שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר
סימן יד
ב"ה פה פראגא. כבוד ידידי ורב חביבי הרה"ג המופלא בבקיאותו עיניו כיונים על אפיקי הש"ס מוכתר במדותיו וכו' מוהר"ר אברהם שיחי': אחדשה"ט הנני להשיבו על מכתביו בעזה"י ולאשר ביקש ממני מעכ"ת לכתוב לו איזהו הערות במילי דנזיקין אמרתי לפתוח במה דסיים:
א) ראיתי ברמב"ם (פי"ז מה' אשות ה"ד) מי שגירש את אשתו ועליו שטר חוב ובא בע"ח והאשה לגבות וכו' אם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהן ולא הי' בה דין קדימה נותנין אותה לבעל חוב "ואם נשאר לאשה כלום תטול" ואם לאו תדחה מפני בעל חוב "שהרי בע"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר" וכו' עכ"ל והנה זה דכ' הרמב"ם ואם נשאר לאשה כלום תטול דאינו מובן דמאי קמ"ל כיון דליכא ע"ז שום חוב אמאי לא תגבה נראה דכיון לומר דאף אם הקרקע הזו אין בה דין חלוקה א"כ יש בזה דין דגוד או אגוד עי' ב"ב (י"ג ע"א) וכיון דהדין דכדי חובו בע"ח קדים א"כ שוב כיון שאינו ראוי ליחלק יתנו כל הקרקע לבע"ח והאשה תטול מעות ולזה אשמעי' דכיון דבעצם מתורת החיוב חיובא דבע"ח בזוזי כתו' כתובות (צב ע"א) וחוב שניהם שוה רק דנתנו דין קדימה לבע"ח לפי שהפסיד והוציא מעותיו וזה הרי הוא רק בכדי חובו אבל על היתר שלא הפסיד אין לו שום קדימה ונחשב לזה כאלו שניהם שוים וזו שכ' ואם נשאר לאשה כלום היינו אף שאינו ראוי ליחלק מ"מ תטול וזה נגד שי' ריטב"א בשמ"ק כתובות (פו ע"א) דמפרש הא דאמר בש"ס שם ואי לא איכא אלא ארעא חדא ולא חזי' אלא לחד לבע"ח יהבינן דאין הכוונה שאין כדי לגבות שניהם דבכה"ג בע"ח ואשה שניהם גובים אלא דאיכא גובינא לתרווייהו ואין בקרקע דין חלוקה דאזי בע"ח קדים ליטול הקרקע והאשה תטול מעות וזה דקדוק לשון הגמ' ולא חזיא אלא לחד יעו"ש ועי' תו' ב"ב (צב) ד"ה אי וא"כ אם לשי' זו דלא הורע כח האשה נגד הבע"ח מ"מ באין בה דין חלוקה יהבינן לבע"ח שוב יש סברא דלרמב"ם דאם אין כדי לגבות שניהם בע"ח קדים דשוב באין בו דין חלוקה כ"ש שלא תטול האשה ולזה אשמעי' ואם נשאר לאשה כלום תטול ופשוטו:
ועי' שמ"ק שם בשם תוס' שנץ דכתב דאף אם הכתובה קודמת מ"מ לבע"ח יהבינן וכ' הטעם דכיון דקי"ל דלוה ולוה וקנה נכסים יחלוקו א"כ שעבוד המוקדם והמאוחר שוין שוב ממילא תדחה האשה דכל שבבע"ח שניהם שוין. בבע"ח ואשה תדחה האשה יעו"ש ויל"ע מהא דב"ב (קלב ע"א) כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב ר"א אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה יעו"ש וברשב"ם והרי אף שכתובתה קודמת כמ"ש רבינו גרשום שם מ"מ יגבה בע"ח ומאי מהני לה שתעמיד על כתובתה ומוכח דאם כתובתה קודמת אין בע"ח קודם (ולשון רשב"ם שם ד"ה ויצא כו' לכתובתה לא קדים צ"ב דאם שניהם שוים ג"כ בע"ח קודם ומאי אהני לה כתובתה והול"ל דהכתובה קודמת] ואולי דהיכא דיש קרקע שנשתעבדה כבר לאשה בכה"ג לא גזלי' מהאשה ליתן לבע"ח ורק היכא דבאין לגבות עכשיו מקרקע המוטלת ביניהם הוא דבע"ח קדים וכמ"ש הרא"ש פ' הכותב ובאס"ז שם יעו"ש ושפיר נ"מ במה שתעמוד על כתובתה]:
והנה רמב"ם ז"ל הוסיף הטעם דבע"ח קדים לפי שהפסיד והוציא מעותיו וזו לא הפסידה וברור דאין הכוונה למעט מתנה באחריות (עי' ב"מ (טו ע"א) מתנה דלא כתיב הכי ובשמ"ק שם ובשמ"ק ב"ב ע"ז. ד"ה זכי יעו"ש) או שחייב עצמו במה שאינו חייב שלא הוציא מעות דז"א דכיון דהקנה לו מרצונו הרי עכשיו אצלו כהפסד מעות דנעשה כמקח וכרמב"ם (פכ"א ממלוה ה"ג) ואם קבל הנותן אחריות ובהמ"ג שם רק בכתובות אשה כ"ז שלא גבתה מתק"ח אין זה מיקרי הפסד מעות שאין לה עדיין קנין בעצם המעות. ובאשה ל"ש לומר הגדר דחייב עצמו לבד תק"ח דז"א דכיון דהחיוב מתק"ח אין חיוב חל על חיוב ועי' כתובות (קב) דמשני כיון דמשועבד מדאורייתא ופריך א"ה אמאי כתב לו ומשני כדי לברר לו כהן יעו"ש והרי נ"מ אם יפקע שעבוד תורה כגון אם יתן הפדיון לאחר וע"כ דאין חיוב חל על חיוב ויש לדבר שם בזה ואכ"מ ועי' תומים צ"ז סקכ"א]. ומצאתי בתומים (צט סק"ב) דכ' בפשטא דאם מחייב עצמו במה שאינו חייב בהודאה בפני עדים אין לבע"ח שלוה דין קדימה דשני החובות שוים יעוש"ה. וע"כ כתובה שאני כנ"ל כיון שהוי רק מתק"ח לא מיקרי הפסד כ"ז שלא גבתה [ועי' ריטב"א ב"מ (מו ע"א) דהאריך טובא בהא דהודאה מהני אף שאינו חייב באמת וכ' עוי"ל שיכול להוציאם מידו דהודאת בע"ד כמאה עדים מיהו כל כמה דלא הוציאה אינו יכול לחלל עליהם דבמאי קני להו יעי"ש ומבואר דסובר דהודאה הוא רק זכות לכשיבא לידו אבל בתחלה אינו שלו ועי' תו' ב"מ (מ"ו ע"א) שם ד"ה ונקניהו יעו"ש וא"כ י"ל דדמי לכתובה]:
ולפי"ז יש להעיר בהא דכתובות (קא ע"ב) הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה כו' ניזונית מנכסים משועבדים "מפני שהוא כבעלת חוב" ע"כ ובירושלמי כתובות (פי"ב ה"א) במה הוא מתחייב לה לא כן ר"י ור"ל תריהון אמרין הכותב שט"ח על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו ומשני עשו אותה כתוספת כתובה ע"כ ומבואר דהחיוב מתורת דין תוספת כתובה וקשה הלא המשנה אמרה מפני שהוא כבעלת חוב וא"כ אם יהי' עוד בע"ח שלוה וליכא אלא ארעא חדא כהא דכתובות (פו ע"א) יהי' הדין דשניהם גובים דהא בבע"ח אף שבא ע"י שחייב עצמו אין בו דין קדימה לזה שלוה ואלו לטעם דעשו אותה כתוספת כתובה הרי בע"ח קדים לכתובה [ועי' שמ"ק כתובות (קא ע"ב) ד"ה מפני שהביא י"מ דאף אם מתה הבת חייב ליורשי' דהוית בעלת חוב ממש ורשב"א הוכיח מהירושלמי שם מתה כבר מתה דלכן לא אמרו שהוא בעלת חוב רק כבע"ח אבל אינה בע"ח גמור יעי"ש והירושלמי לטעמי'] וגם יש להעיר לטעם הרמב"ם שזה הוציא מעותיו לפיכך בע"ח קדים ולפי הנ"ל דרק נגד חוב מתק"ח א"כ בארוסה שכתב לה כתובה באחריות דמדינא אינה גובית ממשועבדים וכמ"ש רמב"ם (בפ"י מאשות הי"א) והוה זה רק גדר מחייב עצמו בדבר שאינו חייב וא"כ דמיא לבע"ח. ובשני חובות אף שהשני לא הלוה שניהם שוים וא"כ יהי' עדיפות לכתובת ארוסה מכתובת נשואה וכזה ראיתי לרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דכתובות דכתב הלכך נשא חרשת אעפ"י שכתב לה מאתים כסבר בתולה ולא מצא בתולים כיון שמדעת עצמו כתב מאתים אינה מפסדת כלום יעו"ש הנה דגרעה כתובה שמצד החיוב תק"ח שחזי רק מה שמגיע לה מדינא אבל זו שחייב בעצמה אף שאינו חייב אין לה תורת כתובה וא"כ ה"נ בזה שיש חיוב מצד עצמו הוה כשני לווין וגם בכתובת חרשת נימא דהוי כבע"ח שבא ע"י שחייב עצמו אליו דאין לבע"ח קדימה, ואולי בכתובת ארוסה כיון שהשעבוד הוא רק תוספת לעצם הכתובה לא גרע מתוספת כתובה בכל מקום דג"כ בע"ח קדים וכמ"ש הה"מ (פי"ז מאשות ה"ד). אבל בחרשת דהכל חיוב חדש יל"ע דיהי' עדיף וזה לא מסתבר ובחי' הארכתי:
ב) ובגוף הדין דמחייב עצמו בדבר שאינו חייב דכתב רמב"ם (פי"א ממכירה הט"ו) המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אעפ"י שלא הי' חייב לו כלום הר"ז חייב כו' או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר וכו' יעו"ש ובההמ"ג באורך מהא דכתובות (קא ע"ב) ודברי רמב"ם ז"ל יש בהם ב' כוונות אם הוא ענין הקנאה או גדר הודאה והאריך בזה הקצות סי' מ' יעו"ש דהביא ד' הנומק"י ב"ב (קמט ע"א) דהוא מגדר אוריתא. ודברי רמב"ם מתבארין מדברי תשובת הר"י מיגש (סי' צ"ז) דכתב מפורש דאם כותב דרך חיוב והקנאה לא מהני רק מתורת הודאה יעו"ש וכבר האריכו בזה ואמנם יש לחקור אם חייב עצמו בפני עדים והי' בתוכם קרוב, או פסול אם בטלה כל העדות כהא דמכות (ו ע"א) דנמצא א' קרוב או פסול מבטל העדות וה"נ מבטל החיוב:
. אולם י"ל דהא זה נראה דבהגדה לחוד שיעיד קרוב או פסול עם הכשרים שזה חייב עצמו לפניו בדבר שאינו חייב לא יפסל דהא המחייב עצמו בדבר שאינו חייב אינו מתחייב רק אם יש עדים וכמ"ש הריטב"א ב"מ (מו ע"ב) והאריך בזה הקצות סי' מ' יעו"ש ובמ"א הקשתי מדברי הש"ך (סי' מ' סק"ג) דכתב ידו בלי עדים הוי הודאה וכבר נחלקו הב"ח והש"ך אם כת"י הוה דין שטר ואכ"מ א"כ אין העדים בגדר בירור על המעשה וככל עדות ממון דאמר בקידושין (סה ע"ב) לא איברי סהדא אלא לשקרי ועי' רמב"ם (פ"ה מיסוה"ת ה"ב) רק הוי בגדר עצם דבלי עדים אף שחייב עצמו לא מהני וא"כ זה הפסול שמגיד שחייב עצמו בפניו הרי אינו מגיד כלל שחייב עצמו שהרי בפניו לאו חיוב הוא כלל וכאלו מגיד שחייב עצמו בתנאי וכה"ג מדברים הפוסלים. ואינו דומה לכל עדות שמגיד שראה המעשה ונמצא שזה חייב בעצמו כיון שהלוה אבל בכאן לפי דבריו לא ראה כלל שום חיוב כי הוא מגיד שזה חייב עצמו בלי עדים ובכה"ג ליכא חיוב כלל וכבר העיר כזה מרן ז"ל בחי' הרי"מ (בלקוטים לחו"מ לו) בד' תוס' מכות (ו) ד"ה שמואל דתמהו מקדושין וגיטין שיש קרובים א"כ מבטלים הכשרים ותי' דבראי' בלי הגדה אינם פוסלין יעו"ש ותיפוק לי' דבקידושין הרי המקדש בלא עדים לאו קידושין הוא א"כ זה הפסול שמגיד שראה שנתקדשה בפניו הרי אינו מעיד על קידושין כלל דבפניו הוי כבלא עדים והרי זה כמעיד ששמע האמירה בלא הנתינה ואף שראה שקדשה בפני אחרים זהו מצד האחרים אבל מצד עדותו שנתקדשה לפניו אינו עדות על קדושין כלל יעו"ש ואמנם צ"ל סברת תוס' דבס"ד דסברי דגם ראי' לחודא פוסלת אין העדות בשעת ראי' על הדין רק על המעשה רצוני לומר דקידושין דבעי עדות אינו תנאי במעשה קידושין שהמעשה הוא אמירה ונתינה רק הוא תנאי בדין קידושין דלחלות קידושין בעי' קידושין בעדים והפסול שמעיד מצד עדותו אינו מעיד על דין קידושין בעדים דאזי בעת ראי' סגי בראיית המעשה לא הדין ואח"כ בעת הגדה שהוא לפני ב"ד בעינן גדר הגדת הדין קידושין אמנם הראי' הוא רק על המעשה לחודא ולפני ב"ד מתחדש הדין ולכן בעינן רק שיראו המעשה נתינה ואמירה לאשה אבל לא ראיית דין קידושין וע"כ שפיר כיון דהפסול רואה המעשה כהכשר ר ראוי לפוסלו משום נמצא א' קא"פ אף דחסר לו ראיית קידושין מצד הדין מ"מ בעת ראי' סגי בראיית המעשה ובחי' הארכתי. ולפי"ז שוב במחייב עצמו במה שאינו חייב בעת הגדה בודאי אינו פוסל שהרי אינו מגיד על חיוב. דלפניו לא הי' כלל שום מחייב עצמו כנ"ל שוב גם בעת הראי' לא יבטל שהרי בכאן ליכא שום מעשה לראות רק הדין חיוב ומצד עדותו הרי אינו רואה כלל ובזה יל"ע בהא דירושלמי גיטין (פ"א ה"א) כתב כל נכסיו לשני בנ"א קרובים לזה וכשרין לזה כו' נמצא א' קא"פ וכו' דאם כתב בתורת הודאה דשוב לא יפסל ועי' רי"ף פ"א דמכות ופלפלתי לפי"ז אך רצון כ"ת רק גוף החקירה:
ג) ראיתי בר"ן פ' השולח (דף לז ע"א) דהביא ספרי ר"ש אומר כל בעל משה ידו ולא היורש ופירש דהא דאמרי בגיטין (לז ע"א) יתומים א"צ פריזבול היינו שהלוו משלהם והספרי ממעט מדינא יורשי מלוה יעו"ש וראה ביראים סי' רע"ג דכתב לענין לאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו שהאיסור על המלוה ועיי"ש דמדמי לשמיטה וכל שאינו הלואה כהקפת חנות שאינו בכלל כי תשה ליתא בלאו דלא תעבוט עבוטו אך בנתיבות סי' צ"ז סק"א מסתפק בזה וכן הביאו שיטות בזה ואכ"מ אבל יורש שאינו בכלל כי תשה אינו מוזהר בלא תבא אל ביתו [ועי' בחי' הרי"מ ז"ל שם שכ"כ להעיר מכתובות (פד ע"ב) יעו"ש שדן אם ביאה במקצת שמה ביאה לענין לאו דלא תבא אל ביתו כהא דזבחים (לג ע"ב) ועיי"ש דמפרש הספרי (תצא פיסקא רעו) יכול לא ימשכננו בפנים אבל ימשכננו בחוץ דהיינו ע"י ביאה במקצת ואכ"מ]. ועכ"פ יורש אינו מוזהר:
אמנם מסברא הי' נראה דליכא היתר ליורש רק כשיורש הממון מכח אביו המורישו וכמ"ש תוס' גיטין (יג ע"א) ד"ה והא בשם ר"ת דמש"ה מצוה לקיים דברי המת משום דמכח מורישם היא דקירשו ע"ש [ועי' רשב"א נדרים (לד ע"ב) ולא מן המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו עכ"ל. ועי' ירושלמי שקלים (סופ"א) היא שני אחין היא שני גיסים שירשו את חמיהן דבזה י"ל כרשב"א] דכיון שאפשר לממון זה שיבא ליד מורישם שפיר חשיבי זה בגדר ירושה מהמוריש. אבל ממון שאינו בא מכח האב המוריש רק שהדין הוא ששייך ליורשים נראה דשפיר הוי זה בכלל משה ידו כיון שאין החוב מכח אב רק מכח עצמם וכזה כתבו תוס' בגיטין (יג ע"א) ד"ה והא דבגר ל"א מצוה לקיים דברי המת משום דפסק כח המוריש ונ"מ בהא דב"ק (מ) חייבי כופרין מאי אם ממשכנים אותן] דאף אם נימא דממשכנין מ"מ יש איסור ליכנס לביתו משום הלאו דלא תבא אל ביתו ואף דכ' תוס' שם ד"ה חייבי וכו' ביורשי הניזק עצמו אם יכולין למשכנו ויורש הרי אינו מוזהר בלאו דלא תבא כנ"ל. מ"מ כיון דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה ואפי' אחר שעשאו טריפה אין לו כופר רק ליורשים כמבואר בגיטין (מ"ג ע"א) יעי"ש א"כ אין זה חוב האב רק חוב היורש בעצמו דכך גזה"כ שמתחייב להיורש אבל אין היורש יורשו מן האב ושפיר יש איסור לבא אל ביתו אם נימא דכל חיוב ממון בכלל האיסור וזה ברור:
ולפי"ז יל"ע דמאי מדמי הש"ס בגיטין (מ ע"א) הא דכופר אם ממשכנין לחייבי עירוכין והרי אף אם ממשכינן בכופר אינו דומה בדינו לחייבי עירוכין דשם ליכא איסור דלא תבא אל ביתו וכמ"ש רש"י עירוכין (כג ע"ב) ד"ה ממשכנין דהגזבר נכנס לביתו למשכן וטעם הדבר ביאר בתוס' יו"ט פ"א דשקלים דהוא משום דהוי חוב גבוה יעו"ש אבל כופר שאינו חוב גבוה רק להדיוט כי המעות לוקחים הדיוט א"כ יש איסור דלא תבא אל ביתו ואינו דומה לחייבי עירוכין. [ואולי זה תליא במש"כ במ"א מדברי הקרית ספר פ"א דשקלים דהא דממשכנין בשקלים הוא מצד חוב גבוה ובהריבב"ן הנדפס בש"ס ד' ווילנא הוכיח מהתוספתא דממשכנין משום הכפרה יעו"ש וא"כ מכיון דבעירוכין נכנסים לביתו למשכן עבור כפרה ה"ה בכופר הוי כפרה. אבל אם שם ההיתר מצד חוב גבוה שוב הרי כופר אינו חוב גבוה]: ובהא דב"ק (מ ע"א) שם דבעי למימר דאין ממשכנין בכופר חקרתי די"ל דגרע משאר חוב דאמר בתמורה (ד ע"א) דבמשכון גלי קרא דאי עבד מהני יעו"ש ואף שעבר והשכין באיסור מ"מ י"ל דרק במשכון עבור חובו שמגיע לו שפיר גזה"כ דקנה. אבל כופר שזה לא הלוהו והחיוב הוא רק מתורת כפרה למזיק י"ל דכיון דנימא דאין ממשכנין שוב גרע משאר חוב ואם עבר והשכין לא קנה ונ"מ עוד לענין לאו דגזילה דהנה הרמב"ם (פ"ג מגזילה) ) כתב החוטף משכון שלא ברשות הרי זה גזלן ועי' ראב"ד ז"ל בהשגות שם. ונראה דפליגי אם היכא דע"י הגזילה נקנה החפץ לגזלן בקנין גמור (לא רק לקנין אונסין) אם זה הוי ג"כ גזילה דרמב"ם סובר דמ"מ המעשה הוא מעשה גזילה אף שלאחר שגזלו יקנוהו וראב"ד סובר דכיון דחייב לו א"כ קנהו כדאמר תמורה (ו ע"א) אין זה נחשב גזילה שלא מצינו גזילה היכא שע"י מעשה גזילה נעשית שלו ואכ"מ וא"כ בכופר דאין ממשכנין אם נימא דלא קנה הרי יהי' בזה גזילה גם לראב"ד והארכתי בכ"ז ואכ"מ. אך האי כופר אינו חיוב כ"ז שלא נתברר בב"ד ושוב ליכא גזילה כרמב"ם פ"ב ממלוה: ד) ראיתי בשמ"ק ב"ק (ק"י ע"א) דבר חדש דאף דאמר שם או אינו אלא המושב זה כפל ובגניבת הגר הכתוב מדבר וכו' בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר יעו"ש דמבואר דעל גניבת הגר כשנשבע והודה משלם כפל לגר וליכא חומש רק בגוזל הגר ונשבע והודה וכתב בשם הראב"ד דמ"מ אם נשבע והודה ומת הגר משלם חומש לכהנים אף בגניבת הגר דכיון דלא זכה הכתוב כפל לכהנים חייב בחומש יעו"ש ונראה מסברא דזה רק למסקנת הגמ' שם (קי ע"ב) דכהנים בגזל הגר מקבלי מתנה הוי ולא יורשין דגר יעו"ש א"כ אף שלגר לא הי' חיוב חומש רק חיוב כפל מ"מ להם דמקבלי מתנות נינהו מגיע להם חומש ולא כפל אבל אי נימא יורשין הווי א"כ אין להם לירש רק מה שהי' שייך להגר מחיים דהיינו כפל ולא חומש וכיון דגלי קרא דכפל אינו לכהנים שוב גם חומש לית להו דאין להם תורת ירושה רק מה שהי' באפשריות להיות להגר בעצמו וז"פ אמנם יקשה מהא דב"ק (ק"י ע"ב) בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין הוי או מקבלי מתנות ופריך למאי נפקא מינה והרי לפי"ז נ"מ בגניבת הגר ונשבע והודה דאם יורשין הוי פטור מחומש ואם מקבלי מתנות חייב בחומש כמ"ש הרשב"א. ויהי' מזה ראי' לשי' המאירי שם דכתב גנבת הגר אינה נדונית כגזלו אלא זכה הגנב במיתתו של גר הן בקרן הן בכפל יעוש"ה:
אמנם נראה בסברת הרשב"א ז"ל למאי דאמר ריש מכות מעידין אנו באיש פלוני שזנתה אשתו והוזמו שנהרגין ואין משלמין כתובה וביאר ריטב"א ז"ל (מכות ב ע"א) דאע"ג דאין מקיימין הזמה לחצאין וכדמוכח מהא דאמרי' (מכות ב ע"א) גבי ועשיתם לו ולא לזרעו וה"נ הוי הזמה לחצאין שהרי אין משלמין כתובה שהיו מפסידין לה ותירץ כיון דקים לי' בדרבה מיני' היא דין תורה שבכל מקום שיש מיתה וממון שהמיתה עומדת במקום שניהם וכולה הזמה היא עכ"ל ומבואר דאין ענין דקלב"מ בגדר סילוק החיוב של עונש הקל רק דחשוב זה עצמו כאלו עשה שניהם וכבר הארכתי במ"א בזה מהא דכתובות (לג) ואכ"מ. ונראה ללמוד מזה דכיון דיש שני חיובים ואמרה תורה לעשות רק עונש א' אמרי' דהכונה שיהי' זה במקום עשיית שניהם אבל לא אמרי' דנסתלק החיוב מהשני לגמרי:
ולפי"ז י"ל גם בגניבת הגר ונשבע דאף דאמרה תורה דפטור מחומש ומשלם כפל לגר אין הענין משום דאין עליו חייב חומש רק דכיון דחייב גם בכפל נתינת הכפל מיחשב כאלו נתן החומש ועי' ב"ק (סה ע"א) חומשו עולה לו בכפילו דברי ר"י וחכ"א ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש יעו"ש אבל מ"מ גם לרבנן אינו גדר פטור גברא רק פטור מעשה דנתינת הכפל חשיב כנתינת החומש אבל על הגברא רמי גם חיובא דחומש וזה סברת הרשב"א ז"ל דכשמת הגר שאינו נותן כפל לכהנים וליכא דבר הפוטרו מחומש ממילא נשאר בחיובא דגברא לשלם חומש שחיוב זה הי' עליו גם בחיים דגר אלא שמעשה הנתינה דכפל הי' נחשב כחומש ג"כ ועכשיו נשאר בחיוב חומשו וא"כ ניחא שפיר דגם למ"ד יורשין הוי דיש חיוב חומש דאף שאין להם לירש מה שאין לו לגר עצמו מ"מ חיוב חומש מיחשב שישנו לגר אלא דהכפל הי' נחשב כנתינת חומש ובחי' הארכתי ואכ"מ:
ה) ודרך אגב אכתוב מה דראיתי דבר חדש בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סי' לט) דכתב השואל לענין לאו דגונב נפש דאמאי מיקרי גניבה הרי הבעלים יודעים והוי גזילה והשיב וז"ל. ולקושטא דמילתא דליכא חיוב מיתה אלא בגונב נפש ולא בגוזל דכתב הרמב"ם (בפ"ט מגניבה) אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב בן אדם ויכניסנו לרשותו וכו' משמע להדיא דוקא כשגנבו אבל אם תקף באחד מישראל לפני אחיו ונשתמש בו ומכרו אינו חייב כו' דכיון שידעו בו ישראל דנמכר עכ"פ יפדוהו והרי אינו אבוד משא"כ בגונב דלא ידע אדם בגניבתו והרי הוא אבוד לעולם וכו' וגדולה מזו אמרו דאם מכרו לאחד מקרוביו של גנב כגון שמכרו לאביו או לאחיו הרי זה פטור שנאמר גונב נפש מאחיו עד שיבדלנו מאחיו ומקרוביו במכירה והלכך גזול נמי לאו מובדל הוא כיון דמכירין ישראל בגזילתו וכו' ואינו ענין כאן הא דמדעת הבעלים דהנגנב אינו בעל. ובעליו הם אביו ואחיו ושאר קרוביו שנגנב והובדל זה מהם וכלפי מי שגנב ממנו קרוי כאן שלא מדעת הבעלים וכו' עכ"ל. העתקתי לשונו אולי אינו תח"י כ"ת. והנה מבואר מזה שני דברים חדשים הא' גוף הדין שאין חיוב בגוזל נפש רק בגונב נפש. ועוד בירור בענין חיוב דגונב נפש שאין ענין הגניבה להנגנב רק לקרוביו או אחיו שהובדל מהם ואם הוא שלא מדעתם הוי גניבה. ומדעתם הוי גזילה ופטור אבל מה שהוא מידיעת הנגנב אינו מיחשב גזילה דאין החיוב בשביל הגנב וזה חדש למאוד. והנה בגוף הדין אין סתירה מהא דכתב רמב"ם פ"ט ממלכים ה"ט בן נח חייב על הגזל וכו' ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש עכ"ל וכתב הכס"מ ואעפ"י שכ' רבנו גונב נפש לאו למימרא דדוקא גונב אבל לא גוזל נפש אלא לרבותא נקטה וכו' יעו"ש ומבואר דגם בגוזל נפש יש חיוב אך אין זה סתירה דשאני עכו"ם שחיובו אינו מצד דין גונב נפש ומכרו רק מתורת גזילה ולכן שפיר חייב גם בגוזל נפש אבל ישראל שאין חיובו רק ע"י גניבה ומכירה והוא עצם חיוב שפיר י"ל דגזה"כ דוקא גונב ולא גוזל נפש ועי' מנ"ח ואולם בהא דכתב שאין החיוב מצד הנגנב רק מצד קרוביו שמבדילו מהם ותליא אם הוא שלא בידיעתם דאזי הוה גניבה יש לעורר מהא דכתבו תוס' סנהדרין (פ"ה ע"ב) ד"ה עד דמספקא להו אם הגביה את הנגנב. ברשות בעלים אם חייב וכתבו דכיון דפטור מכרו לקרובים דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו כ"ש דברשות בעלים לא מהני כלל ע"כ ואם נימא דחיוב גונב נפש הוא רק משום שגונבו מאחיו אבל לא מה שמוציאו מרשות עצמו שהרי זה מדעת הוא ואין זה גניבה רק גזילה וכנ"ל א"כ מאי ראי' דשפיר בעי' שיוציאו מרשות אחיו שזה הוא חיוב הגניבה אבל לא מרשות בעלים דאצלו גזילה הוא ומוכח דסברי תוס' דחיוב הגניבה גם בשביל הנגנב:
וראה בב"ק (ס"ח ע"ב) א"ל רבי יוחנן גניבה בנפש יוכיח יאוש בבעלים וחייב ופירש"י ז"ל הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתיאש על עצמו ורחמנא חייביה יעו"ש ומשמע פשטות לשונו דחיוב הגניבה בשביל הנגנב דאלו בשביל קרוביו או אחיו הרי שפיר יכולין להתיאש ממנו כמובן. ואולם יתכן לחלק דחיוב גניבה ותפיסת הקנין דמכירה שני ענינים הם והרי מבואר בב"ק (ס"ח ע"ב) שם דר"י בעי להוכיח דיש חיוב מכירה אף בלי יאוש שאינו נתפס בו קנין ולא אהני מעשיו וא"כ בשלמא אלו הי' מועיל יאוש אדם עצמו שיהי' נעשה הפקר שיוכלו אחרים לזכות בו שפיר הי' שייך לומר דחיוב מכירה הוא רק במקום דאהני מעשיו כגון אחר יאוש אבל זה שקרוביו מיאשין אותו ודאי שאין זה מועיל להפקירו דהא אינו קנין קרוביו שיהי' ברשותם להפקירו ואינו ממונם ליאש אותו באופן שיהי' אהני מעשיו דלוקחו ורק לענין עצם דין הגניבה שפיר ס' ר"ב אשכנזי דכיון דגאולת קרובים מצוה א"כ מבואר כוונת התורה שלא יהי' מיבדל מרשותם. אבל לא להפקירו לאלם קנין הלוקח שהרי אינו שלהם ולכן לא כתב רש"י ז"ל רק מזה שהאדם עצמו אינו מיאש ואף דאין החיוב בשביל הנגנב מ"מ לענין אהני מעשיו דמכירה ודאי דתליא רק בנגנב שאם הי' מועיל הפקרו הי' זה יכול לקנות אבל לענין עצם חיוב הגניבה י"ל דהוא בשביל הקרובים ופשיט. [ובמ"א דיברתי בס' הנ"ל דכיון דגאולת קרובים מצוה מש"ה חשיב זה גניבה ומכירה שמוציאו מרשותם דהתינח במכרוהו לעכו"ם אבל לישראל הרי אין גאולת קרובים מצוה והארכתי עוד בהא דסנהדרין (פו ע"ב) גניבה אתחלתא דמכירה ובחי' הר"ן שם באורך והעירותי מכמה דוכתי ואכ"מ]:
ו) ודע דראיתי ברמב"ם (פכ"א מעדות ה"ט) העידו שנים שמכרו לזה הישראל וכו' ובכס"מ ויש לדקדק בדברי רבנו שכ' שמכרו לזה הישראל דמשמע שאם מכרו לעכו"ם אינו חייב ומנין לנו לומר כן יעי"ש מה שתירץ והנה זה חדש לומר דגונב נפש ומכרו הוא רק לישראל ובמ"א כתבתי איזה טעמים לומר כן ובפשוטו יתכן דבאמת לא שייך כלל גדר מכירה כי אף דמצינו שאדם מוכר עצמו אין אדם מוכר את חבירו שאינו ממונו ולא מצינו בשום מקום מכירה כזו ולא אהני מעשיו כלל דאינו נעשה ממונו שיהי' בתורת מכירה:
אמנם יתכן דכמ"ש תוס' מעילה (ח"י ע"ב) ד"ה ואומר בהא דמוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון שמכרו חייב והרי כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' ואין זה מכירה כלל ובארו דכיון דעשה בה ההדיוט מעשה שחשוב זכי' וקנין מהדיוט להדיוט במקום אחר מתחייב עי"ז יעו"ש ומבואר דכיון דמצינו אופן בהיתר דמהני שוב יתכן דחייבה רחמנא בכזה דחשיב גדר מכירה. וה"נ בגנב ומכר לאחר דמצינו גדר מכירה לאדם במכרוהו ב"ד לעבד שפיר הוי זה גדר מכירה וכשעושה כזה אחר הגניבה חייב מיתה דעושה מעשה מכירה במקום אחר דהיינו של ב"ד שמהני. וא"כ הא מבואר ברמב"ם פ"א מעבדים ה"ג עבד עברי שמכרוהו ב"ד אין מוכרין אותו אלא לישראל וכו' וכן המוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לעכו"ם ואם עבר ומכר עצמו אפי' לעכו"ם הרי זה מכור ע"כ ודקדקתי מזה דמדלא תני גם במכרוה ב"ד שאם עברו ומכרוהו הר"ז מכור דרק במוכר עצמו דגלי קרא או לעקר וגו' היא דמהני מכירה אבל מכרוהו ב"ד לעכו"ם לא מהני וש"ר שכ"כ במנ"ח מ' מ"ב יעו"ש שכתב שזה ברור. וא"כ שוב הא זה אינו מוכר עצמו רק הגנב מוכרו ומכרוהו אחרים הרי לא משכחת רק במכרוהו ב"ד לישראל לא לעכו"ם ולכן שפיר י"ל דהמוכר לעכו"ם אינו מחשב מכירה כיון שאין במעשה זו גדר מכירה בשום פעם ופשיט:
ז) ראיתי בהרב המגיד (פט"ז ממלוה ה"ז) ויש מי שכתב דכי אמר שטר פרוע הוא הרי הוא כמוחלו עכשיו ואין לך מחילה גדולה מזו עכ"ל פשטות לשונו ז"ל משמע דרק באומר פרוע הוה כמחילה דמסלק השטר אבל בפורע ממש לא הזכיר שיהי' כמחילה והטור סי' ס"ו הביא בשם בעה"ת ב' דעות אם פרעון כמחילה ובש"ך (שם ס"ק סב) נראה דאומר פרוע עם קבלת פרעון חדא הוא יעו"ש. אמנם ראיתי בשמ"ק כתובות (פו ע"א) גבי קריבתי' דר"נ קמכרה כתובתה בטוה"נ איגרשה ושכיבא אתי קא תבעה לה לברתא וכו' אזלא ומחלה וכו' יעו"ש ובשמ"ק תמה דאמאי לא תבעוהו להבעל את הכתובה ותי' דהלקוחות סברי שברתה קבלה כתובתה ואע"ג דפרעון הוה כמחילה ולא הי' להם לתבוע מכח הכתובה מ"מ יכולין לומר זה הפרעון שקבלת שלנו הוא עכ"ל ומבואר דכל שקבל מעות יכול הלוקח לומר דנתקבל עבורו ואף לשי' הסוברים דמוחל שט"ח אינו משלם רק דמים שנתן מ"מ בזה חייב לתת הכל וא"כ יש חילוק דהאומר שטר פרוע א"צ לשלם רק דמים שנתן כי לא בירר שקיבל כל הדמים ואולי נתפשר וכה"ג. ועי' בחלקת מחוקק באהע"ז (סי' ק"ה סק"ח) דכ' דהאומר כי השטר פרוע היינו שהי' פרוע קודם המכר והי' מקח טעות וא"צ לשלם ללוקח רק הדמים שנתן יעוש"ה. אבל בפרעון ממש הרי יכול הלוקח הלוקח ליטעון שעבורו קיבל המעות וכמ"ש השמ"ק:
והנה לשיטות הסוברים דפרעון אינו כמחילה יש לחדש דזהו רק פרעון למלוה עצמו אבל פרעון ליד אחר בציויו של המלוה דמבואר בחו"מ סי' קכ"א דמיפטר ועי' רמ"א חו"מ (סי' ק"כ סעי' ב') יעו"ש. שפיר פרעון כזה הוה כמחילה והטעם נראה דהנה צ"ע טעם הפוסקים דפרעון אינו כמחילה שהרי סברת ההמ"ג נכוחה דאין לך מחילה גדולה מזו. ומצאתי בפרישה חו"מ ס"ו סקי"ז וז"ל אעפ"י דע"י הפרעון ודאי מחל לי' המוכר מ"מ הוא דפשע להזיק ללוקח זה לכן דין הוא שישלם עכ"ל ובאור הדברים בפשיטו דכיון דפרעון בע"כ שמי' פרעון כמו דהוכיח רמב"ן ז"ל מהא דעירוכין (ל"ב ע"א) יעו"ש שוב אין ההיזק של הלוקח השטר בא ע"י קבלת המלוה את המעות של הפרעון דאף אם לא הי' רוצה לקבלם הי' זה מסתלק מן החוב כיון דמהני פרעון בע"כ ואינו תלוי בדעתו ע"כ חשיב הלוה שפרע מזיק שעבודו של חבירו וחייב לשלם ואינו דומה למלוה שמחל שאז ההיזק בא מצד המלוה אבל בכאן ההיזק בא מפאת הלוה וחוזר ומתחייב מצד מזיק שעבוד חבירו זה באור סברת הפרישה ועי' קצות פ"ו סק"י יעו"ש:
ולפי"ז הלא אימתי אמרי' פרעון בע"כ שמי' פרעון היינו אם שילם למי שהחיוב אליו שיש לו שעבוד הגוף ושעבוד נכסי. אבל מלוה שצוה ליתן לא' הפרעון באופן שזה לא קנאו ומ"מ מיפטר הלוה ע"י שציית להמלוה פשוט דאם יפרע לזה בע"כ דלא מהני ליפטר כיון דכשהוא בע"כ הרי אין זה עושה שליחותו של המלוה ונמצא שלא נתן כלל למי שמחויב ורק מדעתו דהוה ציית להמלוה נפטר מחיובו בכה"ג וזה פשיט וא"כ שוב כשפורע למי שמצווה המלוה ליתן גרע מפורע למלוה עצמו. דכשפורע למלוה עצמו נשאר הלוה מחיוב מטעם מזיק שעבוד חבירו כי גם בלי דעת המלוה הי' מהני הפרעון אמנם בזה דכל הפרעון דמועיל הוא רק ע"י ציוי המלוה. והלוה בעצמותו לא הי' יכול לפרוע לזה האחר וגם לא בע"כ שפיר פרעון כזה מחילה הוא ובזה יתיישב בכמה דוכתי ואין ברצוני להאריך רק גוף החידוש ועי' שמ"ק ב"מ (יט גבי נתינת שובר דהוה כמחילה ואכ"מ]:
ח) ראיתי בנומק"י פ"א דב"ק אהא דאין שמין לגזלן וכו' צריך להחזיר לו או גזילה או דמיו דמה לי הן מה לי דמיהן כי באותן דמים יכול לקנות חפץ כאותו שגזל אבל דבר שצריך למכור כדי לקנות חפץ כמו שגזל אינו יכול ליתן לו עכ"ל ונראה מלשון זה דהא דמהני השבת דמים בגזילה אין הענין כי ליכא עליו חיוב להשיב חפץ כעין שגזל. דז"א דעדיין חובת השבת חפץ עליו דכיון דגזל חפץ מחיוב להשיב חפץ [והכופר בחפץ אף שמודה במעות כ' בשמ"ק ב"מ (מח דחייב קרבן שבועה יעו"ש אך רמב"ן ז"ל חולק בזה דכיון דמודה בעיקר החוב אף שכופר ביחוד כלי פטור מקרבן שבועה יעו"ש ועי' תוס' ב"ק (קח) ד"ה טען וכו' דכיון דנתחייב באונסין שוב כשאבד אינו כופר כלום יעו"ש ומבואר דמה שכופר החפץ אינו מחייבתו קרבן כיון שמודה בדמים וכ"כ במ"א בזה] אלא דמ"מ מיפטר בהשבת דמים דהוה כהשבת החפץ כיון שיכול לקנות בזה חפץ אבל מ"מ לגבי חיובא דגברא מיחשב מחויב בהשבת חפץ וזה מבואר משטחיות לשונו ז"ל:
ואמנם זה רק בגזילה אבל במזיק וכה"ג אינו מבואר אם יש עליו חוב נתינת חפץ כמה שלקח והדמים במקום חפץ כיון שיכול לקנות או דסגי בדמים לחוד ועי' במחנה אפרים בזה אולם ראיתי בההמ"ג (פ"ג משכירות ה"ג) אהא דהסבל ששבר חבית של יין וכו' והכוונה שהם יש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמים דמים מחשבינן להו כיין יעוש"ה ומבואר דגם במזיק חיובא דגברא להחזיר חפץ כמה שהזיק ומיפטר בדמים כיון שראוי לקנות בהם חפץ כזה. וראה בשמ"ק ב"מ (ה ע"א) כי איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות וכו' הקשה הר' יונה אכתי כל הודאת קרקע הילך הוא "שהרי אינו חייב להעמיד לו קרקע" אלא אותו קרקע הוא מחזיר ודמי קלקול החפירה וכו' יעו"ש ומינה נשמע דטעמו דרמב"ם ז"ל בפ"ה מטוען ה"ב וכפי ד' ההמ"ג שם דדמים הבאין מחמת קרקע כקרקע ואין נשבעין עליהן יעו"ש דיתכן דסובר רמב"ם דאף דטענו דמים מ"מ חיובא דגברא להשיב לו קרקע שהזיקו רק דמהני השבת דמים לפוטרו אבל מ"מ לענין דין שבועה בתר חיובא דגברא אזלינן והרי חיובו קרקע הוא:
ואם כנים הדברים יתפרש בזה הירושלמי (שבועות פ"ה) ר' יצחק שאל מהו שישלם דמי העבד מפיו. כל שלשים קנס או יותר מדמיו קנס וכו' אין תימר יותר מדמיו קנס משלם בעי אם שיוי העבד הוי דמים לא קנס] ופשוט תמן תנינן המית שורך עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני פטור (והא כפרו בכדי דמיו שאינו קנס וע"כ דהכל קנס] ומשני א"ר חגיי תפתר בהמית עבד מוכה שחין שאינו שוה כלום] יעו"ש והקשו בזה למאי דכתב הה"מ בפ"ה מטוען ה"ג דטענו דמי עבד הוה טענו קרקע יעו"ש אבל כ"ז בכדי דמיו שהוא זכות בגופו של עבד אבל יותר מכדי דמיו שאינו מפאת שיוי העבד אינו כקרקע כיון דאינו תובעו הפסד משיוי הקרקע וא"כ מאי ראי' מייתי הירושלמי דגם בכדי דמיו קנס מדלא מחייב שבועה משום כפירה דכדי דמיו אם נימא דהוי ממון והלא ממ"נ זה דהוצרך לטעם קנס ולא מיפטר משום דמים הבאין מחמת קרקע הוא על יותר מכדי דמיו שאינו בא משום הפסד שיוי של הקרקע. אבל כדי דמיו דהוי שיוי העבד דהוא קרקע בל"ז פטור דדמים הבאין מחמת קרקע כקרקע. ומר חמיו האריך בזה:
ולפמ"ש הלא זה ברור דבעבד אין חיוב תשלומיו חובת חזרת עבד עצמו שהמית כי תשלומיו הם ענין דין ואף אם העבד שוה יותר ג"כ אינו משלם רק שלשים סלעים וכדתנן בעירוכין (יג ע"ב) בשור המועד שהמית העבד להקל ולהחמיר יעו"ש א"כ מבואר דאין זה גדר חובת גברא לשלם עבד רק דין תשלומי שלשים סלעים. וא"כ הלא הטעם דדמים הבאין מחמת קרקע דכקרקע אף דהדמים אינם כקרקע משום דחובת גברא הוא תשלומי קרקע שהפסיד ומיפטר בהשבה זו. וכ"ז במה שהתשלומין שיוי דבר שהפסיד והוי גם זה בכלל השיוי עצם החפץ וכנ"ל דגם כפירת חפץ חשיבא כפירה. אבל בעבד שאין בזה גדר שיוי כלל רק עצם דין שפיר חשיב זה חיוב דמים גרידא ושפיר אם בכדי דמיו ממונא הוא יתחייב ודו"ק ויש עוד לעיין בזה:
ט) ראיתי בהרב המגיד פ"ב מזכי' דהביא תוספתא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ויצאו עליו כתובת אשה ובע"ח גובין מן האחרון ע"כ ומבואר דבעל חוב גובה מנכסי הפקר ובתשו' הרשב"א סי', רנ"ב כתב דרק מנכסי הפקר עד שלא בא לרשות זוכה אבל גר שהי' לו פקדון ביד אחר ומת דזכה הנפקד אין בע"ח גובה ממנו יעו"ש דהוכיח כן מהא דב"ב (קמט ע"א) גבי איסר גיורא עיי"ש ויש לחקור במקדיש נכסיו דאמר בעירוכין (כג ע"ב) דנפרעין מנכסי הקדש יעו"ש דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד ואח"כ בא אחד ופדה באופן שיצא מרשות הקדש וישאר הפקר [ועי' חולין (קלט ע"א) לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות יעו"ש דסגי בהפרשה לחילול הנה דאף שאין המחלל קונה את החפץ בלי נתינה לגזבר וכמ"ש רמב"ם (פ"ז מעירוכין הי"ב) בנתינת הכסף הוא שלו מ"מ מהני חילול לשוי' הפקר וכן ראיתי בס' בית אברהם לפסחים (כט ע"א) להגה"ק זצ"ל מטטעכינאוי שכ"כ בפשיטות דמהני פדיון בהקדש לשוי' הפקר ואכ"מ בזה] א"כ יש לחקור אם בע"ח גובה מנכסי הפקר אלו די"ל דרק כשהם הפקר מיד שהפקירן הוא דבע"ח גובה אבל זה שהי' באמצע ברשות הקדש י"ל דאין בע"ח גובה כיון שאין ההפקר מרשות הלוה. אך מסברא נראה כיון דגם בעת ההקדש משועבדים היו שהרי אין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד שפיר אין בכח ההפקר להפקיע השעבוד דכל דקודם ההפקר לא פקע שעבודו הבע"ח גובה מנכסי הפקר:
ולפי"ז הי' אפשר ליישב מה דהקשו בהא דשבועות (מב ע"ב) דהבא ליפרע מנכסי הקדש נשבע ונוטל יעו"ש למאי דאמר ב"מ (ד ע"ב) דמש"ה לא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דאשתמוטי או כתירוץ אביי משום ספק מלוה ישינה יעו"ש וא"כ בזה שבא ליטול מן ההקדש נימא מיגו דחשיד אממונא וכו' דלא שייך אשתמוטי בנוטל. וגם ס' מלוה ישונה ל"ש כיון דאמר בב"מ (ו) דפרשי אינשי מספק שבועה דליתא בחזרה ולא פרשי מס' ממון דאיתא בחזרה יעו"ש וזה לא שייך בהקדש דאיכא מעילה וגם הממון ליתא בחזרה ושפיר נימא מיגו' דחשיד וכו' והוא קושי' מפורסמת: אמנם למ"ש יתכן דהא אמר בעירוכין (כג ע"ב) דהבא ליפרע מנכסי הקדש פודה ונותן דינר קודם גבי' יעו"ש ומהני אף שהוא פחות משיוי דהקדש שחיללו על שו"פ מחולל כב"מ (נז ע"א) וכמה דוכתי. ולכאורה צ"ע דהא מלוה זה הרי אחר הוא [ועי' רמב"ם פ"ז מעירוכין דאחר פודהו והמלוה גובה מהפודה ואכ"מ בבאור שיטתו ז"ל] וכבר הוכיחו תוס' בתמורה (כ"ז ע"ב) דרק הבעלים מחללים על שו"פ לא אחר יעו"ש ואיך מחלל המלוה. אך לסברת תו' מנחות (עא ע"א) דמש"ה אין אחר מחלל על פחות משיויו דאין סברא שהאחר ירויח לעצמו יעו"ש וזה ל"ש במלוה שהקרקע משועבדת לו ורק איסורא דהקדש עלה שפיר מחלל גם על פחות משיוי כי הדין ממון שלו הוא. ועי' ראב"ד (פט"ו ממעה"ק ה"ז) דהמחלל קדושת עולה שתחיל קדושת שלמים סגי בפדיון כל דהו יעו"ש והטעם כיון שאין דנין על הדמים רק על האיסור סגי לכ"ע בכל דהו ואכ"מ] אולם אם נימא מיגו דחשיד וכו' הרי אין משועבדת לו כלל והוי דמי הקדש ולא מהני פדיונו בפחות משויו כיון דאחר הוא ושוב חשיד על ממון דליתי' בחזרה:
אמנם לפי סברת תוס' שאין סברא שהאחר יפדה ויקח לעצמו בפחות משיוי נראה דאם פדה באופן דיסולק ההקדש וישאר הפקר דשפיר מתחלל ההקדש כיון שאינו לוקח לעצמו ואין זכי' לשום אדם בזה ורק בפודה לקנות הוא סברת תוס' דלא מהני באחר ופשוט. וא"כ לכאורה מלוה זה שבא לגבות דנותן דינר דהוי בפחות משויו בידו לפדות שישאר הפקר ושוב הרי לית בי' מעילה דנפדה הוא קודם הגבי'. אך הלא בהכרח שהפדי' הוא שיעשו הנכסים שלו לגוביינא ואם ישארו הפקר מאין יגבה. חובו. אמנם למ"ש ניחא כי מכיון דהנסכים משועבדים גם בעודן הקדש גם כשנעשו הפקר בע"ח גובה מנכסי הפקר כתוספתא הנ"ל ואף שההפקר בא ע"י פדיית המלוה מ"מ לא פקע השעבוד כיון דלא הי' שום זמן בלי שעבוד וסילוק ההקדש שנעשה ממילא הפקר אינו מפקיע השעבוד ודו"ק. ויש לפלפל בכ"ז טובא ורשמתי רק להעיר:
י) ודע דבשי' ההמ"ג דגם מנכסי הגר שמת וזכה ישראל בנכסיו גובה בע"ח הי' נראה להעיר דמ"מ חוב גבוה אינו גובה מנכסי הגר שזכה בהם אחר ונועם הדבר דבכל שעבוד כתב הנתיבות דהוא מגדר קנין שהלוה מקנה לו ועי' ריטב"א קידושין (יג ע"א). אמנם בחוב גבוה דהוי שעבוד התורה אינו בגדר קנין רק דין ערבות על השעבוד הגיף והנה הר"ן הסביר הא דלוה שמת דפקע שעבוד הגוף דאינו נפקע שעבוד נכסי ומתרץ דכך הקנה לו נכסיו באופן זה שאם ימות יגבה מהם יעו"ש בכתובות פ' הכותב וזה שייך רק בשעבוד שהוא מתורת הקנאה אמרי' דבאופן זה הקנה לו אבל שעבוד התורה הרי כיון שמת ופקע שעבוד הגוף ממילא יפקע הערבות דנכסים. אך הטעם דאמרי' גם בחוב גבוה שעבודא דאוריתא אף שמת הלוה כדאמרי' קידושין (י"ג ע"א) האשה שהפרישה חטאתה וכו' ועי' ירושלמי חגיגה (פ"א ה"א) הוא כמ"ש הבעה"מ ב"ב קע"ד ובנ"י שם דכיון דירש נכסי אביו מחויב גופו לשלם זיש על היורש שעבוד הגוף והוי הנכסים ערבים בשביל חיוב היורש יעוש"ה ותבין ובראב"ד שם דהשיג בזה ואכ"מ:
אמנם בגר שמת שאין זה יורש מכחו כמ"ש תו' גיטין (יג) דפסק כח המוריש ולא אמרי' בזה מצוה לקיים דברי המת יעו"ש א"כ י"ל דפקע שעבוד הגוף מהזוכה וליכא שעבודא רק משום דכך הקנה לו הנכסים לכשימות וכד' הר"ן ז"ל וזה לא מהני בחוב גבוה שאינו מתורת הקנאה רק מדין שעבוד ערבות והרי ביורש מגר ליכא שעבוד הגוף על הזוכה שוב ליכא שעבוד ערבות וממ"נ כמ"ש. וניחא קושית הגאון מקוטנא ז"ל בהא דמנחות (נא ע"א) גר שמת נסכיו משל צבור והלא מ"נ אם לא הניח נכסים האמר בירושלמי ריש חגיגה דגם מאחר אין גובין מהיורשים ואם הניח נכסים הרי בע"ח גובה מנכסי הגר ולמ"ש ניחא כי רק חוב הדיוט מתורת הקנאת הלוה לא חוב גבוה ויש לעיין בכ"ז:
יא) ודע דבהא דאמר בירושלמי שביעית (פ"י ה"ד) שלא א תאמר הואיל ואין ירושת הגר ד"ת יחזיר לבניו וביאר הפנ"מ דקמ"ל דבירושה דרבנן בן קודם לבת ועי' רש"י יבמות (סב ע"א) דגבי ב"נ בן ובת שוים] אולם יש לפרש דהא מבואר בקידושין (טו ע"ב) דעבד עברי אינו עובד את היורש רק את הבן יעו"ש ומבואר דענין ירושת הבן אינו באורת יורש רק כהא דעירובין (ע' ע"ב) יורש מהו שיבטל רשות כו' יורש כרעא דאבוה הוא יעו"ש והיינו דנחשב כאלו האב בחיים ועי' מאירי שם. ולכן ס"ד דבגר לא תקנו כלל ירושה רק הבן דהוי כרעא דאבוה הוא דיורש כמו בע"ע ולזה אשמעי' דגם הבת יורשת. שתקנו בזה גדר ירושה אבל מ"מ זה אינו מוכח דבן קודם לבת בזה ואכ"מ: יב) ראיתי לכת"ר שהתעורר בהא דתמורה (יא ע"ב) דבעי הקדיש חד אבר מהו בגיזה וכתב רש"י ז"ל דבעבודה לא תיבעי לך דמכחיש לה, יעו"ש והעיר כת"ר דתאסור משום כלאים כיון דהקדיש אבר א' והשאר חולין וכס' הש"ס, במכות (כב ע"א) דהמנהיג שור פסוהמ"ק לוקה משום דחולין וקדשים מעורבים הוי כלאים וניחא לי' עפ"ד (במכתב הקדום) דלהירושלמי (חלה פ"ד) הקדש שיש לו פדיון הוי מינו דחולין שוב הקדש כזה אינו כלאים וה"נ יש לו פדיון לאותו אבר ואינו כלאים עכ"ד הנה בזה אם הקדיש חד אבר אם קדוש בקדוה"ג יעוי' בתוס' גיטין (מג ע"ב) ד"ה גמרי וכו' שאני התם דאפשר שתרעה ויהי' חצי דמיה הקדש וחצי דמיה חולין יעו"ש ומבואר דסברי דהמקדיש חצי בהמה אינה נפדית בלא קום ובעי' ראי' ומוכח דחלה קדוה"ג גם באבר אחד דאל"כ אמאי לא יפדה שלא במום ככל קדושת דמים ועי' תמורה צא לא והנה גם מדברי הסוגי' דתמורה (יא ע"ב) הנ"ל יש הוכיח כן דבעי הקדיש חד אבר מהו בגיזה והרי מבואר בחולין (קלה ע"א) דקדשי בדק הבית מדאורייתא בני גיזה נינהו יעו"ש ועי' בכורות (יד ע"א) דאינו אסור רק בקדושת דמים למזבח אבל קדשי בד"ה ליכא איסורא אפי' מדרבנן יעו"ש וא"כ שוב אם נימא דבהקדיש חד אבר הוי רק קדושת דמים אמאי יאסור בכה"ג כיון דאינו דומה כלל לקדוה"ג דהא אפי' בהקדיש כל הבהמה ליכא איסורא רק מדרבנן. אך זה י"ל עפ"י דברי הש"ס שם בסמוך דבעי. אם אמרי' מיגו דנחית קדושת דמים נחית נמי קדוה"ג יעו"ש א"כ י"ל דזהו עצמו ספק הש"ם אם אמרי' מיגו וחל קדוה"ג על אותו אבר ליאסר בגיזה או דאינו רק ק"ד ואינו אסור בגיזה. ולפי"ז הרי אותו ספק של הש"ס בגיזה ישנו לענין עבודה שהרי אם נימא דאינו אסור בגיזה משום דהוי רק ק"ד שוב לא יאסור גם בעבודה וכנ"ל דקדושת דמים וחולין לאו כלאים הוא. אבל אם אסור בגיזה דנימא דהוי קדוה"ג שוב גם בעבודה יאסור דהוי כלאים והוי גיזה ועבודה בחד ספק ולזה פירש"י ז"ל דבעבודה פשיטא דאסור אף להצד דאינו אסור בגיזה:
ואמנם מדברי רש"י ז"ל עצמו דכתב דבעבודה פשיטא דאסור משום דמכחיש לה מוכח דאף לפי הצד דאינו אסור בגיזה מ"מ יש קדושת הגוף בחד אבר שהרי פשטות הסוגי' משמע דמה"ת קא בעי לה אם אסור בגיזה יעו"ש בסוגי' והרי קדושת דמים מותר בעבודה אף דמכחיש לה ואלו הי' הספק של הש"ס בזה עצמו אם המקדיש אבר א' הוה קדוה"ג א"כ גם לענין עבודה יש ספק זה עצמו וע"כ דזה פשיטא לי' דכיון דהקדיש לקרבן [אף לר"י דלא אמרי' פשטה קדושה בכולה וכמ"ש בשמ"ק תמורה (יא ע"ב) שם] דחל קדוה"ג על אותו האבר ואינו נפדה בלא מום וכמ"ש תוס' וא"כ שפיר יחשב כלאים דקדוה"ג וחולין כלאים הוא:
ונראה דהנה לפי הירושלמי (דחלה פ"ד) דקדושת דמים הוי מינו דחולין לפי שיש לו פדיון יש לעיין אם קדושת דמים וקדושת הגוף חד מינא נינהו דכיון דקדוה"ג עם חולין הוי כלאים והוי שני מינים שוב מכיון דק"ד עם חולין חד מינא ממילא קדוה"ג וק"ד תרי מינא נינהו או דמ"מ כיון דתרויהו קדושים כחד מינא הוא. ואף דאין בכח הקדושת דמים לשוי' אינו מינו דחולין מ"מ גם אינו מינו דקדוה"ג לא הוי כיון דמ"מ קדוש הוא. ונראה מהא דכתב הרמב"ם (בפ"א מה' פרה אדומה ה"ט) שחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת ובכסף משנה שם כתב להעיר דהא חטאת ששחטה לשם חולין כשרה כזבחים (מו ע"ב) יעו"ש. אך פשטות שיטת רמב"ם מבואר דכיון דפרה בעצמותה קדשי בדק הבית הוא וכמבואר בזבחים (יד ע"ב) ודוכתי טובא א"כ הא אמר בזבחים (ג ע"א) אר"י אמר רב חטאת ששחטה לשם חולין כשרה אלמא דמינא מחריב בה דלאו מינא לא מחריב בה יעו"ש ומבואר דמש"ה אין פוסל במחשב לשם חולין משום דחולין לאו מינא הוא. ושוב זהו רק בקדשי מזבח שאין להם פדיון הוי חולין לאו מינא. אבל בפרה דקדשי בד"ה ויש לה פדיון וכשבועות (י"א ע"ב) שפיר לשם חולין מחריב בה [וראה לרבנו גרשום ז"ל חולין (פא ע"ב) בהא דתנן השוחט פרת חטאת ר"ש פוטר וכתב ר"ג ז"ל דהכוונה דשחט פרת חטאת לשם חולין דהוי שחיטה שאינה ראוי' יעו"ש ומבואר דפוסל לגמרי השוחט לשם חולין בפרה אדומה]. והנה הרמב"ם (פ"ד מפרה ה"ג) כתב פרה שנשחטה שלא לשמה פסולה יעו"ש והוא משנה בפרה פ"ד. ומבואר מזה דאף דפרה קדשי בדק הבית וחשיבא מינא דחולין שהרי אמרינן דמחשבת חולין מחריב בה. מ"מ לא אמרינן להיפוך דקדשי מזבח יחשבו אינו מינו ולא יפסול מחשבת קדשים אחרים. רק אמרינן תרויהו דלגבי חולין לא נחשב אינו מינו כיון דבעצמותו חולין דהא יש לה פדיון אבל מ"מ כ"ז שלא נפדה דמועלין בו וקדש גמור הוא הוי גם מינו דקדשי מזבח ומחריב בה גם מחשבת שלא לשמה דקדשי מזבח (ובפרט דחטאת קרי' רחמנא). ולפי"ז ברור גם לענין כלאים דקדושת דמים עם קדוה"ג בודאי חד מינא הוא דאף דק"ד חד מינא עם חולין מ"מ כיון דתרויהו קדושים הוי מינא דקדוה"ג גם כן וזה פשוט וברור:
ולפי"ז י"ל דהנה בתמורה (יא ע"ב) בעי הקדיש אבר אחד לדמיו מי אמרינן תרי מיגו. מיגו דנחית קדושת דמים נחית קדוה"ג ומיגו דנחית קדושה אחד אבר נחית קדושה לכולי' יעו"ש ובפירש"י ז"ל מהפך המיגו דבתחלה אמרינן מיגו דנחית קדושה על חד אבר נחית לכל הבהמה יעו"ש בלשונו ז"ל. והנה בעי' השני' דהקדיש חד אבר מהו בגיזה יתכן לפרש דהוא באם תמצי לומר של הבעי' הראשונה. וא"כ ניחא דאם נפרש דרק זה נשאר בספק אם אמרינן תרי מיגו מ"מ חדא מיגו אמרינן עכ"פ א"כ בפשיטו ניחא לפי שי' רש"י ז"ל דאמרינן מיגו הראשונה דנחית ק"ד על כל הבהמה א"כ לא הוה כלאים בהקדיש חד אבר דהא אין כאן חולין כלל כיון דכל הבהמה הוה קדושת דמים. אך לפי הנ"ל דמדכתב רש"י ז"ל דיש איסור עבודה מוכח דהוי קדוה"ג בחד אבר. וע"כ לפרש דבעיית הש"ס הי' רק אם אמרינן תרי מיגו ביחד היינו שנאמר מיגו דנחית ק"ד נחית על כולה ומיגו דנחית ק"ד נחית קדוה"ג וזה נשאר בספק אבל מ"מ כל חדא מיגו אמרינן דזה אמרינן דהקדיש חד אבר נחית קדושת דמים על כולה וגם זה אמרי' דמיגו דנחית ק"ד אחד אבר נחית קדוה"ג על אותו האבר. אך תרתי ביחד דהיינו שיהי' ע"י הקדש חד אבר קדוה"ג בכל הבהמה זה נשאר בספק:
ולפי"ז בעי' השני' היא לפי אם תמצא לומר דלא אמרי' תרתי מיגו ביחד ואינה קדוה"ג בכולה אבל מ"מ כל חדא מיגו אמרינן והוה כולה ק"ד ע"י מיגו דנחית אחד אבר נחית אכילה ואותו אבר הוי קדוה"ג ע"י מיגו דנחית ק"ד נחית קדוה"ג ובעי אם אסור בגיזה לפי דיש אז הבהמה אינה קדוה"ג ואין אסורה בגיזה גם אותו האבר לא יאסר בגיזה דהוי כקדושה לחצאין עי' רש"י בכורות (ט ע"ב) גבי שותפות עכו"ם בבכורה דאתה גוזז משום דאין קדושה לחצאין יעו"ש או דמ"מ כיון דאותו האבר קדוה"ג שפיר אסור בגיזה. וא"כ ניחא דלא קאמר האיסור דעבודה משום דהוי כלאים דז"א דלפי האמור דבאיבעי' זו קיימינן דכל הבהמה הוי ק"ד, ואותו האבר הוי קדוה"ג א"כ ודאי קדושת דמים וקדושת הגוף אינם כלאים זה בזה ומש"ה פירש"י ז"ל דכיון דאותו האבר קדוה"ג אסור בעבודה משום דמכחיש לה ופשוט:
יג) ובגוף דברי רבנו גרשום ז"ל דהשוחט פרה אדומה לשם חולין פסולה דצ"ע מהא דזבחים (מו ע"ב) חטאת ששחטה לשם חולין כשרה וכמ"ש הכס"מ הנ"ל יתכן בפשיטו למאי דכתבו תוס' זבחים (קי"ג) ד"ה חוץ להקשות דפרה אדומה ששחטה חוץ מגיתה יתחייב משום שוחט קדשים בחוץ ותירצו שם ג' תירוצים יעו"ש בדבריהם. ועכ"פ זה מבואר דסברתם ז"ל דכיון דחוץ אינו מקום הכשר קרבן רק לפרה וע"כ זה רק כשהוא כמצותה אבל שלא כמצותה שוב יש איסור חוץ. ולכן י"ל דזהו טעמו של ר"ג ז"ל דאף דחטאת ששחטה לשם חולין כשרה מ"מ כיון דאמר שם דלא עלתה לבעלים א"כ י"ל דרק בפנים דהוי מקום הכשר קרב יש הכשר הקרבה גם במה דלא עלתה אבל בפרה כיון שלא עלתה הרי אינו פרה ושוב הוה זה פסול משום דהוא בחוץ דכל שאינה בהכשר פרה ממילא פסול משום חוץ וזה ברור ועי' תוס' תמורה (לג ע"ב) ד"ה משום ואכמ"ל:
יד) ובעיקר דברי הש"ס דתמורה (יא ע"ב) דבעי הקדיש חד אבר מהו בגיזה ולא בעי על עבודה כמ"ש רש"י ז"ל משום דמכחיש לה דהקשתי דבק"ד ליכא איסור מצד דמכחיש וא"כ לפי הצד דאינו אסור בגיזה דהיינו דנימא דאינו רק ק"ד א"כ גם בעבודה לא יאסור וכדמשמע פשטות הסוגי' יתכן בפשוטו למאי דכ'. הכס"מ (פ"ג ממעילה הט"ז) בשם מהר"י קורקוס דהקשה בכל בעלי מומין שקדם מומן להקדישן דאינו אסור בגיזה ועבודה דאמאי לא יאסור משום מעילה שהרי נהנה ותירץ דהכוונה באופן שאינו נהנה מהגיזה ומהעבודה יעו"ש ומבואר דגם ק"ד אסורי בגו"ע היכא דנהנה משום מעילה: ואולם לכאורה בגיזה ליכא איסור מעילה דהא כ' תו' מעילה (יב) ד"ה חלב דמש"ה גיזת פסוהמ"ק מותרת מה"ת משום דאינו ראוי למזבח ואין חיות הבהמה תלוי בו לית בי' מעילה יעו"ש ומבואר דליכא איסור מעילה בגיזה. ולפי"ז יהי' חלוקה עבודה מגיזה בק"ד דליכא איסור דלא תגוז ולא תעבוד דעבודה כשנהנה עכ"פ אסורה משום מעילה אבל גיזה מותרת. ובקדשי מזבח דאף במקום שאינו נהנה אסור בעצמותו ליגזוז וליעבד שפיר אסורי שניהם הגיזה והעבודה. אך הא דברי תוס' צ"ע מהא דפסחים (לג) נתכוון לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה מעל יעו"ש ומבואר להדי' דיש מעילה בגיזה וכבר התעורר הרי"ט בבכורות פ"ג יעו"ש. גם קשה מהא דתמורה (לד ע"א) דמועלין בנוצה של עוף דמ"ש מכל גיזה דאין מועלין לשיטת תוס' ועי' ירושלמי שבת פ' כלל גדול ובבכורות (כ"ה ע"א) עוף שאין לו גיזה תלישתו זו גיזתו יעו"ש. ולכן הי' נראה דבאמת אין מועלין בגיזה וכמ"ש תוס' רק היכא דראוי למזבח חל עליו דין מעילה דכללא הוא דכל מה שראוי לגבוה יש בו מעילה וכמבואר במשנה דמעילה (ז ע"ב) ועי' תוס' מעילה (ח ע"א) ד"ה אין וברש"י זבחים (מ"ו ע"א) דמכיון דראוי לגבוה הוי קדשי ה' יעו"ש ומצאתי באחרונים דפירשו הא דגיזי עולה מועלין בו דהכוונה בצמר שבראשי כבשים דאמר בזבחים (פ"ה ע"א) בזמן שהן מחוברים יעלו יעו"ש והוי ראוי למזבח וכן נוצה של עוף כתב הראב"ד ז"ל בפירושו לת"כ פ' ויקרא דקריבה למזבח יעו"ש. אבל שפיר גיזה שאינה קריבה במזבח אין בה מעילה ואסורה רק המעשה דגיזה מצד לא תגוז אבל לא מצד איסור מעילה אף שנהנה ולפי"ז י"ל שפיר דבעיית הש"ס אם ליכא רק ק"ד באותו אבר ואינו אסור בגיזה או דיש בו קדוה"ג ואסור בגיזה וזה רק לגבי גיזה זו שעכ"פ אינה קריבה במזבח וליכא איסור מצד מעילה. אבל בעבודה פשוט לי' דעכ"פ בנהנה אסור אף דהוי ק"ד משום איסור מעילה. ובעי בגיזה דליכא בשום ענין איסור מעילה אם עכ"פ אסור בגיזה אם הוי קדוה"ג כן י"ל: טו) ודע דבדברי הראב"ד ז"ל (בפי' לת"כ ויקרא) דנוצה של עוף קריבה במזבח קשה מהא דמנחות (עד ע"ב) אהא דתני במתני' מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים למזבח ואין בהם לכהנים ובזה יפה כח מזבח מכח הכהנים ובגמ' פריך ותו ליכא (שיהי' יפה כח מזבח מכח הכהנים] והאיכא עולת העוף דכולה קריבה למזבח] ומשני איכא מוראה ונוצה (דאין קרבין למזבח רש"י] והרי לראב"ד ז"ל נוצה קריבה במזבח וצ"ע בדבר ובחי' הארכתי ליישב ואכ"מ [וראה ברמב"ם פ"ב ממעילה ה"ו) דחטאת העוף שנאכלת לכהנים אסור ליהנות במוראתה ונוצתה וראיתי בס' חסדי דוד הספרדי לתוספתא דתמורה דתמה דאף דדין זה הוא בתמורה (לד ע"א) דמוראה ונוצה אסורה אבל הרי שם מיירי בעולת העוף אבל חטאת העוף שהוא לכהנים מותרת מוראה ונוצה יעו"ש והנה בתוס' זבחים (לה ע"א) ד"ה פיגל בזבח כתבו דהא דאמרי' פיגל באלל נתפגלה מוראה פיגל במוראה לא נתפגל אלל דבעולת העוף מיירי ומשום דאין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח יעו"ש ומבואר דחטאת העוף שפיר מתפגלת ועי' בגליון להגר"א ז"ל מ"ש שם. ומוכח דבחטאת העוף שפיר המוראה ראוי לאכילה אולם ראיתי בשיטה מקובצת (זבחים לה. שם) דכתב דכיון דאיכא אינשי דאכלו לי', מתפגל אבל אינו מפגל דרובא דאינשי לא אכלו לי' יעו"ש היטב בסוגי'. וזה נראה טעמא דראב"ד ז"ל (בתו"כ ויקרא פ"ז פ"ט) אהא דאמר בת"כ והשליך אותה כו' ולא חטאת העוף ופירש ראב"ד ז"ל שאם ירצה כהן יאכל אותו זפק עיי"ש וזה צ"ב דאכילת קדשים הוי מ"ע ואינו תלוי בדעתו של כהן וכיון דגלי קרא שאינו בכלל השלכה שוב נימא דהוי חיוב אך הטעם כדברי השמ"ק דכיון דבעצם לאו בר אכילה הוא ורובא דאינשי לא אכלי לי' מש"ה תליא בדעתו של כהן ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ איך שיהי' מוכח מהא דבחטאת העוף נתפגלה מוראה שהדין דמותרת באכילה וחידוש שלא הזכיר כלל מזה. אמנם ברמב"ם (פי"ח מפסוהמ"ק הכ"ג) מבואר דלא נתפגל לא אלל ולא מוראה ואכמ"ל]:
טז) ודע עוד דראיתי דבר חידוש בס' מרכבת המשנה (פט"ו ממעה"ק ה"ז) דכתב דהא דאמרינן בשבועות (יא ע"א) ובתמורה (יט ע"ב) המקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף משום דאמרינן מיגו דנחית ק"ד נחית נמי קדוה"ג יעו"ש דמ"מ זהו רק לענין שהוא עצמה תקרב עולה כלשון רמב"ם (שם דין ה') אבל מ"מ היא ברשות הבעלים למכור אותה למחויב עולה ושלמים ואף דאמרינן בפסחים (פט ע"ב) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום היינו רק היכא דהוא עצמו הקדיש עולה. אבל בזה דהוא לא נדר בהמה זו אלא דמיה שפיר רשאים הבעלים למכרה למחויב עולה עכ"ד ועי' בלח"מ פ"ה מעירוכין הי"ד עיי"ש. ודבריו ז"ל צ"ע דאטי הא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום הוא משום הפקעת חובתו הלא הוא משום עצם החפץ שאינו דבר הנקנה א"כ מאי נ"מ אם הוא עשה הקדוה"ג או שמאליו נעשה קדוה"ג הא מבואר בקידושין (נד ע"ב) דמע"ש למ"ד ממון גבוה אינו יכול ליתנו במתנה משום דלאו בר הקנאה הוא יעו"ש ועי' קצות סי' ק"י. ובב"מ (נו ע"ב) וב"ק (עז ע"ב) וה"נ בזה [ובמ"א העירותי בזה לפ"ד הכס"מ (פט"ו ממעה"ק סוף ה"ז) דהמקדיש זכר לדמיו דקדיש קדוה"ג מ"מ אם הקדישו, לזמן פקע בכדי עי' נדרים (כ"ט ע"א) ופלפלתי טובא ואכ"מ. וגם באיסור הטלת מום בזכר שהקדיש לדמיו דנתי טובא מהא דכתב רבינו אלחנן בתוספותיו לע"ז (יג ע"ב) דקדשי, מזבח תמימים שהקדישן לבדק הבית כיון דהדין דאינו יוצא מידי מזבח לעולם יש בו איסור הטלת מום מה"ת יעו"ש כ"ש זכר שהקדיש לדמיו למזבח ואכ"מ יש אריכות דברים בזה]:
יז) וראיתי ברמב"ם (פ"א ממעילה הי"ג) הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה לפיכך אסור ואין לוקין עליו עכ"ל. וצ"ע בזה דמפרש הבעי' גם בהקדיש לבד"ה שאינו אסור אפי' מדרבנן בגיזה כבכורות (יד ע"א) ומכ"ש במקדיש רק אבר א'. וגם מהא דאמר בתמורה (יא ע"ב) כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן ע"ש מוכח דהבעי' מה"ת וזה אינו אפי' בקדושת דמים למזבח כבכורות (יד ע"א) (וכה) ועי' ירושלמי שקלים (פ"ד ה"ד) ליידא לגיזה ועבודה וגם צ"ע בזה דכ' הדבר ספק אם אסורה "כולה" והרי בחולין (קלה ע"א) דשייר חוץ מגיזה ליכא איסור גיזה יעו"ש ומבואר דאיסור גיזה אינו מצד הבהמה הנגזזת שהרי אף שהבהמה קודש מ"מ כיון דהגיזה אינה קודש ליכא איסור וע"כ דבגיזה תליא מילתא וא"כ איך נאמר בהקדש אבר א' שתאסור גיזת כולה כיון דשאר הגיזה חול ועי' מנ"ח ובשעה"מ פ"ה מעירוכין]. ועלה בדעתי למאי דאמר בחולין (קלה ע"א) דיש איסור בגיזה משום דמכחיש לה יעו"ש ועי' מהרש"א שם דגם בקדשי בד"ה יש איסור גיזה מה"ת משום מכחיש ורק היכא דשיירי לכחישה ליכא איסור גיזה יעו"ש. אך ברמב"ם (פ"י מבכורים ה"ב) אהא דאמר שם דאיצטריך למעט קדשים מראשית הגז כגון ששייר לגיזה השמיט לשון הגמ' דשייר כחישה והביא רק גיזה יעו"ש ובכס"מ. אך יתכן דברמב"ם (בפ"א ממעילה ה"י) דשער הנתלש מן הקדשים אסור בהנאה ובמ"ל שם דרק מדרבנן עי' תו' חולין (לו ע"א) ד"ה ס"ד ומעילה (יב ע"א) ד"ה חלב ובכורות (כה ע"א) ד"ה שער יעו"ש אולם מד' הק"ס נראה דהוא מה"ת. אמנם נראה דאימתי יכולין לומר דאסורה הגיזה היינו אם יש איסור על הגיזה מצד עצמה של הגיזה דנעשה האיסור בבהמה ובגוף הגיזה [וכס' הריב"ש לענין שבת בחיוב גוזז יעו"ש] אזי הגיזה נאסרת אבל אם האיסור רק משום מכחיש דאזי נעשה האיסור רק בבהמה לא בגיזה עצמה שפיר הגיזה מותרת וז"ב. וא"כ נכונים ד' רמב"ם דכיון דמשכחת שעבר וגזז דס"ד שיתחייב לתת לכהן רק משום דנאסר בהנאה לאו דידי' ושוב כששייר לגיזה אף, דלא שייר כחישה שוב הגיזה מותרת ואיצטריך קרא לפטור בעבר וגזז ודו"ק: ולפי"ז הי' אפשר ליישב הא דתמורה (יא ע"ב) דלשי' רמב"ם הבעי' מצד כחישה וזה שפיר אוסר גם בקדשי בד"ה וכן עבודה [אך מהא דאמר שם גיזה דלא מכחשא וכו' מוכח כרש"י דגיזה אינה מכחשת לאותו אבר] ואכמ"ל וצ"ע עדיין בכ"ז:
יח) ודע דבהא דחולין (קלה) דאמר דמקדיש בהמה חוץ מגיזה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא דאמר ר"י והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה וכו' יעו"ש יש לעורר למאי דאמר בחולין (קלה ע"א) שם רבא אמר במקדיש גיזה עצמה דליכא איסור גיזה יעו"ש ומבואר מזה דאף למ"ד המקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו דפשטא קדושה בכולה דמ"מ המקדיש גיזה לא אמרינן פשטא קדושה בכל הבהמה והטעם פשיט דהגיזה בטלה להבהמה אבל אין הבהמה בטלה להגיזה (ועי' לח"מ פ"ז מעבדים) וא"כ יקשה דמנ"ל דאמרינן פשטה גם על דבר שאין בכחו לפשט קדושה על אחרים הא י"ל דרק במקדיש אבר א' מהבהמה עצמה דזה המקצת שלא הקדיש ביכולתו לגרום קדושה על זה האבר שעל ידו בעי' למימר פשטה שהרי להיפוך אם יקדיש כל הבהמה לבד זה האבר נימא אז דפשטה קדושה על אותו האבר ממילא שפיר עכשיו מהני זה האבר לפשט קדושתו בהשאר דכל שראוי לעשות קדושה מקבל קדושה. אבל מנ"ל בגיזה שאין ביכולחה לפשט קדושתה על הבהמה מנ"ל דהבהמה פשטא קדושתה גם על הגיזה ונראה דלק"מ דמוכח מהא דסובר מ"ד זה דלא אמרינן פשטה רק אם הקדיש דבר שהנשמה תלוי' ומתפשט גם על אבר שאין הנשמה תלוי' בו ומבואר דכח המפשט עדיף מכח המתפשט שהרי אבר שאין הנשמה תליי' בו אינו עושה קדושה ומ"מ מתפשט גם על מה שאין הנשמה תלוי' בו וזה פשוט. ומדוקדק לישנא דגמ' דחולין (קלה ע"א) שם ואפי' למ"ד לא אמרי' וכו' דהיינו דמזה מוכח דגם בכזה שאינו עושה קדושה מ"מ מקבל קדושה ואולם קשה מהא דב"ק (עח ע"ב) גבי מכירה לחייב ד' וה' אם מכרה חוץ מגיזתו דפליגי אם חשיב שאר ולא קרי' בי' ומכרו כולו יעו"ש א"כ מאי ראי' מהא דאמרי' פשטה בגופה של בהמה דכל אבר ממנה הוי שיור לשנאמר פשטה בגיזה שהוא חוץ מגופה ובעלמא לא הוי שיור ואכ"מ בזה:
ובעיקר הדבר שהבאתי מדברי תוס' גיטין (מ"ג ע"ב) דמקדיש חצי בהמה הוי קדוה"ג דה"ה מקדיש אבר אחד יש בו קדוה"ג. לכאורה יש לדון בזה עפ"י דברי התוס' תמורה (כו,) ד"ה האומר דכתבו לחלק בין אבר אחד לחצי בהמה דאף דאין אבר אחד עושה תמורה דמ"מ חצי' עושה תמורה יעו"ש ומבואר דשיטת תוס' דיש חילוק בין אבר אחד לחציה וא"כ י"ל גם לענין קדוה"ג דאף דחציה הוה קדוה"ג שהרי עבדה תמירה ובעי רעי' ואינה נפדית בלא מום דמ"מ אבר אחד שאינו עושה תמירה שפיר נפדה בלא מום. אמנם הא סברת תוס' דחלוק חציה מאבר אחד הוא כדאמר חולין (סט ע"א) בהמה בבהמה לרבות הולד ופריך אלא מעתה ימירו בו אלמא תנן אין ממירין לא אברין בעוברין וכו' יעו"ש ומבואר דהא דאין ממירין באברין משום דאינו בכלל בהמה ובזה סברו התוס' דעכ"פ חצי יש עלי' שם בהמה. אבל בעצם קדוה"ג לא מסתבר לחלק בין חצי' לאבר אחד דכיון דאינו ראוי להקרבה ומ"מ גם במקדיש חציו ומ"מ אינו נפדה בלא מום ה"ה במקדיש אבר א' אינו נפדה בלא מום ופשיט. (ועיין ברש"י קידושין (ז ע"א) ד"ה ואינה כו' שלא קידשה אלא חצי' ותמכר ויקריב אחרת בדמי' עכ"ל ומדלא הזכיר שיהי' צריך רעי' משמע לכאורה דסובר דאינו רק ק"ד ונפדה שלא במום ולפי"ז יש לעיין בדברינו דאזלי' לרש"י ז"ל ואכ"מ]:
יט) ודע דבחידוש זה שכתבו התוס' בתמורה (דף כ"ו ע"א) בד"ה האומר דאף דאין ממירין באברים מ"מ בחצי בהמה ממירין יש להקשות מהא דאיתא באוספתא (פרק א' דתמורה) (ומייתי לה רמב"ם ז"ל) וז"ל בהמה שחצי' קדש וחצי' חול לא עושה תמורה ולא נעשית תמורה ע"כ והנה מזה דאינה עושית תמורה לא תקשי לדברי התוס' דהרי תוס' ז"ל מיירי היכא דכל הבהמה קדושה והוא אינו מימר אלא בחצי' בזה שפיר מהני אבל התוספתא הרי רק בחצי' קדש י"ל דאינה קדושה גמורה לעשות תמורה אף דבעי רעי' לשי' תו' גיטין (מ"ג ע"ב) אבל מזה דתני בתוספתא דאינה נעשית תמורה קשה לפי שיטת תוס' דבחצי בהמה שפיר תפסא תמורה א"כ אמאי אינה נתפסת תמורה בבהמה שחצי' קדש וחצי' חול וזה צ"ע. וליישב דברי תוס' יתכן עפ"י, דברי הש"ס בתמורה (דף י' ע"א) במשנה אין ממירין לא אברין בעוברין ולא עוברין באברים וכי' ר' יוסי אומר ממירין אברים בשלמין אבל לא שלמים בהם אמר ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף כשיאמר רגלה של זו תמורה תחת זו הרי זו כולה תמורה תחתי' ע"כ וזה צריך באור דהא זה דין בפ"ע דסובר ר"י דממירין אברים בשלמים א"כ למאי זה אשמעי' עכשיו הדין דאמרי' פשטה בתמורה ויתכן לפרש דהנה בזה דאין ממירין אברים בשלמים יש ב' טעמים וזה דבש"ס חולין (ס"ט ע"א) אהא דיליף מקרא דבהמה לרבות את הולד פריך אלא מעתה ימירו בו [דהא גבי תמורה, בהמה כתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה רש"י] ומבואר דזה דאין ממירין בעוברין משום דלאו בהמה מיקרי וכן י"ל טעם דאין ממירין באברים משום דאבר אחד לאו בהמה מיקרי וכ"כ בחי' רמב"ן ז"ל שם. ואולם ראה ברבינו גרשום בתמורה (י' ע"א) דכתב וז"ל אין ממירין אברים בשלמים דלא תפיס קדושת תמורה בחד אבר כשהוא מחובר לגוף הבהמה שאין בו דין תמורה ע"כ ונראה דזה טעם חדש וסברתו דכיון דענין תמורה חידוש הוא שחידשה תורה אמרינן דא"א להיות קדושת תמורה לחצאין וכיון שהנשאר מן הבהמה אין בו קדושת תמורה אין נתפס דין תמורה באבר המחובר בו דא"א לחלק בהמה אחת שמקצתה תהי' תמורה ומקצתה לא תהי' תמורה. וזה יש לפרש דברי ר' יוסי דפליג על ת"ק וס"ל דממירין אברין בשלמים ומשום דס"ל דאבר אחד מן הבהמה חשיב בהמה ויש בו דין תמורה. ואולם הלא יש סברא ג"כ דא"א לחלק קדושת תמורה לחצאין ואיך יתפוס תמורה בחד אבר המחובר לגוף שאינו תמורה ע"ז קאמר ר"י דגם בתמורה אמרינן פשטא קדושה בכולה וא"כ אדרבה ע"י שחלה הקדושה באותו אבר ממילא כל הבהמה תקדוש בקדושת תמורה ואין כאן תמורה לחצאין:
ונראה דסברת תוס' בתמורה (כ"ו ע"א) דבאומר חציה תמורה מהני הוא רק להטעם דהחסרון באבר שאינו נעשה תמורה משום דאינו בהמה דשפיר חצי' בכלל בהמה כיון דאין כאן רוב בהמה שלא המיר שפיר יש על החצי שם בהמה. אמנם לפי הטעם דא"א לתפוס קדושת תמורה בדבר שמחובר למה שאין בו קדושת תמורה שוב גם בחצי כן דנהי דחשיבא בהמה אבל מ"מ הרי יש לה צירוף אל החצי השני' ובעלי חיים א"א למיפלג [ועי' סנהדרין (קי"ב ע"א) בהמה חצי' של עיה"נ אסורה כמאן דלא פליגא וברמ"ה שם וז"ל מכדי מעיקרא כי קא חייל איסורא אבעלי חיים קא חייל ובעלי חיים לאו בני חלוקה נינהו דכי פלגינהו להו לאו בעלי חיים נינהו ואשתכח, דמעיקרא לאו כמאן דפליגא דמי יעו"ש ומבואר דכשחל איסור על בע"ח ע"כ על כולי' חייל דא"א למיפלגי' דא"כ לאו בעלי חיים הוא. ואם כי דבריו ז"ל צ"ע דאטי איסור עיר הנדחת בעי בע"ח דוקא דאזי הי' שייך סברא זו אבל הלא חל אף על מה שאינו בע"ח וא"כ מאי בכך דכי פלגינהו לאו בע"ח נינהו ודומה לזה במעילה (ט"ו ע"א) גבי קדשים שמתו פריך אי בקדשי בד"ה לא יהי' אלא הקדיש אשפה עיי"ש, הנה דכיון דאין הקדושה צריכה. דוקא בע"ח אף שהוא הקדיש בע"ח מ"מ אין קדושתו תלוי' בזה וה"נ דכוותי'] ושוב א"א לומר דיחול קדושת תמורה בחצי בהמה המחוברת לחצי שאינה תמורה. אך לזה שפיר י"ל, דלמ"ד פשטה קדושה בכולה אמרינן דחלה קדושה וממילא הרי התמורה בכל הבהמה דפשטה קדושת תמורה בכולה:
ולפי"ז נראה לפי מה דאיתא בירושלמי (פ"ב דשקלים ה"א) כל שהוא קדש אין קדושה חלה עליו יעו"ש ועי' תמורה (ל"ב ע"א) במתני' אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה יעו"ש ועי' רש"י זבחים (ל' ע"א) בד"ה הרי זו תמורת עולה כו' דאין קדושה חלה על קדושה יעו"ש דאין קדושת תמורה חל על קדושת תמורה ועי' רש"י חולין (קל"ב ע"א) בד"ה ואם כו' שאין קדושה חלה על קדושה יעו"ש ועי' ירושלמי שקלים (פ"ד ה"ד) ובחידושי ביארתי ענין זה ואכ"מ וא"כ בבהמה שחצי' קדש ברור דאינו חל קדושת תמורה על החצי קדש ואפי' אם ימיר כל הבהמה לא תחול התמורה על החצי קדש דאין קדושה חלה על קדושה ולפי"ז מיושבין דברי תוס' דבאומר חצי' תמורה עולה דשפיר חילא תמורה דהרי תוס' לטעמייהו שם דאמרינן פשטה קדושת תמורה בכולה וא"כ ממ"נ חל משום הטעם דאין ממירין באברין משום דלאו בהמה הוא ס"ל דחצי' בכלל בהמה ומשום הטעם שא"א להיות קדושת תמורה בחצי בהמה המחוברת לחצי שאין בה קדושת תמורה לזה י"ל דאדרבה אמרי' פשטה קדושת תמורה וכולה תמורה וכ"ז בבהמת חול אבל בתוספתא דחצי' קדש וחצי' חול א"כ אף דנימא דמהני התמורה דחשיבא בהמה מ"מ לא תתפשט בכולה דאין קדושת תמורה חלה על קדושה שקדמה לה ותשאר איפוא רק החצי חול בקדושת תמורה והחצי קדש בקדושתה הראשונה לא בקדושת תמורה שפיר י"ל דא"א לחלק קדושת תמורה לחצאין וא"א להיות קדושת תמורה בחצי בהמה המחוברת לגוף שאינה תמורה ואף שקדש הוא אבל קדושת הקדש לחוד וקדושת תמורה לחוד דזה תחלת הקדש וזה סוף הקדש כתמורה (ב' ע"א) ובקדושת הקדש מועיל שאלה ובקדושת תמורה ל"מ שאלה כירושלמי (פ"ז דדמאי) וע"כ שני קדושות שונות הם וחשיב שרק חצי' בקדושת תמורה וזה א"א להיות כ"ד ר"ג ז"ל וזה נכון. [ויש לפלפל בדברי רבנו גרשום ז"ל די"ל דכוונתו מצד ביטול שאבר אחד בטל לבהמה וכיון דרובא לאו בר מיקדש בתמורה גם המיעוט אינו תופס ועי' כזה בחולין (ס"ט ע"ב) דאם רובא דרך רחם קדיש בבכורה ואם רובא דרך דופן אינו קדוש יעו"ש ולכן י"ל דזה טעם דחצי מהני משום דאין כאן רוב להיפוך שיבטל דין התמורה שבחציו אבל כשהתמורה רק באבר אחד נגרר אחריו הרוב ועי' לשון רש"י ז"ל בכורות (דף ט' ע"ב) בד"ה לא וכו' שאין קדושה לחצאין יעו"ש ועי' עירובין (נ' ע"א) דאין מעשר לחצאין ובחידושי ביארתי היטב דברי ר"ג ז"ל ואכ"מ]:
כ) ראיתי לכת"ר שהעיר לפי דברי מהרש"א ז"ל חולין (קלה ע"א) דאינו מועיל פדיון לאבר אחד דא"כ חד אבר יחשב כלאים שהרי אין לו פדיון עכ"ד ז"א דעכ"פ יש להקדושה פדיון שהרי כשיפדה כל הבהמה יהי' גם אבר זה נפדה ויצא לחולין. וגם כ"ת דחה שפיר. ובגוף חידושו דמהרש"א, ז"ל שבהמה קדושה אינו יכול לפדות אבר ממנה וכן אינו יכול לפדות הגיזה לחודא יעו"ש לא נודע מנ"ל שיהי' חיוב פדי' בבת אחת לכל ההקדש. והי' נראה לכאורה דהטעם עפ"י דברי תוס' גיטין (מג ע"ב) ד"ה גמרי דכתבו דאף שלא הקדיש רק חציה ובשעת ההקדש לא הי' ראוי לפשוט בכולה מ"מ כי חזר ולקח אלו לא הי' משתיר בהקדשו הוה אמרינן גמרי ההקדש יעו"ש ומוכח מזה דענין פשטה אינו דוקא בעת החלות רק כל אימת דמשכח רווחא לפשוט פשטא בכולה. ולפי"ז שפיר בפודה אבר אחד כיון דנשארה שאר הבהמה בקדושתה שוב נימא פשטה קדושה, בכולה אחר הפדיון דאין נ"מ בין תחלת הקדש לסוף הקדש לענין זה דפשטה. אולם באמת ז"א דהתינח בקדשי מזבח אבל מהרש"א ז"ל הרי מיירי בקדשי בד"ה דאמר בעירוכין (ה ע"א) ובחולין (קלה ע"א) שם דלא אמרינן פשטה א"כ שפיר יועיל פדיון לאבר אחד. ועוד לפי תירוצם הא' בגיטין (מג ע"ב) מבואר דבסופו לא אמרי' פשטה. ולכן הי' נראה שאין זה מצד דין שבפדיון רק מתנאי ההערכה דכיון דבעי' העמדה והערכה ובלי ערך לא מהני הפדיון (וכ"כ במ"א בהא דכ' השעה"מ בה' עירוכין לענין דיעבד יעו"ש) ועי' תוס' חולין (קל"ה ע"א) דאם העמיד והעריך בעת שלא הי' ראוי לפדיון דלא מהני הפדיון ובגה"ש תמה מתוס' מעילה (טו ע"א) דמהני העמדה והערכה מחיים לפדותו אח"כ ואכ"מ בזה. מש"ה בעי העמדה והערכה בכל ההקדש ביחד שאינו דומה ערך הבהמה בכללה לערך אבר א' בפ"ע וזהו מתנאי ההערכה ולהעריך הכל לא מהני כיון שאינו פודה השאר. אבל בהקדש שא"צ העמדה והערכה י"ל דפודין כל אבר בפ"ע ואולם מהא דכתבו תוס' בב"מ (נ"ז ע"ב) ד"ה יצא לחולין דאם פדה בהמת בע"מ פחות משויו בכדי ביטול מקח לר"ל אינו נפדה רק כנגד המעות שנתן יעו"ש ומבואר דמהני אף דפודה רק חצי בהמה וצ"ע בד' מהרש"א ז"ל ואכמ"ל:
כא) ראיתי לכת"ר דמבאר הירושלמי (פ"א דערלה) עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק דחייב בערלה דבישראל בהרכבת איסור פטור מערלה כיון דמקיים אסור עומד לעקור ואין זה נטיעה עכ"ד בגוף הדין ראה בלח"מ (פ"ז ממלכים ה"ו) שהאריך בהא דסוטה (מג ע"ב) ומתוך ד' מבואר דהעיקר תלוי בהיתר אכילה וכל שמותר אף שהוא באיסור כלאים יש ערלה ועי' בר"ן ובחידושי הר"ן ז"ל פ"א דר"ה (י) דמשמע מלשונו ז"ל שיש חיוב ערלה בהרכבת איסור וגם בד"ז שכ' כת"ר דבעכו"ם אינו עומד לעקור לא מצאתי מפורש דבעכו"ם ליכא איסור מקיים לפי ד' ר"י מיגאש ז"ל דמקיים כזורע ועי' ע"ז (סד) אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעוטי תפלה ומסיק דאף לר"ע דמקיים לוקה מ"מ למעוטי תפלה שפיר דמי יעו"ש ובריטב"א שם [ועי' ט"א מגילה (י"ב ע"א) ד"ה ועל כדברי כת"ר בתמיהתו על מהרש"א סוטה (מ"ג ע"ב) יעו"ש]:
ומ"ש כ"ת להעיר בהא דירושלמי (פ"א דערלה) דסיפקה להקדש חייב בערלה דאמאי לא אמר הטעם דיחור של חולין לא בטל בשל הקדש משום דלאו מינה וכמ"ש מהרש"א סוטה (מג ע"ב) דאילן בירק לא בטל משום דלאו בת מינה, אף דילדה בזקנה בטלא עכ"ד. לק"מ דענין ביטול דילדה בזקנה אינו ענין ביטול איסור רק ביטול הגידול וע"כ תליא רק במה שהיא בטבע מינו או אינו מינו ולא מהני בזה מה דהקדש וחולין שני מינים כיון דבטבע הגידול שניהם אילן הם ואינו דומה לאילן וירק שהם שני עניני גידול ופשוט. ובמ"א דנתי לפ"ד רש"י מנחות (כ"ג ע"ב) ד"ה לעולם יעו"ש דחולין הוי מינו דקדשים אבל קדשים לאו מינו דחולין וע"כ כשדנין לגבי כלאים חשיב כלאים דעכ"פ הקדשים אינו מינו אבל כשדנין לגבי הביטול שפיר בטל החולין דלגבי חולין הוי מינו שאפשר לחולין להיות כקדשים ואכ"מ: כב) ראיתי לכת"ר שהוכיח מהא דעכו"ם שנטע חייב בערלה דמהני מחשבת העכו"ם כיון דעביד מעשה לק"מ דכבר ביארתי מהירושלמי, תרומות (פ"א) דמ"מ מחשבה המחדשת חיוב לית לי' לעכו"ם מחשבה ועי' ירושלמי ערלה שם ובלבד דברים שהן באין במחשבה ודו"ק:
ומ"ש כ"ת דנטיעת עכו"ם דחייב בערלה מהני כעולה מאליו ז"א דודאי נטיעת עכו"ם עדיף מעולה מאליו שהרי רמב"ם (בפי' ממע"ש דין ה) העולה מאליו ברשות היחיד חייב ובכס"מ שם ביאר דלרבים העולה מאליו פטור וכן ראיתי בפירוש ראב"ד ז"ל (לתו"כ קדושים) שכ"כ יעו"ש ומוכח דנטיעת עכו"ם דחייב אפי' לרבים דעדיפא מעולה מאליו ועי' בלשון רמב"ם (ה"ג) שם הנוטע לרבים בתוך שדהו ודו"ק:
ובהיותי בזה אמרתי להעירו בהא דתנן בתרומות (פ"ג מט) ר"י אומר אין לעכו"ם רבעי וחכ"א יש לו ועיי"ש במאי פליגי בתויו"ט. ונראה למאי דכתבו תוס' פסחים (מד ע"ב) ד"ה והוא וכו' ור"ת פירש ה"ה לערלה בשתים דהיינו בשנת ארבע דיש היתר לאיסורו ע"י פדי' או להביאו לירושלים עכ"ל. ונראה ללמוד מדברי התוס' דבר חדש בגדר רבעי דאין הענין שלאחר ג' שנים יפסק דין ערלה לגמרי והתחיל איסור חדש דרבעי וגדר איסורו כמע"ש כדאמר בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה) וכ"כ רמב"ם (פ"ט ממע"ש ה"א) נטע רבעי הרי הוא קדש כמע"ש יעו"ש. דא"כ מאי שייטי' דיש היתר לאיסור רבעי להיות נלמד עי"ז לאיסור ערלה אלא סברת התוס' ז"ל דאיסור ערלה נמשך הוא גם בשנה הרביעית רק דחידשה תורה היתר פדי' ושפיר הוי זה היתר לאיסור ערלה שגם רבעי איסורו מתורת ערלה הוא [ועי' שעה"מ פ"י ממא"ס הט"ז שדן דנטע רבעי יהי' אסור בהנאה] וכזה דעת הרא"ש ז"ל בנדרים (י"א ע"א) באיסור תרומה דאיסורו הוא איסור טבל רק שנתחדש היתר בשירים ולכהן יעו"ש ובירושלמי פ"ב דשבת והד' עתיקים ה"נ רבעי הוא איסור ערלה ונתחדש בו היתר פדי'. ועי' ברטנורא (פ"ב דערלה מ"ג) הערלה מעלה את הערלה צ"ל דאחד מהם נטע רבעי שהם שני שמות כו' וקרי תנא נטע רבעי ערלה שמן הערלה הוא בא יעו"ש ולדברינו כי זהו איסור ערלה בעצמו שנמשך איסורו ברביעית א"כ ניחא דקרי לרבעי ערלה כי הוא איסור הערלה. ולפי"ז י"ל דזהו טעמא דחכמים דכיון דערלה נוהגת בשל נכרים שפיר נוהגת גם רבעי שזהו המשך איסור הערלה. אמנם ר"י פליג דאיסור ערלה כבר נפסק ורבעי איסור חדש ואין לנו ליאסור בשל עכו"ם ופשוט:
וראיתי בירושלמי ערלה (פ"א ה"א) אמר ר' יוחנן דברי ר"י כל שאין לו ערלה אין לו רבעי ר"י בעי עד שיהא לו שלש שנים ערלה א"ר יונה עיקר ערלה צריכה לי' א"ר יוסה עיקר רבעי צריכה לי' כל שאין לו ערלה אין לו רבעי ע"כ וביאר מהר"א דפליגי בנטע שנה ראשונה לסיג דאמר ברפ"א דערלה דפטור מערלה ונמלך אח"כ למאכל דהדין דנוהג בו ערלה ואמר ר"י דמ"מ רבעי אין לו דזיקת שלש שנים של ערלה הוא שמחייבת ברבעי אבל זה שלא נהג ג' שני ערלה אין לו רבעי וע"ז אמר דבעיקר ערלה פליגי דלחד מ"ד גם בערלה בעי שלש שנים ואידך ס"ל דערלה א"צ ג"ש אבל רבעי לכ"ע צריכה שלש שני ערלה מקודם יעו"ש ובפנ"מ ועי' ס' ניר מ"ש בזה באורך. והנה לפ"ד תוס' הנ"ל דאיסור רבעי אינו איסור חדש רק נמשך איסור ערלה גם בשנה הרביעית מובן היטב הטעם דערלה גופה א"צ ג"ש ורבעי צריכה ג' שני ערלה וזה דערלה איסורה מחמת עצמה היינו שאין שנה ראשונה גורמת איסור לשני' רק כל שנה ושנה משנות הערלה בעצמותן אסורין ולכן אסירי בלי צירף שלשתן אבל רבעי אין איסורה מחמת עצמה רק הוא מחמת זיקת ערלה של ג' שנים יש בכחן להמשיך האיסור על שנה הרביעית אבל כל שאין כאן ג' שני ערלה אף שנהג איסור ערלה מ"מ אין השנות ערלה יכולין לאסור את השנה הרביעית להמשיך איסורן. ואף דנהגא ערלה בשנה הסמוכה לרבעי מ"מ סובר הירושלמי דאינו בדין רבעי לפי שאין ענין רבעי חלות איסור חדש לאחר שנשלם איסור ערלה רק הוא ענין איסור של שנות הערלה שהזיקה של שלש שנים אוסרתן אבל בפחות מזה אינו אוסר ודו"ק: ובזה יש להבין תוספתא (מנחות פ"ו) כיון שעברו את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה וכו' התחילו מונים שנה ראשונה שני' ושלישית ואח"כ נתחייבו בנטע רבעי יעו"ש ומבואר דאף דנהגא ערלה מיד מ"מ לא התחיל לנהוג רבעי קודם ג' שנים לאחר שחל דין רבעי וזה תמוה כיון דהתחיל לנהוג דין רבעי משחלקו וכבר עברו ג' שני ערלה אמאי לא תאסור וכבר עמד בס' חסדי דוד לתוספתא שם יעו"ש מ"ש ומר חמיו כתב בזה יעו"ש. אמנם לפ"ד תוס' דרבעי הוא מתורת איסור ערלה והנה בד' תוס' אינו מבורר אם האיסור ערלה נמשך ברביעית מאליו הלאה. או דמיד בשנות הערלה נאסר על שנה הרביעית כי השנות ערלה אוסרין מיד על להבא וזה מבואר מהירושלמי כי אף שנהגא ערלה בשנה הסמוכה לרבעי אינו נמשך על להבא. וע"כ דהג' שנים הם בגדר אוסר לרביעית לא שנמשך מאליו וע"כ בעינן שלש שנים: ולפי"ז מובן שפיר דשנות ערלה כאלו שנוהג אז דין רבעי שפיר אוסר מיד על שנה רביעית. אבל אז דלא נתחייבו ברבעי בעת שנהגא ערלה ולא הי' גדר זה שהשנות ערלה יאסרו על הרביעית כיון דלא נהג אז כלל שוב אח"כ שהתחיל דין רבעי שפיר דאין נוהג רבעי כיון שזיקת השלש שנים לא אסרתו. וזה הכל אם אמרי' דאינו איסור חדש. אבל אם נימא דהוה איסור חדש ואין איסורו מתורת ערלה כלל נהי דנימא דבעינן ג' שנים ערלה בתחלה וכהירושלמי הנ"ל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי אבל זה הרי הי' לו ג' שנים בחיוב ערלה ומה נ"מ במה שלא הי' בחיוב רבעי וע"כ מוכח דגדר רבעי הוא איסור הערלה ודו"ק בכ"ז כי יש בזה בירור מכמה דוכתי ורשמתי רק להעיר:
כג) ראיתי לכ"ת שנסתפק בקדשי עכו"ם דפליגי בזבחים (מ"ו ע"א) לענין פיגול ונו"ט אם חייבין עליהן ונסתפק אם יש בהם לאו דגיזה ועבודה וראיתי במנ"ח מ' תפ"ג שכתב בפשיטות דנוהג גו"ע בקדשי עכו"ם וקצת ראי' נראה מהא דתוספתא (תרומות פ"ד י"ג) נכרי שהפריש בכור פטר חמור כו' עובדין בו וגוזזין אותו יעו"ש ומבואר דבכור שאינו בנדר ונדבה איתא בעכו"ם הוא דעובדין וגוזזין אבל שאר קדשי עכו"ם אסורין בגיזה ועבודה ואולם במנחות (ס"ז ע"א) מביא תוספתא זו נכרי שהפריש פטר חמור וכו' והשמיט בכור יעו"ש וברש"י ותוס' שם ובק"א ובל"ז י"ל דאתי' כמ"ד בזבחים (מ"ה ע"א) דחייבין עליהן משום פונו"ט וה"ה דאסורין בגיזה ועבודה אבל לר"ש דפוטר י"ל דגם גו"ע מותרת ואכ"מ [והטלת מום בקדשי עכו"ם מוכח בגיטין (נ"ו ע"א) ברש"י ד"ה יאמרו יעי"ש]:
ומה דנסתפק כת"ר בקדשי עכו"ם פסוהמ"ק אם הוי כלאים אף דליכא איסור גיזה ועבודה משום דיש איסור הנאה הוי כל משום האיסור עכ"ד הנה בתוס' תמורה (ג' ע"א) בד"ה לא נהנין וכו' כתבו דבקדשי עכו"ם ליכא איסור הנאה כלל מה"ת יעו"ש ועוד לאחר פדיון י"ל דנפקע האיסור הנאה שהוא משום ההקדש וכדמשמע בש"ס תמורה (ל"ג ע"ב) בס"ד דהי' ס"ל דקדשים שמתו יפדו אף דאין בהם מעילה עיי"ש ומבואר דיש פדיון לאיסור גרידא. אך אינו מוכרח ועי' תוס' ישנים ביומא (דף נ"ו ע"א) בד"ה וניברור דמעות שמתו בעליהן אין להם חלול כמו איסורי הנאה שאין להם פדיון יעו"ש ומבואר דאיס"ה גרידא לא אלים למיתפס פדיוני' כהא דפסחים (ל"ח ע"א) ולפי"ז יהי' חומר בקדשי עכו"ם דלא יועיל פדיון להפקיע איס"ה שבהם. והוי כלאים מצד איסור הנאה דהקדש. ובלא זה הלא המ"ל כתב (כלאים פ"ט הלכה יא) דחולין וקדשים דהוי כלאים בפסוהמ"ק דה"ה קודם שנפדו וא"כ אף אם נימא דמהני פדיון באיס"ה של קדשי עכו"ם דלא יהי' חמור מהעיקר עי' זבחים (מ"ט ע"א) מ"מ קודם פדיונן הוי כלאים: