אור ברסלב

שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר

סימן יז

סימן טז

ב"ה פה פרגא. כבוד ידידי ורב חביבי הרה"ג בקי נפלא עיניו כיונים על אפיקי הש"ס וכו' כמר אברהם לופטביר שיחי'. אחדשה"ט מכתביו היקרים קבלתי והנני להשיבו בעזה"י:

א) ע"ד אשר העיר בהא דאמר בתוספתא כלאים (פ"ד) כלאי הכרם מותרין משום גזל ופטורין מן המעשרות כלאי זרעים אסורין משום גזל וחייבין במעשרות והעיר כ"ת דמכאן מוכח כשיטת הר"ן נדרים (פה ע"א) אוסר נכסיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותן ואין בזה גזל עכ"ד. ויתכן בזה דהא במו"ק (ו ע"ב) והתניא התקינו שיהי' מפקירין כל השדה כולה ומשני לא קשיא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה יעו"ש ונראה דזה דהתקינו שיהי' מפקירין השדה שנזרע בו כלאים אינו חובת גברא גרידא להפקיר ואם לא ירצה יהי' נשאר שלו וכעין דכתב הב"י שהביא המהרי"ט ח"א סי' מ"ג בשביעית דהוי הפקר דהיינו שהוא מצות עשה על האדם להפקיר שדהו אבל אם אינו מפקיר אינו מופקר אלא שביטל מ"ע [וקצת ראי' מהא דב"ב (לו ע"א) אכלה שביעית אם הוה חזקה יעו"ש בתוד"ה ה"ג ועי' ירושלמי ב"ב פ"ג ה"ב והרי שביעית הוי הפקר ואכילת הפקר אינה חזקה וע"כ כשלא הפקירו דאזי אינו הפקר (ועי' בנתיבות קמא סק"ב)] וכזה כתב היראים סי' רע"ח בענין שמיטת כספים שאינו הפקעת החוב רק שמ"ע על המלוה להשמיט אבל הלוה מחויב הוא יעו"ש אבל בתקנה זו שיפקירו כל השדה פשוט דזה אינו אלא דהוי דין הפקר ב"ד שאף אם אינו רוצה בהפקרו ב"ד מפקירין בע"כ וזה מבואר מהירושלמי שקלים (פ"א ה"ב) דאמר ע"ז מנין שהפקר ב"ד הפקר וכו' מנין (שהפקר ב"ד) פטורה מן המעשרות יעו"ש ומבואר דהוי גדר הפקר ב"ד דהוא הפקר אף בלי רצון האדם. [וגם בשביעית השיג מהרי"ט שם יעו"ש]: וזה מכוון. התוספתא., דאחר תקנה שיהי' הפקר אין בו משום גזל דהפקר ב"ד הוא אף כשאינו רוצה, אבל לא משום דהוי איסור הנאה. ומסתייע לזה מהתוספא שקלים פ"א ומפקירין את הכלאים שהפקר ב"ד הפקר מצא כלאים בכרם מותר משום גזל וכו' יעו"ש ומשמע דהא בהא תלי' דמשום דהוי הפקר ב"ד משום גזל:

ואמנם יקשה דהא מוכח מרפ"א דשקלים דהא דהפקירו הוא משום עבירת איסור הזריעה ומקיים כלאים יעו"ש וא"כ אם נימא דאיס"ה יש בהם משום גזל א"כ מאי חילוק בין כלאי הכרם לכלאי זרעים הא ממ"נ קודם תקנה שיהי' הפקר הלא גם כלאי הכרם יש בהם משום גזל ולאחר תקנה מדוע יהי' גזל בכלאי זרעים נהי דמותרין באכילה אבל הלא אסירי במקיים וזורע וכרמב"ם כלאים פ"א ה"ג ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו יעו"ש ושוב יהי' גם זה הפקר כיון דאין ענין זה דהוי הפקר מצד איס"ה רק מצד איסור מקיים וע"כ מוכח דאף קודם תקנה אין בכלאי הכרם משום גזל דהוי איס"ה: והנראה דאין ראי' מזה לדינו של הר"ן ז"ל דהאוסר על עצמו נכסיו שלא יהי' בזה גזל. דהנה מקור הדבר דאיסור הנאה אין בו תורת גזל מבואר במכילתא משפטים גנב איס"ה פטור מלשלם יעו"ש דגם מקרן פטור אמנם חידושו דהר"ן ז"ל בזה למאי דאמר בירושלמי שבועות (פ"ח ה"א) גנב וגזלן צריכים קנין יעו"ש ועי' תו' ב"ק (ע ע"א) וב"ק (סו ע"ב) ובר"ש (לתו"כ ויקרא פ"ה ה"ב) ומבואר דבלא קנין ליכא חיוב גניבה וגזילה. ולכן מסברא יש הבדל בזה דבכל איסור הנאה להסוברים דהוי שלו עי' ריטב"א סוכה (ל ע"א) מ"מ הסביר קצוה"ח דהוי אינו ברשותו שהרי אינו יכול לעשות מה שירצה רק דיש עליו שם שלו והד' עתיקים. וא"כ שפיר דהגונב פטור ממ"נ דבענין זה שלקחו מרשות בעלים הרי אינו ברשותו הוא בלא"ה ומצד זה שגנב ממנו דבר שהי' שלו הלא לחיוב זה בעינן קנין ואין זכי' חדשה חלה באיס"ה (עי' ר"ן פ"ג דע"ז) וכיון דאין נתפס קנין כלל בחפץ שוב ליכא חיוב גניבה אבל באוסר על עצמו של הגנב אינו איסור וזוכה בו א"כ יש סברא דנהי דאינו גונב ממנו בעינן הרשות אבל הרי עשה קנין איסור במה שהי' שלו דבעלים להיות שלו בגזילה. ולזה חידש הר"ן ז"ל דאיס"ה לגמרי אינו שלו וליכא שום איסור גזל, וא"כ שוב זה אינו מוכח מכלאי הכרם שאינו בר זכי' לכל העולם שפיר אין בו משום גזל כי אין בו קנין גזילה אבל אינו מוכח על חפץ שיש בו קנין גזילה רק דלבעלים הוי איס"ה שלא יהי' גזל מפאת גזילת דשם שלו שיש לבעלים וזה פשוט. [ובמ"א דתני בעכו"ם שגזל כלאי הכרם להסוברין דאיס"ה הוי שלו ולמ"ש דהפטור משום חסרון הקנין א"כ בעכו"ם דבר הנקנה הוא ואכ"מ] וגם בפשיטו י"ל דשאני כלאי הכרם שיש חיוב שריפה שפיר פקע לגמרי זכייתו דבעלים משא"כ באיס"ה גרידא ואכ"מ:

ב) ראיתי לכת"ר שתמה בהא דתוספתא כלאים (פ"ד) כלאי הכרם פטורין מן המעשרות ומשמע דליכא לאו דטבל והרי מבואר בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) עשה כרי והשתחוה לו ומירחו ואח"כ אכלו משום טבל אינו לוקה משום עכו"ם לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור. ע"כ הנה מפורש דאם קדים איס"ה דעכו"ם שאין איסור טבל חל עליו דשפיר אף דהוי איסורי הנאה ויש עליו איסור טבל רק דאין לוקין משום טבל מצד גדר אין איסור חל על איסור אבל עצם האיסור חל וכעין הא דיבמות (לב ע"א) לקוברו בין רשעים גמורים יעו"ש וא"כ שוב נימא דיש בכלאי הכרם משום טבל. [וגם לענין מלקות יש להקשות למאי דביארו שם בש"ק ובגה"ש] דהא דטבל קיל מע"ז אף שטבל במיתה וע"ז בלאו. משום דע"ז לקי בכל שהוא כרמב"ם פי"א ממא"ס יעו"ש וטבל בכזית יעו"ש א"כ שוב כלאי הכרם דג"כ בכזית שוב יחול איסור חמור דטבל שהוא במיתה על כלאי הכרם. אך זה י"ל דיש עוד חומר בע"ז מטבל מצד איסור הנאה ע"י תו' חולין (קא ע"א) דבטבל ליכא איס"ה רק הנאה של כילוי וגם בזה מחלוקת אם הוי מה"ת עי' תו' יבמות (סו ע"ב) וכמה דוכתי וגם בע"ז איסורו שלא כדרך הנאתו משום לא ידבק וטבל רק כדרך הנאתו וע"כ שפיר גם כלאי הכרם חמירי דאסירי בכל הנאות ואסור שלא כדרך הנאתו כדאמר פסחים (כד ע"ב) הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתו יעו"ש ושפיר חשיב טבל קיל ופשוט. וגם בזה יש לפקפק מהא דירושלמי יומא (פ"ח ה"ה) חלה וערלה צריכה [בעי' הוא איזה חמיר] יעו"ש הנה דאף דערלה אסורה בהנאה וחלה מותרת באכילה לכהנים מ"מ יש ספק דתחשב חמור מצד מיתה ואולי כיון דעכ"פ כדרך אכילתו בעי' בערלה כפסחים (כה) גבי גוהרקי דערלה מידי דרך הנאתו קעבדינן יעו"ש. אבל היכא דאסור גם שלא כדרך ובהנאה ואין היתר לאיסורו חשיב זה חמיר ואכ"מ]:

ג) והנה כת"ר מתרץ דכלאי הכרם שלא הי' לו שעת הכושר ליכא כלל חלות טבל. משא"כ בעשה כרי והשתחוה לו אף דהוי קודם מירוח מ"מ כיון דבדיעבד תרומתו תרומה חשיב דכבר חל שם טבל עפ"ד ואולם אם כי דבריו יש להם יסוד בהא דפסחים (לג ע"א) לענין הפרשת תרומת חמץ הכא לא היתה לו שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר יעו"ש דמחלק הש"ס כן ומשמע דבתליש גם קודם מירוח חשיב שעת הכושר וה"ה די"ל כן לענין לאו דטבל אמנם נסתר זה מהירושלמי דהא אמר שם לענין חלה ארבעת רבעין בפני עצמן וחימצן וארבעת רבעים בפ"ע וחימצן ועירבן אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה משום אוכל חמץ לוקה אין איסור קל על איסור חמיר יעו"ש ומבואר דאלו הי' איסור חל על איסור שפיר יש שם טבל אף שהחמיץ קודם שעשאן עיסה והפטור רק לענין מלקות משום דאין אחע"א והרי מפורש במשנה חלה (פ"ב מ"ה) המפריש חלתו קמח אינו חלה יעו"ש ועי' בר"ש פ"א דתרומות מ"ט הטעם דבתרומה מהני בדיעבד בלא נגמרה מלאכתה ובחלה לא מהני יעו"ש ומבואר בירושלמי (פ"ד דחלה ה"ב) אהא דתנן במתני' הנוטל חלה מן הקב ר"ע אומר חלה וחכ"א אינו חלה ר"ע מדמה לה לפירות שלא נגמרו מלאכתן עבר והפריש מהן תרומה הרי זה תרומה ורבנן מדמה לה לתבואה שלא הביאה שליש [במהרא"פ גריס "למחוברים" דלא מהני שם תרומה אף בדיעבד] חזרו לומר אינן דומין לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן ולא לתבואה שלא הביאה שליש. אלא ר"ע מדמה לה לאומר הרי זו תרומה על הפירות האלו לכשיתלשו ונתלשו דהוה תרומה למפרע ה"נ הוה חלה למפרע יעו"ש ומבואר מזה דאף ר"ע דסובר דהמפריש מן הקב מהני אין הכוונה דזהו שיעורו לחלה דז"א דגם ר"ע בעי ה' רבעים קמח והא דמהני בדיעבד קריאת שם הוא רק לאחר שהוסיף כשיעור ומדמה לה למפריש במחובר לכשיתלש דמהני ועי' ברי"ט אלגזי ה' חלה מ"ש בדברי הירושלמי יעו"ש:

ולפי"ז הרי בכל מחובר דמהני ג"כ הפרשה כזו לאחר שיתלש אמר בש"ס פסחים (לג ע"א) דמיחשב שלא הי' לו שעת הכושר באחמיץ במחובר וע"כ כיון דבשעתו לא מהני רק לכשיתלש אין זה שעת הכושר וה"נ קודם שנצטרף כשיעור דדומה למחובר שפיר גם לר"ע אינו שעת הכושר ומכ"ש לדידן דפסקינן כרבנן כרמב"ם (פ"ו מבכורים) ובש"ע יו"ד (סי' שכו יעו"ש) ודאי דאין זה שעת הכושר וא"כ כשעשה עיסה מארבעת רבעים שאין בו שיעור חלה וחימצן הרי הי' חמץ קודם שעת הכושר איך מהני לחול אח"כ איסור טבל ומוכח דלירושלמי חל טבל על איסדה בכל ענין. [ועי' בירושלמי פ"ג דחלה ה"א דר"ע הוא וכו' ולא למפרעו הוא קדוש יעו"ש ובס' ניר באורך ועי' בר"ש פ"ד דחלה מ"ש בירושלמי הנ"ל ואכ"מ]:

והנראה בשיטת הירושלמי דהנה בבכורות (י"ב ע"א) מייתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא. הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי וכו' לאכלה ולא לשריפה וכו' ובארו תוס' ד"ה כיון כו' דלא מהני הפרשה מכיסה אחרת כיון דלא מהני מגופה הוי כמן החיוב על הפטור יעו"ש ומבואר דעיסת שביעית אם לא מהני הפרשה נסתלק גם דין טבל ועי' רש"י זבחים (עה ע"ב) ד"ה דאלו שביעית לאו בת תרומות ומעשרות יעו"ש ואכ"מ] דהא אמר דאם א"א להפריש ליכא חיוב מיתה להאוכלה:

אמנם בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) הפריש מצה על חמץ אר"ז כל תרומה שאינה מתרת השירים לאכילה אינה תרומה ושם אמרינן הפריש חמץ על מצה אר"ז מאחר שאילו ממנה עלי' אינה תרומה אפי' הימנה למקום אחר אינה תרומה יעו"ש ומבואר דשיטת הירושלמי דלא מהני הפרשה לטבלו של חמץ לא מגופה ולא ממקום אחר ועי' פסחים (לג ע"א) ולפי"ז מוכח דסובר הירושלמי דחלות איסור טבל אינו תלוי בדין הפרשה דהא אמר בעושה עיסה מארבעת רבעים קמח וחימצן הוי טבל אף בלא שעת הכושר ורק לענין מלקות אינו לוקה משום דאאחע"א וכדברי הירושלמי שם הנה דיש איסור טבל אף דליכא חובת הפרשה שהרי אינו ראוי להפרשה וכנ"ל. ועי' בריט"א הלכות חלה יעו"ש ובירושלמי רפ"א דמעשרות ונראה בזה למאי דכתבו תוס' ב"ב (פ"א ע"א) ד"ה ההוא דביכורים שאינם טובלין הוי חובת הגוף והנך דטבלי חשיבי חובת הארץ יעו"ש ומבואר סברתם דזיקת טבל אף שנגמר לאחר מירוח מ"מ סיבת איסורו הוא הגידול בארץ רק גמר חיובו בפועל הוא לאחר המירוח דהא גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור ושורש החיוב מתחיל מעת הגידול והוי חובת הארץ אבל מה שאינו טובל הוי רק מ"ע אקרקפתא דגברא ואינו חובת הארץ [ובמ"א ביארתי ענין זה באורך והעירות מהא דפירות א"י שיצאו לח"ל וכן פירות ח"ל שנכנסו לא"י ואכ"מ]:

ולפי"ז דאיסור הטבל של זיקת תרומה וחלה תלוי בגידול התבואה יתכן דסובר הירושלמי דבגידול תליא מילתא וזה דאיסור חמץ וע"ז שלא הי' בעת גידול התבואה שפיר אף דאינו בהפרשה מ"מ אין פסוק ההפרשה מסלק איסורא דטבל כיון שבעת חובת הארץ שזהו הסיבה של איסור טבל הרי הי' בחיוב ולכן אמר דתלוי חלות לכל ללקות בדין איסור חל על איסור אבל בעצם הוי טבל כי חשיב חל חיובו לענין שם טבל בעת גידול התבואה וא"כ ניחא התוספתא דכלאי הכרם דמי פטורין ממעשרות דבזה דגדל בפטור שפיר נסתלק מזה דין טבל כיון שפטור הפרשה הי' בעת הגידול מהני להפקיע שם טבל לגמרי [וראה בתוס' ע"ז (נ"ו ע"א) ד"ה שמותר כו' ויש דוחין כו' תרומה ראוי' משעה שהוא בענבים אבל דבר תימא הוא להחשיבה טבל לתרומה קודם מירוח יעו"ש ועי' תו' נדה (ז ע"א) דכתבו כן יעו"ש וגם זה כסברא הנ"ל דהגידול בחיוב משוי זיקת טבל ואכ"מ ובמ"א הארכתי בהא דנדרים (נח ע"ב) והרי מעשר דאיסורו עי' קרקע ומשוי שאני מעשר דיגון הוא דגרים] (ודע דהא דכלאי הכרם פטור ממעשרות בפשוטו דאין שירי' ניכרים וכטעמי הש"ס פסחים (לג ע"א) וכל דברינו הוא רק לענין איסורא דטבל אבל הפרשה לא מהני אך יש לעורר בלשון התוספתא פטורין מן המעשרות לדעת הר"ש (בפ"ג דתרומות) דמעשר א"צ שירי' ניכרים ואכ"מ]:

ד) ובעיקר דברי תוס' בבכורות (יב ע"ב) דכתבו בעיסת שביעית אם אינו יכול להפריש מגופה גם ממק"א אינו יכול להפריש דהוי כמו מן החיוב על הפטור ראיתי שהתעוררו דמדוע לא הביאו הירושלמי דפסחים (פ"ב ה"ג) מאחר שמינה עלי' אינה תרומה אפי' הימנה למקום אחר אינה תרומה יעו"ש. ונראה לחלק. דהנה בהא דאמר פסחים (לג ע"א) דהמפריש תרומת חמץ אינה קדושה משום דבעי' ראשית שיהי' שירי' ניכרים יעו"ש י"ל בזה ב' גדרים הא' דהחסרון בהמתיר רצוני לומר דאף דהטבל יכול להיות נפקע אף אם אינו ניתר באכילה מ"מ כיון דהתרומה הוא המתרת ובזה אין פועל היתר מש"ה לא מהני הב' י"ל דהדין דשירי' ניכרים הוא בהנותר היינו דלא פקע איסור טבל רק אם נותר באכילה ע"י קריאת שם תרומה ונ"מ בהא דהפריש מצה על מצה וחמץ דאם הדין דשירי' ניכרים הוא תנאי בהמתיר דבעי' שיפעול היתר הרי בזה שפיר הא התרומה פועלת היתר בשירים דמצה וחל שם תרומה וממילא פקע איסור טבל גם מהחמץ דלהפקעת טבל א"צ שיהי' ניתר אמנם אם שירי' ניכרים הוא תנאי בניתר שוב בכה"ג אינו נפקע איסור טבל אם אינו ניתר. ולפי"ז הרי תוס' בבכורות (י"ב ע"ב) דכתבו על עיסת שביעית דהוי כמו מן החיוב על הפטור הלא הניתר שפיר בר חיוב הוא דהרי הי' נפקע ממנה איסור טבל ויהי' ניתר רק סברת תוס' דכשדנין על חלות שם תרומה הוי כמו פטור כיון דא"א לחול בתבואה זו שם פטור וזה חסרון בהמתיר וא"כ ניחא דלא הביאו הירושלמי שהרי בהא דירושלמי הוה פטור גם בניתר דהא נשאר איס"ה ואינו ניתר כלל ודו"ק:

ה) ודע דהגרעק"א ז"ל בפסחים (לג ע"א) כתב דאיס"ה לא מהני בי' קריאת שם תרומה ומובן לשון ירושלמי דנקט "הפריש מצה" על החמץ. משום דחמץ אינו יכול להפריש ויש לדון מדברי הירושלמי תרומות (פ"א ה"א) אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד לי' בתורם את שאינו שלו או בתורם את של חבירו [בעי אם הא דאינו תורם שאינו שלו הוא משום דרשות אחרים עליו או משום דאינו שלו] נשמעינה מן הדא הפקיר כריו ומרחו חזר וזכה בו אין תעבדיני' כתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה יעו"ש ובמפרשים והנה לצד ספק זה דרק של חבירו אינו יכול לתרום אבל של הפקר תורם י"ל דגם איס"ה הוי כהפקר עכ"פ ומהני קריאת שם תרומה ועי' תוס' יבמות (פ"ט ע"א) ד"ה שהפקר עי"ש. ועי' ריטב"א ע"ז (נ"ג ע"ב) אמנם יתכן דתרומה כיון דהוא ענין קדושה לא מצי מקדיש אם אינו ברשותו אף שאינו של אחר וכמו בהקדש דאמר בחולין (קלט ע"א) דחזא קן ואקדשי' וכו' מי מצי מקדיש יעו"ש הנה דגם הפקר אינו יכול להקדיש ועי' ב"ק (סט וכוונת הירושלמי בהפקר יתכן באופן שבידו לזכות וכהא דאמר בנדרים (לד ע"א) ראה ככר של הפקר וכו' ובר"ן שם ובפי' הרא"ש בשם הר"א ממיץ דבתוך ד' אמות כיון דבידו לזכות מהני ההקדש וראה בירושלמי ב"מ בנתונים תוך ד' אמות יעו"ש וה"נ הכוונה שבידו לזכות מהני קריאת שם תרומה אבל איס"ה שאין בידו לזכות לא מהני קריאת שם תרומה ובזה מדוקדק לשון הירושלמי בתרומות שם הפקיר כריו ומרחו וחזר וזכה בו דלמאי זה נקט דחזר וזכה בו כיון דסובר דמהני תרומה בהפקר. אמנם למ"ש דרק היכא דבידו לזכות מהני שוב שפיר בעי' חזר וזכה בו דגם בהקדש כן אם זכה לבסוף הוא דחל ההקדש וכמו שהכריח הקצות (ריב סק"ד) יעו"ש וה"נ בחזר וזכה מועיל למפרע הפרשה בעודו הפקר. ודריש למעט מאתם דאינו מועיל בתרומה מה שבידו לזכות ובאתי רק להעיר:

ו) וראיתי בתוספתא דמנחות (פ"י) המקדיש קמה למנחות פטורה מן המעשרות רשב"א אומר מקטפין כו' ומביאין מנחות בטבלן יעו"ש. ודברי רשב"א צ"ע כי איך מביאין מנחות בטבלן הא אינו ממשקה ישראל וכפסחים (מח ע"א) וזבחים (פח) והי' נראה למאי דאמר ב"ק (עו) דגנב והקדיש פטור מד' וה' דהקדש אינו כמכירה ובתו' ב"ק (עט) ד"ה גנב וכו' כתב דזה רק בקדשי מזבח שלכפר לשם בעליו אבל בקדשי בד"ה שנפדין שפיר הוי כמכירה וחייב ד' וה' יעו"ש. ולפי"ז נראה דבמנחות דעד שלא קידשו בכלי נפדין כדאמר במנחות (ק ע"ב) א"כ יש לגבוה בי קנין ממון קודם נתינה לכלי שרת דאף דעומד להתקדש בכלי ולהיות קדשי מזבח מ"מ בשעתו בר פדיון הוא וכמכור הוא להקדש דכל שיש לגבוה זכות ממון בזה הוי כמכירה דמה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט וא"כ יתכן טעמי' דרשב"א דכיון דהקדיש הטבל יאמר בזבחים (פח ע"א) דקדושה חלה אף שאינו ממשקה ישראל ועיי"ש דאף קידוש כלי מהני ליפסל יעו"ש ושוב כיון דהקדיש והוה כמכירה הרי נעשה כלקוח דמה נ"מ אם הלוקח הדיוט או הקדש ושוב פקע טיבלא גם מבעלים ושפיר הוי ממשקה ישראל (וסובר כשי' תו' ב"מ (פח ע"א) דלקוח אחרי מירוח מיפטר):

ולכאורה יקשה בהא דתנן בפאה (פד) דאם הקדישן אחר מירוח ופדאן דחייב במעשרות והלא הי' לקוח ביד הקדש לפי הנ"ל דהקדש כמכירה ממילא הוי לקוח. ואולם י"ל דכיון דמסתמא הפודה הוי הבעלים וכדאמר בירושלמי מעשרות פ"א מאחר שאומרים לו פדה ראשון יעו"ש א"כ הרי כ' תו' גיטין (כג ע"ב) דהמוכר וחזר ולקחו דמחייב במעשר יעו"ש והפודה הרי הוה כחזר ולקחו ובאחר שפודה שפיר ממ"נ או דכבר נפטר מצד לקוח דהקדש. או דהא הוא עצמו לוקח הוא. אבל שפיר בעת שהוא הקדש י"ל דפקע טיבלא מצד לקוח דהקדש ועי' ירושלמי ב"ק (פ"ז ה"ד) הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבול למעשרות מתיב ר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוותה הפודה אינו כלוקח ובפנ"מ שם ביאר דלענין שיקבע למעשרות מתורת מקח הקובע ואכ"מ במה שיל"ע בד' ירושלמי לפ"ד]: ואמנם בירושלמי תרומות (פא) אהא דבעי בתוכם הפקר אם הוי כתורם שאינו שלו ופשוט מהא אכל תרומת הקדש ותני ר"ה הקדיש טבלו ומאן קתרם הגזבר [הנה דגזבר תורם שאינו שלו כיון שאינו של אחר] א"ר אידי תפתר שהגזבר כבעלים יעו"ש וזה לרבנן דאין על הקדש תורת לקוח ליפטר שפיר הקדש תורם אבל לרשב"א י"ל דסובר דפקע טיבלא:

עוד י"ל דהא קשה בירושלמי דאמר דהגזבר תורם טבל הקדש והרי אין שירי' ניכרים כפסחים (לג ע"א) דכולו אסור הוא. ונראה דחשיב שירי' ניכרים מפאת שניתר לגבוה דטבל אסור לגבוה ואחר הפרשה ניתר. אמנם זה תליא בדין תרומה אם כשרה למנחות דבתוספתא פ"א דמעילה איתא דאין מביאין מנחות מן התרומה וכן הוא שי' רש"י זבחים (פח ע"א) ותוס' שם כתבו דמשום שמותר לכהנים חשוב מן המותר לישראל יעו"ש וא"כ הא זה ברור דמכיון דבעי' שירי' ניכרים ואם כולו נשאר אסור לא מהני דה"ה אם כולו ניתר דג"כ לא מהני דהא אין השירים חלוקין מתרומה וזה לא מיקרי שירי' ניכרים וא"כ תליא בזה דאם אין מביאין מנחות מתרומה שפיר הוי שירי' ניכרים לגבוה דהטבל ניתר לגבוה והתרומה אסורה. אבל אם מביאין מנחות מתרומה א"כ ממ"נ בהיתר אכילה ליכא שירי' ניכרים דהכל אסור כיון דהקדש הוא ולגבוה הרי גם התרומה מותרת וכשהכל מותר אין כאן שירי' ניכרים וזה י"ל דת"ק בתוספתא דאין מביאין מטבל משום דאין מביאין מתרומה. אבל רשב"א סובר דמביאין מתרומה א"כ ליכא הפרשה דאין שירי' ניכרים ולכן סובר דמביאין מן הטבל דכיון דטבל של הקדש לדידי' לאו בר הפרשה פקע טיבלא ושפיר אמרי' דחל ההקדש וממילא אינו באיסור טבל. וחכמים סברי דנהי דליכא טבל בלתי ראויות הפרשה אבל לא זה שכבר חל איסור טבל אינו נפקע ע"י שנעשה אינו ראוי להפרשה. ואמנם לירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) דאיסור טבל והפרשה אינם תלוים זה בזה ואף אם אינו ראוי בתחלתו להפרשה נסתר זה ובגוף הקושיא דאיך מהני הפרשת תרומה בהקדש הא אין שירי' ניכרים בפשוטו י"ל כדאמר הירושלמי ערלה (פ"א) סיפקה להקדש חייב שבידו לפדותה יעו"ש דחשיב בר חיוב עי"ז ועי' ירושלמי חלה (פ"ד) ובכמה דוכתי כן י"ל דחשיב שירי' ניכרים משום דבידו לפדותה. אך לצד הבעי' בירושלמי ב"ק (פ"ז ה"ד) דפודה כלוקח א"כ נהי דנימא דההקדש אינו כלוקח אבל הפודה זה הוי כלוקח א"כ לדעת תו' ב"מ פ"ח יפטר הפודה מצד לקוח ושוב אין זה בגדר שירים ניכרים כיון דעכשיו כולו אסור ומה שיהי' ניתר ע"י פדיון הלא אז לא יהי' הפטור מצד הפרשה רק דפקע טיבלא. ואולי דכיון דכבר הפריש לא יהי' בו פטור לקוח דאין לקוח פוטר אחרי הפרשה ויהי' הפטור רק משום הפרשה [ובפשוטו יתכן הא דאמר רשב"א דמביאין מנחות בטבלן היינו דמותר להקדישן כהא דסוטה (יד ע"ב) דמביאה בכל"ש מתוך ביתו יעו"ש ועי' מנחות (פה ע"ב) כיון דפסל כבע"מ דמי יעו"ש. דבעי אם יש חיוב משום בעל מום במנחות ובתו' יומא (סג ע"ב) ד"ה זריקת כתבו דרק על המקדיש יש סברא דיהי' חיוב מצד בע"מ אבל לא על הקמיצה יעו"ש. ולזה אמר לשון דמביאין ולא אמר דמקריבין מנחות בטבל דאין ה"נ דאסור להקריב וגם לרשב"א תורם קודם הקרבה כדברי הירושלמי פ"א דתרומות דהגזבר תורם ובאתי רק להעיר:

ז) ודע דלפי דברי הירושלמי (יומא פ"ח ה"ה) חלה וערלה צריכה דבעי אם חלה מכיון שהוא במיתה חמירה מערלה אף דחלה מותרת לכהנים באכילה וערלה אסורה לכל מ"מ מיתה חומר הוא יעו"ש יתכן ליישב התוספתא (פ"א דערלה) הקדישו ואח"כ נטע פטור (מן הערלה) "נטע ואח"כ הקדישו ופדאו" מאימתי מונין משעת נטיעתו יעו"ש וראיתי שהגר"א ז"ל הגיה להיפוך "הקדיש ונטע ופדאו" יעו"ש וברור דכוונתו דלישנא דתוספתא מבואר דרק אחר הפדיון הוא דיש חיוב ערלה אבל קודם פדי' פטור, אף דהנטיעה היתה בעת שהוא חולין וזה סותר הירושלמי שם דנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה מובא ברמב"ם (פ"י ממע"ש ה"ז) ולזה גריס הגר"א ז"ל דפדיון מחייב לי' אף אם הקדיש ואח"כ נטע אבל נטע ואח"כ הקדיש חייב בלי פדיון ואולם להנ"ל יתכן ליישב התוספתא כגורסתינו. וזה דהנה בטעם התוספתא (דפ"א. דערלה) דהקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה ראיתי בקרית ספר (פ"י ממע"ש) דכתב דבהקדיש ואח"כ נטע אין איסור ערלה חל על איסור הקדש אבל נטע ואח"כ הקדיש איסור ערלה קדים יעו"ש ונראה מזה דאין זה עצם פטור בערלה שהקדש פטור מן הערלה רק הוא מגדר אחע"א דאין איסור ערלה יכול לחול על ההקדש ואה"נ אם אחע"א שפיר יש ערלה בהקדש. אולם יקשה דאמאי בנטע ואח"כ הקדיש חל איסור הקדש על ערלה והא רמב"ם (פ"י מתרומות הכ"ה) כתב ומפני מה חל איסור ההקדש על איסור התרומה וכו' מפני שהקדישה נאסרה על הכהן יעו"ש והתינח בתרומה אבל בערלה שאסורה לכל איך חל ההקדש עלי' דנהי דהאילן אינו באיסור ערלה אבל הפירות דאיסורין משעת נטיעה איך חל איסור הקדש. [ובמ"א דנתי לפ"ד ריטב"א בשם הרמ"ה ז"ל מכות (כב ע"א) דהקדש אינו חל באיס"ה ועי' פסחים (כט) ובירושלמי פסחים (פ"א ה"ד) הקדישו אינו מוקדש ועי' תו' כריתות (יג ע"ב) וכבר האריכו בזה ואיך חל הקדש בערלה ואכ"מ] ואמנם ראיתי במ"ל (פ"א משמיטה ה"א) דכתב הטעם דהקדש פטור מן הערלה משום דכתיב לכם יצא הקדש שאינו לכם יעו"ש ודבריו ז"ל צ"ע דא"כ אמאי בנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה והלא הפירות הגדלים באיסור הקדש הן ולאו לכם קרינן בהו. אולם יתכן דבהצטרפות שני הטעמים ניחא הא דנטע ואח"כ הקדיש דחייב להקדיש ואח"כ נטע וזה דכיון דקודם נטיעה לא הי' איסור ערלה הרי חל ההקדש וכיון דחל ההקדש שוב נפטר בעצם דאין ערלה רק במה שהוא לכם יצא הקדש שאינו לכם ולאו משום דאאחע"א לחודי' רק כיון דחל ההקדש הוה פטור עצם כי זה תנאי בדין ערלה שיהי' לכם. אמנם בנטע ואח"כ הקדיש דחל איסור ערלה שוב אמרינן דאין הקדש חל על ערלה ושפיר הוה לכם ויש בו חיוב ערלה:

ולפי"ז יש ליישב התוספתא דנטע ואח"כ הקדישו ופדאו חייב דקשה כנ"ל דלמא לי' פדאו הא אף בלי פדיון ג"כ חייב ולמ"ש יתכן דכיון דהירושלמי בעי אם חלה המותרת לכהנים חמירא משום דיש בה מיתה מערלה שאינה רק בלאו א"כ לרבי דהזיד במעילה. במיתה עי' סנהדרין (פ"א ע"ב): שוב הקדש דאסור לכל והוא במיתה הוה חמיר נגד ערלה אמנם לרבנן שם דהזיד במעילה באזהרה אין שום חומר להקדש מערלה. וא"כ ניחא דלדידן דקי"ל כרבנן וכרמב"ם (פ"א ממעילה ה) שפיר אם נטע ואח"כ הקדיש אינו חל איסור הקדש על ערלה שפיר יש חיוב ערלה אף בעת שהוא הקדש קודם פדי' דכיון דאינו חל איסור הקדש לכם קרינן בי'. אמנם התוספתא יתכן דאתיא כרבי דהזיד במעילה במותה א"כ הקדש חל על ערלה ושוב בנטע ואח"כ כיון דחל ההקדש שוב הרי אינו לכם ופטור בערלה ולזה אמר בתוספתא נטע ואח"כ הקדיש ופדאו דאחר הפדיון דנסתלק ההקדש חשוב לכם ויש לפלפל טובא בזה ורשמתי רק להעיר:

ח) ובעיקר דברי התוספתא (לפי גירסת הגר"א ז"ל) הקדישו ואח"כ נטע ופדאו חייב ומונין משעת נטיעה ע"כ ומבואר מזה שני דינים חדשים הא' דפדיון מחייב לי' אף אם הי' הקדש בעת הנטועה. הב' דאף שבעת הנטיעה לא הי' בר חיוב ערלה כי הי' הקדש מ"מ אין מונין שנות הערלה מעת חלות החיוב שהוא שעת הפדיון רק משעת הנטיעה. והנה לטעם המ"ל דהקדש פטור מערלה משום דבעי' לכם וזה תנאי בדין ערלה יקשה באמת דמדוע נחשב לו שנות ערלה מעת הנטיעה כיון שאז בעצם לא הי' בו דין ערלה. ועוד יקשה ביותר דהרי בפשוטו כיון דאמר בתוספתא דמונין לו משעת נטיעתו ודאי דכל המנין מונין כן רצוני לומר בין של ערלה בין של רבעי וכמו דאם הי' שתי שנים בהקדשו ואח"כ פדאו ליכא איסור ערלה רק שנה א' כן אם יהי' שלש שנים בהקדשו ופדאו יתחיל דין רבעי וזה צ"ע למאי דאמר בירושלמי (פ"א דערלה) ) כל שאין לו ערלה אין לו רבעי ועי' בתוספתא (פ"ו דמנחות) דבעת הכיבוש לא נהג רבעי כיון שלא הי' ערלה בחיוב רבעי וכ"כ בזה יעו"ש. וא"כ לפ"ד המ"ל דהקדש פטור עצמותי הוא א"כ לא הי' בו דין ערלה ואיך יש בו רבעי ופשטן של דברים דמונין לו משעת נטיעתו בין לערלה בין לרבעי. ועוד יש להעיר דהא בפשיטו בנטע ואח"כ הקדיש דחייב בערלה אף שחל איסור הקדש על הפירות ולאו לכם קרינן בי' וע"כ לומר דרק על שעת הנטיעה הוא דדנין בתנאי זה דלכם אבל בהמשך זמן גידולן של פירות אין נ"מ בזה אם הוי לכם או לא וא"כ צריך מובן מדוע בהקדיש ואח"כ נטע ופדאו חייב הלא מכיון דהכל תלוי בשעת הנטיעה א"כ כיון דנטיעה בפטור היתה שלא הי' לכם אמאי חייב בפדאו וכמו דאם היתה נטיעת חולין המחייבת אין זה שנעשה הקדש אחר הנטיעה יכולה ליפטור כמו כן איך זה שנעשו חולין אחר הנטיעה יכולין לחייב נטיעת הקדש [ודוח"ל דתרויהו בעינן לפטור]. ואמנם לטעם הקרית ספר דמש"ה הקדש פטור מן הערלה משום דאין איסור ערלה חל על הקדש ניחא שפיר הא דמונין לו לשנות ערלה משעת נטיעה דכיון דבעצם יש בו דין ותורת ערלה רק דאאחע"א שפיר אח"כ כשפדאו ומשכח רווחא לחול אמרי' דחל למפרע ג"כ עליו תורת ערלה דכל שההמנע מצד אאחע"א חשיב בעצמותו ישנו לאיסורו עי' יבמות (לג ע"ב) דחל לענין לקוברו וכו' יעו"ש. וכן ניחא דמונין גם לרבעי משעת הנטיעה דהא דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי היינו אם בעצמותו אין בו דין ערלה אבל זה יש בו תורת ערלה רק שא"א לחייב עליו. וכן ניחא הא דחייב בפדאו אף שבעת הנטיעה הי' הקדש כיון דמ"מ אשכח רווחא שפיר חייל וזה פשוט:

אך לדברי המ"ל יתכן למאי דאמר בירושלמי ערלה (פ"א ה"א) סיפקה לזקנה פטור לח"ל פטור. להקדש חייב שהוא ראוי לפדותו ולחייבו יעו"ש ומבואר דהקדש אין עליו תורת פטור ערלה משום דבידו לפדותו ולסלק הפטור וע"כ י"ל דאף לפי סברת המ"ל דהקדש עצם פטור בערלה משום דאינו לכם מ"מ כיון דבידו לפדותו ולסלק את הפטור חשוב בר חיוב גם לענין זה למנות מעת נטיעתו כיון דנחשב לדינא בר חיוב אף שאינו מחויב בפועל כל שלא נסתלק שעבוד הקדש דמ"מ כיון דנסתלק חשוב מחויב למפרע ועי' בכס"מ פי' מעכו"ם והד' עתיקין. ולפי"ז אפשר דפדאו בשנה הרביעית יחשב רבעי דאף דלא הי' לו ערלה מ"מ כיון דבידו לפדותו מיחשב יש לו ערלה. ואפשר ג"כ דהא דמונין משעת נטיעה אינו מפאת שנחשב למפרע מחויב. רק הוא עצם דין בערלה דא"צ ג' שנים רצופין בחיוב רק דכך הוא מנין שנות ערלה משעת הנטיעה דגזה"כ דרק המשך הזמן שמשעת הנטיעה עד שלש שנים אח"כ אפשר להיות איסור ערלה ואין נ"מ אם מחויב או לא וצ"ע בכ"ז:

ט) ובגוף דברי התוספתא (פ"א דערלה) דנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה והקדיש ונטע ופדאו חייב בערלה הי' נראה טעם אחר בזה למאי דאמר בירושלמי ערלה (פ"א ה"א) דבעי אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהי' חייב בערלה דקי"ל הנוטע לסיג פטור דבעי' שיטע למאכל ומיבעי לי' כיון שנטע לאתרוג לא הוי נוטע למאכל] ופשוט לי' דאם אומר את עצו [היינו שזה ככוונה לנטיעת עץ לא למאכל] אינו יוצא בו משום אתרוג [דגם לאתרוג בעי פרי יעו"ש. ומבואר דאם לא הי' צריך למצות אתרוג שיהי' עליו תורת מאכל הי' מיחשב נוטע למצות אתרוג כנוטע לסיג והי' פטור מן הערלה וזה י"ל הטעם דתוספתא פ"ב דפאה הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה דכיון דנטע להקדש הרי לא נטע למאכל דהקדש לאו בר אכילה הוא וכל שאינו נוטע למאכל פטור מן הערלה ועי' ירושלמי ערלה פ"א עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק וכו' חייב בערלה יעו"ש ובמ"א דקדקתי מדוע נקט דוקא כלאי אילנות ולא נטע שנטע כלאי הכרם וכלשון התוספתא דבפ"ב דפאה הנוטע כרם להקדש וכו' ה"נ נימא הנוטע כלאים בכרם חייב בערלה. ומוכח כמ"ש דכלאי הכרם שאסורין בהנאה לא מיחשב נוטע למאכל ופטור מן הערלה ולזה נקט רק כלאי אילנות דמותרין באכילה וכדתנן במתני' דכלאים פ"ד יעו"ש וברמב"ם פ"א מכלאים ה"ז יעו"ש שפיר הוי נוטע למאכל ועי' לח"מ פ"י ממלכים מ"ש בזה. אמנם י"ל דאיסור ערלה אינו חל על כלאי הכרם דלוקין עליהן שלכד"א כדאמר בפסחים (כד ע"ב) וערלה בעי כד"א כדאמר שם (כה ע"ב) וכהירושלמי פסחים (פ"ב) אין איסור קל חל על איסור חמור ועי' תו' פסחים (כה) ד"ה עיקרן דעצי כלאים חמירי מעצי ערלה יעו"ש]:

ולפי זה ניחא התוספתא למאי דאמר בירושלמי ערלה (פא) נטעו למאכל וחזר וחישב עליו לסיג כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב נטעו לסיג ואח"כ חישב עליו למאכל כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב [ועי' שם בירושלמי דמשמע פשטות הדברים דלאו דוקא שבעת הנטיעה חישב שיהי' שנה שני' למאכל רק אף אם בשעת נטיעה חישב לסיג ואח"כ הוא דחישב שיהי' למאכל ג"כ חייב ועי' רמב"ם פ"י ממע"ש ה"ב ובמפרשי ירושלמי שם] וא"כ ניחא דנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה דאף דנימא דזה שהקדיש חשיב מבטל מחשבת אכילה וכאלו חישב לסיג אבל הרי עכ"פ הי' בו עירוב מחשבת חיוב שהרי נטעו בעודו חולין והי' נוטע למאכל וכיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב וכן הקדיש ואח"כ נטעו ופדאו חייב דקשה כנ"ל הלא בעת הנטיעה הקדש הי' ולמ"ש כיון דכל פטורא דנטיעת הקדש משום שאינו למאכל א"כ שוב בזה שפדאו הרי הוה כמחשב למאכל ועירב בו מחשבת חיוב חייב ופשוט. אמנם לטעם זה דפטור הקדש משום דהנה כנוטע לסיג ודאי דאם הי' שלש שנים ערלה ואח"כ פדאו דאין בו דין רבעי וכדאמר להדי' בירושלמי (פ"א דערלה) נטע ג' שנים לסיג ומכאן ואילך למאכל אין בו משום רבעי וה"נ בהקדש דהוי כסיג ואף דבהקדש מונין לו משעת נטיעה וע"כ דחשיבא חלות החיוב משעת נטיעה מ"מ היינו רק אם הי' שנה אחת בר חיוב ערלה ונתערב בו מחשבת חיוב אמרי' דגם זו שהיתה לסיג נעשית בר חיוב דכיון שנתערב בו מחשבת חיוב חייב וכדברי הירושלמי אבל אם הי' ג' שנים בפטור שוב לא מהני אח"כ מחשבת חיוב למפרע כיון דעכשיו אינה מחשבת חיוב ערלה דנסתלקו השני ערלה ומש"ה אין בו דין רבעי וז"פ:

' י) ודע דיש להעיר דלפי טעם זה דנוטע להקדש פטור משום דאינו נוטע למאכל דיש חילוק בין נוטע להקדש בד"ה לנוטע לקדוה"ג כעין הא דתוספתא דמנחות (פ"י) המקדיש קמה למנחות פטורה מן המעשרות וברמב"ם (פ"ג ממעשר הכ"ה) יעו"ש ועי' רמב"ם פי"ג ממעשר הי"ט יעו"ש. וזה עפמש"כ תוס' בחולין (לו ע"א) ד"ה דחיבת הקדש דמשוי אוכלא הוא רק בדבר שיש בו הקרבה למזבח לא בקדושת דמים ובדבר שאין בו הקרבה יעו"ש והנה ראיתי בא"נ חאו"ח שכתב דהנוטע להקדש לצורך קטורת דחשיב כנוטע למאכל משום דחיבת הקדש משוי לי' אוכל יעו"ש וזהו רק בקטורת דהוי קדוה"ג מהני בי' חיבת הקדש וה"ה בכל דבר הראוי להקרבה הוי כנוטע למאכל כגון קמה למנחות וכה"ג והירושלמי דפוטר בנוטע להקדש היינו בקדושת דמים דלא אמרי' בי' חיבת הקודש. אולם לא מסתבר לחלק בזה דמסברא נראה דנהי דחיבת הקודש משוי לי' אוכל היינו שיש עליו דין אוכל וחשיבתו לקבלת טומאה אבל אינו נעשה דבר מאכל וכמ"ש המנ"ח דמדמהני טבילה לכלי שרת מוכח דאינו נעשה אוכל יעו"ש מהא דפסחים (קח ע"א) וסוף חגיגה. ומדוע זה נאמר בערלה דכתיב בי' מאכל דסגי במה שדעתו לנטעו לדבר שיהי' בו דין מאכל לקבלת טומאה כיון דמ"מ בעצמותו אינו מאכל וגם לא מסתבר שיהי' נחשב למאכל מפאת אכילת מזבח דאמר בחולין (פ"א ע"א) דאכילת מזבח שמה אכילה יעו"ש כיון דמ"מ אינה אכילה לאדם ועץ מאכל היינו לאדם. [ובקטורת יש לדון בזה אם חשיב אכילת מזבח למ"ש תוס' זבחים (מב ע"א) דהא דאמר דהמזבח מפקיע פסולים דמ"מ בדם ונסכים אינו מפקיע יעו"ש וכוונתם נראה דכיון דענין הפקעת פסול הוא משום דנעשה לחמו של מזבח וכרש"י זבחים (מ"ג ע"ב) וזה רק במה שהמצוה שיהי' נשרף במזבח חשיב לחמו אבל דם דאף אם נתקנח קיים מצותו עי' תו' זבחים (פ"ז ע"ב) ד"ה כלי יעו"ש וכן נסכים יורדין לשיתין עי' מעילה (יא ע"ב) וסוכה (מט ע"ב) יעו"ש ואין זה נחשב לחמו של מזבח כיון דאינו בחיוב להיות נשרף במזבח וזה נראה המכוון בספרי (פנחס פיסקא ) קרבני זה הדם לחמי אלו אימורין וכו' יעו"ש והיינו דכיון דהדם אינו בחיוב לשרוף אינו בכלל לחם ועי' ת"כ (פ' אמור) לחם מלמד על החלבים שהן קרוין לחם יעו"ש וא"כ למאי דאמר יומא (מה ע"א) עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת יעו"ש ומבואר דענין הקטרת הוא רק שתעלה תמרתו לא שריפת הקטורת במזבח עי' פסחים (כ"ו ע"א) וברש"י שם ד"ה ועי' כריתות (ו ע"א) דמשתעלה תמרתו מיחשב נעשה מצותו אף שלא נשרפו הקטורת יעו"ש וא"כ י"ל דזה דאמר אכילת מזבח שמה אכילה דהוא רק במה דנעשה לחמו של מזבח שמצותו שישרף במזבח אבל בקטורת דאינו לחמו של מזבח י"ל דאינו בכלל אכילת מזבח. ואמנם ראיתי בראב"ד לתו"כ (פ' ויקרא פד) דכתב וזה הפרש יש בין שפיכת שירים והקטרת אימורין ואע"ג דתרויהו לא מעכבי כפרה (ומדוע המחשב ע"מ להקטיר למחר מפגל וע"מ לשפוך שירים אינו מפגל וטעמא דמילתא משום דכתיב ואם האכל יאכל ואכילת האש קרוי' אכילה דכ' תאכלהו אש לא נופח ושפיכת שירים נהי דדמיא לאכילת מזבח אבל אכילה לא נקראת בהדיא עכ"ל ומבואר דיש גם על דם תורת אכילת מזבח רק שלא נקראת בהדיא ועי' רש"י זבחים (י ע"ב) ד"ה אין "וזריקה אכילת מזבח היא" יעו"ש ובד' ראב"ד ז"ל יל"ע טובא ואכ"מ] וסברת תוס' דבדם אינו מפקיע פסולו משום דאמר בזבחים (מג ע"ב) דבעי שימשול האור יעו"ש ובדם דליתא למשילת האור אינו נפקע פסולו [ועי' תוס' זבחים (פ"ז ע"א) ד"ה לשלחן דלחה"פ נעשה לחמו של שלחן יעו"ש ובירושלמי שקלים פ"ו הנה דיש דין לחמו בלי משילת האור היכא דאין מצותו במשילת האור ובמ"א הארכתי] ולפי"ז בקטורת ודאי דמהני משילת האור להפקיע פסולו וי"ל דגם קטורת הוי אכילת מזבח ואכ"מ בזה]:

יא) ודע דראיתי בקרית ספר בפ"י ממע"ש דכתב הקדישו ואח"כ נטע פטור וכו' נראה דהקדיש הקרקע ולהכי כל גידוליו הקדש ולא חייל איסור ערלה על ההקדש יעו"ש נראה דכוון להא דאמרי' בתרומות (פ"ט) גידולי הקדש ומעשר שני חולין וכ"כ רמב"ם (פ"ה ממעילה הי"א) הזורע פירות הקדש כו' הרי הגידולין חולין ולכן אם לא הקדיש הקרקע דהי' הגידולין חולין הי' מחויב בערלה ולזה פירש דהקדיש הקרקע ושפיר הפירות הקדש ופטורין מערלה ופשוט:

יב) ובהיותי בזה אמרתי להעירו בהא דאמר בירושלמי (סופ"א דפאה) הפריש ביכורים מכרי ממורח פטור מתרומה גדולה יעו"ש ומבואר מזה דאף דבכורים הי' טעונין תנופה כדאמר מכות (יט ע"א) ותנופה הוי כעין עבודה וכמ"ש תוס' מנחות (פ' ע"ב) ד"ה וכי יעו"ש ובכמה דוכתי ובעבודה הרי בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואמרי' בפסחים (מח ע"א) אין מביאין נסכים מן הטבל יעו"ש משום דאינו מן המותר לישראל מ"מ מפרישין ביכורים מכרי ממורח אף שהוא טבל (דדוחק לומר דמיירי שלא ראה פני הבית) ומוכח מזה דכיון דאין בזה הקרבה למזבח רק תנופה לא פסול אם אינו ממשקה ישראל. ועי' תוס' מנחות (ה ע"ב) ד"ה שכן דכתבו לתמוה לפירש"י דעומר הקרב בשביעית יש בשירים איסור שביעית וזה תימא אם לא יתיר איסור שביעית אקרי כאן ממשקה ישראל ע"כ ואמאי לא הקשו דגם אם יתיר הרי מ"מ העבודות עד הקטרה שאינם מתירים איך כשרין וע"כ דרק בהקטרה במזבח בעי' ממשקה ישראל יעו"ש. וקשה מהא דתוספתא מנחות (פח) מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה "ולחמה של תודה" מן הטבל יעו"ש וזה חדש שאף לחמי תודה שאין בם הקרבה למזבח בעי ממשקה ישראל וע"כ מוכח דמה דבעי בהקטרה אינו משום שהוא עבודה במזבח רק משום דהוא עבודה המתרת וה"ה בלחמי תודה דהתנופה מתרת בעי ממשקה ישראל וא"כ קשה דמדוע בבכורים א"צ ממשקה ישראל בתנופה המתרת, ועל הלחם שאינו מרים יקשה באמת דמדוע אינו מביא מן הטבל עי' רמב"ם פ"י ממעה"ק דהלחם שמרים הוא שמניפין יעו"ש]:

ונראה בזה דהנה בזבחים (פח ע"א) אמר לא שנו אלא ליקרב אבל ליפסל מקדשין גם בטבל יעו"ש ומבואר דממשקה ישראל הוי פסול לדון הקרבה אבל אינו פסול לחלות דיני קדושה וע"כ שפיר חלה קדוה"ג גם בטבל. והנה בהא דירושלמי הנ"ל הפריש ביכורים מכרי ממורח פטור מתרומה נראה ברור שאין הטעם שקריאת שם ביכורים דהוי תרומה כמעילה (טו ע"ב) מיחשב כהפרשה רק הוא ענין סילוק חיובא דטבל בזה שנקראו ביכורים וכדאמר בירושלמי שם ולמה נקראו שמם ביכורים שהן ביכורים לכל דכיון דביכורים קדמי אמרי' דחלק הבכורים אינו מחויב כלל בהפרשת תרומה דכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו והוא אינו מתחייב בחבירו יעו"ש בירושלמי וכ"כ במ"א לברר זאת. ואולם ברור דתרומת לחמי תודה דאמר במנחות (עז ע"ב) דחשיבא תרומה ובעי רבא אם חייבין עלי' מיתה וחומש ואם מדמעת יעו"ש מ"מ ברור דאינו נפטר מתרומה ע"י קריאת שם לחמי תודה שהרי אין זה דין הפוטר מתרומה מפאת שנקרא עליו שם תרומה רק משום דביכורים קדמי וזה מפני שהוא סדר התבואה בכל מקום אמרי' דחלב זה לא נתחייב אבל לחמי תודה אינו חיוב התבואה רק מקרה ע"י האדם ודאי דאינו מסלק חיוב הטבל וגם חלה חייבת בתרומה אף דיש עלי' שם תרומה וז"ב. [ועי' מנ"ח שדן דיש טבל קודם הרמת לחמי תודה כיון דנקראו תרומה וזה אינו ראי' שהרי ביכורים איקרי תרומה כמעילה (טו ע"ב) ואינם טובלין כדתנן בפ"ב דבכורים יעו"ש ואולי כיון דמדמי לה במנחות (עז ע"ב) לתרומת מעשר י"ל דבעי שיריה ניכרים כתרו"מ ואינו דומה לבכורים דאדם עושה כל שדהו בכורים וממילא יש טבל אולם לא מצאתי בשום מקום שיהי' צריך שירי' ניכרים בתרומת לחמי תודה ועי' ירושלמי יומא (פ"ב ה"א) גבי. תרומת הדשן "אין והרים אלא ששייר" יעו"ש דבעינן שירי' ניכרים ואכ"מ בזה]:

ולפי"ז ניחא החילוק בין ביכורים דבאין מן הטבל ללחמי תודה אף דבשניהם יש תנופה וזה למ"ש רשב"א ז"ל במנחות (ה ע"ב) דכל חדש קרב ממנו עומר וחשוב מן המותר משום דעומר מתיר ובאין כאחת הקרבה וההיתר יעו"ש ומבואר דלא בעי' שיהי' קדם ההיתר להקרבה רק בב"א ג"כ כשר. וא"כ ניחא דבבכורים כיון דעצם הקידוש חל אף שאינו ממשקה ישראל וכנ"ל דמקדש ליפסל וגם הרי כשר בזר ואף קידוש כלי כשר בזר כתו' יומא (כט' ע"ב) יעו"ש א"כ שוב בעת התנופה אמרי' דבאין כאחת דמיד שמניף הרי נפקע איסורא דבכורים ונותרין לכהן כרמב"ם פ"ג מבכורים ועי' רמב"ם שם ה"א יעו"ש ושוב מיד שחל עליהן דין ביכורים לחיוב מיתה לזר הרי זה מפקיע שם טבל דבכורין פטורין מתרומה ומסלק איסורא דטבל ובבאין כאחת ליכא פסול דממשקה ישראל, אבל בלחמי תודה דגם אחר התנופה שיגמר קדושתן לא יסתלק טיבלא א"כ אף דקריאת שם יחול בעת לישה כנדרים (יב ע"ב) ופטורין מן החלה מפני שנקראין קודש כלשון רמב"ם פ"ד מבכורים יעו"ש ועי' פסחים (יג ע"ב) מ"מ בעת התנופה דהוי מתיר בעי ממשקה ישראל וכיון דנשאר הטבל הרי אינו ממשקה ישראל וז"פ:

ואולם ראה בזבחים (פ"ח ע"א) שם אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה "וביכורים" וכו' מן המדומע יעו"ש ופשטות הלשון משמע דאין מביאין ביכורים מן הטבל וזה נגד הירושלמי ועי' מנחות (ה ע"ב) דבכורים בעי ממשקה ישראל יעו"ש ובמנחות (סח ע"ב) יעו"ש ואכ"מ בזה:

יג) וראיתי לכ"ת דמבאר טעם התוספתא פ"א דתמורה בהמה שחצי' קודש וחצי חול אינה נעשית תמורה דתמוה הטעם לשי' תוס' תמורה (כו ע"א) דחצי בהמה עבדא תמורה וכ' כ"ת דכיון דחצי' קודש וחצי' חול הוי כלאים לרש"י מכות (כב ע"א) ולכן אינה נעשית תמורה דהמימר בכלאים לא קדושין ולא מקדישין עכ"ד. בפשוטו נראה דכלאים המונע חלות תמורה הוא רק היכא דגם אחר שתחיל התמורה ישאר כלאים. אבל בזה דאם תחול התמורה יהי' כולו קודש ואין כאן כלאים כלל מדוע לא נאמר דבאין כאחת הפקעת הכלאים וחלות התמורה והרי מבואר בקידושין (ז ע"א) דבהמה של שני שותפין הקדיש חציה וכו' ועושה תמורה יעו"ש הנה דלא אזלינן בתר תחלתו. דהיינו קודם שנעשה הקדש השני דהי' כלאים רק אמרינן דחוזר ומקדישה ונפקע הכלאים כן כשדנין לגבי תמורה גופא בחצי חול אף דעדיין כלאים הוא מ"מ נימא דחלה התמורה וכולו קודש ואינו כלאים כלל. ומה דרצה כ"ת לפרש ד' רמב"ם (בפ"א מתמורה הי"ז) המימר בכלאים וכו' הרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור וכו' יעו"ש דהכוונה כלאים של חצי קודש וחצי חול עכ"ד ז"א דלרמב"ם (בפ"ט מכלאים הי"א) קודש וחול אינן כלאים זה בזה רק בפסוהמ"ק ועי' במ"ל שם. ועוד כמ"ש דבאין כאחת הפקעת הכלאים וחלות הדין תמורה ואין זה כמימר בכלאים כלל:

ובעיקר הדבר שמדמה כ"ת דין הקרבה. להרבעה והנהגה דכמו דאמר במכות (כב ע"א) דהמנהיג פסוהמ"ק וכן המרביע פסוהמ"ק לוקה משום דחולין וקדשים שני מינים כן הוה כלאים לפסול מהקרבה ומדין תמורה לפענ"ד פשוט דאינו דמיון דבשלמא בהרבעה והנהגה דכתיב שם האיסור בתורה כלאים דהמכוון כלאים הוא עירוב מינים שפיר כיון דחולין וקדשים שני מינים גם זה בכלל כלאים דעירוב מינים הוא. אבל לגבי פסול הקרבה דאמר בכורות (יב ע"א) דילפינן מדכתיב שה להוציא את הכלאים יעו"ש א"כ אינו מבואר בקרא כלל כלאים רק שה וממילא ידעינן למעוטי כלאים שאינו בכלל שה. והתינח כלאים בטבע אינו בכלל שה. אבל קדש וחול דשה הוי שפיר כשר חלק הקודש ואלו הי' כתיב כלאים לפסול מהקרבה שפיר הוה אמרי' דכל תערובת שני מינים בכלל כלאים הם. וראי' לזה מהא דבכורות (יב ע"א) שם מהו לפדות בפסולי המוקדשין יעו"ש והלא פסוהמ"ק ודאי כלאים הוי כדאמר במכות (כב) ואין פודין בכלאים. וע"כ דכיון דבקרא לא כתיב כלאים רק דאין פודין משום דלא חזי להקרבה ולענין הקרבה כל שאינו כלאים בטבע בכלל שה הוא ופשוט. ודע כי לפי סברת כ"ת דלא אמרינן בחצי קודש וחצי חול גדר דבאין כאחת לענין תמורה רק דנין כאלו הוא קודם חלות יתכן ליישב התוספתא דבהמה חצי' קודש וחצי' חול דאינה נעשית תמורה (אף לשיטת תוס' דאין קדש וחול כלאים עי' מכות כב ע"א) וזה למאי דאמר בב"ק (עט) גנב והקדיש חייב בד' וה' וביארו תוס' ד"ה גנב. ואיירי בקדשי בדק הבית כדמפרש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים דלא שייך למימר מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן כמו בקרבן מזבח שקרבן קרב לכפר על בעלים ונשחט לשמו ושם בעליו עליו יעו"ש ומבואר דסברתם דהא דאמר ב"ק (עו) דהקדש אינו כמכירה היינו בקרבנות הקרבים דנשחטים לשם בעלים הוי עדיין שם בעליו עליו אבל בקדשי בד"ה חשיב כמכירה מה שהקדיש דמה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט. וכ"כ בזה:

ונראה מסברא דגם במקדיש למזבח מה שאינו ראוי לקרבן דדינו להיות נפדה דמיו להקדש דג"כ חשוב כמכירה דאף דהוא לא הקדישו לבד"ה מ"מ הרי כל קדשים יש לגבוה קנין בהם והם נכסי גבוה עי' ב"ק (יב ע"ב) רק דכיון דבאין לכפרה אמרי' דמיחשב עי"ז רשות בעלים ע"ז וכהא דחולין (מ ע"ב) כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי אבל בהני שאינם לכפרה שפיר הוי של גבוה דמאי נ"מ בזה שהקדישן למזבח הלא גם הקדש מזבח מכירה לשמים הוא וכיון דאינו לכפרה נסתלק שמו דבעליו לגמרי וזה ברור. ולפי"ז הא אמר בזבחים (יב ע"א) אר"י בהמה של שני שותפים הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה יעו"ש ומבואר דכיון דבעת הקדש חצי הראשון לא הי' ראוי להקרבה שוב אינו חוזר ונראה. וא"כ נחזי בהא דבהמה חצי' קודש וחצי' חול דבע"כ מיירי שהיתה של שותפין והקדיש רק אחד דאלו של אדם אחד הרי פשטה קדושה בכולה וע"כ דהי' של שותפין דבכה"ג דדעת אחרת מעכבת לא אמרינן פשטה וכהא דקידושין (ז ע"א) וא"כ ברור דאם חוזר עכשיו ומימר חצי השני' אף אם נימא דמהני התמורה ואמרי' בתמורה (יז ע"ב) נקיבה לרבות את התמורה דקריבה יעו"ש מ"מ בכה"ג תהי' רק קדושה ואינה קריבה דלא עדיפא תמורה מתחלת הקדש דאף שחזר והקדיש גם החצי השניה לא מהני להיות חוזר ונראה להקרבה וה"ה בזה לא מהני להיות הקדש חצי הראשון חוזר ונראה ולפי"ז בכה"ג דאינו ראוי להקרבה שוב אינו דומה להקדש מזבח לענין שיהי' נחשב ההקדש ברשות בעליו כי מאחר שאינו קרב ועומד לפדות הוי כמו מכירה להקדש דאין כאן כפרה לשם בעלים. ודמי לכל קדשי בד"ה דאמרינן דחשיב כמכירה בזה שהקדישו. וא"כ ניחא הטעם דאין ממירין בבהמה שחצי' קודש וחציה חול למאי דאמר בתוספתא תמורה (פ"א) דבהמת השותפין אינה עושית תמורה יעו"ש א"כ שוב בהמה זו שחציה קודש הוי של גבוה וחצי' החול הוי של הבעלים הוי כבהמה של שני שותפים דאינה עושית תמורה וכמו דחשיב מכירה להקדש במה שהקדיש דמה לי מכרו לשמים או להדיוט כן חשוב שותפות דמה לי שותפות גבוה ומה לי שותפות הדיוט. ועי' בפירוש רבנו חננאל ז"ל ב"ק (י"ג ע"א) דלריה"ג דקדשים קלים הוי ממון בעלים מ"מ הוי גדר שותפות בישרא דידי ואימורין דגבוה יעו"ש]. ואף די"ל דאדרבה נימא דמהני ואם תעשה תמורה הרי לא יהי' שותפות דהרי נעשית כולה של גבוה מ"מ ז"א שהרי דנין על שעת חלות התמורה ואזי הרי החצי חול והוי בהמה זו בגדר שותפות שאינה עושית תמורה:

ואמנם נראה דזה רק אם נימא דבעלי חיים נדחין ובהמה של שני שותפים והקדיש חצי' דקדושה ואינה קריבה וכזבחים (יב ע"א) וקידושין (ז ע"א) דאזי שפיר י"ל דאף דהקדיש חצי הראשון למזבח אין ע"ז דין קדשי מזבח להיות נחשב ברשות בעלים ככל קדשי מזבח דגנב והקדיש פטור דאינו כמכירה משום דכיון דלעולם לא יהי' חזי להקרבה אף שיחזור ויקדיש חצי השני שפיר מיחשב זה כקדשי בד"ה דהוי של גבוה לגמרי וחשוב איפוא בהמת השותפין. אבל למ"ד בע"ח אין נדחין וכשחזר והקדיש חצי השני קריבה א"כ הרי גם חצי הראשון יש עלי' דין קדשי מזבח דברשות בעלים קיימא דעומדת לכפר לשם בעלים שוב אין זה בכלל שותפות דגם חצי הקדש הוי עלי' דין קדוה"ג ועי' תוס' גיטין (מג ע"ב) ד"ה גמרי דאין לה פדיון בלי רעי' יעו"ש וכיון דעומדת להקרב לא לפדיון אין זה כנמכר לגבוה ואין בזה תורת שותפות דאדרבא גם ההקדש ברשות הבעלים עומד:

ולפי"ז יתכן דהתוספתא כר"ע דהא אמר בכריתות (כח ע"א) דפליגי ר"ש ורבנן דלר"ש בעלי חיים אין נדחין ולרבנן נדחין יעו"ש א"כ שפיר ממ"נ לרבנן הרי אינו עומד להקרבה והוי זה כבהמת השותפין דלא עבדה תמורה. ולר"ש דחוזר ונראה והוי הכל ברשות בעלים גם החצי שהקדיש דהא עומדת לכפר. שוב י"ל דלר"ש לטעמי' דמקדיש תמורה למעשר בתמורה (יג ע"א) וחולין (סט ע"א) לא מהני תמורה לחצאין וכדברי כ"ת ודו"ק. ובמ"א הבאתי ראיות דגם היכא דהשותפות משום הקדושה ואם תחול מה שרוצה להקדיש לא יהי' בזה שותפות מ"מ לא אמרינן בזה באין כאחת לסלק דין שותפות ועי' תוס' שבועות ט"ו. ואכ"מ]:

יד) ודע דלפי דברי רבנו חננאל בב"ק (יג ע"א) דגם אם קדשים קלים ממון בעלים הוי גדר שותפות בשר דבעלים ואימורים דגבוה יש לעיין בהא דבכורות (נ"ג ע"ב) בהא דאמר דמעשר בהמה אינה נוהגת במוקדשין דפריך פשיטא הא לאו דידי' ומשני בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר קק"ל ממון בעלים יעו"ש ואכתי קשה הא שותפות פטור ממע"ב ולפמ"ש דגם שותפות גבוה חשיב שותפות (ובהמה שחצי' קדש וחצי' חול תפטר ממע"ב) א"כ שוב אף בקק"ל ידעינן דפטורה ממע"ב מצד שותפות, ואולי י"ל דמחיים כיון דלבעלים כפרה לשמו בגופו של קרבן שזה כל ענין הקרבן דלכפר הוא בא. שפיר נחשב הבעלים כאלו הוא לבדו בעלים ואין בזה גדר שותפות דגבוה ודומה לזה בתו' זבחים (ו ע"א) ד"ה מקופיא דכששניהם שוים בכפרת קופיא הוי שניהם בעלים אבל כשהכ"ג יש לו כפרה קבועה ואחיו הכהנים כפרת קופיא לא חשיב שותפות דידהו לסלק דין בעלים ממנו מלעשות תמורה יעו"ש וכ"כ ביומא (נ ע"ב) יעו"ש וה"נ כיון דכל הכפרה לבעלים לא נסתלק ממנו שם בעלים להחשב שותפות ע"י שותפות גבוה כיון דאינו שותפות בכפרה ולענין תמורה אינו כדין שותפות (וכ"כ במ"א בהא דכ' תוס' פסחים (מו ע"ב) ד"ה דמשום הואיל אי בעי מיתשל חשיב כדידי' יעו"ש דנראה הוי כשותפות עכ"פ שהרי כעת עדיין אינו שלו וזכות זה דהואיל לא עדיף משותפות וניחא לפי"ז הא דבכורות (נ"ג ע"ב) דפריך מוקדשין פשיטא ולא אמר משום הואיל ס"ד דיחשב כדידי' למעשר בהמה וראיתי בשי למורא שהעיר בתרתי ומה דמתרצי דאם ישאל יפטר מצד לקוח יעו"ש ז"א דשאלה עיקר למפרע ואינו כלל לקוח ועי' ר"ן נדרים (פה) אם השאלה עוקרת דין קנין ממון יעו"ש וברשב"א. ולמ"ש ניחא דע"י הואיל אף דכדידי' אבל לא עדיף משותפות ובמעשר בהמה גם שותפות פטור ואכ"מ]:

טו) ובעיקר הטעם דהתוספתא תמורה (פ"א) בהמה שחצי' קדש וחצי' חול אינה עושה תמורה דקשה לתוס' תמורה (כו ע"א) דבחצי מהני תמורה ראיתי לכ"ת דכתב למאי דאמר חולין (סט ע"ב) דר"ש מקיש תמורה למעשר ומש"ה אין עובר עושה תמורה ולפי"ז י"ל דאתי כר"ש ומבואר בעירובין (נ ע"א) דאין מעשר לחצאין ושוב ילפי' תמורה ממעשר דאין תמורה לחצאין עכ"ד לפענ"ד י"ל דגם לר"ש מהני תמורה בחצי בהמה. דהנה בהא דעירובין (נ) דאין מעשר לחצאין יש להתבונן יעו"ש. באיזו אופן מיירי בזה אם הי' לאחר שותפות בטלה זה שלא הי' יכול לעשר כולו ואמר חציו מעשר ואשמעי' דאין מעשר לחצאין ז"א דהא מבואר בבכורות (נו) דכתיב יהיו לך ודרשינן ולא של שותפות יעו"ש דשותפין פטורין ממעשר בהמה [ועי' רש"י שם דאף בנולד בשותפות ג"כ פטורין ממעשר בהמה. ודעת רמב"ם בפ"ו מבכורות דאם נולדו בשותפות חייבין במע"ב ולא פטירי רק בנשתתפו אחר הלידה ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ] וא"כ בכה"ג כל הטלה פטור דהוי שותפות ולרש"י ז"ל בכל ענין פטור. ואם נוקמה שהי' חצי הטלה קדש ואמר על חצי החולין שיהי' מעשר ז"א דחצי קדש הרי א"א להיות דהא אמרינן פשטה קדושה בכולה כחולין (קלה) וע"כ בשהי' דעת אחרת מעכבת דאמר בקידושין (ז ע"א) גבי בהמה של שני זד שותפין דהקדיש חציה לא אמרי' פשטה יעו"ש ואח"כ חזר ולקח חציה השני' ואמר הרי זו מעשר ז"א דכיון דחצי זו לקוח הוי פטור ממע"ב דאמר בכורות (נו) הלוקח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה ואפי' נתנו וחזר ולקחו אמר שם דהוי [לקוח ופטור ממע"ב יעו"ש ולר"ש אמר שם דלקוח במחוסר זמן ג"כ מיפטר דכיון דסובר מחו"ז נכנס לדיר להתעשר הוי זה פטור אז אם הי' לקוח יעו"ש בסוגי' [ועי' רמב"ם בפ"ו מבכורות דחזר ולקחה הוי לקוח וצ"ב דלא הזכיר דמשכחת חיוב בלקוח בעודו מחו"ז דלדידן דאין מחו"ז נכנס לדיר להתעשר אין זה בכלל לקוח ועי' בכורות (יא ע"א) וברי"ט שם ואכ"מ] וע"כ הא דאמרי' דמעשר בהמה ליתא לחצאין היינו שהי' שלו לגמרי ולא הקדיש רק חציו וכלשון רש"י ז"ל בעירובין (נ ע"א) ד"ה והרי דאי אמר חציו טלה זה חולין וחצי מעשר לא אמר כלום ליקדש לחצאין דכל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהי' קדש אמר רחמנא יהי' כולו קודש לענין מעשר יעו"ש והנה לא נתבאר בזה אם הדין בכה"ג דכולו מעשר דדומה לכל קדושות דאמרינן פשטה קדושה בכולה והא דאמר דמעשר ליתא לחצאין היינו שהכל קדוש. או דכיון דמעשר אינו קדושת האדם רק קדושת התורה דעשירי מאליו קדוש כמבואר בבכורות (ס ע"א) אף דמהני דיבורו לעכב שיהי' חציו חול אבל זה שהוא קדש אינו ע"י דיבורו דהא מאליו קדוש ועי' נדרים (יח ע"ב) ובר"ן ותו"י שם ד"ה ואם יעו"ש: ומעתה נראה דממה נפשך אין ראי' ממעשר דתמורה לא תיהני בחציה. וזה דהא מבואר בקדושין (ז ע"א) דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה יעו"ש ומ"מ אמר בגיטין (מג ע"א) דרש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קידושיה קידושין א"ל ר"ח מי דמי התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו יעו"ש ומבואר דבמאי דאסרה רחמנא דחצי לא מהני היינו רק אם אפשר לו לקדש כולה אבל היכא דאין באפשריות יותר הוה זה ככולה ועי' תוס' גיטין (מג ע"ב) שם ד"ה גמרי לענין הקדש כן יעו"ש ובר"ן נדרים (פג ע"א) וכ"כ במ"א מדוכתי טובא כזה. וא"כ ממ"נ אם נימא דבמעשר דליתא לחצאין היינו שאינו קדיש כלל ולא אמרינן פשטה בזה א"כ שוב לפי הנ"ל דבמעשר בע"כ מיירי שהטלה כולו שלו ויכול להקדיש כולו דאם הוא שותפות הרי פטור מצד שותפות ואם הוא קדש א"א שיהי' חציו חול אם לא ע"י שהי' של חבירו והוי לקוח וכנ"ל וע"כ שכולו שלו ומקדיש חציו וילפי' מקרא דיהי' קדש כולו. א"כ הלא אינו מוכח מזה רק באופן דהוי שיור בקדושה שהי' אפשר להקדיש כולו אבל אינו מוכח היכא דלא שייר בקדושה דנימא ג"כ דלא מהני כיון דהוא חצי דז"א דהא בכה"ג דלא שייר מיחשב כמקדיש כולה ולא כמקדיש רק חציו וא"כ במעשר בהמה גופה דגלי קרא דלא מהני חציו היינו רק בששייר וא"כ איך נילוף מזה דתמורה בחציה קדש וחציה חול דלא מהני כיון דבמעשר גלי קרא רק דשייר בקדושה אבל בתמורה הרי חצי הקדש אין בידו להמיר וחצי החול הרי מימר כולו ולא הוי זה כמיחר חציו רק כמימר כולו. ואלו הי' כתיב בתמורה גופא דליתא לחצאין הוה אמרי' ג"כ דרק היכא דשייר בקדושה לא מהני וכמו דאמרי' גבי מקדש חצי אשה וכנ"ל א"כ שוב עכשיו דילפינן ממעשר דבע"כ לא משכחת רק בששייר א"כ א"א ללמוד תמורה באופן דמימר כל מה שיש להמיר דז"א דבכה"ג הרי מחשב כולו. כיון דלא שייר:

והנה זה לפי הצד דמעשר דליתא לחצאין הכוונה שאינו קדוש כלל. ואם נימא להיפוך דקדוש כולו מצד פשטה [וכמ"ש במ"א דגם בקדושת התורה אמרי פשטה] א"כ בפשוטו אין ראי' על תמירה לומר דהמימר חציו לא מהני דז"א דהא במעשר ג"כ הדין דמה שמקדיש חציו שפיר מהני רק מה שאינו מקדיש דהיינו דיבורו שיהי' חול זה לא מהני משום דאמרי' דפשטה ונעשה כולו קדש וא"כ שוב גם בתמורה מה שאומר שתקדוש חציו שפיר תועיל רק דנימא שמה שאינו מקדיש ג"כ יהי נעשה תמורה זה א"א כיון דכבר קדוש. אבל עכ"פ א"א למילף על חצי שמקדש שלא יועיל כיון דגם במעשר מהני דיבור הקדשו וזה פשוט:

[וראה ברש"י קידושין (נא ע"א) ד"ה דליכא לחצאין כשמנה תשעה אינו יכול להוציא שנים ולומר חצי כל אחד יהי' מעשר ויקרב לחצאין עכ"ל וצ"ע דשינה לשונו ז"ל בעירובין (נ ע"א) דפירש בטלה אחד ולמאי זה פירש בהוציא שנים. ומזה הי' נראה דזה דאמרי' עשירי מאליו קדוש היינו רק בעשירי מבורר אבל כשיצאו שנים לא אמרי' מאליו קדוש דהא אינו מבורר העשירי ועוד יש לדין דעכ"פ לא אמרינן בכה"ג פשטה קדושה בכולה מאחר שהוא דבר' שאי אפשר להיות שיהיו שניהם עשירי ומהני רק כפי דיבורו וזה יתכן הכוונה דסובר רש"י בקידושין דמזה דהוציא טלה אחד ואמר חציו חולין וחציו מעשר אינו מוכח דמעשר ליתא לחצאין דאדרבה אמרי' פשטא וכולו מעשר וגם מה לנו לדיבורו הא עשירי מאליו קדוש. ולזה פירש בהוציא שנים דאזי לא אמרי' פשטה ואינו קדוש מאליו א"כ אלו הי' מועיל לחצאין הי' נשאר דיבורו שחצי כל א' יהי' חולין ואשמעיינן דאין מעשר לחצאין וצ"ע עוד בדברי רש"י עירובין ואכ"מ]:

טז) ודע כי בדברי רמב"ם פ"א מתמורה (הי"ז) המימר בכלאים וכו' הרי זה כהמיר בגמל וכו' שאין במינן קרבן ולפיכך אינו לוקה ע"כ דתמה לח"מ דמאחר שאין קדושין היאך מקדישין וכהא דאמר בתמורה (יז ע"א) בפשוטו ו"ל דכמו בצבור ושותפין שאין עושין תמורה ואינו נתפס קדושת תמורה מ"מ לוקין כמ"ש רמב"ם (בפ"א מתמורה ה"א) ומבואר דמלקות דתמורה אינו תלוי בחלות דין הקדושה שוב יש סברא גם במימר בכלאים דאף דאין קדושה חלה על כלאים מ"מ ילקה משום מימר וזה דאשמעינן רמב"ם ז"ל דבהני שאין במינן קרבן אינו בכלל הלאו ולפיכך אינו לוקה. וניחא הש"ס בתמורה (יז ע"א) דקאי לענין הקדושה פריך שפיר וכי מאחר שאינן קדושין היאך מקדישין אבל רמב"ם לענין מלקות וגם לענין שיהי' נעשה תמורה וצע"ק: ומ"ש כ"ת דטומטום ואנדרוגינוס דאמר בבכורות (נז ע"א) שנכנסין לדיר להתעשר דמ"מ אין עושין תמורה הנה בתמורה (יג ע"ב) אמר דתמורת גופו חלה על דבר הראוי ועל דבר שאינו ראוי תמורת שמו אינו חלה אלא על דבר הראוי וביאר רש"י ז"ל דחל על בע"מ כמעשר דחל על בע"מ. ותמהו דכל תמורה חלה על בע"מ יעו"ש ואמאי לא פירש כפשוטו דתמורת מעשר חל אפי' על טומטום ואנדרוגינוס וכס' רש"י ז"ל משום דתמורת מעשר כמעשר גופי' דחל על טו"א אבל תמורת שמו אינו חל על טו"א וראיתי ברבנו גרשום שם דכתב דתמורת מעשר חל על אתנן ומוקצה ונעבד יעו"ש ובודאי דה"ה על טומטום ואנדרוגינוס ואכ"מ] ועי' רש"י תמורה (כז ע"א) ד"ה ובע"מ ואכמ"ל בזה:

יז) בהא דהבאתי דברי רש"י קידושין (ז ע"א) דבהמה של שני שותפים והקדיש חצי דנמכרת שלא במום העיר כת"ר מדברי שמ"ק תמורה (יא ע"א) דכתב לר"י דאמר ובבכורות (ט ע"ב) דשותפות עכו"ם חייבת בבכורה ומותרת בגיזה ועבודה דמ"מ אינו ניתר בלא מום הנה דאף דאין כולו קדוש מ"מ אינו ניתר בלא מום עכ"ד הנה גוף דברי השמ"ק הם חידוש גדול שיהי' קדושה בבכור שיש לעכו"ם שותפות שיהי' צריך מום להתירו [וקצת סמך מהא דתוספתא מובא בתוס' מנחות (פג ע"ב) ד"ה כל וכו' חוץ מבכור ומעשר שאינן באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל ותמוה הדמיון דבכור מחוצה לארץ הרי קדוש הוא וכדאמר בכורות (נג כאן ליקדש כאן ליקרב ואלו בכור עכו"ם הוא חולין וע"כ קצת ראי' לד' שמ"ק דבכור עכו"ם שיש לישראל שותפות קדוש הוא אף שאינו קרב ודוחק. ובלאו זה צ"ע בדברי התוספתא דאמר חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מישראל דהתינח בכור אבל מעשר הרי עכו"ם אינו מחויב במעשר וישראל הלוקח ממנו אין הפטור מצד עכו"ם דגם לקוח מישראל פטור ממעשר אך ראה זה ראיתי דבר חדש לרבנו גרשום בכורות (נו) דכמו דלקוח במחוסר זמן אין בו פטור לקוח ונכנס לדיר להתעשר כדאמרי' שם כן לקוח מן הנכרי אינו פוטר יעו"ש ושפיר לקוח מן הנכרי הפטור רק מצד עכו"ם ואכ"מ בזה] אולם בגוף קושיתו נראה למאי דאמר בכורות (לז ע"ב) מום עובר סברא הוא דלא שחטינן בכור במדינה על מום עובר] השתא מיפרק לא פרקינן עילוי' משחט שחטינן עילוי' [השתא מיפרק לא פרקינן פסולי המוקדשין מישחט שחטינן בכור בחוץ בתמי'] יעו"ש ומבואר מדברי הש"ס דבכור בעי מום גדול לשוחטו בחוץ ממה שצריך פסוהמ"ק לענין פדיון ומה דאינו מועיל בפסוהמ"ק כ"ש שאינו מועיל בבכור ונראה הטעם עפ"י דברי היראים סי' דהא דמטיל מום בבע"מ אסור מה"ת הוא רק בקדשים דאחר שנולד המום עדיין לא בטלא קדושתו שהרי צריך פדיון. אבל בכור דנאכל במומו ודינו מיד כפסולי המוקדשין אחר פדיון ליכא איסור מה"ת בהטלת מום אם יש בו מום יעו"ש ומבואר מזה דיש הבדל בין מום במוקדשים למום בבכור דמום דבכור הוא סילוק כל הקדושה וכפדיון דמי אבל מום דמוקדשים אינו כפדיון רק סילוק קדושת הגוף גרידא אבל עדיין קדיש להצריך פדיון. וזהו החילוק דכיון דמום דבכור מסלק הקדושה כמום וכפדיון מש"ה בעי מום גמור טפי ממום דקדשים שאינו מסלק כל הקדושה דעדיין צריך פדיון ושפיר אמר השתא מיפרק לא פרקינן מישחט שחטינן ופשוט. ולפי"ז נראה דבמקדיש אבר אחד לקדוה"ג באופן דלא אמרי' פשטה ושאר הבהמה חולין ראוי למיחשב זה עצמו למום מה שחסר מדין קרבן שאר הבהמה וחסרון כבעל מום דמי כמנחות (ט ע"ב) ועי' לשון הגמ' תמורה (יא ע"ב) דפריך אהא דאמר האומר רגלה של זו עולה דתמכר לצרכי עולות והא קמייתי בהמה מחוסרת אבר יעו"ש והנה שם כל הבהמה קדושה עכשיו ומ"מ קרי לה הש"ס מחוסרת אבר לענין שאינו יוצא ידי נדרו. כ"ש בזה שהשאר חולין דהוי זה כמחוסר אבר וזה סברת רש"י ז"ל דא"צ מום דזה עצמו הוי כמום מה שחסר קדושה מן שאר האברים. ואף שמ"מ בפועל אין בו מום מ"מ מצד הדין הוי זה כחסרון מום כיון דהשאר דין חולין עליו הוה זה ג"כ כמחוסר אבר וכדברי הש"ס אולם זהו רק במוקדשין דאינו צריך מום גמור כ"כ כיון דאינו מסלק כל הקדושה אבל בכור דהמום במקום פדיון ובתורת מתיר ומסלק כל הקדושה שפיר סובר השמ"ק דכל שאין בו מום בטבע אף שמצד הדין חשוב כחסר מ"מ אין בו דין מתיר במקום פדיון כן י"ל:

יח) וראיתי בספר יראים (שפ"ג) ויש לישאול אחר דאמרו בע"ז (יג ע"ב) דלא אסור להטיל מום בבע"מ אלא במקום דחזי דמי להקרבה היכי אמרינן בבכורות (לג ע"ב) בבכור בעל מום [דאסור להטיל בו מום] והא לאו בר הקרבה הוא ולאו בר דמים הוא ויש לתרץ מדרבנן גזרו בכור אטי שאר קדשים כו' תירוץ נכון יותר דבכור שאחזו דם עסקינן בבכורות דחזי להקרבת גופו ע"י רפואה יעו"ש ביאור שיטתו דבבכור בע"מ גמור לכ"ע ליכא איסורא לדאורייתא במטיל מום בבע"מ. ובקדשים דחזי לדמי יש איסור במטיל מום בבע"מ וכן בבכור במום שאפשר עדיין שיהי' ראוי להקרבה יש בו איסור מטיל מום. ולכאורה צ"ע בכוונת קושיתו מהא דבכורות (ל"ג ע"ב) גבי בכור שאחזו דם דפליגי אם מותר להטיל בו מום והא לא חזי לדמי ומאי קושיא הלא בפשיטו הטעם דבבכור ליכא איסור להטיל מום בבע"מ הוא משום דמום דבכור משוי לי' בפסולי המוקדשים לאחר פדיונם וא"כ הא זה שייך רק במום שבמוקדשים נפדה על ידו שפיר י"ל דבבכור הוי כאלו נפדה. אבל אחיזת דם דבמקום דמועיל פדיון אינו נעשה בר פדיון עי"ז מנא לן דבבכור יהי' מסתלק הקדושה להחשב כאלו נפדה ומתירוצו דספר יראים מבואר דבאחיזת דם שאין לו רפואה ואינו ראוי עוד להקרבה דמותר להטיל בו מום ומנ"ל לומר כן שיהי' פקע קדושתו דבכור להחשב כאלו נפדה היכי דבפסוהמ"ק אין ראוי לפדיון עי"ז:

ונראה באור שיטתו דהנה בע"ז (יג ע"ב) אמר טעם דמאן דאוסר מטיל מום בבע"מ משום דנהי דלא חזי לגופי' לדמי מיהא חזי וביאר רש"י ז"ל לדמי חזי לחללו באחר ולהקריב חילופיו וקרינן בי' תמים יהי' לרצון משום חילופיו יעו"ש ונראה ביאור דבריו כהא דתמורה (ו ע"ב) דאם חילל שעיר המשתלח על אחר לא בעינן הגרלה דאהני לי' הגרלה דראשון יעו"ש ומוכח דגדר חליפין הוא המשכת קדושת הראשון וכאלו הראשון נקרב ואכ"מ] ונראה ללמוד מזה דאף למאן דאוסר מטיל מום בבע"מ א"כ בהכרח לדידי' אין ענין איסור הטלת מום בקדשים מפאת גרעון הקדושה שנעשה מקדוה"ג רק ק"ד ע"י המום. או דנימא דענין האיסור מפאת שפוסלו מההקרבה לגבוה דכשהי' תמים הי' ראוי להקרבה וע"י המום נתגרע הכשר הקרבתו דז"א כי מטיל מום בבע"מ הרי אינו מחדש גרעון לא בעצם הקדושה ולא בהכשר הקרבה כי גרוע ועומד ע"י מום הראשון ומ"מ אוסר להטיל בו מום וע"כ למ"ד זה ענין האיסור הוא בעצמותו כי אסרה תורה ענין זה של עשיית מום בבהמת קדשים בלי שום תכלית גרעון הנולד מעשי' זו לא בקדושה ולא בהכשר הקרבה. ואמנם מוכח דאף שא"צ בפועל גרעון הקדושה והכשר הקרבה ע"י עשיית המום מ"מ ליכא חיוב בהטלת מום רק בדבר שיש בו הכשר הקרבה עכ"פ לולי המום ואזי אסרה תורה אף שנשאר לו הכשר זה גם אחרי הטלת מום ולא נתגרע. אבל אם אין בו הכשר הקרבה הרי זה כחולין וליכא בי' איסורא דמטיל מום וזה מבואר מהא דמצריך שיהי' בו ראויות להקרבה ע"י דחזי לדמי להקריב חילופיו. אף למ"ד דמטיל מום בבע"מ אסור הנה דאף שאינו מגרע ההכשר אבל מ"מ תנאי האיסור שיהי' בגופו הכשר הקרבה. כי אז תורת קדשים עליו ליאסור במעשה דהטלת מום:

ואולם יש לספק בזה דיש לומר דענין איסור דמטיל מום הוא באחד משתי דרכים הא' דבעצמותו אסרה תורה מעשה הטלת מום בבהמת קדשים. וזהו רק בבהמה שיש לה הכשר הקרבה ואזי נאסר אף, בלי שום גרעון להקדושה או להכשר הקרבה ע"י הטלת המום. הב' דאף דאין בבהמה הכשר הקרבה מ"מ אם מגרע הקדושה ע"י המום י"ל דגם בזה יש איסור דמטיל מום. [ועי' רמב"ם (פי"ח מפסוהמ"ק ה"ב) דמחשב בקדשים דומה למטיל מום יעו"ש וברש"י זבחים (ב ע"ב) יעו"ש] ונראה ראי' מהא דע"ז (יג ע"ב) דפריך בהא דתניא המקדיש בזמן הזה תיעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפני' והוא מתה מאלי' ואמר רבא דמדרבנן אסור להטיל בו מום ופריך וניהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור מה"ת] ומשני בע"מ נהי דלא חזי לגופי' לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי ע"כ ומוכח מזה דאף דהמקדיש בזה"ז יש בו קדוה"ג גמור שהרי תמים הוא ואין בו שום פסול. ושוב בהטלת מום בו מגרע את הקדושה דמעיקרא הי' קדוה"ג ועכשיו פקע ונעשה ק"ד. מ"מ כיון דאין בבהמה זו ראויות להקרבה לא היא ולא דמי' לית בי' איסורא דמטיל מום ומוכח איפוא דבגרעון קדושה לחודא בבהמה דלא חזי' להקרבה ליכא איסור דמטיל מום ובבהמה שיש בה ראויות להקרבה יש איסור בעצמותו במעשה דהטלת מום אף בלי גרעון הקדושה וההקרבה וזה פשוט:

ולפי"ז יתכן בשיטת היראים דמדמה בכור שאחזו דם דכיון דלא חזי לדמי דמותר להטיל בו מום אם לא היכי דאפשר שיתרפא והקשתי שהרי לא עדיף בכור ממוקדשין דאינו נפדה ע"י מום כזה ואיך נימא דבבכור יחשב כפדיון ולמ"ש יתכן דכיון דכשאחזו דם חולה הוא ופסול להקרבה שוב נסתלק איסור דמטיל מום דאף דבמוקדשין אינו נפדה עי"ז מ"מ אטי דין דמטיל מום תליא בגרעון קדושה דאזי שפיר הי' שייך לומר דכיון דאינו נפדה עי"ז יש בו קדושה וע"י הטלת מום מפקיע קדושה אבל הלא מבואר מהא דמטיל מום בזה"ז דמגרע הקדושה דמ"מ פטור משום דאין בו הכשר הקרבה ומבואר דגרעון הקדושה אינו אוסר רק עצם המעשה אסורה בתנאי שהבהמה יש בו הכשר הקרבה ושוב בכור שאחזו דם הרי אין בו הכשר הקרבה שפיר יהי' מותר להטיל מום וע"ז מתרץ דמיירי באחיזת דם שיש בו הכשר הקרבה כשיתרפא אבל אחיזת דם שלא יתרפא אף דהוי גרעון בקדושה כיון דאינו כשר להקרבה ליכא איסורא דמטיל מום ופשיט. [ועי' ירושלמי פסחים (פ"ה ה' ) גבי מחמץ אחר מחמץ ובירושלמי סופ"א דפסחים יעו"ש דיש לדון לפי"ז דאיסור מטיל מום הוא מפאת גרעון הקדושה והא דעובר אף אם אינו מגרע היינו משום דיש בפעולה זו כח הגרעון עכ"פ דאף דגרוע ועומד מ"מ המעשה הוא גרעון בעצמותו ועי' זבחים (ב ע"ב) ואכ"מ]:

יט) ודע דלפי דברי היראים דבבכור לכ"ע מטיל מום בבע"מ מותר יתכן ליישב הא דבכורות (לד ע"א) הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי ר"א וחכ"א נולד בו מום אחר ישחט עליו [ועי' רש"י שם דבכהן מיירי וביאר מר חמיו דאם עשה הישראל מום לא קנסו לכהן ע"י עשיית ישראל דאין סברא לבטל לכהן ממ"ע דאכילת תוך שנתו כרש"י זבחים (קד ע"א) ד"ה אפילו יעו"ש ועי' בכורות (כח ע"א) ובט"א ר"ה (ז ע"א) וכבר דיבר מזה הנוב"י ואכ"מ] ובגמ' פריך ומי קניס ר"א לעולם ורמינהו וכו' ומשני כי קניס ר"א בממוני' יעו"ש וצריך באור הא דנקטא המשנה דין זה בבכור ולא נקיט גם במוקדשים דאם עשה מום במזיד קנסו ושם הרי הקנס לכל הוא כמ"ש התה"ד סי' קס"ט יעו"ש דיד כולם שוה משא"כ בבכור דעשיית ישראל אינו אוסר לכהן:

ונראה למאי דכתבו תוס' בכורות (לד) שם ד"ה ומי להקשות בהא דמשמע בש"ס דלר"א הוי רק קנס והרי אמרינן בספרי ר"א אומר המטיל מום בבכור ובמוקדשים ואכלו עובר שנאמר לא תאכל כל תועבה ותי' דאסמכתא הוא יעו"ש אך רמב"ם בפסוהמ"ק (פי"ח ה"ה) כתב דקדשים שהטיל בהם מום האוכל כזית מהם לוקה משום תועבה יעו"ש וכבר תמה המ"ל (בפ"ד מבכורות ה"א) דאמאי אמרי' בברור דקנסא קניס במטיל מום והרי לרמב"ם הוי איסור תורה ואם הרב רוצה לחלק בין קדשים לבכור לא ידענו מהיכן למד זה עכ"ל ובריט"א בכורות (פ"ה מ"ג) יעו"ש אולם ראה בלשון רמב"ם ז"ל שם שדקדק וכן קדשים שהיטל בהם מום הרי הם בכלל תועבה עד שיפול בו מום אחר ויאכל במומו יעו"ש ונראה מדבריו ז"ל דהטלת מום דאוסר אינו סיבה האוסרת לעולם כל זמן מציאותו של המום. רק הוא אוסר כ"ז שנמשך היתר מחמתו אבל אם נולד בו מום אחר מאליו דעכשיו א"צ להיתרו דראשון שוב נפסק האיסור מצד תועבה שבו דאין בכחו ליאסר רק עד זמן שלולי האיסור הי' ניתר על ידו שפיר יש בזה גדר תועבה. משא"כ בזה שנתחדש מום מאליו פקע איסור הראשון וזה מבואר בדבריו ז"ל דכשיפול בו מום אחר יסתלק איסור דלא תאכל כל תועבה. ולפי"ז ניחא דהספרי דאוסר ר"א מה"ת היינו בלא נולד מום אחר דאזי יש איסור דלא תאכל כל תועבה. אבל במתני' דסברי חכמים דאם נולד מום אחר מותר שישחטו ור"א אוסר דבזה הרי פקע איסור תורה דהא עכשיו יש בו מום שנפל מאליו וע"ז אמר דעכ"פ קנס דרבנן הוא שיהי' אסור וז"ב. ואמנם דהי' נראה לחדש דזה דכתב רמב"ם דאם נאסר עי' הטלת מום דחוזר להיתרו ע"י מום שנפל מאליו דזהו רק לרמב"ם לטעמי' דמטיל מום בבע"מ אינו אסור מה"ת [עי' לשון רמב"ם (בפ"א מאיסו"מ ה"ח) הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בה מום אחר אינו לוקה ומבואר דאם מום הראשון הי' מאליו והטיל מום אחר קודם שנפדה לכ"ע ליכא איסורא ובמ"א כ' בלשון "ובא אחר" ואכ"מ ועי' רש"י בכורות (לג ע"ב) ד"ה בבע"מ כגון האי בכור שאחזו דם יעו"ש דמום הראשון לא הי' במעשה ואכ"מ] ולכן שפיר הסברא דכיון דאלו הי' עושה מום הראשון עכשיו לאחר שיש בו מום השני שנפל מאליו הרי לא הי' אוסר בהטלתו דמטיל מום בבע"מ הרי אינו אסור וע"כ אמרינן דממ"נ מה שמום אוסר בעשיתו פקע עכשיו שיש היתר ע"י המום שנפל מאליו. ואי דעכ"פ נחשב עדיין שמעשיו של מום הראשון קיימין ויחשב עכ"פ כאלו עושה בידים מום הראשון עכשיו לאחר שישנו לשני והד' עתיקים בהא דמצרפינן מעשה שבתחלתו לזמן שאח"כ עי' תו' יבמות (צ ע"א) ונזיר (יז ע"ב) ואכ"מ] ז"א דלרמב"ם מטיל מום בבע"מ אינו אוסר. אמנם למ"ד מטיל מום בבע"מ אסור נראה ברור דגם מום השני יש בו כח ליאסר מצד תועבה כיון דמעשה אסור הוא ואם הראשון הי' במעשה כבר נאסר ועומד אבל אם הי' מאליו שפיר נאסר אח"כ כיון דעשי' זו תועבה הוא וזה ברור. וא"כ שוב נהי דעכשיו אין המום הראשון רוצה להתיר מ"מ לא גרע מאלו הי' עושה עכשיו המום הראשון בידים כמה שעשאו בתחלה דג"כ הי' אוסר שוב לא גרע במה שעשאו בעת שלא הי' בו שום מום דנהי דנסתלק איסור מצד הטלת מום עכ"פ נחשבהו כמטיל מום בבע"מ כיון דהמום הראשון נמשך וז"ב בסברא:

ולפי"ז ניחא דנקט הדין דהצורם אוזן בבכור ולא בשאר הקדשים וזה דהא בעי להשמיענו דר"א קנסא קניס אף היכא דמדינא מותר וזה הוא באם נפל בו אחר מאליו דפקע איסור הראשון וכדברי רמב"ם. והתינח בבכור לפי דברי היראים דלכ"ע מטיל מום בבע"מ מותר א"כ שפיר נפקע איסור התועבה של מום הראשון ואינו אסור אלא מקנסא. אמנם בקדשים דסובר ר"א דמטיל מום בבע"מ אסור ועי' רע"ב פ"ה דבכורות שם יעו"ש א"כ שוב לאו מקנסא רק מדינא אסור לר"א לטעמי' דיש במטיל מום לאו דתועבה ואי דאח"כ כשנפל בו מום פקע המום ז"א דזה רק בבכור ולא במוקדשין דמטיל מום בבע"מ אסור ומום הראשון לא גרע ממטיל מום בבע"מ כיון דנמשך עשיתו שבתחלה ומום בו ודו"ק:

כ) ובעיקר החקירה למ"ד מטיל מום בבע"מ אסור אם נאסר ע"י הטלת מום השני משום לא תאכל כל תועבה יש להתבונן למה דראיתי בס' גור ארי' למהר"ל ז"ל (בפ' ראה) וזה לשונו. דפסולי המוקדשין לא נקרא מעשה תועבה אפילו עשאו למום דלא עשה מעשה בבכור רק שחסרו דלא נקרא מעשה תועבה רק כשעשה מעשה לפנינו כמו בשול בב"ח. אבל חסרון הבכור אין זה מעשה תועבה לפנינו דלא הוי רק חסרון הבכור שאינו לפנינו אלא א"כ היתה כוונתו להתיר את הבכור זה נקרא מעשה תועבה שהתורה אסרה להתיר את הבכור ע"י מום והוא התיר את הבכור הזה ע"י מום והרי הבכור שהתיר הוא מעשה תועבה עכ"ל. ומבואר כוונתו כהא דתמורה (יז ע"א) מה בהמה טמאה פסול הגוף אף כל פסול הגוף לאפוקי בע"מ דפסול חסרון נינהו יעו"ש והיינו דמום הוא חסרון במה שחסר שאינו לפנינו. ובכה"ג א"א ליאסר מה שלפנינו ע"י מעשה מום וחסרון כיון שאינו לפנינו. אין זה תועבה האוסרת כי התועבה לא נעשתה בעצם הדבר שאנו רוצים לאסרו רק במה שחוצה לו. אבל זה שמתיר הוא מעשה במה שלפנינו. [וזה ודאי דגם למהר"ל ז"ל אין ענין האיסור דהטלת מום מצד שמתיר איסור מוקדשין דז"א דא"כ מ"ט דר"מ בבכורות (לג ע"ב) דאוסר להטיל מום בבע"מ והרי אינו מתיר שהרי ניתר ע"י הראשון אם נפל מאליו אך כוונת מהר"ל לענין איסור לא תאכל כל תועבה דאינו נאסר מצד תועבה רק באופן שמתיר שזה מעשה במה שלפנינו אבל עצם איסור הטלת מום אינו דוקא באופן שמתיר] וראיתי לידיד נפשי הרב הגאון המפורסם מדוואהרט שיחי' בספרו שהביא ראי' לסברת מהר"ל ז"ל מדברי רמב"ם דאם נפל בו מום מאליו מתיר איסור תועבה של הטלת מום הראשון בידים ואם נימא דעצם המום הוא התועבה אמאי יהי' מותר הרי עדיין מום הראשון קיים והתועבה קיימת. וע"כ מוכח כסברת מהר"ל ז"ל דהתועבה הוא מה שניתר ע"י המום ושוב עכשיו שיש היתר מצד מום השני נסתלקה תועבה דמום הראשון כיון שאינו המתיר עכשיו ודבריו נחמדים. ולפי"ז אזדא לחקירתנו דממ"נ באופן דמום הראשון הי' באיסור א"כ אין נ"מ לדין אם נאסור גם מטעם מטיל מום כיון דאסור ועומד הוא. ואם מום הראשון הי' מאליו שוב הרי אינו ניתר ע"י מום השני נהי דיש איסור בהטלת מום בבע"מ אבל הרי אינו תועבה כיון דהתועבה הרי הוא ההיתר לא פעולת המום וזה אינו ניתר על ידו וכדברי מהר"ל ז"ל ובמ"א כתבתי לדון לפ"ד מהר"ל דמטיל מום עובר לשי' הרא"ש פ"ה דבכורות דהוי מה"ת אם נאסור משום תועבה כיון שאינו ניתר ואכ"מ]. כא) ובהיותי בענין זה אכתוב מה דקשה לי במה דראיתי בתוספת רבנו אלחנן לע"ז (יג ע"ב) בהא דפריך הש"ס אהא דתניא המקדיש בזמן הזה תעקר ואיזהו עיקר נועל דלת בפני' והא תנן איזהו עיקר מנשר פרסותי' מן הארכובה ולמטה וכ' בתו' ר"א וא"ת מאי קשיא לי' לתלמודא שהי' לנו כאן לעשות עיקר דנושר מן הארכובה ולמטה והלא אז הי' בע"מ ועדיין צריך לפדותם ומה יעשו מן המעות יעו"ש וצ"ע דהא אמר בתמורה (יז ע"א) המקדיש טריפה ונפל בה מום דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים יעו"ש ושוב בזה שעיקרו ע"י נושר מן הארכובה ולמטה דנעשה טריפה הרי אינו בר פדיון [ואין סברא לומר דמקדיש בזה"ז שעומד לכך חשיב תחלת הקדשו ראוי רק לכלבים ודומה להא דרמב"ם (בפ"ה מעירוכין המקדיש נבילה לבד"ה תפדה יעו"ש והיינו משום דתחלת הקדשו לפדות לכלבים שפיר פודין אבל ז"א דמקדיש בזה"ז אפשר שיפול בו מום ויהי' נפדה לאדם וכיון דאין תחלת הקדשו לפדיון כלבים שוב כשעשאו טריפה אין פודין לכלבים וצ"ע:

תוכן העניינים

שות זרע אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה