שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר
סימן כ
ב"ה פה פראגא. שלום וכט"ס אל כבוד ידי"נ הרב הגאון בקי נפלא עיניו כיונים על אפיקי הש"ס איש חמודות כמוהר"ר אברהם לופטביר נ"י אחדשה"ט הנני להשיבו על מכתביו בעזה"י:
א) מה דהעיר כת"ר למאי דאמר בירושלמי שבועות (פ"ח ה"א) "אף לענין גזילה איין חייבין אלא דרך קנין" וכו' אף לענין גניבה אין חייבין אלא דרך קנין יעו"ש וכתבתי (במכתבי) דלפי"ז בגזילת איס"ה דאין בו קנין פטור וכהא דתוספתא כלאים (פ"ד) כלאי הכרם אין בהם משום גזל והעיר כת"ר מהא דב"ק (עא ע"א) דגנב שור הנסקל מבית שומר למ"ד גורם לממון כממון חייב בד' וה' והרי ליכא קנין דאיס"ה הוא וכן בגונב קדשים שחייב באחריותן דמחייב ר"ש קשה דליכא קנין עכ"ד [ויש להוסיף למאי דכתב בשמ"ק ב"ק (ע"ט ע"א) בשם הר"י דמשיכה לרשות הרבים חשוב מוציא מרשות בעלים עכ"פ ליפטור את הגונב מרה"ר דנחשב שאינו ברשות בעלים אבל הגגב פטור דלא הכניסו לרשותו יעו"ש ונראה מזה דחיוב גנב אינו משום הוצאה מרשות בעלים דא"כ יתחייב גם במשך לרה"ר דאיכא הוצאה מרשות בעלים וע"כ דהחיוב רק ההכנסה לרשות עצמו וא"כ אף לדעת הרשב"א סוכה (ל"ה) דאיס"ה יש בו קנין לבעליו וא"כ הרי יש סברא דהגנב יתחייב משום שמוציא מרשות זה שיש לו קנין בחפץ אף שאסור בהנאה מ"מ הלא חיוב הגנבה אינו משום הוצאה מרשות בעלים רק משום הכנסה לרשות עצמו וזכי' חדשה באיס"ה ליכא לכ"ע כמ"ש הראשונים וא"כ שוב באיס"ה אין בו קנין ההכנסה לרשות גנב]:
ובפשיטו הי' נראה עפ"י דברי תוס' בעירובין (ס"ב ע"א) ד"ה ב"נ וכו' דבדין הוא שיהרג אע"ג דלא קני בי' משיכה כיון דהוי ממון חשיב אבל בפחות משו"פ דלאו ממון הוא ובמשיכה נמי לא קני אמאי נהרג וכו' עכ"ל וכ"כ בע"ז (דף ע"א ע"א) ד"ה ואי וכו' דאם חיסרו חייב בלא קנין ואם לא חיסרו בעי קנין יעו"ש ומבואר דלעבירת גוף הלאו דלא תגזול חשיב גזלן בעכו"ם אף בלא קנין משום זה דחסרי' ממונא כן י"ל בגנב וגזלן לענין חיוב אחריות דאונסין וכפל דצריך קנין משיכה והגבהה וכנ"ל וכמ"ש תוס' ב"ק (ע"ט ע"א) וכמה דוכתי דמ"מ יש חילוק בדבר דאם חסרי' ממוני' אזי סגי בפעולת קנין אף שאינו קונה וכהא דכתבו תוס' במעילה (י"ט ע"ב) לענין מוציא מרשות הקדש דבעי קנין דאף שאינו קונה דכל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתא מ"מ כיון דעשה פעולת קנין בהקדש באופן דגבי הדיוט הוי קנין חשיב מוציא מרשות הקדש יעו"ש כן י"ל בגנב וגזלן דהיכא דחסרי' ממוני' סגי בפעולת הקנין באופן שבמעשה כזו קונה בהיתר אף דעכשיו אין בו דין חלות קנין. אבל בלא חסרי' ממוני' ליכא חיובא במעשה קנין גרידא רק בעינן חלות קנין ובאיס"ה דלאו בר חלות קנין הוא אין בו חיוב אחריות לכפל וכה"ג ולכן שפיר בגנב שור הנסקל דכיון דגורם לממון כממון וכן בקדשים א"כ הרי חסרי' ממונא חייב בזה עצמו שעשה מעשה הגבהה או משיכה דהוי פעולת קנין אף שאינו קונה [ובחי' בזה ביאור ארוך ואכ"מ]:
ב) עוד הי' נראה למש"כ תוס' בע"ז (ס"ב ע"א) ד"ה בדמיהן וכו' דהקשו דאמאי אינה מקודשת באיס"ה והא איכא שוה פרוטה באפרן ותירצו דאסור לקדש בו דהוה כמכירה יעו"ש ובתוס' קידושין (נ"ו ע"ב) ד"ה המקדש ובריטב"א שם יעו"ש ונראה מזה דאף דאין קנין באיס"ה וא"א לזכות לאפרו כיון דגוף החפץ אין בו דין קנין מ"מ כיון דהזכות שיש בו דהיינו האפר היתר הוא שפיר יוכל לקנותו ע"י החפץ דהא דאין קנין באיס"ה הוא רק במה שאסור ליהנות אבל ההיתר שבו יש בו קנין ושפיר קני החפץ לאפרו. וכבר ביאר המקו"ח (תל"א) דלמ"ד טובת, הנאה ממון היינו דיש לו זכות ממון בגוף החפץ ויכול להקנות הטו"ה במשיכת החפץ ולמ"ד טוה"נ אינה ממון אף דודאי שהוא שיוי ממון מ"מ אינו ממון, וקנין בגוף החפץ רק זכות מבחוץ וא"א להקנותו במשיכת החפץ יעו"ש ובמ"א כתבתי בזה ואכ"מ] וה"נ ס"ל לתוס' דזכות הגול"מ הוי קנין בגוף החפץ ונקנה ע"י משיכת החפץ:
ולפי"ז יתכן דכמ"ש תוס' בב"ב (דף ע"ו ע"ב) ד"ה קני בהא דשטרות דממעטינן מאונאה דהיינו שמכרו לבעליו ביוקר יעו"ש הנה דגם זה הוי ענין קנין במה שיוכל לפטור עצמו מחיובו עי"ז. וה"נ י"ל בהא דאמר בש"ס דגנבו מבית שומר הוי גורם לממון לשומר שיכול לפטור עצמו מהבעלים דשוב הרי גם לגבי הגנב שוה זה ממון מה שיוכל ליקח מהשומר כדי לפטר מחיובו. ולכן שפיר גם באיס"ה זה יש לגנב קנין כיון דיש בו גורם לממון ומהני קנין בחפץ איס"ה להגול"מ כמו דמהני לאפרו ומש"ה שפיר מיחייב אבל בכלאי הכרם שאין בו שום זכות ממון אין בו גדר קנין כלל ופשוט [ועי' מהרש"א כתובות (ל"ג ע"ב) בתוד"ה גנב דשוה"נ לא הוי מכירתו מכירה אף דיש בו גול"מ יעו"ש ומוכח דאף דיש להמוכר מה למכור דהיינו גול"מ אבל הלוקח אינו יכול לקנות כי אין קנין באיסור הנאה לקנות זכות אחר]: ג) עוד הי' נראה בטעם דגנב שור הנסקל חייב דו"ה והרי אין בו קנין דאיס"ה הוא. למאי דאמר בב"ק (ע"ט ע"א) נתנו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר וכו' הגביה או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב האי חייב אגנב קאי דמיחייב גנב בקנין שלוחיו רש"י] ובגמ' אמר שם ש"מ תקנו משיכה בשומרין יעו"ש ונראה מזה דאף דמשיכה דשומרין אינו לקנין הגוף בחפץ רק לחיוב אחריות לחוד מ"מ קנה הגנב עי"ז להתחייב ומוכח מזה דאף דגנב צריך קנין מ"מ א"צ קנין כזה כמו שעושה בהיתר קנין הגוף רק סגי בקנין כזה שעושה בהיתר לחיוב אחריות דגם גנב זה אינו רק מתחייב באחריות [ובזה יש לדבר במחלוקת תוס' כתובות (ל"א ע"ב) וב"ק (ע"ט ע"א) אם מהני משיכה ברה"ר בקנין גניבה ואכ"מ]:
ולפי"ז הלא כתב המג"א (סי' תקפ"ו) דהגוזל ע"ז מעכו"ם חייב באחריות יעו"ש ומבואר דאף דע"ז אסור בהנאה ואין קנין באיסדה מ"מ חיוב אחריות שאינו בגוף החפץ רק חיוב מבחוץ שפיר יש קנין לחיוב אחריות [ועי' ב"מ (ל"ה ע"ב) במשנה ושם (ל"ו ע"ב) יעו"ש] גם באיס"ה. וא"כ ניחא הא דגנב שור הנסקל חייב בכפל דכיון דיש בו גורם לממון א"כ יש בו קנין לאחריות דזה הרי יש גם באיס"ה וכיון דמדעת מועיל הקנין לחיוב. אחריות שפיר חייב בגניבה דסגי בקנין לחיוב אחריות לחוד וכ"ז בהני דאיכא גול"מ ויש חיוב אחריות מועיל קנין הגנב גם באיס"ה אבל בכלאי הכרם דאין בו קנין לחיוב אחריות מדעת שוב ליכא חיוב גניבה וזה פשיט. [וראה באס"ז לב"ק (ע"ט ע"א) דתמה ראב"ד דאיך מתחייב גנב בקנין השומר יעו"ש מ"ש בשם הר"י ואכ"מ]:
ד) ודע כי הדגול מרבבה השיג על המג"א דכתב דגוזל ע"ז מעכו"ם קנאה לחיוב אחריות ויש לה דין ע"ז של שאין לה ביטול והשיג דבעכו"ם דליכא דין שומרים ליכא חיוב אחריות דגזילה וזה תמוה ממ"ש תוס' פסחים (כט ע"א) ד"ה דהגוזל מן העכו"ם חייב באחריות יעו"ש. אמנם דבדבר המותר שנתפס בו קנין שפיר אף דליכא קנין מדעת בשומרים גבי עכו"ם מ"מ יש קנין גזילה דכיון דמדעת יש קנין הגוף שישראל הרי קונה מן העכ"ם שפיר יש חיוב אחריות ע"י קנין גזילה. אבל באיס"ה דבהיתר ליכא כלל קנין הגוף ורק מצד דיש קנין אחריות מדעת ושוב בעכו"ם דליכא קנין שומרים לחיוב אחריות אין הגזלן קונה דהוי איס"ה [ויש לדון בזה]:
ה) וראיתי בתשו' שבות יעקב (ח"ג סי' לח) דכתב דהגוזל ע"ז מן העכו"ם לית בי' איסור גזל אף למ"ד גזל עכו"ם אסור יעו"ש וכבר תמהו עליו דכיון דממונו הוא אמאי יהי' מותר לגוזלו. אולם זה תליא בספק האחרונים אם העכו"ם מוזהר על איבוד ע"ז והביאו מדברי רמב"ם פ"ט ממלכים ה"ב ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה יעו"ש דמשמע שמחויבין לאבד ע"ז של העכו"ם ועי' בא"נ יו"ד קכ"ג ואכ"מ אבל אינו מבואר אם העכו"ם עצמו מוזהר שלא ליהנות. אמנם נראה ראי' מהא דע"ז (ס"ד ע"א) דמי עכו"ם ביד עכו"ם מהו מי תופסת דמי' ביד עכו"ם או לא אמר להו רב נחמן מסתברא דמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין דמדהנה דאתו לקמי' דרבה בר אבוה אמר להו זילי זביני כל מה דאית לכו ותו אתגיירי מ"ט משום דקסבר דמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין [הי' מצוה להם למכור הע"ז שלהם בגיותן דשרי לאיתהנויי] יעו"ש ומבואר להדי' דהעכו"ם מותר ליהנות מע"ז שהרי מותר למכור וליהנות בדמיו (ועי' רש"י חולין (קכח) ד"ה המשתחוה לחצי דלעת אסרה בהנאה משום ע"ז ולר"ש איסורי הנאה אין מטמאין טו"א דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים וכו' יעו"ש: ו) אולם מהא דאמר בירושלמי ע"ז (פ"ה ה"א) אסי אמר דמי יין נסך ביד עכו"ם אסור. דמי ע"ז ביד עכו"ם רבי יונתן אמר מותר יעו"ש ותמוה דיהי' חמור יין נסך מע"ז. והי' נראה דהכוונה דהנה בהא דאמרינן דע"ז תופס את דמיו (עי' ע"ז נד:
(וסב ע"א) י"ל ב' גדרים הא' דאינו דמיו כלל כי מאחר שאסור בהנאה אין לו דמים וכמ"ש הר"ן רפ"א דחולין בשם רמב"ן בפי' הירושלמי קידושין "לפי שאינו דמיהן" יעו"ש והא דנאסרו הדמים של ע"ז הוא מגזה"כ דכל שאתה מהוה ממנו כמוה. והב' י"ל דכיון דאמרה תורה דנאסרו הדמים בזה עצמו עשאתן תורה לדמיו של החפץ. וגלי קרא דע"ז יש לו דמים וקצת משמע כן בהא דכתבו תוס' בזבחים (עב ע"ב) ד"ה כולן וכו' דבכל האיסורין לא מהני יוליך הנאה לים המלח לפי שאינו דמיהן אבל בע"ז דתופסת דמי' כשמוליך הנאה לים המלח הוי כאלו מוליך האיסור יעו"ש ובר"ן ע"ז (מט ע"ב) באורך ומשמע דהגזה"כ הוא שיהי' נעשה דמיו דאם לא הי' דמיו כלל רק גזה"כ ליאסר א"כ דומה לכל איס"ה שאינו דמיהן. אך בר"ן שם דחה סברא זו מה"ט יעו"ש ומוכח דאינו דמיו כלל רק דמ"מ אסור מגזה"כ דכל שאתה מהוה ממנו כמוהו ובמ"א הארכתי. ולפי"ז נראה דהא דדמי ע"ז ביד עכו"ם אם מותרת לישראל תליא אם ע"ז אסורה בהנאה לעכו"ם או לא וזה דהא כתבו תוס' בע"ז (סד ע"א) ד"ה מסתברא דמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין ונראה הטעם כי מה שע"ז תופסת דמי' משום דכ' והיית חרם כמוה כל שאתה מהוה ממנו כמוה ובישראל דוקא נאמר ולא לבני נח עכ"ל. אמנם התינח אם הע"ז אסורה לעכו"ם א"כ באמת אין לה דמים ואינן דמי ע"ז כלל והא דתופס דמיו הוא רק מגזה"כ דכל שאתה מהוה כמוהו וזה רק בישראל לא בב"נ. אבל אם ע"ז מותרת בהנאה לעכו"ם א"כ הדמים בעצם דמי הע"ז ככל חפץ היתר שיש לו דמים ושוב חל עלייהו שם ע"ז לישראל גם בלא גזה"כ דכל שאתה מהוה כמוהו רק מפאת שהוא דמי הע"ז בעצם כיון דמותר בהנאה ויש לו דמים. ואולם קשה מהש"ס דילן בע"ז (סד ע"א) דאמר זילי זביני כל מה דאית לכו ומוכח דע"ז מותרת בהנאה לעכו"ם ואמר דדמי ע"ז ביד עכו"ם מותר ואמאי הרי זה אינו מצד גזה"כ דע"ז תופסת דמים רק משום דהוא דמיו בעצם וכבר דמים הוא וכנ"ל:
אמנם נראה בסברת הש"ס כי זה שני ענינים הם תפיסת השם ודמי החפץ רצוני לומר כי סובר הש"ס דאף בדבר המותר לגמרי דבודאי הדמים דמי החפץ מ"מ אינו תופס דמים להיות עליו שם היתר של החפץ והיתרו רק מחמת עצמו שמותר הוא אבל אין נמשך היתר החפץ לדמיו וכן באיסור אינו נתפס שם החפץ על הדמים אף במקום שהוא דמי החפץ וענין זה שבע"ז תופס דמים להיות נקרא שם הע"ז על הדמים היא ג"כ בכלל הגזה"כ דכל שאתה מהוה הרי כמוהו אבל לולי גזה"כ זה ליכא כלל גדר זה דתפיסת שם החפץ לדמיו אף במקום דהוי דמי החפץ ולכן אמר בעכו"ם דאף דע"ז מותרת בהנאה מ"מ כיון דליכא גזה"כ דכל שאתה מהוה כמוה דשוב אינן תופסין הדמים שם ע"ז של החפץ וזה ברור:
וא"כ ניחא הירושלמי דהירושלמי לטעמי' בקידושין (פ"ב ) דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאינן דמיהן יעו"ש ומבואר דאלו הי' דמיהן אף בשאר איסורים דליכא גזה"כ דכל שאתה מהוה כמוה ג"כ הי' נתפס שם איסור של החפץ על דמיו והחידוש בע"ז הוא דאף שאינו דמיו ג"כ תופס איסורו וא"כ שוב צ"ל דמ"ד זה דמתיר דמי ע"ז ביד עכו"ם היינו דסובר דע"ז אסורה בהנאה לעכו"ם ואינו דמיו כלל ואיסורו מגזה"כ דכל שאתה מהוה כמוה שדין זה רק בישראל וא"כ ניחא דזה רק בדמי ע"ז אבל דמי יי"נ דודאי מותר לעכו"ם בהנאה א"כ הוי דמיו בעצם ונתפס בו שם יין נסך שפיר נאסר לישראל כיון דדמי נסך הן ויש עליהן שם היין נסך דכל שהוא דמי החפץ תופס איסורו אף לולי גזה"כ דכל שאתה מהוה כמוהו ומאן דאוסר שם בירושלמי דמי ע"ז ביד עכו"ם סובר דמותרת לעכו"ם בהניה והוי דמיהן ועי' רמב"ן וישלח ואכמ"ל:
ז) ודע דבסוגי' דע"ז (ס"ד ע"א) דאמר מסתברא דמי עכו"ם ביד עכו"ם מדהנהו דאתא לקמי' דרבה ב"א אמר להו זילי זביני כל מה דאית לכו [מע"ז] ותו איתגיירי מ"ט משום דקסבר דמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין יעו"ש וקשה למ"ש תוס' בע"ז (ס"ב ע"ב) ד"ה יאות בשם הר"א דאם מכר הישראל ע"ז לעכו"ם בהקפה כיון שמשך העכו"ם וקנאה הדמים מותרים אח"כ יעו"ש וכתבו הפוסקים דמ"מ יש איסור למכור בכה"ג כיון שנהנה מע"ז ע"י המכירה רק דאם עשה כן הדמים מותרים לפי שלא היתה הע"ז ברשות ישראל בעת פריעת המעות יעו"ש וא"כ קשה דמאי הוכיח דדמי ע"ז ביד עכו"ם מותרת הא י"ל דמה דאמר להו זילי זביני היינו בהקפה שאזי הדמים יהי' מותרים וזה רק בגיותן דבגירותן בכה"ג נהי דהדמים מותרין אבל אסור למכור. אבל מנ"ל כי הדמים של ע"ז שלוקח מיד מותרין וזה קושי' נכונה. וסבור הייתי לתרץ דהנה טעם דברי תוס' דמוכר ע"ז בהקפה הדמים מותרים צ"ע כיון דמ"מ מהוה ממנו הוא:
וראיתי להרב הגאון המפורסם מקינצק שליט"א בספרו (חק"י יו"ד טז) דכתב הטעם דאם הישראל נותן הע"ז בעת מתן מעות אזי הישראל המחליף ואסור. אבל אם כבר הי' ביד העכו"ם הוה העכו"ם המחליף הע"ז על דמים והוי דמי עכו"ם ביד עכו"ם דמותרים יעו"ש שהאריך וא"כ ניחא דאיך נימא דדמי ע"ז ביד עכו"ם אסור והא דאמר להו זילי זביני מה דאית לכו היינו בהקפה ז"א דאם דמי ע"ז ביד עכו"ם אסור גם בהקפה אסור דמאי בכך דהוי העכו"ם המחליף הלא גם בכה"ג אסור ופשיט. [ועי' פמ"ג או"ח ת"נ ואכ"מ]: אמנם לע"ד נראה ברור דזה דמותר בהקפה אינו תלוי כלל בהא דדמי ע"ז ביד עכו"ם אם מותר וזה דהא בסוכה (מ' ע"ב) אמרינן במעשר שני ופירות שביעית דמתחללין בין דרך מקח בין דרך חילול יעו"ש אולם נראה ברור דבע"ז דאמרי' דתופס דמיו דהוא רק בדרך מקח לא בדרך חילול ואם יאמר זה חליפי ע"ז אינו תופס דמיו ליאסור והטעם פשיט דכיון דענין האיסור דדמי ע"ז משום דכל שאתה מהוה ממנו כמוהו זה שייך רק במה שלוקח מאחרים עבור ע"ז שמהוה ע"י הע"ז. אבל אם מחליף דמים שלו על ע"ז שלו הרי אינו מהוה כלל מן הע"ז וזה ברור. וא"כ כיון דמחשבינן זה שהעכו"ם מחזיר דמי הקפה למחליף א"כ אצל העכו"ם אין זה גדר מהוה כלל רק מחלל שלוקח ע"ז שלו שכבר קנאה ומחללה על מעות שלו וזה אינו תלוי בדמי ע"ז ביד עכו"ם דרך מקח אם מותר דשם מהוה מן הע"ז וכאן מחלל הע"ז ולא מצינו תפיסת דמים ע"י חילול בע"ז רק דרך מקח וברור:
ח) ודע כי בתוס' כתובות (ל"ג ע"ב) ד"ה גנב הקשו דאיך מחייב ד' וה' על טביחת שור הנסקל הא ליתי' במכירה ותירצו דאיתא במכירה לעכו"ם דשור הנסקל אינו תופס דמיו יעו"ש וכבר תמהו דאיס"ה אין ביד המוכר למכרו אף שמותר ללוקח. וגם זה דכתבו הטעם שאינו תופס דמיו ד' צ"ע דזה מהני רק לענין זה שהמעות מתנה וכמ"ש הרא"ש בקידושין (פ"ב סי' לא) דכשמוכר איס"ה לעכו"ם המעות מתנה יעו"ש אבל מ"מ אין בו חלות דין מכירה [ועי' תוספתא פ"ה דנגעים בגד מוסגר שמכרו לעכו"ם טהור הנה דמהני מכירת איס"ה לעכו"ם ועי' מ"ל (פי"ב מטו"צ) ומר חמיו באו"ש שם]. [ואין סברא לומר דשוה"נ איתא במתנה לעכו"ם להרשות לקחת האיס"ה שלא יהי' עומד איסור גזל בפניו וממילא יקנה בעצמו דלדידי' מותר בהנאה ויתחייב ד' וה' דמתנה כמכר דז"א דמתנה כזו שאינה נקנית על ידו אינו כמכר ועי' בההמ"ג (פ"ב מגניבה ה"י) דחיוב מתנה משום דחשיב כטביחה יעו"ש א"כ אדרבא אם יפטור מטביחה משום דליתא במכירה שוב יפטר ממתנה אך ד' ההמ"ג צ"ב דבפשיטו מתנה כמכר עי' ירושלמי מע"ש פ"א מתני' כר"מ יעו"ש ועי' ברשב"א ב"ק (ע"ח ע"ב) דבגונב נפש פטור במתנה יעו"ש ואכ"מ] ועוד לא מצינו אם מהני זה שמרשה לאחר באיס"ה כיון דאינו ברשותו להפקיר וכה"ג ואף דמצינו בפ"א דמע"ש (מ"א) ושם (פ"ג מ"א) אבל נותנין זה לזה מתנת חנם יעו"ש הנה דאף דמע"ש אינו נקנה במתנה כקידושין (נ"ד ע"ב) ואינו מפקירו כב"ק (סט ע"ב) מ"מ יכול להרשות לחבירו לקחתו ז"א דשם זכי לי' רחמנא באכילתו ממילא יכול להרשות זה לאחר משא"כ באיס"ה ופשיט]: ולכן נראה בפשטא (כפי דברי המהרש"א ז"ל) דיש לזה גורם לממון למכור כיון דמיירי שגנב מבית השומר והוי למוכר להקנות זכות זה (דגם להמוכר הוי גול"מ) רק דמצד הלוקח לית לי' אופן לבנותו זה הזכות כיון דבעי למיקניא ע"י החפץ והחפץ אינו בר הקנאה וכ"ז בישראל ולזה תירצו דמוכרו לעכו"ם ושפיר העכו"ם יקנה הגול"מ שיש למוכר והמעות תשלומין עבור הגול"מ ולעכו"ם דמותר יקנה הזכות זה ע"י קנין החפץ וזה דכתבו שאינו תופס דמיו היינו דאלו הי' הדמים נאסרים לא הי' כלל זכות של הגול"מ שיוי ממון כי אם ימכרנו יאסרו הדמים אבל מכיון דאינו תופס דמיו הוי גול"מ זה איתא במכירה לעכו"ם ופשיט:
ט ובעיקר דברי הרא"ש פ"ב דקידושין שכתב דהמוכר איס"ה לעכו"ם או למי שהכיר בו דהמעות מתנה יעו"ש יש להקשות מהא דכתב רמב"ם (בפ"ח ממלכים ה"ו) גבי יפת תואר "ואם מכרה אינה מכורה ומחזיר הדמים" יעו"ש ואמאי לא ליהוי המעות מתנה הרי הכיר בה, ומ"ש ממוכר איס"ה. ואף דיפ"ת יש איסור במכירתה אבל מ"מ כיון דהדין שאינה מכירה מאי נ"מ בהדמים אטיו הלקיחת הדמים האיסור הלא רק מכירת היפ"ת הוא האיסור וכיון דאינו מכירה והמעות מתנה אמאי מחזיר הדמים. ובחי' הארכתי: והנה באור הדבר דכתב רמב"ם ז"ל דהמוכר יפ"ת מחזיר הדמים הי' נראה דהנה רמב"ם בספר המצות מל"ת רס"ג כתב דהמוכר יפ"ת לוקה וכבר התעורר המ"ל בפ"ו מבכורות ה"ה דמ"ש מהמוכר מעשר בהמה שאינו לוקה משום שלא עשה כלום ולא קנה לוקח יעו"ש ובזבחים (ט ע"א) ובפשוטו החילוק דזה דכתב רמב"ם דאם לא מהני המכירה אינו לוקה הוא רק היכא דמה דלא מהני אינו מחמת איסור המכירה רק בעצם לא מהני דבזה לא מיקרי עבר אמימרא דרחמנא כיון שלא עשה מעשה קנין כלל בעצמותו מלבד דין התורה שיתבטל הקנין בכזה אבל אם לולי מצות התורה הי' מועיל הקנין מצד עצמו ורק ע"י דין זה עצמו שאסור למוכרו נתבטל בזה שפיר לקי דעבר אמימרא דרחמנא [ודומה לזה בירושלמי פסחים פ"ה ה"ד דמחמץ את מנחה פסולה פטור ומחמץ מנחה שנפסלה מחמת חימוצה חייב יעוש"ה] וא"כ ניחא דיפת תואר הרי נקנית לבעלים בשבי' מדין כיבוש מלחמה וכדאמרי' בגיטין (לח ע"א) דילפי' מדכתיב וישב ממנו שבי יעו"ש ובסנהדרין (נט ע"א) דיש ביפ"ת תורת גזל לאחר יעו"ש וברמב"ם פ"ט ממלכים ה"ט ובכס"מ שם וא"כ שפיר כיון דשלו היא הרי יכול למוכרה בעצם והא דנתבטל הקנין במוכר יפ"ת הוא מפאת איסור זה עצמו שאסור למוכרה ומש"ה שפיר לקי דמיחשב עובר אמימרא דרחמנא שמצד מעשיו בעצמותו הוי זה מכירה כי שלו היא. אבל במע"ב דהוי של גבוה ואינו שלו לימכור אף לולי הדין דאסור למכור שפיר לא לקי כלל דלא עשה כלל מעשה מכירה בעצמותו כי לא התחיל כלל לחול קנין דזה שיצטרך לביטול ע"י איסור התורה ודו"ק:
וניחא בזה דברי רמב"ם בחיבורו שלא הביא דמוכר יפ"ת לוקה יעו"ש (בפ"ח ממלכים ה"ו) וסותר דבריו שבספר המצות ל"ת רס"ג דכתב ואם מכרה לוקה. ולפמ"ש יתכן דזה תליא בסתירת שיטתו בלאו דמוכר יפ"ת וזה דבספר המצות שם כתב דמיד אחר ביאה ראשונה עובר בלאו אם מכרה יעו"ש אמנם בחיבורו (פ"ח ממלכים ה"ו) כתב ונושאה בכתובה ובקידושין כו' ואם מכרה עובר בל"ת ע"כ ומשמע שטחיות לשונו דמיד שנבעלה ביאה ראשונה ליכא איסורא דמכירה רק לאחר שנתגיירה. ולכן שפיר בסה"מ דשיטתו דיש לאו דמכירה מיד שפיר יש מלקות דאז הרי עדיין תורת קנין שפחה עלי' ומצד עצמו ראוי' להקנאה שפיר חשיב שמכר ועבר אמימרא דרחמנא ולקי. אמנם בחיבורו דסובר דהלאו הוא אחר הגירות א"כ נסתלק ממנה קנינו כיון דישראלית הוא ואינה בת מכירה שוב דמי למע"ב דבעצמותו לאו בת מכירה דאינו לוקה דלא מיחשב כלל עבר אמימרא דרחמנא שהרי לא מכר כלל כי אף לולי האיסור מכירה אין זה ראוי למכור מה שאינו שלו ופשוט:
ולפי זה יתכן לומר הטעם דמחזיר הדמים. דהנה בירושלמי קידושין (פ"ב ה"ח) מכרן וקידש בדמיהן מקודשת זאת אומרת שמקדשין בגזילה [כן גי' רשב"א ור"ן] יעו"ש ובפירושא רבו טובא וראיתי באור נחמד למרן וגה"ק בחידושי הרי"מ (לחו"מ לז אות כב) דחידש דבכל דבר שאין נתפס בו קנין כגון מע"ש ואיס"ה וגזילה דמ"מ אם מכרו ונתנו לאחר והלוקח נתן לו דמים נעשה המעות שלו ואין הלוקח יכול לחזור בו וטעמו דאמרינן להיפוך דאין הלוקח קונה החפץ שהרי יודע שאינו דבר הנקנה רק המוכר קונה המעות והמעות בר קנין וזה שמרוצה לקחת לתשלומין איס"ה וכה"ג שפיר מיחשב זה תשלומין וקונה המעות דרק לקנות א"א איס"ה ומע"ש אבל לשלם עם איס"ה ומע"ש כשזה מרוצה שפיר מהני ואמרי' דהמעות הוא הנקנה וזו כוונת ירושלמי דמדאמר מכרן וקידש בדמיהן מקודשת היינו שידע שאיס"ה הוא ורצה לקנותם אמרי' דמהני זה עכ"פ לקנות הדמים כן מקדשין בגזילה דהיינו אם מכר גזילה וקדש בדמים מקודשת דנהי דאינו יכול להקנות הגזילה אבל יכול לקנות המעות וזה הרי רוצה בתשלומין של גזילה כאלו יעו"ש בדבריו ז"ל דברי נועם. ולפי"ז יתכן דלשיטת רמב"ם דהיפ"ת אינה ברשותו כלל למכרה א"כ ליכא כלל אפשריות עבירת הלאו דלא ימכרנה כיון דאין זה מכירה כלל וכמו מוכר יפ"ת של אחר דפשוט דאינו עובר כן המוכר יפ"ת של עצמו ג"כ הרי אינו מוכר כלל כי אינו שלו [וכבר האריך מנ"ח בגונב נפש ומכרו דאיך חייב הא אינו מוכר כלל ועי' ב"ק (סח ע"ב) גניבה בנפש יוכיח דלא אהני מעשיו יעו"ש ואכ"מ] ולזה חידש רמב"ם ז"ל כי עבירת הלאו הוא בלקיחת הדמים דהא גם במוכר יפ"ת שהוא דבר שאינו נקנה מ"מ כשזה נותן לו מעות ומקבל יפ"ת לתשלומין הרי שפיר המוכר קונה המעות (כדברי הירושלמי לפי באור חידושי הרי"מ ז"ל) וזה עצמו בכלל איסור התורה שלא ימכרנה שלא יהי' לו מיפ"ת קנין מעות לעשות ממנה עסק להרויח על ידה המעות. ולכן שפיר מחזיר הדמים דכיון דגם זה חלק מהאיסור אמרינן דלא מהני מעשיו נגד התורה ומחויב להחזיר הדמים אף דבעלמא קונה הדמים אבל מכירת היפ"ת בעצמה לבד קניית הדמים זה אינה מכירה כלל ואינו עובר בזה אמימרא דרחמנא כי אינו עושה מעשה מכירה כלל דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ופשוט:
י) ודע דבהא דכתבתי בדעת רמב"ם בחיבורו דאינו עובר בלאו דלא ימכרנה בכסף רק אחר גירות יש לדון עוד בזה יעו"ש בלשונו דיש לידחוק דכוונתו כשיטתו בסה"מ דמיד אחר שנבעלה יש איסור זה וכעין דכתב שם בסמוך בלאו דלא תתעמר בה דמיד שבעלה משנשתמש בה עובר בל"ת ורמב"ם ז"ל מסמיך הני תרתי לאוי יעו"ש. ואמנם יש לקיים סברא זו שכתבתי דלרמב"ם יפ"ת בעצמותה לאו בת מכורה הוא מלבד הדין איסור למכרה וליכא אפשריות כלל לעבור על לאו זה כיון דאינו מוכר כלל דכמוכר אשה של אחר היא וכל ענין הלאו הוא קניית הדמים. וזה די"ל דכמו בכל איסורי הנאה חשיב אינו ברשותו אף שמונח ברשותו משום דאסרתה תורה ההנאה נסתלק דין רשותו א"כ שוב גם ביפ"ת אף דיש בה קנין דכיבוש מלחמה מ"מ מאחר דמיד שבא עלי' אסרה תורה להשתמש בה ונאסר העימור שוב בזה עצמו נפקע קנין שפחות שיש לו בה וכאינו ברשותו דמיא דלאו בת מכירה היא בעצם ושוב אף דאמרי' דמיד יש לאו דלא ימכרנה אבל הרי אינו מוקדם ללאו דלא תתעמר בה דשניהם נאסרו אחר הבעילה שוב זה הלאו דלא תתעמר מסלק רשותו וממילא אינו שלו למכירה בעצם ושוב ליכא דלא ימכרנה שהרי אינו מוכר כלל דאין אדם מוכר שאינו שלו וע"כ רק הקניית הדמים הוא האיסור וכמ"ש:
אמנם נראה למאי דאמר בסנהדרין (פה ע"ב) עימור פחות משוה פרוטה איכא ביניהו יעו"ש דפליגי בגונב נפש ועימר פחות משו"פ אם חשיב עימור והנה ברור דגם ביפ"ת דכתיב לא תתעמר תליא בפלוגתא זו אם עימור בפחות משו"פ חשיב עימור וכ"כ המנ"ח יעו"ש וא"כ נראה דזה דשייך לומר דע"י איסור עימור פקע זכותו ביפ"ת ונסתלק רשותו מה שקנאה ע"י כיבוש מלחמה דזה רק אם גם פחות מפרוטה נאסר א"כ אין לו בה עוד שום זכות אבל למ"ד דפחות משו"פ אינו עימור א"כ הרי עדיין שלו הוא לפחות משו"פ וכבר כתב המחנ"א וקדמו בתורי"ד סוכה (מא ע"א) דפחות משו"פ הוי שלו וברשותו יעו"ש ואכ"מ ושוב שפיר עדיין ברשותו חשובה ובת מכירה הוא ושפיר יש בה הלאו דלא ימכרנה וז"פ:
וניחא לפי"ז הא דתנינן בספרי (תצא) דהנותן מתנה יפ"ת עובר בלאו דצ"ע על זה שהשמיטו רמב"ם ז"ל וכבר עמד המנ"ח בזה. ואמנם למ"ש יתכן דהספרי כמ"ד אין עימור פחות משו"פ א"כ שפיר הוי היפ"ת ברשותו וחשיב איפוא מוכר ונותן ושפיר עובר בלאו. אמנם רמב"ם דפסק (בפ"ט מגניבה ה"ב) דיש עימור אפי' בפחות מפרוטה יעו"ש א"כ מיד שנאסר בעימור פקע רשותו ואינה שלו ושוב הרי אין זה מכירה כלל בעצם וע"כ דקדק רמב"ם ז"ל דהאיסור לקיחת הדמים וכנ"ל באורך ושוב זה הגדר ליתא במתנה שאינו לוקח כלום רק מה שנותן היפ"ת והרי אינה שלו ואינו נותן כלל ונכון [ובחי' הרבתי ליישר דברי מרן ז"ל מהרא"ש פ"ב דקידושין וגם פלפלתי דמוכר יפ"ת לעכו"ם לשפחות אם מחזיר הדמים וגם בירור בענין האיסור מכירה דיפ"ת אם על המוכר או גם על הלוקח והבאתי מדברי רמב"ם (פ"ל ממכירה ה"ז) המוכר או הנותן בשבת וכו' דמשמע דמכירה בשבת איסורו על המוכר וגם כעת ראיתי באבני נזר (יו"ד ש"ח) קצת סייעתא לדברי ואכ"מ במה שיש להאריך בזה] יא) ודע דבש"ס קידושין (יז ע"ב) גר ועכו"ם שירשו את אביהן עכו"ם גר יכול לומר לעכו"ם טול אתה עכו"ם, יעו"ש ומוכח לכאורה דיורש את הע"ז אף שאסור בהנאה ויש לעיין דכיון דאינו יכול להקנות איס"ה איך מורישו וכזה כ' רמ"א בחו"מ (רע"ו) גבי טובת הנאה דכיון דאינו מקנה אינו מוריש לבניו ועי' ב"ק (קי ע"ב) כהנים בגזל הגר יורשין הוי וכו' גזל חמץ ועבר עליו הפסח האי דירתי מורית יעו"ש ומוכח דיש דין ירושה באיס"ה ועי' ר"ן נדרים (פה ע"א) וכבר העיר בגוף הדבר בנוב"י מה"ק יעו"ש. ועי' גיטין (מ ע"ב) איסורא לברי' לא מורית יעו"ש דמסיק והלכתא כרבינא דגם היורש משחרר הנה דאף מה שאינו בגדר הקנאה הוי בגדר ירושה. ואמנם מהא דיורש ע"ז מן העכו"ם יתכן למאי דכתבו תוס' גיטין (יג ע"א) ד"ה והא דמש"ה מצוה לקיים דברי המת משום דלא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין אבל בגר שזוכה בעצמו לא אמרי' כן יעו"ש ומוכח מזה דכל ירושה היא מפאת המוריש שמוריש לבניו לא שהיורש זוכה מאליו ולכן י"ל דבמוריש תליא מילתא וכיון דלעכו"ם מותרת הע"ז בהנאה שפיר מוריש את הע"ז אף של היורש איסור הוא כי ירושה אינה מפאת זכיית היורש דלאו ברצונו תליא רק מכח המוריש אבל היכא דלהמוריש אסור בהנאה י"ל דאינו מוריש לבניו. אמנם מתוספתא פ"י דב"ק הגוזל את הנכרי ונשבע לו ומת אינו מתכפר לו יעו"ש וברמב"ם פ"ז מגזילה ה"ז ומשמע בפשיטו דהגוזל את העכו"ם לא מהני השבה ליורשיו ונראה מזה דבעכו"ם דליתא לדין ירושה עי' רש"י יבמות (סב ע"א) דבן ובת שוים בב"נ יעו"ש אין הענין דהעכו"ם היא המוריש ובא מכחו דאזי שפיר הי' מועיל השבה ליורשיו דהי' מיחשב כאלו האב קיים עי' עירובין (ע ע"ב) יורש מהו שיבטל רשות וכו' יורש כרייא דאבוה הוא יעו"ש דמיחשב כאלו האב קיים. אבל אינו כן רק דהמוריש פסק כחו שאין בעכו"ם כח להוריש רק ממילא זוכה זה היורש בעצמו בנכסי אביו לא מכח מוריש ומש"ה אין זה כהשבה להנגזל כיון דפסק כח הנגזל במיתתו וחשיב משיב לאחר ואינו דומה לישראל שמה שזה יורש הוא מכח המוריש שפיר מיחשב השבה ליורשיו כהשבה לנגזל עצמו כיון דמכחו יורשין [ועי' ירושלמי שקלים (סופ"ב) היא שני אחין שירשו את אביהן היא שני גיסין שירשו את חמיהן ותמוה. ויתכן דהא אמר שם באחין שירשו ותפיסת הבית קיימת דלא הוי כשותפין וע"כ הטעם דכיון דירושתן מכח המוריש הרי מוריש אחד לכולן. ואמנם יש סברא דזה רק בירושת האב דאמר בפ' יש נוחלין התורה נתנה רשות להנחיל יעו"ש שפיר הוי זה בגדר מוריש אבל ירושת הבעל את אשתו אינו בגדר שהיא מורישה לבעלה רק בעצם זכי לי' רחמנא לבעל והבעל בעצמו זוכה הירושה ושוב אין זה גדר תפיסת הבית כיון דאינו מכח המוריש שהוא אחד רק מכח היורשין בעצמם שהם שותפים ולזה אמר דאינו כן דהיא שני אחין שירשו את אביהן היא שני גיסים שירשו את חמיהן דבכולהו הוה בגדר מוריש ויש בזה דין תפיסת הבית] ולפי"ז אף דבעכו"ם הע"ז מותרת מ"מ כיון דהיורש מעצמו זוכה וישראל הוא הוי זה איס"ה שאין בידו לזכות. אולם י"ל למ"ש הר"ן בע"ז פ"ג דישראל זוכה ע"ז מעכו"ם משום דהי' לה ביטול אצל העכו"ם יעו"ש דבאין כאחת מש"ה שפיר יורש ע"ז אבל אין ראי' על שאר איס"ה: יב) מ"ש כ"ת דשריפת כלאי הכרם מוטל על הכל כיון דאסור להשהותו דמקיים כלאים אסור עכ"ד אינו מובן דאיסור מקיים הרי הוא במחובר ומיד שתלשם, ליכא איסורא אבל חיוב שריפה הוא אף לאחר תלישה. ומה דהביא ראי' מב"ק (צ"ח ע"ב) דאמר בחמץ דהכל מצווין עליו לבערו עכ"ד שאני חמץ דיש איסור שהי' בתלוש והתוספתא מכות פ"ג מדמי שהיית תליש דחמץ למקיים כלאים יעו"ש. ועוד י"ל דחמץ ג"כ אין חיוב שריפתו רק על הבעלים וכדברי הנוב"י בתשובה וכוונת הש"ס דחמץ הכל מצווין עליו לבערו היינו לומר שזה החמץ אין בו שיוי לשום אדם כי כל מי שיהי' לו זה החמץ מצווה עליו לבערו וגם אין לחייבו מצד ביטול מצוה מהבעלים כהא דב"ק (צא ע"ב) די"ל דממ"נ הבעלים אינו ברשותו לקיים מצוה כי ביד הגזלן הוא וגם להגזלן הוי זה כעין עשה דפשיעה שהביא עליו באיסור גזילה ובל"ז עי' רמב"ן ריש פסחים אם יש חיוב שריפה על הגזלן ועל הנגזל יעו"ש ואכ"מ:
ומה דהעיר כת"ר בהא דב"ק (צא ע"ב) דמצי אמר אנא בעינא למיעבד הא מצוה דפירש"י דבאילן אשרה מיירי והרי בע"ז חיוב ביעורו על הכל עכ"ד בפשיטו כשלא ביערו רק שקוצצו הרי חייב זה להוציאו מרשותו אינו על הכל דרק להבעלים יש איסור דלא תבא תועבה אל ביתך עי' פסחים (מח ע"א) ומכות (כב) ובצל"ח שם דע"ז ברשותו בכלל איסור זה וחיוב הוצאה מרשותו רק על הבעלים ועי' בשמ"ק ב"ק (צא ע"ב) שם דדקדק כן אשרה העומדת "ברשותו" ואכ"מ:
יג) ומ"ש כת"ר לתרץ הא דירושלמי פסחים (פ"ב) דאמר עשה כרי והשתחוה לו כו' איסור חמיר דע"ז חל על איסור קל דטבל יעו"ש ומתרץ כ"ת דטבל קיל משום דיש היתר לאיסורו כהא דחולין (קא ע"א) עכ"ד. אכתי יקשה מהא דאמר בירושלמי פסחים שם דחמץ חמיר מטבל והרי גם חמץ יש היתר לאיסורו מיחשב כמו טבל וראי' מהא דחולין (ק"כ ע"ב) תינח איסור הבא מאליו ובפירש"י ז"ל שם תינח למילף מיניהו טבל "וחדש" ושביעית יעו"ש הנה דילפי' חדש מחמץ והרי חדש אינו דומה לטבל דטבל חשיב אין היתר לאיסור נגד חדש וכמ"ש תוס' קידושין (לח ע"א) ד"ה וה"ה לערלה דטבל מיחשב אין היתר לאיסורו נגד חדש שתלוי בזמן יעו"ש ואיך ילפי' מחמץ דגרע מחדש שחוזר לאיסורו ומחיוב לבערו שלא יבא לכלל היתר וע"כ הרי מדמי לי' הש"ס לחדש [ועי' פנ"י פסחים (כח ע"א) דתליא אם חמץ שעבר עליו הפסח אסור יעו"ש] עכ"פ מוכח דחמץ אינו חמיר מטבל בענין זה דיש היתר לאיסורו ויש לפלפל בזה:
ובעיקר הקושיא מהא דירושלמי יומא (פ"ח) דבעי טבל וערלה צריכה יעו"ש דמספקא לי' אם איסור מיתה חמיר או איסור הנאה חמיר ואמאי אמר הירושלמי פסחים (פ"ב) דע"ז חמיר מטבל והרי אף דע"ז אסור בהנאה וכמ"ש הק"ע מ"מ הרי טבל במיתה. בפשיטו יתכן דכשדנין לענין איסור חל על איסור שפיר איס"ה חמיר שהרי יש אפשריות שיהי' אסור ע"י איסור הנאה באופן שליכא איסור מצד אכילה כגון בנהנה בלי אכילה וזה בא ע"י חלות האיסור בתחלה וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה כריתות (י"ד ע"א) בנקודה הנפלאה יעוש"ה דכל דאינו חל לגבי אכילה גם הנאה מותרת ותבין. אבל בחולה שדנין לענין הקל גבי אכילה עצמה מי חמיר י"ל דסובר הירושלמי דאיסור הנאה לא הוי חומר בעצמיות האכילה דבעת אכילה ליכא יותר איסור באוכל איסור הנאה מאיסור אכילה דבשניהם הוי רק האיסור הנאת אכילה ולא הכפיל איסורו במה שיש באיסור זה גם איסור הנאה. אבל היכא דלא יעשה פעולת אכילה כלל רק הנאה גרידא אזי שפיר יש חומר לאיס"ה וכמובן ופשוט:
יד) ומ"ש כת"ר לבאר הירושלמי דפסחים (פ"ב) בעשה כרי והשתחוה לו ומירחו דאיסור ע"ז חמיר מטבל והרי תיפוק לי' דאין שירי' ניכרים וביאר דמיירי בע"ז של נכרי כגון שזקף הכרי להשתחות ובא נכרי והשתחוה דבכה"ג חשיב שירי' ניכרים משום דיש לה ביטול עכ"ד אין דבריו מובנים דהא מפורש בע"ז (נג ע"ב) דישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה אסרה וכו' ופירש"י דהוי כע"ז של ישראל ואין בטלה עולמות יעו"ש ובכאן מכיון דדנין לענין טבל בע"כ דהתבואה של ישראל דהא בתבואה של עכו"ם אף למ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע עי' גיטין פ' השולח ובירושלמי פ"ב דפאה וכמה דוכתי מ"מ משמע בש"ס בכורות (י"א ע"ב) דמרחינהו ישראל דחייב בטבל היינו לאחר שלקחן ועי' בתוס' שם ובשמ"ק שם וברמב"ם פ"א מתרומות הי"א יעו"ש וא"כ כיון דהוי של ישראל וגלי דעתי' דלע"ז והנכרי השתחוה לה הרי זה ע"ז של ישראל שאין לו ביטול. ובפשיטו הי' יכול לצייר דהטבל של ישראל והעכו"ם עשה בה מעשה דאמר בע"ז (נד ע"ב) עשה בה מעשה אסרה ועי' רמב"ן ז"ל בע"ז (נ"ג ע"ב) דהא דע"ז של ישראל אין לה ביטול הוא רק כשעובדה ישראל אבל נכרי העושה מעשה בבהמת ישראל יש לה ביטול יעו"ש וה"נ בתבואה של ישראל שנאסרה ע"י מעשה העכו"ם דינה כע"ז של עכו"ם דיש לה ביטול. אך דעת הר"ן (פ' ר"י שם) דכיון דהחפץ' של ישראל אף שהע"ז של העכו"ם שעובדה שלא לדעת ישראל אין לה ביטול יעו"ש [וראה בתוספתא דע"ז (פ"ו) רבי אומר משום ר' יעקב אם עשאה לישראל מתחלה אינו יכול לבטלה ע"כ וזה צ"ע דבפשיטו משמע דהיא של עכו"ם רק שעשאה לישראל ואמאי לא יוכל לבטלה וראה בראשונים ר"פ לולב הגזול שהאריכו בהא דאין ביטול לע"ז של ישראל יעוש"ה ולא תירצו שעשאה עבור ישראל ומוכח דבכל ענין מהני ביטול. ונראה לפרש דהתוספתא מיירי שהעכו"ם עשאה לישראל ואח"כ זכה בה הישראל ולא נעבדה וזה דהא קי"ל דע"ז של עכו"ם נאסרה מיד משעת עשי' ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד אמנם ברור דעכו"ם שעשה ע"ז לעצמו ונאסרה בהנאה משעת העשי' דשוב אף אם זכה בה ישראל לא פקע איסורא מינה עי' ע"ז (כט) יעו"ש ואף דבישראל אינו חל איסור משעת עשי' מ"מ לא פקע מה שכבר חל וכבר הארכתי במ"א בזה ומצאתי כן בס' סדר משנה יעו"ש. וזה דאשמעינן התוספתא דאם עשאה לישראל מתחלה נאסרה ג"כ משעת עשי' כמו אלו עשאה לעצמו כיון דמ"מ היתה של עכו"ם ואשמעינן תו דאם זכה בה הישראל אף שלא נעבדה אין לה ביטול ולא אמרי' דממ"נ כיון דהא דאין לה ביטול מצד דין ע"ז של ישראל שוב הרי בישראל כ"ז שלא נעבדה אינה איסור מ"מ כיון דזו נאסרה משעת עשי' שהיתה של עכו"ם ועכשיו החפץ של ישראל לא אזלינן בתר דין ע"ז רק בתר החפץ והרי החפץ הוא ע"ז של ישראל שאין לה ביטול ובמ"א ביארתי בזה באורך ואכ"מ] ושוב נזכרתי דברי תוס' יבמות (קד) ד"ה. דכתבו א"נ בע"ז של עכו"ם שעשאה לדעת ישראל טעונה שריפה יעו"ש ומשמע דסברי דל"מ ביטול אף שהחפץ של עכו"ם כיון דלדעת ישראל נעשית. וזה יש לתלות בעצם ענין דין ע"ז של ישראל אם בחפץ של ישראל תליא או רק בדין איסור הע"ז ואכ"מ:
ומה שהאריך כת"ר דמש"ה בחמץ בתבואה ליכא טבל משום דלא הי' שעת הכושר זה נגד הסוגי' דפסחים (לג ע"א) דאמר רק באחמיץ במחובר דמיחשב שלא הי' שעת הכושר אבל אחמיץ בתלוש אף קודם מירוח חשיב שעה"כ כיון דמהני בדיעבד יעו"ש:
ומה דהעיר כ"ת בהא דירושלמי פסחים (פ"ב) ארבעת רבעים וחימצן וכו' דאיך נעשה טבל הא לא הי' לו שעת הכושר לחלה הנה למ"ש הכס"מ בפ"ז מביכורים דפחות מכשיעור לא מיקרי פטור יעו"ש א"כ הרי שיטת רמב"ן קידושין (מו ע"ב) דאחר נתינת מים בקמח קודם גלגול דינו כמפריש בשבלין דתרומתו תרומה יעו"ש וא"כ חלה קודם גלגול לאחר נתינת מים לקמח חשיב שעת הכושר כמו דתרומה קודם מירוח חשיבא שעת הכושר כנ"ל וכיון דהי' יכול לצרפו אז קודם שנתחמץ מיד שנתן המים בקמח והי' ראוי להפריש ממנו חלה י"ל דחשיב שעת הכושר. דאין זה דהי' פחות מכשיעור משוי לי' פטור כדברי הכס"מ. וגם לשיטת הר"ש (בפ"ג דחלה מ"ב) דמפריש חלה קודם גלגול אינו חלה אפי' בדיעבד מ"מ י"ל דמיירי שנתחמץ אחרי גלגול דהי' לה שעת הכושר להפרשת חלה וזה דהי' פחות מכשיעור אינו מסלק דין שעת הכושר כיון דראוי לצרפו עם עיסה אחרת ופשוט:
טו) וראיתי לכת"ר שהביא בשם ח"א דבחלה א"צ שתהי' לה שעת הכושר לחלה רק אם הי' לה שעת הכושר לתרומה מיחשב שעת הכושר עכ"ד. הנה עלה בדעתי לפי זה ליישב הא דאמרינן בירושלמי (פ"ו דתרומות) אכל חלה [בשוגג[ מהו שישלם מפירות שלא הביאו שליש שכן פירות שלא הביאו שליש חייבין בחלה וזה אינו מובן מאי ס"ד בזה דלא ישלם מזה כיון דאכל חלה ולחלה מחויבין ועי' שם בירושלמי שם דבעי אכל ביכורים ענבים מהו שישלם יין משום דאין מביאין בכורים מיין יעו"ש אבל בחלה אינו מובן טעם הבעי'. ונראה למאי דאמרי' בפ"א דתרומות אין משלמין מן הלקט וכו' ומן ההפקר ובירושלמי שם מפני שאין בהם זיקת תרומה ומעשר יעו"ש ולכאורה יהי' הדין דאינו משלם מפירות ותבואה קודם לישה כיון דאין בהם זיקת חלה דחיובה רק אחר לישה ולישנא דירושלמי דישלם מפירות (היינו מתבואה קודם הטחינה והגלגול דבכלל פרי הוא) משמע דמשלם מקודם גלגול וזה צ"ב שהרי אין בו זיקת חלה. אולם לדברי כ"ת דכיון דחלה מיקריא תרומה סגי לה בשעת הכושר דתרומה אף שלא הי' לה חובת חלה כנ"ל כן י"ל דכיון דיש לה זיקת תרומה מהני למיחשב זיקה גם לענין חלה ואם אכל חלה בשוגג משלם מפירות קודם גלגול כיון דראויין לתרומה ולפי זה ניחא בעיית הירושלמי דבעי אם אכל חלה מהו שישלם "מפירות" שלא הביאו שליש היינו קודם גלגול דבזה י"ל דממ"נ לא מהני דהא זהו תשלומי חלה והרי לא הי' לו זיקת חלה כיון דהוי קודם גלגול ואי דיש בה זיקת תרומה הא פירות שלא הביאו שליש פטורין מן התרומה וכל חיובן רק לחלה והרי עדיין לא הי' זיקת חלה וז"נ [ועי' רמב"ם (פ"י מתרומות הי"ח) ובירושלמי חלה (פ"ו ה"ב) דמשמע דלדינא א"צ זיקת תרומה וה"ה די"ל דא"צ זיקת חלה ואכ"מ]:
טז) ודע דבדברי הירושלמי פסחים (פ"ב) דאמר ארבעת רבעים וחימצן וארבעת רבעים בפ"ע וחימצן ועירבן דאינו חל טבל על חמץ משום דהוי איסור קל יש לעיין מהא דכתב הראב"ד ז"ל בהשגות (פ"ז מביכורים ה"ח) אהא דהקשה דאמאי מהני צירוף לעושהו עיסה בפחות מכשיעור ואמאי לא נימא דיחוי וכהא דאמר בירושלמי חלה (פרק ג') בשני עכו"ם שעשו עיסה כשיעור וחלקוה ואח"כ נתגיירו דאמרינן דנדחה החיוב ותירץ דאין דיחוי אצל מצות יעו"ש ולכאורה אמאי לא כתב מטעם דאין דיחוי באיסורין עי' מנחות (נ"ד ע"א) וצריך לומר דאין דיחוי באיסורין היינו באיסור הבא מאליו אמרינן שבכל עת מתחדש מעצמותו. אבל איסור טבל צריך מעשה גלגול בעיסה לחדש האיסור שפיר אמרי' דיחוי בזה לפטור מטבל. ולזה אתי עלה מטעם דאין דיחוי אצל מצות. ולפי"ז יש לעורר בהא דחימצן דודאי ליתא כלל בהפרשה דאין הפרשה חל באיס"ה וכמ"ש רע"ק איגר ז"ל דאין בכחו לקרות שם תרומה יעו"ש והירושלמי דן רק לענין איסור טבל אם יש בכה"ג וא"כ שוב יקשה כקושית ראב"ד ז"ל דכיון דהי' בתחלה פחות מכשיעור דנימא דיחוי דבזה ל"ש אין דיחוי אצל מצות כיון דליתא למצות הפרשה. ועי' ירושלמי פ"א דחלה דנקט ג"כ ארבעת קבין בפ"ע וחימצןף יעו"ש ויש לדון לכאן ודו"ק. [ועי' בכס"מ פ"ז מביכורים שם דכתב דענין דיחוי הוא דמיחשב כאלו הפריש אז אולם לדעתו הוא גדר אחר בדיחוי יעו"ש ואכ"מ בזה] אך גוף ד' ראב"ד ז"ל צ"ב וכתבתי רק להעיר:
יז) ומ"ש כת"ר בהא דבעי בירושלמי ערלה (פ"א ה"א) זית שנטעו למנורה אם חייב בערלה ופשוט מאתרוג שנטעו למצותו והרי הוה כאינו נוטע למאכל עכ"ד הנה בנוטע לאתרוג לק"מ דבשלמא הנוטע להקדש מיחשב שאינו נוטע למאכל משום דאיסור הקדש מפקיע ראויות האכילה. אבל בנוטע לאתרוג הרי אין המצוה מבטל אכילתו דהא אפשר לקיים שניהם דאחר קיום מצוה הרי ראוי לאכלו ושפיר י"ל דכיון דסתמו לאכילה לא בטל ממנו שם נוטע למאכל עי"ז דצורף מחשבה למצוה:
אמנם יקשה דמאי פשוט הירושלמי מנוטע לאתרוג דחייב דה"ה נוטע למנורה הא במנורה דהמצוה שידליק השמן הרי המצוה מבטלת ממנו אכילתו והוה כאינו נוטע למאכל. אולם י"ל מטעם אחר למאי דאמר בירושלמי ערלה (פ"א ה"א) שנה ראשונה לסיג ושניה למאכל דמכיון דעירב בו מחשבת חיוב חייב יעו"ש א"כ י"ל דהרי זית בעצמו הוי מאכל לבד השמן שבתוכו שוב נהי דהזמין השמן למנורה דאינו למאכל אבל גוף הזית דפרי הוא הרי סתמו הוה כחישב למאכל ושוב בזה עצמו יש בו עירוב מחשבת חיוב לענין גוף הזית ממילא יש חיוב ערלה אף לגבי השמן שבתוכו וא"כ ממ"נ בתרתי באתרוג ובזית למנורה חשוב נוטע למנורה ופשוט:
ובעיקר דברי הירושלמי דבעי בזית שנטעו למנורה אם חייב בערלה ומדמה לנוטע לאתרוג ראיתי בקרית ספר דכתב דסברת הבעי' משום דכתיב לכם ולא מן המצות וזה שנעשה בו מצוה אינו בדין ערלה יעו"ש בפ"י מביכורים [ולפמ"ש צ"ל דלענין פטור זה לא מהני מה דמקצתו אינו למצוה לחייב השאר ורק לענין פטור דלסיג ולמאכל מהני זה ולכן מדמה הירושלמי לאתרוג שכולו מצוה דחייב דה"ה זית גם השמן חייב בערלה] אך ד' הק"ס צ"ע כי מאי זה שם מצוה על האתרוג הלא הזמנה לא מהני קודם שקידש היום [ועי' רש"י פסחים (ל"ד ע"ב) דמי החג נאסרו בהזמנה יעו"ש והיינו בקדש שהוא בעולם] ואינו נתפס שם מצוה על האילן בשביל זה דחישב למצוה ואכ"מ:
יח) עוד יש לעורר בהא דמסיק הירושלמי דנוטע למצוה חייב בערלה וביארתי דחשיב נוטע למאכל משום דאין ענין המצוה מבטל הראויות דאכילה דאפשר לאכלו אחר קיום מצותו ויקשה מהא דפסק רמב"ם בה' פרה אדומה (פי"א ה"ז) גבי איזוב לקטו לחטאת הרי הוא כנלקט לעצים יעו"ש הנה מפורש דמחשבת המצוה מבטלת שם מאכל אף דראוי לאכילה אחר קיום המצוה וראיתי למר חמיו הגנ"י דתמה על הירושלמי דבעי בנטעו לאתרוג והרי פליגי בפרה פי"א לקטו לחטאת הרי הוא כלקטו לאוכלין דברי ר"מ ור"י ור"ש אומרים כנלקט לעצים עיי"ש ולענ"ד תקשי דברי רמב"ם אהדדי דפסק בפ"י מביכורים הנוטע למצוה חייב בערלה הנה דחשיב נוטע למאכל ושם בלקטו לחטאת פסק דהוה כנלקט לעצים. ולכן הי' נראה למאי דכתב במאירי ביצה (ל"ד ע"ב) בהא דאמרינן דראיית פני הבית קודם גמר מלאכה דפטור ממעשר דמ"מ אם הכניס תאנים לקצות דהדין דאינו חשיב גמר מלאכה עד שיתיבשו וראו פני הבית קודם שנתיבשו דחייבין וכ' הטעם דכיון דבעצם תאנים ראוים לאכילה ונגמרה מלאכתן רק מחשבתו לקציעות מסלק שם גמר מלאכה שוב אח"כ כשנסתלק מחשבתו הרי זה כאלו נגמר מלאכתו בתחלה קודם ראיית פני הבית יעו"ש כי דבריו חדשים הם ובמ"א כ' מדברי תוס' ביצה (יג ע"ב) ואכ"מ ומבואר סברתו ז"ל דכל דמחשבה מעכבת נגד מה שהוא בעצמותו שוב כשנסתלק עיכוב המחשבה חשיב למפרע כאלו לא הי' מחשבתו כלל בזה. וא"כ ניחא דכיון דאתרוג בעצמותו לאכילה רק משום דחישב למצוה באנו לבטל סתמיותו דלאכילה י"ל, שפיר כמ"ש דכיון דאפשר למחשבה זו ליבטל למפרע שהרי אם ילקטנו אחר כך לאכילה יהי' נחשב למפרע למאכל שוב א"א לומר בתחלה שהמחשבה תבטל מה שהוא בעצמותו כיון דאפשר לקיים שניהם. [ועי' בר"ש פ"א דחלה גבי עיסה שסופה סופגנין יעו"ש] אבל שם באיזוב דאמר לקטן לחטאת דהיינו שגמרו למצוה י"ל שפיר דגם בכה"ג מפקיע מסתמא דאכילה ואה"נ באיזוב שנטעו לחטאת ולקטו סתם דכיון דאם ימלך תופקע המחשבה למפרע שוב כשאפשר לקיים שניהם אינו מפקיע ודו"ק:
ודע דקשה בהא דמדמי הירושלמי דנוטע למנורה חייב בערלה מדנוטע לאתרוג חייב והא בירושלמי שם אמר הטעם באתרוג אם אומר את עצו אין יוצא בו בחג הסוכות וביארו המהרא"פ ופנ"מ דלמצות אתרוג בעי ג"כ שם פרי ועי' פיה"מ (פ"ג דסוכה) דאתרוג של ערלה פסול משום דאינו פרי ומש"ה בנוטע לאתרוג חשיב נוטע לפרי וא"כ שוב מאי ראי' למנורה הא במנורה א"צ פרי דראה ברמב"ם (פ"ו מאיסו"מ הי"ד) דשמן שהוציא מזתים שהן פגין (שלא הביאו שליש) דכשר יעו"ש הנה דא"צ דין פרי בשמן למנורה וא"כ שפיר י"ל דנוטע למנורה יפטור [ואולי לסברת רש"י מגילה (כד ע"ב) דציפן זהב אינו מן המותר בפיך ומבואר דכל דלית בי' איסור והיתר לאכילה אף שאינו איסור כמו זהב מ"מ אינו בגדר מן המותר בפיך כן י"ל בקרבנות דבעי' ממשקה ישראל דהיינו שיהי' דבר מאכל שיהי' נתפס בו היתר אכילה וע"כ למה שכתבתי במ"א דבמנורה בעי ג"כ ממשקה ישראל וכ"כ מר חמיו הגל וביארתי כן באורך. ולכן לא מהני אם אינו איסור רק בעינן שיהי' בו היתר אכילה ומש"ה נוטע למנורה חשיב נוטע למאכל וצ"ע עוד בזה אם דומה הא דממשקה ישראל למותר בפיך דהא חזינן דעצים ולבונה הוי קרבן אף שאינו דבר מאכל עי' זבחים (ל"ד ע"א) ומעילה (מ"ט ע"ב) ואכ"מ]: יט) ראיתי לכ"ת שכתב לחדש בהא דאמרי' בזבחים (ו' ע"ב) דשותפין אין ממירין דמ"מ דישראל שיש לו שותפות בקרבן עם העכו"ם כיון דהעכו"ם אינו מימר שפיר הישראל יכול להמיר ואינו בכלל קרבן השותפין עכ"ד הנה בגוף הדבר אני מסתפק טובא אם ישראל ועכו"ם יכולין להביא קרבן בשותפות דהא מבואר בזבחים (מ"ה ע"ב) ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה אם נטמא דם של קרבן עכו"ם] וכו' אמר קרא לרצון להם ועכו"ם לאו בני הרצאה נינהו יעו"ש ומבואר דעכו"ם לאו בני הרצאה נינהו ושם בזבחים (מ"ה ע"א) פליגי ר"ש ור"י אם מועלין בקדשי עכו"ם וכתבו התוס' בתמורה (ג' ע"א) בד"ה לא נהנין דלמ"ד זה ליכא איסור דאורייתא כלל על הנאה בקדשי עכו"ם יעו"ש וא"כ י"ל נראה דהישראל אינו יוצא בקרבן כזה שחציו אינו בקדושה גמורה וגם לכ"ע עכ"פ אינו לרצון. ומכבר הקשתי בהא דאיתא בת"כ (פ' אמור פ"ז) מנין שאין מקבלין שקלים מן העכו"ם ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' אין לי אלא תמידים שהם קרוין לחם שנאמר לחמי לאשי שאר קרבנות הצבור מנין ת"ל מכל אלה ע"כ ועי' ברמב"ן בספר המצות שכתב שאם קיבל מהם השקלים יופסלו התמידין ולא ירצו לנו מפני שחלקם פסל את הכל יעו"ש והקשתי דלמא לי קרא להכי תיפוק לי' דחלק העכו"ם אינו קדוש ואינו מרצה ממילא הו"ל כמו מחוסר אבר ועי' תמורה (י"א ע"ב) אמנם לפי דברי הרמב"ן ז"ל דמיירי בתמידין שלקח מהשקלים שנתן העכו"ם ג"כ וכן הכוונה בקרבנות צבור שלקח משקלים שהי' מעורב שקלי העכו"ם ובזה ניחא שפיר דהוי קדושה גמורה דהא מבואר בזבחים (מ"ה ע"א) דבקדשי בדק הבית של עכו"ם מועלין בהם לכ"ע יעו"ש ושפיר ס"ד דכיון דהעכו"ם הקדיש השקלים הוי קדושה גמורה יהי' כשר הק"צ שמעורב בו גם משקלי עכו"ם קמ"ל דחלקן פסל הכל. אבל בהקדיש בהמה שחלקו אינו קדוש גמור א"א שישראל יביא עמו. ועוד נראה למאי דאמר במנחות (ע"ג ע"ב) אמר רב הונא שלמי הנכרי עולות וכו' אמר קרא אשר יקריבו לה' לעולה כל דמקרבי עולה ליהוי יעו"ש א"כ אם יביאו שלמים בשותפות הרי של העכו"ם כעולה ושל ישראל נאכל ואי אפשר לקרבן אחד שתתחלק להיות חציו עולה וחציו שלמים כמובן [ויש לעי' במ"ש תו' תמורה ב'. ד"ה קרבנו להקשות דל"ל קרא למעט קרבן עכו"ם הא אין העכו"ם סומכין. והרי נ"מ בעכו"ם שנדר קרבן בשותפות ישראל דא' סומך כולן עי' תמורה (ב' ע"א) ועירוכין (ב' ע"א) דסותרין דרש"י בזה יעו"ש וקמ"ל דאין הישראל סומך משום דחלק העכו"ם פטור ואין הקרבן כולו בר סמיכה ולמ"ש ניחא] [וראה ברש"י מנחות (דף ע"ג ע"ב) בד"ה שלמי הנכרי. נכרי שנדר להביא שלמים עולות הן ואין נאכלין וה"ה דמנחתן כליל עכ"ל וצ"ע בזה שכתב רש"י ז"ל דר"ה דסובר שלמי עכו"ם עולה דגם במנחות כן דבשלמא בעולה דקרבן עולה א"צ כהן דוקא וגם עולת ישראל כולו כליל שפיר י"ל דבעכו"ם שלמים דידי' עולות נינהו וכולו כליל. אבל במנחות דמנחת ישראל נאכלת ומנחה שתהא כליל הוא רק בכהן וא"כ מנ"ל לחדא בעכו"ם שתהי' מנחתו כליל הא עכו"ם אינו כהן ולו מצינו קרבן מנחה כליל בישראל ושאני עולה דשם עולה דכליל יש בישראל וצ"ע]:
ב) והנה גוף סברת כ"ת הוא קושיא על הא דאמרי' דשותפין לא עבדי תמורה והרי משכחת תמורה בעכו"ם שמביא קרבן בשותפות עם ישראל. דהישראל שפיר מימר בקרבן זה והנראה עפ"י דברי הש"ס בתמורה (ב' ע"ב) בהא דבעי רמי בר חמא עכו"ם מהו שימור שדאקדושי מקדיש אמורי נמי מימר או דילמא כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה אמר רבא פ"ש דתניא קדשי עכו"ם לא נהנין ולא מועלין ואין חייבין עליהן משום פנו"ט אין עושין תמורה וכו' קתני מיהת אין עושין תמורה. ורמי בר חמא בהקדיש עכו"ם להתכפר עכו"ם לא קא מיבעי לי כי קא מיבעי לי בהקדיש עכו"ם להתכפר בו ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן ופריך תפשוט לי' מדר"א דאר"א אר"י המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה וכו' א"ל התם הוא דאתי מכח ישראל והו"ל תחלתו וסופו ביד ישראל אבל הכא הא קא מיבעי' לי' מי בעינן מתחלה ועד סוף דתיקו ברשות דמאן דעביד תמורה ופירש"י ז"ל דעל העכו"ם גופי' ליכא ספק כלל שיעשה תמורה דעכו"ם אינו מימר אך הספק על הישראל אם מימר בהקדש עכו"ם להתכפר בו ישראל:
ונראה לכאורה דסברת הבעיא הוא בענין זה דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה מהו ענינו אם החסרון מצד האדם המימר שעכו"ם אין בכחו להתפיס קדושת תמורה. או דהחסרון מצד קדושת הקרבן שקדושתו גריעה ואינו נתפס בו תמורה דלא אלום קדושתי' להתפיס תמורה וזה סברת הבע"י בהקדיש עכו"ם להתכפר ישראל דאם נימא דהא דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה משום חסרון המימר א"כ שוב בזה דישראל המתכפר הוא המימר שפיר יש בו תמורה. אבל אם החסרון מצד גריעות קדושת הקרבן שהקדש עכו"ם לא אלים הוא למיתפס פדיינו גם בהקדיש עכו"ם להתכפר ישראל כיון דתחלתו הקדש עכו"ם אינו עושה תמורה דאין הקרבן בר תמורה. ואולם ברמב"ם (פ"א מתרומה ה"ו) כתב הקדיש עכו"ם בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה העכו"ם הרי זו ספק תמורה יעו"ש ומבואר לפי שיטתו ז"ל דבעיית הש"ס לא הי' על הקרבן אם עביד תמורה דזה פשיט לי' דכיון דמתכפר בה ישראל עביד תמורה והטעם כהא דחולין (מ' ע"ב) כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי יעוי' בסמוך רק הספק על העכו"ם אם מהני תמורתו בקרבן שהמתכפר הוא ישראל:
והנה לפי"ז מתבאר לשיטת רמב"ם דענין זה דקדשי עכו"ם אינן עושין תמורה אינו משום חסרון המימר דאין בכח העכו"ם לעשות תמורה דז"א שהרי על העכו"ם יש ספק אם הוא בר תמורה. וע"כ הא דפשיטא דבקדשי עכו"ם אין עושה תמורה הענין מצד הקרבן דכיון דעכו"ם מתכפר בקרבן זה אין בו קדושה והרצאה שיהי' נתפס בו תמורה. וממוצא דברינו מבואר דלרמב"ם ז"ל ענין קדשי עכו"ם שאין עושין תמורה הוא מצד חסרון קדושתם של הקדשים בעצמם. ולרש"י ז"ל הוי זה בכלל ספק הש"ס אם החסרון מצד קדושת הקרבן או מצד הבעלים הממירין. ואמנם יקשה בשיטת רש"י ז"ל דאם ספק הש"ס הי' על גוף הדין דקדשי עכו"ם אינן עושין תמורה אם החסרון בדינא דגברא שאינו בר תמורה או דהוא דין בקרבן שקרבן כזה אינו בדין תמורה אמאי לא בעי בעכו"ם שהפריש קרבן ונתגייר דאם הא דקדש עכו"ם אינן עושין תמורה מצד שהקדש עכו"ם אינו מועיל לשוי' דין תמורה ה"ה בנתגייר אף דעכשיו ישראל הוא מ"מ קדושת הקרבן מצד הקדשו שבתחלה בהיותו עכו"ם וקדשה זו אין בה דין תמורה אבל אם החסרון אינו בקרבן רק בגברא הרי עכשיו ישראל הוא ובר תמורה הוא. ולשיטת רמב"ם ז"ל ניחא כי הספק על העכו"ם אם בר תמורה בקדשים שמתכפרין בו ישראל אבל בקדשי עכו"ם אין בהקדשו דין תמורה. אבל לפי פירש"י ז"ל יקשה. ולכן נראה דאף לשיטת רש"י ז"ל דעכו"ם אינו בר תמורה מצד דינא דגברא מ"מ גם עצם הקרבן אין בו קדושה להתפיס תמורה וכן מורה לשון רש"י ז"ל בתמורה (ב' ע"ב) בד"ת לא קא מיבעי לי' דאין "הקדשו" עושה תמורה יעו"ש דקדק. ז"ל החסרון בהקדשו לא דוקא במה שהמימר עכו"ם רק החסרון הוא גם בגוף הקדושה ואמנם סברת איבעיית הגמ' יתכן לפרש דהספק בעיקר קדושת תמורה אם הוא חלק מעצם דין קדושת הקרבן בכלל. שעל, ידי הקדש האדם חלה עליו כל עניני הקדושה וכל הדינים המסתעפים והוי גם דין התמורה ע"י הקדש האדם. או דרק הקדושת הגוף הוא ע"י האדם אבל חלות דיני התורה רחמנא הוא דרמי עלי' בעצמותו. וכזה כתב הר"ן ז"ל בנדרים (דף י"א ע"א) לדון בחזה ושוק שאסור לזרים אם מחמת נדרו הוא שע"י שהקדישו אוסרו או דלאו מחמת נדרו הוא אלא איסורא הוא דרמי רחמנא עלי' ואף לבתר זריקת דמים דפקע לי' נדרא מ"מ אסור יעו"ש וה"נ בתמורה אם נימא שההקדש הוא המשוי לי' לדין תמורה כיון דהקדישו עכו"ם אין בכח הקדש עכו"ם לחדש הקדש כזה שיהי' יכול להתפיס בו דין תמורה ואף שהמתכפר ישראל מ"מ אין בהקדשו דעכו"ם דין תמורה אבל אם הדין תמורה הוא מאליו דבעת שהקדישו רמי רחמנא עלי' דין התמורה. רק דתנאי יש בדבר דכיון דבתמורה אזלינן בתר מתכפר כמבואר בתמורה (דף י' ע"א) מתכפר עושה תמורה יעו"ש בעינן שהמתכפר יהי' ישראל וכשהמתכפר עכו"ם לא רמא רחמנא עלי' דין התמורה ומש"ה בעי בהקדיש עכו"ם להתכפר בו ישראל אם עושה תמורה דנהי דלא אלים הקדש עכו"ם להתפיס תמורה אבל י"ל דתמורה אינו מכח הקדשו רק כל שהמתכפר ישראל רמי רחמנא עלי' דין תמורה והוי התמורה מצד דין התורה לא מצד הקדשו דעכו"ם. אולם כל זה בעכו"ם שהפריש להתכפר בו ישראל דמיד שחלה גוף הקדושה ע"י העכו"ם הי' ראוי לחול דין התורה י"ל דרמי רחמנא עלי' דין תמורה אבל כי הפריש עכו"ם ואח"כ נתגייר דבשעת ההקדש לא הי' ראוי לחול דין התורה של תמורה כי המתכפר הי' עכו"ם לא מהני מה דאח"כ נתגייר לגרום עי"ז חלות דין תמורה כי כבר נדחה דין זה שבא ביחד עם הקדשו. ומצד הקדש העכו"ם בודאי אין בקרבן כזה דין תמורה ודו"ק בזה כי קצרתי בהסברת הדבר ובחידושי כתבתי עוד איזה טעמים נכונים בסברת האיבעי' ואכ"מ להאריך:
ולפי"ז נתבאר דלפי שיטת רמב"ם ז"ל הא דאין קדשי עכו"ם עושין תמורה החסרון רק משום חסרון שמצד הקרבן דלא אלים קדושתו דאלו מצד הבעלים יש ספק אם עכו"ם בר תמורה ולפי שיטת רש"י ז"ל החסרון בתרתי משום דין הבעלים דעכו"ם אינו מימר וגם משום חסרון דין קדושת הקרבן שאין בקדשי עכו"ם כח ודין התפסת התמורה וזה פשיט ומעתה נראה ברור דבהמה שחצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל דאינה עושה תמורה דבשלמא אלו הי' החסרון מצד הבעלים שאין העכו"ם בר תמורה שפיר י"ל כסברת כ"ת דעכשיו מיקרי הישראל אחד מימר ואין בו דין שותפות אבל לפי דברינו דהחסרון בגוף קדושת הקרבן א"כ הא מבואר בתוספתא פ"א דתמורה דבהמה שחצי' קודש וחצי' חול אינה עושה תמורה יעו"ש [וכשחזר והקדיש חצי' השני' דאמרינן דעושה תמורה בקידושין (ז' ע"א) ובזבחים (י"ב ע"א) היינו דעכשיו כולו קדוש ובר תמורה הוא אבל כשאין כולו בר תמורה אינו עושה תמורה משום חציו] וה"נ בזה שחציו קדשי עכו"ם ואין בו דין קדושת תמורה א"כ אין הקרבן כולו בר תמורה שוב החצי שהוא קדשי ישראל אין עושה תמורה דחצי קדש אין עושה תמורה וזה ברור:
כא) [ודע דבהא דחולין (מ ע"א) שהבאתי דאמר כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי ראיתי לרבנו גרשום ז"ל שם דמשמע דמפרש דקאי על הכהנים דחשיבי בעלים משום דקניא להו לכפרה יעו"ש וד' ז"ל צ"ב אם בכל הקרבנות כן או רק במה דזכה רחמנא לאנשי משמר ועי' ב"ק (ק"י ע"א) יעו"ש. ולפי סברתו יתישבו דברי תוס' ריש תמורה (ב ע"א) ד"ה קרבנו דכתבו דס"ד דקרבן עכו"ם טעון סמיכה והכהנים סומכים ואיצטריך למעוטי יעו"ש ואין הבנה לזה כיון דהוה אמרינן דבקרבן עכו"ם שאין העכו"ם סומך דיהי' מועיל שליח מאי עדיפות דכהן הא סמיכה אינו דבר הטעון כהונה ומצד שליחות הרי כהן וישראל שוים אמנם לדברי ר"ג יתכן דהא אמר במנחות (יט) מה סמיכה בבעלים יעו"ש דמתנאי מצות סמיכה שיהי' בבעלים ולכן שפיר ס"ד שבקרבן עכו"ם שאין הבעלים סומכין דעכ"פ יסמוך כהן שהוא בגדר בעלים דקניא לי' לכפרה והוי זה כעין סמיכה בבעלים ואכ"מ]:
כב) ראיתי לכ"ת שחידש עוד דאם שנים שותפים בקרבן ואחד יש לו רק אבר אחד [כעי"ז בתמורה (י"א ע"ב) הרי עלי עולה בחייה יעו"ש] דכיון דזה השני אינו יכול להמיר שאין ממירין באברים שוב הראשון יכול להמיר כיון דאין כאן שנים ממירין עכ"ד והנה לפי דבריו יקשה בהא דקידושין (ז' ע"א) אר"י בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה והקשו תוס' שם דלמא לי' חזר ולקחה הא יכול להיות בבהמה של שני שותפי' והקדישו שניהם ותירצו דבכה"ג דהוי שותפין הרי אינו עושה תמורה יעו"ש [ועי' רש"י זבחים (י"ב ע"א) ועושה תמורה "דהא אינה דשותפין" יעו"ש וכוונתו כדברי התוס' יעו"ש] ואכתי יקשה דלינקונט בהמה של שני שותפים והקדישו שניהם ולאחד רק חלק במיעוט ובכה"ג שפיר עביד תמורה זה שהרוב שלו ועוד יש להעיר בהא דיומא (נ' ע"ב) חומר בזבח מבתמורה שהזבח נוהג ביחוד כבצבור ודוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה וכו' ופריך האי זבח היכי דמי אילימא דיחיד מי דחי שבת וטומאה אלא דצבור מי עושה תמורה וכו' אמר רב ששת לא באילו של אהרן וכו' ופריך לרב ששת אדמוקים לה באילו של אהרן לוקמה בפסח דדוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא ומשני קסבר אין שוחטין את הפסח על היחיד [וכיון דאינו בא בלא שותפות אינו עושה תמורה רש"י] ע"כ ולפי דברי כ"ת יקשה דאם הקנה להשני חלק בפסח פחות מחציו שפיר קעביד תמורה כיון דהשני לאו בר תמורה ושפיר הוה מצי לאוקמי' בפסח שהי' שותפין בו רק שאחד הי' לו חלק יותר מחציו דלענין שחיטת הפסח שפיר שוחטין דהא אינו יחיד ומ"מ עושה תמורה:
אולם ראה בתוספתא פ"א דתמורה וז"ל השותפין אין עושין תמורה בהמת השותפין אינה עושית תמורה ע"כ והנה במכתבי הקדים פרשתי כוונת סיפא דתוספתא דבהמת השותפין היינו בהמת חולין שהוא של שותפית אינה נעשית תמורה יעו"ש אך הלשון בהמת השותפין אינה עושית תמורה ולא קאמר אינה נעשית תמורה מוכח דקאי על בהמת קדשים של שני שותפים וזה תמוה שהרי תני לה ברישא דאין השותפין עושין תמורה. (ואין לפרש דסיפא אשמעינן שגם יחיד אינו מימר בבהמת השותפין וכהא דאמר בתמורה (י ע"א) דשוי שליח לאקדושי דז"א דהא בבהמת אחרים א"א להמיר אלא א"כ יאמרו הבעלים כל הרוצה להמיר יבא וימיר כמבואר בתמורה (ט ע"א) והתינח לשיטת תוס' בתמורה (כו ע"א) דרק באברים אין ממירים אבל בחצי' ממירין יעו"ש שפיר י"ל דאשמעינן דיחיד זה אינו מימר אבל לשיטת רמב"ם בפ"א מתמורה דחציה כאברים וכן מפורש בתוספתא שם דחציה אינה עושית תמורה א"כ בעינן שיבא המימר מכח שניהן והרי אמר ברישא דאין שני שותפין ממירין ונראה בכוונת התוספתא למאי דאמר זבחים (ו) למימרא דקניא להו [דקני' להו ליורשין קרבן אביהם] והאר"י הניח מנחה לשני בניו ומת קריבה ואין בה שותפות ואי ס"ד קניא להו נפש אמר רחמנא ופריך ולא קניא להו והא אר"י הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה אא"ב קניא להו היינו דאין ממירין בה דהו"ל כשותפין ושותפין לא מצי ממירין אלא אי אמרת לא קניא להו אמורי נמי לימורי ומשני שאני התם דאמר קרא אם המר ימיר לרבותי את היורש אחד מימר ואין שנים ממירין יעו"ש ומבואר מסוגי' זו דאף אם נימא דלא קניא להו ליורשין לכפרה ושוב הרי אין הקרבן בעצמותו קרבן השותפין כלל שהרי אינו מכפר על שניהם מ"מ גזה"כ דרק אחד מימר ואין שנים ממירין. והנה במסקנא שם אמר דמקיבעא לא מכפרי יורשין מקופיא מכפרי [ומש"ה אם ליכא רק יורש אחד מימר דמיחשב מתכפר ומ"מ הניח מנחה לשני בניו קריבה ואין בה שותפות משום דאין ליורשין כפרה קבועה אין זה שותפות] יעו"ש. ולפי זה נראה דכשדנין מצד הקרבן של היורשין אין זה קרבן שותפות כיון דאין בקרבן כפרה קבועה לשני שותפין וכמו דאמר הניח מנחה לשני בניו קריבה ואין בה שותפות ה"ה בבהמה אינה בגדר קרבן השותפין. אמנם כשדנין לגבי גברי מהני הא דכפרת קופיא לומר דהם כשותפין וכיון דשניהם ראוים להמיר דיש להם כפרת קופיא שוב גזה"כ דאחד מימר ואין שנים ממירין ועי' תוס' זבחים (ו) ד"ה מקופיא דכי הוה שנים יורשין מיקרי שותפין ולא ממירין יעו"ש הנה דאף דלגבי עצם הקרבן אינו קרבן השותפין מ"מ אינהו חשיבי שותפין ואמרי' בהו דאין שנים ממירין וזה נראה כוונת התוספתא דרישא וסיפא שני ענינים שונים הם דברישא תני פטורא דגברי רצוני לומר היכא שמצד הקרבן יש בו גדר תמורה כגון ביורשין שאין הקרבן מכפר כפרה קבועה לשניהם לא מיחשב קרבן השותפין ואשמעינן דמ"מ כיון דאינהו חשיבי שותפין אין עושין תמורה אמנם בסיפא אשמעי' פטורא דקרבן היינו היכא דהבהמה של שותפין והאחד אינו בר תמורה דבזה לא שייך לומר דאין שנים ממירין דזה שייך רק היכא דכל אחד ואחד בר תמורה וכשיועיל תמורה בע"כ יהי' מועיל לשניהם ע"ז יש גזה"כ דאין שנים ממירים אבל כשרק אחד הוא בר תמורה ליכא פטורא דגברא ואשמעינן דכיון דהבהמה של שני שותפים אין בה דין תמורה וזה פשוט בפירושא דתוספתא. [ועיין בירושלמי פסחים (פ"ח ה"ד) הפריש פסחו ומשך ידו ונמנה אחר עמו ע"ד דר"ח הקדש יחיד הוא ועושה תמורה ע"ד דר"ז הקדש שותפין הוא ואין הקדש שותפין עושה תמורה [למ"ד אינו יכול למשוך עד שיתמנה השני בתחלה הוי כהקדש השותפין אף לאחר שמשך ידו ואינו עושה תמורה פנ"מ] יעו"ש והנה בזה אין דין שותפות לא מצד הקרבן שאינו מכפר רק על אחד ולא מצד גברי ומ"מ יש בו תורת שותפות ולפ"ד יש לעורר טובא בזה ואכ"מ]:
כג) וראיתי ברמב"ם פ"א מתמורה (ה"ו) הקדיש עכו"ם להתכפר ישראל והמיר העכו"ם הרי זה ספק תמורה ע"כ ובקרית ספר שם שתמה בזה דהא מבואר בתמורה (י' ע"א) דמתכפר עושה תמורה ולא המקדיש א"כ איך העכו"ם עושה תמורה הא אינו מתכפר בו והוי רק מקדיש ומקדיש לא עביד תמורה ולא עדיף עכו"ם שהקדיש להתכפר ישראל מישראל שהפריש עבור ישראל. חבירו שאין המקדיש עושה תמורה והאריך בזה טובא יעו"ש בדבריו:
ונראה מתוך דברי הקרית ספר דתירוצו בזה. שזה דאמרינן בכל מקום דמקדיש אינו עושה תמורה הטעם משום דיש מתכפר שעושה תמורה ונחשב המתכפר כבעלים אבל בעכו"ם שהפריש להתכפר בו ישראל דאין הישראל והמתכפר עושה תמורה שפיר מספקא לי' על המקדיש שיעשה תמורה וטעם הספק דאפשר משום שהוא עכו"ם אינו עושה תמורה אבל משום מקדיש שפיר קעביד תמורה כיון דאין המתכפר עושה תמורה וטעמא דמילתא דעכו"ם שהפריש להתכפר בו ישראל דאין הישראל עושה תמורה ביאר שם דישראל המפריש עבור חבירו יש בכחו להקנותו קנין אלים שיהי' זה נקרא מתכפר אבל עכו"ם אין בכחו להקנות הכפרה לישראל שיהי' נקרא קרבנו של ישראל המתכפר וע"כ אין הישראל המתכפר עושה תמורה וממילא המקדיש עושה תמורה יעוש"ה ודברים חדשים הם. ולפי דברינו מובן היטב הסברא בזה. וזה דהא יש סילוק דין תמורה מפאת הקרבן שהוא קרבן השותפים. ובזה אפי' אם רק אחד בר תמורה מ"מ ליכא דין תמורה וגם יש דין על הממירין דאחד מימר ואין שנים ממירין ובזה אפי' אם אין הקרבן קרבן השותפים ג"כ אין שנים ממירים. ואמנם במקדיש ומתכפר הרי זה ברור דאין הקרבן מיקרי קרבן השותפין שהרי אינם שותפין בכפרה כלל. וכמ"ש רמב"ם בפ"א מתמורה ה"ד דמיד לאחר שהקדיש זה נעשה אינו שלו יעו"ש. א"כ אין המקדיש שותף כלל ועי' תו' סוטה (כ"ג ע"ב) ד"ה כל דשני מקדישים לא חשיבי שותפים היכא דאין שניהם מתכפרים יעו"ש. רק דמ"מ א"א לומר דשניהם ימירו. משום גדר דאחד מימר ואין שנים ממירים אמנם זהו רק בששניהם שוים זכותם להמיר אמרי' דהי מיניהו מפקות ושניהם ראוים להמיר ושוב אין גם אחד מימר דכללא הוא מגזה"כ דאין שנים ממירים אבל בזה אמרי' דכח המתכפר גדול מכח המקדיש ומפקינן את המקדיש וממילא הוי רק אחד המימר ולכן שפיר בהקדיש עכו"ם להתכפר ישראל הרי ממ"נ מצד שהקרבן הוא קרבן שותפות דבשביל זה אין גם אחד מימר הלא מקדיש ומתכפר לא משוי לי קרבן השותפין כנ"ל ומצד זה דאין שנים ממירין שוב הרי בזה דליכא מתכפר שימיר שפיר מהני כשהאחד מימר דרק בכ"מ דעכ"פ החסרון מפאת הקרבן שהוא קרבן השותפין ואינו מימר אפי' אחד אבל בכאן דאינו קרבן השותפין וגם אין המתכפר מימר וליכא שנים הממירין שפיר המקדיש עושה תמורה וזה נכון בביאור דברי הק"ס בשיטת רמב"ם:
כד) ודע דבתידוש זה של הק"ס דהא דאין מקדיש מימר משום דיש מתכפר שמימר והיכא דאין המתכפר מימר שפיר המקדיש עושה תמורה יש להעיר מהא דש"ס תמורה (ז' ע"ב) אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור יו"ר יוחנן בן נורי מפני מה אין ממירין בבכור וכו' מה חטאת ואשם אין ממירין בו אף בכור אין ממירין בו אריב"נ מה לי אם אינו מימר בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהן תאמר בבכור שזכין בו בחייו [פלוגתתם אם הכהן מימר בבכור אבל ישראל אם המיר בו נתפס בקדושה רש"י] ובתוס' שם בד"ה שאין זכין בהן בחייהן כתבו וא"ת ואי זכין בהן בחייהן היכא מימר למ"ד בגמרא בתר מתכפר אזלינן וי"ל דר"ל אף בתר מתכפר ולאו לאפוקי בעלים אתא עכ"ל ומבואר מדברי התוס' דלעולם שניהם עושים תמורה המקדיש והמתכפר והא דאמרינן מתכפר עושה תמורה היינו אף מתכפר:
ולכאורה תקשי לדבריהם מהא דזבחים (ו' ע"א) דאחד מימר ואין שנים ממירין ואפי' ביורשין דלא קניא להו לכפרה לפי ס"ד דהש"ס שם מ"מ אין בשנים דין תמורה ואיך כתבו תוס' דשנים ממירים בקרבן אחד המקדיש והמתכפר ועי' בהגהות הש"ס ד' ווילנא שתמהו על התוס' מהא דתמורה (י' ע"א) דבעי רמי בר חמא מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה אמר רבא א"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוי שליח לאקדושי והוי המקדיש יחיד] יעו"ש ולדברי התוס' הרי אף אם אמרי' דאף בתר מתכפר אזלינן מ"מ לכ"ע צבור ושותפין עושין תמורה בכה"ג דהמקדיש יחיד דהא מקדיש עושה תמורה ותירץ דכיון דמתכפר ג"כ עביד תמורה ממילא הוי קרבן הצבור ואין הקרבן בר תמורה וקושית רבא היא רק דאם מתכפר אינו עושה תמורה הרי אינו חשוב כבעלים כלל וממילא לא מיקרי קרבן השותפים אם המקדיש יחיד יעו"ש וזה אינו ישוב להא דמפורש בגמ' הנ"ל דאף אם אין הקרבן קרבן השותפים כלל מ"מ אין שנים ממירים. וסבור הייתי לתרץ דברי התוס' דכמו דאמרינן בתמורה (דף ב' ע"א) יורש סומך יורש מימר דברי ר"מ ר"י אומר יורש אינו סומך ויורש אינו מימר יעו"ש ומבואר דלר"י אימעוט לגמרי יורש מדין תמורה ואף דלמסקנת הש"ס דזבחים (ו' ) דיורש קניא לי' לכפרה מקופיא כנ"ל א"כ חשיב מתכפר מ"מ יורש אינו מימר דיורש דינא אחרינא אית בי' כן י"ל לר"מ דיורש מימר מ"מ שני יורשין דמעטינהו קרא דואם המר ימיר לרבות היורש דאחד מימר ואין שנים ממירין הוי שני יורשין לר"מ כמו יורש אחד לר"י דאימעוט לגמרי מדין תמורה אף דהוי מתכפר כן לר"מ אף דבעלמא שנים ממירים מ"מ יורש אינו מימר דהרי לולי הריבוי דמרבי קרא דיורש מימר לא הי' כלל בדין תמורה ממילא באותו קרא גופי' אימעוט דשנים היורשין אין בהם דין תמורה לא מצד שנים רק מצד יורשין וכל זה רק ביורשין אבל בעלמא הא דאין שנים ממירים הוא רק משום דהקרבן הוי קרבן השותפים אבל כשאין הקרבן קרבן השותפים כגון מקדיש ומתכפר דלא חשיבי שותפים שפיר שנים ממירים כן יש לומר ולפי"ז נסתרים דברינו בהא דאין המקדיש עושה תמורה משום דיש מתכפר והרי שניהם עושים תמורה וכנ"ל ואף דהק"ס כתב כן בדעת רמב"ם ז"ל מ"מ מנ"ל לחדש מחלוקת בזה והוכחת התוס' מבכור נכונה:
ולכן הי' נראה דאין כוונת הק"ס כלל דמש"ה מקדיש ומתכפר אין עושין תמורה משום דאין שנים ממירים. אלא הכוונה עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מתמורה (ה"ד) המתכפר הוא שעושה תמורה ולא המקדיש וכו' אבל לא זה שהקדיש לפי שאינו שלו עכ"ל ודברי רמב"ם ז"ל ברור מללו דאלו הי' נחשב שלו שפיר הי' גם המקדיש מימר רק מכיון דאינו שלו מש"ה אין המקדיש מחשב בעלים כלל והא דמתכפר חשוב בעלים נראה דהוא כסברת הגמ' בחולין (דף מ ע"ב) כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי יעו"ש:
ולכאורה הא מבואר בירושלמי (פ"א) דמעשרות דהקדש לא יצא ידי הבעלים מאחר שאומרים לו פדה ראשון יעו"ש ועי' תוס' תמורה (ל"ב ע"א) בד"ה מקדישין וכו' ונראה למורי דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדשי בד"ה שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם יעו"ש ומבואר מזה דיש שם בעלים גם אחרי ההקדש משום דאלו יפול בו מום יהי' נפדה והבעלים יהי' ראשונים לפדיון וגבי פדיון הוי העיקר המקדיש כמבואר בתמורה (י' ע"א) דמקדיש מוסיף חומש ועיי' מאירי נדרים (ל"ו ע"א) דאף אם הפריש להתכפר בו חבירו ג"כ המקדיש מוסיף חומש דהוי בעלים וביותר מזה בארו האחרונים דמה דאמרינן דאחר ההקדש אינו שלו דזה רק מה דמפסיד לההקדש אבל במה שאינו מפסיד ההקדש שפיר עדיין שם בעלים עליו בק"מ והביאו ראי' מהא דזבחים (ק"ג ע"א) עולות איש [עורה לכהנים] פרט לעולת הקדש ר"א אר"י פרט למתפיס עולה לבדק הבית לא מיבעי' למ"ד קדשי בד"ה תפסי מדאוריתא אלא אפי' למ"ד לא תפסי ה"מ בשר אבל עור תפיס ופירש"י ז"ל דהבשר דשל מזבח הוא אין קדושה חלה על דבר שאינו שלו אבל עור דלאו ממון מזבח הוא תפיס יעו"ש ומבואר דאף דהעור הקדש הוא בקדושת עולה מ"מ כיון דאינו מפסיד לההקדש שפיר הוי בעלים להתפיסו בקדושת בד"ה ולא הוי כמקדיש דבר שאינו שלו יעו"ש ובס' עז"כ בפ' לת"כ פ' צו האריך טובא בזה. ולפי"ז גם בתמורה שאינו מפסיד לההקדש נימא דהמקדיש חשוב בעלים להמיר [ואולי דכמ"ש תוס' מעילה (י"ח ע"ב) דמה דהוי קנין בהדיוט יש בזה דין מעילה לגבוה כן י"ל בתמורה דכיון דלולי דגלי קרא דוהי' הוא ותמירתו יהי' קדש הו"א תצא זו ותכנס זו כדאי' בתמורה (ט' ע"א) וכעין פדיון וגלי קרא בכה"ג דהיתה מועלת התמורה שהדין שילקה ושבהמת הקדש לא תצא לחולין אבל במקדיש שעכשיו לענין מה שנוגה להקדש חשוב אינו שלו ואינו יכול לחלל א"כ גם לולי דין התמורה דגזה"כ דוהי' הוא ותמורתו קודש לא היתה בהמת ההקדש יכולה לצאת בתמורתו אין זה ענין תמורה כל עיקר. אבל ד"ז צריך בירור]: כה) ולכן נראה דהכוונה כמ"ש התוס' בזבחים (ו' ע"א) וביומא (נ"א ע"ב) דהיכא דשני שותפים כפרתן שוה מקופיא חשיבי שותפין ואין ממירין אבל אם אחד כפרתו קבועה מיחשב הוא הבעלים ובטל דין השותף שיש לו רק כפרת קופיא יעוש"ה כן י"ל בזה דאף דהמקדיש חשוב בעלים מ"מ כיון דיש מתכפר והוא עיקר בעלים בטל שם בעלים של המקדיש שעכשיו אינו שלו וזה דקניא לי' לכפרה שגם עכשיו כדידי' אלים כחו למיחשב רק הוא בעצמו הבעלים ומצאתי כלשון הזה במאירי נדרים (לו) המתכפר בה תמורה אם המירה ולא המקדיש שכזה זה בה ושוב אין לבעלים הראשונים עליו כלום עכ"ל. ולפי"ז שפיר כתב הק"ס דהיכא דאין המתכפר חשוב בעלים שפיר גם המקדיש יש לו דין בעלים וכעין סברת תו' בזבחים דגם כפרת קופיא מיחשב בעלים במקום שאין בעלים עדיפי מיני' [וגם כוונת תוס' בתמורה (ז' ע"ב) הנזכר דאף בתר מתכפר אזלינן יתכן לפרש כן דכוונתם שם בבכור דאם נימא דזכין בהם מחיים הוי בעלים ממש ועדיפי שמתכפר דלכהנים עכשיו בו זכות גמור ושפיר מקדיש כזה אינו בטל שמו ועדיף כמתכפר אבל בהקדש דעלמא שעכשיו אינו שלו שפיר בטל שם המקדיש מלהיות נחשב בעלים נגד המתכפר וזה מוכרח דהא התו' בעצמם בזבחים (ו' ע"א) בד"ה מקופיא כתבו להדי' דאין המקדיש עושה תמורה יעו"ש]. [ויש לפלפל עוד בדברי הק"ס דמקדיש עכו"ם שאין בו מצות פדיון אין לו כלל דין בעלים דטעם הירושלמי במעשרות הוא רק בישראל דפדי' מצוה כמ"ש בסה"מ לרמב"ם ז"ל (מ' קט"ו) ועי' פנ"י פסחים (כ"ט ע"ב) יעו"ש משא"כ בעכו"ם חשיב אינו שלו]: כו) עוד יש לעיין בדברי הקרית ספר דהוקשה לו דאיך הוי ספק אם העכו"ם שהפריש להתכפר ישראל מימר והרי מקדיש אינו עושה תמורה וניחא לי' דבזה אין הישראל חשיב מתכפר גמיר שאין בכח העכו"ם להקנות כפרה ומש"ה המקדיש עושה תמורה ויש לעיין דלפי דברי רמב"ם ז"ל זה שאין המקדיש עושה תמורה משום דאינו שלו והתינח בקדשי ישראל דיש בו מעילה או עכ"פ איס"ה מה"ת בשלמים שפיר יצא מרשותו לגמרי אבל בקדשי עכו"ם למ"ד דאין מועלין ואפי' איס"ה ליכא כמ"ש התוס' בתמורה (ג' ע"א) א"כ לא נפקע שם הבעלים ממנו ושפיר י"ל דמקדיש כזה עושה תמורה אך דז"א דאם הפריש בו להתכפר ישראל דינו כקרבן ישראל ושפיר יש בו מעילה כנ"ל וכנראה מפשטות דברי רמב"ם ז"ל דרק על העכו"ם הוי הספק אם מימר אבל הישראל מימר בקרבן זה שהפריש עכו"ם עבורו ושפיר כיון דיש בו מעילה ממילא יצא מרשות עכו"ם ואין מקדיש עושה תמורה:
ולפי"ז לפי תירוץ הק"ס דעכו"ם שהפריש עובר ישראל אין המתכפר עושה תמורה דאין זה קרבן ישראל גמור דאין בכח העכו"ם להקנות כפרה ושוב י"ל. דאין מועלין בו וא"כ שוב בפשיטו ניחא דהמקדיש עושה תמורה משום דלא יצא מרשותו כלל כיון שאין בו מעילה אך אין דברים אלו ברורים כי בל"ז דינו התוס' בב"ק (ע"ט ע"א) דגם בקדשי מזבח נימא דהוי הקנאה לגבוה ותירצו דכיון דחיוב לכפר עליו ולשחטו, לשמו אין זה הקנאה לגבוה יעו"ש וכ"ז בקדשי ישראל אבל בהקדיש עכו"ם י"ל דהוי הקנאה לגבוה לפי סברת הק"ס דהישראל אין לו כפרה גמורה ואפשר דליכא איסור דשלא לשמו בזה ועי' זבחים (ז' ע"ב) עולה הבאה לאחר מיתה שחיטה בשינוי בעלים כשרה עיי"ש והיינו משום דכיון דליכא כפרה גמורה לא איכפת לן בשינוי בעלים ואכמ"ל בכ"ז:
כז) ודע כי הנני מסתפק בקדשי עכו"ם שהוממו ונפדו אם חייב להוסיף חומש בפדיונן למ"ד זבחים (מ"ה ע"א) קדשי עכו"ם אין מועלין וצדדי הספק עפ"י מה דראיתי בשמ"ק ב"מ (נ"ה ע"א) דלמ"ד אין מועלין בגידולין אינו צריך להוסיף חומש ואף דבשלמים שאין בהם מעילה מ"מ יש חומש עי' ב"מ (נ"ה ע"א) שאני שלמים שיש להם מקדיש משא"כ בגידולין יעוש"ה וע"כ י"ל דכיון דס"ל דבעינן הקדש מכח ישראל ובל"ז חשיב כהקדש ממילא כמ"ש הקצות סי' ב' יעו"ש באורך י"ל דלא עדיף מגידולין. או דלענין חומש לא בעי' ישראל המקדיש רק אדם המקדש ולא יהי' הקדש מאליו והרי עכו"ם הוא מקדיש ועי' ת"כ בחוקותי פ"ט דאיצטריך ריבוי דאשה מוספת חומש יעו"ש א"כ עכו"ם מנ"ל שיהי' מוסיף חומש אך ראב"ד ז"ל שם מפרש דהריבוי שאשה מוספת חומש על הקדש בעלה וכן פירש המאירי נדרים (ל"ו ע"א) דאף דבמעשר שני אין אשה המוספת חומש במעשר בהקדש גלי קרא אבל בהקדש עצמה לא איצטריך כלל לרבות. ועוד יש לעי' כשהוממו דיש להם פדיון וחל עליהן דין קדושת דמים שדמיהן ראויין לגבוה אם חל עליהן דין מעילה דהא בקדשי בדק הבית דעכו"ם לכ"ע מועלין בהם כמפורש בזבחים (מ"ה ע"א) יעו"ש או דכיון דבתחלתו הוקדש למזבח שוב לית בי' מעילה:
ואמנם דיש לעורר בגוף הדבר דכיון דקדשי עכו"ם אין מועלין בו וגם איס"ה ליכא מה"ת כמ"ש תוס' בתמורה (ג' ע"א) מנא לן דיש להם פדיון הא מצינו בכמה דוכתי בכזה דלא אלים למיתפס פדיונו ועי' בכורות (ט"ז ע"ב) ליפרקה לא אלים למיתפס פדיונה ושם (ל"ב ע"א) לאחר שחיטה דלא אלים למיתפס פדיונו ובזבחים (מ"ט ע"א) גבי לקוח בכסף מעשר ובכמה דוכתי ואף אם נימא דיש איס"ה בקדשי עכו"ם מ"מ הרי כתבו התוס' ישנים ביומא (דף נ"ה ע"א) דמעות ההולכת לים המלח אין מועיל בהם חילול דהוי כמו איס"ה שאין להם פדיון יעוש"ה ובס' אבני נזר (או"ח ס"ז) כתב דגידולי הקדש לא מהני בהו פדיון דלא אלימי למיתפסי פדיונם אולם במחכ"ת הרמה מפורש בפי' הר"ש משנץ לתו"כ פ' בחוקותי דגידולי הקדש אף למ"ד שאין מועלין בהם מהני בהו פדיון וכ"כ בשמ"ק ב"מ (נ"ה) יעו"ש באורך ואולם באמת טעמא בעי מ"ש מכל הני דוכתי דאמרינן דלא אלימי למיתפס פדיונם ועי' מנחות (מ"ז ע"א) ובפירש"י שם יעו"ש ויתכן עפ"י דברי הגמ' בסוכה (דף מ' ע"א) דיש חילול בדרך חילול ויש בדרך מקח יעוש"ה בכל הסוגי': ונראה דענין מקח לא שייך רק היכא דיש לגבוה קנין בהחפץ שפיר שייך גדר מקח שקנאו מן הגבוה. אבל אם אין לגבוה קנין ממון בהחפץ מאי שייך בזה מקח וכי מצינו קנין לקנות הקדושה גרידא בלי גוף החפץ עי' גיטין (מ' ע"א) וע"כ לא שייך בכזה רק גדר חילול דגזה"כ דיכול לחלל הקדש על דבר אחר וכעין חילול מע"ש שהוא ברשותו ואין קונהו רק מחללו על אחר ונתפס הקדושה בפדיונו וממילא הדין דנעשה זה החפץ של ההקדש שלו דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו. אבל חילול הקדושה מהני בעצם מדין פדיון: