אור ברסלב

שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר

סימן יג

סימן יב

שנית להרה"ג הנ"ל. ב"ה יום ד' י"א תמוז ווארשא. החיים והשלום וכל טוב סלה לראש ידיד נפשי הרה"ג המאור הגדול עמקן נפלא מעוז ומגדול שמו נודע בשערים עדיו לגאון סיני ועוקר הרים כמו"ה מנחם נ"י זעמבע בפראגא:

אחדשה"ט ושלום תורתו באהבה לפלא כי לא השיבני על מכתבי שכתבתי לכבוד תורתו אולם נזכרתי שגם אנכי לא השבתי אז על כמה דברים שבאו במכתבו ואמרתי לעיין בהם כי דבריו חביבים אצלי:

א) הנה הביא כבוד תורתו דברי התוס' נדה (דף נ' ע"ב) בד"ה תרנגולא דאגמא והאריך בדברים נכונים והדברים ראוין למי שאמרן זולת מה שתמה על דברי המהרי"ט בתשובה שכתב כי סימני טומאה אינם בעצם טומאה רק שהם סימן לטומאה וע"ז תמה מדברי התוס' נדה הנ"ל, דמפורש מדבריהם ז"ל דאף שאינו מין טמא מ"מ נטמא ע"י שיש לו סימני טומאה. אולם לדעתי דברי המהרי"ט נכונים דלכאורה יש לתמוה ע"ד המהרי"ט מהא דבכורות (דף י' ע"א) ר"ש אומר אף הגמל והארנבת כו' אינן צריכין לא מחשבה ולא הכשר ואמר רבי שמעון מה טעם הואיל ויש בהן סימני טהרה [אף הגמל דינו כבהמה טהורה שאינה צריכה מחשבה לשוי' אוכל הואיל ויש בה אחד מסימני טהרה יעו"ש הנה מפורש דהסימנים פועלים לטהרה וממילא הוא הדין לטומאה וצ"ע]:

אמנם עיינתי במהרי"ט שהביא ראי' מהא דטהורה שילדה מין טמאה מותר באכילה הרי דהסימנים אינם פועלין לטומאה יעו"ש ולפי"ז הא מבואר בבכורות (דף ו ע"ב) אך את זה לא תאכלו ממעלי הגירה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור וכו' ת"ל גמל טמא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור ר"ש אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה יעו"ש ומבואר דס"ל לר"ש דגמל הנולד מן הפרה אסור באכילה משום הסימנים א"כ לדידי' הסימנים הם בעצם טומאה ושפיר קאמר ר"ש לטעמי' דגמל והארנבת אין צריכין מחשבה הואיל ויש בהן חד סימן טהרה והמהרי"ט ז"ל לא קאמר אלא לדידן ופשוט ולפי זה בעופות דלא שייך בהן כל היוצא מן הטהור טהור וכמו שפלפלו התוס' שם שוב הסימנים הם בעצם המטמאים וכמו לר"ש בבהמה כן לדידן בעוף ודברי המהרי"ט נכונים ויש לעיין בדברי התוס' נדה (נ ע"ב) הנ"ל מהא דחולין (דף קכ"ז ע"א) ת"ר הצב למינהו לרבות הערוד ופירש"י ז"ל ערוד מן הצב ומן הנחש הוא בא יעו"ש והשתא לדברי התוס' בנדה שם דבדבר שהוא מטיל בצים לא אזלינן בתר מינו אלא תליא אם יש לו סימני טומאה או לא יעו"ש והרי צב והלטאה מטילין בצים וכמבואר להדי' בחולין (דף ס"ד) וממה נפשך אם יש לו סימני צב פשיטא דהוא צב גופי' ואם אין לו סימני צב מאי אהני לן דבא מן הצב כיון דלא אזלינן בתר מינו ואכ"מ מה שיש לדבר מזה:

ב) עוד ראיתי לכבוד תורתו שעמד בדברי רש"י ז"ל פסחים (דף כ"ד ע"א) גבי לאו דכל שבקודש פסול דכתב לרבות שאר פסולי קדשי קדשים כגון פיגול ויוצא וכו' והעיר כ"ת דלמה נקיט קדשים וראיתי שעמד בזה הרש"ש בהגהות ולכאורה רציתי לומר דבקרא כתיב לא יאכל כי קודש הוא והכוונה דאף לאחר שנפסל מ"מ קדש הוא דהא צריך לשורפו בפנים דבמקום אכילתו שם שריפתו וכמפורש בפסחים (דף כ"ד ע"א) שם ר"ש אומר בקדש באש תשרף לימד על חטאת ששורפין אותה בקודש ואין לי אלא זו בלבד פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים מנין ת"ל וכל בקדש באש תשרף ועיי"ש [וכבר תפסו על המהרש"א בקידושין (דף נ"ז ע"ב) דכתב דבפיגול נפקע שם קדשים] וזהו רק בקדשי קדשים אבל בקדשים קלים דלאחר שנפסל אין צריך לשורפו במקום קדוש אינו בכלל דכל שבקודש פסול אולם הא שיטת רש"י ז"ל בפסחים (דף מ"ט ע"א) אהא דתני במתני' מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה וכתב רש"י ז"ל בד"ה שיש בידו בשר קדש שיש בידו קדשים קלים חוזר ושורפו בירושלים דבמקום אכילתו שריפתו יעו"ש ומבואר דגם קדשים קלים מצוה לשורפן בירושלים במקום אכילתו [ולשיטת הקרית ספר דעיר המוקפת אכילת קדשים קלים יש לעיין אם רשאי לשרוף בעיר המוקף חומה ויש להאריך בזה] :

ג) ומה שכתב כבוד תורתו דבפסח מבושל אין המים מצטרף לחיוב דאוכל ושותה אינו מצטרף הנה ידידי הלא כבר כתבתי דלפי הסוגי' דחולין (דף קט"ו ע"א) אמר ר"ל מנין לבשר בחלב שאסור ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל שאין ת"ל מבושל מה ת"ל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה ואיזה זה בשר בחלב יעו"ש א"כ הרי בבשר בחלב חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרף אף דזה אכילה וזה שתי' וע"כ כיון דזהו האיסור שאסרה תורה ה"ה בפסח מבושל מצטרף. ויעוין ברמב"ם (פרק י' ממאכלות אסורות ה"ז) והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפין זה עם זה עכ"ל הרי אף דהם שני מינים ובעלמא אין זה צירוף מ"מ הכא מצטרף כיון דזה גופא איסור וה"ה בפסח מבושל ופשוט: ד) ומה שכתב כבוד תורתו בדין שינוי באיסור הנה יש בזה אריכות דנראה שזה שיטת היראים סי' רצ"ג (ר"ז לפי היראים הישן) דכתב וז"ל בב"ק פ' הגוזל עצים ובתמורה פ' כל האסורין אמרינן נתן לה חיטים ועשאן סולת זתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין תני רב יוסף דמן צפורי ב"ש אסורין וב"ה מתירין ואמרינן טעמא דבית הלל דשינוי קני פירוש נתן לה חיטים באתננה ואמר לה כשיובא אליך יהיו לך באתננך ולא חל איסור אתנן עד שיבא אליה ועשאן סולת קודם ביאה ומאחר דקננהי בשינוי לא נתחייבה כי אם דמים ובשעת ביאה נתחייבה לו דמים ולא חייל איסור אתנן על הדמים כדתנן בכל האסורין (דף ל ע"ב) נתן לה כספים הרי אלו מותרים כך נראה לי פירוש עיקר אע"ג דהם ולא שינוייהם ולא ולדותיהם אין פירושם שוה אין בכך כלום. והמפרש ועשאן סולת לאחר שחל עליהם איסור אתנן לא יתכן טעם דשינוי קונה וכי בשביל שקנאם בשינוי יהי' מותר או אסורין עכ"ל וכנראה דסבירא לי' דאין שינוי מועיל באיסור וקשה דהרי בע"ז (דף מ"ו ע"א) מיבעי לן אי יש שינוי בנעבד וזה כביר ראיתי בספר אחד שהביא קושיא זו מהגאון מקוטנא ז"ל. ויעוין בפירוש רבנו גרשום בכריתות (דף ה אהא דאמרינן בש"ס דבחדש דכתיב ג' לאוין לחם וקלי וכרמל נכתוב קלי ולא ליכתוב לחם ונילוף מקלי ומשני לחם מקלי לא אתי משום דאיתי' בעיניה וכו' ניכתוב כרמל ונילוף לחם וקלי מיני' איכא למיפרך מה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו ובפי' רגמ"ה דקלי איתיה בעיני' דלא נטחן ולא נתערב במים ומלח וכו' ואכ"מ מה שיש לדבר בזה:

ה) ואכתוב הערה אחת קטנה בהא דכתבו התוספת בזבחים (דף קי"ד) בד"ה וקסבר ולדות קדשים בהויתן הן קדושים וכו' וא"ת בסוף בהמה המקשה דתנן המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ושמיקדשין תקבר ומפרש בגמרא משום דרובא בר מיקדש הוא ע"כ מדקאמר תקבר קסבר במעי אמן הן קדושין דאי בהוויתן אמאי תקבר הא לא חיילא קדושה אלא בחזי להקרבה וא"כ כולה בר מיקדש הוא ואמאי נקיט רובא דאפילו אכלאים ונדמה תפשה קדושת אימיה אי במעי אמן הן קדושין כדאשכחן בתמורה (דף י"ז) דאמרינן גבי כלאים טומטום ואנדרוגינוס דאי אתה מוצא אלא בולדות קדשים ולכל הפחות אתיא כמ"ד במעי אמן הן קדושין ויש לומר דנקט רובא ולא כולה משום דאיכא דמות יונה וקליט לר"ש דכיון דלא מישתרי באכילה לא מיסתבר דתפסתינהו קדושת אמן אע"ג דבמעי אמן הן קדושין עכ"ל ומביאר מדברי התוס' דגם למ"ד ולדי קדשים במעי אמן הן קדושים מ"מ היכי דלא מישתרי באכילה כמו דמות יונה או קלוט לר"ש לא תפשינהו קדושת אמן וצ"ע דהא בהדיא מבואר בחולין (דף ס"ט ע"א) לאתויי קלוט במעי אמו ואליבא דר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט בן פרה אסור הני מילי היכי דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי יעו"ש ומבואר דקלוט במעי אמו עדיין אינו אסור באכילה ואם כן למ"ד במעי אמן הן קדושים כיון דכבר חלה קדושה עליהן דבמעי אמו שרי מהיכי תיתי שיפקע אח"כ כשנולד. אך צ"ל דסבירא להו להתוס' דמ"מ כיון דכי יולדו יהי' אסיר באכילה שוב לא תפסינהו קדושת אמן. וזה מוכרח בשיטתם ז"ל:

ויש ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות תמורה הלכה ח' שכתב ולדות קדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן ע"כ והוא תמוה דאיך כתב בילדה טריפה דיפדה והא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים וכבר עמדו בזה ועיין באור שמח שם. ולסברת התוספת דהיכא דלא מישתרי באכילה אף דהאיסור לא חל עדיין במעי אמו מ"מ לא תפסינהו קדושת אמן ניחא. ואף דמכל מקום קדושת דמים יש בהן הרי זה כמו מקדיש נבילה דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מעירוכין הלכה י"ב דאם הקדיש שחיטה או נבילה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין עיי"ש ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ. אבקש ידי"נ לכתוב לי איזהו חקירות חדשות במילי דנזיקין אשר הוא עוסק כעת: הנני דורש שלום תורתו באהבה מוקירו ומכבדו כערכו ידידו עוז: אברהם לופטביר [אמר המלבה"ד בתוך כתבי הרהמ"ח ז"ל מצאנו בזה תוספות דברים ואמרנו להעתיקו בכאן וזה לשונו]:

ו) ודרך אגב אמרתי לכתוב איזה הערות בדין צירוף איסורים (שכ' באות ג') דהנה ראיתי בהרמב"ם ז"ל פ"א מה' שביתות עשור (הלכה) דבשתי' הוי השיעור בכדי שתיית רביעית עיי"ש והקשו עליו מכריתות (י"ג) שתה וחזר ושתה אם יש בין שתי' ראשונה לשני' כדי אכילת פרס מצטרף הרי דגם בשתי' השיעור בכדי אכילת פרס עיי"ש:

אך י"ל דטעם הרמב"ם לפמ"ש רש"י בסוכה (דף מט ע"א) שמע מינה כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע. ופירש"י ע"י ששותהו בלגימת גסות וגרון מלא הוא משביע ולא ע"י שתי' מרובה ולא ע"י שמכניס הרבה יין במעיו ע"י לגימות דקות ואינו כאוכלין ששובע שלהם בא ע"י מילוי הכרס יעיי"ש. מבואר מזה דשאני שתי' מאכילה דבשתי' הנאתו הוא רק בגרון משא"כ אכילה ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דאכילה היא בכדי אכילת פרס משא"כ בשתי' דהנאתו רק בגרון וכששותהו בלגימת דקות אינו שבע ולכך לא מהני צירוף אכילת פרס. ובעי דווקא רביעית שהיא יותר מכדי אכילת פרס:

אכן לענין טומאת העכו"ם דבי' לא בעינן דרך שתי' דאפילו תחב לו חבירו לבית הבליעה נטמא ה"ה דמצטרף בכדי אכילת פרס ובזה איירו הברייתא דכריתות יתות הנ"ל ועיין ירושלמי שקלים פ"ה בעינן שתי' בב"א עיי"ש: ז) ובכריתות (דף יח) אכל ושתה בהעלם אחת וכו' והא בין אכילה ושתי' א"א דלא הוי שהיות דמתידע לי' כו' ולכאורה מה פריך דלמא מיירי דאכל ושתה בכדי אכילת פרס ואח"כ השלים בבת אחת אכילה ושתי' והרי אמרינן לקמן דעל חצי שיעור אין יום הכפורים מכפר:

אך נראה לפמ"ש האחרונים דעל אכילת יום הכפורים החיוב על הנאת מעים כיון דביתובא דעתא תליא מלתא עיין עליהם. ואפילו לדברי הירושלמי פ"ח דתרומות דהלעוס כבלוע אף ביום הכפורים כן עיי"ש. מ"מ הא האי שמעתתא אליבא דר"ל אזדא דס"ל ידיעות ס' מחלקת לחטאת והוא הא ס"ל בחולין (דף קג) דכל איסורים החיוב בהנאת מעים. אמנם כל זה באכילה אבל בשתי' הא מבואר בפירש"י סוכה (דף מט ע"א) גבי חמרא מגורנו שבע דשתי' אינו כמו אכילה דשובע שלהם בא ע"י מילוי כרס אלא ע"י ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע ולא ע"י שמכניס הרבה יין במעיו עיי"ש: ולפ"ז י"ל דגם לר"ל תליא בהנאת הגרון וא"כ הא כבר נתחייב על השתי' קודם שנתחייב על האכילה דהנאת הגרון בא קודם למילוי הכרס והוי לי' שפיר שהות דמתידע לי' והוי ידיעת ספק כנ"ל:

והנה בהא דמקשה הש"ס שם ונוקמי' כגון דאכל כזית פיגול יש לעיין דהא מוקי הש"ס בשבועות (דף כד) דהמשנה מיירי בבכור עיי"ש. וא"כ הא קיי"ל דזריקת פיגול אינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים. וא"כ בכה"ג אינו חייב אשם מעילה וצ"ע:

ח) ואגב אכתוב דבדברי הירושלמי הנ"ל איתא הלעום כבלוע אף בשבת כן אף ביום הכפורים כן אף בפסח כן. ונ"ל הכוונה דקיי"ל בפסחים (דף פה ע"ב) המוציא בשר הפסח מחבורה אינו חייב עד שינוח דהוצאה כתיב בה כשבת עיי"ש וא"כ הלעוס כבליעה. והוי כמו שהניח. וכמו דחשוב הנחה לענין שבת ודוק:

ט) ובחולין (דף קג ע"ב) חלקו מבחוץ פטור ופירש"י והתוספות דגבי אבר מן החי דחידוש היא דגידין ועצמות נמי מצטרפין ובעלמא לא מחייב עליהו אמרינן אין לך בו אלא חדושו ולא נאמרה בי' הלכה דכדי אכילת פרס מצטרף עיי"ש ועיין בחדושי הגרע"א שהקשה דה"נ נימא בגיד הנשה דהוי חידוש. דאין מצטרף בכדי אכילת פרס עיי"ש ובאמת כבר קדמו בזה הפרי מגדים (סי' סה) שכ"כ בפשיטות ולא בדרך קושי' והוליד מזה דה"ה דח"ש מותר בי' דל"ש חזי לאצטרופי ועיין מנחת חינוך מצוה ג' ובמצוה י"ט שכ"כ לענין שאור ועיין בחדושי ח"ס ע"ז (דף סח) שכ"כ לענין שקצים המאוסים עיי"ש:

אך מה דחדית לן הפרי מגדים לענין גיד לכאורה מבואר להיפוך מדברי רש"י חולין (דף פג ע"א) בד"ה דלית כו' שכ' ואית דמפרשי דליכא כזית בחד מנייהו אלא בתרווייהו ואינו נראה שיהי' שתי התראות מצטרפות דאי אכל בתוך אכילת פרס היינו בבת אחת ואי לאחר אכילת פרס וכו' עיי"ש הרי לך דאפילו בגיד הנשה מצטרפין בכדי אכילת פרס:

שוב ראיתי דלק"מ דהפרי מגדים כ"כ לדידן דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם ועץ היא והתורה חייבה עליו א"כ הוי חידוש. משא"כ למ"ד יש בגידין בנותן טעם לא הוי שום חידוש בגיד מבכל התורה. ומצטרף בכדי אכילת פרס כמו בכל התורה. ומעתה שפיר כ' רש"י כן אליבא דרבי יהודה דס"ל שם דאינו חייב אלא אחת וכגון דלית בתרווייהו כי אם זית א'. ורבי יהודה הא ס"ל בחולין (דף ק ע"ב) דיש בגידין בנותן טעם ואתי שפיר: ועיין מנחת חינוך (מצוה קס) ובשו"ת חתם סופר או"ח (סי' ק"מ) שתמהו תמי' עצומה דבזבחים (דף ע ע"א) גבי נבילת עוף טהור אמרינן סד"א הואיל וחידוש. היא אפילו ביותר מכדי אכילת פרס נמי וכו' והכא אמרינן להיפוך דבחידוש דווקא בבת אחת עיי"ש:

ונראה דיש לחלק דשאני התם דהחידוש דלא מטמא במגע ומשא כמו נבלת בהמה א"כ אמרינן בטומאה שמטמא בבית הבליעה דמצטרף אפי' ביותר מכדי אכילת פרס לא כן הכא דהחידוש דחשוב אכילה ואז דווקא בבת אחת גם יש לחלק בין איסור לטומאה ודוק:

י) ועיין מנחת חינוך (מצוה שע"ב) דכמו דבאבר מן החי לא מצטרף כדי אכילת פרס. ה"ה חרצן לנזיר דהוי כמו עפר וכמבואר שם בגמרא. ה"ה דלא מצטרף כדי אכילת פרס יעיי"ש:

ובזה רווחא שמעתתא בשבועות (דף כב) נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתי' אמשהו וכו' עיי"ש ובתוס' שם הקשו דלמה נקט דווקא חרצן ולא נבילה ולכל אדם וכמו דפשטינן באמת מנבילה וכו' יעיי"ש:

ולהנ"ל הנהו נכון דהתוס' הקשו עוד שם דהיכי קאמר אהיתרא קא משתבע. והא ח"ש אסור מה"ת:

אמנם להנ"ל מיושב חדא מגו חדא דבאמת בחרצן מותר ח"ש מה"ת כיון דהטעם דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי בכדי אכילת פרס. וא"כ חרצן דאינו מצטרפין בכדי אכילת פרס כנ"ל ח"ש מותר מה"ת ומיושב ממילא דמבעי דווקא בנזיר דבשאר איסורים דח"ש אסור מה"ת ליכא למבעי מידי דל"ש היתרא דח"ש אסור מה"ת ואין שבועה חל עליהם ודוק:

ומה דפשיט התם הש"ס מנבילה ואמר טעמא דפריש וכו' ומה ראי' מנבילה דח"ש הא אסור בנבילה. היינו דלר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת ולדידי' הוי נבילה כמו חרצן לנזיר לדידן ואפי"ה טעמא דפריש הא לא פריש דעתי' אכזית. וה"ה לדידן בחרצן אף דמותר מה"ת ח"ש לא אמרינן דדעתי' אהיתרא דהיינו חצי שיעור רק דעתי' אכזית:

ומאד יתיישב לפי זה קו' הגאון רע"א בתשובה (סי' קנ"ד) שהקשה דלמה פשוט הש"ס מר"ל ומשום טעמא דפריש הא לא פריש דעתי' אכזית אלמא דאאיסורא קא משתבע ולמה לא פשיט מרבי יוחנן דמוקי לה בכולל ולימא טעמא דכלל הא לא כלל דעתי' אכזית ואינו חל עיי"ש והוא קו' עצמה: ולהנ"ל הדבר נכון ומאד נעלה. דמרבי יוחנן באמת אין ראי' דכל היכי שנוכל לומר דדעתי' אהיתרא ואאיסורא דדעתי' אהיתרא דלרבי יוחנן לא משכחת היתרא דהא גם חצי זית אסור מה"ת. ובאמת שי"ל דבחרצן וכל מקום דח"ש מותר בנשבע עליהם דעתי' אמשהו דהוי היתרא. ושאני שם דגם משהו אסור א"כ דע"כ דעתי' אאיסורא. כן י"ל דדעתי' אכזית ולכך פשיט מר"ל דח"ש מותר גם בנבילה ואפ"ה ל"א דעתי' אמשהו ה"נ בחרצן לדידן ל"א דעתי' אמשהו ודוק:

יא) ועיין בדו"ח בסוף הספר רצה השואל לחדש דבשביעת בטוי דהוי חידוש כמבואר בשביעות (דף לז) אינו מצטרף בכדי אכילת פרס. והוא ז"ל דחה דהשביעה מעיקרא היתה שלא יאכל בכדי אכילת פרס עיי"ש:

ולפי מה דחדית לן בשו"ת ח"ס (סי' ק"מ הנ"ל) דאם נימא סתם אכילה היא בכ"ש אז בחידוש מצטרף אפילו ביותר מכדי אכילת פרס עיי"ש א"כ ה"נ בשבועה דסתם אכילה בכ"ש משמע לשיטת הרא"ם [ועיין מל"מ פ"א מחמץ שכ"כ] ה"ה דמצטרף אפילו ביותר מכדי אכילת פרס:

ויש להעיר דאי נימא כנ"ל דבתידוש מצטרף אפילו ביותר מכא"פ. או רק בת אחת ולא מצטרף אפילו בכדי אכילת פרס. וכ"כ הח"ס ע"ז (דף סח) לענין שקצים והביא כן בשם ס' כפני יונה. עיי"ש ובאמת שכ"ה מפורש בירושלמי פ"ו דנזיר (הלכה א) ושם אמרינן הואיל דטומאתו בטלה איסורו נמי בטיל עיי"ש:

ולפ"ז בבשר בחלב דנמי חידוש הוא כמבואר בפסחים (דף מד) וחולין (דף קח) לא יהי' מצטרף בכדי אכילת פרס. או אפילו ביותר מכדי אכילת פרס וצ"ע:

יב) ודע דבהא דכתבתי בדין שינוי באיסור יש לעיין בכריתות (דף ה) דמש"ה כתיב לחם וקלי דאי כתיב קלי הו"א דווקא קלי דאיתא בעינא אבל לחם דליתא בעינא וכו' עיי"ש וביאר המקור חיים (סי' ) דהכוונה משום דנשתנה מקמח ללחם. וכדעת הרבינו יונה הנודע דדעתו דנבילה שהטמינו בדבש ונהפך לדבש מותר יעיי"ש:

ויש להעיר דלפי זה מה פריך בפסחים (דף כג)( לרבי אבהו והרי חדש דרחמנא אמר ולחם וקלי וכרמל וכו' ותנן קוצר לשחת ומאכיל וכו' דהא דעת רש"י בע"ז (דף מו) דבאיסור הנאה לא מהני שינוי דהא מ"מ הנאה היא (ובזה יש. ליישב מה שעמד בס' נחלת יעקב להגאון מליסא שם מהא דמעילה (דף יב) דפריך אמאי המקיז דם בבהמת קדשים מועילין הא תנן חלב המוקדשין אין מועילין. ומה ראי' מדם לחלב שנשתנה עיי"ש ולהנ"ל אתי שפיר דקדשים דאיסורי בהנאה לא מהני שינוי] וא"כ היכי ס"ד דחדש יהי' אסור בהנאה. דא"כ תרי קראי דלחם וקלי למה לי דליכא למימר דהו"א דלחם מותר משום דנשתנה הא באיסורי הנאה לא מהני שינוי:

מיהו אפשר לומר דדעת רש"י כדעת הרמב"ם דעל הנאה ליכא מלקות וא"כ י"ל דצריך תרי קראי לענין מלקות דאי מצד הנאה הא ליכא מלקות וא"כ נהי דבהנאה לא שייך שינוי. היינו דמ"מ אסור בהנאה אבל מלקות ליכא וצריך לחם למלקות ופשיט:

ואגב אכתוב דבס' נחלת יעקב הנ"ל הביא בשם הגאון בעל חתם סופר שפי' כוונת הש"ס דלחם ליתא בעינא משום שיש בהלחם גם מים וא"כ הוי אמינא דאינו מצטרף ובעינן כזית לבד המים לכך צריך קרא דאיסור הוא מצד הלחם וגם המים מצטרפין דע"י הקמח והמים גם שניהם מקרי לחם:

ולענ"ד הדבר תליא בפלוגתא שבש"ס מנחות (דף נד) בבשר העגל שנתפחו אי משערין לכמות שהן. ולמה דמסיק דכל היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי מדרבנן עיי"ש א"כ שפיר צריך קרא. כיון דמעיקרא לא הוי כשיעור וע"י השאור והמים נתפח ונעשה כשיעור:

ודע דבשו"ת הר"י מינץ (סי' טו) דעתו דל"א ח"ש אסור מה"ת. אלא היכי דהי' כשיעור ורק הוא אכל החצי. משא"כ היכי דמעיקרא כשנולד לא הי' כשיעור ולכך בלב עוף שאין בדמו כזית לא שייך לאסור דמו משום ח"ש יעיי"ש [ויש להעיר מדברי רש"י כריתות (דף כב) בלב עוף שאין בדמו כזית ופירש"י דמש"ה אינו עובר אבל אסור מה"ת דח"ש אסור מה"ת] ועיין כזה בחדושי הריטב"א ב"מ (דף נג) לענין מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דאם מעולם לא הי' בו שוה פרוטה אז מותר מה"ת עיי"ש ובדברי הרשב"א ז"ל קדושין גבי ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף יעיי"ש:

ולפ"ז י"ל דזה הכוונה כל היכא דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי בי' מדרבנן כיון דמעולם לא הי' כשיעור נהי דתפחה מ"מ משערינן כמו שהי' מעיקרא מה"ת. ודוק:

יג) ועיין בספר מגן האלף בהשמטות שהביא ראי' לשיטת רבינו יונה דאיסור שנשתנה מותר מהא דנדה (דף ע) אשתו של לוט מה שתטמא אמר לי' מת מטמא ואין מלח מטמא הרי דבנשתנה ואין זה מה שאסרה התורה מותר עיי"ש ואין ראי' דשאני התם דהיא נשתנה עוד קודם הדיבור ולא הי' עלי' מעולם שם איסור דקודם הדיבור הא לא נאסר ולאחר הדיבור כבר היתה לנציב מלח. משא"כ איסור שחל עליו שם איסור מעולם י"ל דשוב לא פקע ופשוט:

יד) ועיין פסחים (דף לה ע"ב) מי שאסורו משום בל תאכל חמץ. והקשו האחרונים א"כ מה פריך הירושלמי גבי חדש ניתי עשה וידחה ל"ת הא אין אסורו משום בל תאכל חמץ דאין איסור חמץ חל על איסור חדש. ונראה דהא מבואר בכריתות (דף ה) אכל לחם וקלי וכרמל לוקה ג' מבואר דהיכי דאפה לחם מחדש פקע איסור קלי וכרמל ולוקה משום לחם וא"כ הא איסור חמץ קודם לאיסור לחם דבשעת האפי' פקע האיסור קלי וכרמל וחל איסור חמץ ואיסור לחם אינו עד שיאפה ואכמ"ל:

ובזה יש ליישב מה דאיתא בירושלמי פ"א דקדושין (הלכה ז) דפליגי ר"א ורבנן אי חדש בחוץ לארץ דאורייתא דר"א ס"ל דבחוץ לארץ לאו דאורייתא דכתיב בכל מושבותיכם ואיתא שם מה עבדו רבנן בהדין קרא] בחדש שיצא מארץ ישראל לחוץ לארץ עיי"ש וקשה מהיכי תיתי שיפקע איסור חדש במה שיצא מארץ ישראל ואף דמצינו כה"ג פלוגתא בחלה אי פירות ארץ ישראל שיצאו לחוץ לארץ אם הם חייבים שאני התם דתליא בהגלגול והגלגול הי' בחוץ לארץ משא"כ בחדש. אמנם להנ"ל דבעת שאפה נפקע איסור קלי וכרמל וחל איסור לחם א"כ שפיר הוי אמינא דהיכי דהוציא חדש מארץ ישראל לחוץ לארץ ועשה שם לחם דיהי' פטור משום חדש קמ"ל קרא דגם בכה"ג יש איסור חדש:

טו) ובהיותי בזה אמרתי ליישב הא דמנחות (דף ה) קסבר ר"ל האיר המזרח מתיר והקשו התוס' הא מ"מ עד הביאכם למצוה ולא מקרי עדיין ממשקה ישראל עיי"ש:

ונראה למ"ש הפוסקים דכל איסורי תורה הוי איסורי חפצא לכן אי אסור באיסור חפצא לא חשוב ממשקה ישראל כיון דבעצם האיסור מונח על החפץ. משא"כ באיסור גברא והחפץ אינו אסור ל"ש ממשקה ישראל. וזהו דמשני קסבר האיר המזרח מתיר וליכא תו איסור חדש ונהי דעד הביאכם למצוה מ"מ מצוה הוי רק אקרקפתא דגברא וחשוב ממשקה ישראל וכה"ג חילק בפסחים (דף מח) דאיסור מוקצה חשוב ממשקה ישראל כיון דדבר אחר גרם לו והיינו דאיסור היום אינו על החפץ כנודע:

ויותר י"ל ע"ד החידוד קצת דבאמת חדש הוי ל"ת שהזמן גרמא ובל"ת שהזמן גרמא גם הנשים חייבות. וכל זה עד שהגיע האיר המזרח אבל לאחר שהגיע זמן זה פקע הלאו דלחם וקלי וכרמל וא"כ נהי דיש מ"ע להביא את העומר אבל זה שוב הוי מ"ע שהזמן גרמא דנשים פטורות וא"כ הא כתבו התוס' בזבחים (דף פח) דדווקא מה דאסור לכל ישראל לא מקרי ממשקה ישראל משא"כ בדבר האסור לישראל בלבד ומותר לכהנים ולכן תרומה מקרי ממשקה ישראל כיון דמותר לכהנים וה"ה הכא כיון דמותר לנשים וזה הכוונה עד הביאכם למצוה ובזה אין נשים בכלל ושוב הוי ממשקה ישראל משא"כ אם הי' הדין דהעומר מתיר ועד הבאת עומר אסור בחדש והלאו דלחם וקלי בתוקפו דלא הי' חשוב ממשקה ישראל וא"ש:

ובזה ניחא התוספתא (פי"ד דשבת) מטלטלין את החדש בשבת עיי"ש. ולא נתברר דמה שנא מכל איסורי מאכלות שאסור לטלטלם בשבת וכדאיתא בשבת (דף קכז) יעיי"ש ולהנ"ל הכוונה אם חל יום הקרבת העומר בשבת דאז מותר לטלטל החדש אף קודם הקרבת העומר כיון דחזי לנשים וכמבואר בסוכה (דף מב) מקבלת אשה מיד בנה יעיי"ש וי"ל ג"כ משום דאין מוקצה לחצי שבת ועיין תוס' סוכה שם ד"ה טלטול וכו' וז"פ:

גם י"ל הכוונה בתוספתא אם חל י"ז בניסן להיות בשבת ובזמן הזה דאין עומר הא יום הנף כולו אסור מה"ת וא"כ הא הוקצה בין השמשות ורק משום דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן לזה קמ"ל התוספתא דווקא בחדש ואתי שפיר:

טז) ועיין מנחות (דף סז) אומר הי' ר"ע מירוח עכו"ם אינו פוטר יעיי"ש והקשו התוס' דא"כ איך אתי מאינו מעושר הא בעינן ממשקה ישראל עיי"ש: ויש לתרץ למה דס"ל לר"ע בחולין (דף קא ע"ב) דאין איסור חל על איסור אף אם הוא חמור. א"כ הא לא חל איסור טבל על איסור חדש ורק כי פקע מיני' איסור חדש והיא משישלוט האור ברובה וכמבואר שם (דף כז) ואז כבר נעשה מצותו אך בטבל על חדש הוי איסור כולל דחל אף לאחר הקרבת העומר וזה תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד פ"ד מה' שבועות הלכה י' בנשבע שלא יאכל היום ואח"כ נשבע שלא יאכלנה לעולם אי הוי כולל יעיי"ש ואכמ"ל בזה:

יז) ובעיקר הדבר אי דבר שאינו אסור לכל חשוב ממשקה ישראל דפליגי בזה רש"י ותוס' בזבחים (דף פח ע"א) דדעת התוס' דתרומה דמותר לכהנים חשוב ממשקה ישראל. ודלא כדעת רש"י שם. נראה דתליא בזה דהא באמת יש הכרח לשיטת התוס' מהא דמליקה מותרת לגבוה וכמ"ש המהרש"א בחולין (דף צ ע"א) דחשוב ממשקה ישראל משום דמותר לכהנים אמנם לבר קפרא דס"ל ביבמות (דף לג) דזר שאכל מליקה אינו חייב משום נבילה. וא"כ הא מותר לכל ישראל. ומה דאסור לזרים משום זרות הא הוי כן בכל הקדש, וכמ"ש המוהרש"א דאם נימא דגיד אינו חל אהקדש דחשוב ממשקה ישראל כיון דמשום גיד מותר לכל. ואיסור זרות הא ישנו בכל קדשים וז"פ. אמנם לר"ח דזר חייב על מליקה יש הכרח כנ"ל ואכמ"ל:

[ועיין תוספתא פ"ח דמנחות דס"ל לר"ח דמביאין מנחות מן הטבל. והוא נגד ש"ס דילן פסחים (דף מח). ונראה דתליא בפלוגתא דרש"י ותוס' יבמות דף פו ע"א) אי איסור טבל מחמת תרומה המעורב בו. ועיין תוס' קדושין (דף לח ע"ב) ד"ה וה"ה וכו' דטבל מסתבר דלא חמור מתרומה כיון דאינו אלא מחמת תרומה ועיין ר"ן נדרים (דף פ"ד) אי מעשר עני טובל. וא"כ כמו דתרומה חשוב ממשקה ישראל ה"נ לא חמור טבל מיני' ולכך ס"ל לר"ח דמביאין ממנו מנחות ובזה ניחא קצת הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח שלא הביא טעם ממשקה ישראל אלא משום מצוה הב"ע משום שהביא דאין מביאין מן הטבל דבזה ל"ש טעם ממשקה ישראל:

עוד י"ל דהדבר תליא בפלוגתא דרבי ורבנן בחולין (דף צ) דרבנן ס"ל מצותו בכך שאני ורבי דהביא ראי' ממליקה נראה דלית לי' הסברא דמצותו בכך. וא"כ י"ל דלרבי יש ראי' ממליקה דתרומה חשוב מן המותר לישראל וה"ה טבל כנ"ל. וצ"ע לרבי היאך הקריב אדם ראשון קרבן והא נאסר לו בשר וכבר הקשו בזה. ואמרתי מכבר דמצותו בכך כיון דא"א בהיתר עיין רש"י מנחות (ה ע"ב) דבא"א חשוב מצותי בכך. ואמנם לרבי צ"ע. המסדר יצחק בצלאל]:

תוכן העניינים

שות זרע אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה