שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר
סימן ג
ב"ה יום ה' ד' אדר שני ווארשא. לו הוד והדר ירבה בשמחה משנכנס אדר ה"ה כבוד ידי"נ הרב הגדול חריף ובקי נפלא עדיו לגאון ולתפארת שמו הטוב מו"ה מנחם נ"י בפראגא תשואות חן לכת"ר על קונטריסו אשר שלח לי וראו הביא לן חדשות ומועילות ובמה דסיים אפתח:
א) הנה הביא כת"ר דברי הראב"ד בתו"כ ליישב דברי הש"ס (זבחים קי"ד) וקסבר ולדי קדשים בהוויתן קדושים דהכוונה דאלו הוה אמרינן במעי אמן הן קדושים לא הי' נפסלין מקדושתן אעפ"י שיצאו דרך דופן והאריך כת"ר בזה. ולענ"ד ראי' לשיטת הראב"ד ז"ל דאין יוצא דופן פוסל בולדות קדשים למ"ד במעי אמן הם קדושים מהא דחולין (דף ע"ה ע"א) הטילה נפל [בהמה המפלת] רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה ורבי שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חי' רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה אוירא גרים אוירא גרם לשויא בהמה וכיון דנולד מיתסר ואפי' לרבי יהודה דאמר לעיל (ע"ד ע"א) חלב שליל מותר התם הוא דלא יצא לאויר] רבי שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חי' חדשים גרמי [דחדשים ואוירא בעינן] איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא כי פליגי היכא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי ואכל רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי (וכיון דכלו לו חדשיו חלבו אסור ומיהו כי שחטה לאמו שרי לי' רבי יהודה מכל בבהמה תאכלו] רבי שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חי' חדשים ואוירא גרמי וכו' ואיכא דאמרי איתיבי' רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוציא מכלל שליל אף כל מוציא מכלל שליל (בתורת כהנים שנוי' בשלמים את כל החלב אשר על הקרב ולא את השליל יכול לא יהא בעונש ובאזהרה אבל יהא בעומד והקרב כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין תלמוד לומר כו' אלא לומר לך מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל חלב זה מוצא מכלל חלב שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקיבה אף כל אפילו בקרבנות הבאין נקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל רש"י] בשלמא לדידי משום הכי מיעטי' רחמנא [מש"ה מיעטי' לאשמעינן דלאו חלב הוא] אלא לדידך ליקרב [אלא לדידך דאמרת חלב הוא לענין אכילה אמאי מיעטי' מהקרבה] אמר לי' מידי דהוה אמחוסר זמן [מידי. דהוה אמחוסר זמן דיצא לאויר העולם וכלו חדשיו ודכולי עלמא בהמה הוא ופסלי' רחמנא בהקרבה כל שבעה רש"י] ע"כ סוגית הגמ'. ולכאורה תימא דמאי פריך דחלב שליל ליקרב הא יוצא דופן הוא וביותר דלמה לי' למימר מידי דהוה אמחוסר זמן תיפוק לי' דיוצא דופן הוא ופסלי' רחמנא מליקרב וע"כ מוכח כשיטת הראב"ד ז"ל דכיון דקדושת אמי' על הולד שוב אין פוסל בו הא דמחוסר לידה:
ב) ומה דרצה כת"ר לומר דמשום דהוה מחוסר זמן יהא אסור באכילה תמהני דחלילה שנאמר כן התורה מיעטה חלב שליל מהקרבה אבל הבשר נאכל דהותר בשחיטת וזריקת אמו:
ג) ומה דהעיר כת"ר בדברי רמב"ם ז"ל בפ"א ממעשה הקרבנות (י"ט) הלכה דכתב היתה הבהמה מעוברת אעפ"י שכלו חדשיו של עובר ואפילו נמצא חי אינו מעלה חלבו עם חלב אמו אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאיבריה ע"כ והעיר כ"ת דלמאי זה הוסיף רמב"ם ז"ל דהעובר כאחד מאברי' הא אף אם עובר לאו ירך אמו ג"כ הדין דהחלב פסול להקרבה. ונראה דהכוונה דחלב זה לא מיקרי חלב להקרבה דהוי כאחד מאברי' אבל מ"מ חשוב כבשר ונפקא מינה לפי מה דאמרינן בש"ס ע"ז (דף כ"ד ע"ב) וכדרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא ב"א מנין לעולת נקיבה שהיא כשרה בבמת יחיד שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה [טלה חלב רחל ומניקה את בנה רש"י] ע"כ ומבואר דבבמה א"צ לעולה זכר דוקא. א"כ אם שחט עולת נקיבה בבמת יחיד ומצא בה ולד הרי העובר כאחד מאבריה והוא כולו כליל כאמו אף החלב שבו עם הבשר דאף דאין עליו דין חלב מ"מ יש עליו דין בשר אבל בולדות קדשים הנאכלין גם העובר כבשר האם וחלבו אינו נקרב ולדעת הרמב"ם ז"ל בכלו לו חדשיו חייבין על חלבו כרת ופשוט:
ד) וראיתי לגדול אחד בספרו שתמה דאיך אפשר לומר דחלב של בן תשעה יהא אסור הא בהדיא מבואר בתורת כהנים (פרשת ויקרא דיבורא דנדבה פרק י"ז פרשתא י"ד בריתא ד') אוציא את כולם [לעיל מינה ממעט חלב דפנות מעונש ומאזהרה ומהקרבה] ולא אוציא את חלב השליל המכסה את הקרב [ואימא דאם אכלו לחלב שליל דמוקדשין יהא ענוש. כרת] ת"ל חלב ושתי הכליות [אהא דדריש בסמוך מה אשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל שאינו חייב להקריבו וה"ה דאין בו כרת] יעו"ש והנה שם הרי מיירי בכלו לו חדשיו וכדמוכח בסוגי' דחולין (דף ע"ה ע"א) הנ"ל הרי בהדיא דגם מעונש ומאזהרה אמעוט וע"כ משום דהחלב ניתר בשחיטת אמו ויקשה לשיטת רמב"ם ז"ל דחלב שליל בן ט' אסור והאריך בזה ונראה דהרמב"ם ז"ל יפרש עפ"י דברי הש"ס בפ"ק דכריתות (דף ד' ע"ב) גופא אכל חלב נבילה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שתים רבי יהודה אומר לוקה שלש [תרי קראי כתיבי חד בקדשים חוקת עולם וחד בין בחולין בין במוקדשין] יעו"ש. ומבואר מזה דלרבי יהודה יש לאו מיוחד לחלב של מוקדשין וסתם ספרא רבי יהודה ולכן אמר דלאו זה המיוחד לחלב של מוקדשין איננו בחלב שליל כיון דפסול להקרבה אבל הלאו וכרת דיש גם בחלב חולין יש גם בחלב שליל דהיינו בן פקועה דלא התירה השחיטה להחלב וכשיטת הרמב"ם ז"ל:
ה) ודע דבהא שהבאתי לעיל דברי הגמרא בע"ז וכן הוא בירושלמי (פ"א דמגילה הלכה י"א) הכל קרב בבמה בהמה ואי' ועופות גדולים וקטנים זכרים ונקיבות כו' זכרים ונקיבות מנין ר' אבהו בשם רבי יוסי בר חנינה ואת הפרות העלו עולה לה' יעו"ש יש לעיין מהא דאמרינן בש"ס תמורה (דף כ' ע"א) ת"ר המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב [שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב כלומר שאין לך דבר שעושה תמורה, אלא ההוא דקדוש קדושת הגוף שאם אינו ראוי להקריב אינו נמכר בלא מום אלא ירעה הילכך ר"ש ס"ל באשם ופסח הואיל ואין שמן חל עליהן בנקבה דנמכר שלא במום הילכך לא עביד תמורה אבל בעולה. דאיכא שם עולה עלה בעוף סבירא לי' דתרעה ועבדתו תמורה רש"י] וכו' היינו טעמא דר"ש גבי מפריש נקבה לעולתו משום הכי עושה תמורה דהאיכא שם עולה עלי' גבי עולת העוף ופריך אלא מעתה כו' יעו"ש וקשה דתיפוק לי' בעולת נקבה דאיכא עלי' שם עולה בבמה ואכ"מ]:
ו) מה שהביא כת"ר התוספתא (פ"ג דתמורה) האומר מה שבמעי זו הקדש כו' ושחטה העובר אסור. באכילה פשוט נראה דמיירי דשחטה בחוץ ואותו הולד אסור משום שחוטי חוץ וכמו שכתב כת"ר עצמו בסוף דבריו. ויש להאריך בכל זה. אבקש ידי"נ להשיבנו דבר כי הנני מחבב מאוד דבריו:
והנני דורש שלום תורתו באהבה רבה ומקרב ולב עמוק ידידו עוז מוקירו ומכבדו אברהם לופטביר. בשולי המכתב. לא הבנתי פשטות דברי התוספת בזבחים (דף פ"ח ע"ב) בד"ה מתכפרים) דיש חילוק בין צבור לכל ישראל, דכתונת מכפרת אצבור ושעיר הפנימי על כל ישראל יעו"ש. ואינו מובן מה הוא צבור ומה הוא כל ישראל. ולכאורה הי' נראה עפ"י דברי הגמ' בזבחים (דף ע"ה ע"א) אהא דתני במתני' שם דאם נתערבו קדשים בקדשים מין במינו יקרב לשם מי שהוא ופריך והא בעי סמיכה [דבעי סמיכה בבעלים ולא ידעינן מנול] אמר' רבי יוסף בקרבן נשים אבל קרבן אנשים לא איתיבי' אביי קרבן יחיד שנתערב בקרבן יחיד וקרבן צבור שנתערב בקרבן צבור וקרבן יחיד וקרבן צבור שנתערבו זה בזה נותן ארבע מתנות מכל אחד ואחד וכו' קתני יחיד דומיא דצבור "מה צבור גברי אף יחיד גברי" וכו' ע"כ. ומבואר מזה דבקרבן צבור אין לנשים חלק והטעם דצבור מיקרי מי שהוא שוקל ונשים שאינן שוקלות אינם בכלל צבור וע"כ גם הכתונת דבא מתרומת הלשכה אינו מכפר עליהם. אבל לפי זה יקשה דגם השעיר הפנימי דבא מתרומת הלשכה אמאי מכפר עליהם:
[ואמר המבלבה"ד בתוך כתבי הרהמ"ח ז"ל מצאנו בזה תוספת דברים לענין זה ואמרתי להעתיקו בכאן וזה לשונו]:
ז) ואגב אכתוב הנה בתוספתא (פרק ט"ז דשבת) איתא רבי אליעזר אומר מילה דוחה שבת מפני שחייבים עליהן כרת לאחר זמן ע"כ ופשטות הכוונה נראה כדברי הש"ס ביומא (דף פ"ה) מה מילה שהוא אחד מאבריו של אדם דוחה שבת ק"ו לכל גופו ופירש"י ז"ל דמש"ה מילה דוחה שבת לפי שחייבים עלי' כרת לאחר זמן יעו"ש ומבואר דזה מיקרי פיקוח נפש משום שבהמנע המצוה יש חיוב כרת וכמו דפיקוח נפש דוחה שבת כן מצוה שיש פיקוח נפש בביטולה דוחה שבת וקשה לי בהא דפסחים (דף סו) פעם אחת חל ערב פסח להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת יעו"ש והרי פסח יש כרת בביטולו א"כ הוי כמו פיקוח נפש ואמאי לא ידעו דוחה שבת ומ"ש ממילה דדחי שבת מהאי טעמא ונראה דיש חילוק בין יחיד לצבור עפ"י המבואר בתורת כהנים בכמה דוכתי וכן בספרי ונכרתה ולא הצבור שאין הצבור נכרתין יעו"ש ועיין כזה בש"ס בבא בתרא (דף קטו) גמירי דלא כלו שיבטא יעו"ש א"כ בשלמא בפסח אם נימא דלא דחי שבת א"כ הרי כל הצבור לא יעשו פסח כשחל בשבת וממילא ליכא כרת דאין הצבור נכרתין ולכן שפיר י"ל דפסח לא דחי שבת. אבל מילה שהוא ליחיד שפיר יהי' כרת בביטולו חשוב ממילא פיקוח נפש ודחי שבת:
ח) ועפי"ז יש ליישב קושית התוספת במס' יומא (דף נ"א ע"א) בדה"ע דוחה דהקשו דמנא לן דפסח דוחה שבת אפילו ביחיד כגון היכא שרוב הצבור זבין הא מתמיד גמרי' לפסח דידחה שבת ונימא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא כל הצבור דחי שבת ולא יחיד יעו"ש עוד הקשו מנא לן דפסח שני דוחה שבת למ"ד דדבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בהיקש א"כ אין פסח ראשון הלמד בגז"ש מתמיד שדוחה את השבת יכול ללמד על פסח שני בהיקש לפסח ראשון לענין שידחה שבת יעו"ש:
אמנם לפי דברינו ניחא דכשהוא בא ביחיד הפסח שוב הרי איכא כרת בלאו הכי ידעינן מק"ו דפיקוח נפש דדחי שבת וכמו מילה דהוי פיקוח נפש ומכל שכן בפסח שני דאפילו למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד מ"מ בפסח שני שוחטין ואם כן שפיר ידעינן דדוחה שבת דהוי כפקוח נפש. ט) [וזה לא כביר השגתי מכתב מאת מו"ח הגנ"י בענין זה] וז"ל ברכה ואורך ימים ושנים וכל טוב לראש מחמדי חתני אהובי הרב המפורסם וכו' ר' אברהם שיחי'. ע"ד [אשר הערות ברש"י יבמות (דף ס"ד ע"ב) בד"ה איסורא וסכנתא שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לידחות ממנה הויא מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת יעו"ש דמבואר מזה דכל דין איסור מפקיע ממנו דין הזמן ונחשב כמילה שלא בזמנה והערות לענין כמה דברים כן] הלא ידעת מה דמרגלא בפומי על הך רש"י דדוקא במילה שאמר ראב"ע (ביומא דף פה) דמה דדוחה שבת הוא פקוח נפש דאבר אחד (שנכרת ע"י ועי' רש"י שם) וכיון דהוי להיפוך ספק פיקוח נפש ממילא לא דחיא שבת והוי כמילה שלא בזמנו אבל בעלי נגעים טהורים (עי' שבת קלב ע"א) דאינן מחללין עבודה שמומן אינן שווין בזרעו של אהרן אם עבדו בשבת לא עבדו איסורא דמחלל שבת וכן יבום במקום קטלנית בזה לא עברו איסורא דעריות. וכן הדין בשוחט על החמץ בשבת לא חילל שבת:
י) ודע נשאלתי מאחד. אם פסח הבא, בטומאה אם יחיד לא עשה פסח והוא טמא אם חייב כרת דהא איש טהור כתיב. והשבתי מלשון רש"י ברכות (דף יט ע"ב) ואית דאמרי משום מילת זכריו בערב פסח קאמר יעו"ש ועל כרחך דבפסח הבא בטומאה קאי דאי לאו משום מילת זכריו אז משום טומאה הוי עביד פסח רק דמבטל מהמול בנו וזה מעכבו מעשיית פסח ובחיוב כרת קאי יעו"ש והבן. ישמחנו ד' במהרה ויאר פניו אלינו ונשמח יחד בכל טוב כחפץ לבב חותנו דור"ש באהבה מאיר שמחה כהן עכ"ל מו"ח הגנ"י: יא) שוב נתיישבתי בגוף קושיתי דמדוע מכפר השעיר הפנימי על נשים שאינן שוקלות. ויתכן עפ"י דברי הש"ס ביומא (דף נא ע"ב) אהא דפריך ותיפוק לי' דאשר לו אמר רחמנא משלו הוא מביא דתניא אשר לו משלו הוא מביא ולא משל צבור וכו' ולטעמיך אחיו הכהנים אי לאו דקני בגויה היכי מכפר להו אלא שאני בי גזא דאהרן דאפקרי רחמנא גבי אחיו הכהנים הכא גבי תמורה נמי שאני בי גזא דאהרן דרחמנא אפקרי' לגבי אחיו הכהנים ע"כ ומבואר דאף דהכהנים לא נתנו משלהם ולא חסר ממונם מ"מ גלי קרא דאפקרי' לבי גזא דאהרן לגבי אחיו הכהנים כן י"ל דאפקרי' רחמנא את השעיר לגבי מי שאינו שוקל:
יב) ובגוף הדבר דמחוסר זמן אסור באכילה יש לעורר בהא דפריך הש"ס ביומא (דף סג ע"ב) מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן לה' לרבות שעיר המשתלח וכו' טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי רחמנא הוה אמינא שעיר המשתלח קדוש במחוסר זמן והא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם יעו"ש ויש לעורר דהא משכחת לה כגון ששעיר אחד יהי' כלו לו ח' ימים בחצות היום וההגרלה יעשה קודם חצות ואם יפול עליו הגורל לשם ימתין עד אחר חצות ומ"מ פסול לשעיר משום דבזמן שהגריל הוי מחוסר זמן והתינח לשיטות הסוברים דהא דבעינן שמונה ימים בבהמה לא בעינן מעת לעת אבל לשיטת הסוברים דבעינן בהו מעת לעת והאריכו בזה האחרונים. א"כ שפיר משכחת דהוי מחוסר זמן קודם חצות וכגון שכלה ח' ימים מעת לעת בחצות והגורל קובע דראוי לשם אחר חצות ומצאתי בפמ"ג יו"ד סי' (ט"ו) שהאריך בזה דבעינן שמונה ימים מעל"ע להוציאו מספק נפל ובגליון שם נדפס בשם גדול אחד להעיר מסוגיין:
ואמנם בפשיטות נראה לפי מה דכתב המהרש"א בביצה (דף ו ע"א) דעגל שיום השמיני שלו יו"ט למאן דאית לי' מוקצה אסור לשוחטו ביום טוב כיון דבין השמשות הי' אסור עיי"ש והנה בש"ס פסחים (דף מח ע"א) קאמר הביא שה מן האפר ושחטו ביו"ט לתמיד מהו וכו' ואי אמרת איסור מוקצה דאוריתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר וכו' יעו"ש ומבואר מזה דלרבה דאית לי' מוקצה דאוריתא פסול מוקצה לקרבן וא"כ לא מצי לשנויי כה"ג דחל יום השמיני מעת לעת בחצות יוה"כ דז"א דא"כ יקשה לרבה דאית לי' מוקצה דלמה לי קרא הא השעיר הו"ל מוקצה ביוה"כ:
יג) ואמנם קשה על שיטת המהרש"א ז"ל דאסור ביום השמיני שהוא יו"ט משום מוקצה מהא דכתבו התוס' בעירוכין (דף י"ח ע"ב) בד"ה שנתו שלו ולא של עולם הקשה הרב ר"ש בן הר' אלחנן למה לי קרא תיפוק לי' מסברא דאי לא תימא הכי היאך נמצא תמידין כשרין לראש השנה שאם נולד קודם ראש השנה מיד שנכנס ר"ה בן שתי שנים הוא ואנן כבש בן שנה בעינן לתמידין ואם הוא נולד יום ראש השנה מחוסר זמן הוא ויש מפרש דאין אנו מתחילין מנין שנתו כי אם מיום הרצאה כדאמרינן גבי בכור לפני ה' תאכלנו שנה בשנה ואמרינן בר"ה (דף ו' ע"ב) דאין אנו מונין אלא מיום הרצאה ה"נ אמרינן הכא עכ"ל והשתא הא יקשה לרבה דאית לי' מוקצה דאוריתא דהא כיון דיום השמיני הוא יום טוב של ראש השנה הוה לי' מוקצה לדעת המהרש"א ובמ"א הארכתי בכל זה ואכ"מ:
יד) ודע דבדברי התורת כהנים פ' ויקרא (שהבאתי במכתבי לידידי שיחי') ופרשתי דממעט חלב שליל מלאו דמוקדשין הנה כזה השגתי כעת מכתב ממו"ח הנג"י ואעתיק לשונו. ברכה מרובבה וחג שמח לראש חתני הרב המפורסם וכו' הר"ר אברהם שיחי'. חתני יקירי הנה בפירוש התוספתא דחולין פרק ז' דאיתא התם אליה מן המוקדשין חייב משום שני לאוין משום אליה ומשום מוקדשין חלב מן המוקדשין חייב משום שני לאויין משום חלב ומשום מוקדשין רבי יהודה מחייב ג' משום חלב ומשום מוקדשין ומשום חלב של מוקדשין עכ"ל התוספתא נראה דפירושו דלאו דכליל תהי' לא תאכל ליכא רק בהנך מילי דאם הוי חולין מותרין באכילה כעין מנחת כהן ולכן בכליות ויותרת ואלי' לוקה משום כליל תהי' אבל בחלב ליכא רק לאו דזרות ולאו דחלב. ובזה פירשתי דברי התורת כהנים (פ' ויקרא) על קרא דחלבו האליה דרבי יהודה אומר מה חלב לוקה שנים אף אליה והפירוש דעל דב קדשים איכא לאו מיוחד וזה גם באליה ולאו דכליל תהי' ובחלב ליכא לאו דכליל תהי' וזה האמת ברור:
ובחידושי כתבתי בהא דשיטת רמב"ם ז"ל (בפ"ח ממא"ס ה"ו) דהאוכל גיד הנשה של נבילה או של טריפה או של עולה חייב שתים דבארו בתראי דכיון דחייבי' רחמנא על אכילתו משום גה"נ איסורו חושבו לאיסור נבילה ג"כ וכהא דבכורות (דף י) דפטר חמור מטמא טומאת אוכלין אע"ג דלא חשוב עלי' דאיסורו חושבו וכתבתי ע"ז והא דאמר (בריש פ' ג"ה) אלא קסבר אין בגידין בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא נראה דזה אין סתירה דאיסור מוקדשין דהוא איסור מעילה דהוי אף בעורו של הבהמה ובגיזתו דהמתחמם בגיזי עולה מעל (פסחים לג) ותלש מן החטאת מעל (סוף פ"ה דמעילה) לכן האיסור הוא מצד גזל ממון של הקדש והשיעור בפרוטה דהוי ממון והמאכיל כאוכל וצירף המעילה לזמן מרובה חייב (כריתות טו) א"כ אין זה מצד דהוי אכילה ולא שייך לומר מדאחשבי' רחמנא לאכילה גבי גיד יהא נחשב נהנה להקדש כיון דהוא שיעור וגדר אחר. אבל רבינו כתב לשון הבריתא גיד הנשה של עולה ובעולה איכא לאו אחרינא לאו דאכילת עולה דכליל תהי' לא תאכל דהוא בכזית ודוקא באכילה ובמנחות (עד ע"ב) מייתי לה כל שהוא בכליל תהי' כו' וכבר נתבארו דברים אלו במ"ל (פ"א מהלכות מעילה) ועל זה הבא לאכילה שייך לומר כיון דאחשבי' רחמנא לאכילה לחייבו בגיד חשבי' לאכילה משום עולה כיון דבני ביקתא חדא נינהו ושיעור אחד עכ"ל בחידושי:
והנה רב אחד השיג ע"ז דהא גיד הנשה אזיל לתפוח וליכא בזה לאו דכליל תהי' דאינו הקרבה עכ"ד. ואמנם יעיין במנחות בדף (ע"ד ע"א) [תניא אידך ר"ש אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו והשירים קרבין בפני עצמן ר"א בר"ש אומר הקומץ קרב בעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן א"ר חייא בר אבא הוי בה רבי יוחנן בית הדשן דהיכא אי דלמעלה [על התפוח] היינו אבוה אי דלמטה יש לך דבר שקרב למטה וכו' עיי"ש בסוגי'] ומבואר דלרבי אלעזר ברבי שמעון דלבית הדשן דלמטה איכא ל"ת דלא תאכל ועל תפוח אמר בש"ס היינו דאבוה ומוכח דהוי הקרבה. ישמחנו ה' יחד חותנו דו"ש באהבה מאיר שמחה כהן עכ"ל מו"ח הגנ"י במכתבו:
טו) ועיין בש"ס מעילה (דף י) אמר רבא הכל מודים שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן דפטור ופריך פשיטא טא מאי קא מפסיד ומשני מהו דתימא בשר קדשי קדשים שנטמא אית לי' מצות שריפה לכהנים יעו"ש ומבואר מזה דכיון דיש חובת שריפה ס"ד דיחשב זה כראויות של הקטרה ועי' בתוס' שם בד"ה הכל באורך. ועיין שם בפירש"י בד"ה ובאימורי וכו' וא"ת הא אמרי' בפרקין דלעיל הפיגול לעולם מועלין בו ולא פרכינן מאי קמפסיד היינו טעמא דמועלין בו הואיל ומרצין לפגולן דחשוב כולי האי דצריך זריקת דמים לקובעו בפיגול ושוב נמי דמועלין בו אע"ג דלא מפסיד יעו"ש ולא הבנתי הא מפורש במשנה דכריתות (דף יג ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' וכו' נותר מן המוקדשין וכתב רש"י ז"ל בכריתות (דף כ"ג ע"א) דהטעם משום דאם עלה לא ירד וה"נ בטמא הרי אם עלה לא ירד ובמ"א כתבתי ישוב לזה. אמנם המובחר כמו שדחה הרה"ג הר' מנחם מפראגא שיחי' דרק בנותר דאימורים דאם עלה לא ירד וראוי להקטרה בדיעבד מש"ה יש ע"ז דין ראויות לגבוה לענין מעילה וה"ה באימורין טמאין ג"כ חשוב ראוי משום זה דאם עלו לא ירדו. אבל הכא במעילה הרי קאמר להדי' הנהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא דבשר אינו ראוי לגבוה ואפילו עלו ירדו כזבחים (מג ע"ב) שפיר איצטריך לטעם דמצותו בשריפה ואכ"מ:
טז) ודע עוד דבענין זה דעובר ירך אמו יש להעיר בהא דאיתא בירושלמי ב"ק פרק ה' (הלכה ה') ר' יסא בשם רבי יוחנן עוברין אין יוצאין בשן ועין ופריך ניחא בשן ועין [בתמי' היאך משכחת שן בעוברין] א"ר יסא בי ר' בון כיני מתני' עוברין אין יוצאין בשן ועין של אמן יעוש"ה ויש להעיר מהא דב"ק (דף ע"ח ע"א) בעי רבי ירמי' מכרה חוץ לשלשים יום חוץ מעוברה מהו אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא לא תיבעי לך דהא שייר בה וכו' ועי' בקצות החושן סי' ר"ט (סק"א) ושם (סק"י) דהביא פלוגתת הראשונים בזה במוכר סתם. אם גם העובר בכלל אולם עיין בתוס' ע"ז (דף מז) גבי אתנן שכתבו דאין דעתה על העובר ושם ע"כ בסתם מיירי דאם פירש לה בהמה מעברתא פשיטא דגם הולד חשוב אתנן וע"כ דבסתם מיירי הרי מבואר דגם בסתם מכר, את העובר:
והנה בש"ס תמורה (דף כ"ה ע"ב) לימא אם שיירו משויר תנאי הוא דתניא האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד ולדה כמוה דברי רבי יוסי הגלילי וחכמים אומרים דבריו קיימין משום שנאמר האשה וילדי' תהי' לאדוניה וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דרבי יוסי סבר שיירו אינו משויר ורבנן סברי משויר רבי יוסי סבר שיירו אינו משויר אלא ירך אמו הוא ומש"ה יצא לחירות כמוה] עיי"ש ואינו מובן הא דקאמר לרבי יוסי דהולד כמותה דמאי בכך דשיירו אינו משויר דעובר ירך אמו הוא הא מ"מ גם המשחרר חצי עבדו קיימא לן דקנה ועיין שו"ת רע"א (סי' כב):
ונראה לפי מה דנסתפקתי במ"א בהא דקימא לן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי בר ממקדש ומגרש וכו' אם גם בשחרורי עבדים דינם כמו מגרש דלא מהני חזרה ומצאתי בקהלת יעקב אלגזי שנסתפק בזה. ודעתו נוטה דלא מהני חזרה בשחרור כמו במגרש. [ובחידושי הקשתי מהא דאמרינן בגיטין (דף י) בשלשה דרכים שוה גיטי נשים לשחרורי עבדים ולא אמר גם לענין תוך כדי דיבור דשוה לגט ומוכח דבשחרור מהני חזרה. אבל זה טעות דהא אמרינן שם מילתא דליתא בקידושין קתני ומילתא דאיתא בקידושין לא קתני וא"כ הרי תוך כדי דיבור דלא מהני חזרה הוי מילתא דאיתא בקידושין דהא אמרינן בר ממקדש וכו'] ולפי"ז י"ל דזהו כוונת הש"ס כיון דעובר ירך אמו הוא וא"כ אם שחרר שפחה מעוברת מסתמא, שחרר גם העובר וא"כ אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור ואכ"מ:
אברהם. [ע"כ מצאנו בהכת"י של הרב המחבר ז"ל]: