שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר
סימן יט
ב"ה יום ב' לסדר כי "ברך אברכך" ווארשא. החיים והשלום לראש ידי"נ הרב הגאון המאור הגדול החריף עדיו לגאון מו"ה מנחם נ"י:
אחדשה"ט זה כביר אשר הגיענו דבריו הנחמדים ואם כי קשה עתיקא אמרתי לשים עין עליהם ולהראות אות שדברי כת"ר חביבים עלי אבוא על סדר דבריו:
א) הביא כת"ר דברי התוס' תמורה (כ"ו ע"א) "דאף לר"י דאין ממירין שלימין באיברין מ"מ אם אמר בהמה זו של חולין תחת חצי' של זו חיילא" ולפי"ז יש לחדש בהא דקיי"ל דשותפין לא מצי ממירין דזה דוקא אם היו שותפין בשוה כמו בהמה של שני שותפין דזה יש לו חצי' וזה חצי' דאז כל אחד הא מצי מימר על חצי' שלו ובזה אמרי' דלא יחליפנו ולא ימיר בלשון יחיד נאמר דעושה תמורה ולא שותפין וכלשון הש"ס זבחים (ד"ו) "אם המר ימיר לרבות את היורש אחד מימר ואין שנים ממירין" אבל אם אחד יש לו רק חלק בבהמה ברגלה או בידה והוא הא לא מצי מימר דאין ממירין באיברין בזה יכול השני להמיר וכעין זה כתבו התוס' יומא (ד"ו ע"ב) דהיכי דליכא אלא יורשין דמתכפרי מקופיא חשיב קרבן שותפין אבל היכי דאיכא כ"ג דמתכפר בי' מקיבעא לא חשיבא כפרת אחוי הכהנים כלום יעו"ש וה"נ דכותי' ולפי"ז י"ל דגם בהי' לו שותפות עם עכו"ם או קטן דהם אין עושין תמורה שוב יכול להמיר חצי' לשיטת התוס' ומודינא ודאי דלר"ש דיליף ממע"ב מה מעשר קרבן יחיד ומה מעשר ליתא בשותפות ופשיטא דבמע"ב אף שותפות כ"ש פוטר וכמו בבכור דשותפות עכו"ם פוטר אפילו באזנה אמנם למאן דיליף מלא יחליפנו י"ל כנ"ל ופשוט:
ב) וזה כבר אמרתי בהא דכתב רש"י ז"ל בזבחים (ד"ו) גבי הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה דשותפין לא מצי ממירין ופי' רש"י ז"ל דהטעם "משום דכתיב לא יחליפנו וכל הפרשה כולה בלשון יחיד נאמרה" דהוצרך לזה לשיטתו דהיכי דירשו בתפוסת הבית חייבין במעשר בהמה יעוי' ביצה (דף ל"ט) בדברי רש"י ז"ל שם וא"כ לטעמא דר"ש דמש"ה שותפין אין עושין תמורה משום דילפינן ממעשר בהמה הא בכה"ג דהניח בהמה לשני בניו וירשו בתפוסת הבית גם במע"ב חייבין ולכן כתב רש"י ז"ל דהוא יליף מלא יחליפנו ולדידי' אין חילוק בין ירשו בתפוסת הבית או לא ופשוט:
ג) והנה האחרונים חקרו אם במעשר בהמה מהני שאלה דהא עשירי מאלי' הוא קדוש אולם כבר כתב "האור שמח" בפ"ז מהלכות בכורות דהא דעשירי מאלי' הוא קדוש הוא רק היכי שלא נשאר אלא טלה אחד בדיר אבל היכי דיש הרבה טלאים ולא ידעינן מי יצא בעשירי אינו קדוש מאלי' יעו"ש [ומיושב בזה קושי' התו' נדרים (דף ח"י) בהא דאמרי' אם כמעשר בהמה נדר אסור דהקשו דעשירי מאליו הוא קדוש יעו"ש] ותדע דהא כתבו התוס' בתמורה (כ"ו ע"א) גבי חצי' עולה וחצי' מעשר דלא חל קדושת מעשר עד יציאת רובן יעו"ש והא עשירי מאלי' קדוש וע"כ כנ"ל] ולכאורה יש להביא ראי' מהא דבכורות (דף ל"ב) "ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשל עלייהו. ומעשרותיו דאי בעי שדי בי' מומא בכולי' עדרי'" ומדלא אמר גם במעשר דאי בעי מיתשל ע"כ דלא מהני שאלה למע"כ אולם באמת אין זה ראי' דהא אם יתשל יהא צריך למעשרן מחדש דהוא דבר שבחובה. ואדרבא מדאמר דאי בעי שדי מומא בכולי' עדרי' והא אין זה בידו עכשיו והוי כעין מגו למפרע אלא דהכונה דבידו לשאל ואז כשיעשרן מחדש ישדי בהו מומא ופשוט. אולם לדאתאן עלה דר"ש יליף תמורה מן מעשר א"כ הא אין היקש למחצה וילפינן מעשר מן תמורה דכשם דלא מהני שאלה בתמורה ה"ה דלא מהני במעשר בהמה ויש לדבר בזה ואכמ"ל:
ד) מה שהביא כת"ר דברי הר"ח בב"ק (י"ג) דלריה"ג דק"ק ממון בעלים הוי גדר שותפות יעוי' במקנה קידושין (נ"ב ע"א) מה שכתב ליישב קושי' רש"י ז"ל בב"ק (ע"ו) גבי גנב והקדיש דמש"ה אינו מחייב אטביחה לאחר הקדש לריה"ג משום דלא הוי וטבחו כולה באיסורא דהא האימורים הוי ממון גבוה מחיים יעו"ש דבר חריף ולא הביא דברי הר"ח ז"ל וקושי' כת"ר מהא דבכורות (נ"ג) ראיתי זה כביר בספר "מלבושי יו"ט" מהגאב"ד דמיר שהקשה לו כן הגאון מפינסק זצלה"ה:
כן מה שתמה על השמטת הרמב"ם דינא דהירושלמי "כל צפור כל כנף פרט למירטום" ראיתי בספר "כתר המלך" שעמד בזה [ויעוי' בחולין (נ"ו) "אם ניטלה הניצה פסולה" ולדברי הירושלמי י"ל דהכונה דפסולה לקרבן ומדוקדק הלשון "פסולה" דהול"ל "טריפה" אולם הש"ס דילן לא סבירא לי' כן] ואכ"מ לדבר בזה:
ה) ומה דהעיר כת"ר לענין נתפח דאמרי' אין דיחוי באיסורין אם בעינן בעת שהי' השיעור שיהי' גם האיסור. הנה זה כביר כתבתי בזה דאיך הדין לענין נדר ושבועה אם נתפח לאחר שצמק ואח"כ נשבע שלא יאכלו ובשעה שצמק לא הי' איסור כלל וכתבתי דבשבועה דהוא איסור גברא לכ"ע אין דיחוי ודוקא באיסורין דמבואר בריטב"א דהמה איסורי חפצא שייך דיחוי והארכתי הרבה בזה ואין לי פנאי להעתיק למעכ"ת הרמה. ועתה ראיתי שכיוונתי הרבה להגאון מלבוב ז"ל בספרו בית יצחק ויעוין "באור שמח" בפ"ט מאכלות אסורות יעו"ש אולם תמהני הא ממקומו מוכרח במנחות (נ"ד ע"ב) שם דהא אמרינן שם דגם לענין טומאה כן הנה אף דבעת שצמק לא היינו דנין עליו והענין עמוק ועתיק ואיה"ש במ' יבואר:
[אמר המלבה"ד המקום שרמז עליו הרהמ"ח מצאנו בתוך הכתבים ואמרנו להעתיקם לכאן]:
מנחות (דף נ"ד ע"א) בשר העגל שנתפח בהי' בו כשיעור וצמק וחזר ונתפח אי יש דחוי באיסורין עיי"ש:
ונראה דאפילו למ"ד יש דחוי באיסורין זה דווקא היכי דכבר הי' בו איסור כגון פיגול ונבילה משא"כ היכי דהי' היתר ונצטמק ואח"כ תפח בכי האי כולי עלמא מודו. דאפילו נשבע אח"כ שלא יאכל המאכל זה שנתפח שפיר חייב ולא שייך דחוי כיון שהי' היתר ואין נ"מ בהדחוי שלו:
וכיוצא בזה מצינו בקדשים ופסקה הרמב"ם בפ"ו מה' איסורי מזבח (הלכה ו) מי החג שנטמאו אם השיקן ואח"כ הקדישן טהורין ואם הקדישו ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו. הרי מבואר דבחולין לא שייך דחוי. וה"נ גבי היתר שהי' בו כשיעור וצמק וחזר ונתפח. דכל שהי' היתר ל"ש דחוי כנ"ל וכמו מי החג דאם הקדישו ואח"כ נטמאו דנדחו. ומ"מ אם נטמא ואח"כ הקדישו טהורין. והגם דבגמ' פסחים (דף ל"ד ע"א) מבואר דהטעם משום דמעלה עשו בקדשים ולא משום דחוי יעיי"ש. מ"מ הא הרמב"ם פסק דמטעם דחוי היא והיינו דפסק כירושלמי פ"ט דתרומות (הלכה) דמבואר להדיא דמטעם דחוי היא ועיי"ש דפלוגי בזה רבי יוחנן ור"ל דר"ל פליג עלה. וי"ל דה"ט דאמר ר"ל משום ר"א טעם אחר דלשיטתו אזיל בזה ומה תימא על הצל"ח שם שתמה על הרמב"ם דפסק נגד הש"ס. ומה שכתב שם הצל"ח דגבי תרומה ל"ש דחוי הנה בירושלמי שם מבואר להיפוך. אך מ"ש שם דהרמב"ם דקדק ואם הקדישן ואח"כ נטמאו דאם ההשקה הי' אחר ההקדש והטומאה היתה קודם הא דחוי מעיקרא לא שמה דחוי זה נכון וברור. וכן קיימתי אני מסברא דנפשאי וכוונתי בזה לדעתו הגדולה עכ"פ מבואר דגם לענין איסור וזה מבואר מהרמב"ם פ"ד מה' טומאת אוכלין (הלכה ) בשם העגל שנתפח משערין בכמות שהן יעיי"ש. וראיתי לגדול אחד בספרו שכ' לתמוה דהרמב"ם ז"נ משמע דאפילו אם לא הי' מעולם כשיעור מקבל טומאה מה"ת. והרי לעיל כתב דדווקא אם נתמעט ואח"כ נתפח חזרו לטומאתן ומשמע דבלא הי' בו מעולם כשיעור לא מהני מה דנתפח. וכאן כ' בשר העגל שנתפח דמשמע דאפילו אם לא הי' בו מעולם כשיעור משערין כמות שהן ודבריו סותרים זה את זה ותי' דיש חילוק בין אם קיבל טומאה והי' בפחות מכביצה אף שאח"כ נתפח לא מהני וטהור בין אם נתפח ואח"כ קיבל טומאה דבשעת קבלת טומאה הי' בו כשיעור. וזה כדברינו הנז' דבהיתר ל"ש ענין דחוי ודווקא אם כבר נטמא:
ויש להסביר פלוגתתם לענין דחוי באיסורין דפליגי אי כל אסורין הוי איסור גברא או איסור חפצא. דלמ"ד יש דחוי ס"ל דכל איסורין הוי איסור חפצא ושפיר שייך דחוי משא"כ אי איסור גברא. וכמ"ש הרא"ש במועד קטן דגבי גברי לא שייך דחוי. וא"כ בשבועה דלכ"ע הוי רק איסור גברא ל"ש דחוי. וכ"ע מודו דאם נשבע שלא יאכל בשר וכה"ג וצמק ואח"כ נתפח דחייב:
ובזה י"ל מה שהעירו דגם לענין מצות עשה היא כן. דאי לא כן מה פריך הירושלמי דניתי עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש הא אפשר לקיים שניהם ע"י כזית שנתפח דלענין מצוה הוי כזית ולענין איסור הא הוי דחוי ולפי הנ"ל יש לדחות דבחדש דהיא איסור גברא וכמבואר בירושלמי פ"ב דפסחים (הלכה שאני חדש שהכתוב קבע זמן והיינו דהוא איסור גברא וכמו יום כפור ולכך לא שייך דחוי ודו"ק:
ודע דמה שכתבתי דמדברי הרמב"ם משמע דאם אוכל הנתפח קיבל טומאה לאחר שנתפח טמא מה"ת. הנה מצאתי כן להדיא ברש"י פסחים (דף ל"ג ע"א) ד"ה ט"מ דאע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים היא את שיעורו דכותי' תנן ומייתי לה במנחות כביצה אוכלין וכו' חזר והניחן בגשמים ותפחו טמאין כו' ואע"ג דגשמים הנבלעין בתוכו לאו חלב נינהו דאי סחיט להו וכו' אפילו הכי כל כמה דבגווה עם הנתפח מ"מ מקבל טומאה מה"ת: ומזה יש לעיין על מה שכתב רש"י ז"ל בפ"ק דבכורות (דף ט' ע"ב) בהא דאמרינן הערלה וכלאי הכרם כו' ופטר חמור מטמאין טומאת אוכלין דמיירי בפחות מכזית דאז אין בו משום טומאת נבילות ומצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין להשלימו לכביצה עיי"ש. והרי לפי זה למה פליג ר"ש נהי דס"ל דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים לא מקרי אוכל והוי כמו אוכל שנפסד מאכילת אדם מ"מ הא לא גרע מגשמים שנבלעו באוכל ומ"מ משלים היא את שיעורי' וצ"ע:
הדרן למה שכתבתי לעיל דהרמב"ם דקדק הקדישן ואח"כ נטמאו. ובגמרא אמר הקדישן ואח"כ השיקן. והיינו דהרמב"ם דאמר טעמו משום דחוי כמבואר בירושלמי א"כ דווקא בנטמאו אחר ההקדש שייך דחוי דאל"כ דחוי מעיקרא הא לא שמה דחוי וכל שנטמא קודם שהוקדש דחוי מעיקרא היא. משא"כ ר"ל דפליג ע"ז בירושלמי וס"ל הטעם משום דמעלה עשו בקדשים א"כ הכל תלוי בהשקה מתי היתה:
אמנם י"ל עוד דהא מסיק דדווקא בקדושת כלי עבוד רבנן מעלה. וא"כ כיון דנתקדש בכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא מבפנים עין סוכה (דף נ') ובתוספות שם א"כ הא פסק הרמב"ם בפי' מטומאת אוכלים (הלכה ) דהמים שבעזרה אין ממן מקבלים טומאה וא"כ אינו יכול לומר שנטמאו ואח"כ השיקן. משא"כ לדידן משכחת לה שנטמאו בחוץ ועיין פסחים (דף י"ז) ואכמ"ל:
. ובעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל שכ' דמי החג שנטמאו דאם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו יש לעיין עוד מהא דאמרינן בזבחים (דף כ"א) כיור כיון ששקעו שוב אינו מעלהו וכתבו התוס' שם דהיינו קודם שנפסלו דלאחר שנפסלו הא אמרינן בפסחים דאין זריעה להקדש ועיי"ש בד"ה מאי וכו' עיי"ש. לטעם הרמב"ם ז"ל דמש"ה אין זריעה להקדש משום דנדחו וא"כ אמאי אמרינן דמי כיור נפסלו למתירין כמתירין לאברים כאברים. הא כתב רש"י בסנהדרין (דף מ"ז) ואי קשיא גבי הקובר את מתו ברגל דמונה אחר הרגל נימא דאי דחי תי' דהא לא נדחה לגמרי דעיסקי רבים נוהגין ברגל עיי"ש הרי דדחוי לא מקרי אלא היכי דנדחה מכל וכל אבל בכה"ג דלא נדחה לגמרי לא אמרינן דחוי. וא"כ הכא דהמים לא נפסלים לגמרי דעדיין חזי לעבודת הקטר חלבים ולא נפסלו לגמרי ול"ש דחוי וא"כ מה בכך שלא שקעה מבערב הא כיון ששקעה קודם עלות השחר שוב נטהרו בזריעה אף לעבודת מתירין כיון דלא שייך דחוי כנ"ל:
אך באמת דברי התוס' הנ"ל אינם מובנין דהא זריעה לא מהני אלא לענין טומאה וכמ"ש רש"י ז"ל בכמה דוכתי דהשקה במים מטהרת במי מקוה אבל בשאר פסולים לא מהני השקה וזריעה וכמבואר בהדיא בסוגיא דפסחים שם דאם נימא היסח הדעת פסול הגוף הוי לא מהני זריעה עיין שם (דף ל"ד) וא"כ ה"ה הכא בפסול לינה אף אם יש שם זרועה להקדש לא מהני. ואולי סברת התוס' כיון דפסול לינה לא שייך במחובר ה"ה אם נפסל מעיקרא מהני השקה לעשותו מחובר לולא דאין זריעה להקדש. ועכ"פ מסוגיא הנ"ל לק"מ לדעת הרמב"ם וכבר כתבתי דבירושלמי פ"ט דתרומות מבואר כהרמב"ם ויש לו להרמב"ם עמוד חזק כברזל לסמוך עליו ודו"ק והנה בהא דפריך הש"ס במנחות שם לר"ל דס"ל יש דחוי באיסורין מהא דתנן הניחן בגשמים ותפחו חייבים עליהם משום פיגול ונותר וחלב עיי"ש יש לעיין מהא שכ' רש"י סנהדרין שהבאתי לעיל דלכך בקובר מתו ברגל דמונה אבלות לאחר הרגל ולא אמרינן דהואיל וידחה ידחה משום דעכ"פ נוהג לדברים שבצנעה. מבואר דדחוי לא מקרי אלא היכי דנדחה מכל וכל משא"כ היכי דלא נדחה לגמרי. דנוהג קצת איסור לא חשיב דתני ולפ"ז לכאורה ל"ש דחוי באיסורין. דגם אי לא הי' בו שיעור ותפחו הא מ"מ לא נדחו לגמרי דהא חצי שיעור אסור מה"ת. וצ"ל דפריך לר"ל לשיטתו דס"ל ביומא (דף ע"ד ע"א) דח"ש מותר מה"ת ושפיר הוי דחוי. ונמצא דלרש"י תליא בפלוגתא דר"י ור"ל כנ"ל. ור"י ור"ל לשיטתייהו אזלו בזה דר"י דסובר ח"ש אסור מה"ת ע"כ סובר דאין דחוי דלא נדחו מכל וכל משא"כ ר"ל. ואמנם יקשה דמה פריך דלמא מתני' כר"ש דס"ל כ"ש למלקות. וכתבו התוס' בשבועות (דף כ"א ע"א) דמ"מ לענין כרת מודה דבעי כזית. וא"כ דלמא מתני' ר"ש והואיל דלא נדחו לגמרי ע"כ אין דחוי משא"כ ר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת שפיר יש דחוי וצ"ע: ואגב אכתוב דבתוס' זבחים (דף י"ב) הקשו בהא דכריתות מטמא מקדש עשיר שהביא קן לכבשתו הואיל ונדחה ידחה דהא בידו להפקיר נכסי' וכל שבידו לא הוי דחוי עיי"ש:
ונראה דמה בכך אם יפקיר נכסי' הא כבר נשתעבדו נכסים וכדתניא בתוספתא פ"י דכתובות גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח גובה מן האחרון עיי"ש ודעת הרשב"א דגובה אף מן המטלטלין אם בשעת מיתת הגר לא היתה תחת יד אחרים ואכמ"ל:
והנה הצל"ח בפסחים (דף צ"ח) העיר דכל קרבן שאינו דוחה שבת אם עבר שבת נימא דהוי נדחה ועיי"ש שכ' דכיון דאם עבר והקריב כשר לא מקרי דחוי עיי"ש. ובאמת שכ"כ התוס' בחולין (דף מ') דשבת לא מקרי מחוסר זמן דאינו אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה ל"ת דשבת ואם עבר והקריב כשר עיי"ש. וכ"ה בכריתות (דף ז') המפלת בשבת תוכיח וכו' לא אם אמרת בשבת אע"פ שאין ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור עיי"ש: ובעיקר הקושיא הא כללא כייל לנו התנא דכל דבר שזמנו קביע דוחה את השבת וכל שאין זמנו קביע אינו דוחה את השבת משום דאפשר להקריב למחר, והשתא אם נימא דקרבן יחיד שעבר שבת תדחה א"כ הא אי אפשר להקריב למחר וא"כ גם בשבת ראוי כמו קרבן שזמנו קבוע דדוחה שבת כיון דאי אפשר להקריבו למחר ושוב לא הוי דחוי ושוב יכול להקריבו למחר ושוב אינו דוחה את השבת ואכמ"ל:
וראיתי להחות דעת (בסי' קי"א) הביא דברי המל"מ בהא דפסקינן דטבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות דאם נפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולן וכ' המל"מ דזה דווקא קודם שנודע הספק אבל לאחר שנודע הספק לא. והקשה עליו החוו"ד מש"ס דזבחים (דף ע"ד) יעיי"ש:
ובאמת ברש"י ז"ל יומא (דף ס"ד) מבואר להדיא כהמל"מ עיי"ש שכ' על ר"א דסובר אם קרב הראש של אחד מהם וכ' רש"י קודם שירגישו בדבר ומבואר מזה להדיא כהמל"מ:
ולכאורה הי' נראה דכוונת רש"י ז"ל דאם הי' נודע שוב נדחה ושוב אף אם קרב אחד מהם לא מהני ולכן כתב קודם שירגישו בדבר ובכה"ג נראה דלא שייך דחוי כיון דמעולם לא נודע שנתערב כאן הבעל מום:
אך לפי זה נסתר קו' הש"ס זבחים (דף ע"ג) דפריך על רבא דאמר השתא דאמר רבנן לא יקריב אם הקריב לא מרצה ופריך והרי שחוטין וכו' ותנן ר"א אומר אם הקריב ומשני הא מני חנן המצרי הוא יעיי"ש והשתא מה פריך דלמא מיירי בלא נודע כנ"ל:
והנה עוד יש להעיר מה פריך מר"א הא מבואר ביומא שם דרב יליף דבעלי חיים אינן נדחין מבעל מום עובר אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מחזי שפיר דמו ור"י ס"ל מיעט רחמנא בהם עיי"ש:
הרי דבבעל מום גלי קרא דלא אמרינן דחוי וא"כ מה פריך מר"א הא שם גלי קרא דלא אמרינן דחוי:
ויש ליישב זה בפשיטות דלדידן דקיי"ל דבעלי חיים אינן נדחין ליכא קרא דבבעל מום לא אמרינן דין דחוי מהא דבבעל מום עובר כי הדר חזי מחזי דשאני התם דהוי בע"ח משא"כ בשחוטין. ובזה יש להצדיק דברי השער המלך שהביא ראי' דזקן אפילו בדיעבד פסול מהא דזבחים (דף נ"ט) דפריך על רב דס"ל בע"ח אינן נדחין מברייתא דכל הזבחים שהי' עד שלא נהרס המזבח פסולין ופריך והא איזקן להו. וכ' השער המלך דמכאן מוכח דזקן אפילו בדיעבד פסול דאל"כ מה פריך הא נ"מ אם עבר והקריב עיי"ש. ודחו דבריו דהא מ"מ כיון דאמר רבנן לא נקריב שוב נדחה אפילו בדיעבד למאן דס"ל בעלי חיים נדחין. משא"כ לדידן י"ל כשר בדיעבד:
ולהנ"ל הא ליתא דאם נימא בדיעבד זקן כשר הטעם משום דהוי כמום עובר ובמום עובר הא גלי קרא דלא אמרינן דחוי למאן דס"ל בע"ח נדחין וכנ"ל: וראיתי בשו"ת שמחת יו"ט להגאון אלגאזי הקשה בהא דתנן פ"ד דפיאה המקדיש פירותיו והגיעו לעונות המעשרות ופדאן חייבים דנפשט מכאן דאין דחוי אצל מצות דהא נדחו בשעה שהקדישם עיי"ש:
ונראה דהא כ' רש"י בגיטין (דף מז) דתרומות ומעשרות לא הוי מצוה דרמי עלי' אלא אם רוצה לאכול אבל אם רוצה למוכרן פטור עיי"ש א"כ לא חל עליו החיוב עד שעה שפדאן ואז נראה ולא חשוב דחוי כנלע"ד:
אלא שראיתי שהקשה עוד מהא דב"מ (דף כז) פרוטה שהוזלה ואח"כ הוקרה דנימא דחוי עיי"ש:
ולכן נראה דדחוי לא שייך לענין ממונא דנהי דהמצוה נדחה מ"מ ממונו של זה לא נדחה. ותדע דהא קיי"ל קטן שלא פדאו אביו חייב הוא לפדות עצמו לכשיגדיל ואמאי נימא דנדחה למאן דס"ל יש דחוי בגברא וע"כ דלענין ממון לא שייך דחוי אך הא כבר כתבו התוס' בבכורות (דף מח) דבפדיון הבן כל שעתא ושעתא רכיב עליו חיוב ומ"מ יש ראי' מהא דב"ק (דף קה) אבל גזילה קיימת חיישינן שמא תייקר והשתא מה בכך הא מ"מ נדחה למאן דס"ל יש דחוי אצל מצות ודוחק לומר דר"פ לשיטתו דס"ל אין דחוי אצל מצות וע"כ כנ"ל דלענין ממונה ל"ש דחוי ואכמ"ל:
[ע"כ מצאנו בכת"י הרהמ"ח]:
ואכתוב הערה אחת קטנה בהא דמצאתי בתוספתא (פ"י דחולין) הלוקח מבעל הבית חייב ור' אלעאי פוטר יעו"ש לענין ראשית הגז והנה ברור דמש"ה פוטר ר"א משום דהוא יליף נתינה נתינה מתרומה ומש"ה ס"ל דראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ וכמבואר בחולין (דף קל"ו) וכיון דיליף מתרומה א"כ ראם דלוקח פטור מתרומה דתבואת זרעך ולא לוקח כך פטור מראשית הגז אולם לפי"ז מוכח דלוקח קודם מירוח פטור דהא בראשית הגז קודם שהתחיל לגזוז הוי כקודם המירוח בתבואה וצ"ע מזה על שיטת ר"ת דלוקח קודם מירוח חייב דאיך יפרש התוספתא אדמאי פוטר ר"א בראשית הגז [ואין להקשות מהא דאמרי' בחולין דמתניתין דקתני הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב דהוא דלא כר"א דהא גדל בפטור ות"ל דהוי לוקח די"ל לשיטת רבינו גרשום דלוקח אצל נכרי אינו פוטר מטעם לקוח גבי מעשר בהמה והא אמר "עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר" וילפינן מעשר דגן ממעשר בהמה דבכה"ג לית בי' משום לקוח] והלשון לוקח "מבעלי בית" אינו מובן ואולי לשיטת הרמב"ם דלוקח אינו אלא בגומר המוכר הפירות ע"מ למכור א"כ רבותא קמ"ל דאף "מבעל הבית" פטור וכ"ש בתגר דדעתו למכור ופשוט אבקש את כת"ר לעיין בדברי כי כתבתי בחפזון רב כי טרידנא טובא כעת ואומר שלום לכת"ר ולתורתו והנני דוש"ת באהבה רבה ומקרב ולב עמוק מחכה למכתבו אברהם לופטביר: