שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר
סימן ב
ב"ה פה פראגא:
החיים והשלום לכבוד ידי"נ רב חביבי צמיד לבבי הרה"ג המופלג בבקיאותו עיניו כיונים על אפיקי הש"ס מוכתר במדותיו ובענותנותו וכו' כמוהר"ר אברהם לופטביר שליט"א:
אחדשה"ט מכתבו היקר בצירוף דברי תורתו קבלתי והנני להשיבו בעזה"י: א) ע"ד אשר העיר כ"ת בלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' תמורה הלכה ג') דהעתיק לשון הברייתא בש"ס תמורה (דף י"א ע"א) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת והלא רמב"ם ז"ל פסק (בהלכות שחיטה פ"ב) דגם בן ה' שכלו לו חדשיו נאכל בשחיטת אמו א"כ גם במצא בה בן ה' דכלו לו חדשיו ג"כ דינא הכי דנאכל כבשר החטאת וברייתא דנקטה בן ד' הוא משום דאתיא כר"מ בחולין (דף ע"ד ע"א) דולד בן ה' שכלו לו חדשיו אינו ניתר בשחיטת אמו וכמ"ש התוס' בתמורה (דף י"א ע"א) שם עכ"ד הנה בגוף הקושיא ראיתי בלח"מ שם דהתעורר בזה ויען כי יש לעיין בדבריו ז"ל אעתיק לשונו שם (בפ"ד מתמורה ה"ג) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי וכו' נקיט בן ד' חי דבן ה' בבהמה דקה הרי כלו לו חדשיו ואפי' למ"ד בהויתן הן קדושים הרי יצא לאויר העולם אחר ששחטו וכלו לו חדשיו להכי נקיט בברייתא דאע"ג דלא כלו לו חדשיו במעי אמן הן קדושים ונאכלת כחטאת וזה מתבאר מדברי רש"י ז"ל שם. אבל אין לפרש דנקט בן ד' משום דבן ה' אין שחיטת אמו מטהרתו כמו שפירשו התוס' דהא רבנו ז"ל פסק דאע"ג דכלו לו חדשיו שחיטת אמו מטהרתו וכו' עכ"ל. ומבואר דהוקשה לו כקושית כת"ר ותוכן כוונת תירוצו עפ"י דברי הש"ס תמורה (דף י"א ע"א) לימא כתנאי השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבע חי קתני חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים ואינה נאכלת אלא ליום אחד ותניא אידך נאכלת לכל אדם ונאכלין בכל מקום ואינן נאכלין בעזרה מאי לאו תנאי הוא דמר סבר קדושה חלה על עוברין ומר סבר אין קדושה חלה על עוברין [קס"ד דולדות קדשים לכ"ע בהויתן הן קדושים כשהן נולדים ולא במעי אמן ופליג במפריש בהמה מעוברת דלת"ק כיון שהוא מעוברת בשעת הקדש קדושה חלה על העוברין מכח עצמן וקדוש לאלתר במעי אמו דלא כוולדי קדשים שמכח אמי' הוא דקדוש ולתנא בתרא אין קדושה חלה עליו אלא מכח אמו וכשאר ולדי קדשים הוא דבמעי אמו חולין הוא ובהויתו הוא דקדיש רש"י] לא הני תנאי בהא קמיפלגי דמר סבר ולדות קדשים בהויתן הם קדושים ומר סבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים [לא במפריש בהמה מעוברת מיירי אלא בבהמת קדשים שנתעברה ופליגי אם במעי אמו חלה קדושה בולדות קדשים או לאחר שנולד] ע"כ ומתבאר מזה דטעם מ"ד דנאכלת לכל אדם משום דסובר דבהויתן הן קדושים וזה שלא הי' לו הוי' אינו קדיש ולפי"ז חידש הלח"מ ז"ל דדוקא בעובר שלא כלו לו חדשיו הוא דאינו מיחשב הוי' ליקדש. אבל בעובר שכלו לו חדשיו חשיב הויתו עי"ז שיצא לאויר העולם משנשחט דולד גמור הוא ולכ"ע קדוש ולכן ניחא רמב"ם ז"ל דכתב הטעם דנאכלת כבשר החטאת שולדי הקדשים במעי אמן הן קדושים שפיר הוצרך למינקט בן ד' שלא כלו לו חדשיו דבזה הוא דצריכין לטעם דבמעי אמן קדוש אבל בן ה' שכלו לו חדשיו אף למ"ד בהויתן הוא דקדושין ג"כ קדוש. זה תוכן כוונתו כמבואר:
ב) ונתבונן בדבר הנה בענין זה דולדות קדשים יש לחקור בזה בג' דרכים הא' י"ל דחלות הקדושה למ"ד בהויתן קדושים הוא ע"י פעולת הלידה דכמו דמצינו בבכור שבמעי אמו חולין הוא וביציאתו מן הרחם. הרחם מקדשו כמפורש במס' בכורות בכמה דוכתי ועיין בש"ס (חולין ס"ט ע"ב) גבי יצא שליש דרך דופן ושני שלישי דרך רחם וכו' למפרע קדוש או מכאן ולהבא קדוש יעוש"ה ועי' תוס' בכורות (ל"ה ע"א) בד"ה איכא ובתוס' תמורה (כ"ד ע"ב) בד"ה אמר וה"נ בולדות קדשים אף דבמעי אמן חולין הן מ"מ גזה"כ דפעולת הלידה מקדשתו. ולפי"ז י"ל דכמו בבכור דקדושתו מעצמו בעי דרך לידה שהרחם יקדשו כן בולדות קדשים דקדושתן מכח אמן בעינן הוויתן דרך רחם ואזי ברגע הלידה תפסתינהו קדושת אמן. הב' י"ל דלאו דוקא ברגע הלידה חלה הקדושה רק הענין דכיון דיצירתן מכח אם קדשים הי' ראוי לחול עליהם קדושת אמן תיכף משנוצרו וכמו דס"ל באמת למ"ד במעי אמן הן קדושים. רק מ"ד זה סבירא לי' דכ"ז שאינו נגמר להיות הוי' בפ"ע בעולם אינו תופס קדושת אמו אבל משנגמר ויצא לאויר העולם נתפס בו קדושת אמו ולפי"ז אין נ"מ באיזו אופן יצא לאויר העולם אם דרך רחם או דנמצא במעי אמו והוציאו דכל שנפרד מן האם מחשב הויתי ליקדש ואינו דומה לבכור שבפטר רחם תלא רחמנא. דזה הוא ברגע הלידה לכך בעינן דרך לידה משא"כ ולדות קדשים שמכח קדושת אמן מיקדש לא מחמת עצמו אין נ"מ אם יצא דרך לידה או לא. הג' י"ל דענין זה דבהויתן הן קדושים ולא במעי אמן הוא תלוי רק בשם ולד דכ"ז שלא כלו לו חדשיו אין עליו שם ולד וליכא גזה"כ דיקדוש מכח דין דולדות קדשים עי' תמורה (ל"א ע"ב) בתוס' ד"ה ואפילו ובתמורה (י"ז ע"ב) אם זכר לרבות הולד וכן הוא בבכורות (ט"ו) ובתו"כ ויקרא פט"ז עיי"ש אבל בזמן שכלו לו חדשיו והוא חי יש לו שם ולד גמור ליקדש אף במעי אמו לכ"ע ועי' תוס' ע"ז (דף כ"ו ע"א) בד"ה סבר דכתבו דהא דאמרינן בש"ס שבת (ק"ז ע"ב) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' דחייב משום עוקר דבר מגידולו דהיינו רק בלא כלו חדשיו אבל אם כלו לו חדשיו כבר פסקו גידוליו עיי"ש ומבואר מזה דאף אם הוא במעי אמו מיחשב הולד הוי' בפ"ע כיון דפסקו גידוליו וליכא תו חיוב משום עיקר דבר מגידולו ועי' במאירי (שבת ק"ז ע"ב) דברים מחודשים ואכ"מ [ועי' במג"א או"ח של"ט סקט"ו בשם הרמב"ן דישראל נהרג על עוברין כשמתה אמו יעו"ש ועי' בהגהת רעק"א ז"ל ליו"ד סי' י"ד דדן בהא דחולין (דף עד ע"ב) דבעי אם מהני שחיטה לעובר במעי אמו. דרק כשאמו בחיים אבל כשמתה האם הולד כנולד דמי יעו"ש וה"נ י"ל דכלו חדשיו וחי הוי מיקרי ליקדש ותופס קדושתו גם במעי אמו אף למ"ד זה דבהויתן הן קדושים:
ג) והנה בש"ס זבחים (דף קיד ע"א) אהא דקאמר וקסבר ולדות קדשים בהויתן הן קדושין פירש"י ז"ל בהויתן הן קדושין "בלידתן" מתקדשת עיי"ש ומפשטות לשונו ז"ל משמע דפעולת הלידה הוא המתפסת קדושת האם על הולד. אבל בלא לידה לא הי' מתקדש הולד ועיין בתמורה (דף י"א ע"א) בפירש"י ז"ל בד"ה לא כתב וז"ל סבר ולדות קדשים בהויתן הן קדושים כשהן נולדים הם קדושים ולא במעי אמן וכן כתב עוד בתמורה (דף כ"ה ע"א) בד"ה בהויתן כשהן נולדים עיי"ש ואינו מבואר אם תליא בפעולת הלידה שבאמן כעין בכור דהרחם מקדש וכשלאו לידה כדרכה לגבי אמן אינו מתפיס קדושה. או דבולד הנולד תליא מילתא דבמה שהן נולדים ומופרדין בפ"ע שיש להם הוי' בעולם חלה קדושתם מעצמם וכל דלגבי הנולד מיחשב שהוא מן הנולדים קדוש הוא אף דלגבי הלידה גופי' לאו לידה הוא. ועיין רש"י זבחים (דף צח ע"א) בד"ה ולדות קדשים בהמות קדשים כשהן נולדים הוא דקדשי ולא במעי אמן יעו"ש ועי' רש"י מנחות (פ"ג ע"א) בד"ה דקסבר כשיולדו הוא דקדשי יעוש"ה:
ועיין תוס' (בכורות ט"ו: בד"ה מה בכור) דכתבו דאף למ"ד בהויתן הן קדושים אינו דומה לבכור שיכול לשנותו במעי אמו לזבח אחר כתמורה (כ"ד ע"ב) דשאני בכור דאינו קדוש כלל קודם שנולד אבל הני עומדין ליקדש מכח אמן שבקדושה כבר יעו"ש ומזה משמע דא"צ דרך לידה דוקא דאל"כ עדיין אינו מבורר שעומד ליקדש ואינו מוכרח:
ואולם מדברי הלח"מ הנ"ל מבואר דלמ"ד בהויתן הן קדושים היינו כדרך הב' דלא בעי כלל מעשה לידה רק שיצא לאויר העולם דהא בשוחט את החטאת ומצא בה עובר שכלו חדשיו אין כאן לידה כלל ומ"מ כתב דמתקדש במה שיצא לאויר העולם ומבואר דעיקר תלוי במה שהיא הוי' בפ"ע בלי שום פעולת לידה וגם מבואר מדבריו דאינו מיחשב הוי' ליקדש כ"ז שהוא במעי אמו ולא אמרינן דכיון דפסקו גידוליו וחי הוא יחשב זה הויתו ליקדש דהא דקדק ז"ל בדבריו "ואפי' למ"ד בהויתן הן קדושים הרי יצא לאויר העולם" ומפורש דאף דכלו חדשיו מ"מ בעינן שיהי' לו הוי' בפ"ע מופרדת מן האם ואזי הוא דתופס קדושת אמו אבל במעי אמו אינו קדוש אף דכלו חדשיו והא דכתב דכשכלו חדשיו אין נ"מ בין מ"ד במעי אמן הן קדושים ובין מ"ד בהויתן הן קדושים הכוונה דאחר שנשחטה האם והוציא הולד אזי שניהם שוים דבכלו חדשיו מחשב זה הויתו ליקדש אבל מ"מ יש חילוק בדבר דלמ"ד במעי אמן הן קדושים חלה הקדושה על הולד במעי אמו ולמ"ד בהוייתן הן קדושים אינו קדוש עד שהוציאו רק דלאחר שהוציאו לאויר העולם אין נ"מ במה שבתחלה לא הי' קדוש דמ"מ עכשיו יצא לאויר העולם ולכ"ע קדוש וזה פשוט:
ואמנם דברש"י חולין (דף צ' ע"א) בד"ה ואב"ע בולדות קדשים ואשמעי' תנא דידן דלא קדשי במעי אמן אלא בהויתן ביציאתן עיי"ש ומדלא הזכיר כלל שיהי' לידה או שיהי' נולד לענין חלות הקדושה של הולד משמע דענין דבהויתן הם קדושים א"צ כלל פעולת לידה ושם נולד רק אם יצא לאויר העולם ונעשה הוי' בפ"ע בעולם חלה עליו קדושת אמו והדבר צ"ב דמשמעות לשונות רש"י ז"ל סותרין אהדדי. וגם בפירוש רבינו גרשום ז"ל ראיתי דכתב בחולין (דף צ' ע"א) בהויתן הן קדושים בשעת הויתו לעולם שהוא בשעת לידתו עיי"ש ומבואר דחלות הקדושה הוא רק ברגע הלידה ולא אח"כ לפי שפעולת הלידה הוא המקדשת. ואולם בתמורה (יא ע"א) כתב בהויתן הן קדושים בשעה שיצאו לאויר העולם עיי"ש וזה מבואר דלאו דוקא שם ודין לידה מקדש רק היציאה לאויר העולם הוא המקדש ואף אם לא הי' שם לידה יכול להתקדש עי"ז שיצא לאויר העולם ועי' בפירוש ר"ג לכריתות (כ"ג ע"ב) יעו"ש ואכמ"ל בזה:
והנה מדברי תוס' שם בתמורה (י"א ע"א) דהוצרכו לתרץ הא דנקט בן ד' משום דאתיא כר"מ דלא מהני שחיטת אמו לולד שכלו חדשיו מבואר דלרבנן אין חילוק בין בן ד' לבן ה' ולמ"ד במעי אמן קדושים דינן כקדשים ולמ"ד בהויתן הן קדושים דינן כחולין וזה סותר חידוש הלח"מ ז"ל דבכלו חדשיו לכ"ע בהויתן הן קדושים דזה מיחשב הוי' ואלו מדברי תוס' מבואר דאינו מיחשב הוי' ודינו כחולין ועיין בתוס' זבחים (צח ע"א) בד"ה אף דכתבו דהנמצא בבטן חטאת לאחר שחיטה אינו קדוש כלל ומקושיתם שם לפירש"י ז"ל מוכח דגם בכלו חדשיו כן הנה דשיטתם דיציאה לאויר העולם אינו מיחשב הוי':
ד) ואפשר ליישב סברת תוס' לטעמייהו עפ"י מה דכתבו התוס' בזבחים (דף קי"ד ע"א) בד"ה וקסבר דהא דאמרינן בחולין (ע"ז ע"ב) המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ובקדשים תקבר דמשמע דקדשים שהפילו חל על הנפל קדושה וכתבו דהיינו רק למ"ד ולדי קדשים במעי אמן הן קדושים אבל למ"ד בהויתן הן קדושים לא קדוש כלל יעו"ש ומבואר לכאורה דכיון דנפל הוא ואינו בחיים לא אמרינן בזה בהויתן הן קדושים דכל הוי' שאינו בחיים לאו הוי' הוא ליקדש ועיין שם בתוס' דכתבו עוד משום דנפל לא חזי להקרבה יעוש"ה בדבריהם. ואולם בתוס' זבחים (דף פ"ד ע"ב) בד"ה ומוציא כתבו וקשה על ר"ש דסבר בהוויתן ממתני' דתמורה אלו הנקברין קדשים שהפילו וכו' וצ"ל דפליג עלייהו ר"ש ולא ליהוי בקבורה אי נמי בקדשים שהפילו מודה דבקבורה דקדושה חלה עליהו משום דאי הוה בר קימא הוה חזי להקרבה להכי לא דמי לטומטום ואנדרוגינוס עכ"ל ומבואר לכאורה דמספקא להו בזה אם הוי' דנפלים חשובה. הוי' ליקדש ועי' בתוס' נדה (דף מ"א בד"ה וקסבר יעו"ש ועי' בתוס' (חולין ע"ז ע"ב) בד"ה רובא דכתבו דילפינן מבכור דה"ה בקדשים קדוש נפל יעו"ש ומשמע לכאורה דלא בעינן הוי' בחיים דוקא וע"ע בתוס' תמורה (דף כ"ד ע"ב) בד"ה קסבר יעוש"ה: ונחזי לפי דברי תוס' אלו דגם בולד נפל אמרינן בהויתן הן קדושים ולא חילקו תוס' באיזו נפל אם כלו חדשיו או לא כלו וסתמא תנן במתני' דתמורה (ל"ד ע"ב) ואלו מן הנקברין קדשים שהפילו יעו"ש ומבואר לפי"ז דגם הויית נפל שאינו הוי' בחיים אמרינן בי' דבהויתן הן קדושים וזה צריך ישוב מהא דסוגי' דתמורה (י"א ע"א) הנ"ל דמוקי הך בריתא דתני דהשוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי דנאכל לכל אדם ובכל מקום דאתיא כמ"ד ולדי קדשים בהויתן הם קדושים ומש"ה הוי כחולין יעו"ש וכי גרע זה מנפל שלא כלו לו חדשיו דאמרינן בי' בהויתן הם קדושים וה"נ נהי דלא כלו חדשיו מ"מ לאחר שהוציאו ממעי אמו ויצא לאויר העולם נימא בזה דחשוב הוי' ליקדש ואף שאינו כחי הא מ"מ גם הוי' שאינו בחיים הוי' הוא ליקדש: ובישוב הדבר נראה דשיטת תוס' דזה שפיר דהוי' שאינה בחיים לאו הוי' חשובה הוא ליקדש אך סבירא להו דענין זה דבהויתם קדושים יכול להיות באחד משני אופנים או ע"י פעולת לידה כעין בכור שפעולת הלידה מקדשתו או ע"י שנעשה הוי' בפ"ע שיצא לאויר העולם ולכן שפיר בהא דתמורה (י"א ע"א) בנמצא במעי אמו עובר שלא כלו חדשיו דלא הי' לו פעולת לידה כלל שהרי נמצא במעי אמו לאו לידה הוא שפיר כיון דכל חשיבות הויתו מצד שנעשה ולד בפ"ע חזי לתפוס קדושה שפיר באופן כזה בעינן שיהי' בחיים לגמרי וזה דאינו כחי לאו הוי' חשובה הוא ואינו מתקדש אבל בקדשים שהפילו דהמפלת לידה גמורה הוא לכל דבר ובבכור מתקדש בזה (חולין ע"ז ע"ב) המבכרת שהפילה ישליכנה לכלבים וע' בכורות (כ"א ע"ב) ראב"י אומר בהמה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר וגם לידת נפל שלא כלו חדשיו ג"כ הוי לידה ועיין רמב"ם (פ"א מנחלות הי"ג) דהנולד ולא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל עיי"ש הנה דלידת נפל הוי לידה. וסוברים התוס' דבזה אין דנין כלל על הנולד אם הוא בחיים או לא דאין הקדושה בזה משום שנעשה הוי' חשובה רק דגוף פעולת הלידה של האם קדשים מקדשתו ושפיר בכה"ג קדושים גם נפלים וז"ב:
ומעתה מיושב היטב סברת תוס' דאף בכלו חדשיו ויצא לאויר העולם לא אמר בהויתן הם קדושים וזה עפ"י הנ"ל דכשליכא לידה כדרכה וקדוש רק מצד הויתו בפ"ע אזי הוי' שאינו בחיים לא הוי הויה חשובה ליקדש והנה מבואר בתוס' חולין (דף ע"ד ע"ב) בד"ה דגמר דמש"ה פסול בן פקועה לפסח משום דהוי כשחוט יעו"ש ועי' בכורות (דף י"ב ע"א) ומבואר דשחיטת האם שמתיר לולד אינו גזה"כ שמתיר איסור האכילה של הולד רק משוי לי לולד כנשחט ועי' בחי' חת"ס שם ובל"א שם שכתבו כן בפשיטות דאינו מתיר לולד רק דמשוי לי' לולד כנשחט והיתרו מעצמו משום שהוא בעצמו נשחט הוא. ובירורן של דברים מפורש להדיא ברא"ש חולין פ' בהמה המקשה סי' ה' יעו"ש באורך:
[ועי' רמב"ם פי"ב משחיטה הלכה י' דמותר לשחוט את המעוברת וליכא איסורא דאותו ואת בנו משום דעובר ירך אמו ע"כ ומוכח דסובר דשוחט לאם הוה שוחט לולד דאל"כ רק דהשחיטה הוא להאם בעצמה והולד דינו להיות מותר א"כ לא הי' שייך כלל איסור אותו ואת בנו דהא התורה לא אסרה רק השחיטה של או"ב אבל לא ההיתר של אכילה דאו"ב וראי' דהא מבואר בתוספתא דחולין פ"ד השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי כו' אין אסור משום או"ב שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום או"ב ואת שאינו טעון שחיטה אינו אסור משום או"ב יעו"ש הנה דנולד אחרי שחיטת אמו לית בי' איסורא דאו"ב ואלו הי' ענין איסור דאו"ב מצד ששניהם ניתרים באכילה ביום אחר לא הוצרך לטעם דא"צ שחיטה דתיפוק לי' דכבר ניתר הוא באכילה ע"י שחיטת אמו. וע"כ ענין האיסור מצד מעשה השחיטה ואין נ"מ אם ניתר באכילה או לא ולכן ס"ד כיון דמ"מ שוחט הוא יהי' איסור קמ"ל דכיון דא"צ שחיטה ליכא איסורא במעשה שחיטה כזו וכן משמע מהתוספתא (שם פ"ה דחולין) השוחט לרפואה לאכילת עכו"ם ולאכילת כלבים אסור משום או"ב יעו"ש והיינו דאין האיסור ההיתר אכילה רק מעשה השחיטה וכל שהיא שחיטה צריכה חייב עלי' ואכ"מ בזה וע"כ משמע דשוחט האם חשיב שוחט לולד ולכן ס"ד לאסור לישחוט מעוברת משום או"ב. ועיין ש"ך (יו"ד סי' י"ג סקי"ד) דנחלק עם הב"ח היכא דהאם א"צ שחיטה והולד טעון שחיטה אם ניתר הולד בשחיטת אמו יעו"ש ויתכן דתליא בזה דאם היתר הולד אינו משום דהוה כנשחט רק דגזה"כ להתיר כל הנמצא בתוכו ה"ה דמתיר גם בכה"ג וכלשון הב"ח שם דרבויא דכל בבהמה מרבה הכל דבכל ענין שניתרת האם באכילה ניתר גם הולד באכילה אגב אמו אם נמצא בתוכו עכ"ל. אבל אם נימא דהיתר הולד מעצמו משום שחשוב כנשחט דמהני שחיטה שבסימנים של האם לשויא לכל אבר ואבר שבו כנשחט וכן משוי' לולד כנשחט א"כ זהו רק כששחיטת אמו חשיבא שחיטה והוי לפעולה זו בסימנים של אמו דין שחיטה שפיר מהני לולד אבל בכזה דשחיטת אמו לאו שחיטה הוא דהוי שחיטה שאינה צריכה להתיר לא הוי על החתיכה בסימנים דאמו שם שחיטה כלל וממילא אין הולד נחשב כנשחט כיון דלא הי' בחתיכת סימנים דאמו שם שחיטה כלל ושוב אינו ניתר כלל אף שנמצא במעי אמו דכל היתרו רק משום דשחיטת אמו משוי' לדידי' ג"כ כנשחט ואכמ"ל בזה]:
והנה התוס' (בבכורות דף ל"ב ע"א) בד"ה הא לאחר שחיטה נגאל כו' כתבו דבנגמרה השחיטה כהלכתה לא הוי מפרכסת כחי' וכ"כ בחולין (כ') בד"ה לענין דשחיטה כשרה משוי לי' כמתה ועי' תוס' ב"ק (דף ע"ו ע"א) ותוס' חולין (דף ל' ע"א) יעוש"ה ועיין תוס' חולין (דף ב ע"ב) בד"ה ובמוקדשין דגם בקדשים חשוב אוכל אחר שנשחט יעוש"ה ובחת"ס שם ומבואר דאף דקדשים צריכין זריקה להתירן באכילה מ"מ שחיטה כשרה משוי כמתה ולפי"ז שפיר סברת התוס' דאף שכלו לו חדשיו מ"מ כיון דלרבנן גם בן ה' שכלו לו חדשיו ניתר בשחיטת אמו א"כ השוחט את החטאת ומצא בה ולד אותו הולד ניתר באכילה בשחיטת אמו וא"כ ממילא מיחשב הולד כנשחט שוב לא שייך בזה בהויתן הם קדושים דממ"נ מצד מעשה לידה שזה מועיל אף שאין הנולד בחיים הא בכאן לא שייך זה שהרי נמצא במעי אמו לאו לידה הוא. ומצד הוי' חשובא רלא שחיטה כשרה משוי לי' כמתה והיכא דבעי' לקדוש מצד שנעשה הוי' בפ"ע בעינן הוי' בחיים. ובשלמא אם הוה אמרינן דגם אחרי שחיטת אמו אינו כנשחט רק דגזה"כ דמותר באכילה שפיר הי' שייך לומר דהוי' חשובה הוא כיון דכלו חדשיו וחי גמור הוא אבל לפי הנ"ל דהולד כנשחט דשוחט האם חשוב שוחט לולד ושחיטה כשרה כזו הרי משוי גם למפרכסת שהוא כחי' לדין מיתה ה"ה דמשוי לולד זה כמת והוי' לאחר שחיטה אינו הוי' ליקדש דכיון שאינה הוי' בחיים לאו הוי' חשובה הוא: ואולם הלח"מ דכתב סברת חידושו דכשכלו חדשיו אמרינן בהויתן הן קדושים אף שלא נולד הרי אזיל בשיטת רמב"ם ז"ל ורמב"ם ז"ל הרי שיטתו (בפרק ה' מעירוכין הלכה י"ג) שחט שנים או רוב שנים והרי הוא מפרכסת הרי הוא כחי' לכל דברי' יעו"ש ובמ"ל שם דדעתו דגם שחיטה כשרה אינה מסלקת דין חי' וכיון דמפרכסת כחי' אף לאחר שחיטה כשרה מיחשבא כחי' לכל דבר ומבואר דהכשר שחיטה וסילוק שם חי שני ענינים הם לשיטת רמב"ם ז"ל וע"כ י"ל גם לענין זה דבהוית הם קדושים דכיון דכלו חדשיו וחי הוא אף שחשוב כנשחט מ"מ אינו מסתלק ממנו דין חי וחשוב שפיר הוי' בחיים לענין שנאמר דבהויתן הן קדושים ה) וזה לא כביר הקשתי בדברי התוס' תמורה (י"א ע"א) דכתבו דמש"ה נקיט בן ד' משום דאתיא כר"מ דאינו מועיל שחיטת אמו לולד שכלו חדשיו עיי"ש ומבואר כוונתם דבכלו חדשיו אין נ"מ אם במעי אמן הם קדושים או בהוויתן הן קדושים דלכ"ע אינו ניתר בשחיטת אמו אליבא דר"מ וקשה דגם אליבא דר"מ יש נ"מ בין מ"ד במעי אמן הן קדושים למ"ד בהויתן הן קדושים וזה עפ"י דברי הגמרא תמורה (דף כ"ד ע"ב) כיצד מערימין על הבכור להפקיעו מכהן מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה. שבמעי' של זו אם זכר עולה ואם נקיבה זבחי שלמים ובגמ' פריך נקבה מי קא קדשה בבכורה ומשני סיפא אתיא לבהמה דהקדש (דאם חטאת הוא ונתעברה ורוצה להערים שלא ילך למיתה דולד חטאת למיתה אזיל ישנהו לקדושה אחרת וכו' דלכי מחילד לא הוי ולד חטאת. רש"י] ומבואר מזה דהא דולד חטאת למיתה אזיל דהיינו רק אם תפסתינהו קדושה דאמי' אבל אם הולד חולין או קדושה אחרת אין בו דין ולד חטאת שיהי' אזיל למיתה וכן מוכח בתמורה (דף י' ע"ב) גבי אם שיירי' משויר יעוש"ה. ולפי"ז קשה דנ"מ גם לר"מ בין מ"ד במעי אמן הן קדושים לבהויתן הן קדושים דלמ"ד במעי אמן קדושים בן ה' שכלו לו חדשיו הנמצא במעי חטאת לר"מ דאינו ניתר בשחיטת אמו אותו הולד אין לו תקנה שהרי הוא עצמו פסול לקרבן לכ"ע וכמבואר בחולין (דף ע"ד ע"ב) בתוס' שם ד"ה דגמר וברשב"א שם ועיין ברי"ט אלגזי (בכורות פ"א אות י') עיי"ש וא"כ למ"ד במעי אמן הן קדושים ונתקדש במעי אמו שוב אח"כ כשנולד הו"ל ולד חטאת ואזיל למיתה כמפורש במשנה דתמורה (טז ע"ב) חמש חטאות מיתות וכו' ולד חטאת. ואינו דומה להא דולד שלא כלו לו חדשיו דאמרי' דניתר בשחיטת אמו ואינו נחשב כולד חטאת היינו טעמא דהוי כאחד מאברי האם ואין עליו שם ולד כלל עי' חולין (ע"ד ע"ב) בפירש"י ז"ל בד"ה שיש במינה שחיטה דאם לא כלו לו חדשיו אינו בכלל בקר וצאן יעו"ש וכן ביאר בספר חסדי דוד לתוספתא דחולין פ"ה יעו"ש. אבל בזה שכלו לו חדשיו ולד חטאת הוא ולמיתה אזיל. אמנם למ"ד בהויתן הן קדושים (ולפי שיטת תוס' דסוברים דאינו קדוש בכה"ג דאין זה מיחשב הוי' חשובה ליקדש וכדמוכח דס"ל כן מהא דלא פירשו הטעם דנקיט בן ד' משום דבבן ה' לכ"ע קדוש וכדברי רש"י ז"ל וע"כ כמ"ש) ושוב זה שלא הי' לו הוי' נשאר חולין ושפיר אף שכלו לו חדשיו יהי' נאכל לכל אדם דאינו כולד חטאת כיון דאינו קדוש כלל. ולפי"ז קשה דגם אליבא דרבי מאיר דאינו ניתר בכלו לו חדשיו יש חילוק בין מ"ד במעי אמו קדוש למ"ד בהויתו קדוש בולד שכלו חדשיו דלמ"ד במעי אמו קדוש אינו נאכל כלל ולמ"ד בהויתו קדוש חולין הוא:
אמנם לפי מ"ש יש ליישב דלכאורה סברת הלח"מ הרי נכונה הוא דכיון דחי הוא וכלו חדשיו ובפרט אחר שיצא לאויר העולם אמאי לא יחשב זה הויתו ליקדש ומדוע באמת תירצו התוס' דאתיא בריתא זו דנקטה בן ד' כר"מ דבן ה' אינו ניתר הא י"ל דגם לרבנן דניתר בשחיטת אמו מ"מ כיון דכלו חדשיו לכ"ע בהויתו קדוש אך הטעם דסברת תוס' דבמעי אמו לחוד כיון דהוי כאבר מאברי האם לא מיחשב הויתו ולאחר שיצא לאויר העולם ג"כ לא מהני הוי' זו דכיון דשחיטת האם משוי לי' לולד כנשחט לא מהני הוי' שלאחר שחיטה ליקדש. ולכן מכיון דס"ל לתוס' דגם בן ה' למ"ד בהויתן קדושים אינו קדוש בהוי' כזו וא"כ יקשה אמאי נקיט בן ד' ומש"ה הוצרכו לתרץ דאתיא כר"מ דבן ה' אינו ניתר בשחיטת אמו. וא"כ מיושב שפיר דכל זה הוא רק דהוצרכו לומר כר"מ דלרבנן לא הי' מהני הוי' כזו ליקדש. אבל עכשיו דתירצו דאתיא כר"מ שוב לא קשיא דלמ"ד בהויתן הן קדושין בן ה' הנמצא במעי חטאת מותר דחולין הוא ואין בו דין ולד חטאת. דז"א דהא בהא תליא דכיון דלר"מ קיימינן דאינו ניתר בשחיטת אמו א"כ אינו כנשחט שפיר לכ"ע כלו חדשיו וחי חשוב הוי' ליקדש וממילא אסור מצד ולד חטאת וזה ישר:
ו) [ויש לפלפל בזה דכתבתי דאם אין קדושת חטאת על הולד לית בי' דין ולד חטאת מסוגי' דתמורה (י' ע"א) יעוש"ה ועי' מעילה (ג' ע"א) דולד חטאת אין מועלין בו וכן הוא במעילה (י"ב ע"א) ובכמה דוכתי וכחולין הוא ואין בו שום קדושה. אך הכוונה שאלו הי' ולד קדשים אחרים הי' קדוש שוב כשהוא חטאת גזה"כ שיאסור עי' בש"ס בכורות (ט"ז ע"א) דילפינן ליאסר מקרא דממפריסי הפרסה יעו"ש ואחר שחל האיסור פקע קדושתי' אבל אם הוא באופן כזה שגם בקדשים אחרים לא הי' קדוש כשהוא חטאת אינו נאסר והרי זה כמו דאמרי בתמורה (דף טו ע"ב) ובזבחים (ד' ע"ב) דכל שבחטאת מתה באשם רועה. ה"ה להיפוך כל שבאשם רועה היינו דקדיש בחטאת מתה. גם יש לעיין דלא אמרינן ולד חטאת למיתה רק כשהחטאת בחיים אבל בזה שהחטאת נשחטת לית בי' דין ולד חטאת ואף למ"ד במעי אמן הן קדושים אינו נחשב ולד חטאת ולא אזיל למיתה ועי' תוספתא (בכורות) דאם מת הפטר חמור אינו נפדה יעו"ש וברי"ט אלגזי האריך בזה טובא ואכ"מ ואולם מפורש בתמורה (כ"ד ע"א) ובבכורות (ל"ג ע"א) אפילו בשר בקדירה ונזרק דמה של תמימה אסורה יעו"ש ומבואר דחטאת שכיפרו בעלי' הוא אפי' אם אינו בחיים וה"ה חטאת שמתו בעלי' עי' רמב"ם (פ"ד מסוטה הי"ד) שכתב דא' מת הבעל או האשה אחרי הקרבת הקומץ אין השירי' נאכלין דיש על השירי' דין חטאת המיתות ועי' בפנ"מ לירושלמי סוטה (פ"ג ה"ו) בד"ה באו שהאריך בזה דאחר הקרבה אינו נעשה חטאת המיתות יעו"ש ומנחה גופא אינה בחיים ויש בה דין זה עי' בירושלמי שם ואכ"מ ועי' יומא (מ"ט ע"ב) דבעי אם פר שחוט מיקרי פר ופריך ותיפוק לי' דחטאת שמתו בעלי' עיי"ש ומבואר דגם אחרי שחיטה יש דין חטאת שמתו בעלי' וכל ה' חטאות דין אחד להם ואכמ"ל]:
ז) והנה להח"מ כתב שיסוד דבריו בחידוש זה דגם למ"ד בהויתן הן קדושים מתקדש בלי לידה עי"ז דכלו חדשיו ויצא לאויר העולם מתבארין מדברי רש"י זו שם והנה זה לשון רש"י ז"ל בתמורה (י"א ע"א) בד"ה מאי לאו תנאי הוא כו' ולהכי נקט חי (ומצא בה בן ד' חי) רבותא קמ"ל דלא אמרינן הואיל וחי הוא הווייתו חשיב לי' ואפילו לתנא בתרא ליקדש מכח אמי' כשאר ולדות קדשים קמ"ל דהואיל ולא כלו לו חדשיו לאו הויתו הוא עכ"ל ומבואר מדבריו ז"ל דאם כלו חדשיו מיחשב הויתו וקדוש לכ"ע אף לתנא בתרא דס"ל בהויתן הן קדושים והנה לפי דברינו בטעם דברי תוס' דס"ל דאינו מיחשב הויתו ליקדש משום דכיון דשחיטת האם משוי' לי' לולד כנשחט והוי' דאחר שחיטה לא מהני יש להעיר מדברי רש"י ז"ל בחולין (דף ע"ה ע"ב) אהא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא אותו הולד אין לו תקנה ופירש"י ז"ל בד"ה אין לו תקנה שהרי הוא כמו שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא וכו' שהראשון שחוט משנולד ואין לך שהי' גדולה מזה עיי"ש ומבואר דאף דרש"י ז"ל (שם ע"ד ע"ב) כתב טעם אחר בפסול בן פקועה לפסח מ"מ בגוף הסברא דשחיטת אם אינו היתר גרידא רק משוי' לי' כנשחט מודה דהא כתב מפורש דחשיב שחיטה בסימן דולד ועי' בחי' חת"ס בחולין שם מ"ש בזה וא"כ אמאי מהני זה שכלו חדשיו וחי הוא הא בכאן כשיצא לאויר העולם הוא אחר שנשחט ואיך מצינו הוי' שאינה בחיים שתקדש:
ואמנם לפמ"ש בטעם הלח"מ דלשיטת רמב"ם ז"ל דמפרכסת כחי הוא אף אחר שחיטה חשוב ולד שכלו חדשיו ג"כ כחי אף אחר שחיטה והוי' בחיים הוא יתכן ליישב גם דברי רש"י ז"ל דהנה במנחות (דף ק"א ע"א) בד"ה מכלי שרת לא אשכחן דמיפרק כתב רש"י ז"ל ואפילו בהמת בעל מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון עכ"ל ומבואר דלולי דין הסכין כלי שרת הי' מועיל פדיון אף אחרי שחיטה. הרי התוס' בב"ק (דף ע"ו ע"א) ובשאר דוכתי דכתבו דשחיטה כשרה משוי לבהמה כמתה הקשו דאיך מהני פדיון אחרי שחיטה והלא בעינן העמדה והערכה ותירצו דמיירי שלא גמר השחיטה יעו"ש ועי' חולין (דף ל ע"א) גבי מדמי פסח מי אידחי ובתוס' שם יעו"ש. ולפי"ז קשה ממ"נ אם גמרה לשחיטה הרי הוא כמתה ובלא דין כלי שרת דסכין לאו בר פדיון הוא. ואם לא גמרה לשחיטה שוב מאי מהני סכין הא כללא הוא דאין כלי שרת מקדש אלא אם נעשה בו כל הראוי ליעשות וכדהוכיחו התוס' במעילה (דף ח) ממשנה דמעילה שם יעו"ש א"כ שוב כ"ז דלא גמרה לשחיטה לא נתקדש ע"י הסכין כלי שרת. ועי' בתוס' זבחים (דף ק"י ע"א) בד"ה ואי כתבו וצ"ע אם שחט סימן אחד וקבל דמו אחד וזרקו וכו' עיי"ש דמספקא להו אם כשר הדם של קודם גמר שחיטה היינו דלתוס' בזבחים (מ"ז ע"א) וחולין (ג ע"א) א"צ כלל סכין כלי שרת בשחיטת קדשים ולכן מספקא להו [וכבר כתבתי במ"א מהא דתוס' מעילה (דף ה' ע"א) בד"ה היתר שחיטה וכו' דכתבו די"ל דמיירי כגון שקיבל קודם גמר שחיטה דהשתא לא נגמרה השחיטה בהכשר יעו"ש דפשיטא להו בזה ואכ"מ] אבל לשיטת רש"י ז"ל דבעי סכין כלי שרת דכל כמה דלא גמרה לשחיטה לא נתקדש בסכין וממ"נ אמאי לא מהני פדיון וע"כ נראה מזה דרש"י ז"ל מיירי בגמרה לשחיטה ומש"ה שפיר הסכין כלי שרת מקדש לענין שלא יועיל פדיון דהא נעשה בו כל הראוי ליעשות בו. ומ"מ מהני בי' העמדה והערכה לולי דין הכלי שרת משום דמפרכסת כחי סובר רש"י ז"ל דגם שחיטה כשרה אינה מסלקת דין חי ממנה וא"כ מיושב דרש"י ז"ל לטעמי' שפיר גם ולד שנמצא במעי אמו שכלו חדשיו אף שנשחט מ"מ כיון דחי אינו מסתלק ממנו שמו ע"י שחיטה ומיקרי שפיר הויה בחיים ליקדש:
ח) יש להעיר בהבנת דברי רש"י ז"ל דכתב דלמ"ד בהויתן הם קדושים דאם כלו חדשיו חשיב הויתן ליקדש ושיטת תוס' נראה דאינו קדוש ויתכן לפרש דלטעמייהו וזה עפ"י מה דלכאורה קשה לפי דמבואר בש"ס יבמות (דף ק"ד ע"ב) וכן הוא במנחות (דף ע"ט ע"א) דשחיטה וזריקה שני דברים המתירים הם ואין מעלין זה בלא זה. ולרבי דסובר שם דכבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן דקדוש מפרש הש"ס דסובר דמעלין זה בלא זה יעו"ש ומ"מ היינו רק שחיטה בלי הזריקה אבל הזריקה בלא השחיטה לא מהני ועי' מנחות (מ"ז ע"א) ובש"ס מנחות (דף י"ד ע"ב) דשחיטה וזריקה מצטרפין למחשבת פיגול ואמר בש"ס איכא דאמרי שחיטה וזריקה אין דתרויהו מתירין נינהו ופירש"י ז"ל דשחיטה חשוב מתיר משום דמקדש לדם והבא לקדש כבא להתיר דמי וזריקה מתיר הבשר וראה בחידושי רשב"א (למנחות שם) דתמה בזה דכיון דהטעם דשחיטה חשיבא מתיר משום דמקדש לדם א"כ אין השחיטה מתרת הבשר כלל ואיך מהני לפגל במחשב בעת שחיטה על הבשר שאין עבודה זו מתירתו כלל והוכיח מזה דשחיטה חשוב מתיר להבשר יעו"ש ובמק"א הארכתי בדבריו ז"ל ומבואר מזה דכשם דזריקה הוי מתיר להבשר כן השחיטה: והנה בש"ס תמורה (דף י"א ע"ב) בעי היא שלמים ולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד ולדי קדשים בהויתן הן קדושים מי הוה חולין בעזרה או לא א"ל מי קרינן בי' כי ירחק ממך המקום עיי"ש ובפירש"י ז"ל דכיון דא"א לשוחטו בחוץ ליכא איסור דחולין בעזרה בכהאי גוונא. ונראה מסוגי' זו דאף דהולד ניתר בשחיטת אמו לא אמרינן דיחשב גם לגבי הולד מעשה השחיטה בגדר שחיטת קדשים דנימא דכיון דהמתיר הוא השחיטה של אמו מוקדשין אף דהניתר שהוא הולד הוא חולין לא אזלינן בתר הניתר רק בתר המתיר שהוא מעשה השחיטה ואם המתיר הוא שחיטת חולין הוי ע"ז שם שחיטת חולין וכשהמתיר שחיטת קדשים הוי ע"ז שם שחיטת קדשים ונאמר איפוא דא"א לחלק מעשה שחיטה אחת לשתי שמות לומר עלי' תורת שחיטת קדשים ותורת שחיטת חולין וכיון דהמעשה שחיטה שהוא החתיכה דסימנים הוא במוקדשין יחשב הכל על שם שחיטת קדשים דז"א דא"כ מה קא מיבעי לי' דיהי' חיוב משום שוחט חולין בעזרה בהיא שלמים וולדה חולין ואיצטריך למעוטי משום דלא קרינן בי' כי ירחק ממך המקום והלא תיפוק לי' דשחיטה זו אין עלי' שם שחיטת חולין כלל דאף דהניתר באכילה שהוא הולד הוא חולין אבל מעשה השחיטה הרי הוא שחיטת קדשים והתורה הרי לא אסרה היתר חולין בעזרה רק שחיטת חולין בעזרה וזו אינה שחיטת חולין רק שחיטת קדשים וע"כ מוכרח מזה דכיון דחשבינן הולד כנשחט אמרינן דהשחיטה עצמה דהיינו הפעולה (מלבד התכלית שהוא ההיתר) מתחלקת להיות עלי' שני שמות דלגבי האם יש עלי' שם שחיטת קדשים ולגבי הולד יש עלי' שם שחיטת חולין וע"כ ס"ד לאסור משום חב"ע ומרבינן דבחולין כזו שא"א לשוחטו בחוץ ליכא איסור דחב"ע אבל מ"מ לגבי הולד יש על השחיטה תורת שחיטת חולין וז"ב:
ולפי"ז קשה דאיך יתכן לומר למ"ד בהויתן הם קדושים דולד שכלו חדשיו והוציאו לאויר העולם חשיב זה הוי' ליקדש ונאכל כאמו החטאת והלא בעת שחיטה עדיין הי' הולד חולין וא"כ נהי דמהני לי' שחיטת אמו לשוי' כנשחט היינו כשחיטת חולין אבל לא שחיטת קדשים וא"כ שוב אח"כ כשיוצא לאויר העולם דמתקדש ואז דינו ככל קדשים דבעי שני מתירין שחיטה וזריקה וזה הולד הרי אין לו רק זריקה לחוד דהא השחיטה הי' כשהוא חולין ולא הי' עליו כלל שם ניתר בתורת קדשים ודומה לזה ברמב"ם (פ"ב מאבות הטומאות) דאין שחיטת טריפה מטהרת מידי נבילה לולד חי לכשימות אחר זמן יעו"ש ועי' כריתות (י"ג ע"א) בטבל ועד שלא נגמר אכ"פ יעו"ש והיינו דאינו מועיל היתר בזמן שלא הי' צריך להתירו וה"נ אינו מועיל היתר השחיטה להתירו בתורת קדשים כיון דלא הוקדש אז וליכא רק זריקה ואין מעלין זה בלא זה:
ועיין בזבחים (דף ק"כ ע"א) דבעי אם עולות במת יחיד שהכניסן לפנים קלטן מחיצות כל דבר [עולת במת יחיד אונה טעונה צפון ולא תנופה ולא הגשה ולא ריח ניחוח ואינו נפסל ביוצא ואם הקדיש בהמה להקריבה בבמה בשעת היתר הבמות ואח"כ הכניסה לפנים לעזרה להקריבה במזבח קלטוה מחיצת של עזרה לכל דבר דהוי כאלו הוקדשה מתחלה להקריבה במזבח דטעונה צפון וכל דברים הטוענין בקדשי מזבח רש"י] ועי' רש"י מעילה (דף ג' ע"א) ובתו' שם בד"ה שהכניסה לפנים דלאחר שחיטה מיירי יעו"ש ומבואר לכאורה דאף דהשחיטה היתה בחוץ בתורת קדשי במה מ"מ אח"כ כשהכניסה לפנים ונעשית קדשי מזבח מצרפינן שחיטה דחוץ לזריקה דפנים אף שלגבי קדשי פנים שחיטה דחוץ לא מהני ונמצא דלדין קדשי מזבח הוי כאלו אין כאן עבודת השחיטה דאף דגם בבמה יש הכשר עבודת שחיטה מ"מ לגבי קדשי מזבח חשוב כנשחט בחוץ וכדאמרינן בזבחים (דף קי"ד ע"ב) ר"נ בר יצחק אמר פנים דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי יעו"ש וא"כ איך מצרפינן שחיטה דחוץ לזריקה דפנים. וע"כ מוכח:
מזה דלא בעינן כלל בשחיטה תורת מתיר רק שלא תהי' שחיטה הפסולה לזריקה אבל כל שאינה בפסול לזרוק שפיר מהני הזריקה לחודא להתיר. ומש"ה שפיר כיון דבעת ששחט בבמה היתה שחיטה ראוי' ולא חל עלי' פסול שפיר מהני זריקה לחודא אח"כ להתירה בתורת קדשי מזבח וה"נ בשוחט האם כיון דעל השחיטה ליכא תורת פסול זריקה שהרי הי' ראוי ליזרוק דם האם שפיר סגי להיתר הולד בזריקת קדשים לחודי' כיון דעכ"פ לא היתה שחיטה פסולה אבל לא בעינן כלל תורת הכשר קרבן בשחיטה רק שלא יהי' עלי' פסול זריקת הדם וכל שליכא פסול שפיר הזריקה לחודא מתרת ואולם אינו דומין דשאני התם בעולת במת יחיד שהכניסה לפנים דאף דהשחיטה היתה בחוץ וחוץ הוא מקום הפסול לגבי קדשי פנים דהא כל קדשי פנים נפסלין ביוצא וממילא ודאי דאינו ראוי לקבל תורת קדושת קדשי מזבח בחוץ וכמ"ש רש"י ז"ל פסחים (ס"ג ע"ב) בד"ה דכל שהוא במקום פסול יוצא אי אפשר להתקדש שם יעו"ש מ"מ היינו רק בחוץ שלא הכשירתו תורה אבל חוץ דבמה בשעת היתר הבמות שהכשירתו תורה הוי חוץ זה כמו מקום הכשר וכדוגמת סברת הש"ס בזבחים (דף כ ע"ב) שאני פרה הואיל וכל מעשי' בחוץ לא פסלה בה יציאה עיי"ש והיינו דלגבי פרה החוץ כפנים שוי' רחמנא וה"נ קדשי במה הרי יש גם על שחיטתו בחוץ תורת עבודת קדשים להתיר הבשר באכילה ועוד דענין עבודת השחיטה של מוקדשין הוא כדאמרי' בזבחים (דף י"ג ע"א) דמש"ה מפלגין בשחיטה דכתיב ואם האכל יאכל בדברים המביאין לידי היתר אכילה הכתוב מדבר יעו"ש והיינו דשחיטת חולין ענינה להתיר איסור אמ"ה ונבילה ושחיטת קדשים יש לה תורת מתיר את איסור המוקדשין והיתר זו מתחיל מעת השחיטה ונגמר עם צירוף הזריקה וע"כ שפיר הרי גם בשחט בבמה התחיל בשחיטה ג"כ תורת מתיר לאיסור מוקדשין דבענין איסור מוקדשין אין חילוק בין קדשי מזבח לקדשי במה. וכן בעולה התחיל ההיתר להיות עליו תורת קרבן גבוה. וע"כ שפיר מצרפינן שחיטה בבמה לזריקה במקדש כיון דענין שחיטת קדשים. הי' גם בתחלה. אבל בשוחט שלמים שולדה חולין ואז לא הי' על השחיטה לולד תורת מתיר דמוקדשין כיון שלא הי' עדיין קדוש ואינו בגדר ניתר כלל. ושוב איך לצרף אח"כ שחיטה דחולין לזריקה דקדשים וז"פ:
ואולם יתכן סברת רש"י ז"ל בזה עפ"י מה דכתב רש"י ז"ל בחולין (דף ע"ד ע"ב) בד"ה דגמר דמש"ה פסול בן פקועה לפסח משום דהוה יוצא דופן ותמהו תוס' דתיפוק לי' משום דהוה כשחוט וראיתי בס' תורת חיים דכתב דסברת רש"י ז"ל דבפסח גופי' א"צ שחיטה מצד עצמה רק משום דצריך לדם וא"כ בן פקועה נהי דהוה כנשחט מ"מ אפשר להוציא דמו ולזורקו ע"ג מזבח ומש"ה כתב רש"י ז"ל דהפסול משום יוצא דופן יעו"ש ונראה מבואר מזה דשיטת רש"י ז"ל דענין שחיטת קדשים הוא רק מתורת מתיר איסור אמ"ה ונבילה וכעין שכתב הר"י מאורלייניש מובא בתוס' יומא (ל"ב ע"ב) דמש"ה שחיטה לאו עבודה לפי שנוהגת גם בחולין יעו"ש ומבואר דענין שחיטה בקדשים הוא ג"כ באופן זה שיהי' ניתר האיסור דאמ"ה ונבילה. ותו לא: ומצאתי בפירוש הר"ש משנץ לתו"כ (פ' אחרי) דכתב דשחיטה חשיבא עבודה תמה [עי' יומא (כד ע"א)] משום שמתרת איסור אמ"ה ונבילה [והא דצריך פנים בשחיטה יעוי' תי' מנחות (ט' ע"א) בד"ה מדכהונה לא בעי פנים נמי לא בעי דהטעם משום קבלה יעו"ש] ולכן סובר רש"י ז"ל דלהתיר איסור מוקדשין שניתר ע"י עבודות א"צ כלל מעשה השחיטה רק השחיטה מתרת איסור אמ"ה וזה דבר ממילא דבעת שעושה פעולת השחיטה מהני' להתקדש הדם ע"י הסכין. אבל השחיטה אינה בתורת מתיר למוקדשים כלל דלהיתר איסור שמצד קדשים סגי בזריקה ומש"ה בן פקועה שא"צ להיתר דאמ"ה ונבילה שפיר הי' סגי להכשר הקרבן בזריקה לחודא לולי פסול דיוצא דופן וזה מבואר לפי דברי התו"ח. וא"כ מיושב שפיר בולד חטאת שנמצא במעי אמו שפיר י"ל דחשיב הויתו ליקדש אם כלו חדשיו ומ"מ ניתר באכילה בזריקה לחודא של אמו הקדשים אף שחסר לו השחיטה בתורת קדשים דא"צ כלל שחיטה בתורת קדשים רק להתיר אמ"ה וזה שפיר הי' לו מכח אמו אף שהי' חולין:
ואולם זה לרש"י ז"ל לטעמי' אבל התוס' דכתבו פסול דבן פקועה משום חסרון השחיטה ומבואר דס"ל דלהיתר מוקדשין יש חובה שיהי' נשחט דהא שחיטה אחת מד' עבודות ומפגלת עי' זבחים (י"ג ע"א) דאמר שם הטעם דשחיטה מפגלת משום דבדברים המביאין לידי אכילה הכתוב מדבר יעו"ש וא"כ שפיר התוס' לטעמייהו א"א לפרש כן דמש"ה לא נקט בכלו חדשיו משום דאז לכ"ע הי' נאכל כאמו דז"א דלשיטת תוס' דקדשים בעי שחיטה בעצם להיתר א"כ א"א להיות ניתר הולד ע"י שחיטה שהי' בהיותו חולין ורש"י ז"ל לטעמי' ותוס' לטעמייהו:
ט) ואולם יסוד דברי התורת חיים בשיטת רש"י ז"ל דקדשים א"צ שחיטה בעצם רק להתיר אמ"ה ונבילה צ"ע מלשון רש"י ז"ל במנחות (י"ד ע"ב) דשחיטה מקדשת לדם ועי' בחולין (דף כ"ט ע"א) ואי אשמעינן קדשים משום דלדם הוא צריך ופרש"י ז"ל כל עצמה ועיקרה של שחיטת קדשים לדם הוא צריכה ע"ש ומשמע לכאורה דזה הוא ג"כ ענין השחיטה כעין דבריו ז"ל במנחות דהיינו שע"י השחיטה ניתן תורת קידוש קרבן על הדם להיות מוכשר לזריקה וא"כ מוכח דיש צורך שחיטה במוקדשין לעצם הכשר הקרבן ג"כ מלבד היתר אמ"ה ונבילה ולזה הי' אפשר לומר עפ"ד רש"י ז"ל בסוטה (דף י"ד ע"ב) בד"ה סכין הוי כלי שרת דקיל כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן עיי"ש ומשמע מזה דס"ל דשחיטה בעי סכין כלי שרת מדאמרי' בזה עבודתן מחנכתן ועי' רש"י מנחות (ק"א ע"א) בד"ה מכלי שרת לא אשכחן דמיפרק דאחר ששחטה ונתקדש בסכין כלי שרת אין לבהמה פדיון יעו"ש וכ"כ רש"י ז"ל בסוטה (ו' ע"ב) בד"ה קדש הקומץ כו' קמיצה מתוך כלי שרת כנגד שחיטה שהסכין של כלי שרת מקדש את הדם עיי"ש וכבר האריכו תוס' בחולין (ג' ע"א) ובזבחים (מ"ז ע"א) וכמה דוכתי ולפי"ז הרי זה ודאי דקידוש דם הוי בסכין כמפורש במנחות (ע"ח ע"ב) דסכין מקדש לי' לדם וכן הוא במנחות (ט"ז ע"ב) מי סברת דם בצואר בהמה קדיש דם סכין מקדשא לי' וכן הוא בש"ס סוטה (י"ד ע"ב) יעו"ש וא"כ לרש"י ז"ל לטעמי' דקידוש דם בסכין כלי שרת הוא יתכן דאין השחיטה המקדשת רק הסכין כלי שרת הוא המקדש בעת השחיטה אבל שפיר י"ל דגוף השחיטה ענינה רק להתיר אמ"ה ונבילה:
אך מ"מ צ"ע דברי הת"ח דהא זה ודאי לרש"י ז"ל כלי שרת מעכב בשחיטה וכמו שדנו תו' בזבחים (מ' ע"ב) וחולן (ג ע"א) דאל"כ במה נעשה כלי שרת הסכין בעת השחיטה דהיכא דאינו מעכב ל"א עבודתו מחנכתו עי' רמב"ן חולין (ג ע"א) וא"כ קשה דאיך מכשירין ב"פ לקרבן נהי דחסרון השחיטה אינו מעכב להכשר קרבן אבל הרי חסר קידוש סכין שמעכב:
י) וזה הי' אפשר ליישב עפ"י מה דראיתי בתורת חיים שם שדן עוד בס' תוס' דבן פקועה פסול משום דהוי כשחוט דמאי בכך מ"מ יהי' מועיל שחיטה מצד דין קדשים דמנ"ל דבשחיטת קדשים מעכב שיהי' ע"י השחיטה סילוק איסור אמ"ה היא י"ל דהוא עצם מצוה מעשה החתיכה בסימנים [ועי' חולין (כ' ע"ב) וכי מתה עומד ומולק עיי"ש וברשב"א ז"ל] אולם סברת תוס' י"ל דכיון דכל שחיטה הוא משוי לבהמה בשם נשחט. וע"כ כיון דגם בקדשים כתיב ושחט בעינן ג"כ שיחדש שם נשחט על הבהמה וע"כ כיון דכבר הולד כנשחט ע"י שחיטת אמו א"כ מה שחותך עוד בסימנים הרי אינו מחדש עליו שם נשחט יותר ממה שהי' קודם שחתך בסימנים והרי זה דומה לכתב ע"ג כתב בשבת וכן מחיצה ע"ג מחיצה דש"ס עירובין (דף כה) דהשני לאו כלום אף שמצד הפועל הרי עושה המעשה מ"מ כיון דאינו מחדש שם בנפעל לאו כלום הוא כן בזה לא חשיב שחיטה בקדשים כיון דאינו מחדש שם נשחט בנפעל כלל דגם קודם שחיטה זו כבר נשחט כולו וז"פ. ולפי"ז י"ל לפ"ד הר"ן ז"ל בחולין (פ' בהמה המקשה) דהדם של ב"פ אינו בכלל היתר דכל בבהמה תאכלו משום דהוה משקה אינו בכלל תאכלו יעו"ש וא"כ הרי כל שחיטה בבהמה משוי לשחוט לכל הבהמה לכל אבר אבר ולהדם אבל ב"פ שניתר בשחיטת אמו והדם אינו ניתר א"כ לגבי הדם הוה כאלו לא נשחט. וא"כ שפיר ממ"נ לגבי הבשר תירץ שפיר דס"ל לרש"י ז"ל דקדשים א"צ היתר שחיטה כלל. מה תאמר דהדם צריך קידוש סכין וא"א לשוחטו כעת כיון דכבר נשחט ז"א דלגבי הדם הרי לא הוי כנשחט שפיר אם ישחטנו יהי' מהני קידוש דסכין עכשיו דלגבי הדם יהי' עכשיו קיום שחיטה דקדשים כן י"ל:
יא) ואמנם לפי משמעות הני דוכתי שהבאתי דגם רש"י ז"ל ס"ל דקדשים בעי היתר שחיטה בתורת קדשים. קשיא קושיא הנ"ל דאיך הולד ניתר בשחיטת אמו הא בהויתן הוא דקדיש ע"י שיצא לאויר העולם וליכא היתר השחיטה בתורת קדשים דאזי הי' חולין וגם בסברא זו דמהני שחיטה לדם שלא נשחט יש לפקפק דהא עובר שהוציא את ידו לא מהני שחיטת עצמו אח"כ אף דאינו כנשחט דהא לא מהני לי' שחיטת אמו וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' י"ד סק"ה יעו"ש הנה דליכא שחיטה לאבר אחד אף שאינו כנשחט עדיין ואף דיש לחלק בין שחיטת חולין דלהתיר בעי' שחיטה המתרת כולו כמו דאיסור דאינו זבוח הי' בכולו כן בעי' שחיטה המתרת כולו אבל שחיטת קדשים לתו"ח דאינו להתיר רק דבעינן איזה תועלת בשחיטה שיהי' עליו שם נשחט ע"י פעולה זו י"ל דסגי במה שמשוי לדם כנשחט מ"מ אינו מחוור: יב) ולכן נראה די"ל סברת רש"י ז"ל עפ"י דברי הגמ' בכורות (דף י"ד ע"ב) נפדין תמימים או אינו נפדין תמימין [ולדות קדשים בעלי מומין שנולדו קודם פדיון אמם] ומסיק שלא יהי' טפל חמיר מן העיקר וכיון דקדושתן מכח אמם כשם דמהני פדיון לאמם בעלי מומין כן מהני לולדות אף שהן תמימים יעוש"ה ועי' זבחים (מ"ט ע"ב) ומבואר דאין לולד חומר יותר מקדושת אמו ומשום דכל קדושת הולד באה מכח אמו לא יהי' טפל חמיר מן העיקר. והנה מבואר עוד דאף דהי' אמו תמימה בעת העיבור מ"מ עכשיו בשעת לידה שהוא בעלת מום אין לולד קדושה ליקרב ולא אמרינן דתפסה קדושה דאמי' שהי' בתחלה רק קדושה דעכשיו בשעת לידה שאז הוא חלות הקדושה יעוש"ה בסוגי' ואכמ"ל בזה:
ולפי"ז יתכן דאף דנימא דכל קדשים בעי שני מתירים שחיטה וזריקה מ"מ זה רק בקדשים שקדושין מעצמן ע"י שהקדישן אזי בעינן שני מתירין אלו להתירן מדין איסור שע"י ההקדש אבל ולדות קדשים כיון דקדושתן מכח אמן סגי להון מתיר כמו אמן ומש"ה אף דכל ולדות קדשים ג"כ צריכין שני מתירין היינו משום דגם אמן צריכה שני מתירין. אבל ולד זה שיצא לאויר העולם אחר שנשחטה אמו ואזי הוא דחלה עליו קדושת אמו שהרי זהו שמחשב הויתו ליקדש הוא אחר השחיטה ע"כ י"ל דדמי לאמו וכמו דאמו א"צ אז אחר השחיטה יותר ממתיר אחד שהוא הזריקה כן אינו חל על ולד זה קדושה יותר מאמו וסגי לי' בהיתר של מתיר אחד שהוא הזריקה דאמו, וא"צ כלל היתר דשחיטה ורק למ"ד במעי אמן הן קדושים שפיר חלה עליו קדושה כזו להיות צריך ב' המתירין ושוב למ"ד זה הרי שפיר יש לו ב' המתירים דגם בשעת שחיטה קדוש הוא ומהני לי' שחיטה וזריקה דאמו בתורת קדשים. אבל למ"ד בהויתן הן קדושים דהשחיטה בעת שהוא חולין שוב הרי חלות הקדושה הוא אחרי שחיטה סגי לולד ג"כ במתיר אחד דלא יהי' טפל חמיר מן העיקר: יג) ואמנם סברת התוס' יתכן עפ"י דברי הרמב"ם (פ"ב ממא"ס הי"ז) דמפרש הא דחולין (ס"ז ע"ב) דרני דבישרא אסירן דכוורי שריין דתולעים המתהוים בבשר של בהמה שחוטה אסורים וכתב ההמ"ג ונתנו טעם לדבר לפי שבשר הבהמה אינה מותרת אלא בשחיטה וכל דבר חי שיצא ממנה אסור כיון שא"א לו בשחיטה אבל הדגים א"צ שחיטה וכל דבר הגדל ממנו בהיתר גדל עיי"ש ומבואר סברתו ז"ל דבהמה אף אחר שחיטה אין ענינו שנעשה כאוכל דעלמא רק הענין הוא דעדיין צריכה להיתר השחיטה אלא דאמרי' דיש לה ההיתר שהרי נשחטת הוא והיתר השחיטה נמשך הוא ומש"ה התולעים שאין להם היתר זה אסורין משא"כ בדגים שא"צ שחיטה כלל הוי גדל בהיתר [ועי' בא"נ ה' לולב (סי' תפ"ג) שהביא ראי' לס' זו מהא דמנחות (כ"ג ע"א) דשחיטה בטילה בנבילה וחל איסור נבילה על השחוטה ואיך מצינו ביטול ברוב לחול שם הרוב על המיעוט וע"כ כדברי הה"מ דמצות שחיטה הנעשה בבשר מתירתו תמיד והשחיטה בטלה בנבילה היינו סילוק שם המיעוט דהיינו היתר שחיטה המוטל על הבשר וממילא חזר לאיסור נבילה מעצמו לא מצד הרוב יעו"ש]: ובמק"א הארכתי בזה. והוספתי לדון דגם בקדשים אם נאמר דצריך שחיטה בתורת מוקדשין ג"כ הענין כן דאף אחר שנשחט צריך לשחיטה רק שיש לו המתיר שהרי הוא נשחט והבאתי מהא דש"ס תמורה (דף כ"א ע"א) כגון שזרק בפני הבית וחרב הבית וכו' יעו"ש דמבואר דגם לגבי זריקה דכיון דאחר שחרב ליכא זריקה לכן לא מהני מה דנזרק בפני הבית והיינו ג"כ דאין הענין שאחר זריקה שוב א"צ זריקה וכשאר בשר שא"צ זריקה רק הזריקה נמשכת ונחשב כל רגע כאלו הי' אז זריקה וע"כ כיון דעכשיו לא מהני בטל ההיתר דזריקה ואכמ"ל במה שיש לפלפל בזה. וא"כ מכ"ש בשחיטה דקדשים כן חשוב בכל עת כאלו נשחט מחדש. ולפי"ז י"ל דשפיר סברת תוס' דא"א לומר בכלו חדשיו שיהי' מתקדש לאחר שחיטה ויהי' נאכל כאמו דהא חסר לו היתר השחיטה שהי' בעודו חולין מה תאמר דכיון דקדושתו חלה אחר שחיטה סגי לי' במתיר אחד כמו אמו דלא יהי' טפל חמור מן העיקר דז"א דגם אמו צריכה לשני המתירים שהן שחיטה וזריקה דנהי דאחר השחיטה א"צ היתר השחיטה מ"מ אין הענין שא"צ היתר השחיטה רק שיש לה שחיטה ונמשך כח המתיר דשחיטה ושוב הולד שאין לו היתר השחיטה שהרי אינו נשחט בעת שהי' קדשים א"א לו להיות ניתר בזריקה לחודי' דהא עכ"פ קדושת האם גורמת להיות לה קדושה המחייבת שני מתירים ואינו ניתר במתיר אחד. ורש"י ז"ל לטעמי' בהא דחולין (ס"ז ע"א) דתולעים המתהוים אחרי שחיטה מותרין כמו בדגים דאחר שחיטה שוב א"צ היתר שחיטה ושפיר י"ל דגם על הולד אינו חל קדושה רק להיות צריך מתיר אחד ואכמ"ל בזה:
י"ל טעם אחר בסברת תוס' דלא תירצו יד) ועוד י"ל טעם אחר בסברת תוס' דלא תירצו דמש"ה נקיט בן ד' משום דכשכלו חדשיו ויצא לאויר העולם יתקדש גם למ"ד בהויתן הן קדושין עפ"י מה דיש לחקור בכל ולדות קדשים דקדושתן מכח אמן מהו הכוונה בזה אם הענין שהאם הוא המתפסת קדושה על הולד והוה האם בגדר מקדיש לולד והולד בתורת נקדש או דקדושת הולד מכח עצמו דכיון דהוא גידולי הקדש חל עליו קדושה בעצמו ואין האם כלל בגדר מקדיש ודומה לזה מצינו בהא דכלי שרת דמקדש דבר הניתן לתוכו ואמרי' בזבחים (פ"ח ע"א) וכולן אין מקדשין אלא בקודש דבחוץ אין מקדשין ודעת תוס' בזבחים (דף מ"ז ע"א) ובד"ה כגון דאף אם הדם הוא במיעוט הכלי שבפנים ורוב הכלי בחוץ לא מהני עיי"ש ומבואר דס"ל דהמקדש שהוא הכלי שרת בעי להיות בפנים ואזי הוא דמקדש אבל הנקדש אין נ"מ אם הוא בפנים והיינו דס"ל דקידוש כלי שרת הוא בתורת מקדש של הכלי שנותן עליו דין קדושה ומש"ה תלוי הכל בכלי שהוא המקדש. ואולם הר"ש משנץ וראב"ד ז"ל בתו"כ (פ' צו) וכן הביא בשמ"ק זבחים (פ"ח ע"א) גירסא בגמרא דדעתם דהכלי בחוץ שאינו מקדש הוא מצד שאין הנקדש מקבל קידוש ליקרב בחוץ יעו"ש ולדידהו הקידוש כלי הוא מצד הנקדש שנוגע בכלי שרת מתקדש ואכ"מ בזה. ונראה דנ"מ במה דכתבו תוס' בזבחים (פ"ד ע"ב) דגם נפלים מתקדשין בהוייתן והוכחתי לעיל אות דלפי"ז לא בעינן הוי', בחיים ולפמ"ש יתכן דאין קדושת הולד מצד עצמו בעצם רק שהאם מתפסת קדושתה על הולד ולכן כיון דהאם המקדשת הוא בחיים שפיר אמרי' בזה בהויתן הן קדושים ואין משגיחין בנקדש שהוא הולד שיהי' חי ולכן ניחא הא דתמורה (י"א ע"א) דהשוחט החטאת ומצא בה ולד שלא כלו חדשיו דלמ"ד בהויתן קדושים הוי חולין והקשתי דמ"ש בנפל דאף בלא כלו חדשיו קדוש בהויתו ולפמ"ש שפיר דכשהאם בחיים בשעת הוי' שפיר מתפסת קדושתה על ולד שאינו בחיים כמו נפל אבל בהא דתמורה דבשעת הוייתן האם שחיטה אין בכח אם שחיטה להתפיס קדושתה על הולד דעיקר תלוי במקדיש ובפרט שם דגם הולד שחוט וכששניהם שחוטים בודאי אינו מקדש:
והנה נראה בגוף חקירה זו עפ"י דברי הגמ' בתמורה (י"ז ע"ב) אם זכר לרבות ולד בעלי מומין וכו' למאי הלכתא [למאי הלכתא קדשי הנך וולדות של בעלי, מומין דהא אמן לא חזי' ליקרב] רבא אמר ליקרב ואליבא דר"א ר"פ אמר לרעי' ואליבא דדברי הכל עיי"ש וכן הוא. בבכורות (ט"ו ע"ב) איכא למ"ד קדשי ליקרב ואיכא למ"ד קדשי לרעי' יעו"ש ומבואר דפליגי אם ולדות קדשים בעלי מומין קדשי ליקרב או רק לרעי'. ולפמ"ש י"ל דפליגי בסברא זו דמ"ד דקדשי רק לרעי' ס"ל דענין קדושתן מכח אמן המתפסת קדושתה על הולד יעוי' לשון רש"י ז"ל בתמורה (דף י' ע"א) בד"ה אין דעובר מכח אמי' הוא דקדיש יעו"ש וע"כ כיון דהאם הוא בע"מ ואינה קדיש ליקרב אינה מתפסת על הולד קדושה ליקרב כיון דאין לה בעצמה קדושה זו. ומ"ד דקדשי ליקרב ס"ל דאין האם כלל בגדר מקדיש לולד רק גזה"כ דולד קדשים מכח עצמו קדיש וממילא כיון דהולד תמים שפיר קדיש ליקרב:
ולפי"ז ניחא שפיר דברי תוס' דכיון דבסוגי' דתמורה מייתי פלוגתא זו אם מצא בה ולד בחטאת אם כחולין או כחטאת לפשוט לבר פדא ור"י בתמורה (י ע"א) שם אם קדושה חלה על עוברין ודחי דפליגי אם במעי אמן קדושין או בהוויתן יעו"ש וע"כ שפיר לבר פדא וטעמי' בתמורה (י"ז ע"ב) דאמר שם בר פדא אמר לרעי' דולדות קדשים בעלי מומין לא קדשי ליקרב רק לרעי' וא"כ ס"ל דקדושתן מכח אמם ושפיר כשהאם אינה בחיים אינה מקדשת בהוויתן כזו את הולד וא"כ א"א לשנויי אליבא דבר פדא דמש"ה נקיט בן ד' משום דבכלו חדשיו יהי' קדיש לכ"ע דז"א דאין נ"מ כיון דהאם המקדשת ובעי' שהאם תהי' בחיים ולא מהני מה דהולד כלו חדשיו וחי כיון דבתר מקדיש שהוא האם אזלי' לדידי' ולפי"ז שפיר ישוב הלח"מ בשיטת רמב"ם ז"ל דפסק בפ"ד מתמורה ה"ט) דולדות בע"מ הרי הוא כולד התמימה ויקרב יעו"ש ומבואר דס"ל כמ"ד דקדושת הולד מצד עצמו שגזה"כ שחל עליו קידוש לא שהאם מתפסת עליו קדושה ואינו בגדר מקבל קדושה מאמו עי' תמורה (ל"א ע"ב) ברש"י ותוס' שם שפיר יתכן לומר דאף אם יצא לאויר העולם אחרי שחיטת אמו דחל עליו קדושה משום דכלו חדשיו וחי הוא ואף שהאם שחוטה אין זה מעכב לחלות קדושת הולד שקדושתו בעצמו ודו"ק:
טו) ובגוף דברי הלח"מ דכתב להוכיח חידושו מרש"י ז"ל הנ"ל י"ל דאינו מוכח כלל חידוש זה דהוי' לאחר שנשחט יחשב הוי' ליקדש. וזה עפ"י דברי תוס' בתמורה (י"א ע"א) שם דמש"ה נקיט בן ד' ולא בן ה' משום דאתי' כר"מ דכלו חדשיו אינו ניתר בשחיטת אמו עיי"ש וא"כ י"ל דכיון דבאמת הסברא כמ"ש דכיון דהולד הוי כנשחט ע"י שחיטת אמו לא מהני מה שהוא חי לשוי הוי' ליקדש דהוי' אחר שחיטה כשרה לאו כלום. ואולם זה רק אם שחיטת אמו מתירתו וכשחיט הוא ל"ש בזה בהויתן הן קדושים אבל אם אינו ניתר בשחיטת אמו ממילא אינו כשחיט שפיר י"ל דכיון דחי הוא הוי ליקדש וא"כ שפיר י"ל דגם רש"י ז"ל ס"ל כתוס' דבריתא זו כר"מ דאינו ניתר בשחיטת אמו בכלו חדשיו וחי גמור הוא שפיר חשיב הוי' ליקדש. אבל לח"מ דאזיל בשי' רמב"ם ז"ל דכלו חדשיו ניתר בשחיטת אמו שוב למ"ד בהויתן הן קדושים אינו קדוש כלל כיון דבעת הויתו כבר נשחט הוא ושפיר גם בכלו חדשיו תליא אם במעי אמן קדושים או בהויתו וז"פ:
ואולם המדקדק בדברי רש"י ז"ל יראה שלא נזכר כלל בדבריו ז"ל תנאי זה דיצא לאויר העולם יגרום הקידוש ולא הזכיר ז"ל רק הטעם דכיון דחי הוא חשוב הויתו ליקדש ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דזה דמהני בהויתן ליקדש אחר שיצא לאויר העולם היינו רק בלא נשחטה אמו דהולד חי גמור שפיר יציאתו לאויר העולם מקדשו אבל זה שנולד משנשחטה אמו ושניהם שחוטים לא מהני יציאה זו כלל וס"ל כדרך ה"ג שכתבנו דענין בהויתן הן קדושים היינו משעה שנעשה ולד ופסקו גידוליו אם חי הוא הוי' חשובה הוא ליקדש ועי' ש"ס חולין (דף ע"ה ע"א) הושיט ידי למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי ואכל ר"י אמר חלבו כחלב בהמה (בכרת) חדשים גרמי רשב"ל אמר חלבו כחלב חי' חדשים ואוירא גרמי עיי"ש וקיי"ל כר"י דחדשים לחוד גרמי וה"נ בכלו חדשיו חשוב הוי' גמורה ליקדש [ועי' תוס' חולין (ק"ג ע"א) ד"ה דאיסור כו' דלכ"ע אוירא דחלב בעינן ובעי' שיוציא החלב לחוץ עיי"ש ואכמ"ל בזה] אף במעי אמו ולכן דקדק רש"י ז"ל הואיל וחי הוא הויתו חשוב לי' והכוונה קודם שנולד והחילוק בין מ"ד במעי אמו הן קדושים למ"ד בהוויתן הן קדושים הוא עפ"י דברי רש"י ז"ל בתמורה (דף כ"ה ע"א) בד"ה הא תפסתינהו קדושת אמן משעת התחלת יצירתה כל פורתא ופורתא קדיש עכ"ל עיי"ש ומבואר דלמ"ד במעי אמן הן קדושים מתחלת הקדושה מיד משעת יצירה ואולם למ"ד בהויתן הן קדושים בעינן הוי' ליקדש והיינו שיהי' כלו לו חדשיו אבל מ"מ אחר שכלו חדשיו גם במעי אמו קדיש דכיון דחי הוא הויתו חשוב לי' אמנם אלו לא הי' יכול לחול במעי אמו גם אחר שיצא לאויר העולם לא הי' קדוש דהא יצא לאויר העולם אחר שחיטה דידי' ודאמי' ולכן לא הזכיר רש"י ז"ל כלל מזה שיצא לאויר העולם. ואין להקשות דהא בסמוך שם כתב רש"י ז"ל ולדות קדשים בהויתן הן קדושים משעה שנולדו. ולפי הנ"ל דבכלו לו חדשיו ס"ל לרש"י ז"ל דחל קדושתו גם במעי אמו כיון דחי הוא הויתו חשוב לי' א"כ ולדות קדשים אמאי אינו חל קדושתם עד שנולדו הא מיד שכלו להן חדשים חלה קדושה לכ"ע במעי אמן. אולם לק"מ לפי דברי תוס' בזבחים (פ"ד ע"ב) דאף נפל חל עליו קדושה אף למ"ד בהויתן הם קדושים וה"ה נולד מת ג"כ חל עליו קדושה וע"כ הטעם כמש"כ דכיון דיש לידה גמורה הלידה מקדשת ולא משגחי' בנקדש אם הוא חי או לא. אבל היכא דבעי' הויתו מצד עצמו כגון דליכא לידה בזה לא מחשב הוי' ליקדש רק אם הוא חי וכדברי רש"י ז"ל ולכן שפיר קאמר דולדות קדשים חל קדושתן משנולדו היינו דלידה מקדשתן ובזה אין חילוק אם נולד חי או מת. אבל היכא דחי הוא וכלו לו חדשיו שפיר גם במעי אמו חל עליו קדושה לכ"ע דהויתו מיחשב וזה למדקדק בדברי רש"י ז"ל. ולפי"ז צ"ע לפי דברי הנח"מ דדקדק בדבריו דמש"ה חשוב הוי' ליקדש משום שיצא לאויר העולם ומבואר דבמעי אמו א"א בשום אופן ליקדש למ"ד בהויתן הן קדושים והיינו כנ"ל דבעי יציאה לאויר העולם א"כ בזה ממ"נ קודם שיצא אינו חל קדושתו ואחר שיצא דכבר נשחט דהא לרמב"ם ז"ל קיימינן דפסק דגם כלו לו חדשיו ניתר בשחיטת אמו א"כ מנ"ל דהוי' שלאחר שחיטה יחשב הוי' ליקדש ומדברי רש"י ז"ל אינו מוכרח כלל שאחר שיצא לאויר העולם יהי' מיחשב הוי' ופשטות כוונתו ז"ל דהקדושה מתחלה במעי אמו מצד זה דחי הוא חשוב הויתו אבל לומר שאינו חל במעי אמו ושיחול לאחר שנשחט זה לא מצינו כלל. ויש להאריך עוד בזה בכוונת רש"י ז"ל ואכ"מ:
טז) ויתכן דסברת הלח"מ דבעי שיצא לאויר העולם אינו משום דס"ל דאינו הוי' ליקדש כ"ז שאינו באויר העולם אך הטעם דס"ל דכיון דחשיבות הוי' מצד דחי הוא וכמ"ש רש"י ז"ל בתמורה (י"א ע"א) הואיל וחי הוא הויתו חשוב לי' יעו"ש ולפי"ז לפי מ"ש המאירי ז"ל בשבת (דף ק"ז ע"ב) דההורג עובר במעי אמו בשבת פטור אף דכלו חדשיו יעו"ש ועיין במזרחי פ' משפטים לענין חיוב הורג נפש יעו"ש ובאמ"ב דיני שבת סי' ל' האריך בדבר יעו"ש ולכן ס"ל דאין זה נחשוב חי גמור במעי אמו אף שכלו חדשיו אבל אחר שיצא לאויר העולם דאף דדינו כנשחט מ"מ חי גמור הוא לענין שבת ועי' חולין (ע"ד ע"ב) למעוטי רובעו וחורש בו יעו"ש ושפיר חשיב הוי' ליקדש ואכמ"ל הארכנו בזה לברר חידושו דהלח"מ ולברר שיטת רש"י ז"ל: יז) ונשוב לישוב הלחם משנה בדברי הרמב"ם ז"ל דנקיט בן ארבעה: ובש"ס חולין (דף ל"ח ע"ב) בהא דיליף מקרא דתחת אמו פרט ליתום [דפסול לקרבן] ופריך האי יתום היכי דמי אילימא דילדתי' אמי' והדר מתה וכי לעולם תחי ותיזיל אלא דמתה והדר ילידתי' מכי יולד נפקא ופירש"י ז"ל דכיון דמתה האם ואח"כ הוציאו את ולדה הימנה בין מת בין חי הוה יוצא דופן יעו"ש ומבואר מזה דיוצא דופן אין הכוונה דוקא שנולד דרך דופן רק כל שלא נולד דרך לידה הוי יוצא דופן ואם שחטו או המיתו לאם והוציאו הולד ממנה הוי יוצא דופן. ולפי"ז צע"ג דברי הלח"מ בשי' רמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל דאם הוציאו ולד אחר שחיטה אם כלו חדשיו חשיב הוי' ליקדש והרי מפורש בש"ס נדה (דף מ"א ע"א) בהא דקאמר דאיצטריך תרי קראי (דיוצא דופן אם עלה למזבח דירד] חד לבהמת חולין דאוליד דרך דופן ואקדשי' וחד לבהמת קדשים דאוליד דרך דופן וקסבר ולדות קדשים בהויתן הם קדושים ופירש"י ותוס' שם דכיון דבהויתן הם קדושים אין הקדושה חלה עליו כשהוא יוצא דופן ונשאר הולד חולין ומש"ה אם עלה ירד ועיי"ש בתוס' הרא"ש ז"ל ומבואר להדי' דיוצא דופן אינו חל קדושה בולדות קדשים וא"כ שוב זה ששחטו והוציאו הולד ממנה דהוי כיוצא דופן כנ"ל א"כ מאי בכך שהוא חי הא למ"ד בהויתן הם קדושים בעי' כדרך לידה וזה הרי אינו דרך לידה וזה צע"ג:
יח) וראיתי בפירוש רבנו גרשום ז"ל בחולין (ל"ח ע"ב) שם אהא דפריך האי יתום היכי דמי כו' אלא דמתה והדר ילידתי' מכי יולד נפקא וכתב רבנו גרשום ז"ל וז"ל מכי יולד נפקא דרוב נולדים בחיי אמם נולדים ומש"ה אינו בכלל כי יולד שאינו כדרך רוב הנולדים עכ"ל. ודברים אלו צריכים באור דלפי המבואר מזה ענין השינוי משאר הלידות בזה שנמצא במעי אמו אינו בעצם הלידה רק במה שהרוב נולדים בחיי אמם וזה נולד אחרי מיתה ומשום זה הוא דחשוב שינוי מכדרכו ואמאי לא פירש בפשוטו דהשינוי הוא בעצם הלידה שהרי לא ילדתה אמה כלל ואין כאן לידה כלל וכמו שפי' ר"ג ז"ל בסמוך גבי יוצא דופן שהשינוי הוא בענין הלידה:
ונראה הכוונה עפ"י מה דכתבו המפרשים דמש"ה דקדק רש"י ז"ל בלשונו ז"ל שקרעוהו והוציאו את ולדה ולא כתב שנולד דרך הרחם אחרי שחיטה וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' י"ד סק"ו עיי"ש ופירשו דס"ל דאם יצא דרך רחם אף לאחר שחיטה אינו בכלל יוצא דופן עיי"ש ואולם זה נסתר מדברי הגמ' הנ"ל דא"כ מאי פריך אי דמתה והדר ילידתי' אמי' מכי יולד נפקא והלא בכה"ג דהוציאו דרך רחם שאינו בכלל יוצא דופן שפיר איצטריך למעוטי ולכן י"ל דזה כוונת ר"ג ז"ל דנהי דאינו נחשב שינוי בעצם הלידה ככל יוצא דופן משום דנולד דרך הרחם. מ"מ אינו בכלל כי יולד דבעי' לידה כדרכה וזה עצמו חשוב שינוי שהרי רוב הנולדים בחיי אמם נולדים וזה ג"כ חשוב שינוי מכדרכו במה שנולד אחרי מיתת האם ולפי"ז מבואר דנולד אחרי שחיטת האם. אם נולד דרך רחם אינו בכלל יוצא דופן כיון שאין שינוי בעצם הלידה אך מ"מ אינו קרב משום דאינו נולד כדרכו:
ולפי"ז יתכן דיש הבדל בין הכשר הקרבה לחלות קדושה וזה דאף דבעינן כדרך לידה במה שהוא כדרכו בכל ענינים ואף שינוי שאינו בעצם הלידה כהא דנולד אחרי מיתת אמו מסלק ממנו הכשרו היינו רק לענין הכשר הקרבה בזה כל שאינו כדרכו ממש מסלק הכשר הקרבה. אבל כשדנין לגבי חלות הקדושה י"ל דרק שלא כדרך לידה מה שהוא שינוי בעצם הלידה הוא דמסלק דין חלות הקדושה. אבל שינוי שאינו בעצם הלידה וכגון שנולד דרך רחם אף שאינו דרך לידה גמורה דהיינו בחיי אמו מ"מ אין שינוי זה מונעת חלות הקדושה וטעם הדבר נראה עפ"י דברי התוס' בחולין (סוף דף עז ע"ב) דאף למ"ד בהויתן קדושים קדוש נפל משום דילפינן קדשים מבכור דקדשי נפלים דה"ה בכל ולדות קדשים יעו"ש והנה לידת נפל בודאי ג"כ אינה לידה גמורה ונפל לא חזי להקרבה מ"מ לגבי חלות קדושה סגי בזה כיון דבעצם הפעולת לידה ליכא שינוי ושוב הא מפורש בחולין (דף קל"ו ע"ב) אדרבה מבכור הו"ל למילף שכן יתום ופירש"י ז"ל דיתום שנולד אחרי מיתת אמו חייב בבכורה לא ליקרב רק דירעה עד שיסתאב יעו"ש ומבואר דבכור שנולד אחרי מיתת האם חשוב לידה ליקדש ולא דמי ליוצא דופן וע"כ שפיר יוצא דופן שהשינוי בעצם הלידה דמסלק חלות קדושה בבכור ה"ה דמונע דין הויתן בולדות קדשים. אבל שינוי זו שנולד אחרי מיתת אמו שאינו מונע חלות קדושה בבכור רק מסלק הכשר הקרבה ה"ה בולדות קדשים אינו מונע חלות קדושתן וחשוב שפיר הוי' ליקדש. ובסמוך יבואר עוד בזה. עכ"פ צע"ג לפי"ז ישוב הלח"מ בשיטת רמב"ם ז"ל דהרי כשהוציאוהו מן האם ולא נולד דרך רחם שפיר נ"מ בין מ"ד במעי אמן קדושים לבהויתן קדושים דלמ"ד בהויתן בכה"ג שאינו דרך לידה אף שכלו חדשיו אינו קדיש: יט) ובישוב דברי רמב"ם ז"ל דנקט בן ד' חי ולא נקט בן ה' שכלו לו חדשיו הי' נראה עפ"י דברי הש"ס בחולין (דף ע"ד ע"ב) אר"א לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד (לא הילכו בשליל להקל למיחשבי' כשחוט] ופריך אילימא חלבו דשליל מפלג פליגי דתני' גה"נ נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר"י אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואר"א אר"ה מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו ע"כ ומבואר מזה דלר"מ דבן ט' חי אינו ניתר בשחיטת אמו חלבו אסור ולרבי יהודה חלבו מותר: והנה רמב"ם ז"ל במא"ס (בפרק ז' הי"ג) כתב דהשוחט את הבהמה ומצא בה שליל אם לא כלו חדשיו חלבו מותר ואם כלו חדשיו אעפ"י שא"צ שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת יעו"ש וכבר תמה ההמ"ג שם שזה סותר דברי הגמ' הנ"ל דלר"י דבן ט' חי ניתר בשחיטת אמו גם חלבו מותר ועי' בכס"מ שם דיש חילוק בין אם החלב שלם בתוכו דאינו ניתר בשחיטה ובין אם נחתך החלב בתוכו דניתר וצ"ע כוונתו] וכבר האריכו הרבה ליישב הסוגי' לפי שיטת רמב"ם ז"ל עיין בר"ן (בחולין דף צ' ע"א) ובתורת הבית לרשב"א ז"ל ועי' בכו"פ ובפמ"ג (סי' כ"ב) ובב"י. (סי' ס"ד) ואולם למדתי טעם דברי רמב"ם ז"ל מתוך דברי הרא"ש ז"ל בפרק בהמה המקשה סימן ה' וזה דסברת רמב"ם ז"ל דענין זה דמהני שחיטה דאם לולד הנמצא בתוכו מהני רק להתיר איסור שהוא מצד חסרון השחיטה כגון איסור אמ"ה ונבילה מהני שחיטת האם לשוי' לולד כנשחט. אבל איסור חלב שקודם שנשחט אסור וחייב עליו כרת אינו ניתר ע"י שחיטה דמה ענין שחיטה להתיר איסורים. ואולם בולד שלא כלו לו חדשיו שהוא כאחד מאברי' ממש ניתר הכל אף האיסור. דגזה"כ להתיר כל הנמצא בתוכו אבל כלו לו חדשיו וחי הוא שהוא ברי' בפ"ע ע"כ נהי דחשוב כאחד מאברי' וניתר בשחיטתה היינו מה שהוא נוגע לשחיטה מהני השחיטה אבל לא לשאר איסורים עייש"ה בשי' הרא"ש ז"ל ותבין ההיפוך בשיטת רמב"ם ז"ל ואכמ"ל בביאור הסוגי' שם. ועי' פמ"ג (יו"ד סי' י"ד) באורך יעו"ש:
ולפי זה מבואר מזה דשיטת רמב"ם ז"ל דיש שני דרכים בהיתר בן פקועה הדרך הא' הוא בתורת מתיר דמלבד זה דאמרינן דפעולת השחיטה שבאם משוי' לי' לולד כנשחט כיון שהוא כאחד מאברי' וכמו שכל האברים נחשבים כשחוטים ע"י שחיטת הסימנים כן נחשב העובר כשחוט מלבד זה יש בזה דין מתיר ואף במה דלא מהני שחיטה להתיר מ"מ שחיטת האם גזה"כ דמתרת ולד הנמצא בתוכו מן האיסור שיש בו ומהאי טעמא מתיר את האיסור חלב אף שאין זה איסור שניתר בשחיטה וכן איסור נבילה בולד מת דשחיטה לא מהניא למה שנעשה נבילה והוא מטעם גזה"כ מקרא דכל בבהמה תאכלו להתיר הנמצא בתוכו וכלשון הגמ' בחולין (דף ע"ה ע"א) הרבה מצלת על שאינו גופה ממה שמצלת על גופה יעו"ש. ואמנם זהו רק בלא כלו לו חדשיו אבל כלו חדשיו וחי דהוה בהמה גמורה שיטת הרמב"ם ז"ל דאינו בכלל היתר זה שגלי קרא בנמצא במעי אמו שהוא מתיר כל איסורים שבו רק בזה יש דרך ב' בתורת נשחט לבד דכיון דעובר ירך אמו חשוב שחיטת האם כאלו שחטו לולד אבל לא עדיף מן שחיטה ואותן האיסורים שאינן ניתרין בשחיטה נשארו באיסורם אף שנמצא במעי אמו [וכבר האריכו האחרונים החת"ס ול"א בענין היתר בן פקועה אם הוה כנשחט או מתיר והנה מד' הרא"ש ז"ל אלו מבואר דיש מקום דהוה גם כן בתורת מתיר כגון בלא כלו חדשיו ויש מקום דהוא ניתר מתורת נשחט לבד ואכ"מ]:
ומעתה נתבונן דהנה לכאורה לפי מה דאמרינן בש"ס ב"ק (דף ע"ו ע"ב) תהי בי' ר"ה וכי שחיטה מתרת הל' זריקה מתרת עייש"ה ובפירש"י ז"ל פסחים (דף ע"ז ע"ב) בד"ה דם דכי ליתי' מעכב דהא תרויהו מודי אם אין דם אין בשר דמתחלת הקדשן הן נאסרים וכפרה אינה באה אלא בדם וכהנים משלחן גבוה קזכי וכיון דכפרה ליתי' איסורא להיכן אזיל עכ"ל ומבואר מזה דכל בהמת קדשים יש עלי' איסור הקדש שאוסרה באכילה ואיסור זה אינו ניתר בשחיטה רק בזריקה וכ"כ רש"י ז"ל במנחות (דף מ"ז ע"א) בד"ה מאי ביניהו כו' כל שכן דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקת דם לא הוי לשמה דנישתרי באכילה עכ"ל. ומבואר גם מזה דבלא זריקה אינו ניתר איסור הקדש. והנה בש"ס חולין (דף ס"ט ע"א) מבואר דאבר שאינו בפנים בשעת שחיטה אינו ניתר בשחיטת אמו עיי"ש ולפי"ז צריך מובן בהא דתמורה (דף י"א ע"א) הנ"ל דלמ"ד ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ניתר ולד קדשים בשחיטת אמו והלא ולד קדשים יש בו איסור הקדש דהוי כגידולי הקדש לשיטת רש"י ז"ל בתמורה (דף ל"א ע"ב) או דגזה"כ דיש בו איסור הקדש וכמ"ש תו' שם בד"ה ואפילו יעו"ש וא"כ איסור הקדש הרי אינו ניתר בשחיטה לחודא ובעי גם זריקה. וא"כ יקשה הלא בעת זריקה אין הולד מצורף עם אמו ואיך ניתר הולד בזריקת אמו הא גם בשחיטה אינו ניתר כל שאינו בפנים ולא עדיפא זריקה משחיטה:
[ולכאורה הי' נראה עפ"י דברי הש"ס בחולין (דף ס"ט ע"א) בעי רב חנני' הוציא עובר את ידו בעזרה מהו [מהו להיות לו מחיצת העזרה מחיצה להתירו בשחיטת האם] מיגו דהוה מחיצה לגבי קדשים הוה נמי מחיצה לגבי דהאי או דילמא לגבי דהאי לאו מחיצה הוא דמחיצת עובר אמו הוא ומסיק דמחיצת עובר אמו הוא ואינו ניתר בכה"ג משום דהו"ל חוץ למחיצתו יעו"ש וא"כ י"ל דכ"ז קודם שחיטה דדרכו של עובר להיות תוך מחיצת האם לא מהני מה דהוי במחיצה אחת לגבי קדשים ובעי' מחיצת האם ממש. אבל אחר שחיטת אמו דאזי אין דרכו להיות במחיצת אמו רק דמ"מ אי אפשר להיות ניתר בפעולת אמו אם אינן במחיצה אחת שפיר י"ל דבזה מהני מה ששניהם בעזרה דהוה מחיצה אחת לגבי קדשים ועי' מעילה (ג' ע"א) קלטוה מחיצות ואינו מוכרח כמובן ואכמ"ל בזה]:
ואולם נראה דלק"מ וזה דהא מבואר בדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל דיש בשחיטת אמו כח להתיר איסורין שבולד אף במה שאין שחיטה מועלת כמו איסור חלב שאין לו היתר בשחיטה וניתר מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו ולפי"ז לכאורה גם איסור מוקדשין שבולד אף שמוקדשין אינו איסור הניתר בשחיטה מ"מ ראוי להיות ניתר ע"י דין המתיר שמגזה"כ דכל בבהמה תאכלו דולד הנמצא במעי אמו פקעי ממנו כל האיסורין וא"כ לכאורה הי' צריך להיות הדין דיהי' הולד נאכל גם קודם זריקה דאמו דהא פקע איסור מוקדשין דידי' בשחיטת אמו וכמו דניתר החלב משום דפקע האיסור בשחיטת אמו אף דקודם השחיטה יש בו חיוב כרת וכמבואר בדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל. אך הטעם בזה דחלוק איסור חלב מאיסור מוקדשין הוא דאיסור חלב אינו איסור התלוי בסיבה שהרי אין חלב הולד אסור מצד חסרון איזה פעולה רק בעצם כל שהוא תותב קרום ונקלף יש בו איסור חלב וע"כ שפיר חלב ולד זה כיון דהותר בעת שחיטת אמו דגזה"כ שפעולת שחיטה דאם מפקעת איסורים דולד נשאר בהיתרו. אבל איסור מוקדשין דיש עשה דדם ישפך והדר והבשר תאכל וכמבואר בפסחים (דף ע"ז ע"ב) ועיין מכות (י"ז ע"א) וברמב"ם (פי"א ממעה"ק) עיי"ש א"כ כל שיש חובת הזריקה יש איסור לאכלו קודם הזריקה ולכן עובר זה שהוא כאחד מאברי האם יש בו איסור לאכלו קודם הזריקה כמו שאר הבשר כיון דיש בכאן חיוב זריקה ואף דבעובר ליכא חיוב זריקה אבל הרי העובר ירך אמו ויש באם חיוב זריקה ע"כ חיוב זה מעכב לאכילתו ומש"ה אף דפקע איסור הקדש שהי' בתחלה ע"י שחיטת האם מ"מ חוזר ונאסר ע"י חובת הזריקה שבאם ודומה לזה כתב רש"י ז"ל בפסחים (דף י"ג ע"ב) בד"ה כשרות גבי לחמי תודה דהזבח מקדשן וכשם שהזבח מקדשן כך בזריקת הדם ניתרין באכילה כבשר התודה עצמה דהואיל ותלויין בה הרי הוא כמוה וזריקת הדם מתרת קדשים דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל עכ"ל ומבואר דאף שאין חיוב זריקה בגופו של לחם מ"מ כיון דהיא כחדא עם התודה חיוב זריקה שבתודה אוסרו באכילה ללחם עד שיזרק. ועיין בירושלמי מעשר שני (פ"א הלכה ב) הגע עצמך שנשפך הדם לא נפסל הלחם ועי' פסחים (י"ג ע"ב) ומנחות (מ"ז ע"א) אותו הלחם מהו באכילה יעו"ש. וה"נ חיוב זריקה שבאמו אוסרו באכילה עד שיזרק כיון דכאבר מאברי האם הוא וזה ברור:
ולפי"ז מובן היטב הטעם דמהני זריקה דאם לונד אף שאינו במחיצתו ועדיף משחיטה דלא מהני אם אינו במחיצתו ולפמ"ש י"ל עפ"י דברי הש"ס מעילה (דף י' אמר רבא הכל מודים שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמא ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן דפטור ממעילה אפי' קודם שנעשו אפר] ובתוס' שם בד"ה הכל מודים תמהו דמ"ש מהא דתנן במשנה דמעילה (ט דאימורי קדשי קדשים מועלין בהם עד שיצאו לבית הדשן אלמא דאף לאחר העלאה למזבח יש בהם מעילה ותי' דסברא הוא דגבי קדשי קדשים שיש בהם מעילה מתחלה לא נפיק מעילה מהם או מאימורים עד שיגמור הכל אבל באימורי קדשים קלים שאין בהם מעילה עד לאחר זריקה מיד שיעלו האימורין דין הוא דלא נמעול בהו עיי"ש ומבואר סברתם דבקדשי קדשים דאין חיוב מעילה מצד חובת העלאה למזבח שהרי מחיים ג"כ הי' מעילה אף שלא הי' אז חובת העלאה עדיין וע"כ דהמעילה מצד הקדושה בעצם והקרבה במזבח הוא כעין מתיר לאיסור מעילה ע"כ בעי' שיעשה המתיר בכל מה שיש לעשות וצריך ליגמור הכל אבל קדשים קלים דאין בהם מעילה בעצם רק לאחר זריקה שחלה חובת העלאת אימורין במזבח חל עליהן דין מעילה א"כ אין העלאה בתורת מתיר רק תורת מסלק את האוסר ומש"ה כל שהעלה במזבח נסתלק האוסר דהיינו חיוב העלאה שהוא סיבה האוסרת ופקע מיד הדין מעילה. וא"כ ניחא שפיר דאיסור אמ"ה ונבילה וכן חלב שבולד הרי אינו מצד אמו רק בעצמותו יש בזה איסור ושחיטת אמו הוא בתורת מתיר ומש"ה שפיר בעי' שיהי' במחיצת אמו ואזי הוא דיש בזה תורת מתיר. אבל איסור מוקדשין שבולד הרי האיסור שבתחלה ניתר בשחיטת אמו כעין דניתר איסור חלב רק דחל עליו איסור לאחר שחיטה שחלה חובת זריקה באמו א"כ בעצמותו אין בו איסור רק חובת הזריקה דאמו אוסרתו ע"כ שפיר מיד שנזרק הדם של אמו נסתלק האוסר ונשאר ממילא בהיתרו ובזה שאין הזריקה מתירתו כלל בתורת מתיר רק שמסלק את האוסר א"צ כלל שיהי' במחיצה אחת עם אמו וזה פשוט:
כ) ולפי"ז נכונים דברי רמב"ם דלטעמי' דבכלו לו חדשיו לא מהני שחיטת אם להתיר איסור חלב וחייבין עליו כרת וכמ"ש (בפ"ז ממא"ס) א"כ מבואר דאף דעובר ירך אמו וכאחד מאברי' והולד הוי כנשחט בשחיטת אמו מ"מ באיסור שאינו ניתר בשחיטה לא מהני בכלו חדשיו להתיר א"כ שפיר גם איסור מוקדשין שאינו איסור הניתר בשחיטה רק בזריקה אינו ניתר ע"י שחיטת אמו ונשאר איפוא איסור הקדש שיש בולד מחמת עצמו לא מחמת חובת זריקת אמו ושוב גם הזריקה דאמו לא מהני להתירו דאחר השחיטה הרי אינו מצורף הולד עם האם ואין פעולה שבאם פועלת להתיר בשעה שאינה במחיצה אחת עם הולד ואחר שנשחטה אינו חשוב מחיצה אחת ובדקדוק נקטא הבריתא ולד שלא כלו חדשיו דאזי יש בכח שחיטת האם להפקיע איסור מוקדשין של הולד. ומה דחוזר ונאסר ע"י חובת הזריקה של אמו לזה שפיר מהני זריקה דאם שהוא רק הסרת סיבת האוסר. אבל בכלו חדשיו דאינו מתיר איסור מוקדשין בשחיטת אמו שפיר גם הזריקה אינה מתרת כיון שאז אינן חשובים במחיצה אחת ודו"ק. והתוס' לטעמייהו בחולין (ע"ד ע"ב) שם דגם כלו חדשיו ניתר חלבו א"כ ס"ל דגם בכלו חדשיו יש תורת מתיר לשחיטת אמו שפיר מתיר גם איסור מוקדשין. אבל רמב"ם ז"ל לטעמי' שפיר כמו דאוסר חלבו דכלו חדשיו כן אסור מוקדשין דכלו חדשיו והדברים נכונים:
כא) וידעתי שיש לפקפק בסברא זו שכתבנו דכמו דניתר איסור חלב אף שאין לו היתר בשחיטה כן ניתר איסור מוקדשין די"ל דשאני חלב שתואר איסורו הוא רק בדבר הנשחט רצוני לומר דלא משכחת איסור חלב רק בבע"ח שיש לו ג"כ היתר שחיטה ומש"ה אף דאין ענין השחיטה להתיר איסור חלב מ"מ כיון דאגודין זה בזה מצלת על מה שאינו מגופה דהיינו העובר והשחיטה מתירתו לאיסור חלבו. אבל מוקדשין שתואר איסורו אינו מיוחד בבע"ח דוקא דכל מה שמקדיש חל עליו איסור הקדש וגם קדושת קרבן יש במה שאינו בעל חיים כגון מנחות וקטורת וכה"ג שפיר י"ל דאין ענינו כלל לשחיטה ואין השחיטה פועלת לאיסור כזה להתירו אף בשעה שהוא במעי אמו דמה ענין שחיטה לאיסור המוקדשין להיות ניתר ע"י מתיר זה:
אולם ראה זה מצאתי בפירוש הראב"ד לתו"כ (פ' שמיני פרק ב) אהא דאיתא בתו"כ כל בהמה מפרסת פרסה כו' אותה תאכלו לרבות השליל כו' מנין במוקדשין בן ט' ומת בן שמונה וחי או מת כו' ת"ל כל מפרסת ובפירוש הראב"ד ז"ל לרבות את השליל אעפ"י שהוא כעין נבילה וכן ולד מעוברת ולד קדשים ולד חטאת אעפ"י שיש בהן איסור מוקדשין בזמן שנולדו אפ"ה בזמן שהוא שליל מותר עיי"ש ומבואר כמש"כ דמרבי מקרא להתיר איסור מוקדשין שבולד. ולפי"ז מדברי תו"כ הללו יסוד לדברי הרמב"ם ז"ל דהא נקט במוקדשין בן ט' ומת או בן שמונה חי ואמאי לא נקט בן ט' וחי במוקדשין וע"כ כדברי רמב"ם ז"ל ניחא כי לטעמי' (בפרק ז' ממא"ס) דבן ט' ומת מותר חלבו רק בן ט' חי חלבו אסור א"כ מבואר דבן ט' וחי אין שחיטת אמו מפקעת רק איסור אמ"ה שהוא איסור הניתר בשחיטה ושחיטת אמו הרי משוי לולד כנשחט אבל אינו מפקיע איסור חלב ה"ה דאינו מתיר איסור מוקדשים דהא בהא תליא וע"כ בדקדוק נקט רק בן ט' מת או בן ח' חי דבכה"ג מהני להתיר איסור חלב שאינו תלוי בשחיטה ומש"ה ניתר גם איסור מוקדשין:
כב) ודע דיש להעיר בסוגי' דתמורה (י"א ע"א) דהשוחט את החטאת ומצא בה ולד דלמ"ד במעי אמן קדושים דנאכלת כבשר החטאת ויש להעיר לפי דברי רש"י ז"ל בנדה (דף מ"א ע"א) אהא דאמר הש"ס דיוצא דופן פוסל בולדות קדשים וקסבר וולדות קדשים בהויתן. הם קדושים וכתב רש"י ז"ל שם בד"ה וקסבר דלא גרסינן לי' דאפילו למ"ד במעי אמן הן קדושים מ"מ אם נעשו אח"כ יוצא דופן מיפסל עיי"ש ומבואר מזה דכשם דאינו חל קדושה למ"ד בהויתן קדושים כן מפקיע הקדושה שכבר חלה במעי אמו עי"ז שנעשה יוצא דופן. וא"כ לפי דברי הש"ס חולין (ל"ח ע"ב) דשחטו לאם והוציאו הולד חשיב יוצא דופן קשה דאיך אמרי' דשוחט החטאת ומצא בה ולד דנאכל כבשר החטאת ואמאי אינו מיפסל משום יוצא דופן. ואף שכבר חל עליו קדושה למ"ד במעי אמן הן קדושים מ"מ כשנעשה יוצא דופן מיפסל ומה דכתבנו לעיל (באות חי) לפי דברי רבנו גרשום ז"ל דנולד דרך רחם אף לאחר שחיטה אינו כיוצא דופן ז"א ישוב לקושי' זו דרק להקושי' דבעינן למ"ד בהויתן קדושים לידה דרך רחם שפיר י"ל דכיון שנולד דרך רחם חשוב הוי' ליקדש לענין חלות קדושה אבל קושיתנו דיפסול מצד יוצא דופן לתורת קרבן דפסולו משום דכתיב כי יולד דבעי' כדרך רוב הנולדים וזה ודאי דגם נולד דרך רחם אחר שחיטה הוי יוצא דופן כמפורש בחולין (ל"ח ע"ב) דלהקרבה בעי לידה כדרכה ממש דכתיב כי יולד וא"כ יקשה דהפסול דיוצא דופן יפקיע הכשר קרבן והקדושה שהי' על הולד במעי אמו. ובל"ז סתמא תני דמצא בה ולד ומשמע אפי' לא נולד דרך רחם וזה ודאי יוצא דופן גמור הוא ויפסול הולד: