אור ברסלב

שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר

סימן טו

סימן יד

ב"ה יום א' תשא ווארשא. לו הוד והדר ה"ה כבוד ידי"נ וחביבי הרה"ג המאור הגדול החריף עמקן מצוין בקי בחדרי תורה שמו נודע בשערים מו"ה מנחם נ"י בפראגא:

א) אחדשה"ט הנני לכתוב איזה הערות על קונטריסו במילי דנזיקין הנה בהא דמחייב עצמו במה שאינו חייב דהעלה הקצות לעיקר דהוא משום קנין אודיתא ולכן היכי דהודה בפני עדים שהוא חייב לפלוני הרי הודה שהוא חייב יעו"ש וכת"ר האריך בדבר והנה בש"ע (סי' מ') הלשון המחייב עצמו לאחד "בלא תנאי" כו' הרי זה חייב נשמע מזה דגם קנין אודיתא הוא דוקא בלא תנאי [אולי משום דקנין אודיתא אי אפשר על ידי שליח דאטו יעשה שליח להודות שחפץ זה של פלוני וכללא הוא דכל מידי דליתא בשליח ליתא בתנאי ויש לדבר בזה] ולפי זה יש ליישב בזה קושית התוס' בבבא בתרא דף (קמח ע"א) אהא דאמר שם למימרא דסבר רבי נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע [לא אלים כח השכיב מרע יותר מן הבריא אלא שאמירתו קונה כקנין סודר דבריא. רשב"ם] והא אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר תנו הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואע"ג דליתי' בבריא [דבבריא ליתי' דאינו יכול להקנות לחבירו מלוה על פה דלהוצאה ניתנה ואין קנין תופס אלא בדבר שהוא בעין] והקשו תוס' ותימא לי' לימא איתא בבריא בהודאה כדמוכח לקמן (קמט ע"א) גבי איסור גיורא יעו"ש. ולמ"ש דאודיתא לא מהני בתנאי א"כ הא כל מתנת שכיב מרע הוא בתנאי דאם ימות דהא אם עמד חוזר ובכהאי גוונא לא מהני בברי בהודאה אם הטיל בו תנאי ופשוט:

ב) והנה יש לעיין בהקדש אם מהני אודיתא היינו שהוא מודה שחפץ זה של הקדש הוא אם מהני ויש להביא ראי' מהא דש"ס גיטין (דף לב ע"א) איבעיא להו הרי הוא חרס מהו [להבא משמע או לשעבר משמע] א"ל רבינא לרב אחא ברי' דרבא ואמרי לה רב אחא ברי' דרבא לרב אשי מאי שנא מהרי הוא הקדש. הרי הוא הפקר (דקי"ל דהוי הקדש ובהפקר נמי תנן בה הרי הוא מופקר לכל מי שאחפוץ אלמא להבא משמע] ע"כ ואם נימא דמהני אודיתא בהקדש דילמא התם קונה הקדש מטעם אודיתא. ואולי משום הכי מייתי מהרי הוא הפקר דהא בהפקר פשיטא דלא מהני קנין אודיתא וגדולה מזו איתא בירושלמי קידושין (פ"א הלכה ג) ר' ירמי' בעא קומי ר' זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחירות וכו' שתצא שדך להבקר וכו' זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת ע"כ יעו"ש ומצאתי בריטב"א גיטין (לב ע"ב) שעמד בזה יעו"ש. עוד נראה למאי שהביא הריטב"א בב"מ (דף מ"ו ע"א) בשם רבנו משה הכהן דאודיתא לא מהני אלא בדבר שאינו ברשותו של מקנה וכמו בעובדא דאיסור יעו"ש [וראיתי שכ"ת הביא דברי הריטב"א שם דפשיטא לי' דאודייתא צריך עדים ומצאתי במהרש"א גיטין (י"ג ע"ב) בתוד"ה גופא דאודיתא צריך עדים ועי' קרני ראם שם יעו"ש] ודע דאם נימא דאודיתא מהני בהקדש יש לעיין אם מהני שאלה כיון דאודיתא קנין הוא ואכ"מ בזה: ג) ועיין כתובות (דף נט ע"א) דקונמות מפקיע מידי שיעבוד עיי"ש ובתוס' שם הקשו א"כ כל בע"ח יפקיע שיעבודי' דב"ח ע"י קונם ובהרא"ש תי' דילוה מאחר ויהי' משיעבוד מדר"נ ולזה אין לחוש שיאסור הנאה על כל העולם והתעוררו האחרונים דעדיפא מיני' הי' לו לתרץ שילוה מעכו"ם ולא שייך עלי' איסור הנאה:

אך הדבר נכון מאד דלכאורה קשה לשיטת הפוסקים דהיכי דאית לי' ללוה שני לא שייך שיעבודא דר"נ א"כ מה תקנה לאותן שיש להם נכסים וצ"ל הא ללוה שני יש ג"כ עצה לאסור על והמלוה שלו הנכסים כמו שעשה לו הלוה שלו. וא"כ הא הטעם משום דיכול המלוה שני לגבות מלוה שני ובכה"ג שאסר עליו בקונם הא א"י לגבות ושוב גובה מן הראשון ולפ"ז שפיר כ' הרא"ש דלא ידור הנאה על כל העולם דאין לומר דהא בלא"ה יכול הלוה השני לאסור הנאה דהא עדיין אם הוא עכו"ם אין עצה ע"כ תי' כנ"ל דהא ס"ס יגבה מכח שיעבודא דר"נ. דעכו"ם הא יכול ללות ג"כ מאחר ושוב אי אפשר להפקיע ודו"ק:

ד) ועיין תוס' עירכין (דף כ"ג) דנסתפקו במטלטלין היכי דאקדיש להו אם בעל חוב גובה מהם כיון דאין גובה מן הלקוחות ושמעתי מקשין מהא דשבת (דף קכ"ז) אמרתי שמא הקדיש כל נכסו לשמים עיי"ש ומבואר דאף במטלטלין אם הקדיש אינו גובה והוא קושיא גדולה שוב מצאתי' בשו"ת הרמ"ע (סי' ס"ג):

אמנם נראה דהתוס' לא הסתפקו אלא בשעדיין לא מסרם ליד הגזבר אבל אם מסרם ליד גזבר פשיטא דלא גרע מהדיוט. וא"כ י"ל דהתם מיירי שמסרם ליד הגזבר ואין לומר א"כ אמאי התיר לו הנדר הא קיי"ל דבאתי ליד גזבר לא מהני שאלה י"ל דהוא סובר דגם בכה"ג מהני שאלה ואכמ"ל:

ה) ראיתי לכת"ר שהאריך בדברי רמב"ם דכתב הטעם דמשום הכי בעל חוב קדים לכתובת אשה משום דבעל חוב הוציא מעותיו ולפי"ז האריך בדברי התומים אם חייב עצמו בדבר שאינו חייב אם שוה גבייתו לבע"ח שהוציא מעותיו ומצאתי בשעה"מ שכתב להיפוך עי"ש והי' נראה לפרש בזה דברי הירושלמי ריש פרק הנזקין כן אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש והלך הוא והזיק שלא תאמר אלו נזיקין ומלוה בעדים הנזקין קודמין וכא קודם הנזק להקדש ע"כ וראיתי בשיורי קרבן שם שתמה דאי בשקדם החוב לנזקין מאי קאמר נזקין קודמין אדרבא הבעל חוב קדים שעבודא דילי' וכב"ק (ל"ג ע"ב) יעו"ש ולפי הנ"ל יש לפרש דבכה"ג חוב שהוא דומה להקדש שחייב עצמו במה שאינו חייב [והלשון מלוה בעדים לאו דוקא והכוונה דחייב עצמו בעדים] אז נזיקין קודמין דהם הפסידו וכנ"ל ובהקדש הקדש קודם:

אמנם נראה פירוש הפשוט בירושלמי דסובר מלוה בשטר מאוחר קודם למלוה על פה מוקדם ולכן נזיקין דגובה מנכסים משועבדים הוה כמלוה בשטר ולכן נזיקין קודמין אבל בהקדש אם אמר הרי עלי מאה מנה והלך והזיק אף דנזיקין הוי מלוה בשטר מ"מ הקדש קודם וטעם הדבר למאי דכתב רש"י ז"ל בביצה (דף כ ע"א) בהא דאמר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה וכו' ע"כ ומבואר דגם בהרי עלי אמרינן אמירה לגבוה [ובירושלמי קידושין ה"ו שור זה עולה כו' קנה הקדש בכל מקום שהוא דכתיב לה' הארץ ומלואה יעו"ש] דכשנתחייב קרבן מיד יש לגבוה שותפות בנכסיו כשיעור הקרבן שנתחייב וזה שכתב רש"י ז"ל דהוי כמסירה להדיוט ולכן הקדש קודם דכיון דיש לגבוה חלק בנכסיו הוי כאלו כבר גבה ואכ"מ ועיין באבני מלואים (סימן א) דבעכו"ם שנדר נהי דבל יחל ליכא מ"מ נשתעבדו הנכסים יעו"ש ולפי דברי רש"י הנ"ל מובן יותר יעו"ש] ובמקום אחר העירותי בהא דאמר בש"ס עירוכין (דף ז ע"א) הי' בידו חמשה סלעים נתן ארבעה לשני' ואחד לראשונה וכו' מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והא למה שכתבו שם התוס' דמיירי שהעריכו הכהן על השני' תחלה וערכין המטלטלין בשלשה והוי א"כ עמד בדין דגובה מנכסים משועבדים וא"כ הא מלוה בשטר קודם למלוה הראשונה]: ו) ראיתי לכ"ת שכתב בדין פרעון אם הוה כמחילה יש לעיין במוכר שטר חוב לחבירו ועבר עליו שביעית לשיטות היראים דחייב לשמט לא דמושמט מאליו ולשיטת ר"ת דשעבוד הגוף אינו יכול למכור וא"כ חייב המלוה לומר משמט אני אם חייב מטעם מזיק שעבודו של חבירו וכמו במוחל או כיון דרמי עליו מצות התורה אין זה מקרי מזיק. אמנם נזכרתי כי דיברתי עם כ"ת מהא דשבת (קמ"ח ע"ב) ואכ"מ:

ז) מה שהביא כבוד תורתו בהא דגנב ונשבע ובאו עדים והודה אם רק הכפל פיטרו או דבגנב ליכא כלל חיוב חומש והביא דברי הראשונים בזה ונ"מ עוד דאם מת הגנב דקימא לן דחומש ממונא הוא ומשלמי יורשין אולם מכפל פטורין כאשר ביאר היטב הגאון מקוטנא ז"ל בס' ישועות ישראל (סי' א) יעו"ש וא"כ חייבין בחומש. ועיין ברמב"ם פרק י' מהלכות תרומות (הלכה כו) הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש אחד שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא ידי גזלו וכו' ובראב"ד שם ומה בין גנב לגזלן יעו"ש באורך ושם יש לדבר בחקירת כת"ר ואכ"מ:

ובחידושי הארכתי בהא דאמר ב"ק (דף י"ד ע"ב) בפני ב"ד פרט למוכר נכסיו ואחר. כך הולך לבית דין. שמע מינה לוה ומכר נכסיו ואחר כך בא לב"ד אין ב"ד גובין לו מהם עיי"ש והא מתניתין איירי בקנס וכמו דמשני פרט לב"ד הדיוטות דקאי על קנס וכמ"ש התוס' שם ד"ה פרט פירוש לענין דיני קנסות יעו"ש וא"כ הרי בקנס באמת הדין כן דאם מכר נכסיו קודם שעמד בדין דאינו גובה ממשועבדים לפי דברי הרה"ג מקוטנא ז"ל דבקנס פטורין היורשין אם מת קודם שעמד בדין יעו"ש ואכ"מ]:

ח) בהחקירה שכתב כת"ר אם בכופר דממשכנין אם יש איסור דלא תבא אל ביתו תמהני דנראה פשוט דלאו זה הוא רק בהלואה וכמבואר בב"מ (קטו ע"א) אבל אתה נכנס לשכר כתף יעו"ש וכמ"ש היראים שהביא כ"ת דדמי לשביעית דאינו משמט יעו"ש בסי' רע"ג ודברי התויו"ט שהביא כ"ת דהקשה בשקלים איך ב"ד ממשכנין צ"ע באמת ואכ"מ:

ט) ואכתוב לכת"ר איזהו הערות. בהא דאיתא בתוספתא פ"ה דכלאים כלאי הכרם מותרין משום גזל ופטורין מן המעשרות כלאי זרעים אסורין משום גזל וחייבין במעשרות יעו"ש ומזה נראה להוכיח דאסורי הנאה הוי הפקר וכדעת הר"ן בנדרים (דף פ"ה ע"א) ד"ה ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו ואינו יכול לעכב יעו"ש ומשום הכי בכלאי הכרם מותרין משום גזל. אמנם הא דאמר ופטורין מן המעשרות צריך ביאור דממה נפשך אם הכוונה דהוה אמינא דצריך לעשרן פשיטא אטו צריך לעשר דבר דדינו בשריפה וע"כ דהכוונה דאם אכלו אינו עובר על לאו דטבל וזה מבואר להדיא להיפוך בירושלמי פסחים (פ"ב) עשה כרי והשתחוה לו ומרחו כו' איסור חמור חל על איסור קל יעו"ש הרי דאף דאיסורי הנאה הוא מ"מ אם אכלו עובר גם על לאו דטבל ואולי דשאני כלאי הכרם דלא היתה לו שעת הכושר מה שאין כן בעשה כרי והשתחוה לו נהי שהוא קודם מירוח מ"מ אם הפריש תרומתו קודם מירוח תרומתו תרומה ובמקום אחר הארכתי הרבה בדברי הירושלמי פסחים הנ"ל ואכ"מ:

י) עוד אכתוב הערה אחת בהא דהקשו תוס' בזבחים דף (מ"ג ע"א) דאמאי יש פיגול באימורים הא הם גופא מתירים המה דכל זמן דלא מיקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר ותירצו כיון דאם נאבדו שרי בשר לא חשיב מתיר יעו"ש ונראה דיש חילוק בין דם לאימורים דקודם זריקת דם יש לאו דלא תוכל לאכול בשעריך וכמבואר במכות (דף י"ז ע"ב) והוי זה איסור חפצא משא"כ הא דאין הכהנים רשאים באכילת בשר עד שיוקטרו האימורים הוא איסור אקרקפתא דגברא אבל הבשר כבר הותר ולכן אמרו בנדרים (דף י"א ע"ב) דאם אמר כבשר שלמים לאחר זריקה לא הוי דבר הנדור אף דכל זמן דלא מיקטרי האימורין לא משתרי בשר באכילה וכבר עמד בזה הרא"ש ז"ל שם ולפי הנ"ל דאין זה רק איסור גברא הוה כמתפיס בשבועה דלאו כלום הוא: והנה הלשון בגמ' דפסחים (נ"ט ע"ב) כל כמה דלא מתקטרי אימורים "כהנים לא מצי אכלי בשר" ובחלק הבעלים אינו מבואר אם רשאין לאכול קודם הקטרה והא פסח לרבי אלעזר בן עזרי' דאינו נאכל רק עד חצות ואימורין יכול להקריב כל הלילה וכלשון הגמ' בפסחים (דף ע"א ע"א) מי איכא מידי דבשר איפסל ליה מאורתא ואמורין עד צפרא א"ל אביי אלמא לא והרי פסח לרבי אלעזר בן עזריה דבשר איפסל ליה מחצות ואימורין עד צפרא יעו"ש הנה דפסח שהוא לבעלים נאכל קודם הקטרת אימורים ואולי דפסח ילפינן מפסח מצרים דלא הי' שם עיכוב הקטרת אימורים שהרי לא הקטירו כלל האימורים וכדאמרי' בפסחים ובירושלמי ואכ"מ. על יתר דברי כת"ר לא ראיתי כעת לעיין בם ועוד חזון למועד איה"ש:

הנני דורש שלום תורתו באהבה ומקרב ולב עמוק מוקירו ומכבדו ידידו עוז:

אברהם לופטביר. [אמר המלבה"ר באיזו דברים שלא השיב מצאנו בכתבי הרהמ"ח שרשם לעצמו ואמרנו להעתיקו לכאן]:

א) שיטת הראב"ד דאף דאין משלם קנס של עבד על פי עצמו מ"מ דמים משלם ובס' מנחת חינוך (מצוה נ"א) תמה משבועות (דף ל"ו) המית שורך את עבדי כו' משביעך אני ואמר אמן פטור וברש"י שם הטעם משום דאי הי' מודה הי' מופטר מטעם מודה בקנס והא עכ"פ מחיוב בדמים וא"כ הוי כפירת ממון ונשאר בצ"ע:

ובאמת כבר עמד בזה הירושלמי שביעית פ"ה (הלכה ו') דהקשה הא עכ"פ מה ששוה העבד אין זה קנס ותי' במוכה שחין עיי"ש וכבר האריך בדברי ירושלמי ידי"נ הרה"ג הרב ר' מנחם מפראגא שיחי':

ויש להבין דמה פריך הא י"ל דעיקרו קנס הוא תובע וכמו דאמר ר"ש בשבועות (דף ל"ג ע"א) גבי אנסת את בתי אך י"ל דא"כ אמאי לא פלוגי רבנן כמו דפלוגי גבי אונס ומפתה. ועיין במחנה לוי שתי' קו' הירושלמי הנ"ל דבאמת הא אין נשבעין על העבדים לפי דעת הרמב"ם דתביעה הבאה מכח קרקע חשוב כקרקע עיין בחו"מ (סי' צ"ה) ובקצות החושן שם וא"כ מחמת שויא של עבד אין נשבעין ורק מה ששוה יותר וזה חשוב קנס עיי"ש ודפח"ח וי"ל בזה דהרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלו דמזה הוציא הרמב"ם דינו דהוי כקרקע [דלא ניחא לי' לאוקמא באורחא רחיקא דאיירי במוכה שחין כנ"ל] אבל להראב"ד דמשלם דמים בע"כ צריכין לתירץ הירושלמי וא"כ אין הכרח דזה חשוב קרקע ואכמ"ל:

ב) ועיין תוס' ישנים שהקשו באמת דאמאי לא פליג ר"ש במתני' דשבועות העדות דלר"ש דס"ל דעיקרו קנס קתבע א"כ הא משביע עדי קנס פטור משא"כ לרבנן חייב משום בושת ופגם דהוי ממונא [ועיין בשו"ת ח"ס חו"מ (סי' ל"ד) דר"א בר"ש אינו סובר כר"ש בדבר הגורם לממון. אך עיין מנחות (דף ע"ב) דראבר"ש בשיטת אביו ר"ש. ומבואר דגם ר"ע סובר כן. דהרי ר"ש ור"מ תלמידיו הן ועיין כתובות (דף ל"ד) דר"מ סובר דבר הגורם לממון כממון ובהדיא אמרינן דלר"ע משביע עדי קנס פטורין] עיי"ש:

ונראה דהא מבואר בירושלמי סוף שבועות ראה עדי אונסין ממשמשים ובאים וקדם והודה ואח"כ באו עדים דלר"ש דאמר עיקרו קנס הוא תובע חייב דלא מחייב עצמו בכלום ולרבנן דמחייב עצמו בבושת ופגם פטור עיי"ש וא"כ ממ"נ לא משכחת לה דאם נימא דעיקרו קנס א"כ אף אם יודה יהי' חייב דלא מחייב עצמו בכלום וא"כ גם עדים חייבים:

עוד נראה דכמו דקיי"ל טוענו חטין והודה לו בשעורין פטור משום דמחל לו על השעורין. וה"נ אם נימא דקנס הוא תובע הא מחל לו על הבושת ופגם וכן מבואר בש"ס משל דר"ש למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך וכיון דמחל לו הבושת ופגם א"כ לא מחייב עצמו בכלום דעל הבושת מחל לו ועל הקנס פטור. וי"ל דבאמת זה טעמא דירושלמי הנ"ל דחייב משום שלא חייב עצמו בכלום והיינו משום דהבושת ופגם הא מחל לו. אך י"ל כיון דמהני תפיסה בטוענו חטין והודה לו בשעורין א"כ חשוב מחייב עצמו ואכמ"ל:

ג) ועיין הרמב"ם בפי"ח מה' עדות (הלכה ה) לפיכך אם מתו העדים קודם שיזימו אותן בפניהם אין כאן עדות. ועיין בנוב"י מהדו"ק אה"ע (סי' ע"ב) שתמה מזה על הריב"ש דמיפסלו העדים א"כ למה כ' שאין כאן עדות וכבר קדמו בזה הרלב"ח. והמהרי"ט תי' דכוונת הרמב"ם שאין היורשין מחויבים לשלם ובספר פתח הבית תמה ע"ז מנ"ל דבקנס היורשין פטורין עיי"ש. ולק"מ דכיון דמת פקע החיוב דהא אינו חייב עד שעת העמדה בדין. שוב ראיתי בס' ברית יעקב (סי' פ"א) שכ' דיורשין פטורין מקנס משום דאולי הי' אביהם קיים הי' מודה ומיפטר עיי"ש:

ובזה נראה לי לתרץ מה שהקשו מירושלמי שהביאו התוס' כתובות (דף כ"ט) במת האב עד שלא עמד בדין הרי דיורשין חייבים בקנס ועיין ישועות ישראל (סי' א). עיי"ש ולהנ"ל הא מבושת ופגם בלא"ה פטור דהא הבושת ופגם לדידי' וא"כ ל"ש מודה בקנס דהא לא מחייב עצמו בכלום וא"כ אין היורשין יכולים לומר דאביהם הי' מודה ומיפטר דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב היכי דאין חייב עצמו בכלום ואכמ"ל:

ד) ועיין בבא קמא (דף ו) לימא לי' אם תם הוא הוי מודינא ומופטרי וכתבו תוס' שם דפריך למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור עיי"ש והקשה השער המלך בה' עבדים הא הכא לא חייב עצמו בכלום ולכ"ע חייב וכדאיתא לקמן (דף ע"ה) דדווקא באמר גנבתי דחייב עצמו בקרן אבל אם אמר טבחתי חייב. ועיי"ש שהוכיח מזה כדעת הראב"ד ז"ל דמהני תפיסה וא"כ חייב עצמו לענין תפיסה ובלאו הכי ניחא לפמ"ש הנוב"י מהדו"ת חו"מ (סי' כ"ג) דבפלגא נזקא חשוב מחייב עצמו כיון דאם יגח עוד פעם יהי' מועד] יעיי"ש שמיישב בזה קו' המל"מ משבועות (דף ל"ג) יעיי"ש: ובעיקר פירושא דשמעתתא י"ל לולי דברי התוס' הנז' דהכוונה שיודה שנגח בפני פלוני ופלוני דבכה"ג אפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מ"מ פטור דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו וכמבואר בב"ק שם ומ"מ הסוגיא דשבועות (דף ל"ג) הנ"ל אי אפשר לתרוצי בהנ"ל דאכתי מה קאמר דאליבא דר"א בר"ש (דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב] לא תיבעי לך. והא אכתי שייך מי יימיר דלמא יודה דטבח בפני פלוני ופלוני ומשם ראי' להראב"ד [ולדעת הנוב"י הנ"ל משבועות הנ"ל ג"כ לק"מ כמובן]: ה) ועיין בקצות החושן (סימן א) כתב ליישב דעת הסוברים דבזמן הזה אפילו בלא עדים חייב בקנס אם הודה בעצמו ממה שהקשו עליהם מהא דב"ק דף הנז' דר"ג שלא בפני ב"ד הודה. ותי' דשאני התם דהוי חב לעבד דאסור בשפחה. עיי"ש וקצת י"ל כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה לא שייך הודאתו דהוי כעין מה דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע. ואף היכי דמחייב עצמו בממון ל"ש אין אדם משים עצמו רשע וכמו מודה בגזל דחייב מ"מ לענין קנס י"ל דיש חילוק וכעין מ"ש השואל בנוב"י מהדו"ת חו"מ (סי' כ"ג) דמה דאמרינן דהיכי דפוטר עצמו מכלום לכ"ע חייב מודה בקנס ואח"כ באו עדים היינו היכי דמשוה עצמו רשע בהודאתו דאין מתקבלים דבריו ואכמ"ל יותר:

ואגב אכתוב בהא דכ' המחבר חו"מ (סי' א) דתשלומי כפל וחצי נזק אין דנין אלא ב"ד מומחין והקשה הסמ"ע הא בלאו הכי אין דנין מחמת דהיא קנס עיי"ש וי"ל קצת הא מהני בזמן הזה תפיסה ומבואר במנחת חינוך (מצוה נא) דע"י שליח לא מהני דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. אך י"ל דבפלגא נזקא וכה"ג דמפסיד ממון [ומה"ט דעת הראב"ד הובא בש"מ ב"ק דחייב לצאת ידי שמים ומהני תפיסה אם הודה אף דמודה בקנס פטור דשאני ההיא קנסא דמפסיד] שפיר מהני ע"י שליח דלא הוי חב וכמו בשאר מלוה ודווקא במקום דלא הוי חסרון כיס אז מקרי חב לאחרים כיון דאינו רק מחמת דקנסו התורה וא"כ נ"מ דמחמת דהוי קנס הי' מהני ע"י שליח לא כן עתה דאין חסרון כיס לא מהני אלא אם תפס בעצמו ואכמ"ל:

ו) עיין בפירש"י מכות (דף ה) בהא דאמרינן בעידנא דמסהדי גברא לאו קטלא היא ופירש"י משום דלמא מודה ומיפטר וכ"כ בזבחים בר"פ התערובות והתוס' תמהו דא"כ כל חייבי מיתה יודו ויפטרו:

ונראה לפמ"ש בקצות החושן (סי' ש"נ) דמודה בקנס לפני ב"ד ואח"כ תבע אותו לפני ב"ד אחר בעדים שוב חייב דהא בפני ב"ד זה לא הי' מודה בקנס דהא הי' עדים. וא"כ ה"ה הכא גם אם יודה בפני ב"ד זה הא יכולים להביאו לב"ד אחר עם העדים ובזה לא מיפטר משום מודה בקנס:

אך בעיקר דברי הקצות החושן הנ"ל אני תמה הן במ"ש דאם הודה ותבעו אותו בב"ד אחר בעדים חייב וכן לענין מ"ש דאם תבעוהו מקודם עם העדים ואח"כ הודה בפני ב"ד אחר שלא בעדים פטור. ועיין תוס' זבחים שם דאפילו אחר שנגמר דינו מ"מ אין נהרג על פי עצמו ועיי"ש בשו"ת הרי"ם דמ"מ מכניסין אותו לכיפה וכמו בהורג שלא בעדים. ומיושב לפ"ז הא דקשה נהי דמודה בקנס הוא הא בקנס גופא היכי דלא התחייב עצמו בכלום חייב במודה בקנס ואח"כ באו עדים ולהנ"ל חייב עצמו לענין שמכניסין אותו לכיפה אך לפ"ז אמאי לא אמר דהורג נפש שלא בעדים היינו שהודה בעצמו] דהא פריך במכות (דף ז) על מתני' דמי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב"ד אין סותרין את דינו לפני אותו ב"ד אין לפני ב"ד אחר סותרים והא תני סיפא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו לפני ב"ד פלוני הרי זה יהרג והא י"ל כיון דבא לפני ב"ד אחר מיפטר משום מודה בקנס וי"ל דמיירי שהודה שלא בעדים ולכך סותרים את דינו משא"כ באותו ב"ד:

וכן במה שחידש דאם תבעוהו אח"כ בפני ב"ד אחר בעדים לא מיפטרתו משום מודה בקנס. דהיכי יפרנס סוגיא דשבועות (דף ל"ג) דמשביע עדי קנס פטור ומשום דיכול להודות וליפטר הא יכול לתובעהו בב"ד אחר ועיין בס' ערוך לנר עמד עליו ג"כ מהא דב"ק (דף ע"ד) גבי ר"ג וטבי עבדו ואכמ"ל: ז) וראיתי במשנה למלך פ"ב מה' נערה בתולה שנסתפק להסוברים דאפי' בקנס מהני מחילה אי בקטנה מהני מחילה ועיין מנחת חינוך (מצוה ס"א) עיי"ש ותמהני הא בהדיא מבואר בתוס' שבועות (דף לג) בד"ה ושאנס שכתבו ושמא יש לאוקמא בקטנה דלאו בת מחילה היא עיי"ש:

ובעיקר דברי התוס' יש להעיר הא פיתוי קטנה אונס היא א"כ למה חלקו לתרי בבי שאנס איש פלוני את בתי ושפיתה וכו' הא היינו אונס והיינו פיתוי. ויותר הי' להו לאוקמא בשוטה או בחרשת דאינו ברור אם פיתוי חרשת ושוטה אונס וכבר נסתפק בזה המל"מ כנודע שוב ראיתי בקצות החושן (סי' פ"ח) שעמד על המשנה למלך הנ"ל כדברינו:

ח) ועיין תוספות סנהדרין (דף ע"ג) דקנס אינו חייב אלא על גמר ביאה עיי"ש ובהקדמת פני יהושע תמה ע"ז מהא דכתובות (דף ל"ב) דלישני עולא אידי ואידי בנערה ואפ"ה לא קשיא דאיך לוקה ומשלם די"ל דמלקות על העראה וקנס על הגמר יעיי"ש ועיין בשו"ת רע"א (סי' קסד) עיי"ש: ונראה לפמ"ש האחרונים ועיין בספר מנחת אהרן סנהדרין שם דמ"מ בושת ופגם חייב גם על העראה כיון דאיפחתה מכספה בהעראתו דשוב איננה בתולה ודווקא קנס גזירת הכתוב היא עיי"ש וא"כ לא שייך מלקות על העראה כיון דחייב עכ"פ בבושת ופגם שוב אינו לוקה ומשלם:

ועפ"ז י"ל מה דמשני הש"ס ביתומה ומפותה דמשמע דמחלה להקנס ולכן לוקה. והא שיטת הירושלמי שהביאו התוס' בסנהדרין שם דבקנס לא מהני מחילה עיי"ש ולהנ"ל י"ל הכוונה ביתומה ומפותה דמחלה להבושת ופגם וא"כ נהי דעל קנס. לא מהני מחילה עכ"פ לוקה על העראה ועל הגמר חייב קנס ולא שייך כל המשלם אינו לוקה דהא אין באין כאחד דעל בושת ופגם ודאי מהני מחילה דרק קנס כיון דלא זכתה עד שעת העמדה בדין הוי דבר שלא בא לעולם משא"כ בושת ופגם:

ועפ"ז יש לדחות מה שכתבתי במ"א. [ומצאתי שקדמני בזה במנחת אהרן שם] דאף דשיטת הירושלמי דעל קנס לא מהני מחילה מ"מ היכי דאיכא ג"כ בושת ופגם מיגו דמהני מחילה על בושת ופגם ה"נ על הקנס, דהא הטעם משום דהוי דבר שלא בא לעולם. ודבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם שהקנה שניהם יחד מהני כמבואר בחו"מ (סי' ר"ג) עיי"ש:

ולהנ"ל הא בושת ופגם החיוב על העראה והקנס על הגמר ואין באין כאחת ולא אמרינן מיגו ואכמ"ל:

ט) ועיין ירושלמי פ"ה דשבועות (הלכה ו) קנס מה שאמר לו צא ידי שמים עיי"ש ויש להעיר הא מדתנן כל שאין משלם עפ"י עצמו פטור ואם נימא דחייב לצאת ידי שמים הא מהני תפיסה וא"כ הפסידו אותו לענין תפיסה [וביותר לר"ח דס"ל דאינו חייב אלא בנטלו וחזר והפקיד אצלו א"כ בודאי היתה תפוסה ועיין תוס' כתובות (דף מב) ובישועות ישראל (סי' כח) עיי"ש] ובשלמא בשבועות העדות י"ל דמיירי דעבדינן החומרא דלא מהני תפיסה לדעת המוהרש"ל וגם י"ל דהא לא הוי אלא גורם לממון ואינו חייב בשבועות העדות אבל בשבועות הפקדון הא מבואר בב"ק (דף קה) דאפילו גורם חייב וא"כ אמאי אינו חייב. ומוכח מזה כשיטת המוהרש"ל דדווקא בקום לי' בדרבה מיני' מהני תפיסה ולא בשאר חיובי לצאת ידי שמים ועיין תומים (סי' כח) ובשער המלך פ"ה מעבדים ואכמ"ל:

י) עיין פירש"י ב"ק (דף יד ע"ב) בהא דמשני שם אלא פרט לב"ד הדיוטות דקנס אין דנין כי אם ב"ד של מומחין עיי"ש ויש להעיר למה דחדית לן בס' ישועות ישראל (סי' א) דבקנס אם מת או שמכר הנכסים אין גובה מן היורשין ומן הלקוחות דקנס לא זכה עד שעת העמדה בדין יעיי"ש. וא"כ מה קאמר שם ש"מ לוה ומכר וכו' הא בקנס שפיר אין בע"ח גובה ומתניתין הא מיירי בקנס לפירש"י:

אך למה שהעלה שם דבפלגא נזקא שפיר גובה וכמו דאמרינן לקמן (דף לג) מכרו מכור לרדיא דווקא עיי"ש וא"כ י"ל דמתני' הא איירי גם בפלגא נזקא דתנא שור וכל מילי דשור בכלל ואתי שפיר (ומה שהקשו התוס' שם הא המתניתין לא איירי בקנס י"ל דהא בלא"ה פריך למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים והיינו לשמואל דס"ל הכי] ודו"ק:

יא) ואגב אכתוב מה שיש להעיר בגמ' שם דמה פריך למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים מאי איכא למימר ואמאי לא משני דאתי לאפוקי אם הודה שנגח בפני פלוני ופלוני וכדלקמן (דף עה) וכן יקשה לקמן (דף מג) דפריך לרבה דשור שלא בכוונה פטור מכופר מהמית שורי את פלוני משלם עפ"י עצמו ולבתר דמשני לא דמים פריך מהמית שורי את עבדו של פלוני ואמאי לא משני דמיירי שהודה שנגח בפני פלוני ופלוני ואתו עדים דהשור שפיר בסקילה דלענין זה לא מהני הודאתו וכמו שמוכח מתוס' מכות (דף ה) ושפיר משלם כופר אבל בסיפא אינו משלם קנס דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו ואכמ"ל:

יב) עיין בקצות החושן (סי' תה) דטעם הרמב"ם דתם שהרג שלא בכוונה דפטור אפילו מדמים משום דקי"ל פלגא נזקא קנסא ואין אדם מוריש קנס לבניו אבל במועד דממון היא שפיר ישלם דמים עיי"ש:

ויש לדחות להמבואר בירושלמי פ"ג דכתובות (הלכה א) דלמ"ד כופר דמי מזיק כולו קנס ואין משלם על פי עצמו וכן מבואר בפירש"י כתובות (דף יא) דלמ"ד כופרא כפרה הוי קנס ואינו משלם על פי עצמו עיי"ש ובהפלאה והשתא איך משכחת לה שישלם כופר כיון דאין אדם מוריש קנס לבניו. ועכצ"ל דזה לא מקרי ירושה דמעיקרא זכתה התורה הדבר להיורשין. וכמ"ש במנחת חינוך (מצוה ) דכופר לא מקרי ירושה ולכן אף דמבואר בב"ק (דף מב) דכופר מקרי ראוי מ"מ הבכור נוטל פי שנים ומשום דירושה לא מקרי אלא מה שמגיע למוריש משא"כ כופר מעיקרא מגיע להיורש עיי"ש: ולפ"ז ה"נ לענין תם שהרג את האדם דמעיקרא מגיע הפלגא נזקא להיורשין ולא מקרי ירושה כנ"ל:

יג) ובכתובות (דף לו) הממאנת אין לה לא קנס וכו' עיי"ש והקשו התוס' הא למסקנא דמיירי בנערה יתומה הא מחלה. ובספר דרוש וחדוש תי' דמיירי בשיטות דלא מהני מחילתה. ולא ידענא הא בסמוך מוקי לה כר"מ דקטנה אין לה קנס ולכך איילונית אין לה קנס והרי טעמא דר"מ אמרינן שם (דף מ) משום דכתיב ולו תהי' לאשה במהווה עצמה הכתוב מדבר וכתבו האחרונים דלה"ט גם שוטה אין לה קנס כמו קטנה. ולע"ד יש ראי' ממשנה דחולין (דף כו) כל מקום שיש מכר אין קנס. והא בחרשות ושוטה יש מכר ויש קנס ומוכח דגם שוטה כקטנה בזה וכן מבואר בתוס' שבועות (דף לג) שכתבו דמיירי בקטנה וכרבנן עיי"ש ולא תי' בשוטה ולכ"ע הרי דשוטית כקטנה. וא"כ לא מצי מוקי בשוטה:

והנה יש להעיר עוד אמאי קטנה אין לה קנס לר"מ דלפי מה דחדית לן בדו"ח דלר"מ דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יבמה מקרי יש בה הוי' דיכולה להתקדש לאחר שיחלוץ לה יבמה א"כ ה"נ הרי קטנה יכולה להווה עצמה לאחר שתגדיל לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. גם הא דעת המל"מ דקטנות לא מקרי דבר שלא בא לעולם דזמן ממילא קאתי. וא"כ לא נמעט מזה אלא שוטה וי"ל דאפילו לר"מ מקרי דבר שלא בא לעולם אף דיכולה להתפקח דמ"מ לא עבידי דאתי אבל מקטנה קשה:

אך י"ל למ"ש המקנה (בדף ד) דמה דפלוגי רב ושמואל ביבמות (דף פ) אי נעשית בוגרת למפרע היינו דהא מקרא משמע דאיש יכול למכור את בתו אפילו לאחר י"ב שנה קודם שתביא שתי, שערות ואמאי ניחוש שמא איילונית היא ונעשית בוגרת למפרע אלא דרב ס"ל דהולכין בממון ב"ר ושמואל הא לדידי' לא נעשית גדולה למפרע עיי"ש ולפ"ז י"ל דמש"ה אין לה קנס דלמא איילונית היא ואין הולכין בממון ב"ר ואכמ"ל:

יד) ואגב אזכיר דלדעת הרמב"ם דהבא על הפנוי' לוקה משום לא תהי' קדישה א"כ היכי משכחת לה קנס באונס ומפותה דאין לוקה ומשלם. אם לא שנימא דחייב קנס גם על העראה ומשום לא תהי' קדישה אינו חייב אלא בגמר ביאה (ועיין בטעם המלך פי"ז מה' איסורי ביאה שכ"כ דמשום לא תהי' וגו' בעינן גמר ביאה עיי"ש] וא"כ י"ל דעל העראה חייב קנס ועל הגמר לוקה ואכמ"ל:

טו) בכתובות (דף מב ע"א) לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. והקשו התוס' שם דלמא בקטנה דלא שייך בה מחילה עיי"ש:

הנה תפסו בפשיטות דמחילת קטן לא מהני. וכמו דאמרינן בב"מ (דף כב) יתמי לאו בני מחילה נינהו ופירש"י משום דקטנים הם עיי"ש ובב"ב (דף ח) וזה כוונת רש"י בגיטין (דף נט ע"א) עד כמה עד שתות קנה הקונה ומחזיר אונאה עיי"ש. והיינו דנהי דבפחות משתות הוי מחילה בקטן לא מהני מחילה כנ"ל:

אמנם התוס' לקמן (דף פו) גבי תוזל ותיחלה לכתובתה דאמה. פירשו דקטנה היתה ומהני מחילתה כמו הפעוטות דמתנתן מתנה עיי"ש, וכ"כ התוס' בב"ב (דף קמג) הכא דאין מפסידין ולא בא בידם הרווח מחלו. שפיר. וא"כ, בקנס דאינה מפסדת ולא בא בידה הרווח אמאי לא מהני מחילתה ואולי דבאמת הא בקנס לא מהני מחילה וכדברי הירושלמי ואך כיון דמהני מחילה על בושת ופגם מהני על קנס וכמו שכתב ההפלאה וא"כ הכא דעל בושת ופגם לא מהני מחילת קטנה כיון דהפסידה שוב לא מהני על קנס לחודא: אך בעיקר קו' התוספות דשמעתין י"ל דע"כ לא מיירי בקטנה דכיון דקיי"ל דפתוי קטנה אונס אין לה דין מפתה ופשוט:

טז) ואגב אכתוב בהא דאמרינן שם (דף מג) מציאתה ממאן גבי' ובהגהות רש"ש הקשה דלמא מיירי בשנים האוחזין בטלית דהדין הוא דזה ישבע וזה ישבע. וזה שאמר אע"פ שלא גבתה. מת האב הרי הוא של אחין:

ונראה דהא אמרינן בשנים שהגביהו מציאה אי לאו דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לא קנה לא זה ולא זה וא"כ כיון דחבירו מגביה לדעתה והיא מגבהת לדעתה שוב אי אמרינן דאביה או אחין יזכו בזה דהא אף היא בעצמה הוי מגביה לדעת אביה הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים וכל הטעם דזכו שניהם משום מיגו דזכי לנפשי' וא"כ כיון דכאן לא תזכה שוב אינה יכולה לזכות לאחרינא וא"כ שוב אמרינן דדעת האב הי' שתזכה לנפשה דהא אם לא תזכה שוב ממילא לא יזכו שניהן. גם לא ידעתי בכה"ג דהמציאה לא שייך לה אם נאמנת בשבועתה דזה לא הוי כפירת ממון דבין כך ובין כך לא זכתה בהמציאה והוי שבועת ביטוי לחודא ואכמ"ל:

יז) והנה קיי"ל דקטן אין לו קדושין. וכבר חקרו האחרונים ז"ל על הטעם דאין לו קדושין דהא בדעת אחרת מקנה אותו יש לו זכי' ובפרט בקדושי ביאה עיי"ש:

אמנם הנראה למ"ש התוס' בכתובות (דף נו) גבי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דאין קדושין לחצאין דכיון שקידש נתחייב בשאר כסות יעיי"ש וא"כ קטן שקידש דלא נתחייב בשאר כסות דקטן לאו בר חיובא בכ"מ לכך אין לו קדושין:

ובזה יתפרש מה שיש להעיר על הפסוק ואם לבנו יעדנה וגו' שארה כסותה וגו' דלמה כתבה התורה דין דשאר כסות גבי יעוד דווקא. ולהנ"ל הנהו נכון. דהא ביעוד איכא מ"ד בירושלמי שמיעדין אף לבנו קטן. ולכאורה אין קדושין לקטן. ואמנם להנ"ל הנה ניחא דביעוד דחיוב שאר כסות מוטל על האדון. לכן יש יעוד לקטן. ולזה רמזה התורה ואם לבנו יעדנה שארה כסותה וגו' ולמה דקיי"ל דאין מיעדין אלא לבנו גדול ובפרט למה דקיי"ל דאין יעוד אלא מדעת ג"כ נכון דאם לבנו יעדנה דהיינו גדול ואז שארה כסותה ועונתה לא יגרע דבבנו הגדול החיוב בשאר כסות ודוק:

יח) ובהיותי בזה אמרתי לכתוב איזהו הערות בדיני קטן. וזה דהנה במכילתא פ' תשא (על הפסוק) לדעת כי אני ד' וגו' לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת שומע אני אפילו חרש שוטה וקטן [דבכלל בני ישראל נינהו. עיין סנהדרין ס"ח דבן בקטנותו קרוי בן] ת"ל לדעת לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת יעיי"ש:

ודברי המכילתא צריכה עיון. דאי למעוטי מעונש אתא פשיטא היכי אשכחן דענוש הכתוב לקטן דצריך קרא למיפטרי' וכמו דפריך בסנהדרין (דף סח ע"א) גבי קטן פטור דהיכי אשכחן וכו' ומה שתי' הש"ס שם לא שייך הכא כמובן וה"נ יש לתמוה על חרש שוטה כמו על קטן. ואי לאפרישם מאיסורא. ודאי דלא מיעטו הכתוב ומשנה ערוכה היא קטן שבא לכבות אומרים לו אל תכבה עיין שבת (דף קכא ע"א):

ונראה למה דמבואר בסנהדרין (דף עב) קטן הרודף ניתן להצילו בנפשי' ופשיטא דה"ה דקטן הרודף אחר עבירות דניתן להצילו בנפשו. וכן מבואר בס' המצות להרמב"ם (מצוה רצ"ג) [ועיין מנחת חינוך שלא הביא דברי הרמב"ם. ואולי י"ל דהא אמרינן בכ"מ איש פרט לקטן גבי עריות עיין סנהדרין (דף נ"ב) ובש"מ עירוכין (דף ג) יעיי"ש לכן נתמעט מדין ניתן להצילו בנפשי' ודווקא התם שלא להרוג אחר]:

הרי דהיכי דניתן להצילו בנפשי' אף בקטן ניתן להצילו בנפשי' ודווקא היכי דהוא ענש על העבר אז קטן לאו בר עונשין. וא"כ לר"א בר"ש דס"ל מחלל שבת ניתן להצילו בנפשי' הרי דהתורה צותה להורגו שלא יחלל שבת ולא יעשה העבירה בעתיד וא"כ הוי אמינא דאף חרש שוטה וקטן ניתן להצילם בנפשם ולזה ממעטם הכתוב מן לדעת דבחרש שוטה וקטן הוי כמו שלא נעשה העבירה כיון דהוי שלא לדעת והוי כמתעסק ומה דמצוים להפרישם הוא משום ששביתתו עליך וכמו דמצוים על שביתת בהמתינו ופשוט:

ועפ"ז י"ל במה שחקר המנחת חינוך בשוחט פסח על החמץ שיש לו לקטן ועיי"ש שכ' דתליא אי שה לבית אבות הוי דאורייתא עיי"ש:

ולהנ"ל י"ל דמעשה דקטן לא הוי שום מעשה כיון דנעשה שלא מדעת ולא הקפידה התורה שוחט פסח על החמץ אלא היכי דמשהה החמץ באיסור אבל קטן שאינו מוזהר באיסור בל יראה ובל ימצא. ולא משהה אצלו באיסור ל"ש איסור שוחט פסח על החמץ. וכבר ראיתי נמי לגדול אחד שנסתפק בחולה שיש בו סכנה שיש לו עיסת חטין להניחו ע"ג מכתו אי מותר לו לשחוט את הפסח כיון דהוא אנוס וקצת י"ל דתליא בפלוגתא דהש"ס בב"ק (דף מ) בשור האיצטדין. דרב סבר דכשר לגבי מזבח אנוס הוא ושמואל סבר דמ"מ הרי נעבדה בו עבירה. הרי דפלוגי אי אנוס מקרי עבירה. ועיין תוספתא פי"ח דשבת גבי פירות שיצאו חוץ לתחום וכו' החזירם חרש שוטה וקטן בין למקומם בין למקום אחר יאכלו הרי דקטן מקרי לא נעשה עבירה [ועיין בתוספות חולין (דף יד ע"א) ד"ה מחתכין דיושב ומצפה שמא ישחטנו חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותו עיי"ש] ועיין ברמב"ם בפ"ה מה' קרבן פסח (הלכה ד) דקטן אין מילת עבדיו מעכבין אותו מלאכול בפסח עיי"ש והוא מהמכילתא דכתיב איש ולא קטן הרי דאי לאו קרא הוי מעכב אותו אף דאנוס וצ"ע:

יט) ואגב אכתוב דבתוספות הרא"ש עירוכין (דף מ) כ' דהא דצריך איש למעט קטן מכרת היינו אם נטמא בקטנותו אינו חייב אף משיגדיל עיי"ש וקשה לי מירושלמי פ"ב דשבועות (הלכה) ראשונה עד שלא הביא שתי שערות. והיינו דהידיעה ראשונה הי' בקטנותו וכמו שפירש בנועם ירושלמי והשתא תיפוק לי' דאינו חייב על ביאת מקדש ואכמ"ל:

כ) וראיתי בשער המלך פי"ב מה' עכו"ם שהקשה על דברי התוס' דשבועות (דף ג) ד"ה ועל הזקן שכתבו דלרב אדא בר אהבה גדול המקיף את הקטן אפילו איסורא מדרבנן ליכא מהא דפריך בנזיר (דף כט) למ"ד כדי לחנכו והא עביד הקפה ולמה לא משני דסבר כרב אדא בר אהבה וכו' יעיי"ש: ונראה דלכאורה קשה למה דקיי"ל דקטן אוכל נבילת אסור לספות לי' בידים א"כ ניהו דמחמת לאו דהקפה אינו חייב מ"מ אמאי מותר. דעכ"פ אסור לספות לי' בידים:

אך י"ל דלמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין ולדעת הרמב"ם לא עשה שום איסור היכי דלא סייע הניקף כמבואר בכסף משנה [ואינו כן דעת הריטב"א בחדושיו שכ' להדיא דעבר אלא דאין לוקין ועיין בנוב"י מהדו"ת חיו"ד (סי' עו) עיי"ש ובמנ"ח עיי"ש] וא"כ הקטן הא לא עבר מידי ואינו אסור אלא מצד המקיף ולרב אדא בר אהבה דמקיף את הקטן מותר. ליכא איסורא כלל משום לא תאכילום. אמנם למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקה ולדידי' דבודאי אף דלא סייע הניקוף לוקה וכמבואר במכות (דף כ) דאמר לך מני ר"י היא דאית לי' לאו שאין בו מעשה לוקין. בודאי דאסור להקיף את הקטן משום הלאו דלא תאכילום. דהא עכ"פ אסור לספות לי' בידים כנ"ל: ולפ"ז ניחא סוגיא דנזיר דפריך לר"ל ור"ל הא אית לי' לאו שאין בו מעשה לוקין וכדאיתא בכמה דוכתי ולדידי' ודאי דאסור להקיף את הקטן ופריך שפיר והא עביד הקפה. ומה"ט נמי ניחא דלא אמר דמקיף לי' אשה כמו דאמר ר"ה דחובה אקיף להו. ולהנ"ל ניחא הכל דאסור משום הלאו דלא תאכילום. וגם אשה אסורה להקיף את הקטן ודוק:

אך קשה ממה שכתבו התוספות בפסחים (דף פח) דמשום מצות חינוך ספינן לי' לקטן בידים ואף דאסיר משום שלא למנויו עיי"ש. וכן יקשה מהא דפריך שם והא אכיל מליקה. ונימא דמאכילין לכהן קטן. ומשום מצוה ספינן לי' בידים. וכמ"ש התוספות דמשום מצות חינוך לא אכפת לן מה דספינן לקטן. והכוונה נראה כמו דאמרינן בעלמא דהיכי דלא פשע אמרינן עמוד וחטא כדי שיזכה חבירך עיין בתוס' שבת (דף ד ע"א) וה"נ קטן. ואולם דברי התוס' בלא"ה תמוהים עיין מג"א (סי' שמג) ובכו"פ (סי' קא) ובדרוש וחידוש. וצ"ל דמתניתין הא סתמא קתני ומשמע דאין חילוק בין נזיר קטן לגדול ואכמ"ל:

כא) ובעיקר הדבר דמרבינן מלא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים והיינו דאסור להאכילם בידים וכמבואר ביבמות (דף קיד) יש להעיר דת"ל משום שליחות דאין שליח לדבר עבירה לא שייך גבי קטן דלאו בר חיובא הוא. וגם י"ל דל"ש אי בעי עביד דודאי עביד ועיין תוס' שבועות (דף ג ע"א) ד"ה ועל הזקן. ואין לומר דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב ל"א וכמו דאיתא בקדושין (דף מג ע"א) דהא קרא בשרצים כתיב ולא מקרי הנאה ועיין עבודה זרה (דף סח) דאמרינן דחידוש היא. וכן בדם מבואר במכות (דף כג) דרק משום יגדיל תורה הוצרך להזהיר עליו. ועיין שובת ציון (סי' כח) שכ' דבר נחמד בישוב דברי רש"י חולין (דף סז) שכ' דחיישינן ישינן שמא יראנה ויהי' סבור שלא פירש ולמה לא כ' שלא יראנה וכאשר הקשה כן בביאור הגר"א ביו"ד (סי' ) ס"ק אך דאי לא כן הוי מתעסק והכא ל"ש המתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה דהרי אינו נהנה יעיי"ש (אך למ"ש בשו"ת רע"א (סי' ח) דמתעסק ג"כ עבירה אלא שלא חייבה התורה קרבן עליו לא יתכן כל זה] ודפח"ח. ולפי זה יש להעיר דמחשבה דקטן מתעסק מקרי וכמבואר בחולין י"ג וא"כ מה טעמא חייב ובשלמא בטומאה אף דמקרי מתעסק מ"מ י"ל למ"ש הרמב"ם דהמטמא את הכהן אם הכהן שוגג והוא מזיד חייב אף הישראל וא"כ כיון דקטן כשוגג דמי' שפיר חייב משא"כ בשרצים ובדם קשה. ובפשוטו י"ל דאין שליחות לקטן ושפיר צריך קרא דלא תאכילום ואכמ"ל: ואגב אכתוב מה דיש להעיר בהא דקידושין (דף מג) צא ובעול את הערוה וכו' שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ולמא לא אמרי' צא ולבוש כלאים דג"כ החיוב על הנאה דוקא וצ"ע:

כב) והנה יש לעיין בהא דקי"ל דקטן עד בן י"ג וקטנה עד בת י"ב ויום א' פטורין מן העונשין בעבד קטן מה דינו אם לאשה מדמינן לי' ובן י"ב הוי כגדול כיון דלכל מילי ילפינן מאשה או דילמא דבעי י"ג שנים: ונראה מסברא דבודאי דיינין לי' כתינוק לפמ"ש רמב"ם ז"ל דלענין הקפה אף דאשה אינה בבל תקיף מ"מ עבד ישנו בבל תקיף דהא הטעם דאין לה זקן וזה ל"ש בעבד. א"כ ה"ה לענין זה כיון דהדבר תליא משום. בינה יתירה וכמבואר בנדה (דף מה ע"ב) וא"כ עבד לא עדיף מאיש. והנה לפמ"ש האחרונים דגבי בן נח תלוי אם הוא בר דעת אז הוי גדול דלא ניתנו שיעורין לב"נ משא"כ בישראל לא תלוי בדעת ובעי דוקא בן י"ג שנים דהוי בכלל שיעורין שנאמרו למשה מסיני וכמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ט"ז יעו"ש. ולפי"ז הא אמרינן בסנהדרין (דף נח) עבד מותר באמו וכו' יצא מכלל ב"נ ולכלל ישראל לא בא יעו"ש א"כ נראה דלענין עבד בעינן שיהי' פקח ובר דעת ובן י"ג שנים כחומרת שניהם ועדיין צ"ע:

תוכן העניינים

שות זרע אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה