שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר
סימן א
ב"ה יום ב' פקודי דהאי שתא תרע"ג לפ"ק ווארשא החיים והשלום וכט"ס לכבוד ידי"נ הרב הגדול החריף עדיו לגאון מו"ה מנחם נ"י זעמבע בפראגא. אחדשה"ט כאשר זה פעמים אחדים רציתי לדבר עם ידידי מעכ"ת ולא עלתה בידי אמרתי לבא אתו בכתובים ואכתוב הערה אחת קטנה:
א) כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות תמורה הלכה ג') השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבעה חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת שולדי הקדשים במעי אמן הן קדושים עכ"ל והוא מהש"ס דתמורה (דף י"א ע"א) ויש לדקדק בדבריו ז"ל למה פרט בן ד' הא התוס' בתמורה שם בד"ה ומצא] כתבו דלהכי נקט בן ארבעה דאלו בן חמש אינו ניתר בשחיטת אמו לרבי מאיר דסבירא לי' בן פקועה טעון שחיטה. וא"כ לדידן דקיימא לן דמותר בשחיטת אמו גם בבן חמש דין זה דנאכל כבשר החטאת. ולכאורה הי' נראה דסבירא לי' לרבינו דדוקא בלא כלו לי' חדשיו דכבישרא בדיקולא דמי אז שייך לומר דנאכל כבשר החטאת ונפסל ביוצא וכדומה אבל בכלו חדשיו דשה מעליא הוא. ואם נימא דנאכל כבשר החטאת אם יצא חוץ לקלעים יהא נפסל ביוצא וכן בנותר אם יתותר וזה לא מצינו בבעלי חיים שיהא צריך לשורפו מחיים וכדאמרינן בזבחים (דף צ"ח ע"א) מילואים מה מילואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן אף כל מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן יעו"ש:
ב) אמנם עיקר נראה בדעת רבינו עפ"י מאי דכתב שם בהלכה ח' וזה לשונו ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהם קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו עכ"ל ופשטות דברי הרמב"ם ז"ל משמע להדי' דנפדין בלא מום וכמו שביאר באורך באור שמח ולשון רש"י ז"ל במנחות (דף ו) בד"ה בעל מום. מומן ניכר שאין מומן פסול אלא בגלוי כדאמרינן בבכורות פרק על אלו מומין ויוצא דופן מומן ניכר דאית לי' קלא והכל יודעים עכ"ל ומשמע דיוצא דופן אינו צריך מום לפדות] ואמת שמצאתי בקרית ספר להמבי"ט שהעתיק בדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דולדות הקדשים שיצאו דרך דופן וכו' הרי אלו ירעו ויפדו עיי"ש ומבואר דבעי מום אחר לפדות עליו אמנם העיקר כמו שכתב באור שמח יעי"ש בראיות ברורות. והנה זה נראה ברור דבן פקועה אם דכבישרא בדיקולא הוא מ"מ מהני בו פדיון דבר העמדה והערכה הוא וא"כ בדיוק נקטא הברייתא ומצא בה בן ארבעה דאז לא מהני פדיון (דגם באדם בן שמונה הרי הוא כאבן יעוי' ב"ב (דף כ')] ובעל כרחו נאכל כבשר החטאת. אבל בבן חמש דכלו לו חדשיו הלא בידו לפדותו בלא מום דיוצא דופן הוא ומילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי ואין לך מום גדול מזה ופשוט:
ג) ודע דבהא דכתבתי לעיל לדבר פשוט דבן פקועה בקדשים לא שייך שיהא נפסל ביוצא מחיים יש לפלפל הרבה בזה לפי מה דכתב הקרית ספר (בריש הלכות בית הבחירה) דמן הדין נאכלים קדשים בכל עירות המוקפות חומה דקדושתן שוה לירושלים לענין קדשים קלים אלא דלא משכחת משום דכיון דהקרבה בירושלים שוב יפסל ביוצא יעו"ש ולפי"ז בולד שלמים בן פקועה דכלו לו חדשיו וכל זמן שהוא בחיים אינו נפסל ביוצא דנהי דנאכל כאמו אבל יכול לאוכלו בעירות המוקפות חומה. ושפיר משכחת אכילת קדשים קלים גם במוקפות חומה:
ד) ולפי זה יש לדקדק קצת בהא דאמרינן בחולין (דף ס"ט ע"א) בעי רב חנני' הוציא עובר את ידו בעזרה מהו מגו דהוי מחיצה לגבי קדשים הוה נמי מחיצה לגבי דהאי (להתירו בשחיטת האם) או דילמא לגבי דהאי לאו מחיצה הוא דמחיצת עובר אמו הוא אמר לי' אביי ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים ופירש"י ז"ל כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסה לעזרה ושחטוה יעו"ש ולפי הנ"ל יש לדקדק קצת דאין זה דוקא בירושלים אלא בכל עיר המוקף חומה ואכ"מ:
הנני דורש"ת באהבה רבה מוקירו ומכבדו אברהם לופטביר. [אמר המלבה"ד ראיתי בכתבי הרה"ג המחבר ז"ל בהעתק שהניח לעצמו. ענין זה בלשון אחר בתוספת דברים חדשים. ואמרתי להעתיקו לכאן]:
א) בתמורה (דף יא) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי תני חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה וכו' ותניא אידך נאכלת לכל אדם וכו' עיי"ש וכתבו התוס' בד"ה ומצא וכו' דנקט בן ד' דאילו בן ה' וכו' אינה ניתרת לרבי מאיר בשחיטת אמו בפרק בהמה המקשה עיי"ש:
ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם פ"ד מה' תמורה (הלכה ג) שהעתיק הברייתא כצורתה השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת. והא להרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"ה מה' מאכלות אסורות (הלכה יד) כרבנן דר"מ ה"ה בן ה' ולמה נקט דווקא בן ד' כלשון הברייתא דנשנית אליבא דר"מ כמ"ש התוס'. ואדרבא דהי' לו לינקט יותר רבותא דאפי' בן ה' וכבר תמה בזה הלח"ם עיי"ש:
והנראה לע"ד דלכאורה למ"ש הרמב"ם לקמן (בהלכה ח') וולדות קדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טומטם ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן כו' עיי"ש שכתב הלח"ם דאפילו בלא מום נפדים לדעת רבינו [ובקרית ספר להמבי"ט העתיק ירעו ויפדו ואמנם העיקר כדעת הלח"ם] והא דכתב דאפילו טריפה יפדה אף דקיי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכבר עמד ע"ז חותני הגאון נ"י באור שמח עיי"ש לענ"ד הדבר פשוט לפי מ"ש התוס' זבחים (דף קיד) ד"ה וקסבר דאפילו למ"ד וולדות קדשים במעי אמן הן קדושים. מ"מ היכי דלא משתרי באכילה כגון דמות יונה או קלוט לר"ש דכיון דלא משתרי באכילה לא מסתבר דתפסינהו קדושת אמן עיי"ש והרי אפילו לר"ש לא אסור קלוט אלא ביצא לאויר עולם וכמבואר בחולין (דף סט). ומ"מ כתבו דלא תפס קדושת אמו אף במעי אמו אף שעדיין לא נאסר. וה"ה טריפה אף דבמעי אמו הי' ניתר בשחיטת אמו ואינו אסור אלא מעת שיצא לאויר עולם אפילו הכי לא נתפס בקדושת אמו וכמו קלוט לר"ש לכן לא הוי אלא כמקדיש עצים ואבנים וכמקדיש נבילה ושפיר יפדה וזה ברור:
עכ"פ מבואר דעת רבינו ז"ל דיוצא דופן וכדומה יפדם ויביא בדמיהן קרבן. וא"כ למה פסק דהשוחט את החטאת ומצא בה בן ד' דנאכלת כבשר החטאת. ולמה לא כ' דיפדהו ויביא בדמיו קרבן. שהרי דין בן פקועה כדין יוצא דופן וכמ"ש רש"י בחולין (דף עד ע"ב) בד"ה דגמר וכו' דפסח בן פקועה פסול דקיי"ל בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן עכ"ל הרי דבן פקועה היינו יוצא דופן. וא"כ כמו דיוצא דופן יפדה ה"נ בן פקועה. וגם פשוט דנפדה בלא מום כיוצא דופן כיון דדינם חד. בפרט למ"ש רש"י מנחות (דף ו) דיוצא דופן מומו ניכר דאית לי' קלא והכל יודעין עיי"ש. דבודאי ה"ה וק"ו לבן פקועה דהוא מלתא דתמיהא ומדכרי דכירי לה אינשי דבודאי נפדה בלא מום. וא"כ למה ביוצא דופן פסק הרמב"ם דאם יצא דרך דופן יפדה. ובבן פקועה פסק דנאכל כמו שהוא. ובודאי דטעמא בעי: אמנם הדבר נכון מאד. דזהו פשוט דלא מהני פדיון לבן פקועה אלא בזה שכלו לו חדשיו דבזה אמרו כיון דרהיט ואזיל שה קרינן בי'. אמנם בלא כלו לו חדשיו דאפילו באדם כה"ג אמרינן שהוא כאבן פשוט דלא מהני לי' פדיון דלאו בר העמדה והערכה הוא וזה פשוט:
ולפ"ז כיון דלא מהני בי' פדיון שפיר פסק דנאכל כבשר החטאת. משא"כ ביוצא דופן ממש דבר העמדה והערכה היא שפיר גזר אומר דיפדהו: ומיושב ממילא מה דנקט רבינו דווקא בן ד' חי. דכאשר גזר אומר דהרי היא נאכלת כבשר החטאת שפיר הוכרח לינקט בן ד' דווקא. דאילו בן ה' נהי דגם כן ניתר בשחיטת אמו. אבל כיון דבר העמדה והערכה היא הי' מהראוי שיפדהו ויביא בדמיו קרבן כדין יוצא דופן ואתי שפיר דנקט בן ד' דאז כיון דלאו בר פדי' נאכל כבשר החטאת כנ"ל ודוק:
ואין לפקפק ע"ז מדברי רש"י מנחות (דף קא ע"ב) דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק וכ' רש"י דאפילו בהמה שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון עיי"ש ריש ע"א בד"ה דמכלי וכו' וכוונתו ודאי דאפילו אם צרם אוזן בפר קודם קבלת הדם דפסול וכמבואר בזבחים (דף כה) ומפרכסת הרי הוא כחי לענין פדיון אפילו הכי לא מהני בי' פדיון כיון שנתקדש בסכין של שחיטה שהיא כלי שרת. וא"כ הכא דנשחטה החטאת שהיא אמו והולד ניתר בשחיטת אמו והוי כמו ששחט הולד א"כ קדש הסכין להולד וא"כ לא מהני בה פדיון וא"כ למה נקט דווקא בן ד'. דהא אפילו בן ה' לא מהני פדיון אחר שחיטה:
אך זה אינו דכיון דבשעה ששחט אמו לא ידע שיש בה ולד. הרי קיי"ל דכלי שרת אין מקדשין שלא מדעת ולא קדש הסכין להולד אף שקדש לאמו ושפיר מהני בי' פדיון ופשוט:
ב) ודע דלמה דקיי"ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תמורה (הלכה ב) ואם שחט שלמים ומצא בה ולד הרי זה נאכל כשלמים. ודאי נראה דמחיים אינו נפסל ביוצא דלא מצינו בעלי חיים שישרפו ובהדיא אמרינן בזבחים (דף צח ע"א) מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חי במותריהן וכו' עיי"ש א"כ לדעת הקרית ספר דבעיירות המוקפות חומה בדין הוא שיאכלו בה קדשים קלים אלא דאי אפשר. דיהיו נפסלים ביוצא יעיי"ש בפ"ד מה' בית הבחירה:
ולפ"ז בן פקועה כזה דאין בו פסול יוצא כנ"ל ורק דנאכל בקדושת שלמים א"כ יכול לאוכלו בעיר המוקף חומה. ואינו צריך ירושלים דווקא [אלא דלשון הש"ס בחולין (דף סט ע"א) ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים ולמה דווקא ירושלים הלא בכל עיר המוקף חומה אם הוציא ידו והחזירה איכא למבעי אם נימא מיגו דהוי מחיצה לגבי קדשים הוי מחיצה לגבי הא] ועיין מועד קטן (דף כו) הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר כו' וקורע ירושלים בחורבנה כו' וקורע יעיי"ש ותמה הרמב"ן ז"ל כיון דקתני ערי יהודה למה תני עוד ירושלים וכי ירושלים איננה בכלל ערי יהודה עיי"ש והובא בכסף משנה פ"ה מתענית. ולפי הנ"ל יש לומר דנקט ערי יהודה לומר דאינו קורע אלא על עיר המוקף חומה. ולכך נקט ערי יהודה כעין הכתוב עם ערי מצורות אשר ביהודה. והוי אמינא כיון דכבר קרע על עיר המוקף חומה דגם בה הי' נאכלים קדשים קלים ובקדשים קלים שאינם נפסלים ביוצא כנ"ל שוב אינו קורע על ירושלים. קמ"ל דמ"מ ירושלים מקודש ביותר כל קדשים קלים ומעשר שני ואכמ"ל:
ואגב אכתוב שבספר תפארת יעקב חולין (דף צ') כ"י לפרש דמוקמינן בולדות קדשים וקסבר נוהג בשליל היינו ששחט בהמת שלמים ומצא בה בן ט' חי עיי"ש ובמחכת"ה הא מבואר ברמב"ם הנ"ל דנפדה בלא מום א"כ איזו איסור מוקדשין יש בו ואולי כיון דמחיים יש בו איסור מוקדשין כל זמן שלא נפדה. לא חל עליו איסור גיד גם לאחר שנפדה דבעינן שיחול איסור גיד מחיים. וא"כ הכא דלא חל כל זמן שלא נשחט האם שוב אינו חל ואכמ"ל:
ג) ובחולין (דף סט) הוציא העובר את ידו בעזרה מיגו דהוי מחיצה לקדשים הוי נמי מחיצה לגבי דהאי עיי"ש:
וראיתי בצל"ח שם שכ' דמכאן מוכרח פסק הרמב"ם דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים דלמ"ד בהווייתן הן קדושים הרי הולד חולין קודם שנולד ופשיטא דמחיצת העזרה לא הוי מחיצה לדידי' יעיי"ש, ולא הבינותי דהא פשיטא דלמ"ד יש לידה באברים דאף למ"ד בהווייתן הן קדושים מ"מ האבר שהוציא קרינן בי' שנולד ויש לו הוויי' ולידה וכיון שקריש האבר שוב אמרינן פשטה קדושה בכולה והולד כולו קדוש. דזה ודאי דקדושה יכול לחול במעי האם אלא דקדושת האם אינה מתפשטת במעי האם וכיון שהוציא העובר את ידו והאבר קדוש ממילא קדוש כל העובר דפשטה קדושה בכולה ומהני שפיר מחיצה לדידי':
אך יש לעיין לפי זה בהא דכריתות (דף כג ע"ב) דמוקמינן לקרא דכל חלב לד' בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים דאיסור חלב ואיסור מעילה בהדי הדדי קאתו. עיי"ש. והא מכי הוציא מקצת יש לו הוויי' ולידה וקדוש ושוב אמרינן פשטה קדושה בכולה ואיסור חלב אינו חל עד שיצא לאויר העולם וכמ"ש התוס' שם וא"כ איסור מעילה קדום וצ"ע: עוד יש לעיין בדברי הצל"ח הנז' מדברי רבינו גרשום בפי' לתמורה (דף יא ע"א) היא שלמים ולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים מי הוי חולין בעזרה ופי' רבינו גרשום דהאיבעיא דכשם שהקדושה לא הוי אלא בשעת לידתן כך החולין לא הוי אלא משעת הוויית לידתן יעיי"ש א"כ שפיר מחיצת העזרה הוי מחיצה אא דכעת איננו עדיין חולין והוי קדוש דכל זמן שלא נולד לא הוי חולין דאתקש הויות הקדושה להויות החולין כנ"ל:
ויש לעיין אם שייך לומר גבי ולדות קדשים למפרע קדוש או מכאן ולהבא הוא קדוש וכמו דפלוגי גבי בכור דמרחם קדוש ה"נ בולדות קדשים. ונ"מ לגבי הטלת מום דפשיטא דלמ"ד בהווייתן הן קדושים דיכול להטיל בו מום במעי אמו ואכמ"ל:
ד) ודע דבזה דכתבנו (באות א') דאם לא ידע אין הסכין מקדש להולד יש ליישב לפי"ז הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' פסולי המוקדשין הלכה כ"ג) דכתב דם הקדשים שנתערבו בדם פסולי המזבח או בדם הקדשים שנפסלו בשחיטה כו' ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחת ישפך לאמה יעו"ש וקשה לי הא הוא ז"ל פסק (בפ"ג הלכה י"ט) דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב ועיי"ש בכס"מ ולח"מ ז"ל וא"כ הכא דכבר נתקבל בכוס למה ישפך לאמה:
ונראה לפי הנ"ל דלמאי דקיי"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת כשלא ידע אינו מקדש. א"כ בשלמא היכי דידע שהוא פסול וקבלו א"כ הא נתכוון לקדשו אבל בנתערבו בשוגג והוא לא ידע מהתערובת וא"כ אם הוה ידע שיש בו מן דם פסול לא הי' מקדשו וא"כ קידושו הי' בטעות ובכה"ג אין כלי שרת מקדשו וזה ברור:
עוד י"ל דסברת רבנו נהי דכלי שרת מקדש דם פסול ט"מ לא עדיף מהמזבח וכל פסול דגם במזבח ירד גם כלי שרת אינו מקדש וא"כ בבעל מום דגם במזבח ירד גם כלי שרת לא מקדש וזה שכתב רבינו שנפסלו בשחיטה הכוונה כגון עולה ששחטה בדרום ואמרינן בריש מעילה (ב ע"ב) דכמאן דחנקינהו דמי וירד ובכה"ג גם כלי שרת לא מקדש והעירוני לזה קצת ידידי הרה"ג המפורסם הרמ"ז שיחי' מפראגא. והוסיף להעיר דאף דכל דם פסול שעלה במזבח ירד כמבואר ברמב"ם (פ"ב מפסוהמ"ק ה"ג) וכר"י במתני' דזבחים (פ"ג ע"א) דדם ירד א"כ חזינן דכלי שרת עדיף לקדש ממזבח. מ"מ בבע"מ בודאי דאין כלי שרת מקדשין דכללא הוא דכשהאימורין לא ירדו מהמזבח אף בלי קידוש לכתחלה דכלי אזי מקדש ואין דנין בדם גופי' רק בעוצם הפסול והאריך בזה:
ה) ועיין חולין (דף ל"ג ע"א) אמתניתין דהשוחט ולא יצא מהם דם וכו' דפריך ותו אי בקדשים כי לא יצא מהם דם כשרה הוא עצמו לדם הוא צריך ותו אי בקדשים כי יצא מהם דם מי מכשירה וכו' מנין לדם קדשים שאינו מכשיר ותו וכו' לתכשרי בחיבת הקדש וכו' עיי"ש:
ויש לעיין למאי דקיי"ל ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים וכדברי רמב"ם ז"ל הנ"ל (פ"ד מתמורה ה"ג) ושיטת תוס' בתמורה (י"א ע"א) הנ"ל דאף בן ה' שנמצא במעי חטאת נאכל כבשר החטאת וא"כ אם שחטו לבן פקועה הלזה דניתר בשחיטת וזריקת אמו פשיטא דכשר אעפ"י שלא יצא ממנו דם ואם יצא ממנו דם מכשיר דהטעם דדם קדשים אינו מכשיר משום דאינו נשפך כמים דצריך להתקבל בכלי וכמו שכתב רש"י ז"ל ודם זה הא נשפך כמים ופשיטא דמכשיר: וכן לא שייך בזה חיבת הקודש דלא שייך חיבת הקודש בשליל וכמו שביאר חותני הגאון נ"י בספרו אור שמח פ"ו מבכורות דאינו צריך שריפה אם נטמא עיי"ש:
ולפי"ז מה הקשה הש"ס שלשה קושיות הנ"ל הא י"ל על כולן תירוץ אחד דמשכחת לה בשליל (דלא שייך ג' קושית הש"ס) דלא שייך הקושיא קמייתא דלדם הוא צריך ולא הקושיא האמצעית דמי מכשירה וכן הקושיא השלישית דליתכשר בחיבת הקודש וכל הקושיות מיושבת אחת בירך חברתה ואי דיקשה חי' ועוף מה איכא למימר היינו קושיא קמייתא חי' בקדשים מי איכא ובלא זה קשה כנ"ל וכיון דבס"ד דלא ידע מזה למה לא מוקמינן כנ"ל: ואולי דדם של שליל אינו מכשיר דבחולין (דף ע"ד ע"א) פריך לא יהי' אלא דם התמצית הרי דלא מיקרי דם של בן פקועה דם הנפש ודם התמצית הרי ואינו מכשיר וכמבואר בפסחים (דף ט"ז) ואכמ"ל:
ו) וכבוד מו"ח הגאון נ"י כתב לי על הא דכתבתי (באות א) לענין פדיון ליוצא דופן וכן להא דכתבתי לדון דלא מהני קידוש כלי דסכין להולד אם לא ידע. וזה לשונו. דברך נעמו בחריצות נפלאה אבל אינו צודק דאמרו דסכין מקדש לדם (סוטה י"ד מנחות טז) והפירוש דמקדש דלא מצי פריק אף ע"י מום שנפל בו אחרי שחיטה וכאן כיון דנשחט בעזרה תו לא מצי פריק לולד יוצא דופן וקדיש בסכין ויעוי' אור שמח ה' גניבה פרק ב': הן הא דמתרץ דשוחט ומצא בה בן ה' הרי לא ידע בעת השחיטה מהולד הוי כדאמרו (מנחות עח) דסכין לא מקדש שלא מדעת ולכן נפדה הולד ע"י מום אבל אינו אמת כיון דהשחיטה מכשרת אותו באכילה אף שלא מדעת מקדשתו ג"כ דלא ליפוק ע"י פדיון וכל דילדי' אמי' כוותי' תלד אע"ג וכו' יעוי' בהג"ה שני' באור שמח פ"א ממקואות. ותבין:
השי"ת ישמחנו במהרה ונגיל בכל טוב יחד בלב שמח כתקות חותנו דו"ש באהבה. מאיר שמחה כהן עכ"ל:
[עד כאן מצאתי בכתבי הרה"ג המחבר ז"ל]: