שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר
סימן יח
ב"ה פה ווארשא. החיים והשלום וכט"ס לראש ידי"נ חביבי הרב הגאון המאור הגדול מעוז ומגדול החסיד המפורסם מו"ה מנחם זעמבע בפראגא. א) אחדשה"ט הנה נשלח לי קונטרסו הנחמד אשר השיב על מכתבי וראשית דבריו היא בדברי התוספתא "כלאי הכרם מותרין משום גזל" יעו"ש בפ"ד מכלאים וכתב כבוד תורתו לפרש למאי דאמר בירושלמי שבועות (פ"ח ע"א) דגנב וגזלן צריכים קנין ובאיסור הנאה ליכא כלל דין זכי' ויפה העיר אולם מה נעשה בדברי הגמרא ב"ק (דף ע"א) בהא דפריך אהא דתנן גנב שור הנסקל וטבחו משלם ארבעה וחמשה דברי ר"מ וכו' ופריך שור הנסקל איסורי הנאה נינהו לאו דמרי' קא טבח ומשני אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר ור"מ סבר לה כרבי יעקב וס"ל כרבי שמעון. סבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעלים מוחזר וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי דתנן ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא דבר הגורם לממון כממון דמי ע"כ ומבואר דהגונב שור הנסקל מבית שומר למ"ד גורם לממון כממון דמי חייב כפל וד' וה' ולדברי כת"ר קשה דהא ליכא בי' קנין כיון דאיסורי הנאה הוא וכן בגונב קדשים שחייב באחריותן דחייב לר"ש הא מ"מ איסורי הנאה הוא ואיך משכחת בהו קנין. [ובקצות הקשה כעין זה דלמא לי' קרא למעוט שטרות דאין גופן ממון תיפוק לי' דלא משכחת קנין בהו דאין נקנין אלא בכתיבה ומסירה יעו"ש]:
ב) ובעיקר דברי התוספתא (דפ"ד דכלאים) דכלאי הכרם אין בהם משום גזל הי' נראה לכאורה דקא משמע לן דלא נימא כיון דכלאי הכרם מצותו בשריפה ומצי אמר אנא בעינא למיעבד הא מצוה וכעין דאמרינן בב"ק (דף צ"א ע"ב) שורי הרגת נטיעות קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור וכו' תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה ופריך א"ה מאי קא טעון לי' דאמר לי' אנא בעינא למיעבד הא מצוה וכו' יעו"ש וקא משמע לן דבכלאי הכרם אינו יכול לטעון כן והטעם דכיון דאסור לקיים כלאי הכרם הוא כמו חמץ דאמר בש"ס ב"ק (דף צ"ח ע"ב) כדרבה דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו יעו"ש ובמ"א דיברתי ע"ד נוב"י קמא (סימן ט"ו) דמחלק דבקדשים טמאים מצות שריפתו מוטל על כל אדם ולכן שייך אחשבי' משא"כ בחמץ דרק על הבעלים מוטל מצות שריפתו לא שייך אחשבי' יעו"ש דהא בהדיא אמרו הכל מצווים עליו לבערו ואכ"מ] אולם ברש"י ב"ק (דף צ"א ע"ב) ד"ה עומד לקציצה כתב אשירה או כל עץ הנוטה לרה"ר וכו' יעו"ש ומבואר דאף בע"ז מצי אמר אנא בעינא למיעבד הא מצוה ומ"ש זה מחמץ. ובמ"א בחידושי כתבתי בענין חיוב דגול"מ כמה הערות ואכ"מ:
[אמר המלבה"ד הנה מצאנו בתוך כתבי הרהמ"ח ההערות שרמז עליהן ואמרנו להעתיקם לכאן וזה לשונו]:
[הנה במשנה למלך פ"ג מה' גניבה שתמה דהיכי משכחת לה משביע עדי קנס. דממ"נ אם ליכא ממון כי אם קנס גרידא הא מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב היכי דלא חייב עצמו בכלום. ואם יש ממון הא שוב חייבים משום הממון וכבר הארכתי בזה:
ונראה דבסנהדרין (דף ע"ג) פריך ממתני' דהבא על אחותו חייב קנס דהא ניתן להצילו בנפשו. ומוקי לה ר"פ במפותה דמחלה להקנס. אמנם הרמב"ם השמיט מסקנת הש"ס דר"פ הנ"ל. וכבר תי' השעה"מ והנוב"י דהרמב"ם לשיטתו דקנס אינו אלא בגמר ביאה. וא"כ ניחא בלא"ה מתני' הנ"ל כקו' תוס' יבמות (דף נ"ט) דאין באין כאחת דעל העראה חייב מלקות והקנס בגמר ביאה עיי"ש:
ולפ"ז משכחת לה שפיר בבא על אחותו ולא אתרי בי' דחייב קנס להרמב"ם אבל בושת ופגם פטור דהא על העראה ניתן להצילו בנפשו כמו שכתבו האחרונים [וכ"ה בהקדמת פני יהושע בשם הגאון ר' בעריש דאפי' לדעת הי"מ דקנס אינו אלא בגמר ביאה מ"מ בושת ופגם לכ"ע חייב על העראה] וא"כ אם היא השביעה את העדים שפיר הוי עדי קנס להרמב"ם הנ"ל ומ"מ הדין דפטורים דהא לא הפסידו כלום דעל העראה קים לי' בדרבה מיני' ומבואר במשנה דאמר לעדים משביעני עליכם שפלוני הדליק גדישי בשבת פטור ועל הגמר אי מודה מיפטר. ומ"מ חייב עצמו דהא בקים לי' בדרבה מועיל תפיסה וחייב על העראה משום בושת ופגם אם יתפוס ואין לומר דא"כ יהי' חייבים כיון שהפסידו אותו לענין תפיסה דבזה י"ל כמ"ש מכבר דהוי רק גורם דפטור בשבועת העדים ומ"מ לענין מודה בקנס שפיר חשיב מחייב עצמו ואכמ"ל:
ובעיקר קושיות הרב משנה למלך הנ"ל י"ל דמזה ראי' להרמב"ם דארוסה שנתגרשה דהקנס לדידה והבושת ופגם לאביה. וא"כ משכחת לה שהיא השביעה את העדים דהוי עדי קנס ומ"מ חייב עצמו במידי שהרי חייב עצמו בבושת ופגם. ומ"מ לענין שבועות, העדות הא בעינן תביעת התובע והיא לא תבעה אלא קנס דהא הבושת ופגם אינו לדידה:
אך יש להעיר לא מבעיא להרא"ש דבושת ופגם ג"כ לדידה אלא אפילו להרמב"ם הא משמע מדברי הרמב"ם [להמעיין בדבריו ז"ל] דמ"מ היא נקראת בעל דבר [וכן משמע בכתובות (דף מ"ב) עמדה בדין וכו' ועי"ש ברמב"ם פ"ב מה' נערה ובתולה ולזה הערני אחד]:
אך י"ל עפ"י המבואר בכתובות (דף ע"ט) הגונב ולד של בהמת נכסי מלוג משלם תשלומי כפל לאשה ומ"מ מבואר בתוס' שם ד"ה פירא דהקרן לבעל וא"כ אם היא תבעה את העדים להעיד הא שפיר מחייב עצמו אם הודה דהא הקרן לבעל. ומ"מ אין העדים חייבים דשולח ביד עבדו פטורין כדאיתא בשבועות (דף ל"ה ע"ב) ועיין ב"ק (דף ק"ח) אם תבעו השומר והודה ותבעו בעלים וכפר דלדעת התוס' שם גם בקרן אם לא הודה בפני הבעלים פטור ומכ"ש בקנס ועיין בקצות החושן (סי' פ"א) א"כ הכא דלמא הבעל דבר לא ילך לב"ד ושוב לא יהני הודאתו וצ"ל דמ"מ ודאי לא הוי דאולי יהי' בב"ד. ועיין מנחת חינוך (מצוה נ"ד) שמסתפק לענין ולד נכסי מלוג מי היא הבע"ד לענין קנס עיי"ש (ובמצוה ס"א):
ויש לומר עוד לפי המבואר בגיטין (דף מ"ב) המוכר עבדו לקנס וכו' ואם נפשוט האיבעיא א"כ אם מכר לו את הקנס היינו מה ששוה העבד יותר מדמיו דזה מקרי קנס כמבואר בירושלמי פ"ה דשבועות (הלכה והלוקח השביע את העדים א"כ מחייב עצמו להראשון דמי העבד והקנס להשני ושפיר הוי משביע עדי קנס. וכן צ"ל בגיטין שם דאל"כ מה אמר מי יימיר דמינגח ואת"ל דמינגח מי יימיר דמשתכח גנבא ודלמא יודה ומיפטר והא בעינן מחייב עצמו ובע"כ משום דמחייב עצמו בדמים ואכמ"ל:
ואגב אכתוב מה דאמרינן בפסחים (דף כ"ט) די"א לא מעל היינו רבי נחוניא בן הקנה ולמה לא מוקי לה כדברי הכל ובאתרו בי' דאינו לוקה ומשלם ונראה פשוט הא התוס' הקשו דקים לי' בדרבה מיני' הא אינו פוטר מקרבן. אמנם כתב הצל"ח דלר"נ בה"ק דאפי' לצאת י"ש פטור ה"ה דפטור מקרבן. משא"כ לדידן דחייב לצאת ידי שמים עיי"ש וא"כ ניחא דמחמת מלקות הא שוב אינו פטור מקרבן ודו"ק:
והנה שם בגמרא אמרינן ש"מ משביע עדי קרקע חייב ומשני כגון דאתפסה מטלטלין יעיי"ש:
והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' שבועות (הלכה יב) העתיק מסקנת הש"ס כצורתה והקשה עליו הלחם משנה הא השתא לאחר תקנות הגאונים ז"ל גבי' גם ממטלטלי ולמה העתיק הרמב"ם דבעינן דאתפסה מטלטלי עיי"ש:
ונראה דהנה רש"י פי' דכתובה אינה נגבת אלא ממקרקעי והקשה בשו"ת רע"א (סי' קנ"ג) דלו יהי' דנגבת גם ממטלטלי מ"מ כיון דנגבת גם ממקרקע מקרי כפירת שיעבוד קרקעות ועיי"ש שהעלה לפי דר"פ סובר דשיעבוד קרקעות לא חשיב כקרקע וכמבואר בהר"ן פ' שבועות הפקדון וכל זה היכי דנגבה גם ממטלטלי משא"כ היכי דנגבה רק ממקרקעי אז גם ר"פ מודה דחשיב שיעבוד קרקעות עיי"ש:
ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דמה בכך דנגבת גם ממטלטלי כיון דנגבת גם ממקרקעי חשיב שיעבוד קרקעות וז"פ:
עוד י"ל דכבר הקשתי לשאול הא קיי"ל דאלמנה הנפרעת מיתומים אינה נפרעת אלא בשבועה כמבואר בגיטין (דף ל"ה) וא"כ י"ל מי יימיר דאשתבעית וכמו דאמרי' לענין שכנגדו חשיד על השבועה וכעת ראיתי בשו"ת חתם סופר חו"מ (סי' ע"ה) שהעיר כן. וכבר תרצתי דלר"פ לשיטתו דמשחק בקוביא חייב הואיל דמדאורייתא מחזי חזי והיינו כיון דמהני תפיסה בפסולי עדות דרבנן וכמ"ש הרשב"א ז"ל וא"כ הא דעת הרי"ף דכל הנשבעין ונוטלין אם תפסו ולא נשבעו אין מוציאין מידם וא"כ, הפסידו אותה לענין תפיסה וחייב שפיר לר"פ כנ"ל:
ולפ"ז י"ל גם כוונת הרמב"ם דתפסה מטלטלין דאל"כ נהי דלפי תקנת הגאונים גבי' גם ממטלטלי מ"מ לא הי' חייב משום דהא חייבת שבועה ומי יימיר דאשתבעית ולזה כתב דאיירי דתפסה ולא שייך מי יימיר דגם אי לא אשתבפית הי' נוטלת כיון דמהני תפיסה וכבר תפסה. אך אם כי הדברים נכונים מ"מ אי אפשר להעמיס כן בדברי הרמב"ם שהרי כ' דאי לא תפסה הי' פטורים משום דהוי משביע עדי קרקע. ועוד יקשה מה שאמר ה"מ הא למאן דאית לי' משביע עד אחד פטור. דס"ל גורם לממון לאו כממון א"כ הא נמי אי יכול לתפוס הוי רק גורם לממון וקשה לר"פ מה קאמר ה"מ הא מה דיכולה לתפוס הוי רק גורם לממון:
ולכן נראה דר"פ לשיטתו דאזל בתר הדאורייתא. והא הא דאלמנה צריכה שבועה היא רק דרבנן ומדאורייתא א"צ שבועה ושפיר חייב לר"פ לשיטתו כנ"ל:
והנה אין לתמוה דלר"פ דאזיל בתר הדאורייתא מה פריך לאביי דאמר ה"מ בעד שכנגדו חשיד על השבועה דחשיד מאן אילימא דחשיד ליה לימא לי' מי יימיר דמשתבעת עת הא י"ל דאביי ס"ל כר"פ דאזיל בתר הדאורייתא ומה"ת א"צ שבועה די"ל לפמ"ש התוס' ב"ק (דף ק"ח) דחשיד דאינו נאמן בשבועה היא רק מדרבנן עיי"ש ומדרבנן הא היא צריך לשבע וממ"נ אי אזלית בתר דאורייתא הרי נאמן ומדרבנן צריך לשבע ומי יימיר וכו':
ובזה מיושב דברי הרמב"ם הנ"ל דהעתיק מסקנת הברייתא דתפסה. ולהנ"ל י"ל דמדאורייתא הא הוי משביע עדי קרקע ואי דתקנת הגאונים דגבתה ממטלטלי הא מדרבנן שום צריכה שבועה ובלא"ה פטור וע"כ דאזלינן בתר דאורייתא ומדאורייתא שוב הוי משביע ע"ק וע"כ דאיירי בתפסה ושוב א"צ שבועה כדעת הרי"ף הנ"ל ואכמ"ל:
והנה יש להעיר דלמה צריך לשנוי דאיירי בתפסה הא בלא"ה לר"פ כיון דס"ל דהיכי דמהני תפיסה חייב כמ"ש הרשב"א הנ"ל למה צריך תפסה דווקא ושוב מצאתי באבני מלואים (סימן צ"ו) סק"ח שהעיר כן לשיטת השיטה מקובצת דלהכי כתיבה לא חשיבה שיעבוד קרקעות הואיל דמהני תפיסה א"כ למה צריך דווקא דתפסה עיי"ש:
אך י"ל בפשיטות דהא באמת הוי רק גורם לממון. א"כ לא שייך הכל מודים הא תליא בפלוגתא אי גורם לממון כממון ע"כ מוקי לה בתפסה אבל לר"פ אה"נ לא בעי תפסה דווקא אלא כיון דיכולה לתפיס חייב ואכמ"ל: ועיין קצות החושן (סי' פ"ז) העיר דמה משני דתפסה מטלטלי הא מ"מ לא חשיב אלא משכון אבל עיקרו קרקע א"כ עדיין חשיב שיעבוד קרקעות וכמו דאמרינן בשבועות (דף ל"ז) הכופר במלוה שיש עלי' שטר פטור. והא בעינן יחוד כלי וכמבואר בב"מ (דף מ"ח) ובע"כ כיון דעיקרו קרקע ה"נ אי תפסה מטלטלי עיי"ש:
אך נראה לפמ"ש בשו"ת הגאון רע"א (סי' קנ"ג) דלר"פ דלא חשיב שיעבוד קרקעות כמו קרקע וכמבואר בהר"ן פ' שה"פ] הא דחשיבה כתיבה שיעבוד קרקעות היינו משום דאינה נגבת רק מקרקע וכמו דפירש"י שם (דף ל"ב ע"ב) לכן גם לר"פ חשיב שיעבוד קרקעות ורק בנגבה גם ממטלטלי אז לא חשיב לר"פ שיעבוד קרקע עיי"ש והבאתיו לעיל:
ולפ"ז י"ל זה הכוונה דתפסה מטלטלי ולר"פ לא חשיב שיעבוד קרקעות בכה"ג כמו דבשטר דעלמא לא חשיב שיעבוד קרקעות וה"נ בתפסה מטלטלי ודו"ק:
ועיין בקצות החושן (סי' ל"ט) שהביא קו' אחיו לדעת הרשב"א דמדאורייתא גם מטלטלי דיתמי משתעבדו לבע"ח א"כ לר"פ דאזיל בתר דאורייתא לא הוי שיעבוד קרקעות ומה קאמר ש"מ משביע עדי קרקע חייב עיי"ש. ולכאורה אין הבנה לקושיותו דמ"מ הא גבתה גם מקרקע וצ"ל דכוונתו להנ"ל דלר"פ בכה"ג היכי דיכול לגבות משניהם הוי שיעבוד קרקעות. ובזה מיושב מה שעמד בישיעות ישראל (סי' ל"ט) מהא דב"ק (דף ק"ה) דפריך אי הכי חומש נמי לשלם ומשני ר"ה בר"י דר"י משום דהוי שיעבוד קרקעות והא התם על דאורייתא קאי ומדאורייתא גם מטלטלין משועבדים. ולהנ"ל י"ל דר"ה בר"י דר"י לשיטתו דשטר חשיב שיעבוד קרקעות אף דגובה גם ממטלטלין ואכמ"ל: ועיין בלחם משנה בפט"ז מה' אישות (הלכה כ"ה) תמה שם על הרב המגיד שכתב דעכשיו דגבי' גם ממטלטלין לא חשיב שיעבוד קרקעות. דהא מבואר בפ"ק דב"מ (דף ד) דגם שטר חשיב שיעבוד קרקעות אף דגובה גם ממטלטלין עיי"ש ומה תימא על הרב לחם משנה שסותר משנתו דבפי' מה' שבועות תמה על הרמב"ם ז"ל דנקט מסקנת הברייתא [בשבועות הנ"ל] דאיירי דתפסה מטלטלי ותמה דעכשיו הא גבי' גם ממטלטלי ובלא"ה לא חשיב שיעבוד קרקעות וסותר משנתו הנ"ל:
ובעיקר קו' הקצות החושן הנ"ל י"ל כמ"ש האבני מלואים (סי' צ"ו) סק"ח דמה"ט חשיב שטר שיעבוד קרקעות כמבואר ב"מ (דף ד) אף דגובה גם ממטלטלי משום דעיקר התביעה והסמיכה היא על הקרקע וכמבואר בשבועות (דף ל"ח ע"ב) לא שביק אינש מידי דקיץ ועיין כתובות (דף מ"ג ע"ב) וא"כ נהי דגם המטלטלין משיעבודים מ"מ עיקר הסמיכה היא על הקרקע וכמו דחשיב שטר ש"ק וא"כ גם מדאורייתא חשיב משביע עדי קרקע ובזה מיושב קו' התוס' דלא פריך מעד סוטה דהתם דרוצה ליפטר גם ממטלטלי לא חשיב ש"ק. גם י"ל דהרשב"א לא כ' אלא למ"ד שיעבודא דאורייתא ור"פ הא סובר שיעבודא לאו דאורייתא ואפילו לתוס' קדושין (דף י"ג) דבמלוה הכתיבה בתורה שיעבודא דאורייתא הא כתיבה דרבנן:
ובמשנה שם (דף ל"ג ע"ב) משביע אני עליכם שאנס איש פלוני את בתו ופיתה את בתו הרי אלו פטורין ובתוס' שם בד"ה ושאנס וכו' דמיירי בארוסה שנתגרשה דקנסה לעצמה וכו' עיי"ש:
ויש לתמוה דלעיל בעי הש"ס משביע עדי קנס מהו ורצה למיפשט ממתניתין שאנס איש פלוני את בתי ודחה משום בושת ופגם דהוי ממונא עיי"ש והשתא אכתי יש למיפשט מהך מתניתין דהפטור היא משום קים לי' בדרבה מיני' ות"ל דהוי קנס דהא הבושת ופגם לאביה. וכיון דאנסה אביה לא נשאר כי אם חיוב קנס דהוי לדידה וא"כ ש"מ משביע עדי קנס חייב דהא אפילו היא בעצמה תבעה את אביה פטור. ועיין במוהרש"א שבאמת לפי' התוס' היא תבעה את אביה וא"כ הא לדידה ליכא רק קנס ומוכח דחייב מדצריך לפטור משום קום לי' בדרבה מיני':
ונראה דהא נודע קו' המל"מ דמה בעי לי' במשביע עדי קנס מהו הא קיי"ל דלא אמרינן מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא היכי דחייב עצמו בכלום וכמבואר בב"ק (דף ע"ה) ועיין בשעה"מ פ"ה מה' עבדים וכבר ראיתי מתרצים דמשכחת לה בארוסה שנתגרשה דהקנס לעצמה ובושת ופגם לאביה ותבעה היא את העדים דחייב עצמו בבושת ופגם. ומ"מ פטורים גם מבושת ופגם דבעינן תביעת התובע. ולפ"ז הכא במתניתין דאיירי שהאב אנס את בתו דליכא בושת ופגם ובכה"ג ל"ש מודה בקנס פטור וליכא למיפשט מהך מתניתין מידי ודו"ק:
ובזה יובן דברי התוס' שהקשו ממפותה דמחלה להקנס עיי"ש והא כתבו תוס' בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) ד"ה במפותה כו' דבקנס לא מהני מחילה. עיי"ש בשם הירושלמי ולהנ"ל א"ש הא הטעם דל"מ מחילה כ' הפלאה שם משום דהוי דבר שלא בא לעולם דלמא יודה ויפטר דהא מודה בקנס ואח"כ בא עדים פטור ולפ"ז הכא דהיא תבעה את אביה ואינו מחיוב רק קנס א"כ לא מחייב עצמו בכלום ובכה"ג לא אמרינן מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וא"כ בכה"ג שפיר מהני מחילה ושפיר כתבו התוס' דמחלה להקנס ונכון הוא:
והנה יש לומר הא אי מהני מחילה בקנס תליא בזה אם נימא משביע עדי קנס חייב ולא אמרינן דאלו הודה פטור משום דהשתא הא לא הודה א"כ י"ל דמהני מחילה ג"כ. ואין לתמוה מדברי תוס' ב"ק (דף ל"ג) גבי הקדישו ניזק איכא בינייהו דכתבו אע"ג דאלו הודה פטור השתא מיהת לא הודה דהא לר"ע קיימינן והיא ס"ל משביע עדי קנס פטור וכמבואר בשבועות (דף ל"ד) הא קמן דלא אמרינן השתא הא לא הודה. דשאני התם דהוי גזירת הכתוב דמה"ט כל קנס אינו זוכה עד שעת העמדה בדין והכא זוכה בשעת הנזק וכמ"ש תוס' ולכן חשיב דבר שבא לעולם. [ויש להעיר ע"ד התוס' הא היכי דאינו מחייב עצמו בכלום לא אמרינן מודה בקנס ואח"כ באו עדים יפטור] ואכמ"ל יותר:
ובמשנה שם שאנס איש פלוני את בתי הרי אלו חייבים עיי"ש והקשו למה לא פליג ר"ש על הך מתניתין כמו דפליג במשנה שבועות (דף ל"ו ע"ב) גבי אנסת ופתית את בתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו וה"נ כנ"ל וכמו דהתם פטור משום דעיקרו קנס היא תובע כמבואר שם (דף ל"ח ע"ב) וה"נ יפטר מה"ט דמה"ט משביע עדי קנס פטור ורק מחמת בושת ופגם ולר"ש הא עיקרו קנס היא תובע וחייב עיי"ש ולפמ"ש הריטב"א דגבי שבועות העדות גם ר"ש מודה דאינו רוצה להטריח את העדים שני פעמים ותובע שניהם בפשיטות מיושב קו' זו:
ונראה דבלאו הכי מיושב דהרי מבואר בגמרא דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא תבעי לך דחייבים כמו לראבר"ש עיי"ש ור"ש הא שמעינן לי' בעלמא דס"ל גורם לממון כממון דמי. וא"כ גם משביע עדי קנס חייבים דהא עכ"פ גורם לממון הוי. וא"כ שפיר לא פליג בהך מתניתין דהא גם לו יהי' דעיקרו קנס הוא תובע הא גם בקנס מחייב לר"ש בשבועות העדות דהא הוי דבר הגורם לממון. אלא שראיתי בשו"ת ח"ס חו"מ (סי' ל"ד) שכ' דאין זה אין לגורם לממון דעלמא ואפילו לר"ש דס"ל בעלמא כממון מ"מ לענין שבועות העדות אפשר דלא כממון עיי"ש וכעין זה בריטב"א דאפילו למ"ד משביע עד אחד חייב מצי סבר בעלמא דגורם לממון לאו כממון דמי עיי"ש. ועיין ברמב"ן הובא בקצות החושן (סי' שפ"ו) (דאף בגורם דגורם חייב לדידן דדיינין דיני דגרמי ולא דמי לשבועות העדות דאמרינן בשבועות (דף ל"ב) דהכל מודים בעדי קינוי דפטור דהוא גורם דגורם דשאני התם עיי"ש הרי דענין פלוגתא דגורם לממון בשבועות אינו בחדא מחתא עם הפלוגתא דגורם לממון דעלמא. ובזה ניחא קו' הרי"ט אלגאזי בהלכות חלה דמה פריך בפסחים (דף ו') דלמה לי לר"ש [דס"ל גורם לממון כממון דמי] לא ימצא הא איצטרך לגורם דגורם עיי"ש ולהנ"ל י"ל דשאני שבועות העדות דפטור גורם דגורם לכ"ע וא"כ ה"נ וכ"ש לר"ש דמחייב בעלמא ה"ה דגורם חייב ושאני שבועות העדות דלכ"ע גורם דגורם פטור ואכמ"ל:
ועיין עוד במשנה (שם ) שאנס איש פלוני את בתו שכתבו שם התוס' דמיירי בארוסה שנתארסה ונתגרשה. והקשו שם התוס' הא מחלה כיון דהקנס לעצמה. וע"כ בפיתה את בתו ליכא קנס עיי"ש וכבר הערותי הא מבואר בירושלמי והובא בתוס' סנהדרין (דף ע"ג ע"ב) ד"ה במפותה דבקנס לא מהני מחילה עיי"ש. ובאמת שי"ל דהתוס' שהקשו כן היא למה דמבואר בכתובות (דף ל"א: ) ביתומה ומפותה הרי דבמפותה אין לה קנס ומוכח דגם בקנס מהני מחילה לש"ס דילן:
אמנם נראה דהנה הטעם דל"מ מחילה בקנס מבואר בהפלאה משום דהוי דבר שלא בא לעולם וכמ"ש הר"ן דקנס אינו זוכה עד שעת העמדה בדין יעיי"ש וא"כ הא דעת המרדכי ועיין בחו"מ (סי' ר"ג) דדבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם יכול להקנות עיי"ש ולפ"ז שאני התם דאיירי ביתומה דהכל לעצמה בקנס והבושת ופגם ע"כ מיגו דיכולה למחול הבושת ופגם דהוי ממון ה"נ הקנס משא"כ מתניתין דהכא דלא איירי ביתומה דבושת ופגם לאביה ורק הקנס לעצמה שפיר אינה יכולה למחול ומיושב קו' התוס' לנכון: ועפ"ז ניחא דלא משני בכתובות דמיירי בארוסה שנתארסה ונתגרשה דהקנס לעצמה ולמה מוקי ביתומה ולהנ"ל בכה"ג בודאי לא מהני מחילה דהוי דבר שלא בא לעולם לחודא משא"כ ביתומה דהכל לעצמה כנ"ל:
עוד י"ל דהא הטעם דהוי דבר שלא בא לעולם משום דלמא מודה ומיפטר והא מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב היכי דלא מחייב עצמו בכלום כמבואר בב"ק (דף ע"ה ע"ב) ולהכי ביתומה ומפותה הרי הכל לעצמה וא"כ הא לא מחייב עצמו בכלום וא"כ חייב וא"כ הוי דבר שבא לעולם ושפיר מוקי לה ביתומה. מה שא"כ במתניתין דהכא דאיירי בארוסה דהבושת ופגם לאבי' חייב עצמו בבושת וא"כ פטור וממילא דהוי דבר שלא בא לעולם ואינה יכולה למחול ומיושב קו' התוס':
ואגב אכתוב מה שהקשה הקצות החושן (סי' תכ"ד) לדעת הב"י דאפילו בחבל עבד כנעני שלו פטור ממלקות משום דכל המשלם אינו לוקה. ואף דהכא פטור מתשלומין הא הפטור היא משום מה שקנה עבד קנה רבו [ועיין במכות (דף ח' ע"א) כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה אך י"ל דמיירי בעבד של אחרים. ומ"מ קשה הא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה. וצ"ל דהוי כמו תשלומין לעבד] והקשה מהא דכתובות הנ"ל ביתומה ומפותה ונימא דהוי כמו *) תשלומין [ובזה י"ל הא דאינו לוקה על לאו פרי יצחק *)עיין קול שמחה שמסתפק בזה לענין מודה בקנס וכ' דהוי כפרעון בע"כ ותליא בפלוגתא עיי"ש:
דלא תקח שוחד והוא מטעם דניתן לתשלומין ועיין בהפלאה בחי' (דף ק"ה) והא כל זמן שלא תבעו אינו מחיוב לשלם וכמו ריבית עיין בחו"מ (סי' ס"ט) באחרונים. אך הא הטעם משום דמחל לו וא"כ הא מחשב כמו תשלומין ואינו לוקה ומשלם] ואמנם הא היא גופא הביא בספרו (סי' רמ"ו) דלהכי מהני מחילה אף דבקנס לא מהני מחילה משום דהוי כמו קרע שיראין שלו והפטר דמעיקרא לא נתחייב עיי"ש בשם הש"מ. וא"כ שפיר לא הוי כתשלומין משא"כ התם בעבד כנעני דנתחייב רק שקנה רבו ודו"ק:
ועיין עוד שם במשנה ושהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין. והעירו בזה למה לא נקט זה במשנה שם (דף ל"ו ע"ב) גבי שבועות הפקדון דכל הפטורים דהכא הא חשיב התם. וכאשר באמת בתורת כהנים איתא זה נמי גבי שבועות הפקדון. עיי"ש:
אך נראה דהא הקשה השב שמעתתא דהא הפסידו לענין תפיסה דבקים לי' בדרבה מיני' הא מועיל תפיסה. עיי"ש וכבר תרצתי במ"א דתפיסה לא הוי אלא גורם לממון דאין זה ודאי שיתפוס. וא"כ בשבועות הפקדון הא חייב גם גורם לממון כמבואר בב"ק (דף ק"ה) גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח כיון דאלו מגנב וכו' אף דלא הוי אלא גורם לממון ובפרט דאיתא בעינא דבזה לכ"ע לאו כממון וכמבואר בפסחים (דף ו') ואפ"ה בשבועות הפקדון חייב וא"כ ה"נ לענין תפיסה משא"כ לענין שבועות העדות ואתי שפיר דחשיב זה בשבועות העדות ודו"ק:
והנה דעת הרשב"א ז"ל בשבועות (דף ל"א) דלהכי במשחק בקוביא חייב בשבועות העדות משום דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה והפסידוהו לענין תפיסה יעיי"ש:
וראיתי בישועות ישראל (סי' כ"ח) שהקשה מהא דקדושין (דף מ"ג) והשתא דתקנו רבנן שבועות היסת משתבעי אינהו דיהבו למלוה וכו' ובתוס' שם הקשו דהא שוב אינם נוגעין ותי' דעד הצריך שבועה אינו עד. והשתא הא מדאורייתא כשרים דמה"ט בקדושין מקודשת ואמאי לא יהני תפיסה עיי"ש מה שתי':
ונראה דהא הקשו לשיטת הרמב"ם דהכחשה והזמה בבת אחת הוי הכחשה א"כ אמאי שליח נעשה עד הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו:
אך הא בממון ל"ב עדות שאתה יכול להזימו וא"כ שפיר מהני אך זה מדרבנן. וא"כ מיושב הנ"ל דבקדושין הא ל"ב עדות שאתה יכול להזימו ומוכח כן מהא דאמרו בגיטין (דף י"ז) מפני מה תקנו זמן בגיטין ועיין נוב"י אה"ע (סי' נ"ח) וא"כ בקדושין שפיר מקודשת. אבל בממון ממ"נ מדאורייתא הא בעינן עדות שאתה יכול להזימו ומדרבנן שוב הוי עד הצריך שבועה ודו"ק:
ג) והנה כת"ר האריך בדברי הירושלמי פ"ב דפסחים ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן התרה בו משום חמץ בפסח לוקה איסור חמור חל על איסור קל עשה כרי והשתחוה לו ומרחו התרה בו משום ע"ז לוקה ופירש הק"ע דהטעם דע"ז חמור משום דאסור בהנאה וחל על טבל שאינו אסור בהנאה יעו"ש וזה סותר לכאורה לדברי הירושלמי יומא פ"ח ה"ה טבל וערלה צריכה [לענין חולה שמאכילין אותו הקל הקל] הרי דמיבעיא לי' להירושלמי אם איסור מיתה חמור או איסור הנאה חמור:
ולכן נראה למאי דאמר בש"ס חולין (דף ק"א ע"א) בהא דאמר דבנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף סבר ריה"ג דפטור על טומאת הגוף ופריך וריה"ג נהי דאיסור כולל לית לי' באיסור קל יבא איסור חמור ויחול על איסור קל ומאי ניהו טומאת הגוף שהרי טומאת הגוף בכרת אמר רב אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמורה דילמא טומאת בשר חמורה דלית ליה טהרה במקוה יעו"ש וה"נ טבל קיל אף שהוא במיתה משום דטבל יש היתר לאיסורו משא"כ בע"ז של ישראל דאין לה ביטול וכן טבל קיל מחמץ דאסור להשהותו בפסח ואין היתר לאיסורו:
ד) אולם יש להוכיח דהכא מיירי בעבודה זרה של נכרי כגון שזקף הכרי להשתחות לה ובא נכרי והשתחוה דאל"כ קשה הא לא הי' לו שעת הכושר ובכה"ג ממעטינן מלו ולא לאורו וכמבואר בפסחים (ל"ג ע"א) וגם דאין שירי' ניכרים. אולם אם נימא דמיירי בע"ז של נכרי י"ל כיון דמהני ביטול מקרי שירי' ניכרים וכדמוכח מהירושלמי פ"ק דתרומות "הקדיש טבלו מאן הוא התורם לא הגזבר" והרי אין שירי' ניכרים דהשירים הם הקדש וע"כ כיון דאפשר בפדי' מיקרי שירי' ניכרים וכמ"ש כת"ר וכן מקרי דיש לו שעת הכושר:
ובזה מיושב מה דיש לדקדק טובא בירושלמי דלמא גבי חמץ נקט דינו גבי חלה דאם קדם האיסור טבל חל איסור חמץ וגבי ע"ז נקט דינו גבי תרומה בתבואה והא לגבי איסור חמץ משכחת ג"כ לענין תרומה בתבואה דאם קדם המירוח חל איסור חמץ ואם קדם החימוץ לא חל איסור טבל ול"ל המציאות הרחוק בעשה ארבעת רבעים וחימצן ועמד בזה מחבר אחד. אמנם לפי הנ"ל ניחא דבאמת קשה הא לא היתה לו שעת הכושר ובשלמא באיסור ע"ז גבי עשה כרי י"ל כיון דיש לו תקנה ע"י ביטול מקרי היתה לו שעת הכושר אבל גבי חמץ אם נתחמץ קודם הלא לא היתה לו שעת הכושר אמנם למה שראיתי נדפס בשם חכם אחד ליישב קושית "הש"א החדשות" בהא דתנן בפ"ב דחלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין והא כיון דנטמאת בעודה קמח א"כ לא היתה לה שעת הכושר ובלאו הכי פטורה מחלה ואמר שם דלק"מ דכיון דחלה מקרי תרומה כיון דהי' שעת הכושר לתרומה אף דלא הי' שעת הכושר לחלה לא איכפת לן והובא דברים אלו בספר שי למורא על בכורות א"כ בדקדוק נקט הירושלמי דינו גבי חלה דבחלה לא איכפת לן בשעת הכושר לחלה רק סגי בשעה"כ לתרומה אבל בתבואה לענין תרומה לא משכחת זה דאם נתחמץ קודם המירוח לא היתה לו שעת הכושר משא"כ בע"ז מקרי שעת הכושר הואיל דמהני ביטול ובמכתבי להרה"ג מהרי ענגיל נ"י הארכתי בזה: ה) עוד האריך כת"ר בדברי הירושלמי "הנוטע כרם להקדש דפטור מן הערלה ומן הרבעי" דהטעם הוא משום דלא חשיב נוטע למאכל ולכאורה סייעתא לדבריו מדברי ירושלמי מפורש (בריש פ"ק דפאה) קצר שבולת הראשונה ונשרפה מהו (דקצירת השדה מחייבת בפאה ובעי דכיון דנשרף מה שקצר הו"ל כאלו עדיין לא קצר כלום וצריך לקצור פעם שני' לחייב בפאה] נשמעינה מן הדא קצר חציה והקדיש מה שקצר נותן מן המשויר על הכל והקדש לאו כשרוף הוא הדא אמרה קצר שבולת הראשונה ונשרפה א"צ ליקצור פעם שני' יעו"ש ובפנ"מ. הנה דקצירת הקדש לאו כקצירה למאכל הוא וה"ה לנטיעת הקדש. אולם בירושלמי פ"ק דערלה בהא דבעי נטע אתרוג למצותו מהו וכו' מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו את המנורה ע"כ וקשה תיפוק לי' דהוי נוטע להקדש דפטור מן הערלה וצריך לומר דלא הקדיש כלל האילן אלא דנטעו והזמין אותו להדליק בו את המנורה ואם נימא דהקדש הוה כנוטע לסיג מאי מיבעי' לי' וזה צ"ע גם על שו"ת אבני נזר שפלפל בנוטע לצורך קטורת ולא הביא דברי הירושלמי בזה בנוטע לצורך מנורה ויעוין בשו"ת הרי"ם בסוגי' דחדש מה שהאריך בדברי ירושלמי בדין נוטע כרם להקדש ולא רציתי להאריך בזה:
ו) עוד ראיתי לכת"ר שיצא לידון בדבר החדש בלחמי תודה שקרא עליהן שם תרומה אם פטורי מן התרומה כמו ביכורים דפטורין מן התרומה והאריך לחלק בין ביכורים ללחמי תודה ובפשוטו הלא תנינן גבי האוכל תרומה בשוגג דמשלם מן החולין מתוקנים ואמאי לא יוכל לשלם מן הטבל כיון דנעשין תרומה ומיד שנעשה תרומה יפקע ממנו חיוב תרומות ומעשרות וע"כ כדברי כת"ר דכיון דכבר נתחייבה בתרומה אין קריאת שם שלה מפקיע מן החיוב תרומה הקודם לה והא דאמר בירושלמי סוף פ"ק דפאה "הפריש ביכורים מכרי ממורח פטור מתרומה גדולה" וכמו שהביא כ"ת. הא מבואר שם הטעם "ולמא נקרא שמו ביכורים שהן ביכורים לכל וכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו" והיינו דוקא בביכורים דחיוב ביכורים הוא אף במחובר לא כן לחמי תודה כיון דכבר הי' מחויב בתרומות ומעשרות מהיכי תיתי דיפקע ממנו חיוב תרומה ע"י זה שנקרא עלי' שם תרומה הלא גדולה מזו אמרו בירושלמי פ"ק דחלה העושה עיסה מן הטבל חלה חייבת בתרומה תרומה חייבת בחלה מנין שהחלה חייבת בתרומה ר"י בשם ר' שמואל בר אחא בשם רב חלה תרימו תרומה מחלה תרימו תרומה ע"כ הנה דאף חלה דפשיטא דמקרי תרומה מ"מ כיון דכבר נתחייבה בתרומה אין קריאת שם שלה מפקיע מן החיוב תרומה הקודם לה. וה"נ בלחמי תודה אף שפטורין מן החלה מ"מ לא מיפטרי מן התרומה וכדברי כ"ת וברור:
ז) עוד ראיתי לכת"ר שהאריך בהא דמביאין ביכורים מכרי ממורח דמביאין ביכורים מן הטבל ובסוף העיר מהא דאמרי' בש"ס דילן דאין מביאין ביכורים מן הטבל והעיר דנחשב ממשקה ישראל כיון דמיד שקרא עליו שם ביכורים נפטר מן התרומה. ימחול נא ידידי כת"ר להודיענו אנא מצא לשון זה אין מביאין ביכורים מן הטבל ובש"ס זבחים (פ"ח ע"א) דאמר אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה וביכורים מן המדומע ופירשו תוס' שם דמדומע היינו מעורב בערלה ובכלאי הכרם ורש"י ז"ל פירש מעורב בתרומה דבעינן מותר לכל ישראל יעו"ש אבל דאין מביאין מן הטבל אינו מבואר שם ובתוספתא מנחות (פ"ח) דאיתא שם הלשון דאין מביאין מן הטבל שם אינו מבואר "ביכורים" רק "מנחות" יעו"ש גם ברמב"ם ז"ל פ"ה מאיסו"מ אינו מבואר רק "מנחות" דאין מביאין אותם מן הטבל והנה גם רש"י ז"ל הקשה שם בזבחים (פ"ח) בהא דאמרינן שם אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל דאיזו קדושת כלי היתה בביכורים יעו"ש ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהא דאמר מנחת בהמה וביכורים. התיבת מנחת "הוא מושך עצמו ואחר עמו" והוי כאלו אמר מנחת בהמה "ומנחת ביכורים" והכוונה דמנחת ביכורים הוא שתי הלחם וכדכתיב בקרא וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ועי' מנחות (מ"ו ע"ב) שתי הלחם איקרי מנחה יעו"ש וע"ז שפיר מסיים דאם הביא מקדשין ליפסול דהא תנור מקדש וכן עשרון מקדש עי' מנחות (צ"ה ע"ב) ואכ"מ לדבר בזה:
יתענג על כל טוב כחפץ לבבו וכחפץ ידידו עוז דוש"ת באהבה רבה ומקרב ולב עמוק:
אברהם לופטביר. [בענינים אלו מצאנו בהעתק שבתוך כתבי הרהמ"ח תוספת דברים]:
בתוספתא פ"ה דכלאים. כלאי הכרם פטורים משום גזל ופטורין מן המעשרות. כלאי זרעים אסורים משום גזל וחייבין במעשרות יעיי"ש:
והנה מזה מוכח להדיא דאיסורי הנאה הוי כהפקר. ומש"ה חלוק כלאי הכרם מכלאי זרעים. דכלאי הכרם דאסורי הנאה נינהו פטורין משום גזל ופטורין ממעשר כמו. הפקר משא"כ כלאי זרעים. והיא כדעת הר"ן נדרים (דף פה) דאיסורי הנאה הוי כהפקר יעיי"ש:
ובזה יש להבין דברי הירושלמי פ"ק דנדרים (הלכה ב' ע"א) עציו מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם. נשמעינה מן הדא. אמר לו השאילני קרדומך אמר קונם קרדום יש לי קונם נכסי עלי. ויש לו קרדום נכסיו מותרים בידוע שאין לזה קרדום יעיי"ש. והירושלמי הלזה הוא סתום. ובפרט מה דאמר שם אחר זה שנייא שבו בלשון שהתפיס את הקרדום בו בלשון התפיס את הנכסים קרדום קדשו נכסים. אילו אמר קונם קרדום יש לי וחזר ואמר קונם נכסי עלי ויש לו קרדום נכסיו אסורין יאות. ואין לזה שום ביאור:
אמנם לדברי התוספתא הנ"ל יובן היטב דברי חכמים וחדותם. ובהקדם עוד תוספתא דנדרים פ"ד השאילני קרדומך קונם קרדום שאני קנוי נכסי עלי אם יש לי קרדום. בידוע שאין לו קרדום יעיי"ש וגם דברי התוספתא הללו אין להם ביאור:
אך לדברי הר"ן הנז' ולפי דברי התוספתא דכלאים הנ"ל. דאיסורי הנאה לא הוי שלו. יובן הכל היטב הדק דכיון שאמר לו קונם קרדום שאני קנוי. א"כ הרי אסרו עליו בהנאה. ושוב אין לו קרדום. דאיסורי הנאה הרי אינו שלו. וא"כ אחר כך שחזר ואמר נכסי עלי אם יש לי קרדום בלשון תנאי כלשון התוספתא דנדרים הנ"ל. נכסיו מותרים דהרי באמת אין לו קרדום לאחר שאסרו עליו בהנאה והרי תלי זה בזה וזה דקאמר בידוע שאין לו קרדום. וע"ז רוצה הירושלמי לומר שנייא הוא שבו בלשון שהתפיס את קרדום התפיס את הנכסים. והיינו כיון שכללם הכל בדיבור אחד מהראוי שיהי' נכסיו אסורים ומשום דאין כוונתו לומר קונם נכסי עלי אם יש לו קרדום השתא לאחר שאסרתי הקרדום עלי רק כוונתו פשוטה קונם קרדום עלי וקונם נכסי עלי אם יש לו קרדום בעצם וכמו אילו אמר רק קונם נכסי עלי אם יש לו קרדום דודאי הי' נכסיו אסורים. כן נמי אם אמר בתחילה קונם קרדום עלי. ומשום דהוי כאלו אמר רק קונם נכסי עלי אם יש לי קרדום. כיון דכללם שניהם בדיבור א' ובלשון א' ע"כ קדש קרדום קדשו נכסים. דממ"נ אם נימא דאין לו קרדום והנכסים מותרים דלא קודש נכסיו הרי גם הקרדום לא קודש ואם לא קודש קרדום שוב הנכסים אסורים. וע"ז אמר אלו אמר קונם קרדום וכו' נכסיו אסורים יאות. אבל כיון דתני נכסיו מותרים. ע"כ דאמרינן כסברא הראשונה. ולבסוף מסיק הדא אמרה דמצי להקדיש נכסיו בלשון קונם. ועיין בהרא"ש נדרים (דף ל"ג) בהא דאמרינן שם תפול הנאה להקדש שפי' דאסר עליו הנאתו ומה שנהנה ממנו הוא הקדש לפיכך לא אמר יוליך הנאה לים המלח יעיי"ש הרי דעתו דיכול להקדיש נכסיו בלשון קונם ונראה דמקורו היא מהירושלמי הנ"ל ואכמ"ל: האומנם דמתוספתא הנ"ל אין להוכיח לכל איסורי הנאה דהוי הפקר. ומשום די"ל דשאני כלאי הכרם דהכל מצוים עליו לבערם וגדולה מזה כתב הרמב"ם בפ"ה מה' כלאים (הלכה ט') דהרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי הרואה אסור בהנאתן עיי"ש והיא מהירושלמי פ"ה דכלאים (הלכה) ) וכן הוא בבבלי מכות (דף כ"ב) דפריך חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה ומשני דאתיא כר"ע דהמקיים בכלאים לוקה אף דהמשנה איירי בשביעית והזרעים הי' הפקר מ"מ עובר משום מקיים. וא"כ מהאי טעמא אין בו משום גזל וכעין זה מבואר במועד קטן (דף ה) עיי"ש וז"פ:
אך מה דמסיים התוספתא ופטורין מן המעשרות צריך בודאי ביאור דממ"נ אם הכוונה שאינו צריך לעשרן פשיטא. אטו יהי' צריך לעשר דבר שבשריפה. ומה ס"ד בזה שצריך לעשר עד דהוצרך להשמיענן דפטורין מן המעשרות. ואי הכוונה דאם אכלם אינו חייב משום אוכל טבל הטביל למעשר זה ודאי ליתא דלהיפוך מבואר בירושלמי פ"ב (הלכה ג') עשה כרי והשתחוה לו ומרחו איסור חמור חל על איסור קל הרי דאיסורי הנאה חייב עליהם משום טבל. דהא ע"ז אסור בהנאה וה"נ כלאי הכרם:
ואולי דשאני כלאי הכרם שלא הי' לו שעת הכושר. משא"כ בעשה כרי והשתחוה לו הרי הי' לו שעת הכושר קודם שנעשה ע"ז ואף שהוא קודם מירוח הא מ"מ אם הפריש קודם מירוח תרומתו תרומה ועי' פסחים (ל"ג ע"א) מחלקין ג"כ בין הי' לו שעת הכושר או לא ופשוט ועיין רש"י סנהדרין (דף קי"ב) דמש"ה מעשר שני בגבולין פטור מחלה משום דאין בו היתר אכילה יעו"ש ודבריו צ"ע מהירושלמי הנ"ל דאפילו איסור הנאה חייב בחלה ולזה צריך לומר דהעיקר משום דהוי ממון גבוה ואכמ"ל:
ואגב אכתוב מה שנסתפק המ"ל בפ"ה מה' אשות בקידש אשה באיסורי הנאה והיא חולה שיש בה סכנה באופן דלדידה שוה פרוטה אי אזלינן בתר דידי' או בתרא ודדידה עיי"ש ובס' מנ"ח רצה לפשוט מהא דעירובין (ס"ב ע"א) שוכרין מעכו"ם אפי' בפחות משוה פרוטה הרי אף דלגבי ישראל לא מיקרי ממון מ"מ כיון דלגבי עכו"ם גם פחות משו"פ מיקרי ממון מהני יעו"ש: אמנם נראה דאין ראי' דהא קי"ל בב"ב (דף נ"ד) נכסי עכו"ם הרי הוא כמדבר כל המחזיק בהם זכה בהם דעכו"ם מכי מטא זוזי לידי' איסתלק לי' וא"כ אם קונה מעכו"ם בפחות משוה פרוטה א"כ אף שהישראל לא קנה עדיין דלדידי' אינו ממון כנ"ל מ"מ העכו"ם אסתלק לי'. וא"כ בעירוב דלא בעינן אלא ביטול רשות אלא דלגבי עכו"ם אמרו חכמים דלא מהני אלא בשכירות א"כ עכ"פ כיון דעכו"ם איסתלק לי' שפיר דמי משא"כ היכי שבעינן שהישראל יקנה לא מהני בפחות משוה פרוטה. ומה"ט מבואר בקידושין (דף ח') בכסף הוא נקנה ואינו נקנה ומפרש שם דהיינו באינו שוה פרוטה עיי"ש הרי אף דבעכו"ם מהני גם פחות משוה פרוטה מ"מ כל היכי דצריך שהישראל יקנה לא מהני:
ויצא לנו דין חדש דאם א' לקח מעכו"ם בהמה בפחות משוה פרוטה ולמה שהעלו האחרונים דהפקר פטור מן הבכורה גם זה פטור דהוי הפקר ובזה יתפרש דברי רש"י בכורות (דף י"ג) ואימא מישראל כלל כלל לא ופירש"י עד שיכניסנו לרשותו ותמוה דאי ישראל לא קני מפסדם כלל כלל לא מאי מהני מה יכניסנו לרשותו ולהנ"ל א"ש למה שתמהו תוס' בב"ב שם בהא דאמרינן בבכורות (דף י"ג ע"א) דמשום דמעות קונות בעכו"ם חייבת בבכורה ותיפוק לי' בלאו הכי כיון דנטל העכו"ם מעות כבר איסתלק עיי"ש ולהנ"ל א"ש דמצד דאיסתלק הוה רק כהפקר דפטור מן הבכורה. ולכך נקט ר"ל קנה וחייבת בבכורה דתרתי למא לי. ולהנ"ל אתי שפיר דתרתי בעינן שיקנה גם כן ומיושב מה דפירש"י עד שיכניסנו לרשותו ולכאורה אי לא קנה כלל מאי אהני שיכניסנו לרשותו ולהנ"ל א"ש דכבר הא אסתלק ורק דהוי כהפקר ולכך במכניס אותו לרשותו דקנה ההפקר שפיר חייב כנ"ל:
ובירושלמי פ"ב דפסחים (הלכה ג') ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן וכו' התרו בו משום חמץ בפסח לוקה איסור חמור חל על איסור קל עשה כרי והשתחוה לו ומירחו כו' התרו בו משום עבודה זרה לוקה ופירשו המפרשים שם דהטעם דחל משום דעבודה זרה הוי איסור חמור משום דאסור בהנאה ולכן אף דטבל במיתה ועבודה זרה בלאו מ"מ מיקרי איסור חמור עיי"ש: ולכאורה זה סותר לדברי הירושלמי עצמו בפ"ח דיומא (הלכה ה') חלה וערלה צריכה הרי דהירושלמי עצמו מספקא לי' אי עון מיתה חמור מערלה דהוי איסור הנאה וכאן פשיטא לי' דהנאה חמור ומחלפא שיטתי': ולכן נראה בבאור הירושלמי למה דאמרינן בחולין (דף ק"א) אמר רב אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף [דבכרת] חמירא דילמא טומאת בשר דבלאו] חמירא דלית לה טהרה במקוה הרי דאיסור לאו ואין היתר לאיסורו חמור מאיסור כרת שיש היתר לאיסורו וא"כ ה"נ חמור לאו דעבודה זרה שאין היתר לאיסורה. בעבודה זרה של ישראל שאין לה ביטול מטבל דבמיתה ויש היתר לאיסורה וכן חמור חמץ שאין לה היתר דאסור להשהותה מחמת בל יראה מטבל שיש לה היתר ולא משום איסור הנאה כנ"ל:
אמנם יש להוכיח דהכא ע"כ איירי בעבודה זרה של עכו"ם דסגי לה בביטול משום דקשיא לי דהכא הא לא הי' לו שעת הכושר ובכה"ג לא קדיש דבעינן שירים ניכרים וכמבואר בפסחים (דף ל"ג ע"א) אמנם אי מיירי בע"ז של עכו"ם יש לומר דחשיב שירים ניכרים וכמו בהי' לו שעת הכושר חשיב שירי' ניכרים כן ביש היתר לאיסורו חשיב שירי' ניכרים:
ונראה דיש להוכיח כסברא זו דיש היתר לאיסורו חשיב כמו שעת הכושר לענין זה שיהי' מיחשב שיהי' ניכרים. מדברי הירושלמי פ"א דתרומות (הלכה א') והא תני ר"א הקדיש טבלו מאן הוא התורם לאו הגזבר וקשה כנ"ל הא בעינן שירים ניכרים וכאן השירים הוא הקדש ובעל כרחך כיון דאפשר בפדי' ויש היתר לאיסורו מקרי שעת הכושר וה"נ כן. [וצ"ע דהא כשהקדיש טבלו מכיון שהי' טבל הרי בע"כ מירחו ברשות הדיוט א"כ שוב הי' לו שעת הכושר ואף דמשכחת הקדש במחובר כמנחות (ק"א ע"ב) דאקדשינהו במחובר יעו"ש מכ"מ אין ראי' מהירושלמי ולזה הערני ידידי הרה"ג ר' מנחם נ"י מפראגא]:
ותתיישב לפי זה דקדוק עצום בירושלמי הנ"ל דלמה גבי חמץ נקט דינו בחלה. דאם קדם איסור טבל חל חמץ עליו. ואלו לגבי עבודה זרה נקט דינו בתרומה בתבואה. והלא גם גבי איסור חמץ משכחת לה גבי תבואה דאם קדם המירוח חל איסור חמץ עליו ואם קדם החמץ אינו חל איסור טבל עליו. וכמו דנקט גבי עשה כרי לענין עבודה זרה. ולמה לי המציאות הרחוק שעשה ארבעת רבעים וחימצן. אמנם לפי הנ"ל ניחא דבאמת קשה הא לא הי' לו שעת הכושר. ובשלמא גבי עשה כרי יש לומר כיון דסגי לה בביטול מקרי הי' לו שעת הכושר אבל גבי חמץ אם נתחמץ קודם הא לא הי' לו שעת הכושר וגם אין היתר לאסורו כנ"ל. ובעל כרחך צריך לומר כמו שראיתי נדפס בשם חכם אחד שכ' ליישב קו' השאגת ארי' החדשות שהקשה בהא דתנן בפ"ב דחלה (משנה ) מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבים. והקשה כיון דאיירי דנטמא בעודה קמח א"כ לא הי' לה שעת הכושר ובלאו הכי פטורה מן החלה ותי' החכם הנ"ל דכיון דחלה תרומה מקרי די אם הי' לה שעת הכושר לתרומה ואף דלא הי' לו שעת הכושר לחלה עכ"ד ודפח"ח:
וניחא ממילא קושי' הנ"ל ותתיישב הדקדוק הנ"ל בחדא מחתא. דה"נ חשיב שעת הכושר כיון דלתרומה הי' לה שעת הכושר. וממילא דשפיר נקט הירושלמי דינו דחמץ לגבי חלה. דמקרי שעת הכושר כיון דלתרומה הי' לה שעת הכושר. ובתבואה גבי תרומה לא משכחת לה זה דאם נתחמץ קודם המירוח הלא לא הי' לה שעת הכושר גם לתרומה. ולכן נקט שפיר דינו גבי חלה דהוי שפיר שירים ניכרים כיון דעכ"פ לתרומה הי' לה שעת הכושר. אמנם לענין עבודה זרה דלא אכפת בי' אם שירים ניכרים כיון דיש היתר לאיסורו ע"י בביטול בע"ז של עכו"ם שפיר נקט דינו אפי' גבי תרומה ואתי שפיר וזה פשוט:
וכיון שהוכחתי דהירושלמי ע"כ איירי בעבודה זרה של עכו"ם דסגי לה בביטול. ע"כ הטעם דחמור ע"ז מטבל משום איסור הנאה שבו. ומוכח דאיסור הנאה חמור ממיתה. ומחלפי' שיטת הירושלמי מהכא למס' יומא הנז' כנ"ל: אך נראה לתרץ שיטת הירושלמי. דלעולם י"ל דאיירי בעבודה זרה של ישראל דלא סגי לה בביטול. ומה שהקשתי דלא הוי שירי' ניכרין. דהא גם החולין אסורים משום עבודה זרה. ומה"ט המפריש תרומת חמץ אינה קדושה כדאיתא בפסחים כנ"ל. נראה דשיטת הירושלמי דאם הי' על העיסה שני אסורים איסור טבל עם איסור אחר. אף דגם אחר ההפרשה אסור משום איסור השני מ"מ אם עכ"פ פקע מיני' איסור טבל ומרויח במה דמעיקרא הי' עליו ב' אסורים והשתא רק איסור א' דחשיב בזה שירי' ניכרין. ולכן אף דחל איסור חמץ על הכרי ונשאר השירים באיסור חמץ. מ"מ כיון דמרויח בזה איסור טבל חשיב שירי' ניכרין והאי דמפריש תרומת חמץ בפסחי' הנ"ל היינו דסוגי' אזדא למאן דס"ל אין איסור חל על איסור. ותדע דהא הסוגיא שם כר' יוסי הגלילי דסובר דחמץ בפסח מותר בהנאה כדאי' בפסחים (דף כ"ח) וא"כ איסור חמץ אינו חל על טבל. ורק כי פקע מיני' איסור טבל חל עליו איסור חמץ. וא"כ לא מרויח מידי. ואדרבא מעיקרא קאי עליו במיתה והשתא בכרת. אבל אם נימא דאיסור חל על איסור דחמץ אסור בהנאה חשיב שירי' ניכרין כיון דמרויח איסור טבל. גם יש נ"מ לחולה שמאכילין אותו הקל הקל:
ויצא לנו בזה דין חדש במה שדן בשאגת ארי' החדשות בעיסה של חדש דאין מפרישין ממנה תרומה דאין שירי' ניכרין ולהנ"ל כיון דטבל בודאי חל על איסור חדש חשיב שפיר שירי' ניכרין וכאמור:
ומיושב נמי לפי"ז מה שעמדתי לעיל אדברי ירושלמי (פ"א) דתרומות (הלכה ) גבי הקדיש טבלו מאן היא התורם לאו הגזבר והרי בעינן שיריים ניכרין [ועיין עוד ירושלמי פ"א דפסחים (הלכה ) חמישית עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד הקדישו הרי זו מוקדש. ולכאורה למה דמשמע לקמן פרק אלו עוברין דהירושלמי פסק כרבי גמליאל דתרומה כל ה' א"כ כיון דעשאו תרומה הרי ניתן לאכילה. וצריך לומר כנ"ל כיון דחולין רק כל ד' א"כ השיריים אסורים באכילה. ונהי דמותרים בהנאה הא גם טבל מותר בהנאה שאינה של כילוי. ולא הועיל כלום בהפרשה. וא"כ היכי גזבר יכול לתרום כנ"ל]. אמנם למ"ש דאם מתקן איסור א' חשיב שיריים ניכרין וא"כ ה"נ עד שלא תרם הא הי' עליו איסור טבל ואיסור הקדש דהקדש חל על טבל דאסור בהנאה ואיסור חמור חל על איסור קל וכמו בעשה כרי והשתחוה לו כנ"ל ועכשיו הוי עליו רק איסור הקדש. וחשיב בזה שיריים ניכרין כיון דפקע מיני' איסור א' עכ"פ כנ"ל:
וניחא בזה קו' המקנה דמה הקשה הירושלמי שהביאו התוס' בקדושין (דף ל"ח ע"א) ד"ה דאקרוב וכו' דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש. וקשה הא בעינן שיהי' בבל תאכל חמץ והכא ליתא בבל תאכל חמץ דאין איסור חמץ חל על איסור חדש וכמו דאינו יוצא במצה של טבל וכמבואר בפסחים (דף ל"ה ע"ב) עיי"ש:
ולהנ"ל הא שיטת הירושלמי דאיסור חמור [דהיינו הנאה] חל על איסור קל מטעם מוסיף. וממילא דיוצא במצה של חדש דאיסור חמץ יכול לחול על איסור חדש. ומטעם הנ"ל דאיסור חמור חל על איסור קל ודו"ק:
[ע"כ מצאנו]: