דלבד זה שהוא בן וכרעא דאבוה הוא עי' עירובין (ע' ע"ב) בעי שיהי' לו גם אלימות זה דירושה בשאר נכסים. אבל מ"מ אלימות דירושה גרידא לא מהני ובעינן שבעצם יהי' בנו דאזי גזה"כ דכאבוה הוא אבל בן הבן אף דלירושה אלים זכות אבל מ"מ בעצמותו אינו בן ואנן בעי' תרתי בן בעצם וגם שיהי' לו זכות ירושה וזהו דאמר הרי פרשת נחלות עשיתה אח כבן היינו דאלו הי' סגי' בזכות הירושה במקום אחר לענין יעוד הרי במקום דליתא לבן שאר היורשים זוכין כבן ושוב יהי' להם זכות יעוד אם ליתא לבן וע"כ דבן בעצם בעינן ולא סגי' בראוי לירושה גרידא וע"כ אין בן הבן כבן ובחי' ביארתי באורך ד' ירושלמי שם:
ולפי"ז מבואר דגם יעוד שהוא מחיים אין לבן זכות יעוד רק מי שזוכה גם בירושת שאר הנכסים ומה"ט ס"ד דירושלמי שגם בן הבן יזכה בזה ואף למסקנא ג"כ כן דבעי זכות הירושה אלא דחידש הירושלמי דלא סגי בזכות ירושה גרידא רק בעי גם שיהי' בן בעצם [ועי' מקנה קידושין (י"ז ע"ב) שדן לענין עבד עברי שעובד את הבן אם עובד את בן הבן והביא ד' תוס' ב"ב (קט"ו ע"א) ד"ה בן יעו"ש ובודאי סברתו דכיון דגם בן הבן אלים זכותו נגד כל היורשים יש לדין שיהי' זוכה בע"ע כמו הבן צ"ע שלא הביא הירושלמי דאמר לענין דבן הבן אינו כבן כמ"ש דאף דבעי שיהי' ראוי לירושה מ"מ בעינן ג"כ שיהי' בעצם בנו וכרעא דאבוה]:
וא"כ מיושב קושית המלבי"ם דבעכו"ם שנתגייר בנו תועיל מכירת אמה לעכו"ם משום דיש צד יעוד לבן ולמ"ש אינו מוכח כלל דבן עכו"ם יהי' לו זכות יעוד דהא מבואר בקידושין (י"ז ע"ב) דגר אינו יורש את אביו עכו"ם יעו"ש א"כ הא לא מצינו זכות יעוד רק במי שראוי לירושה וכנ"ל. אבל בן עכו"ם זה שאינו ראוי לירושה מהיכי תיתי לומר שיש לו זכות יעוד וזה פשוט:
ח) ובעיקר דברי הרלב"ג שהביא הכס"ם (פ"ב מעבדים) דהוכיח מהא דאין ע"ע עובד את הבת דאין האדון שליט בעבדו למכרו או לתתו במתנה צ"ע טובא שלא הביא דברי רמב"ם המפורשים (פ"ד מעבדים הי"א) וכן עבד עברי לא יוכל למוכרו ולא ליתנו במתנה וביאר הכס"מ בעצמו שם דהוא מטעם שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד עיי"ש שלא הראה מקור לדבריו ז"ל וצ"ע כי מפורש בעירוכין (כ"ח ע"א) יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העברים ת"ל בהמה מה בהמה שיש לו רשות למוכרה וכו' יעו"ש וכן בת"כ (בהר פ"ד) ע"ש הנה דאין ברשות האדון למכור עבד עברי [ועיין בת"כ (אמור ה"ב) יכול אפילו קנה ע"ע יאכל בתרומה ת"ל כסף יצא עבד עברי שאינו כסף וביאר הר"ש משנ"ץ שאינו כסף. שאינו יכול למוכרו יעו"ש הנה גם מזה מבואר דאין ע"ע נמכר אך בריטב"א יבמות (ע ע"א) כתב הטעם דאין ע"ע אוכל בתרומה משום דאינו קנינו לגמרי לפי שיכול לצאת בגרעון כסף בע"כ של אדון יעו"ש ועי' תוס' יבמות (ע' ע"ב) ד"ה אלמא יעו"ש ומשמע דכן פירושם בת"כ ואכ"מ]:
ונראה לכאורה דנ"מ בין הטעמים אם הא דאינו יכול למכור ע"ע הוא משום שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד כדברי הכס"מ או משום דכיון דאינו יכול להורישו אינו שליט למוכרו כדברי הרלב"ג. נראה דנ"מ בע"ע הנמכר לעכו"ם דאמר בש"ס קידושין (י"ז ע"ב) וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת יעו"ש א"כ לגמרי נסתלק ממנו דין ירושה וגרע עוד מנמכר לישראל שעובד את הבן עכ"פ שוב לטעם רלב"ג ודאי דאין האדון שליט למוכרו לאחר כיון דאינו ממונו להורישו. אולם לטעם הכס"מ י"ל דהא דלא ימכרו ממכרת עבד לאו שלילה בנמכר הוא ר"ל דנימא דכיון שמכירה לאחר הוא דרך עבדות סילקה תורה זכות עבדות זה מן הע"ע אלא הוא איסור גרידא על המוכר וממילא לא מהני מכירתו משום לתא דאיסורא אבל מי שאינו מוזהר בלאו זה שפיר מכירתו מכירה דמצד קנינו שפיר יש לו זכות מכירה גם בע"ע נראה דעכו"ם דאינו מוזהר בלאו זה דלא ימכרו ממכרת עבד דאיני מדיני ב"נ וא"כ שוב ע"ע הנמכר לעכו"ם י"ל דרשאי האדון למוכרו לאחר:
ט) והנה ראיתי למהרי"ט ז"ל בקידושין (י"ח ע"א) ד"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה דהביא בשם ריטב"א ז"ל שהקשה דאיך יפדוהו בני משפחה הא נמכר לישראל הוא ואינו נגאל ע"י קרובים ותירץ דהא דאינו נגאל בקרובים היינו דליכא חיובא לקרובים לפדותו כשנמכר לישראל אבל אם רצו פודין ומש"ה פריך דמשום פגם משפחה ניכפינהו וע"ז כתב מהרי"ט ז"ל להקשות בתירץ הש"ס דלא ניחא להו דלרבי יוסי הגלילי דסבר גאולת אחרים לשעבוד ניכפינהו לקרובים לפדותו לשעבוד ותירץ וז"ל וי"ל דדוקא הלוקח מיד עכו"ם מצי לוקח לשעבוד דמכחו של עכו"ם אתי אבל נמבר לישראל כיון שאין דינו של ישראל למכרו כדכתיב באמה לעם נכרי לא ימשול למכרה ואמרינן במכילתא לא האב ולא האדון וכתיב לא ימכרו ממכרת עבד כיון שאין דינן של קרובים ליגאל מידו אף אם רצה לא מצי לאקנויי להו קנין הגוף שהי' לו בו עכ"ל ומבואר מדברי מהרי"ט ז"ל דהא דמהני גאולה לשעבוד הוא רק אם מהני מכירת האדון אבל בנמכר לישראל שאין לו זכות מכירה גם גאולה לא מהני וזה מוכרח מהש"ס כמבואר בדבריו ז"ל. ולפי"ז קשיא מהא דאמר בקידושין (ט"ו ע"ב) ריה"ג אומר באלה לשחרור בשאר כל אדם לשעבוד [אם גאלוהו קרובים לנמכר לעכו"ם יוצא לחירות ואם גאלוהו שאר כל אדם משתעבד להגואלים] ע"ש ועי' בירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) ובתו"כ (בה"ב פ"ט) יעו"ש והתינח לפי דברי הכס"מ דבעצם ע"ע בר מכירה הוא רק דאיסורא דלא ימכרו ממכרת עבד מעכב עלי' שפיר י"ל דעכו"ם יכול למכור עבדו העברי ושפיר מהני גאולת אחרים לקנותו לעבד. אבל לפי דברי רלב"ג דמדלא מהני ירושה לא מהני מכירה א"כ נמכר לעכו"ם דמי לנמכר לישראל קשה דאמאי מהני גאולה בנמכר לעכו"ם מאי שנא מנמכר לישראל דכיון דליתא במכירה ואינו ברשות האדון להקנותו לשעבוד דלא מהני גאולה לשעבוד וה"נ לא תועיל גאולת אחרים לשעבוד כיון שאינו ברשות העכו"ם למכרו:
ונראה פשוט דיש הבדל בין נמכר לעכו"ם לנמכר לישראל למאי דמבואר בסוגי' דקידושין (ט"ו ע"ב) דדין הגאולה בנמכר לעכו"ם בין של קרובים בין של אחרים הוא בע"כ דאדון יעו"ש וברש"י ד"ה ונגאל. ונראה דאף דודאי דמהני גאולה ג"כ מדעת הרב וכדמוכח מהירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) "אם ביקש לגרוע מגרע אפי' בתבואה ואפי' בכלים" יעו"ש דאף מגרעון כסף לא מהני בשוה כסף היינו בע"כ אבל אם גם הרב ביקש כן מהני גם בשוה ועיי"ש במ'. מ"מ נראה דאם הוא מדעת הרב הוא ענין קנין אחר ככל קנינים שקונה העבד עצמו מן האדון בפרעון חוב שעליו אבל אין עליו תורת שחרור כמו שהוא בגרעון כסף שזהו הדין גאולה האמורה בתורה וכבר האריך בס' זו המנ"ח דגרעון כסף אינו נקרא רק בע"כ לא מדעת הרב אף דמהני מתורת קנין יעו"ש שלא הביא הירושלמי:
ונראה דזהו ביאור דברי השמ"ק בבכורות (יא ע"א) דכתב דפדיית עבד אינו מצוה ואף דלשון המשנה שם מצות יעוד קודמת למצות פדי' מ"מ אין זה מצוה וכתב הטעם משום דפדי' בע"כ דאדון הוא והרי"ט אלגזי תמה בטעם זה דהא מצינו בכל מ"ע דכופין לקיימה ומ"מ הוי קיום מצוה ע"י כפי' וה"נ מקיים המצוה בפדי' בכפי' יעו"ש אולם למ"ש כוונתו דלא מצינו מצוה ע"י בפי' רק היכא דגם מדעת הוי קיום מצוה שפיר כופין לקיימה אבל בפדי' דהוא גאולה האמורה בתורה שאם הוא מדעת ועושה מעצמו אין זה מקרי פדי' כלל רק הוא הקנאה מהרב להאדון וכל השם מצוה מתחדש ע"י כפי' זה לא מצינו שהעושה מעצמו לא יהי' מצוה וע"י כפי' תעשה מצוה וע"כ אין זה מצוה כלל רק דין בשחרור העבד ואכ"מ:
ולפי"ז ניחא שפיר דמהני גאולת אחרים לשעבוד דאף דגם נמכר לעכו"ם ליתא במכירה מ"מ שאני גאולה ממכירה דמכירה הוא ענין הקנאה ממוכר ללוקח וזה ליתא בע"ע שאין ביד המוכר להקנותו אבל גאולה האמורה בתורה דהוא רק בע"כ לא מדעת א"כ אין זה מקנה ללוקח כלל והוא רק סילוק רשות המוכר שפיר אמרי' דהלוקח מאליו זוכה וכ"ז בנמכר לעכו"ם אבל בנמכר לישראל דכתב רמב"ם (פ"ב מעבדים ה"ז) דאין אחרים יכולים ליגאול בע"כ [ועי' כס"מ שם דדן דרק אין חיוב לפדות אך בלח"מ שם השיג דמפורש דלא מהני הפדיון כלל יעו"ש] א"כ אימתי תהי' גאולה אם יהי' מדעת הרב וזה עצמו כהקנאה ובכלל לא ימכרו הוא ולכן ניחא דלא מצינו בנמכר לישראל היתר גאולה דבישראל גאולה ומכירה כחדא וז"פ:
') י) והנה נתיישבתי עוד די"ל דגם לכס"מ דטעם דע"ע ליתא במכירה משום האיסור מ"מ גם נמכר לעכו"ם אין האדון יכול למוכרו די"ל דלכאורה צריך מובן דל"ל לכס"מ טעם דלא ימכרו ממכרת עבד ולא סגי לי' בטעמא דרלב"ג דמכיון דליתא בירושה ליתא במכירה אך י"ל דטעמו עפ"י דברי הש"ס נזיר (ל ע"א) אהא דאמרינן האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אבי' בעי רבא בכור ופשוט מאי הלכתא גמירי לה והלכך לא בעי גלוחי לפום מה דשקל או דילמא ירושה הוא וכי היכי דשקיל פי שנים הכי מגלח יעו"ש ומבואר מזה דבמעות סתומים שהניח האב לקרבנות נזירותו דקי"ל דאם ליכא זק בת דאינה מגלחת מ"מ כשיש בן ירושה הוא ובכור נוטל פי שנים ונראה ללמוד מזה דאף במקום דאין זכות ירושה לשאר היורשים רק לבן לא אמרינן דנסתלק בזה לגמרי דין ירושה והא דהבן יורש אינו מתורת נחלה רק משום דנחשב כאביו דא"כ אמאי הבכור נוטל פי שנים במעות סתומים שאין הבת יורשת הא נפקע מזה דין נחלה וממילא אין חילוק בין בכור לפשוט וכבר רמז המנ"ח להא דנזיר (ל ע"א) לענין פי שנים בע"ע יעו"ש. וע"כ מוכח מזה דכיון דהבן יורש אמרינן להיפוך דעדיין דין ירושה במקומה והא דאין שאר היורשים זוכים בנחלה הוא משום שינוי סדר נחלה דבמקום זה נתחדש סדר אחר בנחלה מבכל מקום אבל בעצם דין ירושה אין שום סילוק בזה וכזה כתב רש"י ז"ל ביבמות (ס"ב ע"א) דעכו"ם שיורש אביו דבר תורה מ"מ אין לו סדר נחלה ובן ובת ובכור ופשוט שוים יעו"ש הנה דעצם דין נחלה וסדר נחלה שני ענינים שונים הם. וע"כ שפיר סברת הש"ס דבכור נוטל פי שנים במעות סתומים דאלו גם לבן לא הי' דין ירושה שפיר הוה אמרי' דנסתלק בכאן עצם דין ירושה אבל מכיון דהבן מגלח רק דאין הבת מגלחת שפיר אמרי' דיש דין נחלה והא דאין הבת מגלחת משום דנשתנה סדר הנחלה בזה. וזה י"ל ס' הכס"מ דאין ראי' מהא דאינו עובד את הבת שאינו בדין ירושה וממילא אין שליט עליו למוכרו דאדרבה מכיון דעובד את הבן אמרי' להיפוך דיש בו בע"ע דין ירושה רק דהוה שינוי בסדר נחלה וז"פ:
ולפי"ז כ"ז בנמכר לישראל דעובד את הבן שפיר איצטריך למיעוטי ממכירה משום טעמא דלא ימכרו ממכרת עבד דמהא דאינו בירושה אינו מוכח כנ"ל דאמרי' להיפוך דישנו בדין ירושה מדעובד את הבן. אבל בנמכר לעכו"ם דאמר בקידושין (י"ז ע"ב) דאינו עובד לא את הבן ולא את הבת א"כ לגמרי נסתלק מדין נחלה שפיר ידעי' בלאו קרא דלא ימכרו ממכרת עבד שאין האדון שליט למוכרו כיון דליתא בירושה ליתא במכירה וכדברי הרלב"ג וז"פ:
ובהכי ניחא הא דקידושין (י"ז ע"ב) הנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת וכו' וחישב עם קוניהו ולא עם יורשי קוניהו יעו"ש וראיתי לראב"ד ז"ל (בפירושו לת"כ בהר) דמפרש ולא עם יורשי קוניהו כגון בן ואח יעו"ש וצ"ע דכיון דנמכר לישראל אינו עובד רק את הבן איך ס"ד דנמכר לעכו"ם יעבוד גם את האח הא נמכר לעכו"ם מנמכר לישראל הוא דילפי' [ועי' רמב"ם (פ"ו מנחלות ה"ט) דכתב דאין לעכו"ם שום יורש מה"ת רק הבן יעו"ש ובההמ"ג ונראה דטעמו דמכיון דאמר בש"ס קידושין (י"ז ע"ב) דמדאיצטריך למעוטי בנמכר לעכו"ם דאינו עובד את יורשי קוניהו ילפינן דיש לעכו"ם יורשים א"כ אינו מוכח רק על הבן דהא גם בנמכר לישראל אינו עובד רק את הבן וממילא דלא קאי מיעוטא דלא עם יורשי קוניהו רק על הבן וז"פ] ועי' תוס' ב"מ (ע"א ע"א) ד"ה אינו עובד לא את הבן ולא את הבת דהקשו דהרי גם בנמכר לישראל אינו עובד את הבת ומאי ס"ד בנמכר לנכרי דיעבוד את הבת יעו"ש מ"ש בזה ולראב"ד ז"ל יקשה אולם למ"ש יתכן דהנה לכאורה ס' רלב"ג ז"ל צ"ב דכתב דמדאין ע"ע עובד את היורש מוכח שאין האדון שליט למוכרו ולתתו לאחר ואינו מובן דמה ענין מכירה שהוא מחיים לירושה שאינו מחיים וכבר נסתלקו בעליו. ונראה למאי דכתב הראב"ד ז"ל (בתו"כ בחוקותי פי"ב) אהא דאיתא בת"כ שם ואם גאל יגאול לרבות את האשה ואת היורש וכתב ראב"ד ז"ל וקמ"ל דמעשר ממון הדיוט ומצי לאורותי' לברי' ומצי נמי למיהבה במתנה וכי פרק לי' יורש ומקבל מתנה מעשר דנפשי' פרק ומוסיף חומש. דלרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה ולא מצי יהיב לי' במתנה לא מצי לאורותי' לברי' יעו"ש ומבואר דבר חדש דמעשר שני שאינו ברשותו של הבעלים למכירה ונתינה אינה בירושה דכללא הוא דליתא במכירה ליתא בירושה וזה כוונת הרלב"ג ז"ל לפי סברתו דהא דאינו עובד את היורש משום דנסתלק מדין ירושה ומדוע באמת ליתא בירושה הרי ע"ע גופו קני כקידושין (ט"ז ע"א) וממונו הוא וא"כ דבזה עצמו גלי קרא דע"ע אין האדון שליט למוכרו וליתא במכירה ומש"ה ליתא בירושה אבל אלו הי' מועיל מכירה והי' נחשב ממונו מדוע לא יעבוד את היורש וזה עצמו בכלל גזה"כ זה שאינו עובד את היורש דליתא במכירה ועי"ז ליתא בירושה:
ולפי"ז ניחא הא דס"ד בנמכר לעכו"ם דיעבוד גם את שאר היורשים כגון בת ואח אף דנמכר לישראל אינו עובד רק את הבן. ולמ"ש ניחא כי יש חילוק בין נמכר לישראל לנמכר לעכו"ם וזה דנמכר לעכו"ם דאין האדון יכול למוכרו הוא רק עכשיו דגלי קרא שאינו עובד לשום יורש אמרינן ממילא דמזה עצמו מוכח דאין לו זכות מכירה אבל לס"ד דעובד את היורש ממילא שפיר איתי' במכירה דהא בעצמותו בר מכירה הוא דממונו הוא דגם נמכר לעכו"ם גופו קני כמבואר בב"ק (קי"ג ע"ב) יעו"ש ואיסורא דלא ימכרו ממכרת עבד ליתא בעכו"ם אבל נמכר לישראל אף אם איתי' בירושה מ"מ לאו בר מכירה משום הלאו דלא ימכרו ממכרת עבד וא"כ ניחא שפיר דבנמכר לישראל אינו עובד את היורש דכיון דגלי קרא דליתא במכירה ממילא ליתא בירושה. אבל בנמכר לעכו"ם שפיר לפי הס"ד דאיתי' בירושה הרי שפיר איתי' במכירה דהא אינו באזהרת לא ימכרו ממכרת עבד וכנ"ל ושוב ס"ד דאיתי' בירושה ככל נכסים ואיצטריך מיעוט דאינו עובד את היורש וממילא עכשיו נתמעט מזכות מכירה וכמ"ש ואכמ"ל:
יא) ובעיקר דברי הרלב"ג דע"ע דליתא בירושה היינו משום דליתא במכירה יש לעיין מהא דגיטין (מ (אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופי' לא קני לי' איסורא הוא דאיכא גבי' ואיסורא לברי' לא מורית וכו' והלכתא כרבינא [דגם איסורא מורית לברי'] יעו"ש ומבואר דיש דין ירושה אף בעבד דליתא במכירה וא"כ לא תלי הא בהא ואף די"ל דכוונתו רק דאם איתא במכירה ודאי איתא בירושה אבל מ"מ יכול להיות להיפך איתא בירושה אף דליתא במכירה וע"כ הוכיח שפיר דע"ע ליתא במכירה דאל"כ אית לן למימר דאיתי' בירושה אבל מ"מ יקשה בדברי ראב"ד ז"ל בתו"כ דמשמע פשטות שיטתו ז"ל דליתא במכירה ליתא בירושה והרי חזינן בכאן דמורית איסורא אף דליתא במכירה ונראה דלק"מ למ"ש הרשב"א ז"ל בקידושין (ט"ז ע"א) דיש בעבדות שני קנינים קנין ממון וקנין איסור דקנין ממון היינו מה שזוכה במעשה ידיו וקנין איסור הוא מה שפוטרו ממקצת מצות וצריך גט חירות יעו"ש וא"כ י"ל דהא דמכירה וירושה תלויים בהדדי היינו רק אם דנין לגבי קנין ממון אזי שפיר כל דאינו שלו למכרו ולתתו לאחר אינו ממונו להורישו לבניו אבל כשדנין לגבי קנין איסור א"צ כלל תנאי דאיתא במכירה והטעם פשוט דכיון דחזינן דמשכחת קנין איסור בלי שום זכות ממון וכדמוכח בהא דגיטין (מ ע"א) דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור יעו"ש ומבואר דאף דפקע דין ממון ע"י ההפקר מ"מ נשאר קנין איסור א"כ י"ל דכמו דאצל האב הוי הקנין איסור ענין דין ואינו תלוי בזכות דמכירה כן לגבי היורש מהני לירש קנין איסור של האב אף דליתא במכירה דרק קנין ממון תלוי במכירה לא ענין איסור כמובן. והא דכתב ראב"ד ז"ל במעשר שני דלא הוי ירושה לענין הוספת חומש משום דליתא במכירה אף דגם זה אינו ענין זכות ממון רק ענין דתיי ולא שייך לתלותו אם איתא במכירה לק"מ למאי דאמר תמורה (י) דמקדיש מוסיף חומש וביאור מאורי גדרים (ל"ו ע"א) דהוא משום דזיכה ממונו להקדש מש"ה הוי בעלים יעו"ש ועי' ירושלמי (פ"א דמעשרות ה"א) אף ידי בעלים לא יצאו מאחר שאומרים לו פדה ראשון יעו"ש ועי' תוס' תמורה (ל"ב ע"א) ובשמ"ק שם והיינו משום דיהי' לו אח"כ זכות ממון אחר הפדי' והוי כעין הואיל דפסחים (מ"ו ע"ב) ומבואר דענין הוספת חומש אף שהוא מצד דין התורה מ"מ הדין מתלי תלי בזכות ממון בשם בעלים שהי' להם קנין ממון בתחלה או שיהי' ממונם אחר הפדי' וע"כ שפיר כשדנין לענין ירושה אין זה ירושה לענין הדין קשא רק דנין להורישו שם בעלים דהיינו זכות ממון שהי' או שיהי' לאב ולכן אמרינן דכיון דאין גוף הדבר ברשות האב למכרודוין זה קנין ממון גמור להורישו [ודומה לטובת הנאה שכ' רמ"א בחו"מ (סי' רע"ו) דליתא בירושה ועי' מחנה אפרים שהעיר מרש"י קידושין (נ"ח ע"א) ד"ה ורבי יוסי יעו"ש ועי' רשב"ם ב"ב (ס"ג ע"א) ד"ה בן לוי יעו"ש ואכ"מ] אבל זה לכ"ע דקנין איסור שבעבד אינו תלוי בקנין ממון כלל והוי עצם דין שאינו תלוי בתנאי דמכירה ונתינה וז"ב [ובמ"א כ' לחלק הא דמהני ירושה באיס"ה כהא דב"ק (ק"י ע"ב) אף דליתא במכירה ואכ"מ]:
יב) עוד הי' נראה בפשוטו דהא דכתב הראב"ד ז"ל (בפירוש לת"כ) דמעשר שני ליתא בירושה משום דליתא במכירה דאין הכוונה דמכירה ונתינה תנאי בדין ירושה אלא כוונתו דהוא תנאי בשם שלו ר"ל דכללא הוא דכל דבר שהוא שלו וקנינו יש בו דין ירושה ומעשר שני שהוא של גבוה ואינו שלו ממילא אין בו דין ירושה רק אלו הי' לבעלים זכות למכור וליתן לאחר כמו שיש לו זכות אכילה ולהרשות לאחרים האכילה כדתנן במס' מע"ש (פ"א) אבל נותנין זה לזה מתנת חנם יעו"ש אזי הי' זה מחדש עליו שם שלו. אבל עכשיו דאמרי' דאין בו תורת הקנאה לאחרים ממילא נשאר ברשות גבוה וזה דנקט הטעם משום דליתא במכירה הוא רק סימן אבל החסרון בעצמותו מפני שאינו שלו והוא ממון גבוה:
ולפי"ז י"ל דכמו דאמר בירושלמי תרומות (פ"א ה"א) אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד לי' בתורם את שאינו שלו או בתורם את של חבירו [בעיא הוא אם מה דאינו תורם את שאינו שלו הוא משום דרשות אחרים עליו או משום דאינו שלו ונ"מ לתורם הפקר] יעו"ש ומבואר דמה שיש עליו רשות אחרים מגרע זכותו יותר מדבר שאינו שלו ואינו של אחר ה"נ י"ל לענין ירושה דאם הוא של אחרים ובעינן לשויא כשלו לענין ירושה עם איזה זכותים שזכתה תורה לא מהני רק אם יש לו גם זכות מכירה ונתינה דבל"ז רשות אחרים מעכב עליו ומפקיע זכותו. אבל דבר שאינו של אחרים אף שאינו שלו למכירה ונתינה מ"מ כיון דלכל מילי קני לי' שפיר איתי' בירושה. אף דחסר לו זכות מכירה ונתינה וזה החילוק דבמע"ש דהוי של גבוה ורשות אחרים על הדבר לא מהני להיות כשלו להורישו כיון שחסר לו זכות מכירה. אבל בעבד דגופו קני ואין כאן רשות אחרים עליו שפיר י"ל דחסר לו זכות המכירה מ"מ אינו מגרע קנינו ע"י חסרון זה ושפיר איתי' בירושה דשלו הוא. דחסרון זכות מכירה אינו מסלק רשות אחרים אבל אינו מפקיע רשות שלו כן י"ל:
ולפי"ז י"ל דבעבד עברי אף שאינו במכירה מ"מ שפיר יש בו דין ירושה דהאמר בקידושין (ט"ז ע"א) זאת אומרת ע"ע גופו קני יעו"ש א"כ כשלו הוא שוב אין חסרון זכות מכירה מעכב בדין ירושה ושפיר אף דמיעטה תורה שאינו עובד את היורש אבל מ"מ י"ל להראב"ד ז"ל דזה שעובד את הבן הוא מדין ירושה דבכה"ג דאין רשות אחרים עליו שפיר איתי' בירושה אף דליתא במכירה ודלא כסברת הרלב"ג:
אולם יש לדון בדבר למאי דאמר בגיטין (ל"ט ע"א) גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קני עצמו בני חורין [דרשות העבד קדים לזכות בעצמו] יעו"ש ומבואר דאף בעבד כנעני דחשיב קנין כספו ואין לו יד מ"מ רשות העבד על עצמו קדים מכל האדם. וא"כ שוב בהא דגיטין (מ ע"א) דהמפקיר עבדו הרי בזה יש ג"כ רשות אחרים על העבד דהיינו העבד בעצמו דמה לי אחר מה לי הוא עצמו עכ"פ נגד האדון מיחשב רשות אחרים ושוב כמו במע"ש דהוי ברשות גבוה אמרינן דחסרון זכות המכירה מסלק דין הירושה כן בעבד דהוי ברשות העבד נימא דחסרון זכות המכירה מפקיע דין הירושה ואמאי אמרינן דאיסורא מורית לברי'. ובע"ע הוא דאיכא למימר הכי דכיון דעדיין לא הפקירו לא שייך בזה רשות העבד על עצמו דכלו ברשות בעליו כיון דגופו קני [וגם בזה יש לדין כמ"ש במ"א דתליא אם הא דאין ע"ע נמכר הוא חסרון בקנין ע"ע דלזה לא הקנתו תורה לאדון י"ל דברשות עצמו הוא. אבל אם נימא דהקנין הוא על כולו לכל דבר והוא דין על המוכר שלא למוכרו לאחר שוב אין כאן רשות העבד על עצמו כלל דלגמרי של בעליו ואכ"מ] ולזה נראה מחוורתא כמ"ש לעיל דכיון דהוא רק קנין איסור שפיר איתי' בירושה אף דליתא במכירה דאיסור אינו תלוי בזכות ממון וז"פ:
יג) ודע דלפמ"ש בדעת הראב"ד ז"ל דמה דליתא במכירה ליתא בירושה דמ"מ קנין איסור איתי' בירושה דאיסור אינו תלוי במכירה יתכן לישב הא דקידושין (י"ז ע"ב) ועבדך לך ולא ליורש יעו"ש תמה דמזה אינו מוכח רק מכרוהו ב"ד דאינו עובד שאר היורשים לבד הבן אבל מנ"ל דגם במוכר עצמו דאינו עובד את היורש ופשטות הבריתא משמע דבכל גווני אינו עובד את היורש ועיי"ש דהביא המכילתא (ר"פ משפטים) דהאי קרא בנמכר בב"ד מדבר יעו"ש. ולמ"ש י"ל דבאמת לא איצטריך כלל למעוטי יורש לפי דברי רמב"ם דע"ע ליתא במכירה וממילא ליתא בירושה כד' ראב"ד ורלב"ג ז"ל. אך הטעם פשוט לפי מה דחידש רשב"א ז"ל בקידושין (ט"ז ע"א) דכמו דבעבד כנעני יש קנין ממון וקנין איסור כן בעבד עברי יש לרבו בו גם קנין איסור דהיינו זה שמתירו בשפחה כנענית ומשום האי טעמא לא מהני מחילה דאין קנין איסור נפקע בלא גט יעו"ש וא"כ שפיר ס"ד דאף דאינו מוריש הדין ממון שבו דלירושת ממון בעי' ממון דאיתי' במכירה אבל מ"מ ס"ד דיהי' מוריש הקנין איסור לבניו דלזה הרי א"צ ראויות דמכירה ואף דלא יהי' זכות היורשים שוה לזכות המוריש שהרי הוא עצמו הי' לו קנין ממון וגם קנין איסור ואלו היורשים אינם יורשים את הקנין ממון רק הקנין האיסר מ"מ כיון דקי"ל דאיסורא מורית לברי' כגיטין (מ ע"א) שפיר ס"ד דיהי' ירושה לחצאין עכ"פ ויהי' עבד להיורש מצד קנין איסור ועי' ירושלמי קידושין (פ"א סוף ה"א) דע"ע שעובד את היורש מותר בש"כ ע"ש הנה דיורש קנין איסור ולזה שפיר קמ"ל דפקע העבדות במיתת האדון אם לא הניח בן וז"פ וא"כ מיושב הא דידעינן דבמוכר עצמו אינו עובד להיורש לפמ"ש הרשב"א ז"ל בקידושין (ט"ז ע"א) דהא דאמר שם הע"ע גופו קני ולא מהני מחילת גרעון דזהו רק במכרוהו ב"ד שרבו מוסר לו ש"כ ויש. לרב בו קנין איסור מש"ה לא מהני מחילה אבל המוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לרב בו קנין איסור ומהני מחילת גרעון יעו"ש. וא"כ ניחא דממ"נ אינו עובד את היורש דקנין ממון הרי ליתא בירושה משום דליתא במכירה וקנין איסור ליתא במוכר עצמו והש"ס דמצריך קרא למעט יורש הרי מיירי במכרוה ב"ד דיש לו קנין איסור שפיר ס"ד דיהי' מורישו דליתא במכירה וכמ"כ וז"פ. [ויש להעיר בהא דקידושין (י"ז ע"ב) אמר קרא וחשב עם קוניהו ולא עם יורשי קוניהו יעו"ש ול"ל מיעוטא הא עכו"ם אינו מוסר ש"כ לעבדו העברי דאף דגופו קני כב"ק (קי"ג ע"ב) מ"מ לא עדיף משאר מוכר עצמו דבעכו"ם ליכא מכרוהו ב"ד וכמוכח ברמב"ם (פ"א מעבדים ה"ג) דעבד שמכרוהו ב"ד אין מוכרין אותו לעכו"ם ואפילו אם עברו ומכרוהו לא מהני כדמוכח מלשונו ז"ל שם וכמ"ש במ"א הטעם עפ"י ד' מהרי"ט בקידושין (י"ד ע"ב) דמכרוהו ב"ד אין הכוונה שזכתה תורה לב"ד קניין בהעבד להקנותו ללוקח. רק הוא דין מדיני תורה על גוף העבד שכסף גניבתו מפקיעתו מרשות עצמו ומשעבדתו ורק מעשה הקנין נעשה ע"י הב"ד לא חלות הקנין יעו"ש בנועם דבריו ז"ל ולכן גם למ"ד בתמורה (ד ע"ב) דכל מילתא דארל"ת אי עבד מהני לא מהני בכאן דרק במה דהוא בעצם קנינו של המוכר סובר דמהני אף נגד הדין אבל ע"ע דאינו של הב"ד כלל רק דהדין עושה את הקנין בצירוף מעשה מכירה דב"ד ואיך יועיל הדין נגד הדין בעצמו דאמרה תורה דלא ימכרנו לעכו"ם ודו"ק וכן מצאתי להמקנה קידושין (ט"ז ע"ב) דכתב דנמכר לעכו"ם אין לרב קנין איסור משום דעכו"ם אין לו ש"כ כיבמות (מ"ו ע"א) ולא הם קונים זה מזה יעו"ש [ואין הרב מוסר ש"כ שאינה שלו כמ"ש מהרש"א גיטין (מ"א ע"א) יעו"ש ולמ"ש בפשוטו כל נמכר לעכו"ם הוא רק במוכר עצמו [ועל המהרש"א כבר תמהו מתמורה (כ"ט ע"א) ואכ"מ] ולפי"ז איך ס"ד דיעבוד היורש הא לית בי' קנין איסור וקנין ממון ליתא בירושה אולם במ"ש לעיל לדין בנמכר לעכו"ם לס"ד דתועיל מכירה לע"ע ואיתי' בירושה דקנין ממון ניחא ואכמ"ל]:
יד) עוד י"ל בהא דכתב ראב"ד ז"ל דמה דליתא במכירה ליתא בירושה דאין זה ענין כלל להא דרלב"ג בעבד עברי דליתי' במכירה שלא יהי' בו תורת ירושה. די"ל דסברת ראב"ד ז"ל הוא רק היכא דמה דליתי' במכירה הוא מצד גרעון של דין ממון שאינו שלו או שאינו ברשותו אזי שפיר מפקיע זה דין הירושה אבל בעבד עברי דאמרה תורה לא ימכרו ממכרת עבד דביאר הכס"מ (בפ"ד מעבדים) דמזה ילפינן דליתא במכירה י"ל דאין זה מצד חסרון זכותו בדין ממון שבו דשפיר העבד ממונו הוא בקנין גמור גם למכירה ונתינה אלא הענין דגוף עסק המכירה בעבד עברי אסרתו תורה שלא יעשה בו גדרי העבדות כפשטות לא ימכרו ממכרת עבד ודומה לס' החר"צ בענין גזל עכו"ם שאין האיסור מפאת חסרון ממון עכו"ם רק דמעשה גזילה מתועבת בעיני המקום ב"ה והוא עבירה שבין אדם לעכו"ם יעו"ש (סי' כ"ו) וה"נ אין שום מניעה מפאת המנע גדרי הקנין שבענין ההקנאה מן המוכר ללוקח רק דעצם מעשה שהמכירה אסרה תורה שלא לנהוג בו עבדות בעשיית מעשה זו וא"כ י"ל דשפיר בכה"ג איתא בירושה דירושה בזכות ממון תלי ובענין הקנין ממון שלו הוא לכל דבר וקצת ראי' לס' זו מהא דכתבו תוס' קידושין (ט"ז ע"א) ד"ה לימא דכתבו דמהני הפקר בעבד עברי יעו"ש והלא מה דאינו ברשותו לא מהני הפקר כב"ק (ס"ט ע"ב) ועי' קצות (רי"א סק"ד) במה דהשיג על הב"ח דכ' דמועיל הפקר במה דאינו ברשותו ועיי"ש (סי' ת"ו סק"ב) וע"ע אינו ברשותו דהא ליתא במכירה. וע"כ מוכח דהמנע המכירה אינו עצם דין רק הוא סימן על מה שאינו ברשותו אבל בע"ע דגופו קני וברשותו הוא אף דאסרה תורה עסק המכירה מ"מ מצי מפקיר כיון שבענין הממון שלו גמור הוא וז"פ:
[ובגוף דברי תוס' קידושין (ט"ז ע"א) דמהני הפקר בעבד עברי אף דאינו ברשותו למכירה כ' במ"א עפ"י ד' המאורי בס' מגן אבות שכתב לענין אם מותר להפקיר בשבת דיש שני אופני הפקר. האחד. שמקנהו לכל העולם והפקר כזה אסור בשבת דהוה כעין מכר בזה שמזכה לכל. השני שמסלק רשותו ורשות כל העולם ממנו ובכה"ג דאינו כמכר אינו איסור בשבת והעלה שם דבחמץ כיון דא"א לומר שמקנהו לכל העולם שהרי אסור לכל ישראל ולעכו"ם בלבד אינו הפקר דהוה כהפקר לעניים גרידא דל"מ כפאה (פ"ו) וע"כ ענין הפקר דחמץ היינו סילוק רשותי ועיי"ש עוד דחידש שם בהא ר"י בנדרים (מ"ג ע"א) דהפקיר בעי דאתי לרשות זוכה דזה רק בהפקר שמתורת הקנאה אבל בחמץ דהוי רק סילוק רשות לא בעינן אתי לרשות זוכה יעוש"ה ובחידושי ביארתי באורך כי הם דברים חדשים [ועי' מאורי שבת (קכ"ז ע"א) דכתב לחלק דהקדש אסור בשבת דהוה כעין מכר אבל הפקר אין כאן שינוי רשות ואפי' זכה אחר מאליו הוא זוכה יעו"ש ועי' עירובין (ע ע"א) גבי ביטל רשות ובירושלמי פסחים פ"ח ה"א ועי' מחנ"א שהביא ד' הראשונים ז"ל במחילה אם הוי סילוק או הקנאה יעו"ש ואכ"מ בכ"ז] ולפ"ז נמצא דלדעת רמב"ן בפסחים דאוסר הפקר בשבת היינו משום דסובר דהפקר מצד הקנאה ואמנם נראה ברור דהפקר דעבד אינו בתורת הקנאה לכ"ע דרק בדבר דאחר שהפקירו יש בו תורת זכי' שפיר י"ל דהוא ענין הקנאה לכל מי שיזכה בו אבל המפקיר עצמו העברי מיד דפקע העבדות אין כאן עוד מה לזכות דא"א לזכות בבן חורין ואפי' אם לא נדון מפאת זכיית העבד בעצמו מ"מ ליתא בתורת זכי' כי א"א לקנותו א"כ ודאי דאין זה ענין הקנאה כלל שהרי אינו מקנהו לשום אדם והא דמהני הפקר דע"ע הוא רק ענין סילוק רשות ותו לא כ"כ תוס' יבמות (מ"ח ע"א) ד"ה המפקיר וז"ב. וא"כ ניחא די"ל דזה דהיכא דאינו יכול להפקיר הוא רק בהפקר דעלמא דהוא מתורת הקנאה לפי שי' רמב"ן ז"ל בפסחים דאוסר הפקר בשבת יעו"ש וכשם שאינו יכול להקנות ע"י מכירה כן אינו יכול להקנות ע"י ההפקר. אבל בע"ע דההפקר אינו רק סילוק רשות שפיר כתבו תוס' דמהני הפקר אף דלא מהני מכירה אולם יש לדבר טובא בזה בד' מאירי ורשמתי רק להעיר]:
טו) ובעיקר דברי הראב"ד והרלב"ג דמה דליתא במכירה ליתא בירושה ראיתי כעת במקנה לקידושין (ט"ו ע"א) דהעיר בהא דע"ע עובד את הבן והא ליתא במכירה ואיך איתא בירושה ותירץ דירושה ממילא אתי וזוכה בו הבן ודמי לגאולת קרובים לשעבוד דש"ס קידושין (ט"ז ע"ב) דמהני גאולה אע"ג דאין האדון יכול למוכרו וע"כ דכיון דגואלים אותו ומסלקים רשות העכו"ם ממילא הם זוכים בו לשעבוד כירושה ומה"ט מהני הפקר בע"ע אע"ג דאינו יכול למוכרו יעוש"ה והנה לא הביא ז"ל ד' הרלב"ג שכ"כ באמת דע"ע דאין בו דין ירושה לבת משום דליתא במכירה והמקנה הביא ראיה להיפוך מהא דעובד את הבן דאיתי' בירושה ומוכח דעתו ז"ל דזה דעובד הבן מתורת ירושה הוא רק דבכאן שינוי בסדר נחלה וכמ"ש בסמוך באורך. וגוף סברתו ז"ל דירושה ממילא קאתי שאני מהא דש"ס ב"ב (קמ"א ע"ב) אר"ה הוי מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קני וכו' שאני ירושה הבאה מאלי' [דיש לה כח לתפוס אף דלא קנה להקנות לו] יעו"ש וברבנו גרשום ז"ל שם. ומבואר דאף דאיני קונה במכירה ומתנה קונה בירושה וכ"כ במ"א דזה טעם רמב"ם (פ"ה ממע"ש ה"א) הפודה מע"ש שנפל לו בירושה יעו"ש דמבואר דמע"ש איתי' בירושה אף דשיטתו (בפ"ג ממע"ש ה"ז) דמע"ש ממון גבוה ואינו נקנה במתנה יעו"ש הנה דחולק על ראב"ד ז"ל בתו"כ הנ"ל וסובר דמע"ש איתי' בירושה והיינו משום דירושה באה מאלי' ועי' רשב"א נדרים (ל"ד ע"א) שכתב דמודר הנאה יורש נכסים משום דלא מן המדיר באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו מאליו יעו"ש אולם ס' ראב"ד ז"ל כי רק במה דהחסרון מצד הקונה שאינו יכול לקנות כהא דב"ב (קמ"א ע"ב) דעובר לא קני שפיר בירושה זכי דבאה מאלי' אבל אין שם חסרון במקנה שהרי בעבד כנעני מיירי דהוא ברשות המוריש למוכרו כמפורש בכמה דוכתי עי' גיטין (ל"ח ע"א) ועירוכין (כ"ח ע"א) ודוכתי טובא אבל במע"ש דאינו נמכר משום חסרון קנין של המוכר שאינו ממונו למכור לא מהני הא דירושה באה מאלי' וז"פ. [ועיין בראב"ד ז"ל שם בפירושו לת"כ בחוקותי דכתב א"נ הא דקתני יורש [דמוסיף חומש בפדיון מע"ש] אפילו לר"מ קאמר לי' ואע"ג דבמתנה לא מצי יהיב לי' לענין ירושה מודה דיורש במקום אב קאי וכי פרק לי' יהיב חומש כדאשכחן לענין גאולת ההקדשות שהיורש עומד במקום אביו ג"כ להוסיף חומש שהקדש אינו יכול לא ליתנו במתנה ולא להורישו ואפ"ה אמר רחמנא רבייה הכא נמי רבייהו עכ"ל והמדקדק בלשונו ז"ל יראה דלא הזכיר כלל לספק משום זה דירושה באה מאלי' זכה בה אף דליתא במכירה רק מטעם אחר דיורש במקום אב קאי וגם מהא דכתב כדאשכחן לענין גאולת ההקדשות כו' שהקדש אינו יכול ליתנו במתנה "ולא להורישו" ואפ"ה אמר רחמנא נראה ברור דאין כוונתו לומר דרחמנא רבייה שיהי' בדין ירושה אף דליתא במכירה ומתנה שהרי דקדק להדיא שאין יכול להורישו אלא נראה דכוונתו דאף דזה כללא הוא דכל מה דליתא במכירה ליתא בירושה מ"מ חידש ז"ל דלענין הוספת חומש רבייה רחמנא ליורש דאב שיהי' דינו לזה כמו האב אף שאינו יורשו וכמו בהקדש שאין יכול להורישו ומ"מ רבי' רחמנא להוספת חומש ויסוד סברתו נראה דהוא מהא דב"ק (ס"ט ע"ב) גבי מעשר דממון גבוה לענין פדי' אוקמה רחמנא ברשותי' כו' כי איתי' ברשותי' נמי לאו דידי' ומצי מחיל יעו"ש הנה דיש בזה חידוש דין בפדיית מע"ש דאף דלאו דילי' אוקמי' רחמנא ברשותי' ה"נ אף דאינו יורשו למע"ש מ"מ לענין פדיון אוקמי' רחמנא ברשותי' אבל בזה לא נסתפק הראב"ד ז"ל כלל דודאי כיון שאינו יכול למוכרו אין בו דין ירושה ואף במע"ש אין בו דין ירושה. ולא אמרי' דירושה הבאה מאלי' שאני וברור]. ויש לדבר טובא בד' המקנה ובחי' הארכתי טז) ודע דבמ"ש הראב"ד ז"ל דהקדש ליתא בירושה יל"ע מהא דזבחים (ו ע"א) הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה אא"ב קניא להו היינו דאין ממירין בה דהוי להו כשותפין כו' יעו"ש הנה דיש דין קנין ירושה בהקדש ודוח"ל משום דקני' להו לכפרה כהא דחולין (מ: ) ועי' זבחים (ו ע"א) שם למסקנא דלא מכפרא מקיבעא רק מקופיא יעו"ש ואכ"מ. ועי' ב"ב (קכ"ג ע"ב) הבכור נוטל פי שנים במוקדשין כו' בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים יעו"ש ומבואר דיש דין ירושה בקדשים קלים וגם הבכור נוטל פי שנים הנה דיש ירושה אף במה דליתי' במכירה דהא פסק רמב"ם בפ"ד ממעילה דהמוכר שלמיו לא עשה כלום יעו"ש [ומה דתמה המ"ל מהא דפסחים (צ ע"א) דאמר דלא כריה"ג יעו"ש כבר ביאר הקצות (ת"ז סק"א) דגם לריה"ג לא מהני המכירה להתכפר בו אחר רק לאכילת בשר שיאכלנו הקונה יעו"ש] ואולי דאף דליתי' בירושה לכפרה כיון דליתי' במכירה מ"מ איתי' בירושה לאכילת בשר דלזה איתי' במכירה. ועי' נזיר (ל ע"א) דהניח מעות סתומים איתא בירושה ובכור נוטל פי שנים אף דהקדש הוא יעו"ש ובזה אי"ל משום דהוה מעות קדשים קלים דיש להם פדיון עי' תוס' תמורה (ל"א ע"ב) וקילי מקדשים קלים דתמימים אינם נפדים ולאו בני חילול נינהו אבל מעות אלו שפיר הוי ממון בעלים כקק"ל לריה"ג כיון דשם שלמים עליהם דז"א דהא דנין בירושה לענין כפרה להתכפר היורש ולענין זה ליתא במכירה ועי' ירושלמי חגיגה (פ"א ה"א) הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותה וכו' ובש"ק שם נדחק טובא דכיון דמפורשת אמאי לא יביאו היורשים ע"ש. ויתכן דהכוונה דכיון דחגיגה שלמים היא יש בו דין ירושה והיורש יכול לצאת בה חגיגתו וזה תליא אם פקע החיוב להקריב בשביל המת עי' זבחים (ז ע"ב) שפיר כיון דנקנה להיורש יוצא בו חגיגתו. ולפי"ז בעולת ראי' דהוה קדשי קדשים ואינה בירושה לא יביאנה היורש בשביל עצמו ויש לדבר טובא לפי"ז בירושלמי שם אך לד' קצוה"ח ל"ש ירושה להתכפר ואכמ"ל בזה:
יז) ובעיקר דברי הכס"מ בשם הרלב"ג דמאחר דאמרה תורה שאין ע"ע עובד את היורש מוכח שאין האדון שליט למוכרו לאחר וביארתי דטעמו דכיון דליתא במכירה נסתלק מזה דין ירושה ואף במה דעובד את הבן אינו מדין ירושה רק גזה"כ נתיישבתי דיש לפרש כוונה אחרת לפי דברי הש"ס גיטין (ל"ט ע"א) גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קני עצמן בני חורין יעו"ש ופירש"י ז"ל דהעבדים קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר יעו"ש ועי' בסוגי' דיבמות (מ"ו ע"א) ואכ"מ. ואולם זה ברור דרק אם שוה זכותו של העבד לזכיית שאר בני אדם כהא דגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו דקידושין (כ"ג ע"א) דהם זוכין מתורת הפקר וגם העבד זוכה מהפקר אזי העבד קדים לזכות בעצמו אבל היכא דאחרים באין לזכות מפאת דין קני' שמרשות האדון והעבד רוצה לזכות בעצמו ברור דלא אמרינן בזה דזכותו של העבד קדים דאף דנסתלק רשות האדון ובא אחר לזכות מ"מ כיון דאותו אחר קונהו מרשות אדון אמרינן דאותו אחר קדים לזכיית העבד בעצמו כיון דרשות האדון קדים לשל העבד ואותו מכחו ורשותו דאדון הוא בא. וזה מוכח מהא דקידושין (ט"ז ע"ב) כמה"ג אומר גאולת אחרים לשעבוד יעו"ש דמבואר דאחרים זוכין בהעבד ואמאי לא אמרינן דכשנסתלק רשות האדון קדים העבד לזכות בעצמו ובשלמא אם אחרים זוכין ע"י מכירה שפיר חשיב עדיין רשות אדון קיים דהא המוכר הוא המקנה זכותו לאחר אבל בגאולה דזה הגואל מאליו זוכה אמאי לא נימא דכיון דנסתלק רשות האדון קדים העבד לזכות בעצמו [ומה דהבאתי בשם המקנה דדמי הגואל ליורש צ"ע דהא בנמכר לעכו"ם ליכא יורש כלל דאינו עובד לא את הבן ולא את הבת כקידושין (י"ז ע"ב)] וע"כ דכיון דזכיית הגואל מכח האדון הוא בא קדים זכיתו לזכיית העבד בעצמו והא דאין נמכר לעכו"ם אינו עובד את הבן אין הטעם משום דכיון דנסתלק רשות האדון העבד קדים לזכות דבכה"ג שזה הזוכה אינו זוכה מן ההפקר רק מרשותו דאדון לא אמרי' דהעבד קדים דאדרבה זהו קדים דמכחו דאדון בא ורשותו דאדון קדמה. אלא הטעם דבעצמותו אין זכי' ליורש בע"כ שנמכר לעכו"ם דרחמנא לא זכתה לו או שמיתת האדון שיחררתו ואפילו לא יזכה העבד בעצמו ג"כ אין היורש זוכה בו דזה דין בעצם ביורש שאין בו כח לזכות בע"ע של אביו. ועי' רשב"א ב"ק (מ"ט ע"ב) אהא דאמר שם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח וכ' הרשב"א דגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו דבע"ח קדים לגבות מהזוכה מן ההפקר וכ' הטעם דכיון דהכל באין לזכות מדין הפקר והבע"ח מתורת שעבוד הוא קדים לזכות אבל במטלטי דיתמי דהיתומים מכח אביהם באו קדים רשותם לרשות בע"ח יעו"ש הנה מבואר כעין סברא שכתבתי דנגד זוכה מן ההפקר בע"ח אלים ונגד יורשים אינהו אלימי וה"נ נגד יורשים או גואל ל"מ קדימת העבד רק נגד זוכה מן ההפקר וז"פ: ולפי זה יתכן בטעמו דהרלב"ג דסובר דבע"ע הנמכר לישראל דאמרה תורה דאינו עובד את היורש ועובד את הבן דלאו משום דנסתלק דין ירושה שהרי עובד את הבן אלא הטעם דגלי קרא דכשנסתלק רשות האדון ובא רשות אחר לחול גלי קרא בע"ע דהעבד קדים לזכות בעצמו נגד אחרים ואף שזכותן מרשות האדון מ"מ אמרה תורה דקדים זכיית העבד בעצמו ומה"ט חלוק בן דלא קדים העבד לזכות בעצמו נגד דברא כרעא דאבוה וכאלו אבוהון בחיים דמי כלשון הגמ' בעירובין (דף ע' ע"ב) יעו"ש וחשיב עדיין רשות האב קיים וכהא דתנן בסופ"א דשקלים לענין האחין השותפים בתפיסת הבית יעו"ש וזה כוונתו דמדאמרה תורה דאין ע"ע עובד את היורש ומשום דמדנסתלק רשות האדון נסתלק חיוב העבדות דהעבד זוכה בעצמו יתבאר דאינו עובד את הלוקח ואת המקבל מתנה דלא עדיפי מיורשים אחרים דקדים זכותו של העבד בעצמו וזהו טעם דאינו יכול למכור העבד עברי דמיד שפקע רשות אדון אין כאן יותר חיוב עבדות ואף דמכירה מרשותו דאדון זוכה מ"מ לא עדיף מיורשים דג"כ זוכין מרשות האב וגלי קרא דהעבד קדים לזכות בעצמו אבל שפיר י"ל דע"ע שעובד את הבן בשפיר מדין ירושה הוא דבע"ע לא נסתלק כלל דין הירושה רק דגלי קרא דקדמה זכות העבד ובכן דלא קדים נשאר דין ירושה ודו"ק:
יח) ואמנם דיש להעיר לפי"ז דהטעם דלא מהני מכירה בע"ע לרלב"ג אינו משום חסרון כח של הנותן רק משום חסרון זכיית הלוקח דמיד דנסתלק רשותו דמוכר זוכה העבד בעצמו א"כ נימא דתועיל מכירה ונתינה בעבדו עברי לבנו דהא אף דנסתלק רשות האב גלי קרא דעובד את הבן ולפ"ד רלב"ג הוה זה ענין א' מה שאינו עובד את היורש ואינו עובד את הלוקח ושוב בבן דעובד את הבן נימא דיעבוד אותו בתורת לוקח ג"כ וזה לא מצינו בשום מקום. אם כי יתישב בזה הא דב"ב (קכ"ג ע"ב) יכיר למא לי והא איבעי מיתב לי' במתנה דתמהו דנ"מ בע"ע שאינו מועיל מתנה ובכור מתנה קרי' רחמנא כב"ב (קכ"ו ע"א) יעו"ש. ולפ"ד הי' ניחא דלבכור בעצמו שפיר גם ע"ע ניתן במתנה. אולם לקושטא ז"א דהא דבן עדיף לזכות נגד העבד היינו רק היכא דבא מדין ירושה דממילא קאתיא כב"ב (קמ"א ע"ב) אזי אמרינן ס' הגמ' בעירובין (ע ע"ב) דכאלו אבוהון בחיים וחשיב זה שעובד את הבן כאלו הי' עובד את האב אבל לא מהני זה במקבל מתנה דאין נ"מ כלל מי מקבל המתנה בן או אחר ואין כחו של הנותן נמשך במקבל שהוא בן יותר מאחר ורק בירושה דהוא ענין דתי אמרי' כן לא בקנינים שהם מרצונו:
ועוד נראה דל"ש הסברא דברא כרעא דאבוה וכאלו האב בחיים רק כשמת האב נחשב הבן במקום האב אבל כשהאב בחיים ל"ש שיהי' הבן במקום האב דהרי האב יש לו כחו בפ"ע ולכן לא אמרינן בזה דינא דעובד את הבן ובאתי בכ"ז רק להעיר [ופשטות לשון רלב"ג "שאין האדון שליט למכור" משמע דמניעת המכירה דע"ע מפאת הנותן והמוכר לא מצד זכיית המקבל ואכ"מ]: יט) בהא דהבאתי ד' המנ"ח שכתב להוכיח מהא דנזיר (ל ע"א) דבכור נוטל פי שנים במעות סתומים אף שאין הבת יורשת אותם דה"ה דבכור נוטל פי שנים בע"ע אף דאינו עובד את הבת יש לעיין עוד למאי דכתב ריטב"א ז"ל בקידושין (מ"ז ע"ב) בהא דהביא שיטת ר"ת ז"ל דיש שני שעבודים למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסי וכו' ואין המלוה יכול למכור שעבוד הגוף שאפילו עבד עברי אין גופו קני לגמרי כ"ש זה עכ"ל. ונראה כוונתו דע"ע דגופו קני מ"מ אין גופו קני לגמרי לענין מכירה וליתא במכירה כ"ש שאינו יכול למכור שעבוד הגוף של הלוה ומינה נשמע דטעם הדבר דע"ע ליתא במכירה לאו משום דאינו של המוכר אלא משום דשעבוד הגוף הוה כמו מלוה על העבד ואינו מוכר שה"ג שעל הלוה למאי דאמר ב"ב (קכ"ה ע"א) אר"פ הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה יעו"ש וא"כ י"ל דשעבוד הגוף של האדון על הע"ע הוה כמו מלוה ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה וא"כ אינו דומה כלל למעות סתומים שהן בעין. וע"ע דין מלוה יש לו. ונראה למאי דאמר בקידושין (י"ט ע"א) ואמר רבא אר"נ המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר"י בר"י לאו אר"י בר יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו האי הלואה היא והיא גופא משכון הוא וכי משייר בה שו"פ ומיעד הוי קידושין ופירש"י ז"ל דאינו מקדשה אלא ע"י גרעון שיש לו עלי' דהוה מלוה שהרי הוא חייבת לו או הם או שוים והיא עצמה משכון עכ"ל. ומבואר מזה דאמה העברי' מה שמשועבדת לאדון חשיב מלוה והיא גופה משכון ודינו כמלוה על המשכון וא"כ לענין פי שנים הרי כתב הרשב"ם בב"ב (קכ"ד ע"ב) ד"ה אבל דהכל מודים במלוה שהניח משכון דשקיל פי שנים יעו"ש ועי' ברמ"א (חו"מ רע"ח סעי' ז) דאפי' במשכנו באופן דלא קנה המשכון ג"כ נוטל פי שנים יעו"ש א"כ שפיר ע"ע אף דהוה כמלוה מ"מ בכור נוטל פי שנים דהוה מלוה על המשכון. ובל"ז לפ"ד הש"ס ב"ב (קכ"ה ע"א) מ"ש מעות דלא דלאו הני מעות שביק אבוהון יעו"ש אבל בע"ע דהני שביק אבוהון הבכור נוטל פי שנים ועי' ברמ"א חו"מ רע"ח לענין ספרים שנגנבו דאינו ברשותו לענין מכירה והקדש אם בכור נוטל פי שנים ובקצוה"ח שם יעו"ש ובמ"א הארכתי מד' ירושלמי כתובות (פ"ד ה"א) ע"ד דר"ש בכור נוטל פי שנים בקנס יעו"ש ובירושלמי כתובות (פ"י ה"ב) יעו"ש ואכ"מ: