אור ברסלב

שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר

סימן י

סימן ט

[שנית להרב הנ"ל]. ב"ה יום א' לסדר וחיית ורבית תרע"ג לפ"ק קרלסבאד. החיים וכט"ס לראש ידי"נ הרה"ג המאור הגדול החריף עדיו לגאון כמו"ה מנחם נ"י זעמבע. אחדשה"ט הנה ידידי זה ימים ארבעה אשר באתי קרלסבאדה ומהרבנים לא מצאתי אף אחד ולכן יואיל נא ידידי להודיענו משלומו ומשלום תורתו ויהי' לי לעונג ואכתוב לו מה דנתעוררתי בלמדי בסנהדרין (דף ט"ו ע"א) בעי רבי אבין שער העומד ליגזוז בכמה כגזוז דמי ובשלשה או כמחובר דמי ובעשרה ת"ש המקדש את עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומר מועלין בשערו וקי"ל דבשער העומד ליגזוז פליגי ש"מ ופירש"י ז"ל דלת"ק דאמר לית בהו מעילה סבר כמחובר דמי ולענין פדי' נמי בעי' עשרה ולר"ש כגזוז דמי. ונזכרתי דבפירוש רבינו חננאל ז"ל מפרש דבשער העומד ליגזוז פליגי דלמ"ד כגזוז אמרינן דלא נתכוין להקדיש השער יעו"ש ואינו תח"י כעת והנה לפי דבריו ז"ל מיושב קושית התוס' בד"ה שער העומר ליגזוז דהא מעילה ילפי' מתרומה ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד ליקצור כקצור דמי עיי"ש ולפי פיר"ת ז"ל ניחא] אך לכאורה יקשה לפירוש זה דהאי מועלין ואין מועלין קדוש ואינו קדוש מיבעי' לי' וכעין דפריך הש"ס בגיטין (דף ל"ח). אהא דבעי למימר דפליגי אם קדוש ואינו קדוש ופריך ותוסברא האי מועלין בו ואין מועלין בו האי קדוש ואינו קדוש מיבעי' לי' יעו"ש:

ב) ולזה נראה דבאמת מהראוי לומר פשטה קדושה בכולה על הגיזה וזה כביר ראיתי בספר שמחת יו"ט להרי"ט אלגזי שהעיר במשחרר חצי עבד אמאי לא נימא פשטה קדושה בכולה וכמו דפריך בקידושין (דף ז' ע"א) יעו"ש. אמנם נראה דעכ"פ מעילה אין בו לפמ"ש רמב"ן ז"ל בב"ב (דף ע"ט ע"א) דהקדש כזה ע"י אדם לית בי' מעילה ועי' קצוה"ח סי' ר' וכבר כתבו כן האחרונים דהקדש ע"י פשטה קדושה בכולה לית בי' מעילה דלא בא הקדושה ע"י אדם א"כ. שפיר למ"ד כגזוז ולא נתכוין להקדיש הגיזה רק דפשטה קדושה מאלי' אין מועלין אבל למ"ד לאו כגזוז ונתכוין להקדיש הגיזה והוי הקדש ע"י אדם שפיר מועלין בו ופשוט. הנה צ"ע לשון רש"י ז"ל בסנהדרין (ט"ו ע"א) שם בד"ה במתפיס מטלטלי כו' שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והי' לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה וכו' עכ"ל וצ"ע דהא מפורש בחולין (דף קל"ט) ונתן את ערכך חולין יהי' בידך עד שיבואו ליד גזבר ואיך כתב רש"י ז"ל דחלה עליהן קדושה ואכ"מ. והנני ידידו שאו דוש"ת באהבה רבה ומקרב ולב עמוק מברך בכט"ס אברהם לופטביר. [אמר המלבה"ד בהעתק שהניח הרה"ג המחבר לעצמו מצאנו בזה תוספת דברים ואמרנו להעתיקו לכאן]:

א) בקידושין (דף ז) גבי חצייך מקודשת לי פריך הש"ס דנימא פשטה קדושת בכולה מי לא תנן האומר רגלה של זו עולה דכולה עולה דפשטה קדושה בכולה עיי"ש:

ובתוס' הקשו הא בתמורה נפקא לי' מקרא דאשר יתן ממנו וגו' והכא ליכא קרא עיי"ש:

ונראה דהא קיי"ל דבדבר שהנשמה תלוי' בו דלכ"ע פשטה קדושה בכולה. ומ"מ הרמב"ם והתוס' דהיא נמי מהקרא ולאו מסברא ילפינן לה וכמו שהוכיח השער המלך בפ"ר מה' עירכין (הלכה י"ג) עיי"ש. הרי דגם דבר שהנשמה תלוי' בו דפשטה קדושה בכולה ילפי' מקרא. ומ"מ דעת התוס' בתמורה (דף כ"א) דאפילו אם נימא דגם בהקדיש דבר שהנשמה תלוי' בו לא פשטה קדושה בכולה דלא ילפי' מקרא מ"מ בהקדיש חצי' פשטה כולה בכולה. הרי דלזה ל"צ קרא וא"כ שפיר פריך ונפשט קדושה בכולה בחצייך מקודשת לי ולק"מ קו' תוס' דליכא קרא דהא לזה א"צ קרא דדווקא בהקדיש אבר צריך קרא משא"כ לחצי ושפיר פריך ודו"ק:

ב) ועיין בשער המלך שם דדווקא בהקדיש בעל מום לב"ה אמרינן דפשטה קדושה בכולה ולא בהקדיש תמימים. דהא פריך הש"ס בתמורה (דף ו') דנימא כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותי' דגזירת הכתוב דקדוש. וא"כ זה ניחא במה שהקדיש אבל לא שנימא עוד דפשטה קדושה בכולה. אלא שתמה על הרמב"ם למה לא הביא זה עיי"ש:

ונראה פשוט שיש ראי' מזה לשיטת הלח"מ דהרמב"ם פסק כאביי דאי עביד מהני ושפיר לא הביא חילוק זה משא"כ סוגיא דראשית הגם שהביא השער המלך י"ל דקאי לרבא:

אמנם דברי השער המלך תמוהים ממשנה דתמורה (דף י) אמר רבי יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה עיי"ש ומה ראי' ממוקדשין לתמורה דבאיסור הא לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וצ"ע:

ג) ועיין שם בקדושין בהמה של שני שותפין והקדיש אחד חצי' וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה יעיי"ש והקשה במקנה דלמה לי חזר והקדיש. הא באמת פשטה קדושה בכולה ורק משום דדעת אחרת לא כמו גבי אשה וא"כ שחזר ולקחה נימא פשטה קדושה בכולה עיי"ש וחידוש שלא זכר שהיא קו' התוס' בגיטין (דף מ"ג ע"ב) ד"ה גמרו ועיין תוס' חולין (דף ס"ט) ד"ה תמכר וכו' עיי"ש:

ד) ולעיקר הקושיא נראה דהא בעי למימר ותמורתה כיוצא בה. והא קיי"ל דאין הולד עושה תמורה. ובודאי דמה דאמרינן פשטה קדושה בכולה לא עדיף מולד תמורה כיון דלא הוי ההקדש ע"י דבורו אלא ממילא מחמת האבר שהקדיש. ובזה נראה מה דדייק הש"ס רגלה של זו עולה כולה עולה ולא נקט חטאת ולהנ"ל דווקא עולה דולד עולה קרב משא"כ ולד חטאת. וגם הא אין מתכפר בשבח, הקדש עיין מנחות (דף פ') ולכך נקט עולה דווקא. ונראה דמה דכ' הרמב"ם דבהקדש לא מהני חזרה תוך כדי דיבור היינו בולד כיון דלאו מחמת דבורו קדוש ואכמ"ל:

ה) בתוספתא (מכות פ"ג) שנינן האוכל כזית נא כזית מבושל חייב הוציא כזית מחבורה לחבורה חייב אם אכלו כך צ"ל] עובר עליו משום פסולי קודש עיי"ש והוא הברייתא המובא בפסחים (דף פ"ה) האוכלו עובר עליו בל"ת. והנה מה דלא אמר גם על כזית נא ומבושל עובר עליו משום פסול קודש היינו כל שבקודש פסול. משום דזה דווקא היכי דקודם פסולו חזי וכדאיתא להדיא במכות (דף י"ח) וא"כ במבושל דפסח דקודם פסולו נמי לא חזי דהא חי היא ובאי ג"כ עובר משום כי אם צלי אש אין בו משום כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וז"פ. [ובזה ניחא הא דפסחים מ"א דפליגי באוכל נא ומבושל אם לוקה תרתי למ"ד לשב"כ לוקין ואמאי לא ילקה משום כל שבקדש למ"ד זה וע"כ כנ"ל] ועפ"ז ימצא לנו דבצלאו כדינו ואח"כ בשלו דכבר הי' ראוי קודם בישולו דלוקה נמי משום כל שבקודש פסול וז"ב:

ו) שוב ראיתי בשו"ת ברית אברהם (סי') שהאריך בזה אי בפסח מבושל יש בו משום לאו דכל שבקודש פסול והביא דברי רש"י חולין (דף קט"ו) דפסח מבושל אסור באכילה ובהנאה דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתן עיי"ש אך לא הביא דברי התוספתא שהבאנו:

ז) והנה אם נימא דיש בי' משום כל שבקודש פסול י"ל דחצי זית בשר וחצי זית מים מצטרפין דבקדשים הרי אמרינן היתר מצטרף לאיסור וכמבואר בחולין (דף צ"ז) וזבחים שם. וכמו בבשר בחלב דחצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרפין וכמבואר בחולין (דף ק"ח) וה"נ במבושל דפסח. וכ"ש לר"ל דיליף בשר בחלב מפסח דיש לך בישול אחר שהיא כזה:

ובזה נסתר מה שראיתי בספר אחד לישב דברי התוס' פסחים (דף מ"א) בהא דיליף שאר משקין מק"ו ותמהו התוס' דאין עונשין מן הדין יעיי"ש. והוא תמוה וכאשר תמה הש"א דהא יש עשה דכי אם צלי אש ובכה"ג עונשין מן הדין כנודע וע"ז כ' בספר הנ"ל דנ"מ לענין שמצטרפין המים דמצד הלאו דאל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים גם המים מצטרפין משא"כ מצד העשה דכי אם צלי אש עיי"ש ואמנם לפמ"ש דהוי פסול קודש פשיטא דהמים מצטרפין דהא אמרינן היתר מצטרף לאיסור וכן טעם כעיקר אסור בקדשים ואכמ"ל:

ח) ובחולין (דף כד) מנין לביצת טמאה שאסורה ת"ל ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא איזו זו ביצת טמאה. ויש לדקדק. דהא דעת הרמב"ם דכל הדברים דאסורים משום היוצא מטמא טמא אין בהם אלא איסור עשה. וא"כ בביצת טמא דמרבינן לה מבת היענה הא בקרא כתיב ואת זה לא תאכלו וגו' ואת בת היענה. הרי דביצת טמאה יש בה משום לאו דלא תאכלו. ובהדיא כ' הרמב"ם דעל ביצת טמאה אין לוקין. גם יש לדקדק אמאי רמזה תורה ביצת טמאה דווקא בבת היענה הא כל עוף טמאה אסורים הבצים ממנה:

ונראה למה דמבואר ברמב"ם פ"ג מה' מאכלות אסורות דאפרוח ביצת טמאה אף דיש לו סימן טהרה אסור מפני שהוא מין טמא ולא דמי לטריפה עיי"ש. ושלא כדברי התוס' נדה (דף נ) שכתבו להיפוך וא"כ הא ידוע דיענה אכזרי' היא על בני' וכדכתיב בת עמי לאכזר כיענים במדבר וא"כ כיון שהיא אינה שומרת הבצים כשאר עופות וא"כ באים עופות אחרים אפילו טהורים ויושבים על הבצים ומ"מ אסורות כדעת הרמב"ם ז"ל:

ט) ולפ"ז י"ל דמה שמרמז הקרא לאיסור ביצה טמא בבת היענה היינו כנ"ל דאסור מצד אפרוח מביצת בת היענה. וממילא מוכח דגם הבצים אסורות דאל"כ גם היוצא ממנה יהי' טהור. ואתי שפיר דיש לאו באפרוח מביצת טמאים דהרי אסור מקרא דלא תאכלו ולוקין שפיר כדעת הרמב"ם ומ"מ הבצים של שאר עופות טמאים אין לוקין כדעת הרמב"ם ובביצת בת היענה אה"נ דלוקין דהא כ' הה"מ דאפרוח שנולד מביצת טמאה לוקין אף דעל הביצה אין לוקין ולמ"ש י"ל דילפינן זה מקרא דלא תאכלו דבת היענה הנ"ל דאסורה רק משום האפרוחים כנ"ל. ובזה מיושב קו' החוות דעת (סי' פא) למה לי קרא ת"ל דכל היוצא מטמא טמא ולמ"ש איצטריך למלקות וניחא מה דמרמז הקרא לאיסור ביצת טמא דווקא בבת היענה וכנ"ל ואכמ"ל:

[אמר המלבה"ד בהעתק שהניח הרה"ג לעצמו מצינו קונטרס מסודר בדיני מעילה ויש בו תוספת דברים השייכים לכאן אמרנו להעתיקם]:

א) בסנהדרין (דף טו ע"א) המקדיש את עבדו מועילין בו וכו' ומבואר שם דבשערו העומדים לגזוז פליגי אי מועילין בשערו יעיי"ש. וראיתי בפי' ר"ח שם שפירש פירוש חדש דמ"ד אין מועילין בו סבור דכגזוז דמי וא"כ כי הקדיש את העבד מעולם לא הקדיש את השער יעיי"ש:

ולכאורה יש לעיין מהא דחולין (דף קלה ע"א) דבאומר חוץ מגזיזתה אמרינן דפשטה קדושה בכולה וא"כ גם אי נימא דכגזוז דמי למה לא ימעול בשערו הא פשטה קדושה בכולי'. וכמו באומר חוץ מגזיזתה:

ועוד דיקשה בכאן מה דמקשה בגיטין (דף לט ע"א) ותיסברא האי מועילין בו ואין מועילין בו קדיש ואינו קדוש מבעיא לי' בשלמא לפירש"י הא כ"ע סברו דשערו קדוש וכשיגזזו מועילין בהם וכמ"ש הריטב"א בחדושיו משא"כ לפי' הר"ח דלא קדשי השערות כלל למ"ד אין מועילין בו יקשה קו' הגמ' קדוש ואינו קדוש מבעיא לי':

אך נראה למ"ש התוספות חיצוניות [הובאו בריטב"א] דאף דמשמע מכולי סוגיא דהגיזה מותרת ובעלמא אמרינן המתכוון לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזה עולה שמעל דשאני עולה שהקדיש את כולה ואת גזיזתה משא"כ בבכור עיי"ש:

ולפ"ז י"ל דאפילו אם נימא דפשטה קדושה בכולה מ"מ לא מעל בשערו כיון דלא הקדישם אלא דממילא קדוש מטעם דפשטה קדושה בכולה וכמו בבכור לדעת תוס' חיצוניות הנ"ל:

ועוד דלדעת הרמב"ן גבי הקדיש בור ונתמלא מים דאף דחצר הקדש קונה מ"מ אין בו מעילה כיון דלא הוי מכח המקדיש וא"כ בהא פליגי דמ"ד מועילין בו סובר דלאו כגזוז דמי וא"כ הא הקדיש גם השער ושפיר מועילין בו ומ"ד אין מועילין בו סובר דכגזוז דמי ולא הקדיש את השער והגם שפשטה קדושה בכולה מ"מ אין מועילין. דהא לא בא ההקדש מכח המקדיש וזה ברור: ומיושב ממילא דלא תקשה קו' הש"ס דגיטין דקדוש ואינו קדוש מבעיא לי' ולהנ"ל שפיר קדוש דהא פשטה קדושה בכולה. ורק דמ"מ אין בו מעילה כיון דלא הקדיש השער ורק מכח דפשטה קדושה בכולה ליכא מעילה וזה נכון: ועם פי' הר"ח הנז' מיושב קו' התוס' דסנהדרין שם דבהא דאמרינן דכגזוז דמי. קשה דלמה לא נימא דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כל העומד לקצור לאו כקצור דמי. ולפי הנ"ל ניחא דזה לענין מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה. אבל הכא אנו דנין על תחילת הקדש אם חל ההקדש מעיקרא ובזה לא שייך גז"ש דחטא חטא וגו' ודו"ק:

ואגב אכתב מה שצ"ע לי דברי רש"י ב"ק (דף ו') סע"א ד"ה שור רעהו וכו' במ"ש וז"ל ואי קודם פדי' אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי עכ"ל הא מכי תלשה הבהמה ואכלה הוי תלוש וכמבואר בתוס' ב"ב (דף עט) גם הא דאין מעילה במחובר לקרקע היינו לענין קרבן מעילה אבל קרן ודאי משלם. אי לאו דרעהו ולא של הקדש וצ"ע:

ב) ועיין מעילה (דף טו) בהא דפריך שם על עולא דס"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ופריך לא יהי' אלא דאקדיש אשפה לבדק הבית מי לית בי' מעילה ותמהו התוספות מי דמי אשפה ראוי לפדות משא"כ קדשים שמתו דבעי העמדה והערכה. ומה שתי' התוס' דמיירי שהעמידם מחיים ולא הספיק לפדותם עד שמת. כבר העיר בגליון הש"ס להגאון רע"א ז"ל] דסותרים דבריו להא דחולין (דף קלה) יעיי"ש:

וליישב קו' התוספות נראה דמזה יש ראי' למ"ש השיטה מקובצת ב"ב (דף עט) גבי לא למזבח ולא לבדק הבית כתב שם כגון אשפה מלאה זבל שאע"פ שאפשר למוכרו כו' אפי"ה כיון דיש בו בזיון וכו' דהוי לי' כמחיר כלב שיש בו בזיון וסיים שם דמ"מ מועילין בה כיון דההקדש חל עליו יעיי"ש. וזהו דפריך לא יהי' אלא דאקדיש אשפה דג"כ אינו ראוי לפדי' ומ"מ מועילין בה כן נמי בקדשים שמתו נהי דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים וזה ג"כ משום בזיון קדשים. מ"מ הא חזינן גבי אשפה דמועילין אף דאינם ראוי לפדי' ופשוט:

ג) בבעל המאור עבודה זרה (דף נב) כ' אבל שאר הקדשות כגון אבני מזבח כו' יכולים הי' לצאת לחולין על ידי ישראל דבני מעילה נינהו אבל על ידי עכו"ם דלאו בני מעילה נינהו לא יעיי"ש וברמב"ן שם:

ונראה בטעמו עפ"י מה שכתב לי ידידי הרב בעל דבר אברהם ונדפס בספרו הנ"ל (סי' יא) דיציאת הקודש ע"י מעילה דמי לפדיון בכסף וכמו שכתב הריטב"א חולין (דף קלט) גבי תרנוגלת שמרדה דפקעה קדושתה. דזה דווקא באומר הרי עלי דנתחייב באחריות והוי לי' כחילול עיי"ש וה"נ במעילה דחייבתו התורה לשלם מה שנהנה ע"י קרן וחומש הוי כפודהו בכסף עיי"ש: ולפ"ז בעכו"ם דקיי"ל דנהרג על גזל ולא ניתן להשבון וכמבואר בע"ז (דף עא) שפיר לא נפיק לחולין ע"י מעילה. דל"ש שפודהו בכסף כיון דבדידי' לא ניתן להשיבון. ומ"ל גזל הדיוט ומ"ל גזל גבוה ע"כ לא נפיק לחולין דקדושה לא פקעה בכדי. ודווקא ישראל דנתחייב בקרבן וחומש כנ"ל: ויש לעיין בלאו הכי אם עכו"ם יכול לפדות הקדש דבהקדש הרי כתיב ונתן הכסף וקם לו ועכו"ם הרי קנינו במשיכה ועכ"פ מבואר מדברי רבינו המאור דענין מעילה שיצא לחולין לא שייך כי אם ע"י ישראל וכאמור. אך יש לעיין בהא דפסחים (דף כז) דפריך הש"ס והלא מעל המסיק וכו' נפיק לחולין. ודלמא מיירי שעכו"ם הסיקו דלא מעל ולא נפיק לחולין ומלבד זה יש לעיין דאמאי לא משני בגידולי הקדש דאין בהם מעילה וצריך לומר כמו שדן בס' אבני נזר (סי' ס"ז) דלא מהני פדיון בגדולי הקדש דלא אלימי למיתפס פדיונם וכמו הלוקח בכסף מעשר יעיי"ש:

ולפ"ז ממ"נ קשיא אי מיירי בגדולי הקדש א"כ קשיא דמה בין זה לערלה. דהא גם הקדש כזה בטל. דהא לא מהני פדיון ולא הוי דבר שיש לו מתירין. ואי מיירי בהקדש גמור הא מעל המסיק וזה נכון. אך דמירושלמי לא משמע כן. דהרי בפ"ק דערלה (הלכה) אמר שם גבי ביצת הקדש שנעשית אפרוח דלרב כהנא פודה אותה כמו שהיא עיי"ש. ומבואר דגם בגדולי הקדש מהני פדי' דזה ודאי גדולי הקדש ומשמע דנפדת וכן מפורש בתוספות מנחות (דף עא) בד"ה ומתירין וכו' שהקשו בהא דמתירין גמזיות של הקדש דנחלל שוה מנה על שוה פרוטה יעיי"ש אף דסובר אין מעילה בגדולין. ואולי יש לכוון זה בדבריהם שתירצו דאסרום בקונם. ותמוה דהא קונם כללי יש לו פדיון. ולפי הנ"ל י"ל דקונם דבא על ידי דבורו הוא דיש לו פדיון אבל הגדולין אין להם פדיון מה שאין כן הקדש הא על הקדש דממילא יש לו פדיון ורק מעילה אין בו וכדברי הרמב"ן. אחר שכתבתי כל זה הראני ידי"נ הרב הגאון ר' מנחם מפראגא נ"י מ"ש הר"ש משנץ בפירושו לתו"כ פ' בחקותי דעל הגדולין אין מוסיפין חומש אבל פדיון יש להם עיי"ש הרי דמהני פדיון לגדולין ודלא כנ"ל ואכמ"ל:

ד) ודע שיש להסתפק במועיל בזדון אי חייב ג"כ משום הלאו דלא תגזול דמה לי ממון הדיוט ומה לי ממון גבוה. ועיין בבא בתרא (דף פז) ובכריתות (דף יח) אממונא לא מכפר יעיי"ש:

והנה אם נימא כן. נכון ליישב דברי הרמב"ם בפ' ממעילה (הלכה) ) שכתב דהמועיל בזדון לוקה ומשלם. ותמהו עליו דהא קיי"ל דאין לוקה ומשלם ולפי הנ"ל הנהו נכון כיון דגלי קרא גבי גזל דאין הלאו פוטרו מממון. א"כ אפילו אם יש בו לאו אחר ג"כ אינו פטור וכמ"ש הרמב"ם גבי חובל חבירו ביום הכפורים דהלאו דיום הכפורים אינו פוטרו דבפי' רבתה התורה חובל בחבירו בתשלומין וה"נ כיון דבפי' רבתה תורה דגוזל מחבירו משלם ה"נ בנתערב בו עוד איסור מעילה וזה ברור ונכון:

ה) עיין מעילה (דף י) הנהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא כו' מה דתימא הואיל מצותו בשריפה ועיין שם בפירש"י דשאני פיגול דהואיל דצריך שיהי' מרצה לפיגולו עיי"ש. ולא הבנתי הא בנותר מועילין אף דאין בו רק מצות שריפה ובהדיא שנינו בכריתות (דף יג) יש אוכל אכילה אחת וכו' נותר מן המוקדשין וכבר כ' רש"י בכריתות (דף כג ע"ב) דהטעם משום דאי עלה לא ירד. וה"נ בטמא הא אם עלה לא ירד ועיין בזבחים (דף מג) ויש לדחוק כמו דאמרינן בפסחים (דף פג) דטמא הואיל ואיתא בחולין מחזי כי עובדין דחול משא"כ נותר הא ליתא רק בקדשים ולכן בחמץ של הקדש אין מועילין ואכמ"ל:

ו) ואגב אכתוב ברמב"ם פ"א מה' ציצית ואין עושין לא מצמר הגזול ולא מצמר של עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסול עכ"ל. ולא כתב דבשוגג מעל ויצא לחולין וגם הא בידו לפדותו והיכי שייך שם פסול:

ואולי דאע"פ כן פסול משום תעשה וכמו שחקר הפרי מגדים במודר הנאה מבגד והטיל בו ציצית ואח"כ נשאל עליו עיי"ש ומש"ה שייך שם פסול ויש מזה ראי' להפרי מגדים הנ"ל. אך יש לדחות די"ל דמיירי בצמר הנתלש מן הבהמה דבעי העמדה והערכה וכמ"ש התוס' בבכורות (דף כו) וא"כ אינו מועיל פדיון. וגם הא דבשוגג לא מעל י"ל משום דמצות לאו לה"נ. ומה"ט כ' הכ"מ דשל עיר הנדחת פסול דכתותי מכתת שיעורי' ולאו משום הנאה והיינו כנ"ל [ופשוט דדווקא בציצית של עיר הנדחת שייך מצות לאו לה"נ דהבגד הא מותר בלבישה ורק מחמת הציצית ע"ז שייך מצות לאו לה"נ משא"כ בכלאים דמחמת הציצית נעשה כל הבגד של כלאים ל"ש מצות לאו להנות ניתנו וכמו היכי דכל הבגד היא של עיר הנדחת וזה פשוט]. והנה כעין לשון זה של הרמב"ם הנ"ל תמצא ג"כ בלשון הרמב"ם בפ"ג מה' שקלים שקל הגזול ושקל של הקדש ושקל של עיר הנדחת עיי"ש. ועיין כ"מ שם למה פרט עיר הנדחת ולא הבנתי דה"נ בציצית פרט כך ובפרט למה דאיתא בתוספתא פ"ד דקדושין המקדש ביין נסך וכו' ובעיר הנדחת ויושבי' אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת עכ"ל הרי דתופס דמיו. ולכך לא עשה כלום והיינו דעיר הנדחת דין ע"ז יש לה ולכן כשם דבע"ז מחובר לא נאסר כן בעיר הנדחת ולכך הי' בה אילנות מותרין אבל בית פשיטא דצריך שריפה דהוי תלוש ולבסוף חיברו יעיין חולין (דף טז) ובתוס' שם מה שמחלקים בין בית לאילן]:

ואולם מה דפרט בשקלים של עיר הנדחת פשוט דלשיטת רבינו פ"ד מה' עבודה זרה דקדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן. א"כ אם הפריש שקול ואח"כ נגמר הדין של עיר הנדחת ה"א כיון דבשעת הקדש הי' שלו שפיר דמי קמ"ל ופשיטא דבשאר איסור הנאה דאין בידו להקדישו אינו מועיל ההקדש ופשוט:

ואגב אכתוב דבב"ב (דף עט) הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים וברשב"ם מים ראוים לבדק הבית ולא למזבח דמים מכונסין פסולין לניסוך עיי"ש וצ"ע הא חזי לכיור למה דקיי"ל דשאר מימות כשרים לכיור יעיין זבחים (דף כב) ומזה נראה דבמי כיור ליכא מעילה. דהא אי אפשר לצמצם ליטול כשיעור דווקא והוי כמו בגדי כהונה דאין מועילין בהם דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וגם הא ממנו לוקחין להשקאת סוטה וא"כ כיון דבמי כיור עצמו ליכא מעילה לא שייך דנמעול בהם ואכמ"ל:

ז) ובירושלמי סנהדרין פרק י' (הלכה ז') קדשי עיר הנדחת ר"י אומר אין מועילין בהם ובפשיטות י"ל הטעם דהוי כמו קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה כיון דלא חזי למידי דאזלו לאיבוד עיין מעילה (דף טו) ור"י לשיטתו ור"ל לשיטתו] ויש לומר הטעם למ"ש הריטב"א במכות ליישב קו' התוס' בהא דמשני שבישלו בעצי הקדש דאמאי לא חשוב גם מעילה. ותי' דכי אסרה התורה הוא דווקא היכי דאסור בהנאה מחמת איסור מעילה אבל לא היכי דאסור מחמת איסור אחר. וא"כ בקדשי עיר הנדחת דמלבד איסור מעילה יש בי' איסור הנאה מצד עיר הנדחת לכן אין בו מעילה. אך קשה מהא דפסחים (דף כט) האוכל חמץ של הקדש במועד דמעל דהא אסור בהנאה מחמת חמץ וצ"ע [ע"כ מצאנו בכתבי הרה"ג המחבר ז"ל]:

תוכן העניינים

שות זרע אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה