אור ברסלב

שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר

סימן יא

סימן י

ב"ה פה פראגא. כבוד ידי"נ הרה"ג המופלא בבקיאותו עיניו כיונים על אפיקי הש"ס וכו' כמוהר"ר אברהם לופטביר שיחי':

א) אחדשה"ט. ע"ד הירושלמי ערלה (פ"א ה"א) דתני סיפקה להקדש חייב בערלה הרכיב אילן חולין באילן הקדש חייב בערלה] והעיר כת"ר דאמאי לא מסיים שאין ישראל רשאי לעשות כן וכעין לשון הירושלמי שם (הלכה ב) תני עכו"ם שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק "אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן" חייב בערלה וה"נ לפי דברי הש"ס (מכות כ"ב) המנהיג בשור הפסוהמ"ק לוקה וביאר רש"י ז"ל דמשום דהוי בו חולין וקדשים הוי כשני מינים וחשיב כלאים א"כ אין ישראל רשאי לעשות כן להרכיב חולין בהקדש והקדש בחולין עכ"ד לכאורה לפי ד' ריטב"א ז"ל במכות שם דתמה דהיכן שמענו דחולין וקדשים הוי שני מינים וביאר בשם הרמ"ה דהעור והבשר שני מינים הם והכא פלגינהו רחמנא בפסוהמ"ק שעשה הבשר חולין והעור והגיזה קדש נחלקים העור והבשר זה מזה ונעשה כשני גופים ממש יעו"ש וזה לכאורה ל"ש בהרכבה שמין א' הוא. שיהי' נעשה כלאים ע"י חולין וקדשים. אך הלא בכריתות (ט"ו ע"א) דשני אילנות כגופין מוחלקים יעו"ש ועכ"פ כחילוק העור והבשר שפיר י"ל כס' כ"ת דחשיב כלאים משום חילוק דחולין והקדש] והנה בגוף הדקדוק בירושלמי הנה לכאורה להיפוך צריך מובן הא דנקט גבי עכו"ם שהרכיב אילן מאכל שאין ישראל רשאי לעשות כן דמאי נ"מ אם מותר לישראל או אסור וגם הא פשיטא דכלאים הוא:

ונראה פשוט דהכוונה למאי דאמר בירושלמי (פ"א דערלה) גפן שעלה במקום חורשין מקום שאינו ישוב] פטורין מן הערלה אמר ר"י אפי' נטעה אפי' נטעה בידים ולא עלתה מאלי'] ופריך והתנינן העולה מאליה חייב בערלה ומשני תמן כשנטעה במקום ישוב ברם הכא שנטעה במקום חורשין יעו"ש ובמהר"א פולדא דאף דלא בעי' לחיוב ערלה נטיעת אדם מ"מ בעי כדרך נטיעה ואם נטע בחורשין שאינו כדרך אף שנטע בידים פטור מערלה. וא"כ שוב בהרכבת איסור דאמר בנדרים (נ"ט ע"א) דהיתירא זרעי אינשי דאיסורא לא זרעי אינשי יעו"ש יש סברא דאינו נחשב כדרך נטיעה עי' סוטה (מ"ג) כאן בהרכבת איסור יעו"ש. אך הלא היכא דיש צד היתר בשום פעם אין האיסור מסלק שם כדרכו כיון דעצם המעשה כדרך הוא (ועי' כריתות (ז' ע"ב) במשנה] וכעין הא דירושלמי (פ"א דערלה סוה"א) הפנימי למאכל והחיצון לסיג ראוי לחשוב עליו ולחייבו יעו"ש דכיון דיש צד חיוב אזלינן בתר העצם. אך הנה בתו"כ (פ' קדושים) אמר לרבות דמרכיב בהמת אחרים [עכו"ם] חייב ובראב"ד ז"ל שם פירש דאסור לישראל להרכיב בהמת עכו"ם בשאינו מינו ועי' ירושלמי (פ"ז דכלאים ה')] וכתב עוד שם ונראה דגם בהרכבת אילן של עכו"ם מוזהר הישראל דילפי' מהרכבת בהמה דמוזהר בשל עכו"ם ה"ה הרכבת אילן אסור אפי' בשל עכו"ם ע"י "ל כוונ' הירושלמי דאשמעי' דעכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק דהוי כלאים מ"מ יש חיוב ערלה אף דאינו כדרך נטיעה דהוי הרכבת איסור ואשמעינן רבותא אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן באותו אילן של העכו"ם (וכדברי ראב"ד ז"ל הנ"ל) דאלו הי' היתר לישראל בשל העכו"ם א"כ הי' בזה צד היתר לישראל בהרכבה זו אף דבשלו אסור ודאי דהי' נחשב כדרך נטיעה דאין האיסור יכול לסלק שם כדרכו בכה"ג וקמ"ל דאעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן אינה נחשבת נטיעה שלא כדרכה וחייב בערלה ופשיט. ולפי"ז בהקדש דתמיד יש צד היתר וכסברת הירושלמי (פ"א דערלה) סיפקה להקדש חייב שכן בידו לפדותו יעו"ש דחשיב צד חיוב. וא"כ אין זה רבותא כלל מה שישראל אינו רשאי לעשות כן דמ"מ יש צד היתר ע"י פדי' ואזלי' בתר העצם שהיא כדרך נטיעה ופשוט:

ועוד יש לדון דישראל יהי' מותר להרכיב אילן הקדש באילן חולין של עכו"ם למאי דכתב הראב"ד ז"ל בפירושו לתו"כ (פ' קדושים) ונראה דרק בהני תרתי דגם בב"נ יש איסור דהרכבת בהמה והרכבת אילן ע"כ יש חיוב גם לישראל במרכיב בהמת עכו"ם ואילן עכו"ם אבל היכא דאין ב"נ מצוה ליכא חיוב לישראל בשל עכו"ם יעו"ש ולפי"ז הלא בהרכבת חולין והקדש דן המנ"ח דעכו"ם אינו מוזהר כיון שהמין אחד ורק חלוק בדינו יעו"ש ועי' סנהדרין (פ ע"א) חויא אומר אף על הכלאים מוזהר עכו"ם] מנה"מ אמר ושמואל דאמר קרא את חוקותי תשמרו חוקים שחקקתי לך כבר יעו"ש וזה ל"ש על חילוק בדינים שהתורה לישראל נאמרה ולא הי' אז החוקים האלו. ושוב כיון דעכו"ם אינו מוזהר בהרכבה זו י"ל דליכא איסור לישראל להרכיב חולין דעכו"ם בקדשים דאף דהקדשים אינם של עכו"ם מ"מ כיון דכלאים הוא משני המינים ביחד והמין חולין של העכו"ם שאין העכו"ם מוזהר ה"ה דאין הישראל מוזהר ומין א' לבדו אינו איסור וא"כ ניחא דלא תני שאין ישראל רשאי לעשות כן גבי סיפקה להקדש דכיון דהכוונה שמוזהר בשל עכו"ם הא בזה אינו מוזהר כיון דהעכו"ם עצמו אינו מוזהר וכדברי ראב"ד ז"ל: ואולם זה אינו ברור כמ"ש המנ"ח שם דשם כלאים נאסר וכיון דגם חולין וקדשים כלאים הוא י"ל דגם ב"נ מוזהר וגם יש לדון דההקדש מורכב במין אחר יש איסור אף שאין איסור במה שמרכיב דהיינו החולין ואכ"מ בזה: ואמנם לפי צד זה י"ל בפשוטו דהנה ראיתי בס' מראה הפנים (בפ"א דערלה ה"ב) דבר חדש דזה דב"נ מצווה בהרכבת אילן הוא רק הרכבת אילן מאכל באילן מאכל אבל אינו מוזהר בהרכבת אילן מאכל באילן סרק והוכיח זה מדברי הירושלמי דאמר עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן ומבואר דהעכו"ם מותר לעשות כן וע"כ משום דהוה אילן מאכל ע"ג אילן סרק אין ב"נ מוזהר יעו"ש וא"כ בפשוטו ניחא דלא נקט בהקדש שאין ישראל רשאי לעשות כן דהא גם מוזהר בהרכבה זו דחולין וקדשים וממ"נ מיושב אם כצד זה דב"נ מוזהר ניחא ואם ב"נ אינו מוזהר בהרכבה זו שהוא כלאים מצד חילוק הדין יתכן התי' הא' [וכמובן בלא ד' המה"פ]:

ב) עוד יש לפרש לשון הירושלמי עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן ונראה למאי דכתב רמב"ם (פ"א מכלאים ה"ו) ואסור לישראל להניח לעכו"ם שירכיב לו אילנות כלאים וביאר המ"ל שאין האיסור משום אמירה לעכו"ם וכהא דבעי בש"ס ב"מ (צ ע"א) דא"כ הול"ל ואסור לומר לעכו"ם אלא הכוונה אף בלא אמירה אסור להניח כיון דהעכו"ם מוזהר אם יניחנו לזרוע יש בזה לפני עור יעו"ש ולכאורה לפי"ז ימצא דמותר להניח לעכו"ם להרכיב בשל ישראל אילן מאכל באילן סרק כיון דהעכו"ם אינו מוזהר כדברי המה"פ הנ"ל ליכא לפני עור. אמנם מצאתי להרדב"ז ז"ל (לשונות הרמב"ם א' תקס"ד) שהאריך בדברי רמב"ם ותוכן דבריו ז"ל בשם הראב"ד דכיון דאף המקיים לוקה לא גרע מה שמניח לעכו"ם להרכיב ממקיים כלאים יעו"ש [ועיי"ש דכתב דגבי כלאי אילנות דמותר לקיימן הוצרך ליכתוב דאסור יעו"ש וזה חידוש גדול דלא יהי' איסור מקיים גבי כלאי אילנות דמפו' ברמב"ם (פ"א מכלאים ה"ג) דאסור לקיים כלאי זרעים אף שמותרין באכילה וה"ה לכלאי אילנות ואכ"מ] ולפי"ז מבואר דאין האיסור בזה שמניח לעכו"ם מצד העכו"ם רק מצד הישראל דהוה כמקיים א"כ אף היכא דאין העכו"ם מוזהר מ"מ כיון דישראל מוזהר אסור דהוי כמקיים. וזה י"ל בפירושא דירושלמי דאשמעי' שאין ישראל רשאי לעשות כן להניח לעכו"ם להרכיב אילן מאכל באילן סרק דיש סברא כיון שהעכו"ם אינו מוזהר מותר קמ"ל דהוה כמקיים ועי' בהשגת הראב"ד לב"מ (צ ע"א) יעו"ש וא"כ ניחא גם דקדוק כ"ת דגבי הקדש לא נקיט שאין ישראל רשאי דהנה ראיתי באור זרוע (ח"ב תכ"ג) שכ' ותניא בתוספתא דכלאים פ"ב ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו אין הכהנים נכנסים בתוכה כו' וראיתי מפרשים כי בחבר עסקינן שלא הי' מניח כלאים בשדה לולי שיש שם קברים והכל אסור בהנאה דבכה"ג ליכא א"י מקיים] ולכך לא יכנסו הכהנים לתוכו עכ"ל והובא באחרונים שהוכיחו מזה דאם יש איס"ה לבד כלאים אינו אסור משום מקיים וא"כ שוב ברור דבהקדש דתנן במעילה (י"ג ע"א) שרשי הדיוט בשל הקדש כו' לא נהנין ולא מועלין ובב"ב (כ"ו ע"א) כאן בתוך ט"ז אמה יעו"ש א"כ שוב אסור מצד הקדש שוב ליכא איסור מקיים. [וגם למ"ש הח"ס (בתשו' ח"ו סי' כ"ה) דאם אינו ניכר הכלאים ליכא איסור מקיים א"כ הרי הקדש וחולין אינו ניכר הכלאים דבהיכרא הוי מין א'] א"כ שוב ליכא איסור על ישראל להניחו לעכו"ם להרכיב כיון דהעכו"ם אינו מוזהר כנ"ל ובישראל ליכא בזה איסור מקיים וכ"כ במ"א לדון באם אינו רוצה בקיומו של שני המינים הרי אינו רוצה בקיומו של כלאים ואכמ"ל יותר:

ויתישבו לפי פי' זה דברי רמב"ם ז"ל (פ"י ממע"ש ה"ו) עכו"ם שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק חייב בערלה ע"כ וצ"ב דמדוע השמיט לשון זה שמסיים הירושלמי אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן ואמנם יתכן עפ"י פירוש המשנה לרמב"ם (ערלה פ"א) דעכו"ם הנוטע לעצמו פטור מן הערלה יעו"ש ואולם בחיבורו (פ"י ממע"ש ה"ה) כתב דעכו"ם שנטע בין לישראל "בין לעצמו" חייב בערלה יעו"ש [ועי' בכס"מ (פ"א מכלאים ה"ה) ובמ"ל מה דתמה ברמב"ם פ"י ממלכים ה"ו ואכ"מ] ונחזי לפי האמור בכוונת הירושלמי אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן היינו שאסור להניח להעכו"ם שירכיב אילן מאכל באילן סרק ואשמעי' דאף שאין העכו"ם מוזהר בכזה (כ"ד מה"פ) מ"מ אסור מצד הישראל דהוי כמקיים. וזה יתכן דברייתא סוברת כפי שי' רמב"ם בפי' המשנה דעכו"ם הנוטע לעצמו פטור מערלה וא"כ בהכרח הא דתני עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק דחייב בערלה אינו שהרכיב לעצמו דאזי פטור רק מיירי שהרכיב לישראל ושפיר תני שאין ישראל רשאי לעשות כן דכיון דשל ישראל הוא הוה זה כמקיים אמנם בחיבורו דפסק דעכו"ם הנוטע לעצמו חייב בערלה א"כ יש חיוב ערלה גם באופן שלא עשה הישראל אסור כהא דהעכו"ם הרכיב לעצמו ומש"ה השמיט זה דאין ישראל רשאי לעשות כן ונכון:

ג) ובגוף דברי הירושלמי (פ"א דערלה ה"ב) דתני עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק דחייב בערלה דצ"ב דמדוע זה לא נקט בפשטה שהרכיב אילן מאכל באילן מאכל י"ל בפשוטו דהא בתו"כ (פ' קדושים) אמר ונטעתם פרט למבריך ומרכיב דפטור מערלה יעו"ש וכבר תמהו תוס' בד"ה (דף ט: ד"ה מרכיב) מהא דאמר בגמ' שם דמרכיב חייב בערלה יעו"ש מ"ש בזה ובר"ן ורמב"ן שם וראיתי להר"ש משנץ (בפי' לת"כ) דכתב דחיוב מרכיב מיירי באילן שאינו עושה פירות דחשיב כקרקע עצמה ולא הוי כמרכיב יעו"ש. וא"כ הא אילן סרק הכוונה שאינו עושה פירות ועי' או"ז (ה' כלאים סי' ר"ס) יעו"ש. וא"כ בדקדוק נקט אילן מאכל באילן סרק דבכה"ג הוא דחייב מרכיב. אולם בר"ש רפ"א דערלה כתב כמה גווני אחריני לחיוב מרכיב יעו"ש ועי' בט"א ואכ"מ. וראה בס' זית רענן (להמג"א) שכתב (בפ' קדושים) בהא דממעטינן עץ סרק מערלה. נראה לי דבעי למעט אפי' פירות הגדלים על אילני סרק פטורים מערלה דלאו שמם פרי יעו"ש ויל"ע מהא דנדה (ח' ע"ב) אבל באילן שאינו עושה פירות מידי דקטפו זהו פריו יעו"ש ואכ"מ וכבר האריך בלבושי שרד בליקוטיו דמותר להרכיב אילני יער זה בזה דפירותיהן לא חשיבי יעו"ש וניחא הא דנקט אילן מאכל, באילן סרק היינו אף בסרק שיש לו פירות דבזה הרי אין כל הפרי בחיוב דחלק פרי הסרק אינו חשיב קמ"ל דחייב בערלה כיון שהרכיב אילן מאכל וכהא דירושלמי פ"א דערלה ה"א) מכיון שעירוב בו מחשבת חיוב חייב ופשוט]: ד) ובגוף הדבר שכתב כת"ר דמרכיוב אילן חולין עם הקדש דמי לכלאים יש לעיין בהא דכתבו תוס' שבת (פה ע"א) ד"ה לא תסיג דהקשו דאמאי לא תני הזורע כלאים לוקה שמונים דהא יש גם לא תסיג גבול רעך כדאמר בגמ' שם ותירצו דהוה לאו שבכללות יעו"ש ולהנ"ל יש לעיין דבמרכיב בהקדש ליכא לא תסיג גבול רעך דהקדש אינו בכלל רעך כב"מ (פז ע"ב) רעך ולא של הקדש ודוכתי טובא בש"ס. וי"ל ג"כ דאם מרכיב הקדש בחולין הוי האיסור משום החולין ואכ"מ:

[ודע דלפי דברי תוס' דבכלאים יש גם לאו דלא תסיג ניחא לשון הירושלמי פאה (פ"א ה"ד) תני זורעים זרעים וזרעי אילן כאחד והזורע מן החרצנים לוקה ארבעים ע"כ דאינו מובן דשינה מבכ"מ דנקט לוקה גרידא וממילא ידעינן דמלקות הוא מ'. ולדברי תוס' ניחא דאשמעינן דאינו לוקה רק ארבעים אבל לא שמונים דמשום לא תסיג אינו לוקה ופשוט ויש ליישב לפי זה דברי ירושלמי שם דפריך בעא קומי ר"י תמן אמרין זרעי אילן קרויין זרעים וכא את אמר זרעי אילן אינן קרוין זרעים הוקשה לו אהא דתני דזורעים זרעים וזרעי אילן כאחד דמבואר דזרעי אילן אינן בכלל זרעים ולא הוי כלאים ואמאי גבי הכשר זרעים אמרי' דזרעי אילן קרוים זרעים. פ"מ] יעוש"ה. וקשה דהא מבואר בקידושין (לט ע"א) דכלאי זרעים מותרין בח"ל ואינו אסור רק כלאי הכרם ועי' ברמב"ם (רפ"א מכלאים) וא"כ מאי קשי' לי' לירושלמי הא י"ל דורעי אילן חשיבי זרעים אבל לא חשיבי אילן ומש"ה שפיר בהכשר דבעינן זרעים חשיבי זרעים אבל בכלאים י"ל דברייתא זו מיירי בח"ל דליכא איסור דכלאי זרעים מש"ה זורעין זרעים וזרעי אילן כאחד דאינן כאילן להחשב כלאים בכרם וכ"כ בזה. ולפמ"ש ניחא כי מאחר דבאותה ברייתא תני והזורע מן החרצנים לוקה מ' וע"כ הכוונה כאמור דאשמעי' דמשום לא תסיג אינו לוקה וא"כ ע"כ דאינו מיירי בח"ל דהא מבואר בספרי (שופטים) מובא ברמב"ם (פ"ז מגניבה הי"א) דאינו חייב בלאו דלא תסיג רק בארץ ישראל שנאמר בנחלתך אשר תנחל יעו"ש ולא איצטריך לאשמעי' דליכא מלקות רק ארבעים וע"כ בא"י מיירי ושוב מוכח דזרעי אילן אינן זרעים כלל דהא בארץ גם כלאי זרעים אסורין ופריך שפיר מהכשר ופשוט]:

ה) ובגוף דברי הירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) תני עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן יעו"ש דמשמע פשטות הלשון דעכו"ם מותר לעשות כן וביאר המה"פ דאף דעכו"ם מוזהר בכלאים מ"מ בהרכבת אילן מאכל באילן סרק אינו מוזהר יעו דצ"ע טובא דמאי חילוק וכיון דמוזהר כישראל יהי' דינו לגמרי כישראל דגם אילן מאכל באילן סרק אסור ועי' סנהדרין (ס ע"א) ובירושלמי כלאים פ"א ה"ז מנין שאין מרכיבין אילן סרק ע"ג עץ מאכל וכו' יעו"ש:

ונראה ליישב למאי דאמר בירושלמי תרומות (פ"א ה"א) התיבון הרי עכו"ם אין כתיב בו מחשבה ותורם והתני ר"ה עכו"ם אין להם מחשבה ומשני תמן להכשר כאן לתרומה יעו"ש ובתוס' חולין (יג) [ועי' בפנ"מ ובס' ניר שם דברים תמוהים ואכ"מ] ואינו מובן החילוק בין הכשר לתרומה. והי' נראה לפרש למאי דאמר בשבת (מג ע"ב) האמר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע ובארו תוס' דאף למאן דמחייב במלאכה שאינו צריכה לגופה מ"מ אם אינו צריך לעצים לאו קצירה הוא יעו"ש ועי' תוס' סנהדרין (כו ע"א) דהקוצר עצים בשביעית פטור רק בשבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומחשבתו משוי לי' קצירה ועי' מהרש"א שם. ונראה ללמוד מזה דיש שני גדרים במחשבה הא' מחשבה המשלמת למעשה רצוני לומר בכל מלאכת שבת דבעי' מלאכת מחשבת אין הענין שהמחשבה היא המחדשת שם המלאכה רק דהיא משלמת למלאכה דענין המלאכה הוא במעשה לא במחשבה אלא דאם חסר להמעשה השלמת המחשבה ליכא חיובא ואף דלגבי שם המלאכה הרי עשה מלאכה מ"מ א"א לחייבו אם חסר מחשבה דבעי' מחשבה להשלים החיוב. שיהי' נקרא מלאכת מחשבת ולזה סגי לר"י אף אם אין צריך לגופה דמ"מ אינו עושה בלי מחשבה. ועוד יש מחשבה המחדשת שם המלאכה כהא דאמר עצים דמצד המעשה לאו קצירה הוא דקצירה רק בפרי ולא בעצים וע"י מחשבתו מחדש עלי' שם מלאכה וכן בזורה עי' ב"ק (סג) ובאופן כזה לכ"ע בעי' מחשבה לגופה דרק במחשבה גמורה כזו אפשר לחדש שם מלאכה. ודומה לזה כתב המאירי שבת (קכ ע"א) בשם י"מ שכיון שאינו מכבה אלא גורם שרי אף דהוי פסיק רישא יעו"ש והכוונה ג"כ דאף דהיכא דהוי פסיק רישא מיחשב מלאכת מחשבת וחייב גם חטאת כתוס' פסחים (סד ע"א) ד"ה מ"מ היינו היכא דמצד המעשה הוי מלאכה אינו נחשב בלי מחשבה היכי דהוה פ"ר. אבל בגורם דבעלמא לאו עשי' רק גבי שבת אמר בב"ק (ס) דזורה חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומחשבתו משוי לי' מלאכה בזה בעינן מחשבה גמורה לא פסיק רישא שמועיל רק להשלמת המעשה אבל אינה מחשבה המחדשת שם ודוק ובחידושי לה' שבת ביררתי בזה כמה ענינים ואכ"מ] ולפי זה י"ל דעכו"ם דאין לו מחשבה היינו ג"כ מחשבה המחדשת דין ושם הוא דאין לו שאין בכחו לפעול במחשבתו על דיני התורה. אבל מחשבה המשלמת למעשה שפיר י"ל דלגבי נפשי' מחשבה הוא ואינו נחשב כעושה בלי מחשבה [ועי' במהר"א פולדא שם דכ"כ דלגבי נפשי' הוה מחשבה] וזה י"ל באור הירושלמי דבתרומה דיש מעשה הפרשה מש"ה אף דכתיב ונחשב ובעי' שלא יהי' בלא מחשבה גם גבי העכו"ם אינו נחשב בלי מחשבה. אבל הכשר דהמחשבה מחדשת דין ההכשר זה אין בכח מחשבת העכו"ם דאין לעכו"ם מחשבה [ובמ"א הארכתי בבאור כל דברי הירושלמי שם]:

ולפי"ז י"ל הטעם דעכו"ם פטור בהרכב דאילן מאכל באילן סרק דהנה בהא דקי"ל דאילן סרק באילן סרק פטור ביאר הלבוש (ה' כלאי זרעים) משום דסתם שדך לזרעים הראוים לאכילה עומד יעו"ש והנה לפי טעם זה ענין הפטור מצד הקרקע שאינה עומדת לזריעה כזו שאינו דבר מאכל. גם יש פטור משום חסרון הפועל שאין דרך לזרוע מה שאינו דבר מאכל וכלשון הגמ' שבת (צה ע"ב) כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה [והיטב דיבר הגאון מקוטנא ז"ל בזה מובא באמ"ב בתשו' פי' י' יעו"ש באורך] והנה כשמרכיב אילן מאכל באילן סרק לטעם הפטור שאינו כדרך זריעה שפיר הוי זה כדרך כיון שאחד מין מאכל אמנם לטעם החסרון בהקרקע שעומדת לראוים לאכילה הלא בכאן איכא גם אינו ראוי לאכילה שאינה עומדת לזה ועי' בתשובת הרדב"ז דהזורע ליהנות מראי' אף דהוי כדרך פטור משום שאינו דבר מאכל יעו"ש (סי' ב"א רנג) אך ביארתי במ"א דכמו דכתבו תוס' בסנהדרין (כו) דקצירת עצים דלאו פרי הוא מיפטר בשביעית ומ"מ בשבת חייב משום דתליא במחשבה מחשבתו משוי לי' מלאכה כן בכלאים דתליא גם כן במחשבה וכמ"ש הר"ש (פ"ז דכלאים) דכשנזרע שלא בכוונה מותר יעו"ש ובתו' יבמות (פג ע"ב) [ובס' אג"ט זורע י"ב הביא ראיות לזה] שפיר מחשבתו משוי לי' זריעה כיון דהאחד מין מאכל דלא שייך בטלה דעתו. ורק היכא דשייך בטלה דעתו כהא דשבת (קז ע"ב) בזורע בעציץ שאינו נקוב יעו"ש וכן בשני מיני סרק ואכ"מ בזה:

ולפי"ז ניחא דשפיר בהרכבת אילן מאכל באילן מאכל שזהו מצד עצם דין התורה חשיב מעשה בכלאים אף דהעכו"ם לאו בר כוונה מ"מ חייב דלגבי נפשי' יש לו מחשבה המשלמת למעשה. אמנם במרכיב אילן מאכל באילן סרק דאין דרך הקרקע לזה וכל החיוב מצד דכלאים תליא במחשבה ומחשבתו משוי לי' זריעה שוב הרי לעכו"ם ליכא מחשבה כזו המחדשת חיוב ומש"ה מיפטר [ועי' רש"י שבת (ע"ג ע"ב) דאמר דחייב משום קוצר הוי רק תולדה יכ"כ בכריתות (ט"ו ע"א) ד"ה בדלית וזה צ"ב שהרי שי' רש"י ז"ל שבת (ע"ג ע"ב) שם דנוטע מבריך ומרכיב הוי אבות אף דלא הי' במשכן משום דדומה ממש וכשי' רמב"ן בפ"ז משבת ה"ג (דלא כרמ"ך המובא בכס"מ שם דבעי דוקא שיהי' במשכן) ורק באמר משום נוטע שי' רש"י שם דהוי רק תולדה שאין המעשה דומה לנטיעה יעו"ש אבל משום קוצר דהוי מעשה קצירה אמאי לא יהי' רק תולדה ולמ"ש ניחא כי מאחר דהחיוב קצירת עצים משום מחשבתו משוי לי' קצירה שוב אין זה אב דאב הוה עצם חיוב מצד התורה לא המתחדש ע"י מחשבת האדם [וצ"ע מהא דכריתות (ט"ו ע"א) בדלית המודלית ע"ג תאנה כו' יעו"ש וברבנו גרשום דעכ"פ מבואר שמה שדומה הוי תודה]. ולפי"ז יל"ע בכלאים דכיון דע"י מחשבתו הוי רק תולדה ותליא אם יש תולדות בכלאים עי' מו"ק (ב ע"ב) וגם אם עכו"ם חייב על תולדות ואכ"מ בזה] ויש לי בכ"ז אריכות וכתבתי למעכ"ת רק גוף ההערה:

[ובהיותי בזה ראיתי בירושלמי כלאים (בפ"א) אהא דשעורין וזונין הוי כלאים וכו' כר"א דתנין תמן המקיים קוצים בכרם קידש כו' יעו"ש ויש להעיר דגם כרבנן י"ל דאתי די"ל דפלוגתתם רק בחיוב מקיים שאינו מעשה רק מחשבה הוא דסברי רבנן שאין זה מחשבה לחיובא אבל בזורע שעושה מעשה י"ל דגם לרבנן מחייב [ועי' בר"י מיגש לב"ב (צד ע"ב) דחיוב מקיים משום דמיחשב כזורע ועי' רש"י ע"ז (ס"ד ע"א) ובפירוש ר"ח מו"ק (ב ע"ב) וראה ברמב"ם (פ"ה מכלאים הח"י) דכתב הרואה בכרם עשב שאין דרך בנ"א לזורעו וכו' ע"כ דמשמע ג"כ דרק במקיים לא בזורע ועי' בכס"מ פ"א מכלאים ה"ד ואכ"מ]:

ו) ובעיקר הדבר שכתב כ"ת דמרכיב חולין עם קדשים הוי כלאים כמו פסוהמ"ק דש"ס מכות (כב ע"א) דמשום דחולין וקדשים שני מינים הוי כלאים אם כי ראיתי שהאחרונים דנו מסברא בק"ד וחולין אם הוי כלאים אמנם נראה למאי דאמר בירושלמי חלה (פ"ד ה"ב) תני רב חלפתא בן שאול קב הקדש מצרף אם הי' שני עיסות שאין בכל א' כשיעור ובאמצע הי' מונח מין אחר אינו מצרף אבל אם הי' מונח קב הקדש באמצע מצרף לחיוב חלה] קב חלה אינו מצרף (דאם מונח חלה שהופרשה באמצע שתי עיסות אינו מצרף] ופריך מה בין הקדש ומה בין חלה ומשני הקדש ראוי לפדותו ולחייבו חלה אינו ראוי לפדותה ולאייבה ע"כ ומבואר מזה דאף דבעינן לצירוף שיהי' מינו מ"מ חשיב הקדש מינו משום דבר פדיון הוא וחלה לאו מינו שאין לו פדיון וכן אמר בירושלמי פ"א דערלה שם דסיפקה לזקנה פטור לח"ל פטור להקדש חייב שהוא ראוי לפדותו ולחייבו ע"כ וכן אמר שם בירושלמי (הלכה ב) ולא דמיא הקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו יעו"ש ומבואר מכל זה דהקדש כזה שיש לו פדיון חשיב מינו דחולין אבל דבר שאין לו פדיון אינו נחשב מינו וא"כ נהי דכתב רש"י ז"ל במכות (כ"ב ע"א) דחולין וקדשים כלאים אבל הלא שם בפסוהמ"ק קאי שזה ההקדש שבו אין לו פדיון דהא גם לאחר פדיונן אסורין בגיזה ועבודה כמבואר בבכורות (טו ע"א) שפיר נחשב ההקדש למין אחר אבל מנ"ל לאסור בהרכבה דאילנות דלא משפחת בהו קדוה"ג שאין אילן ראוי להקרבה ועי' ב"ב (ע"ט ע"א) וע"כ בקדושת דמים שיש לו פדיון ושוב הרי מפורש דהואיל וראוי לפדותו חשיב מינו וזה פשוט הן דיש ראי' מהא דכריתות (כ"א ע"ב) אמר מר מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה ת"ל בהמה [הבריתא אמרה דאי הוה כתיב איסור דם גבי עוף הוה אמרי' דבעינן דומי' דעוף שאין בו כלאים] ופריך כלאים דמאי אי כלאים דהרבעה וכלאים דחרישה והתנן חי' ועוף כיוצא בהם יעו"ש וקשה למאי דמבואר דמנחות (ק ע"ב) דעוף שנפסל אין לו פדיון וכן הוא במעילה (יב ע"א) אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בהם אין לעופות פדיון וכתבו תוס' ד"ה אבל דגם מחוסר אבר שפוסל בעופות אין לו פדיון יעו"ש ומפורש בכמה דוכתי בש"ס ומקורו בת"כ פ' ויקרא (חובה פי"ח) והביא אותם אין לעוף פדיון יעו"ש ולפי"ז שפיר עוף יחידי א"א שיהי' כלאים דאף אם יהי' הקדש ויפסל הרי אין לו פדיון וכולו קודש פסול הוא אבל בהמה יש כלאים בבהמה אחת בפסוהמ"ק שנפדו כהא דרש"י מכות (כב ע"א) וא"כ מאי פריך כלאים דמאי הא י"ל דהכי קאמר מה עוף יחידי שאין בי כלאים לאפוקי בהמה דיש כלאים בבהמה יחידית. ועיין בערוך לנר שם מ"ש בזה ולזה הי' נראה לפי דברי רש"י ז"ל כריתות (כח ע"א) ד"ה קדושת דמים מדחה כו' וא"ת אין פדיון לעוף ה"מ היכי דנראה להקריב אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח מעולם עכ"ל ומבואר מזה דעוף שאינו קדוש אלא קדושת דמים שפיר יש לו פדיון [ויל"ע מהא דתו"כ בחוקותי (פ"ד) ממעט מדכתיב והעמיד את הבהמה וכו' ואין העופות וכו' וכלי שרת נפדים ע"כ ומשמע דאימעוט מהעמדה ושוב ראוי לתלות בהא דתמורה (לב ע"ב) אם קדשי בד"ה היו בכלל העמדה והערכה ועי' ראב"ד שם ואכ"מ] וא"כ הא כבר ביאר המ"ל (פי"א מכלאים) דלאו דוקא המנהיג בשור פסוהמ"ק לוקה רק כל בהמת חולין בפ"ע ומוקדשין בפ"ע כשהנהינן ביחד הוי כלאים יעו"ש ושוב שפיר עוף שהקדישו קדושת דמים ופדה חציו או שהקדיש רק חציו לפי דברי הש"ס עירוכין (ד ע"א) דבק"ד לא אמרינן פשטה קדושה בכולה ומכש"כ בעוף דגם בקדשי מזבח בעי בתמורה (יא ע"ב) בעוף מהו יעו"ש ושוב עוף יחידי כזה שמעורב בו חולין וקדשים יש בו תורת כלאים ופריך שפיר והתנן חי' ועוף כיוצא בהן וממילא דיש כלאים גם בעוף יחידי. ואמנם זה רק אם נימא דגם קדשי דמים הוי אינו מינו דחולין אבל לפי הירושלמי דמה שבידו לפדותו משוי לי' מינו נסתר זה דהא בעי' לדין כלאים עירוב קדוה"ג עם חולין וזה ליתא בעוף יחידי דהא כשהוא פסוהמ"ק אין לו פדיון והוי כולו קודש פסול בלי שם חולין ואכמ"ל:

ו) ודע דלפי האמור בירושלמי דקב חלה אינו מצרף משום דאין לה פדיון ומבואר עוד בירושלמי חלה (פ"ד שם) קב תרומה אינו מצרף ועי' בפי' מהר"א פולדא דמשום זה דמהני שאלה אינו נחשב מינו כל שאינו בפדי' יעו"ש בטעמו] ולפי זה יומצא דבר מחודש דאף לפי הנ"ל דהמרכוב חולין בהקדש אין בו משום כלאים מ"מ המרכיב תרומה עם חולין יש בו משום כלאים דהא מבואר בזבחים (מ"ו ע"א) כי גמרינן מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדישה קדוה"ג יעו"ש ומבואר דתרומה יש עלי' דין קדושת הגוף ועי' פסחים (לד ע"ב) הכא בענבים של תרומה עסקינן דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמיא יעו"ש ומבואר ביותר דתרומה דינה כנתקדם בכלי שרת והיינו משום דאין לה פדיון כיבמות (ע"ג ע"ב) ודוכתי טובא [ועי' ירושלמי יבמות (פ"ח ה"א) ולא מן התרומה שהוא למד מן הלמד ובש"ק שם] וא"כ שוב כיון דאמר בירושלמי דתרומה חשיבה אינו מינו דחולין א"כ הוי קדש וחול דיש בו משום זורע כלאים כיון שהוא קדש שאין לו פדיון [וכעת נדפס ס' אבני נזר (או"ח ח"ב תפט) וראיתי שכ' בתו"ד בפשיטו דמרכיב תרומה עם חולין הוי כלאים כחולין וקדשים] והנה זה חידוש גדול דהרכבת תרומה בחולין הוי כלאים ולא ראיתי בשום מקום וגם הא"נ לא הביא שום ראי': והי' נראה לומר דלא משכחת כלל חיובא דזריעת כלאים בתרומה. וזה דהנה מבואר במתני' דכלאים (פ"ח מא) כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה וכ"ש בהנאה ע"כ ומבואר דיש איסור גברא לזרוע אף במקום שאין הזריעה נאסרת כגון בכלאי זרעים דמותרין מ"מ יש לאו שלא לזרוע אמנם יש לספק בכלאי הכרם דאסורין בהנאה די"ל דהאיסור של הפועל ושל הנפעל אגודין זה בזה וכל שליכא איסור לזרוע אין הזרעים נאסרים וכן להיפוך היכא דאין הזרעים נאסרים ליכא איסור גברא לזרוע דאף דבכלאי הזרעים אינם אגודין זה בזה היינו משום דכך הוא איסורו שאינן נאסרין ולא תלתה התורה חובת הזורע באיסור הנזרע אבל כלאי הכרם דבחד קרא כתיבי איסור הזריעה ואיסור הנאה של הנזרע שפיר י"ל דאגודים זה בזה ובמקום שאינו עובר בזריעתו אין הזרעים נאסרים ועי' תוס' חולין (קכ ע"ב) ד"ה היכא וכו' אלא אכלאים קאמר כדפי' שאינו זה איסור הבא מאליו שע"י מעשה הזריעה נאסרין הכלאים וגם העבירה הי' בשעת זריעה יעו"ש וכן להיפוך אם אין הזרעים נאסרים ליכא איסור לזרוע. ועי' פ"ז דכלאים (משנה) מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דבגה"ש לירושלמי שם כתב דמ"מ לוקה הזורע כמפורש במכות (כא ע"ב) יש חורש וכו' כלאים בשביעית היינו משום דנאסר עכ"פ אחרי שביעית והוי מקיים באיסור ע"י מעשה הזריעה שבתחלה יעו"ש וכבר דברי האחרונים בהך דמכות והד' עתיקים ואכ"מ. ומשמע דפשוט לי' דבאופן שאינה נאסרת כלל הזריעה ליכא חיוב על הזורע דבכלאי הכרם האיסור תנאי החיוב של הזורע:

ואמנם בספר יראים עמוד זרעים (סי' קנב) דהביא הא (דפ' רה"ג) ר' יאשי' אומר אינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב. וכי בעי ר"י תלתא מינים לחייב הזורע אבל הכרם והמלאה נאסרת בלא זריעת שלשה במפולת יד כו' אע"ג דלא מחייב זורע. אע"ג דתקדש דמפקינן מיני' איסורא כתיב בקרא דמפקינן מיני' חובת הזורע לא אמרינן הא בהא תליא כו' עכ"ל ומבואר מזה דאינם אגודים זה בזה ויוכל להיות איסור הנאה בהזרעים אף דליכא חיובא לזורע וכ"ש להיפוך דיש איסור וחיוב על הזורע אף שאין הזרעים נאסרים דמצינו דוגמתו בכלאי זרעים ושפיר לוקה משום כלאים בשביעית ופשוט ועי' כס"מ פ"ה מכלאים ה"ז בשם הר"ן דכתב בדעת רמב"ם דלא כיראים ועי' כס"מ פ"ח מכלאים פי"ד]: ואמנם נראה למאי דאמר בירושלמי כלאים (פ"א הלכה ) זרע שני מינים וחלקן גדר ר"י אמר פטור ר"ל אמר חייב. מודה ר"ל בזורע ע"מ לחלקו גדר שהוא פטור עיי"ש ומבואר מזה דאם בעת השרשה לא יהי' איסור כלאים מצד שחילקן ולא יהי' מעורבין ביחד סובר ר"י דפטור ולר"ל עכ"פ בדעתו בשעת זריעה לחלקן ליכא בזה חיוב זורע כלאים אף דבשעת הזריעה שני מינים הם. וא"כ נראה ברור דאם זה שנסתלק איסור הנאה של הנזרעים הוא מצד הסתלקות שם כלאים שנפרד עירוב השני מינים בזה ליכא חיוב על הזורע דרק אם סיבת היתר של הזרעים מצד דבר אחר גרם לו שהוא שביעית וכה"ג שבזה השם כלאים ישנו כבתחלה רק דאינו אסור אזי שפיר יש איסור לזרוע אף שאינו נאסר בהנאה אבל היכא דסיבת ההיתר הוא הסתלקות הכלאים שאז בעת השרשה אינם שני מינים ונודע זה בעת הזריעה הוי זה כמו זורע ע"מ לחלקן דמאי נ"מ אם מחלקן בגדר או שמאליו נתחלקו ואינן כלאים דאף שאין האיסור תנאי בחובת הזורע וכמו כלאי זרעים אבל שיהי' נשאר השם כלאים זה הוי תנאי בחובת הזורע דגם בכלאי זרעים אף שמותרין אבל מ"מ כלאים הם ובעירובין הן וה"נ מעכב שיהי' בעת השרשה מעורבים משני המינים וזה ברור:

ולפי זה הא מבואר במנחות (דף ע' ע"א) בעי ר"א שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עלי' שם במחובר מהו וכו' או דילמא כיון דשתלה פקע טיבלא מינה א"ל רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע יעו"ש ומבואר דמספקא לי' לש"ס אם יש זריעה להפקיע איסור טבל ופשוט לי' דא"כ מצינו תרומה במחובר וע"כ דפקע טיבלא. ונראה דלפי מסקנא זו דלא מצינו תרומה במחובר וזריעה מפקיע טבלא דה"ה דזריעה מפקעת שם תרומה וקדושתה והטעם י"ל דכמו דמהני זריעה להפקיע טומאה וכן הכשר כמ"ש תוס' חולין (קיח ע"ב) ד"ה כשם דאילן מלא פירות שנתלש והוכשר וחזר ונטעו דבטל ההכשר כשהשריש יעו"ש והטעם כמו שביאר הק"ס דכשנעשה מחובר פקע מיני' שם אוכל יעו"ש וה"ה דמפקיע קדושת תרומה דג"כ מתנאי קדושתה שיהי' בו תורת אוכל וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות בב"מ פ' המפקיד דאם הבאישה התרומה לא מתפס בה קדושה דבעי' אוכל יעו"ש וא"כ כשנעשה מחובר דבטל שם אוכל פקע קדושת תרומה. (ועי' שבת (יז ע"ב) אמר שמואל אף גידולי תרומה תרומה בו ביום גזרו ובפירש"י שם דגזרי' שמא יזרעה לבטלה מתורת תרומה ועי' במאירי שם ועי' פסחים (לד ע"א) דרק בדבר שזרעו כלה ובירושלמי ביכורים פ"ב ה"ב סוגי' ערוכה בזה ועי' בסוגי' דנדרים (נח ע"א) ומ"מ י"ל דמה"ת גם גוף התרומה בטלה קדושתה ע"י השרשה שנעשית מחובר לא לבד שהגידולין מותרין] וזה מוכח מראי' זו עצמה דאל"כ עדיין מצינו תרומה במחובר לקרקע כגון שזרע תרומה וע"כ משמע לכאורה דהשרשה מפקיע קדושת תרומה. וא"כ ניחא דלא מצינו בשום מקום איסור הרכבת תרומה עם חולין דהא לא משכחת דממ"נ אם ירכיב חולין בתרומה הא א"א דלא מצינו תרומה במחובר לקרקע וכמנחות (ע) הנ"ל ואם ירכיב תרומה בחולין הא מבואר בפסחים (כה ע"א) זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין [בהשרשה[ יעו"ש ומבואר דאיסור הזרעים אינו בעת זריעה רק בעת השרשה. וא"כ נהי דחובת הזורע אינו תלוי באיסור הנזרעים דאף במקום שהן מותרים יש איסור לזרוע מ"מ לפי הנ"ל דאם נתפרדו ונסתלקו מתורת כלאים בשעת השרשה שהוא חלות איסורן פטור מיד על הזריעה כגון זורע ע"מ לחלקן גדר א"כ שוב בזה שבעת השרשה תופקע קדושת התרומה ויהי' הכל חולין ולא יהי' כאן שוב שני מינים וזה נודע בעת הזריעה הוי כמו זורע ע"מ לחלקן גדר דפטור דגם בכאן סופו לחלקו דאף דבשעת זריעה הוי כלאים שזה קודש וזה חול מ"מ בעת השרשה יסתלק הכלאים ובכה"ג פטור מיד על הזריעה כן הי' נראה:

ח) ובמנחות (ע ע"א) שם אהא דפשוט דשבולת שמרחה ואח"כ שתלה דפקע טיבלא א"ל רבנן לאביי אם כן מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע המ' בארו דהכוונה להא דתנן בבכורים (פ"ד מ"ד) ויש בבכורים משא"כ בתרומה שהבכורים נקנין במחובר לקרקע] א"ל כי תניא ההוא לענין אאיחיובי מיתה וחומש אי תליש ואכיל תליש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם יעו"ש וקשה דלפי תירוץ הש"ס דלא פקע טיבלא א"כ ודאי דגם הזורע תרומה לא פקע קדושתה (דאין סברא דתרומה תצטרך טפי שם אוכל מטבל בפרט להסוברים דתרומה מצד טבל ואכ"מ) וא"כ יחור שנתלש ובו פירות לשיטות הסוברים דתרומת זיתים וענבים מה"ת וקרא עליהן שם תרומה אף שלא נגמר מלאכתן דחל דין תרומה כמפריש בשבלין וכהא דב"מ (פח ע"ב) בזיתים וענבים דלאו בני גורן יעו"ש ואח"כ נטעו לא פקעה תרומתה א"כ שוב הא בארו דלפי תירוץ הש"ס דהא דלא מצינו תרומה במחובר מיירי לענין פטור חומש משום דאי גחין ואכיל בטלא דעתו והלא בבכורים תנן דנקנין במחובר ע"כ ג"כ הכוונה דחייב חומש במחובר והלא בטלא דעתו ותי' דבכורים שהם בפירות הוי כדרך לאכול במחובר עי' רש"י סוכה (לז ע"ב) ובתבו"ש יעו"ש. וא"כ שוב נהי דבהבעי' נקטי' שבולת שמרחה דהיינו תבואה הוא משום דביחור עם פירות שתלשו א"א לגמור מלאכתו בעודו ביחור ואם יתלשנו הרי א"א לחזור ולנטעו דנטיעת הפירות הוא עם היחור כמובן וליכא למיבעי' אם יוכל לקרות שם במחובר דהא לא הי' עדיין טיבלא כ"ז שהי' ביחור אבל למסקנא דלא פקע טיבלא א"כ גם תרומה אינה נפקעת וקריאת תרומה מהני אף בלי גמר מלאכה וא"כ קשה דשפיר משכחת גם בתרומה חיוב חומש במחובר ביחור שתלשו עם ענבים וקרא שם תרומה ואח"כ חזר ונטעו ליחור זה ואכיל דחייב דבפירות לא אמרי' בטלא דעתו. ואמנם לפמ"ש י"ל דהא לפי דברי הירושלמי (חלה פ"ד) דתרומה אינו מינו דחולין א"כ המרכיב תרומה בחולין הוי מרכיב כלאים ותירצתי דכיון דבעת השרשה פקעה תרומה וליכא כלאים פטור מיד על הזריעה דהוי כמו הזורע ע"מ לחלקן גדר וכ"ז לפי צד זה דזריעה מפקעת טיבלא י"ל דה"ה דמפקעת תרומה אבל לפי דחיית הש"ס דלא פקע טיבלא א"כ לא פקעה גם תרומה ושוב עדיין בהשרשה הוי כלאים וממילא יש חיוב כלאים ונאסר לאכלן בעודן הן מחוברים דאף דבזיתים לא יהי' רק כלאי אילנות ומותר באכילה כרמב"ם (פ"א מכלאים ה"ז) וגם אפשר אין דרכו לאכלו רק מליח עי' ברכות (לח ע"ב) וע"ז (ל"ט ע"ב) ועי' ברכות (ל"ה ע"א) דזית אקרי כרם מ"מ בענבים הוי כלאי כרם ונאסרין וא"כ ניחא דיחור שנתלש עם ענבים ועשאן תרומה וחזר ונטען הרי הוה מרכיב כלאים דהיחור בעצמו חול והפירות קודש (ובתבואה כגון שבולת יוכל להיות שאין שם חולין אחרים) וממילא נאסור משום כלאים. ושוב ליכא חיוב חומש וכמ"ש רמב"ם (בפ"י מתרומות הי"א) נזיר ששגג ושתה יין של תרומה דאינו משלם החומש יעו"ש כיון דהוי תרומה של איסור ועי' בק"ס שם דמחלק מהא (דהלכה ז' שם) דאכל תרומה ביוה"כ חייב חומש דשם נאסר בכל האוכלין אבל בנזיר האוכל שנאסר עליו יעו"ש וה"נ תרומה שנעשית כלאים דהאוכל נאסר עליו פטור מחומש וזה דרך פלפול. ויש לדחות וגם גוף הדבר שיהי' בתרומה וחולין תורת כלאים לא מסתבר ובחי' הארכתי ואכ"מ:

ט) ובעיקר הדבר שכתבתי לדון דזריעה מפקעת קדושת התרומה כמו דאמרי' דמפקעת טיבלא נתיישבתי דאינו ברור דראיתי בשמ"ק שם במנחות (ע) דכתב או דילמא פקע טיבלא ולאו להתירה באכילה שהרי גידולים טבל כו' אלא כלומר פקע טיבלא מינה והו"ל כאלו לא טבלא וקרי' בי' ממנו ולא מן המחובר עכ"ל באור כוונתו דהוקשה לו דאיך נימא דהזריקה מפקעת טיבלא והלא גידולי הטבל אסורים באין זרעו כלה ואם הי' נפקע הטבל אמאי יאסרו ועוד מדוע בעי בקרא שם במחובר ולא בעי בלי קריאת שם אם פקע טיבלא ולזה פירש השמ"ק דבעיית הש"ס הי' רק לענין אם מהני קריאת שם במחובר דאף דגזה"כ שאין תורמין במחובר היינו מחובר כזה שלא חל עדיין חובת הפרשה אבל שבולת שמראה ואח"כ שתלה דחל חיוב הפרשה שפיר יכול להפריש גם במחובר וזו הוא דאמר דפקע טיבלא אינו איסור הטבל שזה אינו נפקע ע"י זריעה רק הכוונה שנפקע חובת ההפרשה וכיון דדמי כמו שאין בו חובת הפרשה דאין תורמין במחובר וז"ב:

ולפי"ז מבואר מדבריו ז"ל דאין זריעה מועלת להפקיע טבל אף לס"ד וא"כ ה"ה דאינו מפקיע קדושת תרומה, ואף די"ל סברא דתרומה בעי' שיהי' לה שם אוכל ומחובר לאו אוכל מ"מ אין סברא לחלק וגם מגוף הסוגי' דמנחות (ע) שם יש להוכיח כן ואין ברצוני להאריך ובמ"א יתבאר אי"ה: וראיתי ברמב"ם (פי"א מתרומות הכ"ו) שתלה ואח"כ קרא עלי' שם ועשאה תרומה הר"ז ספק תרומה הואיל וזרעה שמא פרח הטבל ממנה ונעשית כפירות שעדיין לא נגמרו אבל אם עשאן תרומה קודם שיזרענה הרי זו תרומה לפיכך אם תלש ממנה ואכל במזיד ח"מ עכ"ד ונראה שיטתו דאף לפי צד זה דמספקא לש"ס דזריעה מפקיע מ"מ בדין תרומה אינו בטל ע"י שמחובר לקרקע דהא דבעי הש"ס אם פקע טבלא אין הענין שזריעה מפקעת האיסור שאין זרועה לאיסורים רק לטומאה והכשר אלא הענין גדר ביטול המירוח וכהא דירושלמי ברכות (פ"ה ה"א) תני ר"ה מרבה אדם דגן ותבן ומערים עלי' לפוטרן מן המעשרות וביאר רבנו יונה ז"ל שם דאם אחר מירוח חזר ועירב תבן בתבואה מיפטר ממעשר משום דבטל המירוח שהוא נקיון התבואה יעו"ש וז"ש רמב"ם ז"ל. ונעשה כפירות שלא נגמרו דענין המירוח שהוא גמר התבואה כדרכה וזה שמחובר אין ע"ז שם גמר ונסתלק ענין המירוח והא דלא מצינו. תרומה במחובר לשיטתו היינו חלות שם תרומה אבל מציאות תרומה ישנו במחובר: ולפי"ז שפיר יש דין תרומה גם אחרי ההרכבה דהיינו בשעת השרשה ושפיר הוי כלאים ואף דהגדולים חולין מ"מ בכלאים לא בעינן שהגדולים יאסרו רק שהמינים בעצמם שזורעין יאסרו ע"י עירובם וזה הרי שפיר נשאר אף בעת השרשה כי התרומה אינה נפקעת [אולם לרמב"ם ליכא כלל חיוב כלאים מצד עירוב חולין וקדשים יעוי' פ"ט מכלאים הי"א דביאר סברת הש"ס מכות (כב ע"א) דהמנהיג בשור פסוהמ"ק לוקה משום דרחמנא קרי' טמאה. וטמאה וטהורה כלאים הם יעו"ש ובמ"ל שם ואכ"מ]:

י) ודע כי בהקדש אם כי ל"ש לדון תורת הפקעת קדושה ע"י זריעה דרק גידולי הקדש חולין כדתנן בפ"ט דתרומות וברמב"ם (פ"ה ממעילה הי"א) אבל ההקדש עצמו ודאי דאינו נפקע א"כ הקדש בחולין הוי כלאים וכן להיפוך חולין בהקדש אף דיונק מן ההקדש נאסר כרמב"ם (פ"ה ממעילה ה"ו) ובגמ' ב"ב (כו) וכן במעילה (י"ג ע"א) מ"מ אינו נתהפך להקדש רק תורת חולין עליו ואסור מצד יניקה של ההקדש אבל בעצמותו הרי חולין הוא ועי' ירושלמי (פ"ג דקידושין ה"א) ליידא מילה אמר לאחר שלשים יום לשייר גיזה ועבודה והוכיח בתשו' רשב"א (ח"ג קכב) דיכול לשייר בהקדש שלא תאסור היניקה יעו"ש והד' עתיקים א"כ ודאי דאין היניקה מהפכת את החולין להקדש אפי' אם לא שייר דלגבי עצמותו הרי תמיד משויר הוא והשיור מהני ליניקה ודו"ק וראה בירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) וילקה לפי חשבון יעי"ש ומבואר דאין ההיתר נהפך ע"י יניקה דאיסור ואכ"מ]: אמנם בפשיטו י"ל טעם בהקדש שלא ילקה עפ"י דברי הגמ' פסחים (כט ע"א) דהאוכל חמץ של הקדש לא מעל ובארו תו' כריתות (יג ע"ב) דקדושת דמים פקע הקדשו עי"ז שנעשה אינו ראוי לפדי' והד' עתיקים ובירושלמי פסחים (פ"א ה"ד) גבי חמץ הקדישו אינו מיקדש לפי שאין פודין וכו' יעו"ש ובנו"י ביאר דאף קדושה שחלה בהיתר מ"מ איס"ה מפקיע יעו"ש באורך. וא"כ לפי הנ"ל דאם בעת השרשה יבוטל הכלאים ליכא חיוב על הזריעה דהוי כמו ע"מ לחלקן גדר ושוב בזה אם יהי' איסור זריעה דכלאים הרי יאסור בהנאה ושוב פקע ההקדש ואין כאן כלאים. ואינו דומה לכל כלאים שאף שחל האיסור נשאר שני מינים. אבל בזה א"א לחול תורת כלאים דאם חל שוב אינו שני מינים דפקע ההקדש וכחולין הוא ואף דאם מותר שוב הוה הקדש והוי כלאים מ"מ אם נאסור אינו כלאים וא"א ללקות:

ולפי"ז יהי' קיל כלאי הכרם מכלאי זרעים דבכלאי. זרעים שמותרין באכילה שפיר יהי' מלקות בזרוע חולין והקדש דהא לא פקע ההקדש ע"י השרשה ונשאר שני מינים אבל כלאי הכרם דחמיר שנאסר ויפקע ההקדש שוב ליכא כלאים דא"א לאסור דא"כ מותר אולם נראה דגם בכלאי הכרם ילקהו דכמו דאמרי' (בפ"ז דכלאים) דבשביעית אינו נאסור משום דאין אדם אוסר דשא"ש ומפורש במכות (כא ע"ב) דלוקה. ה"ה די"ל דכיון דמין א' הקדש אינו נאסור דאינו כרמך ועי' ירושלמי (פ"א דערלה ה"א) הקדיש ואח"כ נטע פטור. גבי שביעית צריכה [בעי' הוא אם שביעית נוהג בשל הקדש ועי' מ"ל (רפ"א משמיטה)] וא"כ בכלאים ודאי דאינו נאסר אותו מין הקדש ושפיר נשאר ההקדש והוי שני מינים. ואולם כ"ז לפי הצד דגם ק"ד וחולין כלאים אך לפי דברינו (באות) בכל ענין ליכא כלאים בהרכבת אילנות דהקדש וחולין ואכמ"ל יותר. ובגוף הדבר אם ריעה מפקעת ההקדש ראיתי בשמ"ק זבחים (כ ע"א) אהא דכתב רש"י ז"ל ד"ה מוכני כו' שיהי' מימיו מחוברין למי המעין ובטלה "לינתן" יעו"ש ומבואר דהשקה דמי כיור מהני לענין פסול לינה אבל מ"מ גוף ההקדש נשאר ואמנם בשמ"ק שם גריס "ובטלא קדושתן" יעו"ש וזה חדש לומר דהשקה מפקיע גוף ההקדש ועי' פסחים (ל"ד: ) דאין זריעה להקדש משום מעלה יעו"ש וזה להפקיע טומאת ההקדש אבל גוף ההקדש גם בלי מעלה אינו נפקע. ועי' ירושלמי תרומות (פ"ט הי"א) מי חג שנטמאו משיקן ועושה אורי מי חג הי' מי חג מעיקרו כבר נדחו יעו"ש ואם הי' כפקע גוף ההקדש א"כ הוי זה דיחוי מקודש לקדש דהא קדושה חדשה שמקדושה עכשיו לא נדחית וקדושה ראשונה ולא לה בהשקה וכבר כ' בחידושי באורך לבאר דאין דיחוי מקודש לקודש ואכ"מ] ועי' רמב"ם פ"ו מאיסו"מ ובצל"ח פסחים וע"כ דאין השקה לגוף ההקדש. ואמנם לדברי התוספתא פ"ב דטבול יום (מובא בר"ש שם) חומר באוכלי שאין להם טהרה מטומאתן וביאר הר"ש דמשקין דלא נשתנו חשיב שיש להם טהרה בהשקה אבל חיטין שנזרעו כיון דאשריש כחיטין אחריני חשיבי יעו"ש וזה בירור חילוק בין השקה דהוא בתורת מטהר לבין זריעה שהוא סילוק הטומאה שאין כאן עוד מה שנטמא. ולפי"ז יש לדון דהשקה אינו מפקיע ההקדש אבל זריעה דאוכלין דהוי כחשי אחריני יפקיע. וכיון דלפי דברי השמ"ק השקה מפקיע הקדש כ"ש זריעה דחיטין ואכ"מ]:

יא) ראיתי לכת"ר שכתב דכמו דאמרי' בתמורה (לא, הכל מודים באפרוח ביצת טריפה שמותר דאימת קגביל לכי מסרח כי מסרח עפרא בעלמא הוא יעו"ש ה"נ ולד של זכר קדשים הבא על בהמת חולין אין בו דין קדשים דכיון דזרע האב קדש מסרח הוי זה כעפרא בעלמא ומותר ודחה לפי"ז דברי ס' יהושע שכתב דגם בכה"ג הוי ולדות קדשים למ"ד חוששין לזרע האב יעו"ש עכ"ד הנה בפשיטו הי' נראה דאינו דומה ביצת טריפה לולד הקדש למאי דאמר בתמורה (ל"ד ע"א) ונשרפין דהקדש אפרן מותר והתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשרה. ואפר הקדש לעולם אסור כו' קתני מיהא אפר הקדש לעולם אסור אמר רמי בר חמא כגון דנפלה דליקה מאלי' כיון דלא ידיעה מאן דלא הוי אינש דלימעול דליפוק אפרן לחולין (דאי הדליקה אדם מעל המסיק ונפיק אפר לחולין והני דטעונין שריפה בלא שום מעילה יצא אפרן לחולין כו' והא דקתני אפר הקדש אסור היכא דליכא מעילה כו' רש"י] יעו"ש בסוגי' ועי' פסחים (כז ע"ב) בהא דפריך והלא מעל המסיק יעוש"ה ועי' תוס' מנחות (נב ע"א) ד"ה ואין מועלין דאפר שלא נעשית מצותה מועלין בהם יעו"ש וא"כ י"ל דשאני ביצת טריפה דכשנעשה כעפר הוי כנבילה מוסרחת ומותרת אבל ולד הקדש אף דנעשה כעפר מ"מ י"ל דלא פקע קדושתי' דגם אפר הקדש אסור כ"ז שלא מעל בו אדם:

ואולם יש לעיין לפי דברי רש"י ז"ל כריתות (כג. ד"ה בגסה דמש"ה מועלין בנותר משום דחזי לגבוה דקי"ל אם עלה לא ירד יעו"ש ובתו' כריתות (יג ע"ב) ועי' רש"י זבחים (מו) ד"ה הוא דכיון דלית בי' תו צורך גבוה לא קרינן בי' קדשי ה' עיי"ש ומשמע מזה דהיכא דנסתלק הראויות לגבוה בקדוה"ג פקע קדושתי' ואף שלא נעשית מצותה מ"מ כיון שאינו ראוי למצותו נפקע קדושתו וכ"פ המ"ל בפ"ה ממעילה דאינו ראוי למצותו הוי כנעשה מצותו שאין מועלין בהם עי' כריתות (ו) וביומא (סא ע"א) ובמעילה (יא ע"א) יעוש"ה ועי' קידושין (נד ע"א) גבי כתנות כהונה שבלו ובמהרש"א שם ובשעה"מ פ"ה ממעילה יעוש"ה:

וא"כ שוב באפר כזה שנפרד מן הקדשים של קדוה"ג ונעשה אינו ראוי לגבוה י"ל דלית בי' קדושה. ואמנם י"ל דהא בהא תליא דלמ"ד אין חוששין לזרע האב וולד הנולד מזכר קדשים ואמו חולין אינו בכלל ולדות קדשים שפיר פקע לגמרי ההקדש מזרע האב דנעשה פירשא. אבל למ"ד חוששין לזרע האב א"כ הרי אמרינן דיש בו דין ולדות קדשים להקריב שוב כשדנין לגבי זרע האב אם יש בו ראויות לגבוה שלא יפקע קדושתו שוב אמרי' להיפוך דחשיב ראוי לגבוה משום דראוי להעשות בו ולד דכך הוא סדר גדילתו ויהי' שפיר ראוי לגבוה דולדות קדשים קרבין כתמורה (יז) וממילא לא נסתלק כלל הראויות שלו לגבוה גם בעת שנעשה פירשא ואפרא דאפר כזה שעדיין ראוי לגבוה הקדש הוא:

ולפי"ז יש לפלפל במה שדנו האחרונים בולד של זכר קדשים ואמו חולין דיהי' איסור כלאים משום דיש בו חולין וקדשים וכס' רש"י מכות (כב ע"א) ולפמ"ש אם נימא דהוי כלאים ואינו ראוי להקרבה שוב הרי נאמר בזה דזרע אביו שנעשה אפרא פקע קדושתי' ואי דאפר זה ראוי להקרבה לכשיגמר סדר גדילתו ז"א דכשיולד ממנו ולד הרי יהי' כלאים ולא יהי' ראוי ושוב מיד שנעשה אפר פקע ראויתו ולא הוי כלל תורת קדשים וליכא כלאים אך אם נימא דכשר להקרבה דחשיב ולד קדשים שוב לא פקע קדושתו ושוב ראוי לפוסלו משום כלאים. וא"כ ממ"נ אינו ראוי ליקרב בתורת ולדות קדשים דאם כשר הרי כלאים ואם פסול ופקע קדושתי' ואינו כלאים שוב הוי רק כשר ליקרב בתורת עצמו אבל לא בתורת ולדות קדשים דזרע האב פקע קדושתי' ואכמ"ל במה שיש לפלפל בזה. [ובגוף ההערה כיון כ"ת לדברי הא"נ (יו"ד סי' ע"ה אות ח') שהעיר בהא דבכורות (ז ע"א) דנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא אסור למאן דאוסר זוז"ג והלא הולד בא מש"ז דהוי כמו נבילה מוסרחת כמ"ש תוס' חולין (ס"ד ע"א) ד"ה שאם יעו"ש ונימא מעפרא קגדיל יעוש"ה]:

יב) ונתעורר לי לפי"ז ענין ראוי לבארו דגרסינן בירושלמי ערלה (פ"א ה"ה) ביצת עבודה זרה שנעשה אפרוח ר"ח בשם ר"י איתפלגון חזקי' וכהנא. כהנא אמר מותרת חזקי' אמר אסור ופריך על דעתי' דחזקי' איך אפשר לביצת ע"ז שתעשה אפרוח מה נן קיימין אם כשפחסה אין כאן אפרוח אם כשהכניסה לפנים מן הקנקילין איתא חמי ואלו השתחוה לה לא אסרה מפני שהכניסה לפנים מן הקלקלנין אסרה האי ביצה היאך נאסרה ע"י ע"ז דקי"ל דאין נעשית ע"ז אם לא ע"י תפיסת יד אדם ומאי תפיסת יד שייכא בה אי בשחפסה ששברה לשם ע"ז היאך יכול אח"כ להולד ממנה אפרוח הואיל ונשברה ואי שהכניסה לפנים מן החדר של ע"ז הא אלו השתחוה לא אסרה כ"ש שלא נאסרה ע"י הכניסה לחדר) אמר ר' יודן אבוי דר"מ תפתר שגדר בה ע"ז ע"כ:

והנה בקושית הירושלמי דלא משכחת לביצת ע"ז שתעשה אפרוח תמהו רבים דאמאי לא מוקי בחליפי ע"ז דגם חליפי ע"ז אסורון דכל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו ושפיר אסורה כשנעשית אפרוח. ונראה דהנה צ"ע בטעם כהנא דמתיר ביצת ע"ז שנעשה אפרוח והרי אף דביצת טריפה מותר האפרוח דאימת קגביל לכי קמסרח ונעשה אפרא בעלמא כתמורה (לא ע"א) מ"מ אפר ע"ז אסור הוא כדתנן בתמורה (לד ע"א) ובע"ז (ל"ד ע"ב) המקדש בפרש ע"ז אינה מקודשת וראוי ליאסר גם האפרוח הנולד ממנה. וראיתי למר חמיו דכתב הטעם דכיון דבע"ז אין בעלי חיים נאסרין מש"ה כשנעשה אפרוח ונעשה בע"ח פקע ממנו דין ע"ז יעו"ש [ובגוף הדבר עי' בפי"מ לירושלמי ע"ז (פ"ג ה"ה) השתחוה לביצה חזקי' אמר לא אסרה ר"י אמר אסרה דמפרש דפליגי אם הוי כבע"ח כיון שנולד. ממנו אפרוח יעו"ש] וא"כ ניחא דלא מוקי בחליפי ע"ז דהא מבואר בע"ז (סב ע"ב) יהב לי' חיטי באגרא כו' זיל קלינהו וקברינהו יעו"ש דחליפי ע"ז אפרן אסור והנה בע"ז (נד ע"ב) אעפ"י שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן עשאן חליפין לע"ז אסרן יעו"ש ומבואר דחליפי ע"ז שפיר חל איסורן גם בבע"ח. וא"כ בכה"ג גם לכהנא יאסור ביצת ע"ז שנעשה אפרוח כיון דאפרו אסור ואף דנעשה בע"ח הא בחליפין גם בע"ח אסורין. וע"כ מוקי לה בע"ז עצמה וזה פשוט:

וראיתי בירושלמי ע"ז (פ"א ה"ד) ר"א בשם ר"י החליף בהמה בע"ז אסורה רב חסדא בעי אלו השתחוה לה לא אסרה מפני שהחליף בהמה בע"ז אסרה ע"כ והנה סברת רב חסדא הוא קושיא לזה דאמרינן דחליפי ע"ז אסור גם בבעלי חיים דאיך יהי' טפל חמיר מן העיקר וכיון דכל איסור חליפין מצד איסור של הע"ז איך יהי' חמיר מע"ז עצמה שאינה חל איסורה על בעל חיים. ונראה די"ל טעם דאידך מ"ד דאוסר חליפי ע"ז בבעלי חיים. דהנה בירושלמי שבת פ"ט ה"א רבי בא בשם רב המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו ופריך והא תנינן שלש אשרות הן ומשני תפתר שנשתחוה לזמורה ואח"כ נטעה ע"כ ומבואר דאף דאין איסור ע"ז חל במחובר וגם בתליש ולבסוף חברו כשהשריש בקרקע דחשיב כמחובר מעיקרו וכמ"ש תוס' חולין (טז ע"א) ד"ה לענין ע"ש. מ"מ אם חל איסור ע"ז בתליש לא פקע אף שנעשה מחובר ונראה מזה דאין הענין דמחובר אינו נאסור בע"ז משום דאין מחובר תופס איסור דע"ז דא"כ אף שחל איסורו בתלוש הי' נפקע כשנעשה מחובר רק הענין דא"א להתחיל לחול שם ע"ז במה שהוא מחובר אבל האיסור של ע"ז לא בתורת התחלת חלות שמו שפיר יכול להיות גם במחובר ולכן שפיר כשתלש זמורה ונטעה נשארת באיסור ע"ז:

ולפי"ז י"ל כן גם בבעלי חיים דהענין שאין יכול להתחיל לחול שם הע"ז על בעלי חיים אבל האיסור יכול להיות נתפס גם בבע"ח. וא"כ י"ל הטעם דחליפי ע"ז חיילי על בעלי חיים ולא הוי טפל חמיר מן העיקר עפ"י דברי הגמ' בב"מ (נד ע"ב) גופא אריב"ל על הקדש ראשון מוסיף חומש ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש אמר רבא מ"ט דריב"ל אמר קרא ואם המקדיש יגאל את ביתו המקדיש ולא המתפיס [המתפיס זה תחת הראשון שהשני נתפס בקדושה של אחר ולא מחמת עצמה באה לו רש"י] ע"כ. ומבואר מזה דכשמחלל הקדש על אחר לא אמרינן דכיון דחפץ זה הנחלף לא הי' מעולם בקדושה יהי' זה מיחשב הקדש חדש לגבי החפץ רק דאמרי' דכיון דעצם הקדושה הוא מכח התפשטות קדושה של חפץ הראשון הוי זה רק התפשטות איסור הראשון לא התחלת חלות וכיון דשם הקדושה אינו חדשה לא משגחינן במה שהוא חדש לגבי חפץ הנחלף [ועי' ר"ן מגילה ר"פ בני העיר דבהכ"נ שמכרוה. הדמים דהוי קדושה שני' קלושין מקדושה ראשונה דהוי כלקוח בכסף מעשר יעו"ש ותבין] ועי' ר"ה (ה ע"ב) חליפי עולה ושלמים כו' סד"א הואיל ומכח קמא קאתו כמאן דעברו עליה ג' רגלים דמי קמ"ל ע"ש. ומבואר דחליפין אינו דבר חדש רק התפשטות הראשון ומש"ה ס"ד דיצטרף לג' רגלים. ועי' תמורה (ט ע"ב) הומם וחיללו על אחר מהו שיחזור וימיר כו' בגוף אחר אע"ג דקדיש אותה קדושה חוזר ומימר או דילמא כל דבאותה קדושה אינו חוזר ומימר יעו"ש בסוגי'. ומבואר דספק הש"ס אם דנין על הגוף דהוי גוף חדש, או על ההקדש שאינו חדש רק התפשטות הראשון:

ולפי"ז י"ל גם בהא דחליפי ע"ז דאף דלגבי החפץ הוי זה חלות חדש שהרי זה החפץ לא הי' עליו שום איסור מ"מ כיון דלגבי שם עצם האיסור ע"ז כל איסורו משום התפשטות הראשון אין זה מיחשב חלות חדש כי אותו איסור עצמו שהי' בע"ז נתפס גם על חליפיו וזה י"ל סברת ר"י דאוסר חליפי ע"ז בבע"ח אף דאלו השתחוה לה לא אסרה דשאני השתחוה שהוא חלות השם ע"ז בתחלה זה א"א להיות בבע"ח אבל חליפין דאף דלגבי החפץ הנחלף הוי חלות חדש אבל מ"מ ענין האיסור הוא רק מכח התפסת והתפשטות איסור הראשון וכנ"ל שפיר בכה"ג נאסור גם בבע"ח דאין זה טפל חמיר מן העיקר דגם בעיקר גופי' בכה"ג שאינו התחלת חלות שם ע"ז תופס איסורו בבע"ח ובחליפין הרי לעולם כן אינן התחלת חלות רק התפסת איסור הראשון: ואמנם סברת ר"ח כעין סברת הגמ' בב"מ (נד) חומש כתחלת הקדש דמי ופירש"י ז"ל שהרי מאליו ניתוסף ולא נתפס תחת הראשון יעו"ש ואינו דומה לקרן שנתחלל הקדש הראשון עליו ונמשך קדושת הראשון עליו אבל חומש שלא ניתן תחת הראשון ומאליו הוא נתפוס הוי כהקדש ראשון. וה"נ סובר ר"ח דכיון דבע"ז הראשון באיסורו עומד הוי זה כמאליו נתפס שהרי לא נתחלל הראשון [ועי' תורי"ד ע"ז (נד ע"ב) דזה החילוק בין הקדש לע"ז דהקדש תופס דמיו ויוצא לחולין וע"ז תופס דמיו ונשארו באיסורם ועי' ע"ז (סב ע"א) ואכ"מ]. ולכן סובר דחשיבי חליפין חלות שם חדש ואינו חל על בע"ח כמו שע"ז עצמה בחלות שם חדש אינו חל על בע"ח וזה פשוט ובחידושי ביררתי ענין זה דחליפי ע"ז אם הוא המשכת איסור הראשון של הע"ז או דהוי איסורה מעצמו מגזה"כ מכמה דוכתי ואכמ"ל:

ולפי זה נחזי דלפי דברינו בטעם הירושלמי דלא מוקי הא דביצת ע"ז שנעשה אפרוח בחליפי ע"ז משום דבזה גם לכהנא נאסור האפרוח דחליפי ע"ז אסורין גם בבע"ח. ולפמ"ש הלא לסברת כהנא דביצת ע"ז, שנעשה אפרוח מותר משום דנעשה בע"ח א"כ סובר דאף שחל איסור ע"ז ואינו חלות חדש מ"מ אינו תופס איסורו כשהוא בע"ח. ושוב ממילא לדידי' אית לן למימר דחליפי ע"ז בבע"ח מותרים וכסברת ר"ח בירושלמי דאלו השתחוה לא אסרה החליפה אסרה בתמי' דהא גם חליפין הללו אף שאינו חלות חדש מ"מ א"א לתפוס איסור בבע"ח אף שכבר חל ולא יהי' חמירי חליפין שהוא דבר חדש לגבי החפץ מגוף ע"ז שאינו תופס איסורו בבע"ח וא"כ נסתר התירוץ דבאליפי ע"ז בע"ח אסורים דז"א דהא בהא תלי' ולסברת כהנא שפיר מותרים ובחידושי כתבתי באורך ליישב וכתבתי בכאן רק להעיר:

יג) ובעיקר הדבר אם איסור ע"ז נפקע היכא דכבר חל עי"ז שנעשה בע"ח יל"ע עוד מהא דע"ז (כ"ט ע"ב) והחומץ של נכרי שהי' יין מתחלתו דפריך פשיטא משום דאחמיץ פקע לי' איסורא וכן בסמוך שם אר"ע שנינו יין מבושל שהי' מתחלתו יין אסור ופריך פשיטא משום דאי בשל פקע לי' איסורא יעו"ש ומבואר דאף במה דאינו חל איסור ע"ז מ"מ לאחר החלות אינו נפקע [ועי' שו"ת הרי"מ ז"ל שהתעורר בהא דע"ז (כט ע"ב) מדם שבשלו דאף דחל האיסור מותר והניח בקושיא יעו"ש ואולי החילוק דאיסור דם הרי אין סופו אסור משום מעשה שבתחלתו רק בכל עת חלות איסור התורה עליו ומש"ה כיון דבעי' שיהי' בו תנאי דראוי לכפרה כמנחות (כא ע"א) שפיר בעינן שיהי' לו ראויות זה תמיד ולא מהני מה שהי' ראוי בתחלה דאין התחלה אוסרו על להבא שאינו מעשה האיסר רק הוא עצם איסור בכל רגע ורגע. אבל ביי"נ דמעשה הניסוך אוסרו הא דבעי' ראוי לגבוה הוא בעת הניסוך וכשהי' ראוי אז מעשה זו אוסרו על להבא אף שנעשה אינו ראוי ואכ"מ בזה] ובחידושי הארכתי לחלק בין מחובר דאמר בירושלמי שבת דאינו נפקע איסור ע"ז לבין בעלי חיים לפי הנ"ל דסברת כהנא דניתר האפרוח ופקע איסור הע"ז (דנדחק מר חמיו בזה) וכתבתי דזה תליא אם הא דמחובר ובע"ח אינן נאסרין אם הוא בתורת מתיר איסור ע"ז עי"ז שמחוברין וחיים או דאינו מתיר כלל רק הוא תנאי בחלות האיסור דבכה"ג אינו מתחיל האיסור לחול ואלו הי' חל אין המחובר ובע"ח מתירו כלל [ועי' תוס' חולין (קכ"ח ע"א) ד"ה בהמה מהו שתעשה יד לאבר תימא מאי קאמיבעי' לי' אי משום דבהמה בחייה לאו בת קבולי טומאה היא כל ידות שבעולם נמי לא מקבלי טומאה כו' וי"ל דלא דמי לשאר ידות דמאי דאינם מקבלין טומאה משום שאינם אוכל אבל בבע"ח כי נמי הוי אוכל כגון ב"פ איכא למ"ד דלא מק"ט ע"כ ומבואר דידות הטהורים בעצם היינו שאינו מתחילה דין טומאה אבל בע"ח הטהורים הוא בתורת מפקיע הטומאה ואף שהתחיל שם ודין הטומאה מ"מ עי"ז שהוא בע"ח חיותו מטהרו ואכ"מ בבירור ד"ז] וה"נ י"ל באיסור ע"ז ועי' חולין (קכח ע"א) שם הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרו בעי רבי ירמי' מהו שתעשה יד לחברתה ובתוס' שם ד"ה הרי וכו' ואין לומר דבדלעת מחוברת איירי והחצי טמא בטומאת ע"ז] וקא מיבעי לי' אי הוה יד אידך להוציא כיון שהוא מחובר כו' אמאי נקיט דלעת כו' יעו"ש והיינו דזה שהוא מחובר אינו הפקעת איסור ע"ז בתורת מתיר ומפקיע רק שהוא תנאי בגוף החלות א"כ ליכא למיבעי כן דכל ידות הרי אינם טמאין ומכניסות ומוציאות כס' תוס' הנ"ל ועי' ברמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ג) ובמ"ל (פ"ו מאה"ט) יעו"ש. ולפי"ז יהי' מוכח מהירושלמי דבעלי חיים דמותרין בע"ז הוא בגדר מתיר האיסור ע"ז ומש"ה אף שכבר חל מפקיעו אבל מחובר הוא רק שאינו נאסר אבל אינו מתיר וכיון שחל האיסור שוב לא פקע והרבתי להעיר מכמה דוכתי בזה ואכ"מ: וראה בע"ז (נד ע"ב) כי אתא רב דימי אר"י אעפ"י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה כי אתא ר"ש בר"י אמר ר"י אעפ"י שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן החליפן אסרן והקשתי לפי דברי הירושלמי ע"ז פ"ה ה"א לענין שכר פעולה ביין נסך דאסור משום דהוי כעין חליפי ע"ז "נתן לו קרקע בשכרו מהו" [אם קרקע אסור ביי"נ] בכל אתר את אמר אין קרקע נאסר וכא נאסר יעו"ש ומבואר דחליפי ע"ז ממש אסור בקרקע. וביי"נ הוא דמיבעי לי' אם דינו כגוף ע"ז שאין קרקע נאסר או כחליפין ועי' בפנ"מ שם. וא"כ למאי זה נקיט הדין דחליפין אסורין בבע"ח ושבוק קרקע דעסיק בה:

אולם למ"ש ניחא כי בקרקע דלכ"ע אינו מפקיע ומתיר איסור הע"ז וע"ז שנעשית מחובר נשארה באיסורה וכהא דירושלמי שבת דזמורה שנטעה דאסורה וא"כ ודאי דחליפין אסורין בקרקע שהרי אין זה טפל חמיר מן העיקר דגם הע"ז גופה נתפס איסורה בקרקע כל, שאינו התחלות חלות שם ע"ז ובחליפין דלעולם כן הוא שאינו התחלות חלות האיסור ודאי נאסר גם קרקע. ולזה אשמעי' דגם בעלי חיים דסובר כהנא בירושלמי ערלה דכשנעשה בע"ח מפקיע מידי איסור ע"ז דמ"מ סובר ר"י דחליפין שאינו חלות חדש דתופס איסור ע"ז אף הוא בע"ח וכתבתי זה רק להעיר למעכ"ת כי בחידושי נתבארו הענינים:

יד) ובירושלמי ערלה (פ"א) שם. ביצת הקדש שנעשה אפרוח אר"י פליגי בה כהנא ורבי יוחנן כהנא אמר אסורה ור"י אמר מותרת וראיתי בהגהת י"א ליו"ד סי' פ"ו סעי' ז' דטעם מ"ד דאסורה באינו דומה לאפרוח ביצת טריפה דאמרינן דמטפרא קגדיל משום דאפר הקדש אסור וה"ה ביצת ע"ז דאסור יעו"ש וחידוש שלא הזכיר דכהנא עצמו מתיר ביצת ע"ז שנעשה אפרוח אף דאפר ע"ז ג"כ אסור וע"כ הטעם כנ"ל דע"ז דאינו אסור בב"ח ניתר עי"ז משא"כ הקדש דאסור גם בבע"ח]:

אמנם בגוף טעם דכהנא דמתיר ביצת ע"ז שנעשית אפרוח ואוסר ביצת הקדש שנעשה אפרוח. לכאורה הי' נראה למאי דאמר בע"ז (מו ע"ב) בעי רמי בר חמא המשתחוה לקמת חיטים מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד יש שינוי בנעבד דלא מיתסר לגבוה אלא בעיני' אבל היכי דאשתני שפיר דמי ואית דגרסי המשתחוה לחיטין קמחן מהו למנחות כו' דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנאה להדיוט כו' מאי מהני להו שינוי רש"י] אמר מר זוטרא ברי' דר"נ ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין וכו' אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסור הנה דאין שינוי בנעבד] וכו' הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא ע"כ ומבואר דמיבעי לי' לש"ס בשינוי גמור אם יש שינוי בנעבד להתיר איסורו לגבוה ולאית ספרים דגרסי שברש"י הבעי' הוא להתיר גם להדיוט [ועי' תורי"ד שם דגריס ג"כ המשתחוה לחיטים תלושים יעו"ש טעמו] ושינוי דולדות אינו שינוי גמור יעוש"ה:

והנה טעם הדבר דשינוי מתיר הוא משום דהוי כפנים חדשות וכס' הש"ס בעירובין (כ"ד ע"א) פנים חדשות באו לכאן ובכמה דוכתי בש"ס וראיתי מקשים בהא דכתב הרמב"ם (פ"א מכה"מ הי"ג) גבי כלי שרת ואם נשברו מתוך אותם ועושה אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהם לעולם ע"כ וביאר המ"ל בפ"ה ממעילה הי"ד דגם לאחר שתקנן נשארו בקדושתם יעו"ש ואמאי לא נימא פנים חדשות באו לכאן וכהא דב"ק (צו ע"ב) יעו"ש ועיין בתשו' חות יאיר (סי' קס"ב) שהתיר אם היתכו כלי בהכנ"ס משום דפנים חדשות הוא יעו"ש. ובפשיטו נראה דלכאורה למאי דאמר במעילה (י) מועלין בהם משהוקדשו קדושת פה בעלמא] קדשו בכלי הוכשר ליפסל בטבו"י ובמחו"כ ובלינה [דנעשה קדוה"ג] יעו"ש. ומבואר דבתחלה הי' רק קדושת דמים ואח"כ נעשה קדוה"ג ולכאורה ענין קדוה"ג הוי רק תוספת על קדושת דמים שהי' בתחלה אבל מ"מ נשאר גם קדושת דמים דבמאי פקע ואולם מהא דב"ק (עז) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ובתוס' שם (דף עט) ד"ה גנב דהמקדיש לבד"ה חשיב כמו מכירה יעו"ש מוכח דקדוה"ג לית בו דין קדושת דמים כלל אף שגם הדמים נקנין לגבוה וכן משמע מהא דזבחים (מו ע"א) ומעילה (יא ע"א) דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וביאר רש"י ז"ל דכיון דאינו ראוי לגבוה פקע קדושתי' יעו"ש והרי בקדושת דמים לא שייך נעשה מצותו שהרי ענין הקדושה משום הקנין דהקדש וזה לא נפקע ע"י עשיית המצוה (ויש לדון לפי"ז בהא דקידושין (נד) גבי כתנות כהונה ושבלו דמועלין ובמהרש"א ובמ"ל פ"ה ממעילה יעו"ש] וא"כ בכל קדוה"ג אף שנעשה מצותו יאסור משום ק"ד שבו וע"כ דליכא כלל ק"ד. והטעם עפ"י דברי הגמ' מעילה (טו ע"א) קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת ופריך במאי אי נימא בקדשי בד"ה לא יהי' אלא הקדיש אשפה למזבח מי לא קדיש ובתוס' שם ד"ה ואפי' כו' הקשו מי דמי אשפה ראוין לפדות אבל האי לאו בר פדיון ותי' דמיירי שהעמידו מחיים ובר פדיון הוא יעי"ש ומבואר דק"ד שאינו ראוי לפדיון אינו קדוש ועי' פסחים (כט ע"א) ובירושלמי פ"ב דפסחים יעו"ש ולכן קדוה"ג שאינו ראוי לפדיון גם ק"ד אין בו ועי' רש"י מעילה (יט ע"ב) ד"ה אין כו' דקדושת הגוף הוא ולא קדושת דמים דלאו לפדי' קיימא כו' יעו"ש ופשוט: ונראה דזה רק בקדוה"ג שאין לו פדיון כנתקדש בכלי וכה"ג עי' מעילה (יט ע"ב) שם שפיר פקע תורת ק"ד אבל כלי שרת עצמן דמה"ת יש להם פדיון וכמ"ש תוס' מנחות (ק ע"ב) ד"ה וכלי שרת יעו"ש שפיר אף דהוי קדוה"ג מ"מ כיון דבא מתרומת הלשכה ככתובות (קו ע"א) שפיר יש בו דין ק"ד ג"כ. וא"כ ניחא דלא שייך להתיר מצד שינוי רק באיסור או קדושה שמפאת דין התורה אמרינן דכשנשתנה ואינו אותו דבר ניתר דזה לא נאסר. אבל קדושת דמים שהוא גדר קנין ממון של גבוה ועי' קצוה"ח סי' ר' אינו נפקע ע"י שינוי דאטא קנין ממון פקע ע"י שינוי וכיון דנשאר ממון הקדש נשאר באיסורו ומש"ה אין כלי שרת שהוא ק"ד ניתר ע"י פנים חדשות ויש לי בזה אריכות דברים ואכ"מ:

ולפי"ז י"ל טעמא דמ"ד דמתיר ביצת ע"ז שנעשה אפרוח משום דסובר דשינוי מועיל לנעבד וסובר דזה עדיף מהא דחיטים ונעשו קמח דע"ז (מו ע"ב) דבעי אם יש שינוי דעכ"פ הרי נשתנה לדבר האסור שגם קמח הנעבד נאסר אבל ביצה שנעשה אפרוח דשינוי גמור הוא ונשתנה לדבר המותר דאפרוח שהוא בע"ח לא יאסר שפיר שינוי כזו מתירו ואף דנימא דבשאר אסורים לא מהני שינוי היינו משום דלא נאסור ע"י פעולה אבל בנעבד שפעולתו אוסרתו הרי זה לא נעבד ועי' בחק יעקב סי' תס"ז דשינוי לדבר המותר מתיר יעו"ש. וכ"ז באיסור ע"ז אבל באיסור הקדש דהוי משום קנין גבוה דלא מהני פנים חדשות להפקיע הקנין נשאר באיסורו ואכמ"ל במה שיל"ע בזה (ועי' רמב"ם פ"ו מאיסו"מ ה"ד דכתב דכל"ש אין לו פדיון משום דאינו בהעמדה יעו"ש ומשמע דהוי מה"ת ואכ"מ]:

טו) ובעיקר דברי הירושלמי בערלה (פ"א ה"ה) ביצת הקדש שנעשה אפרוח דכהנא אמר אסורה ור"י אמר מותרת יש להתבונן מהא דמעילה (יב) במתני' חלב המוקדשין ובצי תורין לא נהנין ולא מועלין בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בד"ה הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה [בק"מ הואיל וחלב ובצים אינן ראוין למזבח אין מועלין בהם אבל בקדשי בד"ה דכולן ראוין לבדק הבית מועלין בהם רש"י] ולפי"ז במאי מיירי הירושלמי אם בבצת קדשי בדק הבית שנעשה אפרוח מ"ט דמאן דמתיר הא מועלין בהביצה ואמאי לא ימעלו בהאפרוח דנהי דמעפרא קגדיל הא גם עפר בד"ה אסור דלא יהי' אלא הקדיש אשפה כמעילה (טו ע"א) ואם בבצת קדשי מזבח הא מה"ת גוף הביצה מותרת דהא דלא נהנין רק מדרבנן כתו' מעילה (ג) ושם (יב ע"א) ובכמה דוכתי א"כ מ"ט דמאן דאסר ואמאי חמיר האפרוח יותר מהביצה שנוצר ממנה ועיי"ש בירושלמי דמשמע דיש איסור תורה בזה:

ולכאורה יתכן כמו דס"ל למ"ד ולדות קדשים בהויתן הן קדושים בש"ס תמורה (י"א ע"א) וזבחים (קי"ד ע"א) דבמעי אמו הולד חולין ומ"מ כשנולד חל עליו קדושת אמו. ואידך מ"ד ס"ל דגם במעי אמו חל עליו קדושה ויתכן דבבצים שנעשו אפרוח הוי כעין ולדות קדשים ולכ"ע בהויתן הן קדושים דכיון דכבר נפרד מן האם ואינן במעי' כדרך ולדות בהמה לכ"ע הבצים חולין מה"ת ומש"ה ביצי תורין דק"מ לא מועלין בהם וכשנולד האפרוח אזי בהויתו קדיש ושפיר מיירי הירושלמי בביצי קדשי מזבח דאין מועלין בהם וכשנעשה אפרוח חל עליו קדושה:

ואולם יקשה לפי"ז במשנתינו דביצי תורין של קדשי מזבח דאין מועלין בהם ופירש"י ז"ל משום דאינו ראוי לגבוה והלא ראוין לגבוה אם יעשו אפרוח ואף דעכשיו אינן ראוין אבל יש בהם ראויות לאחר זמן וכיוצא בזה פליגי ר"ש ורבנן במעילה (י"ב ע"א) במשנה ר"ש אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין בהם ובגמ' בשלמא ר"ש כדתני טעמא שהי' ר"ש אומר כל שראוי לבא לאחר זמן והקדישו בתוך זמנו הרי הוא בל"ת כו' [וה"נ תורים שהקדישן קודם זמנם הואיל ויהי' ראוים לאחר מכאן השתא נמי אית בהו מעילה רש"י] יעו"ש ואין סברא לחלק דשם זמנו של הראויות ברור משא"כ בכאן מי ימר שהביצה תעשה אפרוח דז"א דשם גרע שאין התחלה לקדושה שבשעתו מחו"ז משא"כ בבצים דהוי גידולי הקדש והטעם דאין מועלין מבואר בתמורה (ל"א: ) ואפילו למ"ד מועלין בגידולי מזבח ה"מ גידולין דחזי למזבח אבל גידולין דלא חזי למזבח אין מועלין בהם ופירש"י ז"ל גידולין דחזי למזבח כגון ולדות קדשים יעוש"ה וא"כ הלא גם בצים הוי גידולין דחזי למזבח ואית לן למימר דתשאר בהם קדושת אמם דראוין לגבוה וכשיעשה אפרוח ואין זה חלות קדושה חדשה שפיר אית לן למימר דמהני ראויות דלאחר זמן אף שאינו עתיד לבא בודאי:

ובגוף הענין אני נבוך טובא לומר באפרוח ביצת הקדש דין ולדות קדשים דבהויתן קדושים ולא יהי' צריך הקדש מחדש רק יקרב לגבי מזבח מפאת קדושת הביצה דלפי דברי תוס' בתמורה (ל"א ע"ב) קדושת ולדי קדשים ילפינן מקרא ומנ"ל ריבוי דחזי להקרבה:

ומצאתי בזה דברים חדשים בפירוש הראב"ד לתו"כ (פ' ויקרא פרשה י"א פ"כ) אהא דאי' בת"כ שם הקדיש תרנגולת למזבח מועלים בה ובביצתה (משום דאינו ראוי למזבח והוי רק ק"ד] יכול אפי' הקדיש תורים למזבח (שהן קדשי מזבח] יהי' מועלין בביציהם כו' ת"ל מקדשי ה' מועט וכתב הראב"ד ז"ל שהמקדיש תורים קדושת הגוף אין מועלין בביציהן מתחזי לי דוקא כשהיו ביצים נגמרות במעיהן בשעת הקדשן שאין קדושת הגוף חלה עליהן אבל לא היו נגמרות ואח"כ נגמרו וילדו זכר הוכשרו למזבח אגב אמם וחלה עליהם קדושת הגוף וכבר היו בני מעילה הלכך אפי' נולדו לאחר מכאן מועלין בהם שהם כטלה ונעשה איל עכ"ל הנה הדברים הם קלורין לעינים דאפרוח ביצת קדשים יש בו תורת ולדות קדשים והוכשר למזבח אגב אמו. ולכאורה תימה לפי"ז מהירושלמי פ"א דערלה הנ"ל דכהנא מתיר אפרוח שנעשה מביצת הקדש והלא האפרוח קדוש הוא:

ויש לפרש בדברי הראב"ד ז"ל שני פירושים בהא דכתב הוכשרו למזבח אגב אמם וחלה עליהן קדושת הגוף וכבר היו בני מעילה דיש לפרש דהיו בני מעילה קודם שנעשו ביצים שנגמרו דאזי היו דבר אחד עם אמן והיו בני מעילה אבל משנגמרו אין מעילה בבצים עצמן ומשום דכיון דאין ראוין לגבוה לית בהו מעילה ואף דכשנעשו אפרוחין ונעשו ראוין לגבוה להקרבה הדרא המעילה שהי' עליהן מקודם שנגמרו וכלשון הראב"ד ז"ל משום דכבר היו בני מעילה. ולכן ניחא משנתינו במעילה (י"ב ע"ב) דביצי תורין של קדשי מזבח אין מועלין בהם ולא מחלקינן בין אם היו נגמרות בשעת ההקדש דאזי אין קדושה חלה עליהן שאינן ראוין לגבוה וכעין דאמר בתמורה (י"א ע"א) ושם (כ"ה ע"ב) בהפריש מעוברת למ"ד שיירו משויר דהולד חולין כן בזה לכ"ע הבצים שהיו גמורות חולין הם. אבל אם לא היו נגמרות ואח"כ נגמרו משהקדישן שפיר יש עליהן קדושת אמן. דז"א דלענין הבצים עצמם לעולם דינן שוה שאין בהם מעילה אף אם לא היו נגמרות בשעת ההקדש רק החילוק לענין אפרוח שנוצר ממנו דכשלא היו נגמרות חל עליהן קדושת הגוף לענין האפרוח כולדות קדשים למ"ד במעי אמן חולין ובהויתן קדושין. אבל הן עצמן לאו בני מעילה. ויש לפרש לשון ראב"ד ז"ל כפשוטו דאם הקדישן קודם שנגמרו חל עליהן קדושת הגוף דחשיב שיש בהם ראיות לגבוה משום דאם יולד מהם אפרוח יהי' ראוי לגבוה ואף שעדיין לא נעשה עפרא ואינן עומדים לזה מ"מ כיון דיש בהם צד ראויות לגבוה מועלין בבצים עצמן אף לכשנגמרו. והסברא נותנת כן דלא פקע מעילתן באמצע דכיון דקודם שנגמרו והי' דבר אחד עם המעילה ואח"כ כשנעשה אפרוח ג"כ יש בו מעילה לא מסתבר שנאמר דאחר שפקע מעילתו באמצע תחזור וכעין לשון הגמ' מנחות (ק"ב ע"א) לבתר דפקע קדושתי' במאי הדרא רכבא עלה יעו"ש. ומתני' דאין מועלין בבצים היינו שהקדישן כשהן גמירות דאינו חל עליהם קדושת הגוף וכמ"ש הראב"ד ז"ל ונחזי דלפי הכוונה הא' דאם נגמרו פקעה המעילה מהבצים עצמן יש לפרש הירושלמי דמיירי בבצי קדוה"ג שהוקדשו קודם שנגמרו וחלה עליהן קדוה"ג ופליגי כהנא ור"י בהכי דכהנא דמתיר האפרוח ס"ל דאף דבמעי אמן הי' עליהן קדוה"ג מ"מ מכיון דפקע מעילתן לאחר שנפרדו מאמן ואינו ראוי שוב אגב אמו למזבח אמרינן דכיון דנפקע המעילה מהבצים כשנגמרו שוב לא הדר רכיב עליהו מעילה על האפרוחים. ומאן דאסר ס"ל דכיון דבתחלה הי' עליהם מעילה משעה שהי' ראוי אגב אמו שפיר הדר רכיב עלי' קדושה כשהדר איחזי לגבוה וראב"ד ז"ל סובר כר"י בירושלמי דאוסר האפרוח. ולפי הכוונה בדברי ראב"ד ז"ל דאם הקדישן קודם שנגמרו נמשך קדושתן ואינו נפקע באמצע כשנגמרו ומשום דזה עצמו חשיב ראוי לגבוה מה שיהי' ראוי כשנעשה אפרוח צריך לפרש הירושלמי דבבצים שהקדישן משנגמרו מיירי דלית בהו מעילה מה"ת רק מדרבנן ופליגי על האפרוח הנולד אם אסור מדרבנן או מותר לגמרי אבל בבצים שיש בהם מעילה לכ"ע אינו ניתר עי"ז שנעשה אפרוח דאדרבה הרי כל איסור מעילתן קודם שנעשו אפר הוא משום זה עצמו שיש בהם ראויות לגבוה שיהי' נעשה אפרוח ויהי' חזי לגבוה וכן בבצי קדושת דמים ברור דאינו נפקע ממון הקדש עי"ז שנעשה אפר דזכות ממון גבוה לא פקע וכלשון הגמ' מעילה (ט"ו ע"א) לא יהי' אלא הקדיש אשפה לבדק הבית מי לא קדיש ולא גרע הקדש מהדיוט ועי' בירושלמי שם דר"י מודה דבעי פדיון מדרבנן דלמאן דאוסר הוא מה"ת] וצ"ע עוד בזה:

טז) מ"ש כ"ת בדברי רמב"ם (פ"ג ממא"ס הי"א) אפרוח שנולד מביצת טריפה מותר שאין מינו טמא דתמה ראב"ד ז"ל דבתמורה (לא ע"א) אמרי' הטעם דאימת קגביל לכי תסרח עפרא בעלמא וביאר ההמ"ג דכוונת רמב"ם ז"ל למעט אפרוח ביצת טמא דכיון דמינו טמא לא מהני טעם דלכי מסרח עפרא בעלמא יעו"ש (הנה לשון הר"ן (פ' א"ט) בהא דהקשה דל"ל קרא להתיר ביצה משום אמ"ה הא כיון דהאפרוח טהור ע"כ דהביצה מותרת ותירץ י"ל דאפי' ביצה טמאה אפרוח מותר ואפי' אפרוח של ביצה טריפה שרינן התם בתמורה (לא ע"א) משום דלכי מסרח הוא דקגדלא יעו"ש ומבואר דמתיר אפרוח ביצת טמאה וזה נגד שי' רמב"ם ז"ל וצ"ל דטמאה כזו בס"ד דאסור משום אמ"ה אינו נחשב בגדר מינו טמא דהוא רק ענין איסור לא ענין המין אולם זה שכתב ואפי' אפרוח של ביצת טריפה שרינן צ"ב דלהיפוך אפרוח ביצת טמאה גרע מאפרוח ביצת טריפה כדברי רמב"ם ז"ל דזה שמינו טמא לא מהני היתרא דמעפרא קגדיל וראיתי שעמד בזה באמ"ב יעו"ש ואכ"מ. ועי' ברמב"ן ז"ל (רפ"א דבכורות) יעו"ש בשם הגאונים] ואולם בנדה (נ ע"ב) תרנגול דאגמא אסור תרנגולתא דאגמא שרייא (מין אחד היא והזכר טמא והנקיבה מותרת] ובתוס' ד"ה תרנגולתא וכו' ונקיבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל ע"כ. מבואר דאף דהזכר של מין זה טמא מ"מ אמרי' דאפרוח הנולד כשהיא נקיבה מותרת ומוכח דגם למינו טמא מהני היתרא דמעפרא קגדיל. וכבר התעוררו בזה שזה סותר סברת רמב"ם דבמינו טמא אינו ניתר עי"ז דמעפרא קגדיל. ונראה דהנה בתוס' חולין (נ"ח ע"א) ד"ה מכאן הקשו בהא דאמר בש"ס שם דולד טריפה הוי זוז"ג והא אין חוששין לזרע האב ותירצו דכשהאחד איסור אסור משום זוז"ג יעו"ש וכבר האריכו בבאור דברי תוס' וגם בחידושי הארכתי בזה. ואמנם אנקוט שורש הסברא הנוגע לענינו. וזה דהנה בכל זה וזה גורם יש לדון בשני דרכים הא' בגדר המשכת שם המין רצוני לומר דלמ"ד זוז"ג אסור נמשך שם המין איסור על הנגרם כהא דחולין (פ ע"א) בצבי הבא על התיישה יעו"ש בסוגיא. הב' יש לומר שאינו פועל כלל על הנגרם להיות נקרא בשם מין של הגורם רק הוא גדר איסור שבשביל שהגורם אסור יש בכחו לאסור גם הנגרם על ידו אף שאינו נמשך אחרי מינו וכהא דפסחים (כו ע"א) שאור של תרומה שנפל לחולין דפליגי אם זוז"ג אסור דשם אין החולין נעשים מין תרומה וכמבואר בתוס' נדה (מ"ז ע"א) ד"ה אתי וכו' מה שגם החולין נחשבו כתרומה ליפטר מן החלה כאלו הכל תרומה זה אינו אלא מדרבנן עכ"ל ומבואר דמה"ת הוי עדיין מין חולין רק הוא ענין איסור שאיסור זרות דתרומה אוסרת גם החולין אף שאינו מינו וזה כוונת תוס' בקושיתם דכיון דאין חוששין לזרע האב ראוי לן שלא לחשב את הגורם שמצד האב לגורם לפעול שום דין. ועי' תוס' בכורות (ז ע"א) ד"ה והא וכו' דכ"כ יעו"ש. ולזה תירצו דזה דפליגי אם חוששין לזרע האב היינו אם נמשך עליו שם מינו של האב על הנולד ולמ"ד אין חוששין לזרע האב אינו נקרב מינו דאב. אבל מ"מ זהו רק בששניהם היתר אבל כשאחד איסור שפיר כשדנין לענין דין איסור שבו אף שאין חוששין לזרע האב ואינו נקרא מינו מ"מ אוסר ככל גרמת איסור למ"ד זוז"ג אסור וכן להיפוך את הגורם הוא מין המותר שפיר גרמתו מתיר ככל גרמת היתר ולא משום דנעשה מינו דהא אין חוששין לזרע האב ולא שדינן לי' בתרי' לענין שם מינו רק מתורת גרמת איסור או היתר ועי' תוס' סנהדרין (פ' ע"ב) ד"ה אלא יעו"ש בלשון אחר ובחת"ס לחולין ראיתי דכתב דכוונתם כדבריהם בחולין ואכ"מ בבאור ד' תוס'. ואיך שיהי' גוף הסברא נכונה דאף דאין חוששין ואינו מינו אוסר מצד דין גרמת איסור:

ולפי"ז ניחא דברי תוס' בנדה בתרנגולא דאגמא דמותר האפרוח מביצה שאביו טמא ואמו טהורה משום דהוי זוז"ג וזה דסברתם כדבריהם בחולין דממ"נ דמצד מינו של האב הטמא ליכא בזה כיון דאין חוששין לזרע האב וכמו שהקשו בחולין דלא שדינן לי' כלל להיות נקרא מינו דאבוה מה תאמר כתירוצם דעכ"פ יאסור כמו כל איסור דגרמתו אוסר ז"א דשוב לענין דין האיסור בלבד בלתי ענין מין טמא שפיר מהני הא דמעפרא קגדיל להפקיע האיסור דכיון דאיסור זה שמצד הגורם אינו בתורת מין טמא דהא אין חוששין לזרע האב והוא איסור גרידא שפיר דמי לכל איסור דפקע עי"ז דמעפרא קגדיל ורמב"ם הרי מיירי דהאב והאם טמאים ויש עליהן עוף טהור דבזה שיש עליהן שם מין טמא אינו נפקע עי"ז שנעשה עפרא ונכון: ואולם יש לעיין בדברי תוס' נדה (נ ע"ב) שם דהנה בפשיטו לפי דברי רמב"ם דהיכא דמינו טמא לא מהני מה דמעפרא קגדיל להתירו מסתבר דגם להיפוך במינו טהור אינו נפקע שם מינו טהור עי"ז דנעשה עפרא דמאי חילוק בין מין טהור למין טמא. ולפי זה יש לעורר בדברי תוס' שם דכתבו להקשות דאמאי תרנגולא דאגמא אסור נימא כל היוצא מן הטהור טהור (דהא אמו טהורה לדידן דזוז"ג מותר] ותירצו שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא בצים הטילה והאפרוח מעפרא קגדיל ונאסר ממילא ע"י שיש לו סימני טומאה יעו"ש ולמ"ש דלרמב"ם אינו נפקע שם מין טהור אף שנעשה עפרא א"כ נימא דהתרנגולא דאגמא שיוצא מאם טהורה ונחשב מינו דאמו יהי מותר ואי דיש לו סימני טומאה הא מפורש בבכורות (ז ע"א) דגמל הנולד מן הפרה מותר משום דיוצא מן הטהור טהור יעו"ש הנה דמה שהוא מין טהור מטהרו אף נגד סימני טומאה א"כ גם בתרנגולא דאגמא נימא דלא פקע שם מינו טהור ויהי' טהור אף שיש לו סימני טומאה דמין טהור מטהרו ומוכח דמין טהור נפקע עי"ז שנעשה עפרא לשיטת תוס' וה"ה די"ל דגם מין טמא פקע אם נעשה עפרא. לפי שיטתם [ובמ"א דנתי לחלק בין יוצא מן הטהור ליוצא. מן הטמא דטהור אינו מטהר דאינו שם כלל שיפעול על היוצא ממנו רק הוא ממילא שאינו טמא אבל טמא שהוא שם יכול לפעול על היוצא ממנו וזה יהי' החילוק בין מינו טמא למינו טהור אולם אינו מחוור מסוגי' דבכורות (ז ע"א) ואכ"מ] ואולי נאמר דכל דהוי זוז"ג אף אם מותר או אסור אינו נקרא שם מינו דהיתר זוז"ג מתורת ביטול כדברי הר"ן (פ"ג דע"ז) חשיב שיש גורם המפקיע מתורת מינו וא"א ליחסו לשום מין של שני הגורמים רק דנין בזה כדבר חדש ואזלינן בתר סימניו ואם יש לו סימני טהרה טהור: יז) וראיתי בתשובת מהרי"ט ז"ל (סי' נ"א) שכתב והריני בא לברר טעמו של דבר בשנים וסימנין אינם עיקר הגדלות שהן גורמין הדין. דשנים וסימנים לא כתיבי בקרא אלא גדולה וקטנה כתיבא ומסרו לנו סימנים להבחין בין גדולה לקטנה והם שערות ולהכי קרוי להו סימנים שאינם אלא סימן שעל ידם נכרת הגדולה אבל אינה נעשית היא עצמה גדולה על ידם וכו' ומה דומה לזה עופות טמאים שמסרו לנו רבותינו כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור כו' אלא ע"כ לא תלינן מילתא בסימנין יעוש"ה ולפלא שלא הזכיר כלל דברי התוס' בנדה (נ' ע"ב) דכתבו בפשיטות דנטמא משום שיש להם סימני טומאה ומבואר דס"ל דהסימנים אינם בגדר מסמן את המין רק שהם עצמם מטמאין ויש בזה לדבר טובא ואכ"מ (וכעת נדפס ס' א"נ לאו"ח וראיתי בסי' תפ"ז שהאריך בד' התו' נדה והביא דברי הבית מאיר ע"ש ובגוף ד' מהרי"ט ז"ל דסימני גדלות אינו גורם הגדלות רק סימן לגדלות יש לעי' מהא דנדה (מ"ו ע"א) מבן ט' ועד בן י"ב ויום א' שומא ריב"י אומר סימן עיי"ש ומשמע לכאורה דלרוב"י הסימן משוי לי' גדול דבשלמא לדידן כיון שהגיע לכלל שנים י"ל דהסימן הוא מסמן שכבר יש לו דעה כגדול. אבל בלא הגיע לשנים מאי מועיל הסימן וע"כ דהסימן משוי לי' גדול, וראה בריטב"א ז"ל שם אהא דאמר בש"ס נדה (מ"ו ע"א) שם והוא שעודן בו וז"ל פי' שלא אמר ר"י בר יהודה שיהי' סימן גדלות אלא לאחר שהגדיל ויש לו שערות אלו שאם אינן בו האי ודאי קטן ואצ"ל דכל שלא הגיע לכלל שני גדלות קטן הוא גם למפרע ואעפ"י שעודן בו לאחר גדלות עכ"ל ומבואר מזה דגם לריב"י לא מהני סימנים קודם שנים רק לענין שאם עודן בו אין נחשבין לשומא בשביל זה שנולדו בו בקטנות אבל לא מהני' לשוי' בגדלות למפרע רק מכאן ולהבא. אך לשון רש"י ז"ל שם בנדה (מ"ו ע"א) והוא שעודן בו כשהגדיל אבל נשרו בנתים אגלאי מילתא דשומא הוי עכ"ל ונראה מדלא פירש להיפוך דאם עודן בו אגלאי מילתא דגדול הוי למפרע וכשנשרו ממילא שומא הן ומוכח דהגדלות א"צ כלל לאגלאי מילתא למפרע רק מיד הוי גדול כשהביא ב"ש אף מבן ט' ואילך רק דאם נשרו אח"כ אגל"מ שלא הי' סימן כלל. ומצאתי בפי' הרא"ש לנזיר (ל: ) אהא דאמר שם דאם הגיע לעונת נדרים לא בטלא נזירות אביו דאף אם הביא ב' שערות הוי קטן והק' הרא"ש ז"ל דהא ריב"י ס"ל אם הביא ב' שערות גדול הוא עיי"ש ובתו' שם ד"ה ה"ג דאף אם מביא הם שומא יעו"ש ולריטב"א ז"ל לק"מ שהרי עכ"פ קטן הוא גם לריב"י ואינן מועלין רק על זמן הגדלות לשלא יחשבו שומא ושפיר מהני נזירות אביו ומוכח דס"ל דמיד נעשה גדול. ועי' ברא"ש קידושין (פ"ד סי' כ"ה) ובמקנה שם יעו"ש ותבין:

תוכן העניינים

שות זרע אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה