אור ברסלב

שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר

סימן כב

סימן כ

ב"ה פה ווארשא שלום וברכה לראש ידיד נפשי הרב הגאון המאור הגדול החריף וכו' מו"ה מנחם נ"י בפראגא:

אחדשה"ט זה כביר אשר קבלתי מכתבו היקר לי ולא הי' לי פנאי לעיין בדבריו הנחמדים עד עתה אם כי הרעש נתגבר בעו"ה השי"ת יעזור לנו ולכל ישראל בכלל ובפרט ויגאלנו ע"ד כבוד שמו הגדול בב"א:

הנה כת"ר האריך בענין יפת תואר בהלאו "דמכור לא תמכרנה" דהא בלאו הכי אינה ברשותו דהא אסור השימוש והעימור. בה וכן העיר בזה המ"ח אמנם לדעתי פשוט למאי דאמר בקידושין (דף י"ח ע"א) דתניא מוכר אדם את בתו לאשות ושונה לשפחות ושונה לאישות אחר שפחות אבל לא לשפחות אחר אישות ר"ש אומר כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אשות כך אין אדם מוכר את את בתו לשפחות אחר שפחות יעו"ש ומבואר דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אשות כן הכא ביפת תואר י"ל למאי דמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דמתגיירת וטובלת ככל הגרים "ונושאה בכתובה וקידושין" והרינו לאחר הג' חדשים ופשוט דיכול לקדשה בעל כרחה דזכות לאשות יש לו בה וגדולה מזה כתבו התוס' בקידושין (דף ה ע"א) דגם ביעוד יכול ליעדה בע"כ דאב ובע"כ דבת והא דאמרינן אין יעוד אלא מדעת היינו שצריך להודיעה שלשם קידושין מיעדה יעו"ש] ולזה אמרה תורה דזכות האשות דיש לו בה אינה יכול למכור לאחר שיהא יכול לישא אותה בע"כ ופשיטא דאינה יכול למוכרה לשפחות כיון דהוא עצמו אינה יכול להשתמש בה בתורת שפחה אבל זכות לאשות דיש לו בה הו"א דיכול למכור ואמרה תורה לא תמכרנה וז"פ: ולפי"ז נראה פשוט דאינה יכול למוכרה לעכו"ם דממנ"פ לשפחות הא הוא בעצמו אסור להחזיקה בתורת שפחה וזכות האשות הא בעכו"ם ליכא תפיסת קידושין:

אולם באמה העברי' מבואר במכילתא פ' משפטים "לעם נכרי לא ימשול למכרה הרי זה אזהרה שלא ימכרנה לנכרי" יעו"ש והיינו דשם דיכול למוכרה לשפחות שפיר הוה אמינא דיכול למוכרה לנכרי [אמנם יש לעיין דהא קימא לן דאין מוכרה לקרובים משום דאינו ראוי ליעוד ואם כן פשיטא דאין יכול למוכרה לעכו"ם דהא אינו ראוי ליעוד. וצריך לומר דנ"מ אם יש לו בן שנתגייר ובכהאי גוונא הא ראוי לייעוד] אבל ביפת תואר פשיטא דאין יכול למוכרה לעכו"ם וכנ"ל ורק לישראל צריך קרא דלא תמכרנה: ומה דהעיר כת"ר בהא דהשמיט הרמב"ם ז"ל דברי הספרי תצא דגם מתנה הוא בכלל הלאו דיפ"ת דלא תמכרנה ועמד בזה המנ"ח. הנה בפ"ד מהלכות עבדים הלכה י. בהלאו דלעם נכרי לא ימשול למכרה כתב בהדיא אין האדון יכול למכור אמה העברי' ולא ליתנה לאיש אחר יעו"ש הרי דמתנה בכלל מכירה ומצאתי בקרית ספר שהעתיק דברי הרמב"ם דאינה מכורה ומחזיר הדמים ומנין שלא יתננה במתנה ולא בטובה וכו' ואינה מחזיר הדמים ולכאורה דבריו ז"ל אינם מובנים. ונראה דהכוונה בטובה היינו שעשה לו טובה וכעין מה דאמרינן בב"מ (דף ט"ז) מתנה כמכר ובמגילה (דף כ"ו) אי לאו דהוי לי' הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' יעו"ש והנאה זו אינה מחזיר ודוחק. עכ"פ מבואר דדעתו ז"ל בדעת הרמב"ם כ ומה דהאריך כת"ר בדין עימור אם עובר בהלא משוה פרוטה וראיתי שגם במ"ח חקר בזה יש להביא ראי' מהא דלא מנו מוני המצות לאו"ז הלוקין ופשוט משום דניתן לתשלומין ואם נימא בלאו גם בפחות משו"פ א"כ משכחת לה מלקות וכמו בחברו פחות מפרוטה דלוקה [ולענין לאו דעבודה ב פשוט דעובר אף דאין בו שוה פרוטה וכדמוכח שלי תוס' פסחים (דף מ"ז) גבי יש חורש דכתבו דלא חשיב לאו דמעילה משום דבעינן שוה פרוטה יעו"ש] ובמ"א כתבתי קונטרס בדיני השיעורין ואכ"מ:

[הנה מצאנו בתוך כתבי הרהמ"ח ז"ל הקונטרס שרמז אליו ואמרנו להעתיקו לכאן]:

דעת הראב"ד ז"ל בפ"א מה' כלי המקדש דעל הלאו דעל בשר אדם לא ייסך חייב אפילו בכל שהוא אף דכרת ליכא אלא בכזית וכמבואר בפ"א דכריתות (דף ו) מ"מ הלאו עובר בכ"ש ג"כ עיי"ש:

ולכאורה ראי' לדבריו דאל"כ למה לי קרא תיפוק לי' דחייב משום מעילה דהא כרת וחטאת לא בעי אזהרה וכדמסקינן במכות (דף י"ג ע"א) עיי"ש [וצ"ע דברי התוס' שבועות (דף י"ח) ד"ה לא וכו' דנראה מדבריהם דלא קיי"ל כסוגיא דמכות הנ"ל] וללאו בעלמא הא חייב משום מעלה ול"ל אזהרת דעל בשר אדם לא ייסך וגו':

אמנם אי נימא דמשום הלאו דעל בשר אדם לא ייסך בכ"ש חייב אתי שפיר דמשום דהלאו דמעלה הא בעינן שוה פרוטה:

אך י"ל דגם להרמב"ם ניחא דמשכחת לה שהי' בו כזית ולא הי' בו שוה פרוטה דמשום מעילה אינו חייב כי אם בשוה פרוטה ואף דאסור מה"ת וכמ"ש הרמב"ם דאפילו בפחות משוה פרוטה אסור מה"ת מ"מ הא לאו ליכא כי אם איסורא ונ"מ שיהי' עובר על הלאו ג"כ ועיין בב"מ (דף נ"ה) ואכמ"ל ונראה דהא דאמרינן בכריתות שם למלכים וכהנים ר"י פוטר דהיינו דפטור מכרת אבל הלאו דעל בשר אדם עובר דהא באזהרה לא כתיב בי' זר. וראי' מדאמרינן שם מניין לכהן גדול שנטל משמן המשחה ונתן על בני מעיו שחייב והא לא הוי זר מעיקרו ובע"כ דעל הלאו לא בעינן זרות דגם כהנים ומלכים חייבים וז"ב:

עיין ספר מנחת חינוך שמסתפק ביפת תואר דכתיב לא תתעמר בה אם יש עימור בפחות משוה פרוטה וכמו דפליגי בסנהדרין (דף פ"ה) לענין גונב נפש יעיי"ש:

ונראה להביא ראי' דלא הביאו כל מוני המצות לאו זה בכלל הלוקין וע"כ משום דניתן לתשלומין. ואי נימא דיש עימור בפחות משוה פרוטה הרי משכחת לה מלקות בהתעמר בה בפחות משו"פ דחייב מלקות וכמו חובל בחברו דאם חבל בו בפחות משוה פרוטה לוקה וע"כ דבזה אין עימור בפחות משוה פרוטה ואכמ"ל והנה בהא דאינו חייב בגונב נפש עד שישתמש בו. נראה דבאמת אין נתפס בו שום קנין ובשלמא בכל גנב קונה אותו לאונסין ועיין תוס' ב"ק ריש הגוזל ומאכיל (דף קי"א ע"ב) דכל גנב יש בו קנין כל דהו דיכול לקנותו בשינוי מעשה עיי"ש אבל בגונב נפש אינו חייב עד שיעשה בו קנין כמבואר בסנהדרין (דף פ"ה) ולענין מה קונה אותו:

אך למה דקיי"ל דגנב אינו משלם מה שנהנה וכמבואר בב"ק (דף צ"ו) גבי תקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה עיי"ש וא"כ לענין זה קונה אותו דאינו צריך. לשלם דמי שימוש כיון דאינו חייב עד שישתמש בו ולכן צריך קנין ומזה ראי' דבן חורין לא אתקיש לקרקע עיין בש"ך חו"מ (סי' צ"ה) דהא בקרקע צריך לשלם מה שנהנה וכמבואר שם בב"ק גבי עבד ופשוט הוא ועיין בגיטין (דף י"ב) לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי ועבדו לי' סמא חריפא ואיתסי בתלתי יומי מ"ד צערא דידי' הוא קמ"ל:

הנה מכאן קשה לי דברי התוס' כתובות (דף ל"ט) שכתבו דבר חדש דכל צער החבלה דמחייב בו היינו אותו הצער הבא לו בשעת החבלה אבל בצער הבא אח"כ מיפטר דגרמא בעלמא היא עיי"ש. והרי מהאי דגיטין הנ"ל מוכח דחייב על צער הבא אח"כ ואולי כיון דלולי זה הצער הי' צריך לשלם ריפוי בעד חמשה יומי ומשתרשי לי' בצערו של עבד לכן צריך לשלם צערו: ויותר נראה למ"ש התו"ס בב"ק (דף צ"ח) דהיכי דיש חסרון באותו הקלקול דצריך לשלם בעד כל הקלקול עיי"ש גבי השף מטבע של חבירו יעיי"ש וא"כ היכי דמשלם צערו של החבלה צריך לשלם גם הגרמא וכוונת התוס' הנז' היינו היכי דבשעת החבלה ליכא צערא אז פטור על הצער הבא לו אח"כ דגרמא בעלמא היא:

ואגב אכתוב מה דאמרו בב"ק (דף פ"ה) ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות הכוונה אפילו מאה פעמים וכמו השב תשיב. ובפעם השני שוב הוי בידי שמים ופשוט:

ועיי' יומא (דף פ) אמר ר"ל ציר שעל הירק מצטרף לככותבות ביום הכפורים מהו דתימא משקה היא קמ"ל כל לאכשורי אוכלא היא עיי"ש ויש לעיין אי לענין ברכה ג"כ מצטרף:

ונראה דהדבר מבואר בברכות (דף ל"ח) ר"י אכל זית מליח ובירך עלי' תחילה וסוף ופריך כיון דשקיל לגרעינתי' בציר לי' שיעורא. ומה פריך דלמא המלח מצטרף לכזית הרי דאינו מצטרף לענין ברכה:

וטעמא דמלתא דהא מבואר בחולין (דף ק"כ) דר"ל לא אמרה אלא לענין יום הכפורים והיינו למה דאמרינן ביומא דאפילו רבנן דאמרו דאפילו אין שיעורו שוה מצטרף שאני הכא דביתיבא דעתא תליא מלתא עיי"ש (דף פ"א ע"א) וא"כ הכא שפיר מייתבא דעתי' אמנם אם נימא דמתני' דהאוכל ושותה רבי יהושע דס"ל דכל שאין שיעורו שוה לא מצטרף אבל לרבנן מצטרף פשיטא דאין חילוק בין ציר שעל גבי ירק דיום הכפורים או משקין. ובאמת הא מבואר ביומא שם דר"ל עצמו אמר שם דר"י היא וא"כ לרבנן אין חילוק וגם לענין ברכה מצטרף ואכמ"ל:

ובעבודה זרה (דף י"ט) אם בנה שכרו מותר מ"ט גמר מלאכה אימת הוי קא הוי במכוש אחרון מכוש אחרון לית בי' שוה פרוטה ובתוס' שם הקשו מה בכך דלית בי' שוה פרוטה מ"מ דמי עכו"ם הוא יעיי"ש:

ונראה למה דמבואר ברמב"ם פ"ג מה' עכו"ם הלכה ד) דהעושה עכו"ם בין בידו בין שצוה לעשות חייב מלקות. וכבר ביארו האחרונים ז"ל דאין הטעם משום דשליחו של אדם כמותו דהא אין שליח לדבר עבירה ועוד דהרמב"ם אינו מחלק בין עשאה עכו"ם לעשאה ישראל דבעכו"ם ל"ש אין שליח לד"ע כנודע] רק דשאני הכא דגזירת הכתוב היא דאפילו גרמא אסור:

ולפ"ז למה דמבואר בסנהדרין (דף נ"ו) דגם עכו"ם העושה עכו"ם ולא פלחה חייב. וידוע דעת רש"י בעירובין (דף ס"ב) דגבי עכו"ם שייך ג"כ קים לי' בדרבה מיני' עיי"ש וא"כ כיון דצוה לעשות עכו"ם א"כ חייב מיתה למה דמבואר במדרש רבה פ' נח דב"נ נהרג אף אם עשה ע"י שליח דלגבי ב"נ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה וא"כ אינו חייב בתשלומין דקים לי' בדרבה מיני' וא"כ אף אם נתן לו לא הוי אלא מתנה בעלמא וכדפריך בב"ק (דף ע) עיי"ש ולצאת ידי שמים י"ל ג"כ דאינו שייך בעכו"ם. וא"כ פטור מכל וכל כנ"ל:

אך י"ל דבאמת דברי רש"י בעירובין תמוהים כיון דהטעם משום קים לי' בדרבה מיני' מה נ"מ בין פרוטה לפחות משוה פרוטה ולמה נקט הש"ס פחות משוה פרוטה אפי' פרוטה נמי. וצ"ל כמ"ש האחרונים דלכאורה ל"ש קים לי' בדרבה מיני' למה דמבואר בסנהדרין (דף ע"א) דב"נ שבירך את השם ואח"כ נתגייר פטור דאישתני דינא אישתני מיתתו. וא"כ הא בידו להתגייר ולא שייך קים לי' בדרבה מיני' וכעין מה דאמרינן במכות (דף י"ג) חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה וכו' עיי"ש ולכך נקט פחות משו"פ דממ"נ אם יתגייר יהי' פטור דבפחות משו"פ לאו ממונא בישראל ואם לא יתגייר יהי' פטור משום קים לי' בד"מ משא"כ בפרוטה חייב דלמא יתגייר עיי"ש [ויש להעיר מדברי הש"ס ב"מ (דף ע"ב) דנכרי שהלוה מישראל ואח"כ נתגייר גובה את הקרן וגובה את הריבית שלא יאמרו מפני מעותיו נתגייר זה וא"כ ה"נ אם יתגייר יהי' חייב שלא יאמרו מפני מעותיו נתגייר]:

ולפ"ז מיושב קו' התוס' דלענין פחות משוה פרוטה לא אכפת לן דהא הדין דקים לי' בד"מ ודווקא אם היא יותר מפרוטה דלא שייך קים לי' בדרבה מיני' וצריכין לבא מחמת ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כנ"ל ודו"ק: ומיושב ג"כ דברי הרי"ף שלא הביא דאפילו בעכו"ם עצמה השכר מותר ולהנ"ל י"ל דאנן קיי"ל כאידך תנא דיליף בסנהדרין דעכו"ם אינו חייב על העשי' וא"כ קשה קו' התוס' דדמי עכו"ם קא שקיל ודו"ק:

וביומא (דף פ) האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב ו שיעור שמא יבא ב"ד וירבה בשיעורין ופריך אילימא דמחייב קרבן אכזית קטן והא תניא אשר לא תעשינה וכו' השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו. עיי"ש ובקונטרס יום הכפורים תמה דהא עכ"פ אם הי' יודע בשעת אכילה שהב"ד טעו לא הוי אכל ויחיד שעשה בבט בהוראות ב"ד חייב הרי דחשוב שב מידיעתו עיי"ש ובאמת הדבר מבואר בהוריות (דף ב ע"ב) קסבר ר"י כיון דאלו הוי מתודע להו והדרו בהו שב מידיעתו קרינן בי'. רק דיש לתמוה בלא"ה מנ"ל להש"ס דלא הוי שב מידיעתו הא אפילו לב"ד דאינו חייב אלא בכזית גדול מ"מ הא ח"ש אסור מה"ת [דר"א בודאי דס"ל כר"י רבו]. וכן מבואר בירושלמי פ"ו דתרומות (הלכה א) פורש מכזית ואינו פורש מחצי זית לא הוי שב מידיעתו. הרי דבאינו פורש מח"ש לא חשיב שב מידיעתו. וה"נ הא עכ"פ הי' שב מידיעתו משום הח"ש ומה פריך ועיין בנוב"י מהדו"ת (סי' ל"ב) מה שביאר דברי רש"י הוריות (דף ח) בזה יעי"ש:

ודע דבהא דקיי"ל דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים עיין כריתות (דף י"ד) ובתוס' ישנים שם. והמרדכי בפסחים הקשה בהא דפסחים (דף קט"ו) דהלל הי' כורך פסח ומצה ומרור הא אין בית הבליעה מחזיק. יותר מבית זתים ותי' דזה דווקא בשלמים אבל במרוסקים מחזיק יותר והובא במג"א (סי' תע"ה). והקשה במחצית השקל שם דא"כ הדרא קו' הש"ס כריתות שם לדוכתא דליתני כגון שאכל כזית דם ולא שייך תי' הש"ס דבשתי אכילות לא קמיירו דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים הא י"ל דאיירי במרוסקים עיי"ש:

ונראה לישב בפשיטות דע"כ איירי בשלמים דאל"כ הא קיי"ל דאסורים מבטלים זה את זה:

ובזה יתפרש היטב דברי הירושלמי פ"ג דב"ק (הלכה ב) זימנין דמותבין ומסייעין לר"ל וכבר דחקו בפירושו ולהנ"ל הכוונה לר"ל לשיטתו דס"ל בזבחים (דף ע"ח) דאיסורים מבטלין זה את זה. והובא פלוגתא זו גם בירושלמי פ"א דחלה (הלכה א) בשם ר"י ור"ל ע"כ קאמר דממתניתין זה מוכח כר"ל מדלא מני עוד ה' וכגון שאכל נמי כזית דם. וע"כ משום דבב' אכילות לא קמיירו ומוכח דאסורין מבטלין זה את זה דאל"כ הא משכחת לה במרוסקין כנ"ל:

וע"ד הפלפול קצת נראה דלשיטת הירושלמי פ"ח דתרומות (הלכה ב) דלענין יום הכפורים הלעוס כבלוע יעיי"ש א"כ ע"כ מיירי שבלעו דהא מכי לעסו נתחייב משום יום הכפורים דהלעוס כבלוע ולענין שבת אינו חייב עד שנח וכיון דמיירו שבלע שפיר אמרינן דאין בית הבליעה מחזיק וכו' דא"א לבלוע כי אם שלמים ולא מרוסקין. ובשלמים שפיר אינו מחזיק:

ויתפרש בזה גם דברי התוס' בפסחים (דף קטו) שהקשו דאמאי בלע מצה ומרור ידי מצה יצא. הא כיון דידי מרור לא יצא, א"כ ליבטל מרור דרשות את המצה עיי"ש. ולכאורה למ"ש התוס' בזבחים (דף עח) דדווקא אם אכל כזית מצומצם אז מבטיל לי' הכזית מרור ונמצא דלא אכל כזית משא"כ באכל יותר מכזית לא אתי כזית מרור ומבטיל לי' עיי"ש וא"כ דלמא מיירו שאכל יותר מכזית מצה. ולהנ"ל אתי שפיר כיון דמיירו בבליעה ובבליעה דאיירו ע"כ בשלמים הא אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים כנ"ל. ובבא מציעא (דף נג) מי סברת פרוטה ומחצה תפסה שתי פרוטות פרוטה תפסה פרוטה הדר הוי לי' דאורייתא ודרבנן לא מצטרפו עיי"ש ועיין בשיטה מקובצת שתמה כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל וכיון דפרוטה אחת נתחלה שוב בטל החצי פרוטה ושוב הוי ג"כ דרבנן עיי"ש:

והנה לשיטת המרדכי דהיכי דנולד האיסור בתערובות ל"ש ביטול וביארו האחרונים דהיינו דווקא היכי דההיתר לא הי' ניכר מקודם כמו יבמה שרקקה דם וא"כ הכא דהאיסור הי' ניכר ורק דההיתר נולד אחר שחילל שוב לא בטל ומיושב קו' הש"מ לנכון:

אמנם לא משמע כן מירושלמי פ"ג דחלה (הלכה ז) דפריך שם למאן דאית לי' טבל בטל דבר תורה מהא דתניא הנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה להיות מפריש וכו' מכיון שקידשה ריבה לשם חלה תובטל ברוב ופירושו פשוט כיון שהפריש ממנה על עיסות אחרות א"כ מכי הפריש ממנה רובה שוב המיעוט האחרון בטל ברוב ואיך מפריש ממנה אח"כ על עיסות אחרות וה"ה דהוי מצי להקשות מהא דתנן המניח פירות להיות מפריש עליה תרומה] וכן המניח חביות להיות מפריש ממנה תרומה והשתא מה פריך הא י"ל דלא בטל בכה"ג:

ובעיקר הקושיא י"ל כיון דלכתחילה אסור לבטל איסור שוב אם מחלל פרוטה ומחצה מע"ש על שתי פרוטות מוכרח ג"כ לסיים ושוב לא בטל:

ועיין בריטב"א שפי' דמה דאמרינן דאורייתא ודרבנן לא מצטרפו. היינו דפחות משוה פרוטה כיון דלא תפיס פדיונו שוב מותר לאוכלו מה"ת חוץ לחומה והחצי פרוטה שבתוך התערובות כיון דהי' בו בתחילה יותר מפרוטה הוי מה"ת וכ' דאי אפשר לומר דהכוונה דכיון דנתערבו לא הוי אלא מדרבנן דחד בתרי בטל דא"כ מה ארי' חצי פרוטה אפילו פרוטה נמי עיי"ש: והנה יש לתרץ קו' הריטב"א דיש לומר דבפרוטה לא בטל מה"ת דממונא לא בטל (ועיין מל"מ פ"ז ממעילה] משא"כ פחות משוה פרוטה דליכא בי' ממון רק איסור שוב בטל. אמנם אי נימא דפחות משוה פרוטה מע"ש מותר מה"ת א"כ תלוי האיסר בממון והוי כמו תחומין בשלהי ביצה לא יתכן זה. ועכ"פ אם נימא דפחות משו"פ מע"ש אסור ע"כ דאינו תלוי בממון ושפיר בטל. ובזה מובן מ"ש האחרונים בהא דפרוטה בתוך כיס זה הקדש דמש"ה לא בטל משום דממונא לא בטל עיי"ש דהא חזינן לדעת רש"י גיטין (דף י"ב) דפחות משוה פרוטה אי אפשר להקדישו חזינן דאיסור תלוי בממון ומש"ה לא בטל וה"ה מעשר שני. ועיין במגיני שלמה שכ' הא דהקדש ומעשר שני מקרי דבר שיש לו מתירין [אף דהיכי דצריך להוציא הוצאות לא הוי דבר שיל"מ] משום דקיי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחילל א"כ הוי דבר שיל"מ עיי"ש ולפ"ז פחות משוה פרוטה בטלה שפיר ודו"ק:

ואגב אכתוב בתוס' שם בד"ה דנפל וכו' דפי' רוב מחיצות דאי לא כן נהי דלענין שבת חייב עליה משום רשות הרבים מ"מ לענין מחיצות קדשים חשובו כמחיצות והביאו ראי' מפסחים (דף כ"ו) עיי"ש. ויש לעיין אמאי לא אמרינן מיגו דהוי מחיצות לענין קדשים הוי מחיצות לענין שבת וכדאמרינן בסוכה (דף ו') מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת ובשבת (דף צ"א) זרק כזית תרומה ויעיין כעין זה בחולין (דף ס"ט) ואכמ"ל.] ע"כ מצאנו:

ומה דהקשה כת"ר למה לא הזכיר הרמב"ם גבי המוכר מעשר בהמה מה יהי בהדמים הנה ראיתי ברמב"ם פ"ד מהלכות מעילה ה"ח גבי המוכר עולתו ושלמיו דדבר תורה שיחזרו המעות כמו שהי' אלא שקנסו אותו חכמים שיפלו לנדבה יעו"ש:

והנה הרמב"ם שם מסיים ואין כאן מעילה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים יעו"ש ולכאורה אינו מובן הא אף אם היתה מכירתו מכירה לא היתה בזה מעילה ורק דקרב על שם חבירו. ובפרט למאי שכתב הקצות (סי' ת"ו) דרק לאכול הבשר יכול למוכרו לרבי יוסי הגלילי יעו"ש ובקרית ספר באמת לא העתיק לשון זה יעו"ש ויתכן לפרש לפי שיטת הרמב"ן בב"ב (ע"ט ע"א) גבי בור ונתמלא מים דמה דלא נתקדש ע"י אדם אין בו מעילה יעו"ש אם כן כיון דהוא לא הקדיש המעות ורק דחכמים קנסו אותו שיפלו לנדבה ולכן אין בו מעילה וקאי "ואין כאן מעילה" על המעות ועיין באור שמח בפ"ה ממעילה הלכה ו' מה שביאר בהא דנזיר (כ"ו) כעין זה יעו"ש דברים נמרצים:

וזה כביר הארכתי בדברי הירושלמי (פ"ה דיומא ה"ו) משיבין ר"מ ור"ש לחכמים דס"ל אין מועלין בדמים] אילו מוכרן שמא אינו תופס דמיהן מה ביניהן ומה בין דמיהן [והיינו כיון דיש להקדש בו זכות וכדתנן ונמכרין לגננין לזבל] ואמאי אין מועלין יעוש"ה ולפי שיטת הרמב"ן ניחא כיון דדם בתחלה אין מועלין ושוב אף אח"כ דמוכרין אין מעילה בדמיהן דהוי כמו דזכי ע"י חצר ולא מכח מקדיש אתי ובזה יש לפרש סוף דברי הירושלמי שם "דישון מזבח הפנימי והמנורה אם מכרן תופס את דמיהן הדמים אם מכרן תופס את דמיהן" והיינו דבדישון מזבח הי' בו מעיקרא מעילה עד שלא נעשה דשן ולכן אם מכרן יש בדמיהן מעילה משא"כ בדם דלא הי' בו מעולם מעילה ולשון הירושלמי שם צריך באור עוד:

ומה שהעיר כת"ר באיסור מכירת יפת תואר אם הוי האיסור גם על הלוקח והעיר עפ"י דברי הספרי תצא "לא תתעמר בה הרי זו אזהרה לבית דין" דבכל מקום שיש חיוב על הב"ד הוי החיוב על כל ישראל וכדברי הגר"א ז"ל לענין מילה דהחיוב על הב"ד כל ישראל בכלל עכ"ד בזה יש לעיין טובא דבפשטו לא מסתבר כלל שיהי' אזהרה לב"ד אם דמצינו בב"מ (דף צ"ו) בעל בנכסי אשתו מי מעל נימעלו ב"ד וכו' ופירש רש"י ז"ל שכל תקנת משפט תלויה בהן וע"י נוהגות חוקות המתוקנים לצבור מאז כו' יעו"ש הנה זה רק מה דתקנו חכמים כגון בעל יורש את אשתו לא בהקנינים שהם מן התורה. ואולי הא דאמרו במכילתא (פ' בא) ויקרא משה לכל זקני ישראל מלמד שעשאן ב"ד הכוונה שיתקנו קנינים דבפסח מצרים היתה הלקיחה מבעשור ואכ"מ] לא מצינו זה ובהגהות הגר"א ראיתי דגרס הרי זה אזהרה לבד כן במכילתא פ' משפטים הגיה הגר"א ז"ל דצ"ל הרי זה אזהרה לאב יוע"ש וראה בש"ס עירוכין (דף כ"ט ע"ב) גבי המוכר שדהו בשנת היובל אינו מותר ליגאול פחות משתי שנים אלמא קסבר איסורא נמי איכא דאפילו קרקושי זוזי נמי אסור ולא מיבעי' מוכר דקאי בעשה דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אלא אפי' לוקח נמי קאי בעשה דבעינן שנים תקנה וליכא יעו"ש הנה דמצריך קרא לזה ופשוט:

ודע דבמה שכתבתי לדבר פשוט דיפת תואר יכול לקדשה בעל כרחה יש לעיין מהא דאמרו בקידושין (דף ה ע"ב) באשות מיהא לא אשכחן בע"כ יעו"ש ומצאתי במקנה (דף כ"ב) שכתב דאחר הגירות אם מתרצית להתקדש לו בת לקוחין היא ואם לא יבא עלי' בע"כ יעו"ש ועכ"פ זכות אשות יש לו בה וניחא דזכות זה אמרה תורה ומכור לא תמכרנה וכנ"ל [ובמ"א כתבתי עוד בהא דהבאתי בסמוך דאינה מוכרה רק בראוי ליעוד ואכ"מ] [הנה מצאנו בזה המקום שרמז ואמרנו להעתיקו לכאן]:

עיין קדושין (דף יח) דלהכי מוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט משום דקדושין לו בה עיי"ש ולולי דבריו ז"ל נראה דנקט הני משום דבאמת אתי עשה דיעוד ודחי ל"ת דאלמנה לכה"ג משא"כ לשאר קרובים הא מבואר בכתובות (דף מ ע"א) דלא שייך עשה דוחה ל"ת משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופי' התוספות משום דבדידה יש ל"ת ולגבה ליכא עשה. וזה לא שייך בלאו דכהונה דכלל גדול היא כל היכי דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת והכא דהוא אינו מוזהר דאתי עשה ודחי לל"ת [ובלא"ה הא איירו בקטנה וליכא אזהרה וא"כ גם לקרובים יהי' מוכרה וצ"ל כמ"ש הדו"ח דהא אסור לספות לה בידים ועיין תוס' גיטין (דף מא) דהקשו דליתי עשה וכו' ותי' דהיא לא מפקדת והא עכ"פ יכול לישא חרשת ומזה ראי' דאפילו חרשת ושוטה אסור לספות לה בידים וא"כ י"ל כנ"ל]. וא"כ בדווקא נקט לאווין דכהונה אכמ"ל:

ואגב אכתוב מה שיש להעיר במ"ש המקנה שם שתי' לקו' הפני יהושע דרבנן איצטרך להו קרא דאם רעה בעיני אדוני' כגון שנעשית אח"כ בעולה דאין עשה דוחה עשה עיי"ש ויש להעיר א"כ דקרא מיירו בכה"ג א"כ למה לי קרא דיעדה דאין אדם מיעד שתי אמות כאחת כמבואר במכילתא פ' משפטים. והא בלאו הכא אסור דאין כה"ג נושא שתי נשים כאחת כמ"ש הרמב"ם דבשלמא מה דכתיב אם אחרת יקח לו י"ל דקאי על קרא הסמוך לו ואם לבנו יעדנה וע"ז אמר אם אחרת יקח לו היינו בנו דבנו היא כהן הדיוט אבל קרא דאם רעה וגו' הא קאי על האדון כדכתיב בעיני אדוני' אך למ"ש בתורה והמצוה שם דבר פלוגתא דר"א שם הוא ר"ע ור"ע הרי ס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאווין והא כבר הוכחתי דלמאן דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאווין בע"כ דלית לי' דיני' של הרמב"ם, ומ"מ נ"ל ע"ד דיכול למוכרה לכהן. גדול אף שיש לו אשה דאף שאין יכול ליעדה הא יכול ליעדה לבנו וכמו שמוכרה לאביו מה"ט כמבואר בש"ס (דף כ). ובזה נדחה מ"ש בחדושי מהרד"ים (מצוה רסא) דמה"ט לא הביא הרמב"ם דאין מוכרה לעכו"ם המבואר במכילתא משום דהא לא יכול ליעדה עיי"ש ולמ"ש הא יכול ליעדה לבנו אם יש לו בן שנתגייר ואכמ"ל:

והנה בהא דאמרינן בכתובות (דף ל') מה בינייהו [אי הטעם משום שיש בה הוי' או משום ראוי' לקיימה]. יש להעיר לשיטת הרמב"ם דכהן גדול לא ישא ב' נשים דכתיב אשה אחת ולא שתיים. א"כ נ"מ בכה"ג שנשא ב' נשים דיש בה הוי' דאינו שוה בכל כמו בעילה לכה"ג אבל אינה ראוי' לקיימה [ולומר כיון דיכול לגרש את הראשונה א"כ ראוי' זו לקיימה זה דוחק]: אך י"ל דמזה ראי' למ"ש האחרונים דלמ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאווין ע"כ דלית לי' כסברת הרמב"ם הנ"ל מדמוקי קרא דכי תהיינה לאיש שתי נשים וגו' ואחת שנואה היינו לבעילה לכה"ג. ות"ל דשנואה מחמת איסור ב' נשים ועיין דורש לציון דרוש ד'. וא"כ שפיר פריך למ"ד אין קדושין בח"ל מה בינייהו:

ועיי' בהראב"ד שהשיג עליו מקרא דוישא לו יהוידע נשים שתים. ותמהו בזה (ועיין בתוס' ישנים יומא (דף י"ג) דביום הכפורים הי' מגרש יהוידע אחת מהם מטעם ב' בתים עיי"ש מבואר דס"ל דהפי' שנשא בעבור עצמו] דהפי' שנשא עבור בנו יואש. ובילדותי אמרתי למה שתמה הנוב"י אה"ע (סי' ס"ד) דכל קדושין הוי תופס לבע"ח וכו' ורק משום מיגו דזכי לנפשי' וכו' וא"כ אי כה"ג אסור בב' נשים א"י לקדש עבור אחר ג"כ ואכמ"ל:

והנה יש לחדש דאפילו לשיטת הרמב"ם דכה"ג אינו נושא ב' נשים דמ"מ היא אינה מוזהרת דהא כל אחת מותרת לו אם יגרש את השני' ועיין בדורש לציון דרוש ד' דלא חשיב שנואה מה"ט יעיי"ש:

ונראה דה"ה בלאו דלא ירבה לו נשים דהיא אינה מוזהרת כיון דאם יגרש אחת מותרת לו וז"פ:

ולפ"ז יש להעיר דאמאי לא אמר בכתובות שם דנ"מ במלך שאנס בתולה דתו לא יכול לישא אותה דיהי' לו יותר מן השיעור. ומ"מ יש בו הוי' דהא הוי אינו שוה בכל וכמו בעילה לכה"ג למ"ד אין קדושין תופסין בחייבי עשה מ"מ בעשה שאינו ש"ב תופסין ה"נ למ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאווין ובזה היינו מרויחים שלא הי' קשה קו' התוס' דהוי לי' זונה וגם בבעילה ליכא קנס:

אמנם י"ל כיון דהיא אינה מוזהרת הרי אמרינן עשה דוחה ל"ת כקו' הש"ס בכתובות (דף מ) ול"ש אי אמרה ל"ב דהא הפי' כיון דבדידה ליכא עשה והיא מוזהרת על הלאו כמוהו כפי' התוס' בשם הר"ע שם והכא ל"ש זה. ושאני בעילה לכה"ג דהוי לי' עשה ואין עשה דוחה עשה ופשיט היא: ובזה ניחא נמי מה דמבואר ברמב"ם פ"ה מה' כלי המקדש (הלכה ו') דאם נשא ב' שיגרש ביום הצום ומשמע דקדושין תופסין ואמאי לא נימא אי עבד לא מהני דגם בעשה אמרינן הכי כמבואר בתמורה (דף ה) דפריך מתורם מן הרעה על היפה. ולהנ"ל מיושב דהא היא אינה מוזהרת ונודע דברי הפנים מאירות (סי' ל"ד) דבנשבע שלא למכור ל"ש אי עבד לא מהני דלמה נקנוס ללוקח דלא עביד איסורא עיי"ש וה"נ הא היא לא עבדה איסור כנ"ל:

ואגב אכתוב דברמב"ם פ"ג מה' מלכים כתב דאם הוסיף אחת ובעלה לוקה. והכ"מ תמה למה לא לקי על הקדושין ג"כ עיי"ש ויש לומר למ"ש המנחת חינוך דלהכ"מ דהאיסור בקדושין לא תפסו הקדושין מצד דאי עביד לא מהני עיי"ש והנה הקשו לרמב"ם דס"ל דכל חייבי לאווין לא לקי אלא ע"י קדושין א"כ הוי קדושין שאין מסורין לביאה כקו' התוס' בקדושין (דף נ"א) ותרוצם ל"ש דהא לדידי' האיסור ע"י קדושין ותי' דמ"מ הא יש איסור גם מבלעדי הקדושין משום לא תהי' קדישה, עיי"ש ובדורש לציון דרוש י"ג שביאר זה באורך עיי"ש ולפ"ז במלך דחזינן דאיסור קדישה הותר אצלו דהא מותר בפלגש ובפרט לשיטת הראב"ד ז"ל דאפילו יש לו י"ח מותר בפלגש וא"כ שפיר הוי קדושין שאין מסורין לביאה ולדעת הרשב"א היכי דבודאי לא חזי לביאה גם לאביי לא מהני הקדושין וא"כ שפיר לא לקי על הקדושין דהא ל"מ הקדושין ואפילו לרבא בתמורה (דף ד' ע"א) דאף אי אמרינן לא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, היינו דווקא היכי דלא מהני משום דעבר אמימרא אבל הכא הא לא מהני משום דהוי קדושין שאין מסורין לביאה ולא לקי אפילו לרבא ודו"ק:

ובעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל דאין כהן גדול נושא שתי נשים קשה לי עוד מהא דיבמות (דף פ"ה) אלא אמר ר"פ בעולה לכה"ג איכא ביניהו למ"ד דאורייתא ה"נ דאורייתא ומ"ד מפני שהיא מרגילה הא היא מרגלא לי' ולראב"י דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלא לי' עיי"ש ולדעת הרמב"ם הא איכא נ"מ אם נשא שתי נשים דנראה ודאי דבהא אפי' ראב"י מודה דאין חלל כיון דכל אחת מותרת לו ובידו לגרש איזו שירצה וא"כ למ"ד דאורייתא אית לה כתובה ולמ"ד מפני שהוא מרגילה אין לה דהא היא מרגלא לי' אך למ"ש דלמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאווין ליתא לדינא של הרמב"ם א"ש דשם לר"ע קיימינן ואכמ"ל יותר:

ובהא דאמרינן בכתובות איכא בינייהו בעילה לכהן גדול והקשה רש"י הא ממ"נ אין לה קנס דבעולה היא וכן היא זונה עיי"ש ובתוס' ויש להעיר לשיטת הרמב"ם דאין כהן גדול נושא שתי נשים שנאמר אשה אחת ולא שתיים וא"כ נ"מ באנס בתולה וכבר הי' לו אשה דיש בה הוי' ומ"מ אינה ראוי' לקיימה דאחת ולא שתיים וצ"ע:

ועיין שם הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס למ"ד יש בה הוי' הא נמי יש בה הוי' ופירש"י שהמקדש אשה בימי מקודשת וצ"ע למה לא פירש דיש בה הוי' שיכול לקדשה אחר שתטהר ומזה משמע דאם בשעת ביאה לא חזיא לי' לא קרינן בי' יש בה הוי' וכמו דאמרינן בירושלמי הי' נשוי את אחותה כבר נפטר מתה כבר נפטר וכמו דאמרינן בעלמא כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' וכו' ולכן כתב הטעם משום דגם בשעת נדתה מקודשת קרינן בי' יש בה הוי':

ובזה מיושב קו' התוס' ריש יבמות דהקשו דבהיתה נדה נימא כל יבמה שאין אנו קורא בה וכו' ולהנ"ל הא חזינן לר"ע דחייבי לאווין לאו בני חליצה ויבום נינהו משום דס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאווין. הרי דיבום תליא בהתפסת קדושין. וא"כ בנדה דתפסו בה קדושין שפיר קרינן בה יבמה יבא עליה והוי שפיר בת חליצה ויבום וכמו חייבי לאווין למ"ד קדושין תופסין בח"ל דבת חליצה ויבום היא ודו"ק:

ביתר דבריו לא ראיתי לעיין כעת ואיה"ש עוד חזון למועד יתן ה' ונתבשר בשורות טובות משמחות לב ונפש ואומר שלום לידידי יתענג על כל טוב כחפץ ידידו עוז דוש"ת בלב ונפש חפצה אברהם לופטביר:

תוכן העניינים

שות זרע אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה